חיפוש בתוכן האתר

"צהר תעשה לתבה" - ל' תשרי תשפ"א – רשימת הרב הדפסה דוא

בע"ה

ל' תשרי תשפ"א – רשימת הרב

"צהר תעשה לתבה"

התבוננות בביאורי החסידות במשך הדורות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

בפרשת נח אנו יוצאים סופית מחדש החגים ומההתחדשות של שבת בראשית, ונכנסים לתוך עבודת ימי החולין והשגרה בעולם הזה – עבודת מרחשון – כשרק שפתינו עוד מרחשות בתפלה מתמדת המלווה את העשיה בעולם. לכבוד ימים אלו מסר הרב התבוננות בפירוש יסוד של החסידות על בנית התבה והכח של "צהר תעשה לתבה" בעולם. ההתבוננות פותחת בדרוש היסודי של מורנו הבעל שם טוב (פרק א), תוך 'פירוקו' וחשיפה של שלש דרכי המתקה בתוכה; ממשיכה לתוך מהלך שלם של פירושי תלמיד-תלמידו, בעל הנועם אלימלך (פרק ב); יורדת לתוך הפיכת ההסברים לתורה ותפלה לתביעה של רבי נחמן לביטוי אמת קיומית מתוך חשך העולם (פרק ג); ומתמצה לתוך התבוננות בפירושי הרבי מליבאוויטש, שהופכים את כיוון הדברים ומתמקדים דווקא במעלת המטה ועבודתנו בעולם הזה (פרק ד). את השתלשלות הפירושים חותמת – בפרק ה – התבוננות מסכמת במבנה הפנימי המרתק שיוצרת ההשתלשלות ה'היסטורית' הזו של פירוש כה יסודי של החסידות.

פסוקי התבה בפרשת נח נתפרשו על ידי מורנו הבעל שם טוב ותלמידיו כמתייחסים לתבות התורה והתפלה וככאלה הם מיסודות עבודת ה' בדרך החסידות (עד שבספר בעל שם טוב על התורה נכלל כל 'עמוד התפלה' בפרשת נח). בפרט רבו הביאורים בפסוק "צהר [ב] תעשה לתבה" [ג] (שמסופו, "תחתים שנים ושלשים תעשה", נלמד גם יסוד-היסודות של הבעש"ט[ד] לפיו בכל תבה ישנם שלשה רבדים – עולמות-נשמות-אלקות[ה]).

נתבונן ב'סדר השתלשלות' של ביאורים בפסוק, החל מתורות היסוד של מורנו הבעל שם טוב, דרך פירושי הנועם אלימלך ודברי נין-הבעש"ט רבי נחמן מברסלב ועד לתורות הרבי מליובאוויטש בענין (עם 'נגיעות' מדברי עוד מגדולי החסידות).

א. הבעל שם טוב: שלש המתקות

תפלה – המתקת הדינים

בכתר שם טוב[ו] מובאת הקושיה "איך על ידי תפלה נשתנה גזר דין מרעה לטובה, וכי יש ח"ו שנוי רצון, וביותר המתפלל עבור חבירו וכו'"[ז] וההסבר הוא שהתפלה ממתיקה את הדין בשרשו. כאשר מדייקים, יש שם בעצם שלשה הסברים – שלש דרכים להמתקת הדין האמורה:

הסבר אחד, שמביא הבעל שם טוב בשם רבו (אחיה השילוני), הוא "שהתפלה היא למתק דין בשרשו, לקשר דין המלכות בבינה, ושם הוא אדם אחר וכו'".

הבעל שם טוב הוסיף ובאר יותר את הענין – "כי הגזר דין הוא אותיות, ויכול השליח לעשות צירוף אחר מן אותיות אלו ממש". הדוגמה המובאת לכך היא-היא הסוד של "צהר תעשה לתבה" – להפוך את ה-צרה (או הצר) ל-צהר ול-רצה (רצון אלקי חדש)[ח]. ההסבר של שינוי הצירוף הוא ההסבר המפורסם והעיקרי של הבעש"ט (וכפי שיתבאר עוד לקמן), והוא 'מרחף' כאן גם על שני ההסברים האחרים – שגם הם דרכים לשינוי הצירוף.

הסבר נוסף, שהוא פירוש הבעש"ט עצמו, הוא "למצוא שורש חסד בתוך הדין, אז נמתק הדין בשורש חסד זה ונעשה באמת חסד".

העולם נברא בששת ימי בראשית – שש המדות האלוקיות, מחסד ועד יסוד – ועל פי הטיות אותן המדות נמדדים-נגזרים במלכות גזרי הדין בהנהגת העולם (באופן של מדה כנגד מדה). היכולת לחולל שינוי בגזר הדין – על ידי תפלה – היא בעצם עליה אל מעל המדות האלקיות, אל שרשן במוחין, והמשכה מהמוחין אל המדות[ט]. לכן מתאים להקביל את שלש הדרכים כנגד המוחין, חכמה-בינה-דעת:

העלאת המלכות לבינה

ההסבר ששמע הבעש"ט מרבו, שהתפלה מקשרת את המלכות בבינה, שייך לספירת הבינה, כפשוט.

קישור המלכות לבינה בתפלה הוא מיסודות דרך הבעל שם טוב, שמסביר[י] על הפסוק "מי זאת עֹלה מן המדבר"[יא] שבעת הדבור בתפלה ("מדבר") יש לקשר "מי" (בינה[יב]) ל"זאת" (מלכות[יג]) – לחבר את הכוונה-המחשבה עם הדבור, כפי שמביא בפירוש רבי יצחק מנעסכיז בשם הבעש"ט גם על הפסוק שלנו: "הנה הבעל שם טוב זצוקלה"ה זי"ע ועכ"י פירש צוהר לשון אורה, ותיבה לשון דיבור. פירוש כשאיש ישראל רוצה לדבר דיבור, צריך לראות שהמחשבה תאיר בהדיבור בתחילה, כי מחשבה אותיות חש"ב מ"ה ע"כ, ודפח"ח וש"י"[יד] (ורמז: צהר-תבה עולה שבת – יום המחשבה[טו]).

בהקשר של המתקת הדינים, זהו חיבור המציאות הגלויה (המלכות, ממנה מופיע במציאות ה"דינא דמלכותא דינא"[טז]), שנראית רעה, עם הכוונה האלקית (הבינה), שוודאי כולה טוב – "אין רע יורד מלמעלה"[יז] (דבר המתגלה בפרט בשבת – יום המחשבה-הכוונה, כנ"ל – כאשר "כל מלאכתך עשויה"[יח] ויש הארה מ"יום שכולו שבת"[יט]). ההתבוננות בכוונה האלקית מאפשרת "לקבולי בשמחה"[כ] את הדינים, לראות שאינם אלא טוב אלקי סמוי, ובסופו של דבר יש בכך כח להפוך את הצירוף – לחשוף את הכוונה הסמויה במציאות הגלויה – ולהמתיק בפועל את כל המציאות[כא]. השמחה, הממתיקה את הדינים, היא-היא פנימיות ספירת הבינה[כב]. כך מובא בהמשך הדברים:

ובזה יובן וכי תבאו מלחמה בארצכם, הסבה הוא על הצר הצורר אתכם, ר"ל משנשאר הצר שלא ידעו להופכו מן הצר צהר רצה וכנ"ל, לכך עצה היעוצה והרעותם בחצוצרות, שהוא תואר שמחה, היפך תואר שופר שהוא חרדה, [כמ"ש בעקידה בזה יעו"ש], וע"י שקיבל בשמחה נהפך מצרה רצה, כמו שכתבתי בשם מורי ז"ל.

ספירת הבינה בכל מקום היא סוד עבודת התשובה ("ולבבו יבין ושב ורפא לו"[כג]). העלאת המלכות אל הבינה היא תשובה[כד] – ודווקא תשובה עילאה, תשובה מתוך שמחה שלמעלה מהמרירות והחרדה של תשובה תתאה (כמבואר בסוד החצוצרות לעומת סוד השופר). הפניה אל ה' בתפלה מתוך הצרה היא גופא תשובה – התבוננות בכך שהצרה לא באה במקרה, אלא בכוונת מכוון מאת ה', כדי שניטיב את דרכינו[כה]. זו פניה מהמציאות הגלויה אל הכוונה האלקית שמאחוריה, הנעשית מתוך שמחה בגילוי שה' הטוב הוא העומד מאחרי הצרה ואם רק נשוב ונפנה אליו, מתוך כוונותיו, תתבטל הצרה.

בכח תשובה עילאה כזו – תשובה מאהבה ומשמחה – להפוך זדונות לזכויות[כו], לגלות כי כשם שבדינים הקשים של ה' יש כוונה נסתרת טובה כך גם בעבירות שלנו היתה כוונה טובה, נסיון לא מוצלח לחפש את ה' או לפנות אליו (גם אם בהתרסה, מתוך רצון פנימי אמתי לתקשר אתו[כז]). במבט העולה מהמלכות אל הבינה מתגלה "כי שם הוא אדם אחר" (וכשם שהאדם יכול לעשות זאת בעצמו, בתפלתו, כך יתכן שליח שיתפלל עבור חבירו ויבין דבר מתוך דבר כי כוונתו הפנימית שונה ואף הפוכה מאיך שנראים המעשים הגלויים – כפי שידעו לגלות "סנגורן של ישראל", רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ושאר הצדיקים ההולכים בעקבותיו).

ניתן לדמות כאן את שינוי הצירוף למעבר מדיבור חיצוני, קשה וקשוח, החדור באי-הבנה – אנו בעוונותינו וה' בדינים הקשים במציאות – לדיבור ישיר ומלא רצון טוב, בו השיח מתרכך ומתמתק, צירופי האותיות משתנים (כשאותו המסר עובר בצורה נכונה) והמציאות כולה נמתקת.

למצוא חסד בדין

ביאור הבעל שם טוב עצמו, שיש למצוא חסד בדין, שייכת לספירת הדעת הכוללת חסדים וגבורות, המתכללים אלו באלו[כח]. שרש הדין עצמו הוא בחסד – ה-ד שבסוף החסד היא נקודת החסרון המעוררת את החסד והרחמים, כדרשת חסד כ"חס דלית"[כט], רחמים על מי ששרוי בדין ואין לו משלו כלום. כשמתבוננים בכך הופך הדין-החסרון להיות כלי קיבול לאור אין סוף, בסוד "מכלכל חיים בחסד" – ריבוי כלים לחיים האלקיים (המתגלים דווקא בברכת "אתה גבור"). הביטוי לכך הוא בנקודת החסד שנמצאת גם בתוך הדין. תפקיד הדעת (מח האחור) הוא לחדור לתוך המציאות עצמה – ולא רק לעלות לבינה-הכוונה שמעליה – ולמצוא בה את נקודת החסד הכלולה בדין (כנחום איש גם זו, שידע לראות גם בתוך מציאות של דין נקודת אור המגלה ש"גם זו לטובה" והופכת לטוב את כל המציאות[ל]).

כשמתגלה נקודת חסד הפנימית היא מתפשטת, כמים מתוקים, להמתיק את כל הדין. התפשטות נקודת החסד בתוך הדין היא מעין דברי רבי נחמן[לא] על לימוד זכות – מציאת נקודה טובה בזולת[לב], "איזה מעט טוב", שכאשר מעמיקים להתבונן בה היא מתפשטת והופכת את כל מציאותו, "ועוד מעט [טוב] ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו"[לג] (וכאשר מתפללים על הזולת הדברים מתחברים לגמרי – מציאת הנקודה הטובה בזולת מאפשרת להפוך בתוך המתפלל את מדת הדין למדת הרחמים, לרחם על הזולת ומתוך כך לעורר עליו רחמים).

מציאת נקודת הרחמים שיש בתוך הדין, ותקיעת הדעת בה, גם מחוללת שינוי של הצירוף. המציאות בה נמצא האדם היא צירוף הכולל גם ממדים של דין וגם של רחמים. אדמו"ר הזקן מסביר[לד] כי האות הראשונה היא הגוברת בצירוף – כאשר לוקחים נקודה 'זניחה' של חסד ורחמים, בתוך מציאות כללית של דין, ומתמקדים בה 'שמים אותה בראש' וכך הופכים את הצירוף ואת משמעותו. אפשר לומר כי עצם הפניה בתפלה לה' היא גילוי של רחמים בתוך הדין – אני אמנם במיצר, אבל יכול לפנות מכאן אל ה' וכבר נפתח צהר-חלון של רחמים בתוך מציאות הדין. כשעוברים ל'תדר של רחמים', בדיבור עם ה' ובוודאות שהוא ברחמיו נמצא כאן, מגלים נקודות אור וטוב בתוך המציאות, וכאשר מתמקדים בהן הן גוברות בצירוף, משנות אותו, והמציאות כולה נמתקת (ולעתים הסדר הוא גם הפוך: כדי שהאדם יוכל להתפלל ולעורר רחמים עליו לאתר במציאות 'חרך' של גילוי רחמי ה' ומתוך הרגשת נוכחות ה' ורחמיו להתפלל ולהרחיב את אותו חרך, על דרך המסופר בסיפורי צדיקים רבים שדווקא כאשר מבקשי התפלה והישועה התחכמו להראות שהמצב אינו כה נואש ויש נקודת רחמים ותקוה במציאות יכול היה הצדיק לפעול בתפלתו וברכתו ישועה שלמה).

מצרף לחכמה

הביאור העיקרי של הבעל שם טוב[לה] – שחורז גם את שני ההסברים הקודמים – הוא עצם הסוד של שינוי הצירוף. הכח לשנות את הצירוף שייך לספירת החכמה – "מצרף לחכמה". פנימיות החכמה היא בטול[לו], וכאשר מתבטלים אל האין האלקי המחיה את הכל – "החכמה מאין תמצא"[לז] שהיא-היא "החכמה תחיה בעליה"[לח] – מתמוססות כל ההגדרות של המציאות וניתן לשנות את הצירוף כפי הצורך, ולפעול נסים שבבחינת "מי שאמר לשמן [השייך לפנימיות החכמה[לט]] שידלוק יאמר לחומץ וידלוק"[מ] (פעולת רבי חנינא בן דוסא, החב"דניק הראשון...). תפלה שכל ענינה דבקות באין האלקי, בבטול מוחלט, מאפשרת לגלות את החיות והרצון האלקיים בכל – החל מהחיות שבתוך תבות ואותיות התפלות עצמן, המתבטאת בחיות בתפלה (ובלימוד)[מא] – ולגלות רצון חדש של ה' (דהיינו להפוך את ה-צרה ל-רצה). על מדרגה זו נאמר "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע"[מב] – דווקא מתוך ה"עת צרה", על ידי חכמת הצירוף וההגעה למדת אין, זוכים לצהר, לישועה[מג] (מכח גילוי שע נהורין, אור הפנים של הכתר, האין העליון).

הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין (שיום ההילולא שלו, ג' חשון, חל תמיד בסמיכות לפרשת נח) הדגיש[מד] שדווקא זו היא היכולת המיוחדת של הבעש"ט, כהסבר לדברי רמ"מ מויטבסק "היו היה דבר השם ביד הבעל שם ויגזור אומר ויקם, אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו ואחריו על עפר מי יקום"[מה]. לכאורה, מצינו מתלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו שחוללו מופתים בשמים ובארץ – ומהו יחודו של הבעש"ט? הסביר הרה"ק מרוז'ין כי כל הצדיקים ידעו לסלק דינים שנגזרו על האדם "מפאת גזרה הבאה לעונש חטא או לענין אחר הידוע לתמים דעים ית"ש", אך דווקא הבעש"ט ידע להחליף את האותיות של הרעות הבאות "מפאת מזלו הרע של האדם שנולד בו, שממנו נמשכין עליו הסבות הרעות ר"ל" – שם אי אפשר 'לסלק' את האותיות, הקשורות עם עצם קיומו וחיותו של האדם, וחייבים להחליף את (צירופי) האותיות ולא לבטלן. הבעל שם טוב, שגילה כי "אַיִן מזל לישראל"[מו], הוא היכול לחזור אל האין האלקי שבפנימיות המזל ולשנות אותו[מז]. ה"עת צרה היא ליעקב" היא צרתו של יעקב, הנמצא במוחין דקטנות, כאשר "ידו אֹחזת בעקב עשו"[מח] והוא שירוי בעימות ובמאבק המעיקים עליו ומיצרים לו (ו"כל המתעסק עם מנוול מתנוול"[מט]), והכח להפוך צרה זו מיניה וביה הוא כחו של ישראל (בעל שם טוב) הפועל בגדלות המוחין שלו נצחון וישועה.

ולסיכום:

חכמה

שינוי הצירוף

בינה

העלאת המלכות לבינה

דעת

מציאת חסד בתוך הדין

ב. נועם אלימלך: תורה ותשובה

לנעם אלימלך יש סדרת דרשות, העוסקות בכל חלקי הפסוק "צהר תעשה לתבה, ואל אמה תכלנה מלמעלה, ופתח התבה בצדה תשים, תחתים שנים ושלשים תעשה". נתבונן בדרשות כסדר הפסוק – ולאו דווקא כסדרן בנעם אלימלך – מהן עולה גם מבנה פנימי:

"צהר תעשה לתבה": בטול בלימוד התורה

את כח הפיכת הצירוף שרמוז ב"צהר תעשה לתבה" – שבכתר שם טוב נתפרשה בעיקר על תפלה – הוא דורש[נ] על תיבות התורה:

"צהר תעשה לתבה" פירוש שהצדיק על ידי תבת התורה שלומד הנה הוא מהפך הצרה לצהר.

את הכח של הצדיק להפוך את הצירוף על ידי הגעתו לבטול ולמדרגת אין הוא משייך בעיקר לתורה – "אורייתא מחכמה נפקת"[נא]. גם צדיק שאינו יכול להגיע לאין בדבקותו בתפלה – ככח המיוחד של הבעל שם טוב – יכול להתבטל בלימוד התורה לדבר ה' (כעונה אחר הקורא[נב]), ואז יש לו כח של "מאן מלכי רבנן"[נג] לשנות את המציאות (כדרשות חז"ל על הפסוק "לאל גֹמר עלי"[נד]).

"ואל אמה תכלנה מלמעלה": להחזיר הכל לאחדות

הכח של הארת התבה מאפשר לגלות אחדות בכל העולמות[נה]:

"צהר תעשה לתבה". פרש רש"י "אבן טוב". יש לומר הרמז: "תבה" היינו המלה ותבה שאדם מוציא מפיו, צריך לראות שהתבה הזאת תאיר אור גדול כאבן טוב. * "ואל אמה תכלנה מלמעלה", רמז "אמה" הוא רמז על האחדות גמור, שהצדיק צריך לילך באחדות גמור בעולמות עליונים. *

התבה נמדדה באמות רבות, הממדים המציאותיים של העולמות, אך כאשר מאירים את התבה אפשר לגלות גם בכל העולמות שהכל נכלל ב"אמה" אחת – האחדות הגמורה[נו] של "אלהינו מלך העולם"[נז] האחד והיחיד (אמה עולה אלהי, חלק המילוי של שם עב – יוד הי ויו הי – שענינו אחדות גמורה, "אחד האמת" השורה בספירת החכמה[נח]).

כלומר, הבטול לדבר ה' שמופיע בתוך הלימוד ומאיר את התבה מאפשר לגלות ולחוש את אותה אחדות גם כשמתבוננים בפרטי העולמות, ששרשם בפירוט של הבינה מתוך נקודת החכמה (שהרי החכמה והבינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[נט] ואחדות החכמה מאירה בבינה ושומרת שהפרטים שבה לא 'יתפזרו')[ס]. אז ניתן לזכות לתפלה כזו שמקשרת את כל הפרטים לשרשם בבינה, לעורר רחמים ולהמתיק את הדינים בשרשם (בדומה להסבר של המתקת הדינים שאמר הבעל שם טוב בשם רבו), כפי שהוא מסביר[סא]:

... שהגזרות והדינים בטלים על ידי שהצדיק מעלה אותם השמים למעלה אל הקדושה, וזהו "ואל אמה תכלנה מלמעלה", דהיינו שתעשה צהר לתבה, רוצה לומר שתאיר תפלתך כאבן טוב לבטל הדינים והגזרות מישראל. ועל ידי מה תוכל לבטל הדינים? אמר הכתוב "ואל אמה", רוצה לומר "אמה" לשון "אם", דהרחמים עליונים נקראים אם המרחפת על בנים ומרחמת עליהם. והיינו "ואל אמה", רוצה לומר אם העליונים, לשם תכלנה את הדינים בהעלותם למעלה.

"ופתח התבה בצדה תשים": עבודת התשובה

הגמרא[סב] מסבירה שצורת האות ה, בה נברא העולם הזה, רומזת לכך שישנו פתח תחתון המאפשר לרשעים לצאת-ליפול ("בא לטמא פותחין לו") אך ישנו גם פתח עליון-צדדי דרכו ניתן לחזור ולהכנס, פתח שנועד לתת מקום ולסייע לבעלי תשובה. הנועם אלימלך מסביר שלפתח התשובה הצדדי רומז הפסוק "ופתח התבה בצדה תשים".

יש כאן רמז גם לעבודת התשובה התמידית, שאינה על חטא דווקא, הנדרשת מכל צדיק[סג]:

"ופתח התבה בצדה תשים", רמז שהצדיק צריך להיות תמיד בתשובה.

וגם הדרכה של התחזקות לחוטא ופושע שצריך מחילה על עוונותיו ועליו לדחוק את עצמו כדי להתחיל את דרך התשובה[סד]:

"ופתח התבה בצדה תשים – רוצה לומר שהתורה מלמדת אותנו העיקר התחלת והחיזוק לבוא בקדושה, וגם שנראה לאדם קשה מאד אף על פי כן ידחוק עצמו בעל כרחו, עד שמן השמים ירחמוהו... דהינו בפתח קטן צריך הבעל תשובה לדחוק עצמו, עד שמן השמים ירחיב לו. וזהו "ופתח התבה", היינו הפתח של התבודדות, "בצדה תשים", דהיינו שתכנס בפתח קטן ודחוק, והתחזק עצמך בכל פעם יותר...

עבודת התשובה בכלל שייכת לבינה (כנ"ל), אך היחס בין שתי המדרגות הוא יחס בין תשובה עילאה לתשובה תתאה. ה"צדיק יסוד עולם"[סה] הוא היסוד שצריך לעלות בתשובתו עד לבינה[סו] (תשובה עילאה, מתוך שמחה ואהבה, כנ"ל) ואילו בעל-תשובה הוא סוד המלכות-העטרה (ש"רגליה יֹרדות מות"[סז], הפתח התחתון של ה-ה) בה נדרשת תשובה תתאה, אך בסופו של דבר היא נעשית כתר-עטרה לעולמות התחתונים (אליהם נפלה ומהם היא מעלה את כל הניצוצות), כפי שיוסבר לגבי סיום הפסוק.

"תחתים שנים ושלשים תעשה": תיקון העולמות

את סיום הפסוק, "תחתים שנים ושלשים תעשה" דורש הנועם אלימלך באופנים שונים – על יסוד דברי רש"י "עליונים לאדם, אמצעים למדור, תחתיים לזבל" – על שלשה עולמות שצריך לתקן[סח]:

והתחזק עצמך בכל פעם יותר, עד שתתקן עצמך בכל שלש העולמות שצריך האדם לתקן, דהיינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם המלאכים... והם מרומזים בגוף האדם...

הוא מסביר[סט] שיש כאן רמז לצדיקים-בינונים-רשעים (שהצדיק הגמור צריך לתקן את כולם במעשיו), ובעצם לשלש תקופות בחיי האדם עצמו:

שבנערותו הוא עוסק בדברים שפלים ומאוסים, ואמצע שניו הוא עוסק בעניניו, עולם הזה, צריך לראות לתקן הכל על פנים בשלישים, המה סוף שניו, לבל יאסף עם חטאים נפשו.

כלומר, האחדות שמצליח האדם לגלות בתורה ובתפלה, ובעיקר בעבודת התשובה בשתי דרגותיה, נותנת כח להשפיע על העולמות התחתונים הכלולים באדם עצמו ולתקנם.

סדר הפירושים

אם כן, יש כאן סדר פנימי שלם: הפירוש הראשון של "צהר תעשה לתבה" שייך במובהק לחכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"); הפירוש השני הוא הארת החכמה אל הבינה – גילוי האחדות בתוך הפרטים, "ואל אמה תכלנה מלמעלה"; עבודת התשובה עצמה שייכת לבינה (בתשובה עילאה), והיא מאירה עד למלכות (בתשובה תתאה); בסופו של דבר המלכות צריכה להאיר בעולמות התחתונים בי"ע ולתקנם[ע].

ולסיכום:

חכמה                    "צהר תעשה לתבה"

הארת החכמה בבינה         "ואל אמה תכלנה מלמעלה"

בינה                      "ופתח התבה בצדה תשים" (תשובת הצדיק)

עטרה                     "ופתח התבה בצדה תשים" (תשובת החוטא)

בי"ע                      "תחתים שנים ושלשים תעשה"

אם הבעל שם טוב דבר בעיקר על הכח להמתיק דינים 'מלמעלה', בתפלה, אצל הנועם אלימלך יש כאן התפשטות לעבודה בתוך המציאות – כאשר האחדות אליה ניתן להגיע בלימוד התורה נמשכת לעבודת התפלה הממתיקה את הדינים בשרשם, מתפשטת עוד אל התשובה הנדרשת (מהצדיק ועוד יותר מבעל-התשובה שנפל) בעולם הזה מרובה הפרטים ומגיעה עד לתיקון הפירוד, הפסולת והחטאים השפלים והמאוסים שבעולמות התחתונים.

ג. ליקוטי מוהר"ן: דיבורים של אמת

"פתח דבריך יאיר מבין פתיים"

רבי נחמן מברסלב מפרש[עא] את עבודת "צהר תעשה לתבה" ביחס למי שכלוא בחשך העולם הזה – ובפרט מי שנפל בחטאים – שהסטרא אחרא סובבת אותו מכל צד ומקשה עליו מאד לדבר לפני ה'. הוא מסביר שאליבא דאמת, יש פתחים רבים לצאת בהם מחשך הקליפות והחטאים, אך "הכסיל בחשך הולך"[עב] ואינו רואה אותם. כיצד ניתן לזכות לאור ה' – "הוי' אורי וישעי"[עג] – שיאיר את עיניו למצוא את הפתחים?

מסביר רבי נחמן שהעיקר שעל האדם לדבר לפני ה' דיבורים של אמת, לפי מדרגתו שלו ("אף על פי שאי אפשר לו לדבר שום דיבור בתפלה ותחנונים, מגודל החשך והבלבול המסבב אותו מאד מאד מכל צד, אף על פי כן על כל פנים יראה לדבר הדיבור באמת, באיזה מדרגה נמוכה שהוא. כגון למשל שיאמר 'ה' הושיעה' באמת, אף על פי שאינו יכול לדבר בהתלהבות והתעוררות כראוי, אף על פי כן יאמר הדיבור באמת כפי מה שהוא") – "והמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו שיזכה פעם אחד כל ימי חייו לדבר דבור אחד של אמת[עד] לפני ה' כראוי".

"חותמו של הקב"ה אמת"[עה], וכאשר זוכה האדם לדבר דיבורי אמת לפני ה' מאיר לו אורו של הקב"ה ומתקיים בו "פתח דבריך יאיר מבין פתיים"[עו] – הפתי, שבהיותו בחשך לא ראה את הפתח, זוכה לחכמה-אור הפותחת לו פתח (סוד נקודת הפתח, שכנגד חכמה[עז], כח החכם-הצדיק עליו נאמר בזהר "פתח רבי...", וכדלקמן).

על כך הוא דורש "'צהר תעשה לתבה' – כלומר, שתדבר דבורי אמת המאירים". דיבורי האמת הללו הם בסוד "אמה" (רבי נחמן דורש שהיינו סוד אש-מים מהם כלול הדבור היוצא מ-ה מוצאות הפה, ויש להוסיף ש"אמה" נוטריקון אמת-אמונה), אליהם משתוקקים ונכספים מלמעלה – "ואל אמה תכלינה [לשון כלות הנפש והשתוקקות] מלמעלה". באמצעות דיבורי האמת הללו זוכים ל"פתח התבה בצדה תשים" – למצוא את הפתח גם בתוך החשך ה"צדה", חשך קליפת עשו הצד ציד וסובב את האדם מכל צד (ההתמודדות עם קליפת עשו נרמזת בריבוי לשונות העשיה בנוגע לתבה: "עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה... וזה אשר תעשה אֹתה... צהר תעשה לתבה... תחתים שנים ושלשים תעשה" ואזי "ויעש נח ככל אשר צוה אֹתו אלהים כן עשה"[עח]).

רבי נחמן, החל מהתורה הראשונה בלקוטי מוהר"ן, עוסק בבירור מושג החן – החן האמתי הקדוש לעומת "שקר החן"[עט] שנפל לקליפות – ולכן מתאים שיסביר שהתיקון שצריך לעשות "נח מצא חן"[פ] הוא דבור אמת שנקרא כאן "צהר"[פא].

מדרגות של אמת

אם אצל הבעל שם טוב ורבי אלימלך ה"תבה" היא התבות הקדושות של התפלה והתורה – אצל הצדיק, או אצל בעל תשובה שנדחק ומתעלה – אצל רבי נחמן מדובר בתבות הדיבור הפשוטות של האדם, המסובב בחטאים ובמניעות, אך העיקר הוא דבורי אמת לפי מדרגתו של האדם. כלומר, כאן האור הוא אמת קיומית פשוטה, כאשר האדם נמצא עדיין בתוך החשך, ומכח היכולת שלו לפנות אל ה' מתוך האמת הנמוכה שלו הוא ימצא את הפתח לצאת מתוך החשך.

לכאורה, אם הדרישה היא בסך הכל לדבור של אמת לפי מדרגתו שלו, מדוע יש כאן 'הפלגה' כזו (עד שהמשכיל מבין שעליו להתפלל כל ימיו שיזכה לדבור אחד של אמת)? הדרגה הגבוהה ביותר של אהבת ה' היא "בכל מאדך"[פב], שמובנה אהבה בלי-גבול (מעבר לגבולות-האישיות של "בכל לבבך ובכל נפשך"), ואף על פי כן מודגש בחסידות[פג] שאין מדובר אלא ב"מאד" שלך ("מאדך") – מדרגת בלי-גבול יחסית, לפי גבולותיו של האדם, ולא בלי-גבול אמתי (ויתכן אף שבעבור אדם אחר זו מדרגת אהבה מדודה ומוגבלת). אכן, כאשר האדם נותן מצדו את ה"בכל מאדך" שלו מתגלה מלמעלה ה"מאד" האמתי, הבלי-גבול שמצד ה' יתברך. כך גם כאן, האמת של האדם היא אמת מוגבלת, חלקית ומקומית, אך היא מגלה את "אמת הוי' לעולם"[פד] של "הוי' אלהים אמת"[פה]. אכן, כדי לומר לפני ה' דבור אחד של אמת – אפילו במדרגתו התחתונה של האדם – עליו לצאת מגבולות מציאותו העכשווית, לפנות אל ה' בכל מאודו.

בכל אופן, רבי נחמן מדגיש שיש מדרגות רבות של אמת ושל הדרך להתעלות מדבורי האמת הפשוטים עד ל"אמת הנכון", ובפרט הוא מחלק את האמת לשתי מדרגות, כשני פירושי רש"י ל"צהר":

ויש בזה כמה מדרגות, ומי שזוכה לבחינות אמת האמתי, אזי ה' הוא אור לו, ואזי הוא מאיר בעצמו, כי נתלבש בו אור ה'. אך מי שעדין לא הגיע למדרגה עליונה של אמת, ועל כל זה הוא במדרגה של אמת, אף כי אינו מאיר בעצמו, מאחר שלא הגיע לאמת הנכון, על כל זה האמת הועיל שיוכל אחר להאיר בו....

ועל זה פרש רש"י "יש אומרים אבן טוב וכו' ויש אומרים חלון"[פו]. זהו שאמרנו, כי יש שתי מדרגות, מי שהוא במדרגת אמת האמתי, הוא מאיר בעצמו, וזה "יש אומרים" אמרי אמת שהם "אבן טוב" שמאיר מעצמו, ו"יש אומרים" שהם אמרי אמת, אך לא במדרגה הנ"ל, והם "חלון", כי יוכל אחר להאיר בו כמו בחלון, כי זה החילוק שבין אבן טוב לחלון, כי האבן טוב מאיר בעצמו, והחלון אין מאיר מעצמו, רק שדבר אחר, כגון השמש וכיוצא בה, יוכל להאיר בו.

יש אמת של מי שהוא בעצמו צדיק אמת, ויש אמת של מי שעדיין לא זכה כך, אך יש לו את כח ההתקשרות – כח האמת של היסוד – להתקשר לצדיק אמת שיאיר בו. רמז לשתי הבחינות יש בחבור המושגים צהר-אמת, העולים יחד משה-יהושע – "משה אמת"[פז] הוא בחינת האמת האמתי, ה"אבן טוב" המאיר בעצמו כשמש ("פני משה כפני חמה"[פח]), ותלמידו יהושע הוא ה"חלון" שמאפשר לשמש להאיר בו ("פני יהושע כפני לבנה").

מוסבר[פט] שבכללות ישנן אפילו שלש מדרגות של אמת: "שפת אמת"[צ], אמת ואמת לאמתו ("אמת האמתי" בלשון רבי נחמן כאן). אפשר להסביר ששתי המדרגות הראשונות הן מדרגות של חלון – חלון חיצוני יחסית, שפותח פתח באטימות החשוכה לגילוי מסוים של מציאות אובייקטיבית הקיימת בעולם[צא], וחלון פנימי המאפשר לאור הצדיק לחדור פנימה ולחולל שינוי – ורק המדרגה השלישית היא מדרגה של "אבן טוב", אור עצמי לו זוכה האדם. אך אפשר גם להסביר ש"שפת אמת" היא מדרגת החלון – שאינו אמת מצד עצמו, אלא רק מה שסובב את האמת ומכיל אותה – ואילו ה"אמת" וה"אמת לאמתו" היינו שתי מדרגות של "אבן טוב"[צב], הראשונה בתפלה-של-אמת והשניה בבטול המוחלט בלימוד תורת-אמת[צג]. הדבור הפשוט של אמת, כשהאדם מודע באמת למדרגתו ופונה ממנה אל ה', מאפשר לו להפנים את האור ולהתעצם עמו עד שהוא זוכה למדרגות נעלות של דבורי תפלה ודבורי תורה שהם בגדר אבנים טובות ומאירות מצד עצמן.

ד. הרבי מליובאוויטש: הארת המטה

הרחבת תבות התורה והתפלה

הרבי מביא[צד] את פירוש הבעל שם טוב הידוע, ש"צהר תעשה לתבה" היינו הפיכת צרה ל-צהר, קודם כל בהקשר של המבול עצמו – נח נצטווה להפוך את הצרה שהתרגשה על העולם לצהר, לבלום את המבול, אך לא עשה זאת. אך בהמשך להסבר הכללי בתורת החסידות – מהבעל שם טוב ואילך – ש"תבה" מתייחסת לתבות התורה והתפלה מחדש הרבי שהצרה שיש להפוך לצהר היא גם בתבה גופא. כלומר, "צהר תעשה לתבה" אינו רק דרך להפוך לצהר את הצרה שבמציאות, מכח התבה (עם כל האור והחיות שצריכים למצוא-לעשות בתוכה), אלא שהפיכת הצרה לצהר נוגעת לתבה עצמה. כיצד ניתן לומר שתבת התורה או התפלה היא 'צרה' ומה המשמעות של הפיכתה לצהר? מסביר הרבי:

אך ביאור הענין הוא דהנה ידוע דהגם שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, ונמשכה מלמעלה (כנ"ל), וכל התורה כולה קדושה בקדושת אמת כו', אבל מ"מ המשכתה למטה הוא באופן כזה שיש בה מדידה והגבלה... ועל ידי עבודת האדם בלימוד התורה פועלים הוספה בתורה, בלשון הזהר "לאפשא לה", עד שתהיה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". וזה ענין צרה לצהר בתורה. דשורש תיבת צרה הוא מלשון צר (ענג בל"א[צה]), מקום צר ומוגבל. ועל ידי עבודת ישראל מהפכים הצרה לצהר, דתמורת זה שהתורה כפי שהיא למטה מצד עצמה היא באופן דהגבלה (צרה) פועלים שתהיה באופן דצהר לשון אור, שאמיתית ענין האור הוא שמאיר בכל מקום בלי מדידה והגבלה.

ועל דרך זה הוא ענין "צהר תעשה לתבה" בתיבות התפלה, דהתפלה מצד עצמה היא במדידה והגבלה, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", היינו שמצד עצמה הוא ענין של מדידה והגבלה, "ארצה", ועל ידי העבודה מגיעים ל"שמימה", בחינת שמים, המרחב שלמעלה, עד ל"השמימה" בה' שלמעלה משמים סתם, בחינת מרחב העצמי.

בעולם שלנו, הצר והמוגבל, אפילו התורה והתפלה מוגדרות ומצומצמות (דבר המתבטא יותר מכל באותיות ובתבות התורה והתפלה, המוגבלות ומגבילות בטבען, בהיותן ה'דומם' ביחס להשכלות ולרגשות וכו' שיש בהן[צו]), ודווקא עבודת האדם – "תעשה" – יכולה להרחיב אותן ולהאיר בהן אור אין סוף.

הדגש על עבודת המטה

הרבי מסביר כי המצר עצמו – הגורם להרגשת המצר וקריאת האדם מתוכו – מביא בסופו של דבר את המרחב, בסוד "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[צז] (ומוסיף כי זו עבודה קבועה, בכל ראש השנה, וממנו היא מתפשטת לסדר העבודה שבכל יום, בו מתחילים מכיווץ וקבלת עול וממנו מתפשטים ומתרחבים עד אין סוף). ה' רוצה דירה בתחתונים[צח], ודווקא פה – בעבודתנו שלנו – אנחנו יכולים לגלות את המרחב העצמי שלו.

בעבודה זו עצמה יש שני אופנים, כשני פירושי רש"י ב"צהר", המשקפים את החלוקות הכוללות ביותר בקוי העבודה בעולם (מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, "סור מרע ועשה טוב"[צט], תורה ותפלה):

והנה בכללות עבודה זו דהפיכת הצרה לצהר, מן המיצר אל המרחב, יש ב' אופנים, העבודה מלמעלה למטה והעבודה מלמטה למעלה. וזהו תוכן ב' הפירושים דתיבת צהר, "יש אומרים חלון ויש אומרין אבן טובה", ובלשון המאמר, שהאור דחלון הוא המשכת האור דז"א במלכות. מה שאין כן ענין אבן טובה היינו שהמלכות עצמה (בחינת אבן) מאירה. ובעבודת האדם הוא ההפרש בין "סור מרע" (הסרת המונע) "ועשה טוב", ובכללות יותר הם ב' אופני ההליכה, הליכה מלמעלה למטה, תורה, והליכה מלמטה למעלה, תפלה.

הרבי ממחיש כיצד עושה האדם "צהר לתבה" בתורה ובתפלה, בעבודות שנוספות על עצם לימוד התורה ועל עצם התפלה:

ובב' אופני עבודה אלו צריך להיות "צהר תעשה לתבה", "תעשה" דייקא, עבודת האדם בזה, שיהיה מן המיצר אל המרחב. דזהו מה שלימוד התורה צריך להיות בהקדמת ברכת התורה, "ברכו בתורה תחלה", המשכת נותן התורה בתורה על ידי עבודת האדם. [ועוד זאת, דעצם ברכת התורה ניתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה, מעשינו ועבודתינו]. ועל דרך זה בתפלה, דהגם שתפלה מצד עצמה היא ענין נעלה ביותר, שעומד כעבדא קמיה מריה כו', מכל מקום צריך להיות בהקדמה לזה עבודת האדם בצדקה, "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי".

כלומר, בתורה, שהיא ההילוך מלמעלה למטה (עבודת "חלון"), יש לקשר את הדברים לשרש גבוה יותר (להגיע עוד יותר "מלמעלה"), לנותן התורה, ובתפלה, שהיא ההילוך מלמטה למעלה (עבודת "אבן טובה"), הדגש הוא דווקא על כח העשיה-ההשפעה של המטה מצד עצמו (לא די להתפלל על העני, לעורר רחמים, אלא יש לעשות משהו למענו בפועל, מצדנו שלנו).

יושם לב כי הרבי בעצם הפך את היוצרות ביחס לפירושים הקודמים: אם קודם התורה והתפלה היו דרך לגאול את האדם והעולם ממיצריו שלו, הרי כאן ה"צרה" היא בתורה ובתפלה עצמם – ובעצם במציאות הכללית של העולם, שהתורה והתפלה כפי שהן מצד עצמן מתגלות בתוכו – ובכח האדם להאיר ולהרחיב אותן. הדגש על עבודת האדם עצמו גם גורם לכך שעבודת ה"אבן טובה" שייכת דווקא לתפלה, העליה מלמטה למעלה בכח האדם, עוד יותר מאשר לתורה (בהיפוך ממה שהיה מובן מדברי רבי נחמן, שאצלו האדם היה מוקף במיצר ובחשך והעבודה היתה לפרוץ אותם ולברוח מהם), וגם בתורה הדגש הוא על התוספת של ישראל בתורה על ידי עבודתם (שהיא גופא נתקנה "מלמטה"). ה"אבן טובה" היא המלכות, שהיא-היא כנסת ישראל, נשמותינו שלנו כפי שהן בעולם – "אבן ישראל"[ק].

שהטבע עצמו יאיר

בשיחה על דברי רש"י[קא], בחלק ה"יינה של תורה", מרחיב הרבי את הענין של הופעת האור מתוך המטה, מתוך מיצר המציאות שלנו, כשאת אופני העבודה של "חלון" ו"אבן טובה" הוא מחיל על העבודה עם הטבע עצמו (כאן מבלי להתייחס בפירוש לדברי הבעש"ט על הפיכת הצרה לצהר ופירוש ה"תבה" כמילה):

ההפרש בין האור שנכנס על ידי חלון להאור שעל ידי אבן טובה הוא: "אור החלון הוא אור הבא מבחוץ, ואור אבן טובה מאיר מבפנים היינו מעצמותו ומהותו".

וב' ענינים אלו, הם שני אופנים בעבודת ה': תכלית העבודה דתורה ומצוות היא לעשות "צהר" לתיבה – להכניס ולגלות אור אלקי בעולם; וזה יכול להיות בב' אופנים:

הדרך הראשונה היא לעשות "חלון". והיינו, כי באמת ישנו אור האלקות בעולם, וכידוע שהבעלי עסקים יכולים לראות השגחה פרטית בעניני העולם שלהם, ועוד יותר מאלו הנמצאים כל ימיהם בד' אמות של תורה ותפלה. אלא שבכדי להגיע לזה, צריכים להסיר ההעלם וההסתר שישנו על האור האלקי – להסיר את לבוש "הטבע", שהוא הסתר על אלקותו ית' שלמעלה מהטבע. וזוהי מדריגה ראשונה בעבודת האדם, לעשות "חלון" בהמחיצה וההסתר ד"טבע", שיאיר בעולם אור האלקי שלמעלה מהטבע.

ואחר שכבר נעשה ה"חלון" במחיצה של "הטבע", שמאיר בעולם האור שלמעלה מהטבע, הרי זו נתינת כח להאדם, להתעלות ולהגיע למדריגה ואופן נעלה יותר בעבודת ה': "ויש אומרים – אלו שכבר עשו החלון – אבן טובה המאירה להם" – היינו לא רק שמסירים ההעלם והסתר דלבושי הטבע, אלא שמהפכים הטבע עד שנעשה הוא עצמו ענין של אור וגילוי – "אבן (עצמה – נעשית אבן) טובה המאירה להם".

בסופו של דבר, מכח העבודה של האדם בעולם, לא רק שניתן להאיר בו את האור שלמעלה מהטבע – כמו שעולה מרוב הפירושים הקודמים – אלא שהטבע עצמו (ולא רק האדם שבתוכו או אותיות התורה והתפלה שבו) הופך לאבן טובה[קב] ומאירה, תכלית הגילוי של "דירה בתחתונים".

ה. סיכום

השתלשלות הפירושים

ההתבוננות בארבעת הפירושים ממחישה גם את 'ירידת הדורות' אך גם את התהליך הפנימי של 'עלית הדורות' שמתחולל כאן, בסופו של דבר:

אצל הבעל שם טוב יש רמות שונות של דבקות האדם במה שמעל העולם, ומכח כך יכולת להאיר אור ולשנות את המציאות 'מלמעלה', מתוך שרשי הוויתה באותיות העליונות. לכן גם מודגשת במיוחד שאלת "המתפלל על חברו" – מי שפועל הוא הצדיק, שמסתכל על המציאות וצרותיה 'מבחוץ' ו'מלמעלה'. הבעל שם טוב עצמו שייך, מבין שלשת הפירושים, לפירוש הנעלה ביותר – פירוש החכמה, שקשור לאחיזה בעצם ה"אין" שמעל ל"יש" של המציאות.

אצל הנועם אלימלך יש סדר השתלשלות מיניה וביה: הוא 'יורד' ממי שפועל בכח דבקותו באין בתפלתו לדבקות שבאה מצד הבטול שיש בתורה, להמשכת האחדות הזו בתוך הריבוי של העולמות – פעולות של צדיקים, בעיקרן – ועד לתשובה הנדרשת ממי שנמצא בתוך העולם ונתלכלך בחטאות נעורים וכו'. ועדיין, גם אותו נופל, מקבל רושם של 'צדיק' שמסוגל להמשיך שפע לעולמות התחתונים ולתקן אותם.

אצל רבי נחמן מברסלב ההסתכלות היא כבר 'מלמטה', מציאותית הרבה יותר, כשהאדם אינו מסתכל על המציאות מבחוץ אלא סגור בתוך החשך וההעלם שלה – ואף שיש ודאי פתחים של אור, הוא "פתי" שלא מסוגל לזהות אותם – והדרישה של "צהר תעשה לתבה" היא להגיע מול ה' לדיבור של אמת, לפי ערכו ודרגתו. ועדיין, גם אצלו, הכיוון הוא 'מלמעלה למטה' – מי שיצליח לעשות כך, יהפוך בעצמו לצדיק מאיר או שיתקשר לצדיק שכזה, וכך יוכל 'להמלט' מהעולם.

אך אצל הרבי מליובאוויטש – כפי שכבר הודגש – כל ההסתכלות היא מצד המציאות התחתונה, כשאפילו בלי חטאים ונפילות היא צרה ומוגבלת מצד עצמה (כולל התורה והתפלה שבה!), והחידוש של "צהר תעשה לתבה" הוא כיצד ניתן לגלות את האור מתוכה פנימה. בתחלה אמנם נדרשת עבודה של פתיחת "חלון" במציאות, גילוי מלמעלה למטה, אך גם אז הדגש הוא על עבודתנו שלנו מלמטה – והתכלית היא הגילוי שמלמטה למעלה. כלומר, הירידה של כל הדורות הגיע מטה-מטה והתברר שזו היא התכלית – דווקא מתוך המצר מתגלה המרחב העצמי ודווקא המלכות והטבע הופכים ל"אבן טובה" המאירה באור יקרות.

השתלשלות הפירושים בסוד הוי'

התהליך המתואר עד כאן, של ארבעת הפירושים, מקביל בעצמו לאותיות שם הוי' ב"ה – הן מצד הפירושים, והן מצד הצדיקים שאמרו אותם:

אצל הבעל שם טוב העיקר הוא פירוש החכמה ("חכמה מוחא", הכוללת את כל החב"ד), כפי שהובא מדברי הרה"ק מרוז'ין – העיקר הוא שינוי הצירוף ("מצרף לחכמה") מכח האחיזה ב"אין מזל לישראל [בעל שם טוב]", "החכמה מאין תמצא" – ה-י שבשם (הכולל גם את האחיזה בקוצו של י, מקור הרצון האלקי).

הבינה נקראת נעם[קג] ובפירושי הנועם אלימלך הבינה היא העיקר – החכמה מאירה לתוכה והיא סוד התשובה המתקנת את העולמות – ה עילאה.

בפירושו של רבי נחמן העיקר הוא דיבור של אמת – הנקודה העיקרית של ז"א (בהיותה פנימיות מדת היסוד ושייכת גם למדת התפארת, "אמת ליעקב"[קד]), הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה (בדרגות האמת השונות). הדבר מתאים לרבי נחמן, שיסוד עיקרי אצלו הוא "צדיק האמת", היסוד הכולל את כל מדות הלב, ו שבשם.

בפירוש הרבי הדגש העיקרי הוא על הפיכת המלכות עצמה – מנשמות ישראל ועד לטבע – ל"אבן טובה", ההארה של ה תתאה. ואכן, ענינו העיקרי של הרבי – "דור השביעי", שכנגד המלכות והשכנת השכינה בארץ[קה] – הוא כינון המלכות (כהמשך לעיקר החב"די של "אין מלך בלא עם"[קו], התביעה לעבודה בכח עצמו והדגש על "דירה בתחתונים"[קז]).

ולסיכום:

י בעל שם טוב           הפיכת הצירוף

ה נועם אלימלך          עבודת התשובה

ו רבי נחמן                גילוי האמת

ה הרבי מליובאוויטש  גילוי העצם במלכות

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· תשובה מתוך שמחה חושפת את הכוונה האלקית שמאחורי הדין וממתיקה את המציאות.

· עוון ודין הם בעצם אי-הבנה או תקשורת 'קשה' בינינו לבין ה', וכשחותרים לתקשורת ישירה ומבינה (בתפלה והתבוננות) נמתקים הדינים.

· התפלה על הזולת צריכה לבוא מתוך גילוי שאליבא דאמת הוא אדם אחר ממה שנראה, וכוונותיו טובות ורצויות.

· שרש הדין הוא בחסד (ככלי לחסד ולחיים האלקיים), ולכן גם בכל מציאות של דין יש נקודת חסד.

· כששמים דגש על נקודת החסד והרחמים במציאות הקשה – ניתן להפוך את כל המציאות לטוב.

· כשאני מתפלל לה' קל יותר לראות שה' מרחם עלי וכשאני רואה שה' מרחם עלי קל יותר להתפלל.

· בטול מוחלט לאין האלקי מאפשר לא רק לסלק גזרות, אלא להפוך אותן עצמן לטוב.

· גם כאשר נראה קשה לתקן ולהכנס לקדושה – על האדם לדחוק עצמו בפתח צר, עד שירחיבו לו מן השמים.

· המציאות החשוכה מלאה פתחים של אור – המתגלים לאדם כשהוא מכיר את מקומו ואומר מתוכו דיבור של אמת לפני ה'.

· מלמעלה משתוקקים לדיבור של אמת מצד האדם – גם אם זו אמת לפי דרגתו התחתונה.

· התורה והתפלה כפי שירדו והתגלו בעולמנו המוגבל הן מוגבלות ו'צרות', ובכח היהודי להמשיך לתוכן אור אין סוף ולגלות את המרחב העצמי.

· אחרי שפותחים "חלון" במציאות, ומגלים את מה שלמעלה מהטבע בתוך כיסוי הטבע, ניתן להפוך את הטבע עצמו ל"אבן טובה" ומאירה.

 



[א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] בין יג לשונות האור, המכוונים כנגד יג מדות הרחמים (ראה חסדי דוד הנאמנים חי"א עמ' 105), צהר הוא הששי (אחד מבין חמשת ה'הר'ים – בהר, זהר, נהר, צהר, טהר – וראה גם לקמן הערה NOTEREF _Ref54347060 \h \* MERGEFORMAT ח 08D0C9EA79F9BACE118C8200AA004BA90B02000000080000000D0000005F00520065006600350034003300340037003000360030000000 ), המכוון כנגד המדה הששית, מדת "ורב חסד" (סוד כהנא רבא) ובמדות מיכה מדת "כי חפץ חסד הוא", הכל שייך לעצם מדת החסידות ומציאת הטוב והחסד בכל דבר (כדלקמן).  "רב חסד" עולה ב"פ 137 (ובצירוף "צהר תעשה לתבה" – העולה 11 פעמים 137, כבהערה הבאה – עולה יג פעמים 137), מרדכי (ויש כאן חפיפה בין פורים לחנוכה, זמן הארת יג לשונות האור, ובפרט לפי הכוונה שימי החנוכה מכוונים כנגד המדות שמ"רב חסד" עד גמירא, כוונת שמונת ימי חנוכה כנגד שמונת בגדי הכהן הגדול, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול החשמונאי, וד"ל).

[ג] בראשית ו, טז. "צהר תעשה לתבה" = 1507 = 11 פעמים 137, תבה = 11 פעמים 37 (137 ו-37 הם 'בני זוג', כמבואר במ"א)! ראשי התבות עולים 520 (כפולת 13) ואמצעי וסופי התיבות עולים 987 (מספר ה'אהבה' ה-16, כפולת 7). חלק המילוי (כאשר ממלאים צדי) = בראשית. כל הביטוי במילוי (1507 ועוד 913) = 2420 = ה פעמים כב ברבוע, סוד אתה (המלה העיקרית בתפלה, ראה תניא פמ"א) – כב אותיות (מ-א עד ת) היוצאות מ-ה מוצאות כמבואר בתניא (אגרת הקדש ה).

[ה] בעש"ט עה"ת נח טו; יז. וראה אור תורה (קה"ת) פרשת נח אות יח ובנסמן שם.

[ו] אות פז (ובמהדורות החדשות – כש"ט השלם הוצאת תשע"ד – חלקו אות זו לארבעה קטעים, לפי המקורות השונים).

[ז] מובאת שם כקושית הרמב"ן ובהערות ובציונים שם הפנו לאמונות ודעות מ"ב פרקים ד-ה, אור השם מ"ג ח"ב כלל א' פ"א וספר העיקרים מ"ד פט"ז ופי"ח.

[ח] על פי סוד הצירוף ההיפוך הוא מ-צרה ל-רצה (הרצון שלמעלה) ורק אז ל-צהר (למטה, באור כי טוב הנראה והנגלה במציאות) – כפי הסדר המופיע בחב"ד (ראה בהוספות לכש"ט הנזכרות לקמן ובמאמר הרבי ממנו מצוטט בפ"ד). בהיפוך צרה ל-צהר (כפי שמופיע בבעל שם טוב) ה-צ הוא ה"צדיק יסוד עולם" שנשאר בראש התבה, ומחולל את ההיפוך מ-רה ל-הר (סוד "אברהם קראו הר", אברהם בגימטריא הר גדול), היפוך שבסוד "בהר הוי' יראה" (בראשית כב, יד) האמור בעקדה. עיקר המתקת הדין בשרשו ושינוי הצירוף הוא סוד העקדה בה מתכלל יצחק (דין) באברהם (חסד). הר-רה הם הפנים והאחור (לפי סדרם באלף-בית) של אותו צירוף, כך שבהיפוך צרה לצהר הצדיק הופך את האחור לפנים, ודוק. ועוד: צרה-צהר בהכאה פרטית (צ פעמים צ, ר פעמים ה, ה פעמים ר) = 10100 = יהלום 100, 100 פעמים 101, מאין, סוד "אשא עיני אל ההרים [להפוך רה ל-הר] מאין [כח הצירוף, 'והחכמה מאין תמצא'] יבֹא עזרי" (תהלים קכא, א).

[ט] בפרט נוגע הדבר לעצה העיקרית של הבעל שם טוב (כדלקמן) לשנות את הצירוף ממנו נובע הדין, שהרי שש המדות נולדות בעצם מששה צירופים של שלשת המוחין (ראה סוד הוי' ליראיו ש"א פכ"ט, ונתבאר בעומק בשיעור כ"ז תמוז נ"ח) – כדוגמה המובאת כאן, של ששת צירופי צרה (כמודגש בהוספות לכש"ט השלם אות ג בתורה החמישית) – וכאשר חוזרים אל המוחין ניתן לשנות את הצירוף ולהחליף בין המדות.

[י] כש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אותיות סז-א ו-תה.

[יא] שה"ש ג, ו; ח, ה.

[יב] ראה מאו"א מערכת האות מ' סס"ח וביאיר נתיב. ובכ"מ בקבלה וחסידות.

[יג] ע"פ זהר ח"ב קנח, ב (ברע"מ). וראה מאו"א מערכת האות ז' ס"ג וביאיר נתיב. ובכ"מ.

[יד] תולדות יצחק עה"פ.

[טו] ראה סוף ספר התניא.

[טז] ב"ק קיג, א.

[יז] ע"פ בראשית רבה נא, ג.

[יח] מכילתא יתרו, בחודש פרשה ז; טור או"ח סימן שו. ובכ"מ.

[יט] ר"ה לא, א.

[כ] ברכות ס, ב.

[כא] וראה גם תניא אגרת הקדש יא (ובסדרת השיעורים בענין באדר-ניסן תש"פ).

[כג] ישעיה ו, י.

[כד] וראה בהוספות לכש"ט השלם אות י: "דע"י התשובה באמת בעת צרה ר"ל מהפכין את הצרה עצמה לצהר, דצרה היא מצוקה וחשך וע"י התשובה הנה היא עצמה נהפכת לאור, וכמ"ש ו'עת צרה היא ליעקב' וע"י התשובה הנה ו'ממנה' בעצמה 'יושע'".

[כה] וראה רמב"ם הלכות תעניות פ"א ה"ג (ושם ה"ד מוסבר אודות תקיעת החצוצרות בתענית, המוסברת בפנים).

[כו] יומא פו, ב.

[כז] ראה הקדמת שכינה ביניהם הערה א (עמ' ט).

[כח] ורמז: חסד-גבורה עולה ד"פ חסד – הכל חסד (כמבואר בפנים).

כאשר מחברים לחסד-גבורה שבפירוש זה גם את מלכות-בינה שבפירוש הקודם (שני פירושים שכנגד הדעת והבינה, כמבואר בפנים, בסוד "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת") מקבלים חיה פעמים יחידה (סוד נבואת משה, "זה הדבר אשר צוה הוי'"). רק חסד-גבורה-מלכות משלימים ל-כח ברבוע ורק בינה-חסד-גבורה עולה מחשבה (סוד חשב-מה, ה"מי" שצריך לחבר ל"זאת", כנ"ל).

[כט] תקו"ז תקון כב (סז, ב).

[ל] ראה תענית כא, ב.

[לא] לקו"מ ח"א אות רפב.

[לב] וראה גם חובות הלבבות שער ההכנעה פ"ו (בהנהגה הרביעית של בעל הכניעה).

[לג] תהלים לז, י.

[לד] תניא שער היחוד והאמונה פי"ב.

[לה] שמופיע כעין ביאור לדברי רבו, אך בעצם הוא בחינה נוספת, מתאים להיות החכמה והבינה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

[לו] ראה סוד ה' ליראיו ש"א פ"ב (ונתבאר בשיעורים בסוד ה' ח"ג), ובכ"מ. אם כן, שלש הדרכים הן בטול-תשובה-חסד העולות יחד 832, ארץ ישראל (מקום המתקת הדינים בשרשם כו'), לב (כבוד) פעמים הוי' כו'. יחד עם בטול-שמחה-יחוד (פנימיות חב"ד = חתך = חכמה בינה חסד גבורה) עולה הכל 1260 (יהלום לה), כח פעמים מה, הכל חכמה, אין (כח הפיכת הצירוף, המתבטא בשלש הדרכים, כנ"ל) – העולה מדת הדין מדת הרחמים (תוכן כל הענין – שהוא הענין הכללי של כל תורת החסידות וכל עבודת הצדיקים – להפוך דין לרחמים).

[לז] איוב כח, יב.

[לח] קהלת ז, יב.

[לט] ראה אמרי בינה שער הק"ש פנ"ד (נב, ד) ואילך. ועוד.

[מ] תענית כה, א. וראה אור תורה מהמגיד ממעזריטש אות פרה.

[מא] ראה הוספות לכש"ט השלם אותיות ח-ט.

[מב] ירמיה ל, ז (וראה לעיל הערה NOTEREF _Ref54116038 \h \* MERGEFORMAT כג 08D0C9EA79F9BACE118C8200AA004BA90B02000000080000000D0000005F00520065006600350034003100310036003000330038000000 ). "עת צרה היא ליעקב" ועוד "צהר תעשה לתבה" משלימים ל-2500, 50 ברבוע, גילוי שער ה-נ דבינה בו כל הדינין נמתקין בשרשם. יודגש שבפסוק כתוב "ועת" ב-ו (ובכגון דא אפשר לדרוש את הביטוי עם ו החיבור או בלעדיה, כידוע) – "ועת" עולה רחל-רחל, שמתוך ה"ועת צרה" של עקרותה נתנה במסירות נפש את בלהה שפחתה "וממנה יושע" כשנפקדה ונבנתה ממנה. "ועת צרה היא ליעקב" עולה 999, סוד "לפני אחד מה אתה סופר" (ספר יצירה פ"א מ"ז), רמז לשינוי הצירוף על ידי חזרה לאין. "ועת צרה היא ליעקב" ועוד "צהר תעשה לתבה" = 2506 = ז"פ משיח, רמז לכח המשיחי המיוחד שיש כאן (כחו המיוחד של הבעל שם טוב, כמוסבר בפנים בסמוך).

[מג] הממוצע בין צרה ל-ישועה הוא 343 (צרה גדולה, אותה יש להפוך) – ז פעמים ז פעמים ז, "גשם נדבות" (תהלים סח, י) שהוא סוד "שבעתים כאור שבעת הימים" (ישעיה ל, כו ועיי"ש ברש"י), גילוי "כצאת השמש בגבֻרתו" (שופטים ה, לא), גילוי החסדים המכוסים בתוך מה שנראה היום כרע גלוי המתגלה ל"שמחים ביסורים" (שבת פח, ב וראה תניא פכ"ו).

[מד] הובא בקונטרס מאירת עינים – ההקדמה לבעש"ט עה"ת – אות ט (נשמע ממחבר הספר בית רבי).

[מה] פרי הארץ מכתב יט.

[מז] וראה תענית כה, א עד כמה מופלא שינוי כזה.

[מח] בראשית כה, כו.

[מט] ראה תניא פכ"ח.

[נ] ד"ה "בענין אחר, צהר תעשה לתבה".

[נא] זהר ח"ב קכא, א. וראה שם פה, א.

[נב] ע"פ סוכה לח, ב. וראה תו"א יתרו סז, ב.

[נג] ע"פ גיטין סב, א.

[נד] תהלים נז, ג.

[נה] ד"ה "צהר תעשה לתבה".

[נו] ראה גם נועם אלימלך סוף פרשת תרומה.

[נז] ראה סה"מ תרצ"א עמ' קיד ובנסמן שם; לקו"ש ח"א ס"ט (עמ' 10) ובנסמן שם; אג"ק ח"א אגרת כח. ובכ"מ. ("אלהינו מלך העולם" = 343, 7 בחזקת 3, וכנ"ל הערה NOTEREF _Ref54041711 \h \* MERGEFORMAT לז 08D0C9EA79F9BACE118C8200AA004BA90B02000000080000000D0000005F00520065006600350034003000340031003700310031000000 ; רוס"ת עולים יבק, 7 פעמים 16 ואמ"ת עולים רלא, משולש 21, 7 פעמים 33).

[נח] תניא פל"ה בהגהה. ראה פלה"ר ד"ה "ואשה אחת" פ"ז (סא, ד).

[נט] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[ס] וראה גם בספר אור הגנוז לצדיקים ד"ה "בספר תניא" ש"ואל אמה תכלנה מלמעלה" היינו "מדת היראה [עילאה], מדת חכמה ובינה שהם 'אימה'".

[סא] ד"ה "או יאמר ואל אמה".

[סב] מנחות כט, ב.

[סג] ד"ה "ופתח התבה בצדה תשים".

[סד] ד"ה "או יאמר ופתח התבה בצדה תשים".

[סה] משלי י, כה.

[סו] שרש היסוד הוא בבינה, בסוד "שאול מרחֹבות הנהר" (בראשית לו, לז) ובסוד הקשר של יוסף הצדיק ("יפה תאר ויפה מראה") לאמו ("יפת תאר ויפת מראה").

[סז] משלי ה, ה.

[סח] ד"ה "או יאמר ופתח התבה בצדה תשים".

[סט] ד"ה "או יאמר ואל אמה".

[ע] ורמז: כל הפסוק (שארבעת חלקיו נדרשו כאן) עולה 6786 = 9 פעמים 13 פע חן כו'. יחד עם הקומות שנזכרו כאן – חכמה בינה עטרה בריאה יצירה עשיה – עולה הכל 8128, משולש 127, שהוא המספר המשוכלל ה-4 (החל מ-6: 6 28 496 8128 = 8658 = 13 פעמים 666 כו' = 6786, הפסוק כולו כנ"ל, ועוד 1872, חסד פעמים הוי').

[עא] לקו"מ קיב (ובקיצור נכללו הדברים בלקו"מ ט, ג – תורה שנאמרה מאוחר יותר – ראה חיי מוהר"ן אות ג). יש להעיר שתורה זו נאמרה כשיחה אישית בה קירב רבי נחמן את רבי נתן, שהרגיש אז שרוי בחשך ובמניעות (ראה אבניה ברזל אות יא), ואף מופיעות בהמשכה שאלה של רבי נתן על הדברים ותשובה של רבי נחמן עליה.

[עב] קהלת ב, יד.

[עג] תהלים כז, א.

[עד] דבור אחד = 225 = יה ברבוע. אמת = יהו ברבוע. יחד = 666 = יה יהו במשולש.

[עה] שבת נה, א.

[עו] תהלים קיט, קל. "פתח דבריך יאיר" עולה אחד פעמים טוב (השראה של יא). דבורי אמת עולה ג"פ יאיר.

[עח] יש כאן ז לשונות עשיה – ה בצווי ו-ב בבצוע, בסוד חלוקת זהב. ב-ז הלשונות יש הוי' אותיות. לשונות הביצוע, "ויעש... עשה" (ז אותיות כנגד ז המלים) = "לעיני כל ישראל" (761, השראה 20). כל ז הלשונות = 4236 = 12 פעמים 353, זה פעמים שמחה ("סוד הוי' ליראיו" כו'). נעוץ סופן בתחלתן, מלשון הצווי "עשה" ללשון הביצוע "עשה" (אותיות השרש), כאשר באמצע יש ד"פ "תעשה" ופעם אחת "ויעש". אם נוסיף בהתחלה "עשה לך" ובסוף "כן עשה" יעלה הכל 66 (היה-הוה-יהיה = יכול) ברבוע.

[עט] משלי לא, ל.

[פ] בראשית ו, ח.

[פא] והרמזים: נח צהר = שמחה = "סוד הוי' ליראיו" וכו'. במי' (נון חית צדי הא ריש) = 1144 = הוי' פעמים מד (מילוי הוי' הנמוך ביותר). צר של צהר = ה פעמים נח-חן – כאשר ה-ה שבאמצע היא הכח לצאת מן המצר אל המרחב.

[פב] דברים ו, ה.

[פד] תהלים קיז, ב.

[פה] ירמיה י, י.

[פו] ברש"י כתוב "חלון" ו"אבן טובה", המשלימים ל-יג (אחד-אהבה) ברבוע (כל לשון רש"י, "אבן טובה המאירה להם" יחד עם "חלון" עולה 800, הרבוע הכפול של 20, כאשר ממוצע כל אות מ-20 האותיות שכאן הוא 40), אך בספה"ק (כאן וכן לעיל בנועם אלימלך) מובא "אבן טוב" (סוד 70 פנים לתורה). והרמז: צהר חלון אבן טוב עולה בעל שם טוב (זך פעמים טוב), מתאים לתורה יסודית ועיקרית של הבעל שם טוב. כפי הכתיב ברש"י – צהר חלון אבן טובה – עולה הכל ח פעמים חן-נח.

[פז] תנחומא קרח יא. ורמז: צהר ר"ת צדיק הוא רשע, צדיק המחזיק עצמו רשע, כשהוא המקיים בעצמו "היה בעיניך כרשע" (נדה ל, ב), וכן רשע הוא צדיק, רשע המחזיק עצמו כצדיק (לגריעותא) או בעל תשובה היוצא מכלל רשע ונכנס לכלל צדיק (למעליותא). והנה, צדיק הוא רשע (ולהיפך) עולה משה אמת (ועולה השתפא, השם הקדוש הרומז לשנה דנן, ה'תשפ"א)!

[פח] ב"ב עה, א.

[פט] ראה ד"ה "אחרי הוי' אלהיכם" תרכ"ט. ראה באורך שיעור כ"ד מנחם-אב ע"ח פ"ב (ובכ"ד).

[צ] משלי יב, יט.

[צא] ויש לומר בדרך מליצה ש"חלון" היינו אור 'חילוני' ואילו "אבן טובה" היא בסוד "אין טוב אלא תורה" (אבות פ"ו מ"ג; ברכות ה, א), "תורה אור" (משלי ו, כג) – אור אובייקטיבי ואור סובייקטיבי, וד"ל (ולפי זה יש לומר שה"צהר" נועד להאיר חדר מיוחד בתבה, חדר של נאורות והשכלה – מתאים לשאלת הרבי בשיחה המצוטטת לקמן כיצד "צהר" אחד יכול להאיר את התבה כולה – אלא שיש אומרים שאותו חדר היה אוניברסיטה ויש אומרים שהיה ישיבה... כאשר שתי הבחינות נמשכו אחר כך בישיבות של שם ועבר, ואכמ"ל).

[צב] וראה עד"ז תו"א משפטים ד"ה "ויראו את אלקי ישראל" בסוד אבני התורה, אבנים טובות העשויות בידי שמים, ואבני התפלה, "לבנת הספיר" המאירה העשויה בידי אדם.

[צג] ורמזי שני האופנים: חלון חלון אבן טוב עולה ג"פ (ממוצע) אלהים. חלון אבן טוב אבן טוב עולה ג"פ (ממוצע) 78 (ג"פ הוי', סוד שם של יב אותיות).

[צד] ד"ה "צהר תעשה לתבה" תשמ"ז.

[צה] 'ענג' באידיש (צר) רומז לסוד "אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע" (ס"י פ"ב מ"ד).

[צו] ראה מאמרי אדה"ז תקס"ח ח"א עמ' מה. אוה"ת דברים ח"ו עמ' ב'שו. ובכ"ד.

[צז] תהלים קיח, ה.

[צח] תנחומא נשא טז. תניא פל"א.

[צט] תהלים לד, טו; לז, כז.

[ק] בראשית מט, כד.

[קא] לקו"ש ח"י פרשת נח שיחה א (סעיף ד).

[קב] אבן טובה טבע = יוסף, העולה ו"פ הוי', שמהפך את הטבע עצמו (אבן טובה הטבע = יהוסף = שם קנא העולה ז"פ חיה וכו').

[קג] ראה עמק המלך שי"ד פקי"ד; שער הפסוקים פרשת וירא; קהלת יעקב ערך "נע". ובכ"מ.

[קד] מיכה ז, כ.

[קה] כפי שנתבאר ממאמר "באתי לגני" תשי"א ואילך.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com