בע"ה

"יודעי תרועה"

בראש השנה אנו אומרים "אשרי העם יודעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון" – מדוע "יודעי תרועה" (ולא 'תוקעי תרועה' וכיו"ב)? מסתבר שה"תרועה" דורשת ידיעה פנימית, השייכת דווקא ל"העם יודעי תרועה", ויש להתבונן במשמעות של "יודעי תרועה" (בפרט בשנת תשפ"א):

המובן העליון של תרועה הוא רצון (רעוא בארמית) – ראשית צריך לדעת לרצות!

בראש השנה אנו עוסקים בלעורר את רצונו של ה' לברוא את עולם וגם בלהתמלא רצונות טובים לקראת השנה החדשה. "עם יודעי תרועה" יודעים על כחו של הרצון – "אין לך תקיף כרצון" ו"אין דבר העומד בפני הרצון" – ועוסקים ברצינות בלעורר את הרצון.

כדי לדעת לרצות צריך לענות על שש שאלות היסוד: מתי לרצות? איפה לרצות? מה לרצות? את מי לרצות? איך לרצות? כמה לרצות?

מתי לרצות? בשבת! לכאורה, בשבת האדם מרוצה – "כל מלאכתך עשויה" – אך דווקא אז, "ביום הניח לך הוי' מעצבך ומרגזך", ניתן להשתחרר מכל הרצונות הקטנים של ימי השבוע ולהתפנות לרצון פנימי ואמתי (כמו שכתוב שבמצרים השתעשעו בני ישראל במגילות של גאולה בשבתות). הרצונות הקטנים נובעים בעיקר מיראה, מתוך לחצי המציאות, ואילו הרצון הגדול והאמתי מאהבה-משיכה לדבר טוב באמת.

איפה לרצות? בארץ ישראל! "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". רצון צריך להיות בארץ – עם דחף אמתי למימוש בהגשמה – ולא להשאר מרחף באויר. הרצון מושפע מהסביבה – כל ארץ 'מצמיחה' רצונות אחרים (לטוב ולמוטב) – וכדי לעורר רצון טוב ובעיקר רצון אמתי השייך לנו בעצם עלינו להיות בנחלתנו שלנו (ככלל כעם, וכפרט – כל אחד בנחלתו שלו).

אחרי ששני מקיפי הזמן והמקום יוצרים סביבה מתאימה, נקיה מרצונות קטנים או חיצוניים, אפשר לברר – מה לרצות? מלך! המצוה הראשונה של עם ישראל בארץ, התלויה ברצונו-בקשתו – "ואמרת אשימה עלי מלך", שתפקידו "לתקן עולם במלכות שדי". גם בפרט, רצון אמתי הוא רצון מלכותי – רצון גדול, שמשנה את כל מציאות חיי וראוי לשעבד לו את חיי.

את מי לרצות? לכל 'מה' יש 'מי' – מי שיכול לממש את הרצון, מי שמתאים להיות מלך (או, ברצון פרטי, השליח המתאים למימוש רצוני – בדוגמה אישית, סיוע או הנחיה).

איך לרצות? כדי שהרצון יתממש במציאות צריכים ללמוד לרצות נכון – מתוך אמונה ודרך כלים של שכל (בסוד הקביעה הרצונית המבואר במ"א).

כמה לרצות? את הרצון צריכים לדעת גם להגביל – עד כמה לרצות ולהתעקש ומהיכן ואילך להשאיר את הדברים בידי הקב"ה (אף שאין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, כידוע בכמה מסיפורי הבעש"ט) וגם כמה מקום לתת בנפש לרצון וכמה מקום להותיר לדברים טובים אחרים (כי כשהרצון ממלא את כל הנפש האדם נעשה 'משוגע' על מושא רצונו, ולא מסוגל לעסוק במשהו זולתו).

מתוך כתר-הרצון באים הפירושים הנוספים:

"יודעי תרועה" מלשון שבירה (כמו "תרועם בשבט ברזל"), היודעים לבטל את עצמם מול הרצון שהתגלה וגם לשבור-לפרק את הישות שנוצרה מהתפעלות הרצון עצמה (בטול הוא פנימיות החכמה).

"יודעי תרועה" של שמחה (פנימיות הבינה) – שמחת בירור הרצון, מיקוד הנפש וההתקדמות אל היעד.

"יודעי תרועה" של רעות והתרועעות (כח החיבור והיחוד של הדעת) – הידיעה, לאור הרצון, עם מי כדאי להתרועע כדי לממש את הדברים. איזו חברותא או חבורה קדושה תתאחד בהתלהבות סביב הרצון ותחזק כל אחד לממש אותו (ועם מי לא כדאי להתרועע כעת, עד שאוכל להיות משפיע לגביו, משום שהוא יפריע ויחליש את הרצון).

"יודעי תרועה" כפשוטה, היודעים להריע-להביע את המסר שלהם לעולם באופן המתקבל (בכח הדבור וההבעה של המלכות).