בע"ה

אור לכ' תשרי תשפ"א – כפ"ח

סוד הצמצום

שמחת בית השואבה (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

עיקר ה'השכלה' בשיעור שמחת בית השואבה (שחלקו הראשון נדפס בשבוע שעבר) היה בפרק שעסק בסוד הצמצום. סוד הצמצום – והגילוי שהצמצום אינו כפשוטו – הוא נושא עיקרי בקבלה וחסידות, וודאי יש להעמיק עוד ועוד ביסודות המופיעים כאן, ועדיין הם קובעים ברכה לעצמם גם בקיצור שלפנינו. בכללות, מוסברות כאן ארבע מדרגות ביחס לצמצום – מתפיסה ש"הצמצום כפשוטו" (לפחות בעינינו) עד להבנה שהצמצום אינו אלא ביטוי לכניסת העצם במקום האור – כשהעיקר הוא האופן בו באות מדרגות ה'השכלה' הללו לידי ביטוי בארבע דרגות של עבודת ה'.

ארבע דרגות עבודת ה'

בחלקו הראשון של השיעור[ב] הוסברו ארבע מדרגות בעבודה, השייכות לארבע המדרגות של עובדי ה' המופיעות בספר התניא[ג] – רשע שאינו גמור, בינוני, צדיק שאינו גמור וצדיק גמור (כשלמטה מהן נמצא הרשע הגמור, שאינו עסוק כלל בעבודת ה'). ונחזור בקצרה:

מרשע שאינו גמור (המדרגה הרווחת ביותר...) נדרש, לכל לראש, הבסיס הנמוך וההכרחי (הנדרש לאנושות כולה) – יראה תתאה (כולל יראת העונש, במדת הצורך), עליה נאמר "שאלמלא מוראה [של מלכות] איש את רעהו חיים בלעו"[ד]. תכלית היראה הזו היא לגרום לאדם להיות "סור מרע ועשה טוב"[ה] בפועל ממש, בעולם המעשה (עולם העשיה).

עיקר עבודת הבינוני הוא עבודת האתכפיא – עבודה של כפית היצר, באופן של "מח שליט על הלב"[ו], שעיקרה מכוון לריסון ועידון מדות הלב (השייכות לעולם היצירה, עולם היצרים והמדות).

הצדיק שאינו גמור מסוגל כבר לעבודת האתהפכא – עבודתו היא להפוך בתוך עצמו את המדות והתכונות של הנפש הבהמית לטוב ובכחו לחולל אתהפכא גם בזולתו ובסביבתו, בהעלאת המדות והפיכת העולם בשמחה רבה (משום שהוא נמצא במדרגת הבריאה, ב'אפשרות המציאות' בה הכל עדיין היולי ונתון לשינוי).

הצדיק הגמור כבר אינו זקוק גם לאתהפכא – אין בו עוד מה להפוך ולתקן – ופעולתו הברוכה והמיטיבה לעולם נובעת בדרך ממילא מהיותו חי ושלם בעצם (כדרגת האצילות, עולם שכולו טוב וגילוי אלקות). בלשונו של הנועם אלימלך[ז], צדיק כזה נקרא חלמיש (אותיות חי-שלם), ועצם מציאותו ממשיכה בעולם מימי-חסדים.

ארבע המדרגות מכוונות (כפי שהוסבר באריכות ונרמז כאן בקיצור) כנגד העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה וכנגד אותיות שם הוי' ב"ה:

י אצילות        צדיק גמור              שלמות עצמית

ה בריאה צדיק שאינו גמור              אתהפכא

ו יצירה בינוני                     אתכפיא

ה עשיה  רשע שאינו גמור               יראת המלכות

כיון שאנחנו נמצאים בסוכות הקבלה כזו מתקשרת לעוד מערכת של ארבע – ארבעת המינים, וכמבואר בכתבי האריז"ל[ח] שהסדר שלהם כנגד אותיות שם הוי' ב"ה הוא הדסים-ערבות-לולב-אתרוג.

כדי להבין זאת יותר נסביר עוד מבנה של י-ה-ו-ה – מבנה יסודי, שאיני זוכר אם פעם הסברנו[ט] – לגבי סוד הצמצום. ארבע הדרגות שנסביר בענין הן בעצם ארבע תפיסות עולם – ארבע קומות של השגה – שכל אחת מהן גורמת לשים דגש על עבודה אחרת. ממילא, יש כאן ציור גם כיצד ניתן לעלות – בתפיסת העולם ומתוך כך בעבודה בפועל – בתוך מדרגות העבודה, כאשר מבררים ומזככים את התפיסה ביחס לצמצום.

המחלוקת לגבי הצמצום

בין המקובלים יש מחלוקת ידועה האם הצמצום – מושג שחידש האריז"ל[י] – הוא כפשוטו[יא] או לא כפשוטו[יב]. יש סוברים כך ויש סוברים כך, אבל הבעל שם טוב מכריע[יג] שהצמצום אינו כפשוטו, ואפשר אפילו לומר הצמצום לא כפשוטו חס ושלום. כלומר, הסילוק לצדדים – בלשון האריז"ל[יד] – אינו כפשוטו, שהאור באמת הסתלק, רק שהתעלם מיניה וביה.

אדמו"ר הזקן מסביר בתניא[טו] שאינך יכול לדבר על ה' במונחים של גשמיות, והציור שיש סילוק הוא עצמו הגשמה, שאי אפשר לומר ח"ו על הקב"ה – כך הוא מסביר בשער היחוד והאמונה. ממילא יוצא שכל מי שמאמין בה' כדבעי לא יתכן אצלו צמצום כפשוטו. אבל ה' יכול להעלים את אורו הא"ס – כמו ששרים "אכן אתה אל מסתתר"[טז], מסתתר מאתנו.

סוד הצמצום וידיעת השלילה

סוד הצמצום והבנתו נוגע גם לאופן בו הרמב"ם מבין את הענין של ידיעת השלילה:

הרמב"ם טוען[יז] שאי אפשר להבין את ה' בכלל בדרך חיוב – אי אפשר לומר עליו שום תואר. לא פשוט אפילו להשתמש ביחס אליו בתארים מאד עצמיים, כמו לומר שהוא 'אחד'. על ה' עצמו אי אפשר לומר שום תואר, רק בדרך שלילה, שאינו ההיפך. בלשון הקבלה, היות שאור ה' הוא אין סוף, ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[יח], אפילו מחשבה הקדומה דא"ק[יט] – הדרך היחידה להגיע אליו היא דרך השלילה.

זהו בעצם התרגום של הרמב"ם, בלא יודעין, למושג סוד הצמצום. מושג השלילה – ידיעת השלילה – הוא בעצם תפיסת הצמצום. האמירה שה' צמצם את אור אין סוף שלו פירושה שהוא נתן לנו לגשת אליו רק בדרך של שלילה, לא בדרך של חיוב. הגישה אל ה' בדרך של שלילה פירושה בעצם שלילת עצמנו. מהי שלילה? לשלול כל מה שאנחנו יודעים וכל מה שאנחנו יכולים לדמיין. איני יכול לדמות שום דבר שיש לי כדומה או שייך לקב"ה, אז בעצם ידיעת השלילה היא בטול מוחלט – לבטל את המציאות שלי. כל מה שאני יכול לחשוב על עצמי – על העולם בכלל, אבל בעיקר על עצמי – חייבים לשלול, לבטל. רואים שהרמב"ם שואף לאין מוחלט, "אַיִן מזל לישראל"[כ].

הרמב"ם חושב שהצמצום כפשוטו או לא? אם הרמב"ם היה חושב שהצמצום כפשוטו, היינו נשארים רק ברִיק. כלומר, שבאמת אין שום קשר וזיקה וגשר בינינו לבין בוראנו. אבל לא משתמע כך, וגם מאד קשה לדמיין כך – שאנחנו מנותקים בנתק מוחלט מה'. ר"ל לומר כאלה מלים. בכל אופן, מה כן? ברור שאצל הרמב"ם ה' ברא את העולם, ברא אותנו, בצורה כזו שמצדנו – כך גם מוסבר בחסידות – מתקבל שהצמצום כן כפשוטו.

אפשרות ה"צמצום כפשוטו" – תפיסת עולם העשיה

לפי שער היחוד והאמונה שהזכרנו קודם, משמע שאצל מי שבאמת מאמין בה' לא יתכן צמצום כפשוטו – לא יתכן שהקב"ה מסלק את אור אין סוף שלו לצדדים ונשאר חלל, מקום ריקן. אבל הרבי כותב[כא] שכן יתכן – הרי הקב"ה נמנע הנמנעות, והכל יתכן אצלו. אם הקב"ה היה רוצה – היה יכול לעשות צמצום כפשוטו – רק שכנראה הוא לא רוצה. כך הרבי כותב.

האם יש כזה דבר צמצום כפשוטו? כתוב "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלִלות"[כב] – יש שתי דעות[כג]. מצד דעת עליון ה' הוא היש ולמטה אין, "כולא קמיה כלא חשיב"[כד] ממש, גארנישט. מצד דעת תחתון, אנו היש וה' הוא האין בהיותו נעלם מאתנו. שתי הדעות אמת, "אל דעות הוי' ולו [כתיב ולא] נתכנו עלילות" – ה' הוא אמת ושתי הדעות שלו אמת, גם הנסתר שלו (הכתיב) וגם הנגלה שלו (הקרי). מצד דעת תחתון ה' ברא את העולם שהצמצום כפשוטו – לא רואים את ה', "אכן אתה אל מסתתר" לגמרי.

מורא מלכות מתוך תחושת פער

הדעה הזו, או המדרגה הזו, מקבילה למה שהסברנו כ"אף עשיתיו"[כה] – "הוי מתפלל בשלומה של מלכות"[כו] – המדרגה בה אין לצפות מהאדם לשום עבודה פנימית, אפילו לא אתכפיא, אלא רק שישמור את החוקים, חוקי המדינה, בגלל מורא מלכות ותו לא. ההסתפקות בכך נובעת מהתחושה שיש חלל, יש פער, יש באמת נתק בין העליון לבין התחתון.

גם אחרי כל יראת העונש, שפעמים רבות עוזרת להתגבר, מי שחי במדרגה הזו נשאר "רשע שאינו גמור" – הוא נופל ומתחרט ושוב נופל (ועליו אמרו "רשעים מלאים חרטות"[כז], כפי שמסביר אדמו"ר הזקן[כח]). נדמה לרשע שהצמצום כפשוטו, גם אצלו פנימה – יש לו הרגשה קיומית של ריחוק מה', שגורמת לו ליפול שוב ושוב.

לפי ההסבר לעיל, זו ה תתאה של שם הוי'. אסור לקצץ בנטיעות – אסור להפריד את המדרגה הזו מהמדרגות העליונות ממנה, שהן מדרגות הפוכות ממנה. אסור להפריד ביניהן – זהו כל הסוד, "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם"[כט], שגם ה תתאה היא חלק מ"הוי' אחד". לגבי סוד הצמצום, ה תתאה היא שבדעת תחתון שלנו – שהיא גם אמת – מתקבל הצמצום כפשוטו, עם כל הפשט של התיאור בספרי הקבלה, סילוק לצדדים וחלל ומקום פנוי.

סוד הרשימו

מה יותר גבוה? שיש רשימו – ה' השאיר רשימו, כפי שכתוב בספרי הקבלה. הרשימו הוא, בלשון החסידות, אור ש"לא נגע בו הצמצום"[ל]. מבחינת התפיסה, זהו עדיין אותו ציר – שה' כאילו מסלק את האור, אבל משהו קטן נשאר.

לפי הרעיון של הרשימו אנחנו מסבירים[לא] את הרש"י בפרשת השבוע, "וזאת הברכה", על "ואתה מרבבֹת קדש"[לב]. רש"י אומר שכאשר ה' בא לתת לנו את התורה הוא בא רק עם קצת "מרבבות קדש", קצת מלאכים, ולא הראה את כל הפמליא שלו, כפי שנוהג מלך בשר ודם ביום חופתו.

כניסת המאור במקום האור – הופעת ה' לבדו

יש עוד מפרשים, כמו בעל אוה"ח הקדוש[לג], שמסבירים שה-מ של "מֵרבבֹת קדש" היא מ אחרת – שה' עזב את ה"רבבת קדש" שלו לגמרי, ה' בא לתת לנו תורה בלי אף אחד, בלי שום דבר, בגפו. המלאכים, בדרגה הכי גבוהה שלהם, "רבבות קדש" – "קדש מלה בגרמיה"[לד] – הם אור אין סוף שלו ה'. אם ה' בא לבד, עזב את המלאכים שלו, הוא בעצם עזב את האור שלו ורק בא הוא בעצמו – עצמות ה'. עצמות ואור אין סוף אינם אותו דבר, וכשמדברים לפני הצמצום הפמליא של ה' היא בעצם אור אין סוף שלו, בחינת "שמי המיוחד בי"[לה]. שוב, לומר שה' הגיע לבדו פירושו של דבר שהוא צמצם את אור אין סוף שלא יאיר, ואז הוא בא לבד.

מהו סוד הצמצום בהסבר הזה? כפי שנראה, זהו ההסבר הגבוה ביותר, אך "נעוץ סופן בתחלתן"[לו]. הכי למטה הסברנו שמצדנו כאילו יש צמצום. הכי למעלה סוד הצמצום הוא "כניסת העצמות במקום האור"[לז] – באמת האור נעלם, הסתלק, כי עכשיו יש את העצם. זהו בעצם סוד מתן תורה, "אנכי מי שאנכי"[לח], אבל ה' מגלה לנו זאת תוך כדי שמסלק את כל הפמליא שלו, את כל ה'מסביב' שלו, את כל ה'בשר' שלו.

"אהבה דוחקת את הבשר"

בחלקו הראשון של השיעור דברנו על הפיכת שנאה לאהבה. על האהבה מוסבר בתניא[לט] ש"אהבה דוחקת את הבשר"[מ] – הצמצום הוא בעצם דחיקת התפשטות אור אין סוף. אתה אוהב, וכדי לעשות זיווג צריך לעשות צמצום. איך שני אנשים שמנים מתייחדים? "אהבה דוחקת את הבשר".

לאור ההסבר על הצמצום לעומת הרשימו יש כאן שני פירושים, או שלא נשאר שום בשר – ה' בא עם העצם שלו לבד – או שכמה ש"אהבה דוחקת את הבשר", בכל זאת נשאר קצת בשר שלא נגע בו הצמצום.

בפשט, ב"אהבה דוחקת את הבשר" כן נשאר בשר, אלא שהוא מצטמצם-מתרכז לטובת היחוד (ואדרבא "בשר" הוא כינוי לברית[מא], "אבר קטן"[מב] מצומצם, שבכחו לחולל את היחוד). זו התפיסה של הרשימו – היה צמצום, אבל נשאר קצת בשר. אדרבא, הרשימו מאפשר המשכה של קו אור מצומצם-ממוקד בתחתונים – זהו סוד ה-ו של שם הוי' במבנה שלנו. מה ה'עבודה' שהתפיסה הזו מעוררת? אדמו"ר הזקן מסביר שם שכאשר אדם תופס שה' צמצם את עצמו, 'דחק את הבשר' והניח בצד את כל העולמות שלו כדי להתייחד אתנו, הוא מסוגל לוותר גם על כל מה שיש לו – מנפש ועד בשר – לטובת אהבת ה' (ובלשון אדמו"ר הזקן: "לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה'. ולבבך הן האשה וילדיה. שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו. כמשארז"ל ע"פ הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו בנים. ונפשך ומאדך כמשמעו חיי ומזוני להפקיר הכל בשביל אהבת ה'"). כלומר, היכולת לעשות אתכפיא – במובן הכי פנימי, של דחיקה הצדה (שאינה אתהפכא, אבל כן עבודה פנימית עמוקה מאד) – מתעוררת מתוך ההרגשה שה' עושה אתכפיא ומצמצם את עצמו בשבילנו.

סוד הרשימו הוא גם אבן-יסוד אצל הבינוני כל היום – לא רק בהתעוררות האהבה שבתפלה (אותה מתאר אדמו"ר הזקן בלשון הנ"ל) – משום שההתבוננות הזו גופא מותירה אצלו בנפש רשימו כל היום (כפי שאומר בפירוש אדמו"ר הזקן[מג]). בקריאה שטחית אפשר להבין את ה'רשימו' הזה כרושם וזכרון שנותר מההתלהבות, אך עומק אותו רשימו הוא נקודת זיקה בנפש שלא נגע בה הצמצום – היא תמיד שם, והיא הנותנת כח לעשות אתכפיא קבועה, עד ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם".

שוב, הפשט של "אהבה דוחקת את הבשר" מתאים לפירוש רש"י, שקצת "מרבבות קדש" נשאר, ורובא דרובא, אין סוף, ה' סלק כדי לתת לנו את התורה מאהבה. בכל זאת, האוה"ח אומר שהוא סלק הכל, שאין כלום – רק ה'. הסילוק של הכל מתקבל למטה כצמצום כפשוטו. זהו ה"נעוץ סופן בתחלתן" – ה'פיצוי' לצמצום כפשוטו הוא שעכשיו אין יותר אור, רק עצם, שהעצם נמצא כאן.

הצמצום לא כפשוטו – תפיסה של אתהפכא

בעצם, כבר אמרנו שלש מדרגות ביחס לצמצום: "צמצום כפשוטו" ב-ה תתאה; רשימו – קצת אור שלא נגע בו הצמצום – שהוא כנגד ה-ו של שם הוי' (הקו המצומצם של האור, שנמשך דווקא דרך הרשימו[מד]). כמו שנסביר תיכף, זהו הלולב – יוסף, האושפיזין של היום; ה-י כאן הוא העצם שנכנס במקום האור ותפס את מקומו (כמו שכתוב[מה] ש"אחד האמת" מתגלה בחכמה). מהי, אם כן, ה עילאה (הסוד של אתהפכא בארבע המדרגות של עבודת ה')? הפשט של הבעש"ט, שצריך להאמין ולדעת ולהרגיש שהצמצום לא כפשוטו בכלל.

יש אנשים שקצת מתבלבלים, וחושבים שהצמצום לא כפשוטו היינו הרשימו – זו טעות, אלה שני דברים שונים. כמו שהסברנו, הרשימו אומר שנשאר קצת בשר, משהו שלא נגע בו הצמצום – האהבה דחקה את הבשר, אבל נשאר משהו. אבל כשאומרים צמצום לא כפשוטו הכוונה שהאור בכלל לא הסתלק, כפי שאדמו"ר הזקן אומר בתניא – ח"ו לומר שהיה צמצום כפשוטו, זהו תיאור גשמי, מגושם, שלא שייך לקב"ה. האור עדיין כאן, "אתה הוא משנברא העולם" כמו "אתה הוא עד שלא נברא העולם" ממש, בדיוק אותו דבר – לעינינו הוא נעלם, אך מצד דעת עליון "אני הוי' לא שניתי"[מו], לא היה שום שינוי כלל. זהו הסבר שהאור כלל לא עזב אותנו, הוא כאן, וכנראה יש איזו דרך גם לנו להכיר שהוא כאן – כל האור הגדול הזה, כל ה"רבבות קדש" של ה' – היינו ה עילאה של שם הוי' בסוד הצמצום.

מה ההבדל בין י-ה ל-וה? י-ה הן "הנסתרֹת להוי' אלהינו" ו-וה היינו "והנגלֹת לנו ולבנינו"[מז]. הנגלות הן מה שכתוב בעץ חיים – שה' סלק את האור וגם שיש רשימו, יש משהו שנשאר, איזה ריח. כמו שהיה יין מבושם בתוך כלי ושפכו את היין אבל נשאר ריח – זהו משל שכתוב על סוד הרשימו בעץ חיים[מח]. כלומר, הרשימו הוא עדיין בגדר "והנגלֹת לנו ולבנינו". אבל בעץ חיים לא כתוב בכלל שהצמצום לא כפשוטו – המקובלים אחרי האריז"ל דנו ואף חלקו האם הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו, והבעש"ט קובע שלא קרה כלום. מצד ה', "הנסתרֹת להוי' אלהינו", אין צמצום – זו ה עילאה. מהתודעה הזו בא הכח להפוך את המציאות, לעשות 'קוּלֶע' (היפוך, גלגול ראש). כמו שנתבאר באריכות בחלק הראשון של השיעור, ה"אתהפכא" מתגלה בזמן של חג, בשמחה – מה שגורם שמחה. מה עושה אותי שמח? שהמציאות לא מה שאתה חושב, לא מה שאתה רואה. האמת היא לא מה שנדמה לך – כל מה שנדמה לך הוא דמיונות שוא. האמת היא משהו הפוך – ואז אפשר לעשות אתהפכא על כל צעד ושעל. נדמה לך שקרה משהו – לא קרה כלום, "אני הוי' לא שניתי". זו ה עילאה של סוד הצמצום – הצמצום לא כפשוטו.

אדמו"ר הזקן מסביר[מט] שהצדיק שאינו גמור – לו שייכת מדרגת האתהפכא – אינו שונא את הרע בתכלית. לפי שמוסבר כאן, אין זאת רק מפני שהוא לא הפך לחלוטין את הרע שבו לטוב – אדרבא, החויה שלו שהצמצום אינו כפשוטו, והכל הוא אור אין סוף ב"ה, גורמת לו להרגיש שגם הרע לא קיים באמת, כפשוטו, וממילא אי אפשר לשנוא אותו 'ברצינות'.

גילוי העצם – סוד החלמיש

המדרגה הנוספת, שהמאור נכנס במקום האור – היא כבר משהו חדש. עד כאן מדברים על אור אין סוף, ופתאום עוברים מבשר (אור) לעצם – "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי"[נ]. קודם, באור אין סוף שלפני הצמצום, העצם היה בהעלם – כח הבלי גבול של ה', אור אין סוף, כח ההתפשטות, היה בגלוי. אחד הסודות של אותיות שם הוי' הוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[נא] – התפשטות אמתית היא ה עילאה אך ה-י היא צמצום. לפני הצמצום העצם – גם לשון צמצום, עצימה – היה לא נגיש. רק אור אין סוף היה נגיש, היה במציאות, כביכול. אחרי הצמצום כח הבלי-גבול נעלם וכח הגבול מתגלה, ודווקא בכח הגבול – למי שעיניו לא עצומות – מתגלה העצמות, העצם של ה', שאינו אור.

בעבודה, המדרגה הזו היא יותר מאתהפכא – היא חלמיש. העצם הוא ה"חלמיש למעינו מים"[נב], שרק בגלל המציאות שלו – לא בגלל שום דבר אחר – הכל נעשה טוב, הכל נעשה מים, כל השנאה מתפוגגת והכל הופך להיות אהבה. רבי פינחס מקוריץ אמר[נג] שצדיק גמור הוא מי שאוהב רשע גמור (כפי שהוא!) – לא שונא אותו, אוהב אותו (ומה שכתוב בתניא שהצדיק הגמור שונא את הרע בתכלית יובן כאן לא כרגש, אלא בכך שמציאותו – שכולה טוב, וש'אין עוד מלבדו' כביכול, עד שהוא יכול לומר, כהלל הזקן, "אם אני כאן הכל כאן"[נד] – שוללת בתכלית את מציאות הרע). צדיק שאינו גמור אוהב רק רשע שאינו גמור (כפי שהוא, בעוד את הרשע הגמור הוא צריך להפוך כדי לאהוב אותו). לעתיד לבוא תהיה רק אהבה – זו המדרגה של צדיק גמור, שנמצא בלעתיד לבוא. אז התודעה היא שאין רע – יהודי אף פעם לא עשה רע[נה]. ומה עם הגוים? במדרגה הזו כל מציאות הגוי הוא קצת כח הדמיון – לא האמת לאמתו – עצם המציאות של הגוי. זהו גם המפתח ל'מהפכה הרביעית' (המהפכה של הפצת התורה לגוים[נו]) – להחדיר זאת לגוי עצמו. אנחנו לא מאמינים בשדים – גם כן בזכות הרמב"ם[נז] – לא מאמינים ב'דימונס', אז ממילא אין גם גוים במובן השלילי, אין מישהו שהוא באמת רע – בכל מי שקיים יש ניצוץ קדוש, ניצוץ יהודי – ואם כן יש רק טוב, הכל טוב, רק קהלת קדש.

גילוי האמונה הפשוטה

האם ניתן לצייר ב'עבודה' גם את המדרגה העליונה, של כניסת המאור במקום האור, שיוצרת את אותו צדיק גמור, ה"חלמיש" שדי בעצם מציאותו? אדמו"ר הזקן מסביר[נח] כי מדי פעם ("ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב") על האדם להתבונן כאילו מוטלת עליו מצוה אחת בלבד – מצות האמונה (ועל כך נאמר "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'[נט]"[ס]). האמונה ש'מבטלת במציאות' את כל שאר המצוות היא העצם-המאור שנכנס במקום ה"נר מצוה ותורה אור"[סא]. אדמו"ר הזקן מדגיש כי אמונה זו אינה כרוכה בעבודה, אלא היא "ירושתנו שהנחילנו אבותינו" – האמונה פשוט 'נמצאת שם', כמו הצדיק-ה"חלמיש". מכח האמונה הפשוטה הזו, שמתגלה בטהרתה אצל יהודי פשוט, אמר הבעל שם טוב ש"יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות"[סב] (העצם-המאור, שנכנס במקום האור).

האמונה הפשוטה היא סוד "רישא דלא ידע ולא אתידע", שאחת ההגדרות שלו היא תענוג עתידי – מה שהיום הוא בגדר אמונה, יתגלה לעתיד לבוא כתענוג. זהו הגילוי לעתיד לבוא שיהודי אף פעם לא חטא (כנ"ל), אלא היה שלם בתכלית השלמות, ששייך לזמן בו "מצות בטלות לעתיד לבוא"[סג] – אז נשארת רק מצוה-תמידית אחת[סד], מצות "ונקדשתי בתוך בני ישראל"[סה], המתקיימת בדרך ממילא[סו] (כמהותו של הצדיק הגמור) וממילא כל יהודי שלם בה. בעומק, עיקר קידוש השם הוא הגילוי שכל מה שברא ה' הוא טוב ושלם בתכלית – הנברא דומה לגמרי לבוראו. האמונה הפשוטה ממשיכה את הגילוי של העתיד לבוא, בסוד "אהיה אשר אהיה"[סז], המשכה מהכתר – עד הראש העליון שבו, רדל"א – לאמא עילאה[סח], לעתיד לבוא[סט] (כאשר "אהיה אשר אהיה" רומז למדרגת הצדיק הגמור, מי שאין אצלו עבודה – 'אהיה אשר אהיה' ואין צורך להיות משהו אחר...).

לאור חיבור הצדיק הגמור למדרגת האמונה הפשוטה, רדל"א, ניתן להתבונן גם בשלש הדרגות הבאות, כאשר בכולן יש גילוי מסוים של אמונה שלמעלה מטעם ודעת (כי כל המדרגות שייכות לכתר): הצדיק שאינו גמור שייך לראש השני של הכתר, התענוג שבהוה מהתפשטות האור בכל מקום ("צמצום אינו כפשוטו"). אכן, מכיון ש"תענוג תמידי אינו תענוג"^[ע], צריכים לחדש את התודעה לאור הזה בכל רגע – נראה שיש צמצום ומתגלה, למרבית השמחה, שאינו כפשוטו. חידוש התודעה הזה הוא שרש כח האתהפכא – עד הרגע לא היה טוב בתכלית וכעת הכל מתהפך (וכסיפור הרס"ג הידוע[עא], ממנו למד על התשובה התמידית). הבינוני שייך לראש השלישי של הכתר, הרצון – בסיס התודעה של הבינוני הוא הרצון להיות טוב, הרצון לאלקות, שבשיאו הוא מה שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות[עב], וזהו בנפש סוד הרשימו שלא נגע בו הצמצום. הרשע שאינו גמור שייך למוחא סתימאה – סוד קו המדה והצמצום, מקור התודעה של צמצום (כפשוטו) – דעת ה'חכמים'-מתנגדים[עג] ומקור המושג ידיעת השלילה[עד].

[גם בנוגע לחטא[עה] ניתן לצייר כאן סולם של ארבע דרגות, היורד מהתפיסה העתידית שיהודי לא חטא מעולם – תפיסת הצדיק הגמור, כנ"ל: הצדיק שאינו גמור תופס שאמנם היה חטא, אך החטא אינו כפשוטו (ועל דרך מאמרי חז"ל – על מי שבמדרגת צדיק שאינו גמור – "כל האומר... חטא אינו אלא טועה"[עו]). הבינוני, שתפיסתו היא תפיסת הרשימו, אומר שאמנם יהודי חוטא – אך כשם ש"אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[עז] (באותו טוב ממש[עח]) כך אין אדם שחוטא ולא עושה טוב (באותו חטא ממש), משום שנותר רשימו של "האור כי טוב"[עט] שלא נגע בו צמצום החטא. בתפיסת הצמצום כפשוטו, של הרשע שאינו גמור, החטא נתפס כפשוטו והחוטא מתחייב בראשו למלך.]

סיכום

אם כן, יש כן הסבר עמוק על ארבע התייחסויות ביחס לצמצום:

שתי מדרגות גלויות, שניתן ללמוד עליהן בעץ חיים – הצמצום שנגלה לעינינו כהסתלקות האור לצדדים והרשימו שנשאר. בעבודה שלנו, חוית הצמצום המוחלטת אומרת שאת ה' ניתן לתפוס רק בידיעת השלילה, עלינו לאיין את עצמנו, והדבר מתבטא ביראת שמים פשוטה שמגבילה את ישותנו (שכל התפשטותה שלילית ויש לרסנה). חוית הרשימו, שאומרת שה' 'ממעט את עצמו' בשבילנו, מעודדת גם אותנו לעשות אתכפיא – למעט את הרצונות השליליים והעיסוקים הצדדיים לטובת התרכזות בעבודת ה' והתגברות על כל מונע.

למעלה מהן יש שתי מדרגות נסתרות, המתבוננות בצמצום כפי שהוא נראה 'מלמעלה'. מדרגה אחת אומרת שנראה שיש צמצום, אך האמת היא הפוכה – כל האור נמצא כאן. התפיסה המשמחת הזו מאפשרת להפוך גם את המציאות השלילית-לכאורה ולגלות כי הכל הוא חלק מאורו של ה'. אך עוד למעלה מכך יש מדרגה – שדווקא כשעולים אליה אפשר 'לתת מקום' גם לתפיסת הצמצום כפשוטו – בה כל העיסוק באור הוא טפל וצדדי. אדרבא, הצמצום הוא גילוי העצמות, וכשה' עצמו נמצא כאן הכל שלם וטוב מלכתחילה ואין שום צורך בעבודה (אלא רק בגילוי-התעצמות עם התפיסה הזו).

י כניסת המאור במקום האור חלמיש (שלמות עצמית)    צדיק גמור

ה צמצום לא כפשוטו            אתהפכא                          צדיק שאינו גמור

ו השארות הרשימו                        אתכפיא                           בינוני

ה צמצום כפשוטו                          מוראה של מלכות   רשע שאינו גמור

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· ידיעת השלילה היא סוד הצמצום בלשון הרמב"ם.

· ידיעת השלילה היינו שלילת כל מה שאנו יודעים, מכירים וחושבים – ובעצם זו שלילת-בטול עצמנו.

· גם לתפיסת "צמצום כפשוטו" יש מקום ב"אל דעות הוי'".

· מצדנו נראה שהצמצום כפשוטו – יש פער אין-סופי מה' ועלינו להסתפק ביראה תתאה.

· כניסת המאור-העצם במקום האור התחוללה במתן תורה – ה' הניח את כל הפמליא שלו ופנה לבדו להתייחד עם עם ישראל.

· "נעוץ תחלתן בסופן" – כניסת המאור במקום האור נתפסת למטה כצמצום כפשוטו.

· עבודת האתכפיא נעשית מתוך הרגשת "אהבה דוחקת את הבשר" מצד ה' אלינו.

· עבודת האתהפכא היא מכח השמחה בגילוי שהצמצום לא כפשוטו – המציאות אינה כפי הנראה לעין.

· כשמתגלה העצם – הכל טוב ואין צורך בשום עבודה.

· האמונה הפשוטה מתחברת לעצם המאור ו"בא חבקוק והעמידן על אחת" היינו "כניסת המאור במקום האור".

· קידוש השם הוא הגילוי שכל מה שה' עשה טוב – חי בעצם ושלם בעצם – כפי שהוא.

 

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שמחת בית השואבה ח"א (פ"א) – נדפס ב"נפלאות" בראשית.

[ג] פרקים א-יב.

[ד] אבות פ"ג מ"ב.

[ה] תהלים לד, טו.

[ו] זהר ח"ג רכד, א. תניא פי"ב.

[ז] נועם אלימלך לקוטי שושנה (הובא ונתבאר בחלקו הראשון של השיעור).

[ח] פע"ח שער הלולב פ"א. אגב, סדר האריז"ל שארבעת המינים מקבילים לי-ה-ו-ה בסדר הדסים-ערבות-לולב-אתרוג לא כל כך מובן מאליו. לולב ואתרוג מכוונים כנגד יסוד ומלכות, כך שמתאים להקביל אותם לאותיות וה, אבל הדסים וערבות הם חג"ת ונו"ה, ופחות מתאים להקביל אותם לאותיות יה. והדבר יובן, בפשט, לפי הגוונים – שלשת המינים של יד ימין צריכים להיות ירוקים – הכי ירוק ככרתי ההדסים ואחריהם הערבות ואחריהן הלולב (בעוצמת הירוק). בשמאל האתרוג מתחיל ירוק אך נעשה צהוב וזה ההידור שלו (בפרט למנהג חב"ד), הדר בארמית פירושו חזר, היינו שחזר מירוק לצהוב. בחז"ל גם צהוב נקרא ירוק, ירוק כחלמון ביצה. נמצא שי-ה-ו-ה הן ד דרגות מדורגות של ירוק כאשר הגעל-צהוב-הדר, נבדלת וקובעת ברכה לעצמו וניטלת בשמאל (מלכות). בעולמות אבי"ע המכוונים כנגד הוי' הגבוה ביותר טרי ורענן ביותר, יותר מתגלה בו כח הצומח דהיינו הירוק ככרתי (לחביבותא דמילתא נציין שההתבוננות התפתחה בזכות ההדסים השנה, אותם הקדימו להביא לפני הסגר, ולכן לא היו כל כך ירוקים וטריים...).

[ט] עיונים נוספים בסוד הצמצום ראה – באריכות גדולה – בחסדי דוד הנאמנים חי"א.

[י] ראה גם סוד הוי' ליראיו שער יב.

[יא] יושר לבב (לרבי עמנואל חי ריקי, בעל המשנת חסידים) בית א חדר א פי"ב ואילך.

[יב] שומר אמונים הקדמון ויכוח שני פל"ד ואילך; פל"ט (בו מציין להולכים בדרך זו); פמ"ג.

[יג] ראה גנזי נסתרות חלק אור ישראל אגרת נה.

[יד] ראה ע"ח ש"א ענף ב.

[טו] שער היחוד והאמונה פ"ז.

[טז] ישעיה מה, טו.

[יז] מו"נ ח"א פנ"ח.

[יח] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[יט] מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ב ע' שפב. ועד"ז מובא בכ"מ.

[כ] בעש"ט עה"ת לך אות כו; ע"פ שבת קנו, א.

[כא] שיחת יום ב' דחה"ש תשמ"ג סעיף לה (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג עמ' 1574). וראה – בהמשך לאותה שיחה – שיחת ש"פ נשא תשמ"ג סעיף כג, שם הרבי מסביר שגם לאחר שהוכרע שהצמצום כפשוטו ישנו צד אמיתי שהצמצום כפשוטו.

[כב] שמואל-א ב, ג.

[כג] סידור עם דא"ח ד"ה "מזמור לתודה" (מד, א). ובכ"מ.

[כד] זהר ח"א יא, ב (בשינוי).

[כה] ישעיה מג, ז.

[כו] אבות פ"ג מ"ב.

[כז] עפ"י נדרים ט, ב.

[כח] תניא פי"א.

[כט] תהלים כה, יד.

[ל] אוה"ת בראשית ח"ו עמ' תתרסח, ב; המשך "מצה זו" תר"ם פ"ו; המשך "יונתי" תר"ם פ"ט; סה"מ תרמ"ג עמ' עט ואילך. ועוד.

[לא] "זהב שלמה" פרשת וזאת הברכה.

[לב] דברים לג, ב.

[לג] וזה לשונו:

ואתה מרבבות קודש. הראשונים (רש"י) אמרו שנתכוון לומר שהביא עמו חלק מרבבות ולא כל ולא רוב להודיע ענוותו יתברך, ולדבריהם יפרשו תיבת ואתה במקום והביא, ואין זה פשט התיבה, ואם יפרשו ואתה הוא ובא, אין מפורש אם הביא אפילו קצתם, ואולי שסוברים שהבאת המקצת אין הכתוב צריך לאומרו, ומה שלמדנו מן הכתוב הוא שלא הביא עמו הרבבות קודש והניחם שם, וחוץ מדרכם נראה שהכוונה היא להעיר מעלתן של ישראל, כי הניח ה' צבא מעלה רבבות קודש ובא אצל ישראל, ופי' ואתה בא בהחלט מהם ועשה במקומם עמו ונחלתו, וכן היה ששם בסיני צוה לישראל (תרומה כ"ה ח') ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ועזב עליונים, ותמצא בספר הזוהר (הקודש) (תרומה ק"מ) כמה נצטערו צבא השמים כשקבע ה' דירת שכינתו בתחתונים אשר בחר לו.

[לד] זהר ח"ג צד, ב.

[לה] ע"פ סוטה לח, א; מו"נ ח"א פס"א.

[לו] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[לז] מטבע לשון המובא בפלח הרמון בכ"מ. ראה סוד ה' ליראיו עמ' עב הערה כא.

[לח] זהר ח"א קסז, ב (וראב"ע בראשית כז, יט). וראה זהר ח"ג יא, א.

[לט] פמ"ט.

[מ] ב"מ פד, א.

[מא] ראה יין משמח ח"ג שער ד בתורה "עצמי מעצמי ובשר מבשרי" והנסמן שם (בעיקר הערות יא-יב) – ועיי"ש גם בתוכן המבואר בפנים.

[מב] סוכה נב, ב.

[מג] תניא פי"ב.

[מד] נתבאר בכ"ד בהמשך "בשעה שהקדימו" (ראה ד"ה "ויאמר ה' אל משה בא" ו"אדם כי יהיה" ה'עת"ר ועוד), ובכ"ד.

[מה] תניא פל"ה בהגהה.

[מו] מלאכי ג, ו.

[מז] דברים כט, כח.

[מח] ראה אוה"ת סידור (תפלה) עמ' קנח.

[מט] תניא פ"י.

[נ] בראשית ב, כג.

[נא] ראה תניא, אגרת התשובה פ"ד; סוד ה' ליראיו ש"ב פ"ד; שי"ב פ"ב.

[נב] תהלים קיד, ח.

[נג] ע"פ אמרי פנחס ח"א שער עולם ומלואו אות עב (עמ' תעד).

[נד] סוכה נג, א. אמירת הלל היא מתוך הזדהות מלאה עם כנסת ישראל (זהר ח"א רסא, ב), סוד כניסת המאור (ישראל) במקום האור (השם-המלכות). לעומת זאת, הצדיק שאינו גמור אינו "הכל", הוא לא יכול לומר כך, וממילא מבחינתו יש חוץ ממנו מציאות של רע, אלא שגם היא בעצם טובה שהרי הצמצום לא כפשוטו, וד"ל.

[נה] וראה גם מעין גנים ח"ב פרשת תצוה.

[נו] כפי שנתבאר מהתוועדות כ"ד טבת ע"ה ואילך.

[נז] ראה שיח שרפי קדש (פרשיסחא) ענינים, ערך 'שדים'.

[נח] תניא פל"ג.

[נט] חבקוק ב, ד.

[ס] מכות כד, א.

[סא] משלי ו, כג. ורמז: מאור במקום אור אמונה פשוטה = 1144 (מד – המילוי הכי קטן של שם הוי' – פעמים הוי').

[סב] ע"פ כש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אות קנה.

[סג] נדה סא, ב (וראה תניא אגה"ק כו שהיינו בתחית המתים).

[סד] ראה שיעורים בסוד ה' ליראיו ח"א עמ' לה-לח ובכ"ד.

[סה] ויקרא כב, לב.

[סו] ראה הטבע היהודי מאמר "המודעות העתידית" עמ' לא-לג וש"נ.

[סז] שמות ג, יד.

[סח] ראה זהר ח"ג סה, א; פרדס שער כ פ"ב; לקו"ת לאריז"ל שמות ד"ה "זה שמי לעולם".

[סט] ע"ח שמ"ג פ"ג.

^[ע] ראה לקוטי אמרים להה"מ (קה"ת) מא, א בשם הבעש"ט (ומובא רבות אצל תלמידי הבעש"ט והמגיד).

[עא] ראה מחול הכרמים עמ' פד.

[עב] אגרות-קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ע' שפד (נעתק ב"היום יום" כה תמוז). שם ע' תקמז (נעתק ב"היום יום" כא סיון). ועוד.

[עג] ובלשון אדמו"ר הזקן (תניא שער היחוד והאמונה פ"ז) – "חכמים בעיניהם, ה' יכפר בעדם".

[עד] כפי שהודגש, גם דרגה זו היא בכתר, וממילא גם היא דרגת אמונה – אמונה שהצמצום כפשוטו – כעדות בעל המשנת חסידים על עצמו ש'לבי אומר לי שהצמצום כפשוטו', והיינו גילוי "עין השכל שבלב", גילוי האמונה-היחידה בנקודה הפנימית שבלב דייקא (שהרי, "נעוץ תחלתן בסופן", שהרי עם ידיעת השלילה באה האמונה הפשוטה בה' שמציאותו מעצמותו, האמונה בעצם המאור ששום תואר-אור לא יתארהו).

[עה] חטא המתברר כטוב הוא סוד חלון-אבן-טובה המאיר בתבה (ראה באריכות שיעור "צהר תעשה לתבה" – ל' תשרי ש"ז).

[עו] שבת נה, ב-נו, ב.

[עז] קהלת ז, כ.

[עח] כש"ט (קה"ת) קמא.

[עט] בראשית א, ד.