בע"ה

י' אייר תש"פ

לחזר אחרי האבידה

שפ"א כי תצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

השפת אמת [ב] מרחיב בסוד מצות השבת אבידה בפרשתנו כי כל המתנות שיהודי מקבל מן השמים נמצאות בעולם, אלא שאבדו ממנו – והן ישובו אליו אם רק ידרוש אותן (דרישה אליה מעוררת בת קול היוצאת בכל יום והיא מתחוללת בכל הנפשות בעיקר ביום השבת, המזכיר לאדם מה אבד ממנו וגורם להשבת אבידה). דוגמה עיקרית לאבידה 'נפשית' כזו היא האשה – "דרכו של איש לחזר על אשה... בעל אבידה מחזר על אבידתו" [ג] – כרמוז בריש פרשתנו, בסוד "אשת יפת תאר". בחסידות מוסבר שה"אשת יפת תאר" היא-היא שרש – האבדה העיקרית שעל כל אחד לחזר אחריה, מתוך תחושת "תעיתי כשה אבד בקש עבדך"[ד] (תכלית ה"תמני אפי" בתהלים), "כאבידה המתבקשת"[ה].

השפ"א חותם בדברי הגמרא[ו] ש"אפילו מומר, כל שאינו להכעיס, מכריזין על אבדתו" – ללמד שגם מי שהתרחק מאד, ואִבד את כל אוצרותיו הרוחניים, יכול לזכות להשבת האבידה. המומר נפל להסתר בתוך הסתר – בסוד "הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[ז] – עד שהוא 'מוכר עצמו' לעבודה זרה, אך "אחרי נמכר גאֻלה תהיה לו... או דדו או בן דדו יגאלנו"[ח]. עיקר האבדה הוא שרש המלכות שבכל אחד (סוד הנוקבא-האשה שיש לחזר אחריה, כנ"ל) – שבסופה "רגליה יֹרדות מות"[ט], למקום השאול והאבדון, ושרשה הוא ברישא דלא ידע ולא אתידע, היינו שהיא אבודה-נעלמת בעצם. זו נקודת המשיח שבכל אחד – בגימטריא מקרה אבוד, כנודע – וגאולתה-השבתה על ידי דוד ומשיח בן דוד ("דֹדו או בן דֹדו").

בתורה הבאה מסביר השפ"א[י] כי קבלת כלל התורה על ידי עם ישראל היא בגדר נדר או נדבה – הקבלה מיראה היא כנדר של "הרי עלי", המוטל על כתפי האדם, והקבלה מאהבה היא כנדבה של "הרי זו", מכח התורה המתגלה לאדם בבהירות, ולא מכחו ועל אחריותו שלו (שאזי "אין בו תערובת פסולת", והרמז: נדבה בגימטריא אין, מתוך בטול היש בתכלית ללא כל תערובת פסולת-ישות). כמו את האבידה, בתורה הקודמת, גם את הנדבה מאהבה – "הרי זו" – ניתן לדמות לקידושין, בהם אומרים "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", כדת של תורה שכולה אהבה.

[ורמזים הקושרים בין המלים העיקריות בשני הדרושים – נדבה ואבדה: השער העיקרי בשרש של נדבה הוא דב ובשרש של אבדה הוא בד (ה-נ וה-א הן מאותיות האמנתיו, החלשות בשרש), רמז להתכללות "שנים [ב] שהם ארבעה [ד]" בשני הכיוונים. דב-בד = אבדה וממילא הרוס"ת נה אה = נדבה. כלומר, בעצם האבדה נמצאת בתוך הנדבה, נדבת הלב מאהבה.

אבד עולה 7 ו-נדב 56, שהוא היהלם של 7 (7 פעמים 8). יחד סג (7 פעמים 9).

נדבה = אני, אבדה = הוא, סוד "ראו עתה כי אני אני הוא גו'"[יא], האבדה שבנדבה. אני הוא = חכמה כו' (סוד סג עם י אותיות, כנודע בכוונות, סוד "סיג לחכמה", מקיפים דאבא).

אבדה-נדבה בהכאה פרטית = 91, אמן, שילוב הוי' א-דני – יחו"ע ויחו"ת (משולש אהבה-אחד).

היות שכל ההבדל הוא רק בר"ת א-נ נמצא שבהכאת אותיות נדבה = נ פעמים אבדה – ו-אבדה = 40, מ (יום של יצירת הולד ומתן תורה כו'), נדבה = 2000 (נ פעמים מ = אמן בהכאת אותיות), סוד ה-ב רבתי של "בראשית". ביחד 2040 = י"פ צדיק = כ"פ אמונה = קכ"פ טוב ("אמרו צדיק כי טוב"[יב]).

במשולש פרטי, אבדה-נדבה = 1332, יהלם 36 (36 פע' 37 – ממוצע שתי המלים = 666, משולש 36 = 18 פעמים 37 כו') = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[יג], פסוק הכותרת של עשה"ד, כללות כל התורה כולה.

ההפרש בין אבדה ל-נדבה הוא 49, 7 ברבוע, תקון ז מדות הלב בשלמות (כמו בספירה), וכן 49 = חולה שחסר שער ה-נ (של נדבה) – ה-א של אבדה משלימה את ההפרש של 49 ל-נ של נדבה.]