בע"ה

ב'-ג' ניסן תש"פ – הקלטה טלפונית

ירידה צורך עליה

תורת שלום – שמח"ת תער"ב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

נתחיל ללמוד את השיחה של הרבי הרש"ב עליה דברנו מאז יום ההולדת שלו, ב-כ' מרחשון – דברנו על נושא השיחה, ירידת הנשמה לתוך הגוף שהיא "ירידה צורך עליה", והרבי רוצה להבין מה העליה, מה התכל'ס, בשביל מה אנחנו פה? בשביל מה טוב כל הטראומה של ירידת הנשמה לתוך הגוף?

נתחיל לקרוא:

א. הנה ידוע שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עלי' [זו כותרת השיחה.], שהרי ירידתה היא ירידה גדולה מאד, פי' שהיא ירידה שבאין ערוך [כלומר, שאין שום קשר בין מצב הנשמה למעלה למצבה עכשיו – אי אפשר להכיר בכלל. מי שהכיר למעלה – לא יכיר למטה. מי שמכיר למטה – אין לו שום הכרה מה היה למעלה, כי באין ערוך.], דהמלאכים אם היו יורדין למטה לא היתה ירידה בחי' ירידה שבאין ערוך [בהמשך יזכיר שבתחלת הבריאה המלאכים ירדו ונפלו – "הנפילים היו בארץ" – אך בכללות, סתם כך, מלאכים לא יורדים למטה. לכן אומר שאם היו יורדים למטה זו לא היתה ירידה שבאין ערוך. כלומר, היה כן אפשר להכיר.], לפי שהמלאכים המה בעולמות [לכתחילה, ולכן לא כל כך משנה להם באיזה עולם הם. סתם מלאכים הם בעולם היצירה, אבל אפילו אם היו יורדים לעשיה – יש להם זיקה לעולמות, ולכאורה היו צריכים להתמצא, זו לא ירידה שבאין ערוך.] ויש להם שייכות להעולמות [גם אם בעולם גבוה יותר בדרך כלל.], וממילא הירידה בעולם שלמטה מהם ה"ז ירידה שבערך מה שאין כן הנשמות שאין להם שייכות להעולמות ואינם בעולמות [שני דברים – לא שייכים לעולמות לא בעולמות. משמע שיתכן מישהו ששייך לעולמות אבל לא נמצא בהם ויש מי שנמצא בעולמות אבל לא שייך להם – הנשמות לא שניהם. לא שייך לעולמות – אין לו מושג מה זה, חידה גמורה עבורו. לכן חידוש שהנשמות יורדות לעולמות ומסתגלות – עם סגולה – למציאות שכלל לא שייכת להם, אני לא שם, זה לא הבית שלי, לא המקום שלי. דרך אגב, גם מסביר למה יש נשמות שלא מסתדרות בעולם הזה. אפילו שנשמה כזו היא יוצאת מהכלל – היא באה ללמד על כל הכלל, למה שיהיה שייך לעולמות?! לא שייך בכלל. עולם לשון העלם – העלם אלקות. הנשמה במצב של גילוי אלקות, של גן עדן, שם יש אלקות בפשיטות, בגלוי, כמו שיסביר – לא שייכת לעולמות.], וממילא הירידה שלהם בעולם התחתון ובגוף הגשמי ה"ז ירידה שבאין ערוך, דהנה מדור המלאכים הוא בהיכלות [יסוד אצל האריז"ל שיש שנגל"ה – שרש נשמה גוף לבוש היכל – כנגד הוי' עם קוש"י. היכל הוא בחינת מלכות, לכן גם בגימטריא א-דני, שם המלכות. סתם מלאך, חיות הקדש דיחזקאל, שייך ליצירה – אבל המלאך שבא מיצירה נמצא בהיכל, שהוא העשיה של כל עולם. הקשר בין המלאכים לעולמות הוא בחינת "והנגלת", ו-ה. אבל הנשמות הן בחינת י-ה. יש נשמות של בריאה – בריאה כאן אין הכוונה עולם הבריאה, אלא בכללות – והשרש האמתי של הנשמות הוא באצילות, י-ה, "הנסתרת להוי' אלהינו". זה מה שאומר כאן:] ונשמות בג"ע, וידוע שההיכל הוא עצם העולם [המלכות ביחס לשרש-נשמה-גוף-לבוש.], והמלאכים שהם בהיכלות היינו שהם בעולמות [כנ"ל.], וממילא הירידה שלהם בעולם שלמטה היא ירידה שבערך [מעולם לעולם.], משא"כ הנשמות הם בג"ע, שג"ע הוא בהי' אצי' [כאן יש הערה שלפעמים כתוב בדא"ח שג"ע הוא בחינת בריאה ולפעמים אצילות, ובתרע"ח מביא שתי הדעות בלי לתווך. וי"ל התיווך בפשטות: כתוב שגן עדן הוא בקה"ק דבריאה, שם יש חלון במסך – אין צמצום, אין פרסה – ולכן אור האצילות מאיר שם בלי הפסק. לכן, לפעמים כותבים שגן עדן הוא אצילות – כי מתגלה שם אור האצילות – הגם שמקומו בבריאה. לכן לנשמות שבגן עדן יש את שתי מדרגות י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו".], כידוע שהג"ע שבכל עולם הוא בחי' אצי' שבעולם ההוא, כמו הג"ע שבבריאה ויצירה אפי' שבעשי' הוא בחי' אצי' [אפילו בעשיה – "אצילות איז אויך דא", "אף עשיתיו" מרבה אצילות כאן.], ואצי' הוא אלקות ["אין עוד מלבדו" – אלקות בפשיטות.], וא"כ הרי אין להם שייכות לעולמות [ואם יורדים לשם – חידוש גמור, בדיוק "עולמות בהתחדשות".], שלכן המלאכים יש להם גופים [והגוף הוא השייכות של המלאך לעולמות.], משא"כ הנשמות כמו שהם למע' לא יש להם גופים, כמ"ש בלק"ת, לפי שלא יש להם שייכות להעולמות, [עד כאן הנחת היסוד, אבל בפועל רואים ההיפך:] ולבסוף אנו רואים שהוא להיפך: דהמלאכים כשירדו למטה לא היו יכולים לסבול (האָבען ניט געקענט דורכטראָגען) את הגוף [הגופים של המלאכים הם אש ורוח – "עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" – גוף של י-ה בארמ"ע. אם יורדים לעולם הזה, גוף של וה, של מים ועפר, הם לא יכולים לסבול. הגופים שלהם אש ורוח – וגם כמובן רק אש ורוח רוחני.], משא"כ הנשמות טראָגען דורך [לסבול ולעבור, לא סתם לסבול אלא יכולת עמידה לעבור] את העולם והגוף, שזהו הוראה על מעלת הנשמות [זו מעלתן המיוחדת.], מזה גופא שהמלאכים האָבען ניט געקענט דורכטראגען דעם גוף און נשמות טראגען דורך – זה מורה על מעלת הנשמות שהם במדרי' גבוה וכנודע ששרש הנשמות הוא מבחי' עצמות אוא"ס [נשיאת ההפכים של הנשמה מראה על שרשה בעצמות. עד כאן דבר באותיות של קבלה. פעם ראשונה שאומר עצמות – אותיות של חסידות – כי מגיע לדבר על נשיאת הפכים. כמו שכתוב אצלנו – במאמר "חקירה, קבלה, חסידות" ועוד – שהחידוש של החסידות הוא נשיאת הפכים, שמשקפת את העצמות.], וא"כ מובן מכ"ז איך שירידתן בגוף היא ירידה שבאין ערוך, ולפי זה אינו מובן בשביל מה היתה ירידה זאת [הוסבר שבאין ערוך, אבל לא הוסבר בשביל מה זה טוב.].

ב. והנה במ"א מבואר דירידה זו הוא בשביל הבירורים [להבדיל בין הטוב והרע שיש במציאות – בירור שרק הנשמות יכולות לעשות. לא מלאכים ולא שום דבר יכולים לעשות בירורים – רק הנשמות. אם אמרנו שכח הנשמה לעבור בעולם הוא מהעצמות – משמע כאן שעבודת הבירורים היא גם כח עצמי שיש בנשמות.], דענין הבירורים אינו שייך רק לנש"י בלבד [גוי לא יכול לעשות בירורים, מלאך לא יכול לעשות בירורים, וגם העולם לא מתברר מעצמו – "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", כמו שיסביר, אלא צריך כח מחוץ לעולם כדי לתקן את העולם. זו הוראה כללית לגבי כל הבעיות שיש בחברה, במציאות, שככל שהבעיה היא בעיה אמתית ושרשית – חייבים כח מבחוץ, כח עליון, כח עצמי בשביל להכנס ולסדר את הענין. לסדר את הענין היינו לברר את הבירורים.], דהנה כל עסק הבירורים הויבט זיך אָן מהצמצום ["בראשית" מתחילה מ-בר, לשון בירורים – מתחיל מתחלת הבריאה, זו כוונת הבריאה. בוראים עולם מעורב טוב ורע, לא חלק. מה זה שה' ברא את העולם? ברא מציאות לא חלקה. בשביל מה? הרי ה' הוא שלם! זו התעלומה – בשביל מה ה' ברא משהו שצריך לברר אותו. זהו סוד הצמצום והלאה – כל הבריאה היא בשביל להגיע לבירורים, וגם כדי שנגיע, "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", למעט הבנה בשביל מה זה טוב לקב"ה, למה רוצה את הבירורים. סוד הבירורים הוא סוד ברוריה אשת רבי מאיר – "יתמו חטאים ולא חוטאים". זה גופא בירור – להבדיל את החטא מהחוטא. זהו דבר כל כך עמוק, שהתנא הכי גדול – רבי מאיר, שמאיר עיני חכמים בהלכה – לא תפס זאת בלי אשתו, את עומק סוד הבירורים.], והכוונה בהצמצום הראשון, שהרי לצורך התהוות העולמות הוצרך להיות ענין הצמצום כמשי"ת [יאריך בזה בהמשך השיחה.], ומהצמצום און פון צמצום איז געוואָרען פסולת [יש לו כמה כללים חשובים, כמה 'יריות' שיורה לנו בשיחה – זו אחת החשובות כאן. ברגע שיש צמצום יש פסולת. הפסולת היא רע – כל הבירורים הם להוציא את הפסולת מהבר. לשון נופל על לשון חשוב, שכל הבירורים הם בשביל הבר. ה"בר" בתחלת בראשית – מחד בירור הטוב מהרע, ומאידך הבר עצמו הוא הטוב. לפעמים פסולת יכולה להיות גם מועילה, כמו "פסל לך שני לוחות אבנים" של משה רבינו – "הפסולת תהיה שלך". הכי גרוע בפסולת שהוא לשון פסל, עבודה זרה. מצד שני, "מכאן נתעשר משה הרבה" – משה רבינו בכבודו ובעצמו, מבחר מין האנושי, התעשר דווקא מפסולת לוחות הברית. אפשר להתעשר דווקא מהפסולת – יש היום הרבה אנשים שמתעשרים מפסולת.], לפי שצמצום הוא בחי' גבורה [בשני הפירושים של צמצום – גם סילוק וגם ריכוז – צמצום הוא גבורה. הצמצום הראשון הוא צמצום של סילוק, והכח לצמצם הוא הגבורה. מהי גבורה? שאתה נכנס למשהו בכח – לא ברכות, לא בדרכי נעם. לפעמים ה' נכנס בכח – ובסוף הופך למדת הדין. קשור להבדל בין "גרייה" ל"גדייה" שדברנו קודם – לגרור את הזולת, בדרכי קירוב, או לתת לזולת בוקס בשביל להשפיע עליו. העולם היה צריך להברא מתוך צמצום, וצמצום הוא גבורה, והשפעה של גבורה אוטומטית עושה פסולת – מצריכה פסולת, כי אם אין פסולת אין הצדקה לגבורה. "איזהו גבור? הכובש את יצרו" – אם אין יצר לכבוש לא צריך להיות גבור, ולא רק שלא צריך אלא אסור. גם מותר ואסור קשור לחסד וגבורה – יש בגבורה קשר לאיסור, האיסור הוא רע, ואם אין רע לדחות ואתה נותן בוקסים לאנשים אתה בעצמך פסול ואסור ופסולת. זהו מעגל קסם שרודף את עצמו.], און גבורה מאָנט פסולת, ומזה נעשה תערובות פסולת בכל העולמות [הצמצום על ידי גבורה 'ממציא' פסולת, שעפה לכל כיוון, עם כל רוח, ומתערבת בכל העולמות.], לפי שהתחלת העולמות הם מא"ק ועקודים [ואפילו שם יש בדקות איזו תערובת של טוב ורע.] ולזאת מהצמצום שהי' קודם התהוות העולמות [לפני א"ק ועקודים.] נעשה תערובות פסולת בכל העולמות [מא"ק ומטה.], וזהו ענין הבירורים לדחות את הפסולת ולברר את הטוב [בירורים הם "שמאל דוחה וימין מקרבת" – או שֵדִים או שַדָיִם. לפעמים כותב קודם לברר את הטוב ולפעמים קודם לדחות את הפסולת – לפעמים "סור מרע ועשה טוב" ולפעמים סדר הפוך. יתכן שרומז למה שכתוב בחסידות – ולא מוסבר בשיחה זו – שיש שני סוגי בירורים, או בירור הטוב מהרע, האוכל מהפסולת (שלא מוגדר כבירור האסור בשבת), או הפסולת מהאוכל. עיקר הבירור הוא "פגע בו כיוצא בו" – להוציא את הפסולת, שמתהווה ממדת הגבורה, שבעצמה דורשת פסולת. עיקר הבירור הוא להרגיש את מציאות הפסולת על מנת לדחות אותה בכח.], וע"ז הי' בריאת העולמות דדין לא הניין לי' [ה' התחיל לברוא עולמות – שבעצם הן הספירות דתהו – ואחד אחרי השני הם לא מצאו חן בעיניו.] שזהו"ע בנין עולם התהו [קורא לזה בנין – אצילות ראשונה, עם ריבוי אורות ומיעוט כלים ולא החזיק מעמד. זהו בנין עולם התהו – אפשר לבנות בנין שבסוף נהרס, נשבר. אפשר להבין זאת לגבי חברה – אפשר לבנות מדינה, שכאילו אתה בונה אותה, בנויה, אבל אם תהו בסוף זה לא יחזיק מעמד.], שבזה נבדל הפסולת מן הטוב [צריך היכי תמצי של פסולת בשביל עבודת הבירורים לדחות – מתגלה ש"דין לא הנין ליה" ודוחה.], שע"י הצמצום נעשה תערובות פסולת וע"י בריאת העולמות דדין לא הניין לי' נעשה הבדלת הפסולת מהטוב [משתמש במלה הבדלה, ואם יש הבדלה כנראה יש גם הכנעה וגם המתקה בסוף. את ההכנעה הוא הסביר – בלי להשתמש במלה הכנעה – מה ש"גבורה מאנט פסולת", שאדם נותן מכה דורש פסולת ופסולת היא רע, אומר שהוא פסולת, וזו ההכנעה שלו. הכל מתחיל מההכנעה של המצאת הפסולת. אבל אחר כך צריכה להיות הבדלה – בריאת העולמות ש"דין לא הניין לי'". בסוף, תכלית השיחה, תהיה גם המתקה – על ידי עבודת האדם הישראלי.], אך מאחר שהיו מה שלא הניין לי' הי' מזה שבירה [היה צמצום שדורש פסולת, ואז בשביל דחיה נבראו עולמות ש"דין לא הניין ליה". כל זמן שלא דחה – לא היתה שבירה. בסוף כשדוחה לגמרי – ואז יש שבירה. את הכל אפשר לשייך למדעי החברה והמדינה – כל זמן שמלמדים זכות על המדינה, זו אמנם פסולת אך לא נשברת. אבל אם יבואו כחות חזקים ופשוט ידחו – בסוף תשבר. זה בדיוק מה שהיה. השאלה אם טוב או לא – אבל זהו חלק מהתכנית של הקב"ה במעשה בראשית. הוא ידע שישבר על ידי הדחיה – ואף על פי כן דחה.], וע"י השבירה איז ווייטער געוואָרן תערובות פסולת [הפסולת נדחתה, הוחרמה, ובמצב נפשי כזה נשברה – כשנשברה הרסיסים עפו לכל רוח, חזרו לתוך הטוב ושוב נעשתה תערובות.], ואח"כ התחיל ענין הבירורים [כאן תהליך יפהפה של השלבים: מתחיל מצמצום, שהוא גבורה, וגבורה מאָנט פסולת, שנמצאת בכל העולמות. עכשיו ה' צריך להתחיל את הבירור, "דין לא הניין ליה" – עושה הבדלה, אבל ההבדלה הזו פועלת שמה שנדחה נשבר, וכשהוא נשבר הוא מתפרק, וכשהוא מתפרק הוא חוזר להתערב בתוך כל המציאות, וכעת כל המציאות מלאה שברי כלים יחד עם הניצוצות הטובים – אז עוד פעם יש עבודה שלמה של לעשות בירורים.].

ג. ומתחלה הי' הבירורים בדרך מלמעלמ"ט [ה' עשה את הבירורים באצילות, וגם הלאה – ה' מברר מלמעלה למטה.], [הכח האלקי שעשה את הבירורים הוא] ע"י יו"ד [חכמה, "כלם בחכמה אתברירו".] דשם ס"ג ומ"ה [מושגים מהאריז"ל שלא מסביר כאן – העיקר שה' עשה, לא בעבודת האדם.], דתחלה נתברר אצי' [בו "לא יגורך רע", אין פסולת.] ואח"כ בריאה כו' [עם פסולת, אבל דקה.] ופסולת הגס נפל בעשי', וע"ז צ"ל הבירורים בדרך מלמטלמ"ע [בעבודה שלנו. ה' אומר שלא עושה בעצמו – ממנה שליח, ו"שלוחו של אדם כמותו", "ממש" כפי שמוסיף אדמו"ר הזקן – וזו השליחות שלנו, שלוחי דרחמנא, לברר את הפסולת הכי גסה מהעולם הכי נמוך.], וע"ז הי' ירידת הנשמות למטה לברר את הטוב ולדחות את הרע [כאן מקדים הטוב לרע – כמו שאמרנו קודם.], שכח זה הוא דוקא בנשמות, דהמלאכים אין ביכולתם לברר ע"ד אין חבוש מתיר א"ע [כמו שאמרנו גם על המדינה – הכנסת לא יכולה לברר את עצמה, בבחירות פעם אחר פעם. מי שיושב שם הוא המתברר, ולא יכול לברר את עצמו.], שהמתברר אין ביכולתו לברר א"ע, לפי שיש להם שייכות להעולמות, כ"א דוקא בנשמות שהם גבוהים מתהו ותיקון בחי' פסולת וטוב [שרש הנשמות בעצמות, מעל הטוב והרע – מעל טוב לעומת רע, לעומת פסולת, תהו לעומת תיקון. ודאי שייכות לטוב העצמי של ה'.] לזאת ביכולתם לברר [כי הם בחוץ, וגם בזכות אשתו – ברוריה.], וע"ז היתה ירידת הנשמות למטה, הגם שהיא ירידה שבאין ערוך, אך לפי שלצורך התהוות העולמות הוצרך להיות הצמצום שהצמצום הוא גבו' וגבו' מאנט פסולת, שעי"ז נעשה פסולת בכל העולמות [ואז כל התהליך שהוא תאר קודם.], וע"ז הי' ירידת הנשמות למטה לדחות את הפסולת ולברר את הטוב [שוב "סור מרע ועשה טוב".].

ד. אך כ"ז הוא טענה אם נאמר שבריאת העול' מוכרח להיות [שואל כמו ילד – בשביל מה צריך את כל זה בכלל?], ולצורך התהוות העולמות הרי מוכרח ענין הצמצום ומהצמצום נעשה תערובות פסולת וממילא ע"ז צריך להיות ירידת הנשמות לברר, אך זה גופא צ"ל למה צריך להיות בריאת העולמות [למה ה' צריך את זה?], הנה באמת זהו גופא הוא בשביל הנשמות [אומר עכשיו ווארט חדש – ה' ברא את העולמות לטובת הנשמות, שאין להן שום שייכות לעולמות האלה. הוא ישלח אותן להיות שלוחי דרחמנא, וכאשר תצלחנה בשליחות שלהן – בסוף יהיה טוב להן. הוא לא צריך לברוא עולמות, וודאי לא צריך את הפסולת – כל מה שה' רוצה הוא לעשות לנו טובה, לתת לנו עבודה. על ידי העבודה הזאת נרויח הרבה מאד.], שזהו ענין בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית ["הוי' קנני ראשית דרכו" ו"קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה". בתורה רש"י מקדים את התורה לישראל, כפי שמצטט כאן. וכאן מסביר חידוש גדול:] שהכונה בבריה"ע הוא בשביל ישראל, וענין בראשית בשביל התורה זהו ג"כ בשביל ישראל [חז"ל אומרים שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אבל כשאומרים "בראשית" משמע ב-ראשית – שתי בחינות "ראשית" (דברנו קודם הרבה על ה-ב הזו). חז"ל אומרים עוד הרבה דברים שנקראו ראשית, תרומה וכו', אבל רש"י מביא רק שני אלה – משמע שני ראשית, ב-ראשית. משמע מכאן שהתורה וישראל שוים בכוונת הקב"ה בבריאה, אך הוא מחדש לי כאן שלא – גם התורה היא בשביל ישראל. רמוז בחז"ל בכמה אופנים, כמו "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – "קדש ישראל להוי'", אנחנו קדש, "מלה בגרמיה", נבדלים בעצם אפילו מן התורה. התורה היא "ראשית דרכו" – ראשית הדרך, התהליך, "קדם מפעליו מאז", צריך לפני כל המפעל את התורה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – אבל ה' לא היה בורא את העולם רק בשביל התורה, שיהיה מקום לקיים מצוות. הוא ברא את העולם בשביל ישראל, והתורה גופא היא בשביל ישראל.], לפי שבשביל העלי' שלהם [ה' רוצה "ירידה צורך עליה", ובשביל העליה] הם מוכרחים לתורה [אנחנו צריכים תורה בשביל העליה. גם בשביל המדינה, שכל העסק יעלה יפה – יעלה ולא ירד, לא יתמוטט ח"ו – חייבים תורה.], ואפי' אם נאמר שהכוונה בשביל התורה היינו מה שיש עילוי בהתורה עי"ז [יש תורה לפני בריאת העולם, אפילו בשעשועי המלך בעצמותו לפני הצמצום, וכאשר לומדים אותה כאן – בתנאי העולם הזה התחתון – ומקיימים "נעשה ונשמע", מגלים תעלומות חכמה שלא היו קודם. העולם מאפשר לגלות שעשועים אפילו יותר גבוהים מאלו שהיו לפני הצמצום.], [אין הכי נמי, יש עילוי שנעשה בתורה, אבל –] הנה זהו ג"כ בשביל ישראל [הכל לצורך ישראל. לא שה' צריך להשתעשע – ה' צריך שהבנים שלו, "בנים אתם להוי' אלהיכם", ישתעשעו בתורה.], הן שע"י בריה"ע עי"ז יכולים להגיע לאמיתית האחדות באוא"ס [זו ההמתקה שהזכרנו קודם. כל התהליך בשביל שמישהו – שאינו הקב"ה, שליח שלו – מגיע לאמיתית האחדות. אפשר לומר שזו גם עליה בהקב"ה כביכול, שבלי זה לא היה הגילוי של אמיתית האחדות.] שלולא בריה"ע לא הי' יכול להיות בהם אמיתית האחדות [רואים שאוהבים בחסידות את הביטוי "אמיתית" – כמו "אמונה אמיתית ביוצר בראשית" באגה"ק יא – "אמיתית האחדות באוא"ס".], כ"א דוקא ע"י בריה"ע עי"ז יכולים להגיע לאמיתית האחדות באוא"ס, וזה הענין בכללות.

עד כאן להיום.

ה. ולהבין זה הנה כתיב להודיע לבני האדם גבורותיו [וכבוד הדר מלכותו. פסוק שאומרים באשרי, המסודר לפי סדר האלף-בית – פסוק האות ל (האות ה-זה של האלף-בית, "זה הדבר", נבואת משה רבינו שהוא הדעת של כללות נש"י כידוע, ושעל כן הוא חותם את התורה באות ל – "לעיני כל ישראל", ביטוי שבו זה אותיות). למד היא "לב מבין דעת" בלשון חז"ל (באלף-בית שלנו המנוסח בסגנון של הוראות, בהשראת חז"ל הנ"ל, למד היא "לבך מלא דעת". "לב מבין דעת" = לב פעמים חוה-בטח, לב ועוד לב פעמים חי, "לב ישראל חי", שהוא כד ברבוע). יש קשר בין למד, לשון לימוד, לדעת. באמת רואים בפסוק שה-ל היא "להודיע", לשון דעת. מלה מענינת, המופיעה ארבע פעמים בתנ"ך (4 פעמים "להודיע" = 500, "פרו ורבו" וכו') – תמיד בקשר לגדולה או לגבורה (סוד ב עטרין דדעת). הפעם הראשונה, אצל דוד, כאשר ה' מבטיח לו שמלכותו תכון לעד, הוא "... עשית את כל הגדולה הזאת להודיע את עבדך". הפעם השניה היא בתחלת פרק סד בישעיהו, "כקדח אש המסים מים תבעה אש להודיע שמך לצריך מפניך גוים ירגזו", היינו הודעת גבורתו של השי"ת. בתהלים יש עוד פעמיים, קודם "להודיע את גבורתו" בפרק קו והפסוק שלנו בפרק קמה. בפרט, שני הפסוקים בתהלים הם שני עדים נאמנים שמה שצריך להודיע בעולם הוא גבורת הקב"ה. הגבורה היא סוד הצמצום, ו"גבורה מאנט פסולת" – היסוד הראשון כאן בשיחה – וצריך להודיע זאת. "להודיע" שוה 125, 5 בחזקת 3 – ה פעמים ה פעמים ה (ב-עב שמותיו יתברך היוצאים משלשת הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט" השם ה-מא הוא ההה. והוא רומז להכנעה-הבדלה-המתקה, סדר העבודה שלימד אותנו מורנו הבעל שם טוב). "להודיע" במילוי – למד הא וו דלת יוד עין – עולה מספר מאד מושלם, שם הוי' ברבוע, 676 (5 האותיות הראשונות במילוי = 546, יהו פעמים הוי', ועוד עין, 130 = ה פעמים הוי'. במספר קטן, "להודיע" עולה 26, שם הוי' ב"ה,  ובמספר קדמי דמ"ק עולה 81, אנכי – "אנכי הוי'" שמענו מפי הגבורה). היות שיש ד"פ בתנ"ך יחד עולים במילוי בן ברבוע. בכל אופן, צריך להודיע את הגבורה של ה'. מתבקש להתבונן בקשר בין דעת לגבורה. הגבורה היא הצמצום שבסופו נעשית שבירה ונדרשת עבודת הבירור – צריך לדעת את סוד הצמצום והשבירה כדי לתקן. השבירה מתחילה מהדעת, דעת דתהו (סוד ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים). בדעת יש ה חסדים וגם ה גבורות – צריך לדעת ולהודיע את שניהם, אך בפרט צריך להודיע את גבורותיו של מקום כנ"ל. דעת-גבורה עולה "משה משה" (דעת-גבורה ר"ת דג – משה נולד במזל דגים ועליו נאמר "מן המים משיתהו", הוא נשמה דעלמא דאתכסיא ומכונה "נון" על שם נוני ימא) ש"לא פסיק טעמא בגווייהו". אלה שתי ספירות, שהערך הממוצע ביניהן הוא משה רבינו. הכנף היא 129, עונג – כפי שלמדנו אצל רבי לוי'ק לפני כמה ימים – שעולה "הוי' הוא האלהים". ההפרש ביניהן הוא פעמיים 129, ג"פ אלהים, שם הגבורה. זה מה שצריך לדעת – סוד ג מוחין דקטנות. צריך לדעת בשביל מה טובים המוחין דקטנות, המוחין דאלקים – ההפרש בין גבורה לדעת. כל זה הקדמה למה שיסביר:], זאָגט אונז אָפּ דער פסוק, אז די כוונה איז אויף מודיע זיין נש"י גבורותיו [הכוונה העליונה של הקב"ה להודיע לנשמות ישראל את גבורותיו של הקב"ה.], דאדם ["לבני האדם" שבפסוק כאן.] זהו נש"י וכמ"ש אדם אתם אתם קרוים אדם [ולא אומות העולם קרויים אדם.], והכוונה הוא להודיע לנש"י גבורותיו [של הקב"ה.], שלכאורה הוא פלא למה צריכים להודיע גבורותיו [כמו שאמרנו, הפסוק הראשון של "להודיע" בא להודיע את החסדים-הגדולה שלו עם "דוד מלך ישראל חי וקים" – למה כל שלשת הפסוקים הבאים, ובעיקר הפסוק שלנו,  באים להודיע דווקא את הגבורות?], והענין הוא דהנה ידוע שבכדי שיהי' מציאות העולמות ולהתלבש בתוכם להחיותם [שני שלבים שהוא יסביר בפרוטרוט בהמשך – ההתהוות של המציאות ואחר כך ההתלבשות בתוך העולמות להחיותם. ההתלבשות היא סוד הקו – אחרי שיש מציאות הקו בא בשביל להתלבש במציאות, שאור ה' יתלבש ויחיה את המציאות. ובשביל שני השלבים], הוצרך להיות הצמצום, וענין הצמצום הו"ע התעלמות האור [בכל אות כאן הוא מכניס לפחות דבר אחד חדש, אם לא יותר. החידוש באות שלנו הוא המושג התעלמות האור. קודם צמצום היה גבורה, שעושה פסולת וכו', אך טרם הסביר שצמצום הוא התעלמות האור – התעלמות מיניה וביה, שהאור כאילו נכנס בתוך עצמו. כמו אדם שמתכווץ בתוך עצמו ואז כל הגילוי שלו נעלם.], שנתעלם לגמרי אז עס איז גאָר ניט פאראן קיין אור [שבכלל לא נמצא כאן שום אור – זו תנועת הצמצום.], דמתחלה הי' מאיר גילוי אור א"ס [כמו אדם שבאופן טבעי חשוף וגלוי.], שזהו ענין א"ס שמאיר אלקות בגילוי ובכל מקום [ללא שלילה – רק חיוב. הוא אולי רומז גם לכך ש-אין סוף שוה אור, כידוע, וטבע האין סוף שמאיר ומגלה אלקות. מה פירוש אלקות? שהכל ה', "הוי' הוא האלהים" – מאיר שהכל ה' וגם שהכל טוב, ה' הוא עצם הטוב שטבעו להיטיב (שייך ל"להשכילך בינה"). ההארה היא בלי שום מאמץ, ובצמצום הוא כן עושה מאמץ – ב-אמץ אותיות צמצום.], וענין התעלמות האור זהו מה שנתעלם לגמרי שאינו מאיר, כלל לא [מדגיש שאין שום הארה. גם מאמץ וגם רצוני. כשאדם טבעי אין לו רצון – גילוי של רצון – ובשביל צמצום צריך רצון, כמו שיסביר. קודם הוא לגמרי לא מתעלם, ועכשיו כן מתעלם לגמרי – לא מאיר בכלל.], שהתעלמות האור זהו"ע תנועה הפכית: שמתחלה הי' מאיר גילוי אוא"ס ואח"כ נתעלם לגמרי, שאף שלית אתר פנוי מיני' והוא נמצא בכ"מ [גם אחרי הצמצום. כלומר, הצמצום אינו כפשוטו.], מ"מ אינו מאיר בגילוי כלל, עד שיכול להיות בז' ארצות [פתאום דימוי חדש – השאלה מאיפה בא לו. יש מושג בחז"ל, בזהר, של ז ארצות – זו מתחת לזו, שכל אחת יותר העלם וחשך וגלות. אחת גרועה מהשניה – כמו ז מדורי גיהנם.], כידוע שיש ז' ארצות, ואין הכוונה שצריך לחפור בור בעומק עומק [לא כמו הדימוי הפשוט, שצריך להכנס מתחת לאדמה.], כ"א יכול להיות למטה בארץ הלזו כו', ושם יכול להיות בארץ התחתון ביותר [אפשר להיות בעולם שלנו, ולהיות ב'ארץ התחתונה' – על דרך המושג "תחתון שאין תחתון למטה הימנו" – מצב של ארציות שאין תחתון ממנה. אז רק בארציות יש שבע מדרגות. בכללות ארץ היא מלכות, לעומת שמים שהם ז"א, מדות, ו-ז ארצות הם כמו ז"ת דמלכות, אבל בשרש משתלשל מ-ז מלכין קדמאין דתהו שכל אחד אמר "אנא אמלוך". כנראה שככל שירדו, אחד אחרי השני, מבלע עד בעל חנן, כל אחד ירד יותר ויותר. במ"א אנחנו מסבירים שהמלכים הם שיטות בפוליטיקה – כל אחד הוא ארץ, שיטה בניהול והנהגת הארץ. כל אחד יותר ויותר העלם אלקות. הכל נמצא אצלנו, בארץ שלנו.], דבאמת הרי אלקות נמצא בכ"מ ובכל עניניו שלו [אחת מהגדרות החסיד, ש"כל עניניו אלקות".], אך שבגילוי אינו מאיר [לעיני כל, אך מי שיש לו חוש – החסיד – רואה זאת בעין השכל שבלבו.], ופי' שאינו מאיר, אז מען זאָל זיך צוקוקען זעט מען א"ס [מאיר הכוונה בפשטות ובטבעיות, בלי מאמץ להאיר ושרואים את זה בלי מאמץ לראות – אני רואה אלקות בפשטות (כדברי הרבי שרק צריך "לפקוח את העינים").] ועכ"פ הכח אלקי [אם אין סוף קצת מסנוור לך את העינים – לפחות שתראה כח אלקי בכל דבר, "כח הפועל בנפעל" שהצדיקים הכירו. כמו שכתוב בבני יששכר שזה הדבר הראשון לומר על הבקר, יחד עם ה"מודה אני" – "כח הפועל בנפעל", לראות את הכח האלקי שנמצא בכל דבר. שוב, כשהאור מתעלם לא רואים.], אך כאן הכוונה על העולם בכלל [לא מדברים כרגע על הפרט, כמה הוא מרגיש השגחה, אלא שבכללות העולם האור בהעלם, לא רואים אלקות בכלל, גם לא "כח הפועל בנפעל".] שאינו מאיר בו גילוי אלקות וזהו"ע התעלמות האור, שזהו מה שמתעלם לגמרי, וזהו מה שנק' זה צמצום ומקום פנוי [מוסיף את המושג מקום פנוי. אפשר להבין לא נכון, שהצמצום כפשוטו, אך מסביר להיפך – פנוי מגילוי האור, אך לא מהעצמות ח"ו. מקום-פנוי-צמצום ר"ת מפץ – רמז למפץ הגדול, תחלת ההתהוות על ידי הגבורה, "להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו". מענין ש-מקום פנוי צמצום עולה חיה פעמים הוי' (כאשר חיה הוי' משלימים ל-ז ברבוע) – יש בזה בהעלם הרבה גילוי אור של חסד ורחמים.] שאינו מאיר כלל גילוי אלקות שהוא פנוי מגילוי אור, [כל הפסקה הזו היא בשביל המשפט האחרון, שהוא נושא הפסקה הבאה. אמרנו שבכל פרק מוסיף עוד מושג יסודי של חסידות. קודם היה צריך להסביר שצמצום הוא התעלמות, ואחרי שאמורים להבין קצת מהי התעלמות הוא אומר:] וע"י ההתעלמות נעשה ההבדלה בין הפנימיות והחיצוניות [של האור, כמובן. זהו החידוש כאן. ידוע שהאריז"ל אמר שעיקר התורה שלי שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות. יש גם את הגימטריא המפורסמת – פנימיות-חיצוניות עולה "יסוד היסודות ועמוד החכמות", פתיחת הרמב"ם, המשולש של מח (כד, ד בעצרת, פעמים מט, ז ברבוע). עוד רמז: פנימיות-חיצוניות ר"ת פח – "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". מה הכוונה ש"הפח נשבר"? מה שכותב כאן. "נשבר" היינו עשית הבדלה – יש איזה שלב שנעשית הבדלה בין הפנימיות והחיצוניות, על ידי הצמצום והתעלמות האור. יש התעלמות מיניה וביה באור שמאיר לפני הצמצום הראשון, ובעצם על ידי ההתעלמות מתהוות הפנימיות והחיצוניות כ"א בפני עצמה – לפני כן היה הכל אחד – כפי שיסביר בפרק הבא.].

ו. דהרי בהאור יש פנימיות וחיצוניות [כלומר, גם באור שלפני הצמצום יש מושגים אלה – אך ההבדלה ביניהם ניכר רק ע"י הצמצום.], דאף שהוא גילוי מן העצם, שהוא כמו העצם, ובעצמות לא יש התחלקות דפנימי' וחיצוני', מ"מ בהאור יש פנימי' וחיצוני' [צריך להבין מה זה. רבי הלל מסביר הרבה פעמים שגם באור שלפני הצמצום יש אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו. הכל לפי היסוד של הרב המגיד ממעזריטש, שכל סודות התורה נלמדים ממשל הרב והתלמיד. החיצוניות היא השכל של הרב שמותאם לשכל התלמיד. צריך להבדיל אותו, כי בתחלה כלול בהכל ולא נרגש, אבל הוא נמצא שם. כמו שיסביר בהמשך, אם הרב בעצם – אפילו בלא-מודע – שייך להיות רב של תלמיד, החלק ששייך לתלמיד נמצא אצלו בהעלם ובאיזה שלב צריך להבדיל אותו כדי שיוכל להתגלות, להשפיע לתלמיד בפועל. כך צריך לחשוב על הפנימיות והחיצוניות. כמו שנסביר, יש עוד דבר חשוב שקשור לפנימיות וחיצוניות. בפרקי אבות כתוב "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". כתוב שיש "דע מאין באת" שאינו ה"טפה סרוחה" – יותר רוחני ואלקי. בכל אופן, יש את שלשת השלבים הנ"ל. "מאין באת" הוא פנימיות האור שלך – הזכרון "מאין באת" עדיין מאיר לך. "ולאן אתה הולך" – לעולם הזה, רחוק, ולשם אתה הולך דווקא עם החיצוניות שלך. הקב"ה שולח אותך ואומר לך "לך לך... אל הארץ אשר אראך" – אפשר לחשוב שמעורר אצלו את הפנימיות, אבל בעצם מעורר אצלו את הזיקה לחיצוניות. הסוף, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" היינו העמידה לפני העצמות, שבה כלל אין הגדר של פנימיות וחיצוניות – זו תכלית ההתאחדות עם עצמותו יתברך ממש. בכל אופן, אלה שני דברים חשובים שיאפשרו לנו בהמשך להבין יותר לעומק מהן פנימיות וחיצוניות.], וענין מה שבהאור יש פנימי' וחיצוניו' א"ז רק מה שצריך להאמין באמונה פשוטה שזהו מפני שכך עלה ברצונו שיהי' פנימי' וחיצוני' [למה צריך להדגיש באופן הזה? כי בעצם אין פנימיות וחיצוניות, והייתי מצפה שכך יהיה האור מן העצם – בלי הניגוד הזה. כשאני אומר פנימיות וחיצוניות אני אומר מציאות וניגוד – כמו שאומר שאחרי הצמצום יש לאדם יצר טוב ויצר רע, הכל משתלשל מהניגוד של פנימיות וחיצוניות. למה? הרי בעצם אין! אפשר לומר שאיני יכול להבין – זהו רצון ה' וצריך רק להאמין. אבל אנחנו חב"דניקים – אומר שלא צריך רק להאמין בכך, אלא לתפוס משהו איך זה שהעצם הוא בלי גדרי קיטוב ובאור שלו, עוד לפני הצמצום, יש כבר את הקיטוב של פנימיות וחיצוניות. ננסה להבין זאת בדרך חב"ד:], דהאמת כן הוא שכך עלה ברצונו שיהי' בהאור פנימיות וחיצוניות [ודאי נכון שכך ה' רוצה – אבל לא צריך רק להאמין בכך בלי שום טעם.], אך שגם ביכולתנו להבין זאת בשכלנו, עפ"י מה שידוע שלמעלה גילוי אור הוא ברצון שאינו מוכרח ח"ו [אם האור היה בלי רצון, כמו אור השמש מהשמש – כפי שיסביר – ודאי היה לגמרי מעין המאור. אך יסביר כעת שזהו המשל הכי טוב שלנו, אך אינו מדויק ואמתי – כי בשמש האור הוא בטבע ואצל הקב"ה, גם לפני הצמצום, עצם מציאות האור, בגימטריא אין סוף, הוא רצוני.], שלכן מבואר דהמשל דאור השמש שנמשך מן השמש אינו משל מכוון למע' כו', ומאחר שהוא ברצון רצון הו"ע צמצום [זהו חידוש. לכך התכוונו שההבדלה (גם ההבדלה שרק בכח) היא אחרי הצמצום – הכוונה צמצום שלפני הצמצום הראשון. ברגע שה' רוצה להאיר אור – אפילו לעצמו – זהו כבר צמצום. בלשון אדמו"ר האמצעי זהו המעבר מ"יחיד" ל"אחד", כולל השעשועים העצמיים, שהם אור המאיר לעצמו, וגם מה שעלה ברצונו להיטיב, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", אור המאיר לזולתו שלפני הצמצום. האמירה שרצון הוא צמצום (רמז: צמצום יוצא מה-צ של רצון. רצון-צמצום = ברית = ט פעמים חיים, ממוצע כל אות) היא חידוש שצריך להתבונן בו – כל מה שאדם רוצה בחיים הוא צמצום. חוזר ליסוד בחסידות שיש שני סוגי צמצום – התעלמות וריכוז. קודם האריך בכך שהצמצום הוא התעלמות האור, אבל יש גם צמצום של ריכוז – "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון". רצון הוא צמצום של ריכוז, של כיוון. דבר שהוא ממילא – אינו מכוון לשום כיוון, הוא לא מצומצם, לא מרוכז, הוא מתפשט חפשי לכל הכיוונים. ברגע שאתה רוצה כיוון מסוים – בכל דבר, ברגע שאדם מחליט לעשות משהו בחיים, כל האפשרויות פתוחות בפניו ובכל אופן הוא מחליט ללכת על משהו מסוים, זהו צמצום, רצון. אם הוא לא מסוגל להחליט שום דבר לעשות – אין לו רצונות. בעולם הזה זהו ודאי דבר לא טוב. כעת מביא רמז מפוסם לכך –], כידוע שרצון אותיות צנור [צנור הוא בדיוק מה שאמרנו כרגע – נתיב, ערוץ מצומצם ומכוון, צמצום במשמעות של ריכוז. דורשים רצון אותיות צנור תמיד על המזל העליון, "נוצר חסד לאלפים", עליו נאמר "אין מזל לישראל". לפי זה, "אין מזל לישראל" היינו היכולת לרצות – כנראה לרצות בכיוון הנכון, הכיוון המוכתב על ידי האין האלקי. יש לנו מזל, שאנחנו מסוגלים לרצות – לקבל החלטות טובות בחיים.], אך א"ז ענין צמצום והתעלמות האור כמו הצמצום הראשון [שבא אחר כך.], אך מ"מ מאחר שהוא ברצון הרי א"ז גילוי בדרך ממילא [כל מה שניסינו עכשיו לומר, שגילוי בדרך ממילא מתפשט לכל הרוחות בשוה.], כ"א מה שמגלה אור [ברצון, שלא יתגלה מעצמו.], והיינו שהגילוי בא ע"י העכבה [מלה חדשה, שהולכת להיות המלה הכי חשובה בכל השיחה. ידוע הפתגם המפורסם ש"כל עכבה לטובה", שהרבי כותב באיזו הערה שחפש אותו ולא מצא אותו – אבל זהו פתגם עממי מקובל, אז כנראה שהוא נכון. מחד, כל עכבה לטובה. מצד שני, לא משלימים עם עיכוב המשיח – כל הענין של הרבי, שמשיח לא יתעכב יותר. עכבה לא חייבת להיות ימים ושנים ויובלות ואלפי שנים – כמו הזמן שהמשיח מתעכב לנו – היא יכולה להיות הרף עין. הרף עין, בינו לבין עצמו, כדי לקבל החלטה. העכבה כאן היא השיהוי בנפש כדי לרצות. הרבי אומר "יתבונן מה רוצה באמת" – ההתבוננות הזו היא עכבה. לפני שאני מחליט משהו אני במקום אחר, ובמצב הכי טוב אני באין סוף – כמו הקב"ה. בשביל שהוא יאיר הוא צריך לרצות. אם היה בדרך ממילא, "אור פני מלך" כמו אור השמש, אז אין רצון ואין עכבה – אבל אם צריך רצון צריך בשבילו רגע. יש אצל הרבי ביטוי – רגע של שתיקה, רגע לעשות חושבים. הוא יכול להיות כהרף עין ועוד פחות, עד שלא מורגש, אך הוא קיים. המושג עכבה כאן הוא המושג הכי חשוב – שכל רצון בא לאחר המתנה.], ולכן מבואר במ"א שהאור הוא מחודש [כל דבר שבא אחרי עכבה, כמו אחרי אין, הוא מחודש.], שהוא כעין קדמו ההעדר [זהו גדר החידוש – שקדמו ההעדר, שקודם הוא לא היה. כמו שיש צדיק שהוא חידוש נפלא – היינו על רקע העולם, השתלשלות הדורות, שלא היה בעולם כזה דבר קודם. יש בכך הרבה מדרגות, עד אין סוף, עד כמה 'לא היה' קודם. אם נחזור עד משה רבינו – אולי כן היה. או שכן או שלא – יש בזה דרגות שונות. יתכן שכמה דורות לא היה כזה דבר, כמו שכתוב על הרבה צדיקים ש'חמש מאות שנה לא ירדה כזו נשמה לעולם' – זהו חידוש של חמש מאות שנה. יש חידוש שמאז בריאת העולם לא היה כמותו. שוב, גדר החידוש שבא על רקע ש"קדמו ההעדר".], שהקו [דוגמה לכך, הוא חידוש. למה?] הוא קדמו ההעדר ממש, מאחר שבא ע"י התעלמות האור [הצמצום הראשון, העדר אור שאחריו האור שב והאיר – אור חדש. כל שכן האור שלעתיד – "אור חדש על ציון תאיר", שחדש להיות אור, עוד יותר חדש. כפי שאמרנו, גם בחידוש יש דרגות שונות.], משא"כ האור הוא בחי' שמו הקדמון כקדמותו ["הוא ושמו אחד" ("שמו הקדמון כקדמותו" = 1127 = 23 פעמים 49 = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד") – הוא תמיד היה, אז אינו מחודש. ואף על פי כן:]. מ"מ מאחר שבא ע"י העכבה ה"ז כעין קדמו ההעדר [אפילו שאור אין סוף שלפני הצמצום הוא שמו הקדמון כקדמותו, בכל אופן הוא בא על ידי עכבה – הנקודה הכי חשובה כאן – ולכן הוא כעין קדמו ההעדר, כאילו יצא מהאין.], ומשו"ז יש בהאור פנימיות וחיצוניות [זהו חידוש מופלא, שאמר שאפשר קצת לתפוס אותו בשכל ולא רק להאמין בו. נחזור למשלים שלנו, במיוחד המשל השני – שפנימיות וחיצוניות זה כמו "דע מאין באת ולאן אתה הולך". אם דבר בא בלי העדר, בלי רצון, בלי צנור – אין ענין של "דע מאין באת", הוא עדיין שם, לא נפרד. אבל ברגע שיש העדר, שנעשה על ידי העכבה, הוא צריך לדעת מאיפה הוא בא (וגם, לאן אתה הולך). הידיעה שלו מאיפה בא היא עצם הפנימיות שלו – "אור המאיר לעצמו". הוא שאל למה ה' עשה ככה – זו הידיעה "ולאן אתה הולך", מקור החיצוניות. מהי חיצוניות? הוא הולך החוצה – צריך ללכת החוצה.].

ז. אך קודם הצמצום [הראשון] הי' החיצוני' מעורב עם הפנימי', שלא הי' ניכר בפ"ע [כאן ידבר על המשל הראשון – ששכל התלמיד ששייך לרב לא היה ניכר בפני עצמו.], וגם בהחיצוניות הי' מאיר ריבוי גילוי אור [גם לא ניכר בפני עצמו, ובנוסף – מה שאמור להיות שכל התלמיד הוא עם ריבוי אור, שבהמשך יהיה יותר מדי עבור התלמיד (אף שזהו השכל שמיועד עבורו).], והחיצוניות הי' מעורב עם הפנימי', והיינו לבד זאת מה שבהחיצוני' הי' מאיר גילוי אור רב שזהו אפי' במדרי' שלאחר הצמצום במדרי' נעלות [במה שהרב מלמד את התלמיד יש בהתחלה הרבה אור, הרבה מדי ממה שיכול להתאים לתלמיד בפועל.], הנה גם בהחיצוני' מאיר גילוי אור רב, עד"מ שיחות חולין של ת"ח שצריכין לימוד [שיחות חולין הן בשביל הזולת – לא מדבר אותן בינו לבין עצמו. כאן משהו יפה מאד, שאם הוא מוסר שיעור תורה לתלמיד יתכן שאין בו גילוי אור רב, אבל אם הוא מדבר עם התלמיד שיחות חולין – יתכן מאד שבמה שהוא אומר יש גילוי אור רב שבאין-ערוך גם יותר ממה שהוא מלמד אותו ממש. אשרי התלמיד שבמדרגה נעלית – כמו שאמרנו קודם – שמסוגל לתפוס זאת על ידי לימוד, "צריכין לימוד".], שיש בהם גילוי אור, הנה לבד זאת מה שבהחיצוני' הי' מאיר גילוי אור רב [אפילו אחרי הצמצום יתכן, אבל ודאי כך לפני הצמצום.], הנה החיצוני' הי' מעורב עם הפנימי' שלא הי' ניכר, עד"מ מהשפעת השכל מהמשפיע אל המקבל, [מאמר מוסגר, שלא רוצה להאריך במשל של רב ותלמיד:] אך אין רצוני להאריך בזה דכמו"כ למע' שקודם הצמצום לא הי' ניכר שהי' מעורב [מעורב היינו שאינו ניכר בפני עצמו. והוא סוד "שכינה [שרש אור הממלא כל עלמין המיועד למקבלים] במערב [לשון מעורב]".], ופי' שלא הי' ניכר, הנה זה צריך להקדים [כלל גדול] שאין אנו מדברים אודות עצמות ממש, שבכ"מ שמדברים בחסידות בעצמו' הכוונה בשמו העצמי, דבקבלה [כמו כתבי האריז"ל וכו'.] אין מדברים אפי' בזה, משא"כ בחסידות מדברים בשמו העצמי אבל לא בעצמות ממש [גם בחסידות יש משהו שהוא עדיין בגדר "נורא" – "נורא תהלות עושה פלא". עד כאן מאמר מוסגר.], וקודם הצמצום לא הי' ניכר [גילוי האור נקרא השם העצמי, ובו לא היו ניכרות הפנימיות והחיצוניות.] וע"י ההתעלמות [הצמצום הראשון, צמצום של התעלמות, לא צמצום של ריכוז.] עי"ז נעשה ההבדלה בין הפנימי' והחיצוני' [כל ענין הצמצום היה לגלות את החיצוניות מהפנימיות. איך עוד אומרים זאת באותיות של חסידות? שהצמצום בא לגלות את כח הגבול, שלא היה ניכר לפני הצמצום.], עד"מ מהמשפיע ומקבל שזהו בלי ספק שאצל המשפיע יש החיצוניות מה ששייך להמקבל אם הוא משפיע ששייך להמקבל [זהו הווארט שאמרנו קודם, ווארט יפה. מדובר במשפיע ששייך בעצם למקבלים – יש קשר עצמי ביניהם. אם לא שייך להם בעצם – אין את החלק שייך להם בתוך השכל שלו. אבל אם הוא שייך להם בעצם – עוד לפני שהם נולדו, יש לו את החיצוניות ששייכת להם כפי שהיא מעורבת בשכל העצמי שלו, ואינה ניכרת.], אך כמו שהוא אצלו אינו ניכר החיצוני' של המקבל לפי שהוא למע' מהמקבל, ואיננו חושב אודותו [וכמו שאמרנו, יתכן שהמקבל עוד לא נולד.] אך ע"י ההתעלמות [הצמצום הראשון – עוד יותר מאמץ מהמצאת אור אין סוף מה'. בלשון החסידות הצמצום הראשון הוא כניסת המאור במקום האור – כאילו מאמץ אדיר. עצמות – המלה שהתייחס אליה כאן – לשון עָצמה, כמו "מפי הגבורה" (וכמבואר אצלנו במ"א שבספירת הגבורה כביכול שלפני הצמצום יש התגלות עצמות ה"אנא" – "אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית" – לשם "אמלוך" כו'). בשביל לפעול את הצמצום הראשון צריך שהעצם יכנס במקום האור, יתפוס את מקומו, וממילא האור בורח ונעלם. כמו ש"מעט אור דוחה הרבה מן החשך" כך 'מעט עצמות דוחה הרבה מן האור'.] עי"ז נעשה ההבדלה בין הפנימי' והחיצוני' [בין "מאין באת" ל"לאן אתה הולך".], כנראה בחוש שע"י ההתעלמות עי"ז נעשה ההבדלה בין הפנימי' והחיצוני' [לרב יש 'בלק-אאוט', השכל שלו נעלם. על מי מספרים כך? על הבעל שם טוב. בשביל מה זה טוב? כדי שאחר כך תמצא לו החיצוניות, האותיות – לשון החסידות – כדי להעביר את הדברים העמוקים ביותר לדורות הבאים. רואים במוחש שעל ידי ההתעלמות נעשית הבדלה בין "מאין באת" ששייך לי לבין "לאן אתה הולך" ששייך למקבלים.], ואח"כ חזר והאיר ועי"ז נמשך הקו מה ששייך לעולמות [להוותם ולהתלבש בהם להחיותם.], וכמו"כ ע"י ההתעלמות נעשה בחי' מיעוט האור גם בהחיצוני' [כל זמן שהחיצוניות היתה כלולה בפנימיות האיר בה ריבוי אור, כמו שכתב קודם, וברגע שנפרד ונבדל מהפנימיות האור החיצוני הזה מתמעט מאד.] ועי"ז נתהווה המציאות [שכחת האור של "מאין באת" נותנת מציאות לזולת – חשיבות מסוימת, שהוא שוה משהו, יש לו ערך. לפני מיעוט האור, שכל האור אצל הרב, אין לתלמיד שום ערך – הוא לא 'נמצא', לא 'סופרים' אותו. דבר שלא שוה שום דבר, גורנישט ווערט, "כמאן דליתא דמי".] וגם מה שמתלבש בתוכם להחיותם, והיינו דלא זו בלבד מה שנתהווה המציאות דעולמות, הנה לבד זאת הרי מתלבש בתוכם להחיותם [השיעור שהרב מעביר לתלמיד.], דזהו מ"ש בע"ח שע"י הצמצום נתהוו מציאות הכלים [שהיא בעצם המציאות.] ואח"כ נמשך הקו שמתלבש בתוכם להחיותם, אך לפי המבואר כאן הנה מתחלה נתהווה המציאות ואח"כ מתלבש בתוכם להחיותם הנה האמת כן הוא [שהצמצום עושה את המציאות ואחר כך הקו מתלבש בה.], אך במ"א מבו' שהתהוות המציאות זהו ג"כ ע"י הקו [ולא (רק) על ידי הצמצום. איך מסבירים זאת? שפנימיות הקו מפעילה את הפוטנציאל שיש ברשימו להוות את הכלים. התהוות הכלים היא מהרשימו, אך נדרש קטליזטור – זרז – שהוא הקו, חיצוניות הקו. אבל תכלית ענין הקו היא פנימיות הקו, שהיא בשביל להתלבש אחר כך בתוך המציאות ולהחיות אותה. זהו מה שכתוב שפנימיות הקו קשורה לסוד התורה. קשור למה שלמדנו אתמול ש"בשביל התורה" הוא גם "בשביל ישראל" – התורה היא פנימיות הקו, שבאה להחיות את העולמות, שתכלית פעולה זו בסופו של דבר היא גם העילוי שבא לישראל על ידי הבירורים. כעת אומר זאת:], הנה בפרטיות הוא שהתהוות בפועל [מהצמצום עצמו, שכולל את הרשימו, שהוא חומר הגלם של הכלים – אך בפועל] הוא ע"י הקו, אך שזהו ע"י [ממד] הצמצום שבקו, מה שהוא בחי' קו קצר [דומה לצינור שאמרנו קודם. לכן דימוי הקו בזהר הוא שערה – צנור, מזלא, שהוא קצר ומצומצם. הממד הזה מוציא מהכח אל הפועל את הכלים מהרשימו שבצמצום. "קו קצר" הוא ביטוי יפה. ב"פתח אליהו" כתוב על שלשת הקוים – של עולם האצילות – "חד אריך, חד קציר, חד בינוני". "חד אריך" הוא קו ימין, ובעיקר מדת החסד. "חד קציר" הוא כל קו השמאל, ובעיקר הגבורה. קציר לשון חולי – קצירי ומריעי – וצריך רפואה, צרי (שיש בתוך קצר). יש גם קו אמצעי, בינוני. הוא אומר שהקו הראשון, שמהווה הכל, הוא קצר. קו קצר בגימטריא מלכות – זו בעצם המלכות של הקו. המלכות היא לא-דבר, "לית לה מגרמה כלום", לכן היא רק זרז להפעיל את הפוטנציאל של הרשימו. רק המשפט הזה הוא התבוננות שלמה גם לגבי תיקון המדינה: המלך, המלכות האמתית, הוא גארנישט – הוא רק זרז להוצאת הפוטנציאל של העם. מצד אחד, "אין מלך בלא עם" – לא שייך, אין לו מה לעשות, אין לו מציאות בכלל – אך הוא נדרש בשביל להפעיל את העם. אחר כך, "חסדי דוד הנאמנים" היינו המשכת פנימיות הקו שגם מחיה את כולם, לא רק מהוה אותם. בכל אופן, זהו הרמז ש-קו קצר בגימטריא מלכות.], שעי"ז [שהקו מפעיל את הרשימו] נתהווה המציאות, ולפי שהקו [לא רק ה'קו קצר' שלו, אלא עצם הקו] הוא בחי' אור מזה הוא החיות מה שמתלבש בתוכם להחיותם.

עד כאן.

[המשך מהקלטה – הרב הקליט לבד ביום ששי:]

נמשיך לקרוא את אות ח:

ח. והנה בהתעלמות האור יש בזה כח עצמי ביותר מבכח הגילוי [בפרק הזה הביטוי העיקרי הוא "כח עצמי" – יחזור עליו הרבה, ויגיע לתכלית ענין הכח העצמי בסוף האות. יש בביטוי הרבה רמזים, כפי שנסביר בהמשך. הוא אומר שבהתעלמות האור – שפועלת את ההבדלה בפועל בין הפנימיות והחיצוניות – יש כח עצמי, גם במובן שבא מהעצם וגם שיש בו יותר עצמה, יותר תוקף וכח, מבכח הגילוי. לפני הצמצום הראשון היה כח גילוי – אצל ה' הכל רצוני, כפי שהוא הסביר – כמו שיש לו כח לגלות יש לו כח להעלים. באיזה כח יש יותר כח? הוא אומר שבכח להעלים, כח הצמצום, יש יותר כח מאשר בגילוי אור אין סוף בתחלה.], וואָרום אין גילוי איז ניט די פליאה אויף אזויפיל [בכך שלה' יש כח לגלות את עצמו, את האור שלו, אין כל כך פליאה.], כ"א דוקא בכח ההתעלמות יש בזה כח עצמי ביותר [יש פליאה בכך שה' מעלים את האור שלו. כל הפסקה כאן באה להסביר זאת:], כמו שאנו רואים למטה אז אָפּהאַלטען זיך איז א סך שווערער ווידער גילוים במי ששייך לגילויי החכמות [אם יש אדם שבאמת שייך לחכמות, מלא חכמה, וגם מלא כשרון נפשי להשפיע ולהאיר את החכמה – הרבה יותר קשה לו לעצור בעד עצמו מאשר לגלות את החכמות שלו. הוא שייך לגילוי ומלא חכמה, כמו נהר שמלא על גדותיו, ורוצה לשפוך. כמו ביטוי הרבי הרש"ב עצמו, בעל ההילולא של היום, שייסד את הישיבה בליובאוויטש בשביל לשפוך חסידות – לא רק מלמדים כאן חסידות אלא שופכים כאן חסידות. גם הגילוי דורש כח, אבל קל לו וטבעי לו – מה שהוא אוהב, אלה חסדים. בעצם, מה שהוא אומר כאן וחוזר עליו – שחסדים יותר קלים מאשר גבורות. הקדושה היא בעצם חסד, כמו כל צדיק שהוא בעצם חסד, לכן הרבה יותר קל לו להאיר אור – אברהם החסיד התחיל להאיר – מאשר להעלים ולעצור בעדו, בחינת יצחק. להיות יצחק דורש הרבה יותר עצמה – זו המעלה שלו. לכן, לעתיד לבוא, כאשר תתגלה העצמות שבעצירה, נאמר ליצחק דווקא "כי אתה אבינו". כח העצירה יהיה השרש של מלך המשיח – "זה יעצור בעמי", שפועל את ה"אפהאלטען זיך" למעליותא בעם, לשון עוממות.], ומובן דלמע' זהו ביותר [יותר מאשר המשל ממי ששייך לגילוי החכמות.] לפי שמצד עצמות מוכרח לענין הגילוים [קודם הוא אמר שלא שייך לדבר על הכרח אצל ה' – הכל רצוני אצלו, לא כמו אור השמש מהשמש – אך כדי להבין את הענין משתמש במלה "מוכרח". בהמשך יאמר שאכן באמת לא מוכרח, אבל כדי להבין את הכוונה אומר שה' כאילו מוכרח לגלות.], שגם למטה אנו רואים דמי שהוא מעולה ביותר [כמו שאמרנו קודם, מלא חכמה ואורה.] מוכרח הוא לענין הגילוים [חייב לחשוף את עצמו, לגלות את עצמו.] ביותר ממי שאינו מעולה [מי שאינו מעולה יותר קל לו לשבת לבד, בבידוד. אבל מי שמלא חכמה ורוצה להשפיע – הבידוד מעיק עליו, לא קל לו.], וויילע בא אים איז פאראן די אפענקייט ביותר [ווארט יפה – מי שמעולה ביותר יש לו פתיחות. אנחנו מדברים על "פתיחות, הזדהות, התכללות", ולמדנו לפני כמה ימים ב"להשכילך בינה" על נקודת הפתח. כאן אומר שמי שחכם בעצם הניקוד שלו, כח המניע שלו, החיות שלו, הוא אפענקייט – פתיחה – לכן 'בא לו', כאילו מוכרח, להשפיע.], און א סך אור שלא ע"י התעלמות והתלבשות כ"כ מבזולתו [הוא רוצה להאיר הרבה אור, בלי התעלמות, לא כמו זולתו שפחות מעולה ממנו ויותר קל לו להעלים.] אין שפּאַרט בא אים ארויס [הגילוי 'משפריץ', פורץ אצלו החוצה. משיח גם נקרא "יעלה הפורץ לפנינו", הוא מ"אלה תולדות פרץ". הוא כל כך מלא – כל כך טוב לו, כמו שנסביר, לא רק שעולה על גדותיו אלא שההשפעה עושה לו טוב בחיים, ואם לא ישפיע עושה לו רע. ה"ופרצת" הזה עושה לו הכי טוב, ובסופו של דבר האור מגיע לכולם ועושה לכולם טוב.], [זו דוגמה משני בני אדם,] ומכש"כ למעלה שהוא ביותר [באין ערוך.] שמצד עצמות מוכרח הוא לענין הגילוים [כאילו חייב לגלות את האור שלו. כאן מדבר בעצם על החיצוניות, אור המאיר לזולתו.], [עכשיו מסתייג, כמו שאמרנו קודם:] רק שענין ההכרחיות אינו שייך למע' [אי אפשר לומר שהכל ממש מוכרח – הכל רצוני, יש גם עכבה ואחר כך צמצום במובן של ריכוז, עשית צנור, כנ"ל. בכל אופן, יחסית לכח ההתעלמות הגילוי 'בא לו', כאילו הכרחי.], אך עכ"פ מובן מזה שכח ההתעלמות הוא כח עצמי ביותר מבכח הגילוי [כח עם יותר עצמי, כי פחות טבעי לו. באותיות של 'עבודה' בספר התניא: כאילו נאמר שהקב"ה עושה אתכפיא, פעולה קשה. צדיק שכל הזמן בגילויים, כל הזמן טוב, כל הזמן באתהפכא – אין בכך כל כך כח עצמי. לכן כל חסידות חב"ד, ואדמו"ר הזקן, באים ללמד אותנו שה' ברא את העולם במיוחד בשביל עבודת הבינוני – עבודת האתכפיא. בעבודה זו הוא דומה לה', כי כל בריאת העולם מתחילה מצמצום שהוא התעלמות שהיא אתכפיא, שחיה נגד הזרם, נגד הטבע שלו – שדורשת כח עצמי. כל הענין של כח עצמי בשביל התעלמות האור וצמצום הוא-הוא מה שכתוב בחסידות במקום אחר – קצת פלא שלא משתמש באותו ביטוי – שגדר הצמצום הוא כניסת המאור במקום האור. כלומר, כשה' האיר את האור לפני הצמצום הוא האיר אור, אבל לא שהמאור היה במקום האור. אבל עכשיו, כשרוצה להעלים את האור, הוא צריך כביכול להחליף – זו פעולת הגבורה, האתכפיא, הכל להסביר את הפסוק "להודיע לבני האדם גבורותיו" – ובכח עצמי מכניס את העצם שלו במקום האור ופועל את ההתעלמות.], שההתעלמות הוא כ"כ, עד שא"ס נמצא בכל מקום ולית אתר פנוי מיני' מ"מ אינו נרגש כלל [אף אחד לא מרגיש את המציאות שלו – הוא בהעלם גמור, עולם לשון העלם. הוא בהסתר, "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני'", "אכן אתה אל מסתתר".], שזהו דוקא מצד כח עצמי ביותר, נמצא שההתעלמות הוא מצד כח עצמי [יותר מאור אין סוף שלפני הצמצום.], וכמו"כ התהוות המציאות זהו ג"כ מצד כח עצמי [הנקודה בסוף היא להסביר שההתעלמות והמציאות הן כמעט היינו הך. זה יסביר לנו מה שכתוב בתניא, והרבי תמיד חוזר עליו, שהיש הנברא משקף את היש האמתי. ההתעלמות היא כח עצמי, שהמאור נכנס במקום האור, אבל זו גופא המציאות – מציאות העולמות, היש הנברא, היא-היא אותו מאור שנכנס ותופס את מקום האור, מחליף אותו. לכן המציאות היא כח עצמי, כמו שההתעלמות היא כח עצמי.], שהכל ענין אחד, נאָר אין אנדערע אותיות [מציאות והתעלמות הן אותו ענין, רק בסגנון אחר, באותיות אחרות.], איז דאָס א"ס ומציאות [כמו שאומרים גילוי והתעלמות אפשר לומר שקודם יש אין סוף ואחר כך יש מציאות, והמציאות יותר עצמית מהאור – אור אין סוף הוא גילוי.], והיינו או גילוי והתעלמות או א"ס ומציאות [אותו ענין באותיות אחרות. זהו גם משהו חזק, פלא גדול.].

אפשר לספור כמה פעמים הוא השתמש בביטוי "כח עצמי", שהוא עיקר הנקודה כאן. היות שביטוי כל כך חשוב כדאי להתבונן בו. אנחנו יודעים ש-כח הוא 7 במשולש. עצמי גם כפולת 7, 30 פעמים 7, 15 פעמים יד (מכנה משותף עם כח, שעולה ב"פ יד) וגם משולש – 20 במשולש. כח עצמי עולה רחל, שהיא עיקר המלכות – כבר מאד יפה. כנראה לכן יעקב אבינו התאהב ברחל אמנו – ראה בה איך היא משקפת את הכח העצמי, היא המציאות בעצם, המלכות. היא ההתעלמות, ואין "יפת תאר ויפת מראה" יותר מזה – כי משקף את העצמי. כל מלה כאן כפולה חשובה של 7, וביחד עולה רחל. נחשב במילוי: כף חית = 518, גם כפולת 7, ז"פ עד (דע), יד"פ יחידה, מספרים חשובים. עין צדיק מם יוד = 434, גם כפולת 7, ז"פ טוב מאד. כמובן יחד גם יוצא כפולת 7 – יוצא 952, וראה פלא, עולה ד"פ רחל כלומר רחל פנים ואחור). מאד נדיר שמילוי יהיה כפולת השרש – כמעט ניט שייך. כאן פי ארבע – גם יחס מאד חשוב. יחד ה"פ רחל, 1190, מספר חשוב מאד – רומז לחמש העליות של מלך המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", נרנח"י של היחידה הכללית של עם ישראל. זהו רמז יפהפה לסיום האות הזו.

בסוף האות הוא אמר שאפשר לומר כמושגים מקבילים – גילוי-התעלמות, אין סוף-מציאות. עיקר החידוש שלו כאן שההתעלמות, שהיא כח עצמי, היא-היא המציאות, שגם היא כח עצמי. הוא הולך להסביר זאת יותר טוב באות הבאה, אות ט. אך לפני שנעזוב את המלים האלה – מלים הן דבר חשוב, שצריך לעיין בהן וגם להשתעשע בהן. נעשה חשבון (בכתיב מלא, כמו שהוא כותב, כשגור בחסידות): גילוי התעלמות אין סוף מציאות = 1764, מב ברבוע. מב הוא השם של בריאת העולם, שם מב. היות שיש פה ארבעה מושגים, הממוצא הוא גם רבוע – אמת, "אהיה אשר אהיה". גם גימטריא יפהפיה, פלאית, שארבעת המושגים האלה הן אמת-אמת-אמת-אמת – זו האמת, שקודם יש גילוי ואחר כך יש התעלמות, ועיקר תכלית הכוונה קשור להתעלמות, קשור למציאות. אם הייתי כותב על פי דקדוק, גלוי חסר, אז רק גלוי-התעלמות משלימים ל-1000 – "האלף לך שלמה", עשר פעמים עשר פעמים עשר.

עוד רמז שקשור למה שלמדנו: אמרנו שיש בתנ"ך ד"פ "להודיע". כאן יוצא מפירוש הפסוק "להודיע לבני האדם גבורותיו". עיקר החידוש הוא הכח העצמי של ההתעלמות, הוא "גבורותיו", וצריך להודיע אותו "לבני האדם". אמרנו ששייך לדעת בעצם – דעת היא שרש השבירה. השבירה היא גם כח של גבורה – עיקר הגבורה של הקב"ה. עשינו גימטריא שדעת-גבורה עולה "משה משה", "לא פסיק טעמא בגווייהו" בין הדעת שלו לגבורה שלו – לכן זכה לקבל את התורה ישירות "מפי הגבורה", מפי העצמות, וזכה ל"דעת משה" (דעת המכריע, אחדות פשוטה וכו'). אם נחבר את "משה משה", דעת-גבורה, לד"פ "להודיע" שיש בתנ"ך (סה"כ בדיוק 500 כנ"ל, הערך הממוצע של גלוי-התעלמות), נקבל שוב אותו מספר – 1190, ה"פ רחל, כח עצמי עם כח עצמי במילוי, ששוה לחמש העליות של מלך המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".

נתחיל לקרוא את פרק ט:

ט. ובזה יובן מ"ש בע"ח שמהצמצום נתהווה מציאות הכלים [משפט חידה – רק צמצום יוצר כבר את מציאות הכלים.], דלכאו' איך נתהווה מהצמצום שה"ה העדר [העלמת האור. איך מהעדר נעשה משהו? מילא אם נעשה מהקו, מחיצוניות הקו, או אפילו מהרשימו – שהזכרנו, אך לא מביא כאן – אני מבין שיש איזה חומר גלם לכלים. אך מהציטוט מהע"ח לא משמע שיש חומר גלם – מהצמצום עצמו נתהווה מציאות הכלים. איך העדר הופך להיות משהו?], ועפ"י הנ"ל מובן שההתהוות הוא מצד הכח העצמי שבהצמצום [שוב, כמו הביטוי המקביל בחסידות, שהמאור נכנס במקום האור – שיש כאן עצם. אם יש כאן עצם, ממילא כנראה הוא גם פועל את סוד הרשימו והוא-הוא המציאות של הכלים, כפי שאמרנו בסוף הפרק הקודם שהיש הנברא הוא-הוא משקף את היש האמתי. זהו הסוד של אותו 'כח עצמי'.], וז"ע מ"ש כל אשר חפץ ה' עשה [מה ה' חפץ? כאן הוא מפרש שה' חפץ במציאות הכלים. איך הוא עשה זאת? על ידי התעלמות האור, שהיא סוד הצמצום הראשון. כך מפרש כאן "כל אשר חפץ" – החפץ שלו הוא מציאות הכלים. היות שיש לפסוק ולמושג חפץ ה' עוד פירושים בחסידות, הוא צריך להבהיר:] וכאן אין הכוונה כמשי"ת לקמן [הפירוש שבהמשך, שהוא בעצם העיקר.] (כוונתי בזה משי"ת לקמן בענין האחדות דנש"י שבזה עיקר חפץ ה' [כתוב שחפץ בכלל הוא פנימיות הרצון – רצון שיש בו הרגשת התענוג. כנראה גם בחפץ יש שתי מדרגות – יש התענוג שברצון להוות את הכלים, גם הוא "חפץ ה'", ויש משהו יותר פנימי, עיקר החפץ והתענוג ברצון לברוא את העולם, שבסוף יגיע לאחדות נשמות ישראל. הכוונה גם אחדות נשמות ישראל בינן לבין עצמן, ובעיקר אחדות נשמות ישראל בעצמותו יתברך.], והיינו שאינו חפץ בהמציאות כ"א בהאחדות דנש"י, כמ"ש כי באלה חפצתי ["משפט וצדקה בארץ".]) אבל כאן הכוונה בחפץ ה' בשביל המציאות [ממד יותר חיצוני בחפץ ה'.] ותו לא (כן א' אדמו"ר שליט"א [הרבי הרש"ב. כנראה הרבי הקודם רשם את השיחה, או אחד ה'חוזרים' שהיה שם.] בעת החזרה [אחרי כל שיחה עשו חזרה בנוכחות הרבי, והוא היה מסביר או מתקן. הסביר שכאן ההסבר ב"חפץ הוי'" הוא המציאות, אבל בהמשך יסביר יותר פנימי. גם כאן אפשר לעשות רמז יפהפה: "חפץ הוי'" בגימטריא צדיק. כנראה יש שני סוגי צדיקים. יש צדיק שהתכלית שלו היא המציאות – הוא רוצה לפעול "לתקן עולם במלכות שדי", לתקן את המציאות. הוא אוהב את המציאות, אוהב את העולם. עולם יש לשון העלם, אבל הוא אוהב אותו – זו גם עבודת הבירורים. יש צדיק שלא אוהב בעצם את המציאות, המציאות אינה עיקר הענין שלו – הוא רק אוהב יהודים, רוצה לפעול אחדות בין היהודים, רוצה לראות איך שהבנים מתאחדים עם האבא, הקב"ה. כל אחד הוא שם הוי' – לפני יג מדות הרחמים יש "הוי' הוי'", ואפשר לומר שהיינו שתי בחינות "חפץ הוי'". יש "חפץ הוי'" במציאות ויש "חפץ הוי'" באחדות נשמות ישראל. בלשון הבעש"ט היינו "חפץ הוי'" בנשמות ו"חפץ הוי'" בעולמות.]) דהנה אור פנימי זהו בכלל ממכ"ע [שנכנס לכלים של כל נברא ונברא ומושג לו. ב"להשכילך בינה" דברנו על רב טוב, "שהכל טוב בתכלית רק שאינו מושג" – האור הפנימי הוא מושג והאור הסובב אינו מושג.], וחפץ ה' זהו"ע סוכ"ע [שהוא הכח העצמי בשביל ההתעלמות.] שמזה נעשה המציאות דעולמות, וע"ז הוצרך להיות הצמצום, דלולא הצמצום מצד גילוי אוא"ס לא הי' אפשר להיות מציאות העולמות [מה הכוונה מציאות? שהדבר נמצא בפני עצמו. שאני יכול להצביע עליו באצבע ולראות שיש כזה דבר. הכל נמצא גם לפני הצמצום, "כי ממך הכל", אבל המציאות שלו לא מתגלה – ולא יכולה להתגלות כל עוד מאיר אור אין סוף.], [מהי ההתעלמות, מציאות העולמות?] ע"ד משנת"ל שיכול להיות בשבע ארצות ר"ל [ההיכי תמצי שיכולה להיות מציאות של שבע ארצות – לכן הכניס את המושג הקצת מוזר הזה.] שכ"ז הוא כשאלקות אינו מאיר בגילוי כלל [אם יש גילוי אלקות אפשר לומר שאין בכלל ארץ, מציאות תחתונה, וכ"ש שאין שבע ארצות זו למטה מזו.], דאם הי' בו הרגש אלקות [כפי שיש כאשר האור בגילוי.] וואָלט גאָר ניט געווען די נידעריקייט [לא היתה הנחיתות. שבע ארצות הן נחיתות למטה מנחיתות. היום מדברים על רגש נחיתות. כנראה שכמה שאתה נמצא בארץ יותר תחתונה משבע ארצות יש לך יותר רגש נחיתות. אם היה הרגש אלקות – לא היה רגש נחיתות בכלל, לא היתה נחיתות ולא היו שבע ארצות.], אלא שזהו מצד שאינו מאיר אלקות כלל, וכמו"כ הוא בכללות המציאות דעולמות, אם הי' מאיר גילוי אוא"ס לא הי' אפשר להיות מציאות העולמות [לא רק שבע ארצות, אלא בכלל מציאות העולמות.], כ"א דוקא ע"י התעלמות האור, שזהו מצד כח עצמי [חוזר שוב ללשון האהוב שלנו, "כח עצמי".], עד שכל המציאות הוא העצמי [זהו עיקר החידוש של פרק ט – "שהמציאות הוא העצמי", מה שהעצם נכנס במקום האור להעלים את האור.], והיינו לבד זאת שהתהוות המציאות הוא מהעצם דהוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש מאין [כמו שכתוב באגרת הקדש כ. האור לא יכול להוות יש מאין, אלא רק העצמות.], לפי שמציאותו מעצמותו בלי שום עלה וסבה הקודמת לו ע"כ ביכולתו להוות יש מאין ואפס המוחלט [כל זה כתוב באגרת הקדש.], הנה לבד זאת [חידוש יותר גדול:] הנה כל המציאות הוא העצמי, מאחר שלולא העצמי הרי לא יש מציאות כלל [מהאור לא תתהווה מציאות.], נמצא שכל המציאות הוא העצמי, ואינו דומה לאור ומאור [האור מאיר מהמאור באופן רצוני, כמו שהסברנו, וגם יש שם שהיה ואיזה סוג של צמצום – אבל אי אפשר לומר שאור אין סוף הוא המאור. צווי דינים, שני דברים.] דאף שלולא המאור לא הי' האור [אם אין מאור ודאי אין אור.] מכל מקום אינו שייך לומר שכל מציאות האור הוא המאור [לא נכון. למה?] מאחר שהוא גילוי והוא בדרך ממילא [כאילו מוכרח, אף שהכל רצוני – הוא כל כך מלא אור שחייב להשפיע. ווארט יפה בפני עצמו: מה שאתה חייב להשפיע, להאיר, להיטיב – הוא לא אתה. אחד עם לב כל כך טוב שחייב לעזור לאנשים, לתת הרבה צדקה לאנשים – נותן מליונים – אפשר לחשוב שהצדקה והוא זה אותו דבר, אך לא. הצדקה מגלה אותו – אני מסתכל על פנקס הצ'קים שלו ורואה אותו, אבל זה לא הוא. והוא מה שמבואר במ"א בסוד "קדימה בעילה", ה"קדימה" שכנגד ספירת הכתר, קוצו של י, כאשר הדוגמה לכך הוא מאור ואור – המאור קודם לאור ואינם היינו הך.], משא"כ בהמציאות מאחר שלולא העצמי לא הי' מציאות כלל, נמצא שכל המציאות הוא העצמי [שוב, זהו דבר עמוק ביותר, שמוסיף כאן רובד על גבי מה שכתוב בתניא. חשבתי שמה שכתוב בתניא הוא השפיץ, שמציאותו מעצמותו ולכן יכול להוות יש מאין בלי שום סבה ועלה שקודמת לו – אך הוא אומר שלא, השפיץ האמתי שהיש הנברא לא רק משקף את היש האמתי, אלא שהוא-הוא היש האמתי.].

אמרנו שהתעלמות ומציאות אותו דבר, כי שניהם כח עצמי. יש פה עוד רמז יפה: התעלמות מציאות כח עצמי עולה 1736, ז"פ רמח (קודם דברנו על רחל, עשר פחות מ-רמח), ז"פ אברהם. איך מסתדר עם מה שאמרנו קודם שעיקר הכח העצמי הוא יצחק, לא אברהם, ושעיקר ענין אברהם החסד, שמגלה את עצמו? האמת היא ש"יפה כח הבן מכח האב" ו"אלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" דווקא – הכל מתחיל מאברהם והכל נכלל באברהם. לכן אברהם אבינו היה צריך לעמוד בעשרה נסיונות, ועיקר הנסיונות – הפשט, חוץ מהעקדה, הקרבת הבן שלו – שהרבה שנים הוא ואשתו היו עקרים, בלי בנים, ועל כך כתוב "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", שה' הבטיח לו בן נגד הטבע לגמרי. בכל אופן, אברהם היה בחושך – חשוך בנים – והברית הראשונה שה' עשה אתו היא "ברית בין הבתרים", מתוך חשך ארבע הגלויות. כלומר, כל עבודת אברהם אבינו וכל החידוש שלו – ולכן הוא היהודי הראשון – הם העמידה בנסיונות. מתקשר למה שאנחנו לומדים ב"להשכילך בינה", שאדם נברא כדי לעבור ולעמוד בנסיונות. הראשון שרואים שנברא בשביל נסיון – "בהבראם" אותיות באברהם – הוא אברהם אבינו. בשביל לעמוד בנסיון האדם עצמו צריך לגלות את הכח העצמי שבו, הגבורה שבו. כלומר, כל הנסיונות וכל עמידה הם על ידי גבורה – "להודיע לבני האדם גבורותיו" של הקב"ה, איך שבאות לידי ביטוי בתוך היהודי, שעובר נסיונות ועומד בנסיונות. כל ההסבר הזה בזכות הרמז היפה ש-התעלמות מציאות כח עצמי עולה ז"פ אברהם, "כל השביעין חביבין", "יומא דאזיל עם כולהו יומין". בסוף מתברר שגם בחסד יש כח עצמי – יתגלה במשיח, שהוא בן אברהם אבינו. אברהם נלחם במלכים – גבורה, לא חסד – והרמב"ן כותב שמלחמת המלכים של אברהם היא הקדמה לעתיד, חזרה של מה שיהיה לעתיד לבוא, מלחמות מלך המשיח. המלחמות של משיח הן הגבורות שלו. תכליתו חסד – "חסדי דוד הנאמנים" – אך כדי שהחסד יהיה גילוי עצמי ממש צריך כח עצמי. הכל מתחיל מאברהם, ויצחק אבינו הוא היורש אותו.

נמשיך לאות י:

יוד) ועתה נחזור לענינינו משנת"ל בענין הנשמות, דהנה הנשמות שרשן בבחי' פנימיות [יש נשמות ויש עולמות, וצריך להבין מה ההבדל ביניהן. נשמות בכלל הן פנימיות. אמרנו שפנימיות היא גם "אור המאיר לעצמו" וגם על דרך "דע מאין באת" – הזכרון של המקור. פנימיות גם לשון פנים, כמו "חכמת אדם תאיר פניו". פנימיות היא היכולת להסתכל בזולת פנים בפנים – "אשגחן אפין אפין", סוד התיקון, סוד המתקלא. זהו סוד המלה "אתה" – שדברנו עליו הרבה בימים האחרונים – "צאינה וראינה", לצאת מעצמי ולפנות כולי לזולת וכך להתאחד עמו לגמרי. כל זה נקרא פנימיות, ושרש הנשמות הוא פנימיות.] באיזה מדרי' שיהי' הם בבחי' פנימיות [הוא יסביר שיש אומרים ששרש הנשמות בבחינת כלים, ויש אומרים יותר גבוה – אבל בכל מדרגה שהן הן הפנימיות.] דהנשמות שרשן בבחי' הכלים, כמאמר נשמה שנתת בי טהורה היא, דטהורה הוא בחי' הכלים [טהרה היא אמא שהיא גרמוהי, שרש הכלים. קדש הוא אבא, שהוא חיוהי, שרש האורות. אחד הפירושים של "ירידה צורך עליה" הוא ירידה מכלים-גרמוהי צורך עליה לאורות-חיוהי. דברנו על כך הרבה, אך זהו לא הווארט בשיחה כאן – כאן מדבר הרבה יותר עמוק ובעצם. בכל אופן, טהור הולך על כלי – או שהכלי טהור או שהכלי טמא – ומ"טהורה היא" נלמד שהנשמה היא מפנימיות הכלים.], וידוע שזהו בחי' פנימי' הכלים שמיוחדים עם האור [פנימיות הכלי, כמו בגשמיות, היינו מה שנוגע ממש במה שממלא את הכלי – מים או מה שלא יהיה – וכך פנימיות הכלים נוגע באור ומיוחדת עם האור. ועוד יש פירוש בדא"ח שפנימיות הכלי הוא החלל של הכלי, הבית-קיבול של הכלי, שכאשר מתמלא באור הוא והאור אחד ממש.] ובמ"א מבואר ששרשן [האמתי של הנשמות] בבחי' האור [לא בכלים בכלל. "טהורה היא" דורשים על "טהירו עילאה", ובכלל טהר הוא אור מ-יג השמות הנרדפים של אור – השם האחרון, "ונקה" במדות הרחמים, ובהיותו אחרון הוא המחבר בין האור לכלי, לכן אפשר לדרוש "טהור" על האור על הכלי. "כעצם השמים לטוהר" היינו בחינת אור. והיינו מה שאור אמא, טהרה, יונק ממזל "ונקה", ומה ש"ונקה" הוא לשון נקיון המביאה לידי טהרה. כל זה מתאים לפירוש הנ"ל שפנימיות הכלי והאור הממלא את הכלי הם אחד ממש, וד"ל.], וכדאיתא באגרת התשובה דנשמות שרשן משם הוי', [באגרת התשובה מסביר אדמו"ר הזקן שזהו ההבדל בין נשמות למלאכים:] דהמלאכים שרשן משם אלקים ונשמות שרשן משם הוי' [שם הוי' הוא אור ושם אלקים הוא כלי. אפילו הגימטריא אומרת: אלהים שוה כלי הוי', הוא הכלי להכיל את אור ה'.], וכמו שהם למע' הם מיוחדים [באור אין סוף, "הוי' הוא האלהים" ממש.] מ"מ הם בבחי' מציאות [גם אם הם כלים וגם אם אור – פנימיות – כמה שהם לא נפרדים בכל אופן הם מציאות. בפרקים הקודמים היה טוב להיות מציאות, שהיא כח עצמי – משקפת את העצמי. כאן מציאות כמו ברוב המקומות – דבר שאינו ה' אלא מציאות, דבר בפני עצמו. הנשמות הן פנימיות – דבר טוב – ותיכף יסביר שהן אפילו אלקות, אך הן מציאות.], דגם אפי' מצד שרשן באור מ"מ ה"ז אור ולא עצמי [מציאות של אור. צריך להבין טוב כל פעם איך הוא משתמש במלה מציאות.], והם בבחי' נבדל [כלומר, דבר נבדל מהעצם.], עד"מ [הנשמה היא כמו] ניצוץ מן השלהבת ש[ברגע שנבדל מהשלהבת ]אינו מאיר כ"כ כמו השלהבת [כתוב שעולמות-נשמות-אלקות בלשון הבעש"ט מקביל לאורות-ניצוצות-כלים בלשון האריז"ל. העולמות הם כלים, הנשמות הן ניצוצות – כפי שמדמה כאן – והאלקות היא אורות. כאן מדמה את הנשמה לניצוץ מהמדורה. יש לניצוץ אור, אבל אינו מאיר כמו השלהבת.] ובכלל אינו השלהבת [אי אפשר לומר שהניצוץ הוא השלהבת – אי אפשר לומר שהניצוצות הן אורות. כמה שהניצוץ הוא איזו נקודת אור, אי אפשר לומר שהוא האור, שהוא השלהבת.], וכמו הבן הגם שנמשך מן האב [כל בן הוא טפה ממח האב, כמוסבר באריכות בתניא פ"ב.] מ"מ ה"ה מהות נבדל [הבן הוא אישיות שלמה בפני עצמה.], ודוקא ע"י ירידתו למטה עי"ז יכולים להגיע לאמיתית האחדות באוא"ס [הכל בא להסביר לנו לשם מה ירדה הנשמה למטה – "ירידה צורך עליה", מה העליה. כל זמן שהיא למעלה היא פנימיות הכלים או פנימיות האור – היא מהות בפני עצמה, עם כל הכבוד. כבוד הוא אור – עם כל ההארה שלה, היא עדיין לא מאוחדת ממש עם העצמות.], לפי שדוקא למטה יכול להיות הפסד הצורה לגמרי [כל פרק יש את ה'פצצה' – המפץ הגדול שלנו – של איזה ביטוי ומושג חדש שהוא העיקר. כל השיחה היא בשביל המושגים האלה שמופיעים כל פעם. זהו אחד המושגים החשובים ביותר. הנשמה היא אני ואתה, ובשביל שאנחנו, היהודים, נוכל להגיע לתכלית שלנו – "ירידה צורך עליה" שלנו, להתאחד עם ה' – חייבים לרדת למטה. כל זמן שאנחנו למעלה ויש לנו צורה רוחנית, צורה אלקית – ניצוץ של אלקות גם נקרא אלקות – ההשארות עם הצורה היפהפיה היא בדיוק מה שמפריע ולא נותן לנו להתאחד ממש עם עצמותו יתברך. צריך לרדת למטה, לעולם הזה, בשביל להפסיד – לפשוט רגל, להפסיד כל מה שיש לנו, הפסד הצורה לגמרי. אז מגיעים לרגע של אמת לאמתו, רגע של מסירות נפש, ואז מתגלה הקשר העצמי עם עצמותו יתברך ואז מגיעים לאחדות האמתית.], משא"כ למעלה אינו יכול להיות כן, לפי שהנשמה כמו שהיא למע' ה"ה באיזה ציור להיותה אלקות [מענין, לה' אין לו גוף ולא דמות הגוף, "לא ראיתם כל תמונה" וכו' – אז הייתי חושב שאלקות היא משהו מופשט. לא, אלקות היא צורה – צורה של צדיק. כמו שנאמר שיש איזה צדיק גדול, אפילו קוראים לו בעל-צורה – טוב שיאבד את הצורה, שיפסיד את הצורה, או לא טוב? לכאורה לא טוב. שהצדיק יחזור להיות גארנישט, עם הארץ, יהודי פשוט. במדה מסוימת זה מה שהבעש"ט בא ללמד אותנו – שגם הת"ח הכי גדול, אם הוא רוצה להתאחד עם ה' ממש, עליו להפסיד את הצורה שלו לחלוטין, לפשוט לחלוטין את בגדי גבוה שלו, להגיע לאפס, להרקב. כמו גרעין בארץ, שאם אינו נרקב לגמרי – הרקבון הוא הפסד הצורה – הוא לא יצמח. "צמח שמו ומתחתיו יצמח" – "מתחתיו" היינו שמגיע מתחת לכל צורה שלו, אין לו כלום. לכך אפשר להגיע רק בעולם הזה, בו זורעים את הנשמות כדי להפסיד את הצורה שלהן – להקבר ולהרקב – ואז לצמוח בצמיחה של גאולה, של משיח.], שהנשמה היא באצי' [היא שייכת לעולם האצילות, עולם אלקי. הייתי חושב שאין שם צורה – אבל גם עולם האצילות הוא צורה.] ולא למטה מאצי' כידוע ואצי' הוא אלקות, וכמו שהיא במציאותה היא אלקות, שבזה הוא ההפרש בין נשמות לעולמות, דעולמות הם בדרך בורא ונברא כמ"ש בבה"ז [עולמות הם בדרך בורא ונברא, והנברא נבדל מהבורא, אבל נשמות אינן בדרך של בורא ונברא – נשמות הן אלקות, האצלה, כמו שמשה רבינו מאציל את הרוח שלו על שבעים הזקנים. הנשמה מה' היא אצילות – ה' מאציל את הנשמות. יש לנשמה צורה – צורה אלקית. לא כמו העולמות שהם נבראים לגמרי, והבורא בהעלם והסתר גמור מהנברא.], ונשמות הם אלקות, ומאחר שהם אלקות ממילא היא בבחי' ציור ומשו"ז אי אפשר להיות הפסד הצורה לגמרי, שזהו ע"ד ענין מס"נ [כעת אומר את הנקודה: הפסד הציור הוא כמו למות על קידוש ה' – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". זה לא יכול להיות כשהנשמה למעלה, ואפילו לא כשהנשמה למטה במצב טוב. הצדיק שכולו מאיר אור הוא בציור אלקי, וזה לא תכל'ס. איך הוא יתאחד עם ה' ממש – רק כשיגיע לנקודת מסירות נפש, שהיא הפסד הצורה לגמרי. הוא ממשיך להסביר שמסירות נפש הרבה יותר קלה לאנשים פשוטים, שאין להם צורה, מאשר לבעלי מדרגה שיש להם צורה. בכך בע"ה נמשיך בפעם הבאה.],

אומר הרבי שנשמות הן אלקות ועולמות בדרך בורא ונברא – כמו שכתוב בביאורי הזהר – ויש העלם והסתר הבורא מהנברא, כך שהנברא הוא יש ודבר נפרד בפני עצמו והנשמות הן אלקות, יש להן ציור אלקי. האלקות עושה ציור לנשמה, והציור הזה – בסופו של דבר – הוא גורם מפריע לאמתית האחדות עם ה'. הנשמה יורדת למטה, לעולם הזה, בשביל להפסיד את הצורה הראשונה שלה לגמרי. זהו ביטוי חזק ביותר. בהמשך הוא יאמר שגם עצם האלקות, העצמות, הוא סוג של צורה. מה ההבדל בין ה'צורה' כביכול של ה' לעצמו לצורה של הנשמה, שהיא אלקי אך לא ה'? את הצורה של הנשמה צריך להפסיד לגמרי – זו הסבה של ירידת הנשמה לגוף.

נאמר הקדמה למה שהוא יאמר כאן:

כאן יש יסוד גדול מאד למבנה הבסיסי שלנו, שיש שלש צורות של מודעות: מודעות עצמית – שאדם מודע לעצמו, מודעות של העולמות התחתונים בי"ע, שאצל האדם נעשתה בחטא אדם הראשון. זו האכילה מעץ הדעת טוב ורע. מודעות אלקית – שמודע רק לקב"ה, שהכל ה', אבל אין הכוונה שהוא ה'. הכל הוא ה' – אין לו מודעות אחרת, הוא רואה אלקות בכל דבר. מודעות זו גופא נותנת לו צורה – זו הצורה שלו. הצורה של הנשמה לפני שהיא ירדה לגוף היא מה שאנחנו קוראים מודעות אלקית. לכאורה מודעות אלקית היא מצוינת, אך דווקא לשם כך עליו לרדת לעולם הזה – מודעות עצמית, דבר גרוע, נפרד לגמרי – לשם העליה בסוף למה שנקרא מודעות טבעית, בה הוא מתאחד לגמרי עם הצורה האמתית של הקב"ה, זו אמתית האחדות. זה מה שהוא הולך להסביר בהמשך, וזהו מקור – מקור עיקרי – למה שאנחנו קוראים מודעות טבעית, התכל'ס. הוא בהמשך גם קורא לכך אלקות בטבעיות – ממש משתמש בביטוי של מודעות טבעית. אם כן, יש לנו כעת ציור של ירידת הנשמה לגוף, ירידה צורך עליה – יורדים מהצורה של מודעות אלקית, וצריך להפסיד אותה לגמרי (תיכף נסביר איך), ובסוף, אף שנולדנו מהריחוק העצום והתהומי של מודעות עצמית ("הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", ראה ראב"ע ש"י"א כי זה חוה שלא ילדה רק אחר שחטאה" שלפי זה החטא הוא חטא אדה"ר וחוה, ממנו נתהוה המודעות העצמית כנודע, ודוק. ובפרט, ה"עוון" הוא מצד אדם וה"חטא" מצד חוה. והרי דוד הוא גלגול אדם הראשון, כנודע הרמז מהאריז"ל – אדם ר"ת אדם דוד משיח. אם נוציא את ה"עוון" וה"חטא" מהפסוק, השאר = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" כאשר "הן ב חוללתי" = ישראל ו"וב יחמתני אמי" = שמע הוי' אלהינו הוי' אחד, ללמד שהתיקון הוא על ידי זכרון המס"נ של "שמע ישראל גו'", כמו שיסביר תכף בשיחה), שאני מודע לעצמי ואין לך ריחוק יותר גדול מה', בשביל להגיע בסוף לתכלית, מודעות טבעית. נמצאנו למדים מכל זה שכל מודעות היא צורה – ג פעמים צורה = 903 = 42 (שם מב של מעשה בראשית ושל עלית העולמות להתיחד עם הנשמות והאלקות) במשולש (והוא עולה ז"פ "הוי' הוא האלהים" שאומרים בסוף נעילה של היום הקדוש). במספר קדמי, צורה = 1326 = "[ובחטא יחמתני] אמי" במשולש (26, הוי', פעמים אמי = אחד פעמים אמונה) = עשר ספירות (בכל צורה יש פרצוף שלם של עשר ספירות) = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", הברכה השלישית של ברכת כהנים. ג"פ 1326 (שלש צורות) = 3978 = 13 פעמים ציור (כל צורה היא ציור, כלשון הרבי הרש"ב בשיחה).

הוא כותב:

שבזה הוא ההפרש בין נשמות לעולמות, דעולמות הם בדרך בורא ונברא כמ"ש בבה"ז, ונשמות הם אלקות, ומאחר שהם אלקות ממילא היא בבחי' ציור [האלקות נותנת לנשמה למעלה ציור.] ומשו"ז אי אפשר להיות הפסד הצורה לגמרי [כל עוד שהוא בציור שהיה לפני שירד לגוף – אין הפסד הצורה, ולכן אינו יכול להתאחד לגמרי עם ה' יתברך.], שזהו ע"ד ענין מס"נ [איך מפסידים את הצורה? רק בנכונות האדם למות על קידוש ה'. הדבר כתוב בתניא, במיוחד בפרק כה – הפרק שחתנים נוהגים ללמוד ביום החתונה. הוא מדבר על הכניסה לארץ ישראל, והחידוש שדווקא אז ה' אמר למשה לתת לנו את מצות מסירות נפש – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – לפני הכניסה לארץ, כי רק כאשר אדם זוכר את ענין המסירות הנפש ומעורר בנפשו את נכונותו למסור את נפשו על קידוש ה' לעת הצורך הוא יכול לקיים את יעודו בעולם. את הנשמות זורעים דווקא כאן בארץ, וצריך להרקב – הפסד הצורה לגמרי – כדי לצמוח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח".],

[כעת אומר כלל, שכתוב בהרבה מקומות בחסידות:] שהוא בנקל ביותר באנשים פשוטים מגדולים [לגדול יש יותר צורה – הוא בעל-צורה – ולכן יותר קשה לו להפסיד אותה, אכפת לו ממנה.], דמי שהוא בעל מוחין [עיקר הצורה הוא המוחין.] ה"ה עוסק בחכמת התורה והשגת אלקות ובענינים הנעלים [הוא רב גדול בנגלה, וגדול גם בחסידות – חכמת התורה היא נגלה והשגת אלקות היא חסידות.] וממילא איז איהם זעהר שווער צו אַוועקלייגען זיך [מאד קשה לו להניח את עצמו בצד – לוותר על הצורה שלו.] וויבאַלד ער ליגט דאָך אין א זאך און עס איז דאָך טאַקע א זאך [הוא מונח בדבר שבאמת הוא דבר – דבר חשוב. לית פלוג שהשגה אלקית וידיעת התורה הן משהו חשוב.] עס איז דאָך ניט שכליים אחרים [הוא לא מונח בחכמות חיצוניות, אלא בחכמת התורה.], ממילא זאלעוועט ער דאָס און דאָס וואַרום ער וועט דאָך דאָס אָנווערען [לכן מאד חשוב לו ואכפת לו, והוא דואג שמא יפסיד זאת – הוא לא רוצה להפסיד.], משא"כ באנשים פשוטים מאחר שאין לו שום ציור [לאיש פשוט אין ציור – אין לו התפארות, אין לו במה להתפאר.] ממילא יכול להיות בו ענין מס"נ שהוא הפסד הצורה לגמרי [כל זמן שאדם לא מגיע למסירות נפש... מסירות נפש בפועל היא פרק כה בתהלים – אחד הפרקים שהמלצנו לומר בתקופה הזאת – "אליך הוי' נפשי אשא". כתוב שזו מסירות נפש בפועל, לכן אומרים את הפרק הזה בנפילת אפים. על ידי מסירות נפש האדם זוכה להפסיד את הצורה שלו לגמרי.], וכמו"כ הוא בנשמות כמו שהם למעלה [הדוגמה של איש חשוב לעומת איש פשוט שייכת לנשמות בכלל – כל נשמה היא איש חשוב מאד.] הם באיזה ציור מאחר שהם אלקות, וממילא א"א להיות שם אמיתית האחדות באוא"ס [קשה להבין זאת. באידיש אומרים געטליך – מי שהוא אלקי. מה ההבדל בין מי שהוא אלקי, אלקות, לבין אלוק – השם עצמו? חשוב להסביר. מה שהסברנו קודם – אלקי אינו ה' עצמו, אלא מי שכל הזמן מודע לה', עד כדי כך שאינו מודע לעצמו כלל ולא מחזיק מעצמו כנפרד. בכל אופן, עצם המודעות שלו לאלקות היא ציור – הוא לא אלוק. הרי ידוע שאדם בריא אינו מודע לעצמו, למה שקורה בגופו, כלל, כך אלוק אינו מודע לאלקות.] כ"א דוקא בירידתן למטה שהיא לפי אופן חושי הגוף [כמו שמי שהולך למדינה צריך לנהוג במנהגי המדינה – כשהנשמה יורדת לגוף ומתלבשת בו היא חייבת לאמץ לעצמו את חושי הגוף.] עס רעדט זיך בחושי הגוף [צריך להרגיש את הגוף ולהתרגל אליו.] ומוכרחת היא באכילה ושתי' [הגוף חייב לאכול ולשתות, וכך גם הנשמה בתוך הגוף.], דמי לנו גדול כמשה רבינו ע"ה הי' מוכרח באכילה ושתי' [כל החיים שלו.] וכשהי' בהר שלחם לא אכל כו' איז דאָס שוין א גאנצער פלא [הוא היה בהר שלש פעמים ארבעים יום, בהם "לחם לא אכל ומים לא שתה", והתורה עושה מזה פלא עצום.], און דאָס שטייט כמה פעמים בתורה [כדי להדגיש את הפלא בכך שארבעים יום הוא לא אוכל ולא שותה. אם כן, גם נשמת משה רבינו כאשר יורדת לגוף חייבת לאמץ ולסגל לעצמה את חושי הגוף.], ומאחר שבירידתן למטה איננה בציור [יחסית, היא כבר לא נמצאת בציור בו היתה למעלה, עומדת לפני ה' – "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", כפי שאמרו אליהו ואלישע. זו כבר התחלה להפסד הצורה. תכלית הפסד הצורה היא כשמגיעה עד כדי מסירות נפש.], ממילא יכול להיות הפסד הצורה לגמרי [בזכות הירידה מהציור הראשון, המקורי, אפשר להגיע עוד שלב להפסד הצורה לגמרי – הכרחי, רקבון הגרעין בארץ.] עד שתתאחד [בזכות הפסד הצורה] באמיתית האחדות דאוא"ס [דהיינו, כפי שיסביר בהמשך, אלקות בטבעיות, אלקות בפשיטות, מה שאנו קוראים מודעות טבעית.], שזהו אמיתית הצורה [גם לכך קורא צורה. הייתי חושב שכל צורה היא שלילית – היא לא ה' – אבל הוא אומר שיש צורה טובה. צורה גם לשון צרי – כפי שלמדנו – רפואה וגם הסם הראשון בסממני הקטרת. יש צורה טובה, שהיא הצורה שרוצה ללמד אותנו אדמו"ר הזקן בספר התניא.], דהנשמה כמו שהיא למעלה ה"ה ג"כ בבחי' צורה שה"ה אלקות [כנ"ל.], משא"כ בירידתה למטה [תכלית הירידה, "ירידה צורך עליה".] תתאחד באמיתית האחדות דאוא"ס שזהו אמיתית הצורה, וגם למטה יש בזה כח עצמי' [הסברנו שדווקא למטה, בעולם לשון העלם – התעלמות כתוצאה מהצמצום – יש כח עצמי, עד שהמציאות היא-היא ההתעלמות, כח הצמצום של ה', מה שעצמות המאור נכנסת במקום האור.], והיינו לבד זאת מה שלמטה הוא הביטול במציאות ביותר [למטה אפשר להרגיש כמה שאני גארנישט באמת.], הנה למטה יש הכח עצמי רק שהוא בהעלם [מה שהיש הנברא משקף את היש האמתי, עד שהוא-הוא, כנ"ל.], [מה ההעלם של הכח העצמי?] והיינו שהוא עומד באיזה ציור [גם הציור האלקי, אם אני נשאר אדם חשוב באמת – צדיק גדול שכל הזמן חושב רק על אלקות, כל היום מקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד", לא מסיח רגע. אין לך ציור יותר מעולה מזה, ואף על פי כן הצורה הזו מעלימה ומסתירה על הכח העצמי שיש בעולם.] וממילא אז מען נעמט אַראָפּ די צורה ממילא נתאחד בהעצמי [העצמי כאן. כמו שהרבי אומר שרק צריך לפקוח עינים ולראות ש"הנה הנה משיח בא", הוא כאן – בשיחה זו היינו לראות שהעצמי כאן.], וזהו מ"ש [ה-ל של "אשרי" שמלמד כאן:] להודיע לבני האדם גבורותיו, גבורותיו זהו"ע הצמצום שהוא בכח העצמי, והיינו שדוקא ע"י בריה"ע עי"ז מגיעים לאמיתית האחדות באוא"ס, דלולא בריה"ע היו ג"כ נשמות [אם ה' לא היה בורא את העולם – נשמות היו. כל נשמה בשרש היא "חלק אלוק למעל ממש". היו נשמות והן היו בבחינת "חי הוי' אשר עמדתי לפניו".] והיו משיגים אלקות [היו במודעות אלקית כל הזמן.] ובבחי' ביטול והיו עולים בעליות מעילוי אחר עילוי [עד אין סוף. לכאורה, מה יכול להיות טוב מזה?], אך [עם כל העילויים, "מחיל אל חיל" עד אין סוף, עם כל השגת אלקות וכל הבטול – עדיין:] שלא היו מתאחדים באמיתית האחדות דאוא"ס, ודוקא ע"י בריה"ע שבשביל זה הוצרך להיות ההתעלמות שזהו מצד כח העצמי, וע"י ירידת הנשמות למטה עי"ז דוקא מגיעים לאמיתית האחדות דאוא"ס.

עד כאן הוא מתחיל להסביר לנו את התעלומה – לשם מה ירדנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, להתלבש בגוף ונפש הטבעית ונפש הבהמית ולהתרחק מה'. את נושא הריחוק העצום שיש לנו מהקב"ה הוא יסביר בהמשך.

יא. אך אמנם איך יהי' התאחדות הנשמות באמיתית העצמות [איך קורה בפועל? עד כה רק אמר שצריך הפסד הצורה ולהגיע לתנועה אמתית של מסירות נפש לקב"ה, כמו "אליך הוי' נפשי אשא". כעת יסביר יותר איך עכשיו עלי להתבונן ולפעול בעצמי כדי לקרב את התכל'ס – התכלית האמתית שלי, שהיא להגיע להתאחדות הנשמות באמיתית האחדות דאוא"ס.], דהרי ירדה למטה בעוה"ז הגשמי ובגוף עכור ובנה"ב [ירדתי פלאים, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.], ואיך יהי' ההתאחדות באמיתית דאוא"ס, הנה זאת בודאי אין אנו יכולים להטעות את עצמינו ששייכים אנו לאמיתית האחדות דאוא"ס [אפשר לקבל רושם מוטעה שבעצם הירידה למטה הפכתי מאיש חשוב לאיש פשוט, שיותר קל לו למסור את הנפש, וממילא אני מאוחד עם אמתית העצמות. טעות לחשוב כך, שעצם המציאות שלי כאן למטה פועלת את אמתית האחדות עם אוא"ס.], אך לריחוק אנו שייכים [כפי שכבר הוסבר כמה פעמים, כל אות בשיחה באה להכניס תובנה חדשה ויסודית. באות שלנו, מלת המפתח היא ריחוק. כמו שתרגמנו קודם את המושגים שלו למושגים שאנחנו רגילים להשתמש בהם – מודעות עצמית, אלקית וטבעית – גם כאן: הרגשת הריחוק היא מה שמבואר באריכות בפרק בעבודת ה' – שפלות. הוא אומר כאן שמה שצריכים בעולם הזה הוא קודם כל שפלות, שהיא הרגשת הריחוק. איני שייך לאחדות – אך אני כן שייך ל"והייתי שפל בעיני", שאני רחוק אין סוף מהקב"ה.], לפי שכל תנועה של עניני העולם שאינו לש"ש [באמת – לא רק לומר מס שפתים "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל", אלא שבאמת יהיה לשם שמים.] זהו"ע ריחוק [אני רחוק מה' בתכלית הריחוק.] כדאי' בכתבים [הכוונה כתבי החסידות הראשונים, מאדמו"ר הזקן והלאה.] כשתופס איזה דבר של עניני העולם בשביל עצמו [אכילה, כלי יפה שיש לו בבית, הבית עצמו – כל דבר שיש בעולם – אם הוא תופס אותו בשביל עצמו, רוצה אותו לשם עצמו, ליהנות ממנו,] שלא לש"ש ה"ז כפירה באחדותו [אתה מפריד את הדבר שאתה תופס לעצמך מהאחדות האמתית של הקב"ה.], ואי' שם [באותו מקום בכתבים.] שדוקא אם הוא בלב ונפש [שמתייחס לדבר ורוצה אותו בחפץ פנימי, בלב ונפש.], וזהו לפמשנת"ל שהמציאות הוא מהעצמי [למעלה הסברנו שעצם המציאות היא מהעצמי שפעל את הצמצום,] וממילא כל המציאות הוא העצמי וכשתופס את הדבר לעצמו [לוקח את ה'עצמי' של ה' לעצמו.] ה"ז מפריד מאחדותו [ח"ו.], וזהו כמארז"ל [הידוע ומפורסם] ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה הן, דענין ע"ז הוא מה שמחשבים את הכוכבים ומזלות לעיקר ומשתחווים להם [חושבים שהנהגת העולם נמסרה לכוכבים ומזלות – אפילו שמאמינים שה' הוא "אלקא דאלקיא", טועים שהוא מסר את ההנהגה להם ולכן צריך לעבוד אותם.], וכמו"כ הוא מצד התקשרותו בעניני העולם שמחשב אותם לעיקר ה"ז ע"ז [מפריד אותם מה' ועושה מהם עבודה זרה.], וענין ישראל שבחו"ל זהו כמא' רז"ל [עוד מאמר חשוב] בכתובות כל הדר בא"י דומה כמו שיש לו אלוקח וכל הדבר בחו"ל דומה כמו שאין לו אלוקה, שכל המפרשים מקשים על ענין אומרו דומה כו' מהו"ע דומה כו' [גם לבעל שם טוב יש פירוש מפורסם בענין, שלא נחזור עליו עכשיו.], [שבעים פנים לתורה,] ורבינו ז"ל תי' ע"ז דומה ל' דמיון [שהוא שם נרדף ליצר הרע, לנפש הבהמית, כפי שיפרש:], וקאי על הנה"ב, דהנה"ב נק' דמות [עוד לפני חטא אדם הראשון, מתחלת הבריאה.], דבצלמינו כדמותינו [בהם ברא ה' את האדם, אחד הפירושים הוא:] הנה בצלמינו קאי על הנה"א וכדמותינו על הנה"ב כמשי"ת (הכוונה [לא בשיחה, אלא] בהמשך הדרוש דר"ה [שנאמר באותה תקופה.]) וזהו"ע דומה כמו שיש לו אלוקה היינו שגם הדמיון דנה"ב יש לו שייכות לאלקות [זו סגולת ארץ ישראל, כפי שיסביר כאן. שייכות לאלקות יכולה להיות בחינה של מודעות אלקית, שחושב על ה', או – עוד יותר טוב, התכל'ס – מודעות טבעית, כדלקמן.], וזהו כמ"ש בע"ח דבא"י מקבל מו"ק דיצירה ובחו"ל מו"ק דעשי' [ו"ק היינו ששת הקצוות, המדות מחסד עד יסוד. הארץ עצמה היא המלכות, והיא מקבלת מהו"ק שמעליה. בא"י מאירות מדות דיצירה ובחו"ל מדות דעשיה. ההבדל בין יצירה לעשיה הוא שביצירה חצי טוב וחצי רע והעשיה רובה רע, וביניהן יש הפסק – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", כפי שמרבים להסביר. יצירה גם לשון צרי – אם מקבלים מהיצירה, עדיין מקבלים משהו שיש בו טוב מורגש.] שזהו לפי ששם [א-ל] אד' דעשי' בגי' צו כו' [בכל עולם מעולמות בי"ע יש שם שמהוה אותו – בכל עולם שם א-ל שמצטרף לעוד שם. בבריאה מקננת בינה, עליה כתוב "נשמת שדי תבינם", והשם הוא א-ל שדי, בגימטריא משה ש"זכה לבינה". בבריאה יש שכלים נבדלים. שם כתוב "בורא חשך", רק אפשריות המציאות. השם של עולם היצירה – "יוצר אור", יש גילוי אור, אהבה המסותרת, אהבה טבעית – הוא א-ל הוי', "אל הוי' ויאר לנו", יש אור. השם של עולם העשיה הוא א-ל א-דני, בגימטריא צו. יש כמה פירושים ל"צו" – יש "צו לשון זירוז, מיד ולדורות" ויש "צו" שחז"ל אומרים "אין 'צו' אלא עבודה זרה", ולכך מתכוון כאן. בעולם העשיה, מי שמקבל מו"ק דעשיה, התודעה שלו היא בחינה של עובד עבודה זרה בטהרה, שגם "דומה כמי שאין לו אלוק".], משא"כ בא"י מקבל מו"ק דיצי' שביצי' חציו טוב וחציו רע [אז הוא מקבל גם את החצי הטוב.] ובעשי' רובו רע ומיעוטו טוב [וחלק הטוב לא מורגש.] דבאמת לא הי' יכול להיות בכח הסט"א להסתיר ולהעלים על הקדושה [איך ה' נתן כח לקליפה להסתיר על הקדושה?], ובאמת הוא כן ביצי' ששם מחצה על מחצה, משא"כ בעשי' שרובו רע שם הסט"א מסתיר על הקדושה ע"ד ענין חוצפא כלפי שמיא מהני [בא כח של הסט"א ומתחצף נגד שם שמים, נגד הקב"ה – בעולם העשיה מצליח לו. זהו פירוש ה"אף" של "אף עשיתיו". משה רבינו אומר "יגרתי מפני האף" – מפני ירידת נשמות ישראל לעשיה, שם יקבלו מו"ק דעשיה, במצב של "חוצפא כלפי שמיא מהני" בו אין לי מה לעשות, כל התורה שהנחלתי לעם ישראל לא תעזור נגד חוצפה זו של הסט"א, שיש לה שליטה בעולם העשיה.], וזהו מה שא' שבא"י [בה מקבלים מו"ק דיצירה.] דומה כמו שיש לו אלוקה שגם הדמיון דנה"ב שייך לאלקות [מדמה דברים אלקיים. כתוב "כי לא ראיתם כל תמונה" – אמונה חילוף תמונה – אך מי שהנה"ב שלו שייכת לאלקות יש לו דמיון של קדש. הנפש הבהמית היא עם אלבום תמונות – זהו הטבע – ולנפש האלקית אין. בארץ ישראל התמונות הן תמונות טובות – תמונות ששייכות לאלקות. יש שם תמונות של בתי כנסת, של קברי הצדיקים הגדולים שיש בארץ וגם של הצדיקים עצמם ("לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם") – אפשר להסתכל על התמונה ולקבל התעוררות והשראה אלקית. זהו אלבום תמונות טוב.], והכוונה הי' להמשיך גילוי אלקות בבי"ע [העולמות התחתונים.], שגם בבי"ע יהי' בבחי' איהו וגרמוהי חד [שגם הכלים אחד עם ה' יתברך.] כמו באצי' ממש [כל זה מתממש, במדה מסוימת, בארץ ישראל – שגם הדמיון בסדר יחסית.], משא"כ בחו"ל [שם נתנה רשות לסט"א להסתיר לגמרי –] שהנה"ב מסתיר נק' עובד ע"ז, רק שא' בטהרה לפי שהוא בתאוות היתר [סתם יהודי, גם התאוות שלו – מה שהוא מחשיב, לוקח לעצמו חפץ שלא לשם שמים – הן ככלל תאוות היתר.], ומכ"ז מובן שלריחוק אנו שייכים.

שוב, כל הפסקה הזו כדי שנדע כמה אנחנו רחוקים מה' – שפלות כאן למטה.

יב. [אחרי שיש לו את היסוד של שפלות, הרגשה כמה שהוא רחוק מה', צריך להגיע להתאחדות:] ובכדי שיהי' ההתאחדות הוא בב' אופנים [בקיצור, יסביר ששני האופנים הם תשובה או עבודה מתמדת.], או ע"י תשובה וידוע שבתשובה יש ב' בחי' תשו"ת ותשו"ע, תשו"ת זהו מה שחושב כל עניניו שלו איך שהוא כופר באחדותו [בדיוק מה שהוסבר בפסקה הקודמת – מבין שכל מה שלוקח עניניו לעצמו הוא כפירה. אני כופר. ידוע שכפירה גם אותיות כפור – אם אני כופר אני קר, באפס המוחלט של הקור. באפס המוחלט באמת הדבר מתבטל, חוזר לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית – גארנישט.] ומתמרמר על ריחוקו [ככל שמתבונן בהנ"ל.], [מה מועילה ההתמרמרות הזו?] שעי"ז עוקר רצונו והתענוג דער גישמאק שהי' לו בעניני העולם [הרצון להאחז בעניני העולם הזה.], ותשו"ע [כאן ברור שתשובה תתאה היא שלב בשביל להביא אותו לתשובה עילאה. בתניא הוא מביא מהקבלה – בראשית חכמה – שתשובה תתאה ותשובה עילאה היינו תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה, אבל "הא בהא תליא", קודם צריך תשובה תתאה ואחר כך תשובה עילאה. בלשון חז"ל תשובה תתאה ותשובה עילאה היינו תשובה מיראה ותשובה מאהבה, ובלשון החסידות תשובה ממרירות ותשובה משמחה. בביטוי אחר, אלה תשובה של בריחה מהרע ותשובה של התקרבות לטוב. בריחה מהרע היא מתוך התמרמרות ואילו התקרבות לטוב היא מתוך שמחה, שאדם מרגיש שאו-טו-טו הוא חוזר הביתה, מגיע לאבא, אחרי הרבה זמן שהיה במדינת הים, בארץ רחוקה, רחוק מאביו שבשמים, וככל שהוא מתקרב, כל צעד, הוא מתמלא שמחה עד אין קץ.] זהו מה שמהפך את התענוג והגישמאק לאלקות בתורה ועבודה [זו כבר אתהפכא, אבל לא תתכן לפני עקירת הרצון מעניני העולם הזה ע"י ההתמרמרות.], דבתשו"ת זהו רק ענין הפסד הצורה [חוזר לביטוי הקודם, אך קודם הפסד הצורה היה הפסד הצורה של אלקות, וכאן בעיקר הפסד הצורה של העולם הזה, המודעות העצמית שיש לו ברגע שיורד לכאן למטה.] ובתשו"ע הוא מהפך לאלקות, שההפרש הוא בין זדונות נעשה כשגגות לזדונות שנעשו כזכיות [בדיוק מה שחז"ל אומרים על תשובה מיראה לעומת תשובה מאהבה.], דבתשו"ת הזדונות נעשו לו כשגגות [שעשה בלי כוונה – לא במזיד. עשה במזיד, אך עקירת הרצון הופכת לשגגה – עשה, אך לא בכוונה. בתשובה מאהבה הופך הכל לזכויות, לתורה ועבודה. כמו שמסביר בתניא, בזכות התשובה מגיע לקיום תורה ועבודה באהבה.] לפי שא"ז רק מה שעוקר רצונו אך מ"מ הוא יותר טוב משוגג [חז"ל אומרים "כשגגות", אך כאן מסביר שעדיף משוגג ממש.], לפי שכאן עוקר רצונו מזה לגמרי [אפשר לעשות עבירה בשוגג – לא התכוונת, אבל לאו דווקא שאינך רוצה. יתכן שאתה רוצה בכך, במודע או שלא במודע, אף שלא התכוונת. כאן באמת לא רוצה – עוקר הרצון לגמרי.], משא"כ בשוגג הרי יש בזה מעשה [עוד דבר, עיקר החידוש שלו כאן – בשוגג אכן עשית זאת בשוגג. כאן עוקר את הרצון מלעשות בכלל, מואס בענין, יותר טוב משוגג.], משא"כ בתשו"ע הרי הזדונות נעשו לו כזכיות ממש לפי שמהפך אותם לאלקות, ועי"ז נתאחד באמיתית העצמות [תכלית ירידת נשמתו לעולם הזה – דווקא על ידי תשובה עילאה.], הגם שא"ז התאחדות ממש מ"מ ה"ז קרוב לענין התאחדות [מסתייג – שעדיין זו לא התאחדות ממש.], וזהו"ע התשובה [אופן אחד להגיע לתכלית הכוונה של ירידת הנשמה לתוך הגוף. אבל אמרנו שיש אופן שני, שהוא עוד יותר תכל'ס מהראשון. על ידי תשובה מתקרבים לתכל'ס, אמתית האחדות, אבל להגיע ממש לתכל'ס צריך משהו אחר. אפשר להסביר ששני האופנים האלה הם "עד ולא עד בכלל" ו"עד ועד בכלל". על ידי תשובה – בשתי הבחינות שלה, תשובה תתאה, עקירת הרצון, ותשובה עילאה, הפיכת התענוג לתענוג בתורה ועבודה – מגיעים "עד", לכן אומר שמגיעים לאמתית האחדות, אך "לא עד בכלל". הדבר השני יהיה "עד ועד בכלל". הכל הקדמה למה שגם יסביר בהמשך שתכלית הכוונה – אחרי הכל, אחרי התשובה, כשבא משיח, שתפקידו "לאתבא צדיקיא בתיובתא", להחזיר את כולנו בתשובה, כמו התנאי הראשון שלו ברמב"ם ש"יעמוד מלך מבית דוד" ויחזיר כולם בתשובה – זו לא התכלית, שנשאר בעלי התשובה. התכלית הנצחית היא להפוך את כולם לצדיקים, כפי שמסביר הרבי. גם כאן מסביר שיש עוד מדרגה, שהיא העצמי הנצחי:], או מצד שלימות העבודה [בכמות וגם באיכות.] שצריך שיהי' בעבודה ויגיעה [עובד עושה פעולה עם קושי מסוים. אנחנו "פועלי דיממא" וצריך לפעול ולעבוד קשה, בידיעה – העולם הזה הוא בשביל שתהיה הרבה יגיעה, באיכות. והדבר השני:] תמיד [העבודה עצמה והיגיעה שבה – "יגעתי ומצאתי תאמין" – היינו איכות העבודה, והכמות היא שיהיה נון-סטופ, לא להסיח דעתי מכך שאני עבד. כתוב שעבד אמתי הוא עבד גם כשהוא ישן – חושב תמיד על השליחות. עבד אמתי הוא כמו חיל, ועוד יותר כמו שליח, שתמיד במציאות העבדות שלו. גם יגיעה וגם תמיד. לא בכדי עבד יגע תמיד עולה תריג, תכלית כל מצות התורה. ומה העבודה? עיבוד עור –] לברר את הנה"ב [שה'עור' יהפוך ל'אור' – "כתנות אור", כמו שהיה כתוב בספר תורה של רבי מאיר, שהיינו סוד המלבוש בגימטריא חשמל. כל עוד לא רואים אלקות – שעדיין עִור – צריך להמשיך לעבוד, להמשיך לעבד.], והעבודה הזאת צריך להיות תמיד בלי הפסק, שאם מפסיק בעבודתו הגה עבודתו הקודמת הוא שלא להועיל [אם מפסיק באמצע העבודה, לפני שהשיג את התכלית, הכל 'הלך פייפן' כמו שאומרים – הכל הלך לאיבוד.], ולזאת צ"ל בלי הפסק [עד שאתה משלים לגמרי את העבודה – מה שקורה רק בסוף, כשהנשמה גומרת את תפקידה. "ימים יוצרו ולו אחד בהם", "הלא צבא לאנוש עלי ארץ".], ומה שפועל הביטול בהנה"ב, קען מען ניט זאָגען אז עם איז גאָרנישט [כל פעם שאני עושה איזה אתכפיא – עוד לא גמרתי את הענין, אבל עשיתי עבודה מסוימת, עיבוד קטן – אי אפשר לבטל זאת לגמרי, שלא שוה שום דבר עד שאגיע לסוף.], וואָרום עס איז יע א זאך, שבכל ביטול שפועל על הנה"ב ה"ה פועל כפי' עליו [כמו "איזהו גבור? הכובש את יצרו" – כובש אותו ואפילו קצת מהפך אותו בכיבוש. צריך להיות גיבור לשם כך – הכל כאן "להודיע לבני האדם גבורותיו", וגם האדם צריך להיות גבור, כובש את יצרו. גבורה היא הכח העצמי של הנשמה, אותו צריך לגלות.], וממלא בהמשך הזמן [שיפעל עוד אתכפיא ועוד אתכפיא.] היינו בימים יוצרו בריבוי הביטולים שפועל על הנה"ב [ביטולים גם כמו ביטושים – הביטול שעושה על הנה"ב מבטש אותו, כמו שאדה"ז מביא בתניא פכ"ט מהזהר.], עי"ז פועל הכפי' באותו הכח [היתה תאוה למשהו והוא עשה אתכפיא – אם הוא עושה מספיק פעמים אתכפיא הוא פועל כפיה באותו כח.] וכמו"כ בכל הכחות [יש לו הרבה כחות, גם בנה"ב, ואדרבא – "מרובין צרכי עמך", כל צורך הוא סוג אחר של כח המדמה של הנפש הבהמית, ועל כל דבר צריך לעבוד בפני עצמו. כתוב גם בכללי החינוך וההדרכה שצריך לעבוד על כל מדה רעה, וצריך לדעת את הסדר – על מה לעבוד קודם ועל מה אחר כך. צריך הרבה פעמים לעבוד על כל כח.], ואח"כ [אחרי שעושה כל עבודתו על הנה"ב.] נותנים לו מלמע' בחי' אמיתית האחדות באוא"ס [אמר שעל ידי עבודה מתמדת מגיע לאמתית האחדות. מאד מענין, יש כאן תשובה ועבודה מתמדת – התשובה היא "עד ולא עד בכלל" והעבודה "עד ועד בכלל". כעת אומר שה"עד בכלל", ה"מכה בפטיש" בסוף, הוא מתנה מלמעלה – כמו ה"תספרו חמשים יום" בספירת העומר, שאת היום האחרון ה' סופר לנו. זהו גם סוד מילה ופריעה, "ומלתם את ערלת לבבכם" היינו מצוה עלי למול את העור הגס – עיבוד העור הגס – ואחר כך "ומל הוי' אלקיך את לבבך וגו'", כפי שמסביר:], שז"ש בפ' נצבים [פרשת התשובה.] ומל ה' אלקיך את לבבך ["את לבבך ואת לבב", ר"ת אלול, כידוע – אתערותא דלעילא של יגהמ"ר המאירות בחדש אלול.] שנא' אחר קיבוץ גליות שנא' קודם וקבצך מכל העמים שזהו בירור כל הכחות דהנה"ב [מענין, הייתי חושב ש"וקבצך" היינו גם מה שה' מקבץ אותי – לא שאני יכול לקבץ את עצמי – אך הוא מפרש שהיינו קיבוץ כל כחות בעבודה ויגיעה שלי. נחזור לרמב"ם, שמתחיל את שלבי משיח מכפיה – "יכוף כל ישראל" ללכת בדרך התורה והמצוות – ואחר כך יש מלחמה באויבים מסביב, בנין המקדש ורק אחר כך קיבוץ גליות ובסוף כל העולם יחזור לעבוד את ה' שכם אחד. אנחנו תמיד מסבירים שחמשת השלבים שמתאר הרמב"ם הם כנגד נרנח"י – הכפיה היא הנפש; המלחמות עם האויבים מסביב – עד לקיום "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים", עיקר האויב – הן תיקון הרוח; בנין המקדש הוא הנשמה וקיבוץ גלויות כבר החיה. הייתי חושב ששני המקיפים מלמעלה, ואני יכול לעבוד רק על הפנימיים, אך אם נדייק כאן – אפילו את "וקבצך" משייך לעבודת בירור הכחות שלנו, ורק את היחידה, ם סתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ", ם סתומה של הצלם, היחידה של משיח, היא מלמעלה – "ומל הוי' אלהיך את לבבך", סוד הפריעה, גילוי העטרה, גילוי עצם האלקות שיש בנשמה היהודית. קודם עלינו לברר את כל הכחות שלנו – ה' מקבץ, ודאי יש לנו סיעתא דשמיא ו"הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל", וכך הוא מקבץ אותנו מכל העמים.] ע"ז א' אח"כ ומל ה' אלקיך את לבבך וידוע שהוא פנימי' הלב [זהו גילוי העטרה, בחינת פריעה – גילוי נקודת פנימיות הלב. המשפט הבא הוא כבר התכל'ס: גילוי נקודת פנימיות הלב שה' נותן לנו בסוף] היינו מה שירצה אלקות בטבעית ממש [מודעות טבעית. המודעות הטבעית כאן היא ה-ם הסתומה של הצלם, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ". אם ניתן מבנה, תשובה עילאה מגיעה עד ה עילאה של שם הוי', הנשמה, ואילו העבודה והיגיעה המתמדת מביאות אותנו גם ל-י, לחיה, קיבוץ גלויות. אחר כך קבלת היחידה היא מה' – הוא נותן לנו בדרך ממילא – והיחידה היא מודעות טבעית, אלקות בטבעיות ממש.] כמו שרוצה בדבר גשמי [הפך להיות הטבע שלו ממש, גם של הנפש הבהמית שלו.] דהביטול שפועל בתפלה [מגיע בתפלה לדרגה מסוימת של בטול.] א"ז מה שרוצה אלקות בטבעית שלו [תפלה היא עדיין מודעות אלקית – לא מודעות טבעית. מודעות טבעית היא רק אחרי התפלה, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ".], והראי' שהרי לאחר התפלה אז ער קומט צו ווארמעס און טראָגט זיך צו א ביסל [כשמגישים לו משהו חם לאכול, והוא לוקח קצת מהמאכל החם והטעים.] איז התעיף עיניך בו ואיננו [מסתכלים – מה קרה? איפה התפלה שלי והבטול שהגעתי אליו? איפה זה ואיפה אני?! פתאום אני חוזר להיות שקוע בתוך הגשמיות. למה?], לפי שאינו בטבעית ממש, וענין ומל ה' אלקיך היינו שירצה אלקות כמו בטבעית ממש, וזהו"ע אמיתית האחדות באוא"ס.

בינתים זהו שיא השיחה, כמו שהסברנו: הנשמה יורדת למודעות עצמית, בעולמות הנפרדים עד עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה הימנו, בשביל להפסיד את הצורה האלקית שהיתה לה, כדי שבסוף – על ידי תשובה ועל ידי עבודה מתמדת – להגיע למודעות טבעית.

[מכאן הקלטה הבאה:]

נמשיך לקרוא באות יג של השיחה, שהיא בעצם סיום השיחה. אחר כך יש כמה השלמות שהרבי הוסיף בזמן החזרה על השיחה. כל האות הזו היא תוספת לעיקר, שנאמר באות הקודמת. הוא אמר שההתאחדות היא להגיע למצב של אלקות בטבעיות – מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית. מה הביטוי לכך שאדם מאוחד עם ה'?

יג. וההתאחדות היא ע"י התורה [כמו שכתוב ש"תלת קשרין מתקשראן דא בדא – ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה", התורה היא ממוצע מחבר. כמו שמשה רבינו, נותן התורה, הוא ממוצע מחבר בנשמות גופא – מחבר אותנו לה' – כך התורה מחברת אותנו לאלקות.] כידוע שבתורה אפי' בתושבע"פ אע"ג דלא ידע מאי קאמר, מ"מ ה"ה מתאחד באוא"ס [יש סגולה עצמית בתורה. עד כאן דבר על כח עצמי, והתורה היא סגולה עצמית להתחבר לאמתית האחדות של הקב"ה – אפילו שהוא קורא את אותיות התורה ולא מבין מה שהוא אומר. על פי פשט, במצות תלמוד תורה יוצאים ידי חובה בתורה שבכתב אפילו שלא ידע מאי קאמר, אבל בתורה שבעל פה – כמו משניות – לא יוצא ידי חובה כשאינו מבין. כאן מחדש חידוש מאד חשוב, פסק הלכה, שיש ממד פנימי ועצמי של חיבור לקב"ה שפועל גם בתורה שבעל פה, גם כשאינו יודע מה שהוא אומר. אצל חסידים כוללים בכך גם את התניא. במדה מסוימת, כל החסידות היא כמו תורה שבכתב, כמו שכתוב במאמר "לא תשבית מלח" בלקו"ת, אבל בפשט הרמב"ם ברור שכלול בתורה שבעל פה – אך יש סגולה בתניא שגם כשאינך מבין אתה מתחבר לעצמות הקב"ה. הוא מביא את החידוש בשם אדמו"ר האמצעי:], וכמו שא' אדמו"ר מאמצעי בענין כל הקורא בתורה כאלו קורא בשמותיו של הקב"ה שזהו אפי' בתו' שבע"פ [בדרך כלל קריאה בתורה היינו מקרא, שהוא תורה שבכתב, אבל אומר אדמו"ר האמצעי שקורא בתורה הוא גם בתורה שבעל פה – קורא בשמותיו של הקב"ה. גם המשניות, וכל תורה שבעל פה, הן שמות של הקב"ה. ידוע ש-משנה אותיות נשמה וגם משה שזכה לשער ה-נ בהסתלקותו, בהר נבו, נ-בו – והוא הנחיל זאת לכל עם ישראל על ידי המשניות, ורק באמירת משניות מתגלה עצם הנשמה, שהוא "חלק אלוק ממעל ממש". אפילו אמירת אותיות תורה שבעל פה, בלי להבין כלום, מחברת אותנו לעצמות ה'. בכל אופן, יש הבדל בגילוי ההתאחדות:], רק שבזה יש חילוקים: דאם אינו יודע הפשט מתאחד באותיות התורה [שלכאורה זו מדרגת המלכות. ידוע שיש טנת"א – טעמים נקודות תגין אותיות, כנגד י-ה-ו-ה – והאותיות כנגד המלכות. החיבור לאותיות הוא לכאורה המלכות. אבל אפשר גם להבין בצורה אחרת, כפי שתיכף נראה.], ואם מבין הפשט מתייחד בחכמתו יתברך ["אורייתא מחכמה נפקת" – מתחבר לחכמת ה'.], ואם מעמיק א"ע ביותר ויודע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא [כך צריך ללמוד נגלה – כך גם אדמו"ר הזקן הדריך את לימוד הנגלה, שהכל יהיה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", אך לשם כך צריך להעמיק בפשט.] מתייחד ברצונו ית' [פסק ההלכה הוא רצונו יתברך.], הגם שזהו רצון המלובש בחכ' [בכל התניא, היסוד של "מח שליט על הלב" הוא בכח הרצון שבמח – לא החכמה עצמה, אלא הרצון שבחכמה הוא השליט על הלב. נלמד מכאן שכדי לחזק את כח המח שיהיה שליט על הלב צריך ללמוד תורה בהעמקה, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", וכך מחזקים את הרצון המלובש ב"חכמה מוחא".] מ"מ ה"ה רצון העליון, שכך עלה ברצונו שאם יטעון ראובן כך וכך ד"מ ושמעון כך וכך יהי' הפסק כך, נמצא שזהו רצון עליון ומתייחד ברצונו ית', [ויש עוד מדרגה רביעית, "ומספר את רֹבע ישראל" – המדרגה הרביעית היא תמיד התכלית:] ואם עוסק בפנימי' התורה [ומחבר אותה לנגלה, כמו התלבשות הרצון בחכמה – חיבור הסוד והפשט, כפי שדברנו בימים האחרונים שבעל שם טוב עולה סוד-פשט – אך החידוש שעוסק בפנימיות.] מתייחד בעונג העליון [חיבור הענג והרצון הוא על ידי האמונה, הראש השלישי בכתר – מחבר את הנסתר והנגלה, לכן הבעש"ט הוא אמונה – רדל"א. בכל אופן, מסביר כאן ארבע מדרגות של חיבור הנשמה לה' באמצעות התורה – על ידו זוכים לאמתית האחדות עם הקב"ה בעולם הזה, אחרי כל מה שהסביר קודם. זו המסקנה. אם כמו שאמרנו בתחלה, שלהתאחד עם האותיות היינו המלכות – יש לנו כאן מלכות-חכמה-רצון (אריך אנפין)-ענג (עתיק יומין). זהו חידוש שאני קופץ ממלכות, אותיות, הספירה התחתונה של המודע בנפש, לספירה העליונה של המודע. אפשר להסביר טוב, "הוי' בחכמה יסד ארץ" – או שאני באותיות, אם איני מבין, ואם אני כן מבין אני כבר בחכמה. אחר כך יש עוד שתי מדרגות לעלות, חיצוניות ופנימיות הכתר, שדורשות יגיעה מיוחדת – "יגעתי ומצאתי תאמין", שמתייגע להגיע לכתר. בהבנת הפשט של דברי הראשונים אני מתאחד עם החכמה – עדיין בגדר מודע. להגיע לכתר, ללא-מודע, דורש יגיעה. המצות של התורה הן למעלה מהעולם – העולם הוא "ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". כל העולם, הו"ק עם המלכות, הוא למטה מהתורה – שרש התורה הוא "אלפים שנה קדמה תורה לעולם". לכן, אם אני מתאחד עם אותיות התורה הייתי אומר – יותר עמוק – שהיינו המלכות דתבונה, שכל המדרגות האלה מעל הו"ק. זהו חידוש של אדמו"ר האמצעי, שבכלל הוא בינה – מחדש לי כאן שגם בלי להבין אני מתחבר לאותיות התורה. כנראה זו המלכות דבינה גופא. פשט בדרך כלל הוא מלכות, אבל כאן אומר שבהבנת הפשט אני מתחבר לחכמה של ה'. לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא היינו רצון ופנימיות – בעיקר חסידות – היינו ענג. לחבר הכל שיהיה אחד – היינו רדל"א.].

[כעת מוסיף עוד ענין – תנאי להתחבר לה' באמצעות התורה:] אך כ"ז הוא כשיש עבודה בתפלה מקודם והחילוקים [בתורה] הוא רק בההתגלות, שבכולם ה"ה מתאחד באוא"ס רק שהחילוק הוא בההתגלות, והעיקר הכוונה הוא ההתגלות [כאן מסביר מה שאמרנו בפסקה הקודמת שהתכל'ס היא להיות צדיק – צדיק הוא גילויים, כמו שהרבי תמיד מסביר. בעל תשובה אין ענינו גילויים, אבל תכלית העולם הזה והעולם הבא ו-נ אלפי יובלות כולה גילויים – גילוי על ידי תורה, אבל קודם צריך לתפלה. כעת מסביר שהתכלית היא הגילויים של הצדיקים:], כמא' רז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים ואיתא בנשמותיהן של צדיקים ולא איתא בבע"ת [בפשט לא הייתי מחלק, שהרי "ועמך כֻלם צדיקים", אך הוא כן מחלק – צדיק הוא צדיק של תניא ובעל תשובה הוא משהו אחר. תכלית אינה בעלי התשובה.] לפי שעיקר הכוונה הוא ההתגלות [מיהו בעלי תשובה? מי ששולט על עצמו ומשנה את עצמו. לכן בעלי תשובה צריכים להשתלט על המדינה. אבל בסוף המדינה תהיה מתוקנת, תיקון המדינה, ואז כולם יהיו צדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ [תיקון המדינה] נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".], [הוא מסכם:] וזהו"ע ירידת הנשמה בגוף שהכוונה הוא שיהי' ההתאחדות באור א"ס שבשביל זה הי' כל ענין בריה"ע, לפי שבשביל התהוות העולמות הי' מוכרח להיות הצמצום ובהצמצום יש בזה כח עצמי רק שהוא בהעלם וע"י ירידת הנשמות למטה, שלמטה היא בבחי' הפסד הצורה [המסתירה על העצמי.], עי"ז ביכולתה להתאחד באוא"ס נמצא שהגם שהיא ירידה שבאין ערוך [כפי שהתבאר בתחלת השיחה.] מ"מ עי"ז דוקא הוא אמיתית ההתאחדות באוא"ס כו'.

עד כאן השיחה. כעת יש כמה הוספות:

יד. (מה שדיבר אדמו"ר שליט"א [הרבי הרש"ב] בעת החזרה על ענין מה שבהאור יש פנימי' וחיצוני' מאחר שבא ע"י העכבה [אחת המלים החשובות כאן היתה "עכבה". אמרנו שזה כמו רגע של שתיקה – רגע של התבוננות לקבל החלטה, כהרף עין ממש. בלי העכבה לא היו פנימיות וחיצונות באוא"ס שלפני הצמצום, אבל בגללה יש חלוקה זו באוא"ס הגם ששם אין הפנימיות והחיצוניות נבדלות להיות כל אחת ניכרת בפני עצמה.]) דמצד עצם הענין מה שלמע' האור הוא ברצון מספיק ג"כ שיכול להיות בהאור פנימיות וחיצוניות [היה מספיק להשתמש במלה רצון – למה הכנסתי את המושג החדש עכבה?], דכשהאור הוא בדרך ממילא הוא כמו העצם ממש [כפי שהוסבר.], ואז לא הי' שייך לומר בהאור פנימיות וחיצוניות כמו בהעצם [כמו שבמאור אין חלוקה של פנימיות וחיצוניות כלל.] משא"כ כשהוא ברצון, ממילא יכול להיות בזה סדר והדרגה דפנימי' וחיצוני' אך לפי שלמע' [כלפי שמיא.] אינו שייך כ"כ לומר אפי' ענין רצון [שנותן לה' איזה תואר.], ע"ז או' כאן לפי שבא ע"י העכבה [כאילו משהו טבעי, לא תואר-פעולה של ה'. יחסית, רצון הוא זכר-פעיל בעוד שעכבה היא נקבה-סביל – עכבה בגימטריא מהיטבאל, אשת התיקון, וד"ל.], וממילא יש בזה פנימי' וחיצוני' ופי' ע"י העכבה, היינו מאחר שבא ע"י העכבה דורך אן אָפּהאַלט [שבא ע"י עצירה – לא שיש רצון, אלא שיש רגע של עצירה. ומה שיש בזה פנימיות וחיצוניות היינו סוד מהיטבאל (עכבה) בגימטריא מה בן – מה הוא סוד הפנימיות ו-בן הוא סוד החיצוניות.], ממילא הרי נמצא בהאור ב' ענינים גילוי והעלם, שזהו פנימי' וחיצוני' [לא אמר זאת בפירוש קודם – שגילוי והעלם הם פנימיות וחיצוניות. כלומר, שבגילוי אחרי רגע של שתיקה, של עצירה – מה שמתגלה הוא הפנימיות ומה שנעלם הוא החיצוניות. עצם העצירה, שמשהו נעלם – שיכול להיות דבר גלוי ודבר נעלם – הוא שרש החיצוניות, שלפני הצמצום החיצוניות נעלמת בהיותה מעורבת עם הפנימיות עד שאין מציאותה ניכרת כלל וכלל. צריך לתת את הדעת טוב, שגילוי והעלם (לפני הצמצום) הם גופא פנימיות וחיצוניות. יסביר מה שלמדנו בסוף האות הקודמת, המסיימת את השיחה, שתכלית הכוונה של ה' היא הגילוי – וגילוי הוא פנימיות. הייתי יכול לחשוב הפוך, שגילוי הוא החוצה והעלם הוא לעצמו, פנימיות (שכך הוא לאחר היפוך היוצרות שנעשה על ידי הצמצום). לא, העלם הוא הכח העצמי, עצם העצירה, והוא בשביל לגלות – שהגילוי הוא הפנימיות. התכלית, לפי זה, הגילוי הוא דווקא הפנימיות.], וד"ל.

טו. מענין מה שמצד עצמות מוכרח הוא לענין הגילוים [אצל ה' הכל רצוני, אך כאילו מוכרח, כנ"ל.], וואָרום ע"פ השכל איז דאָך טאַקע אזוי אז עם איז פאראן מאור דארף זיין אור, כמו שאנו רואים באור השמש שמאחר שיש מאור השמש הרי מוכרח להיות נמשך ממנו אור [כך בטבע – בשמש האור באמת מוכרח.], וכמו כשמדליקין נר הרי א"א שלא יאיר, וכמו"כ בנפש מאחר שנמצאים בו כל הכחות הרי בהתלבשותו בגוף הי' צ"ל התגלות כל הכחות [חכמה ובינה ודעת וכו'.] ממילא, דכמו"כ למע' הי' צ"ל באופן כזה שהגילוים יומשכו ממנו בדרך ממילא, אך באמת אינו כן שהעצמות אינו מוכרח להגילוים, שלכן מבואר במ"א שהמשלים שלמטה אינו משל מכוון למע', נאָר ווי נאָך בא א גלאַטע קאָפּ דאַרף דאָך אויסקומען אזוי אז מאור איז מוכרח צו אור [לראש ישר צריכה להיות מסקנה שאם יש מאור צריך להיות אור.], נאָר באמת זעהען מיר שאפי' למטה אנו מוצאים כן [שאינו מוכרח. כעת מגיע החידוש של פסקה זו:] דמי שהוא חכם גדול ביותר שטייט ער ווינציגער אין גילוים ווידער א חכם קטן [חכם גדול עומד פחות 'בקטע' של גילויים מחכם קטן – יש לו כח עצירה.], ש[אצל חכם קטן ]זהו"ע יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק [הוא מלא חלב ורוצה-'מוכרח' להניק אותו.] שהוא באמת פרה [זו לא תכונת אדם אלא תכונת בהמה – יחסית זהו חכם קטן, ביחס לחכם גדול באמת.], שזהו רוח הבהמה היורדת [מצד רוח הבהמה שבך אתה חייב לרדת ולהתגלות.], דמי שהוא חכם [גדול] ביכולתו להעציר א"ע בהגילוים [לא רק הגילויים לזולת, אלא] אפי' לעצמו [זהו בעל סוד בעצמו, שיכול לא לגלות דברים אפילו לעצמו. ויש בזה רמז נאה: חכם גדול = אלף-פלא, ודווקא הוא בחינת אדם – חכם גדול אדם = יוסף, ו"פ הוי', וכידוע שיוסף נקרא "אדם" ואדם במספר קדמי = יוסף. יוסף הוא החכם-גדול שיכול לעצור בעד התגלות עצמו – בדיוק הסיפור של יוסף עם אחיו שהצליח להסתיר מהם את זיהוי עצמו, שהם יחסית אליו סוד שם בן בגימטריא בהמה ואילו הוא סוד שם מה בגימטריא אדם כנודע. והיינו כנ"ל שלאחר הצמצום יש היפוך יוצרות – הפנימיות-העצמיות באה בהעלם ואילו החיצוניות באה בגילוי, ודוק.] ג"כ לפי שבכח ההתעלמות אויף אָפּהאַלטען זיך יש בזה כח עצמי ביותר מבכח הגילוי [הוא אומר לנו דברים שנשמעים הפוכים. כאן משמע שעיקר הכח העצמי הוא הכח לעצור, לא הגילוי, אבל למעלה היה משמע שתכלית הכוונה היא בכל אופן הגילוי, שהוא הפנימיות – זהו הגילוי שבא לאחר ועל רקע הכח העצמי של העצירה.], שכ"ז [שהחכם יכול לעצור את הגילויים, כולל אור המאיר לעצמו, שעשועים עצמיים.] הוא לפי שלמע' הוא כן שעצמות אינו מוכרח לענין הגילוים, בשביל זה נעשה האדם באופן כזה דבצלמינו כדמותינו בכדי שנוכל להבין איך הוא למע' ממשל שלמטה [מכל מה שיש לאדם "מבשרי אחזה אלוה" – אפשר להסתכל עליו ו"אפס קצהו תראה" איך הוא למעלה.], וד"ל.

טז. (זה אינני זוכר על בוריו אפשר שהי' כן [דברי הרושם, אולי הרבי הקודם.]) בענין כח עצמי שיש בהתעלמות האור, ומה שההתעלמות היא כ"כ עד שא"ס נמצא בכ"מ ולית אתר פנוי מני' מ"מ [אינו נרגש כלל] כו', אין הכוונה שלמטה יש בזה כח עצמי [יותר] מבהצמצום אינו כן, דבאמת בהצמצום יש בזה בהעלם שטייט שוין דאָ אלץ כל אופני ההתעלמות [כל העולמות התחתונים, עד העולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו – ככל שיורדים יותר מתעלם, יותר כח עצמי – הכל כלול ברגע הראשון של הצמצום.], אלא שלמטה ניכר ההתעלמות ביותר [הרבה יותר מבא"ק או בהמשכת הקו מיד אחרי הצמצום.], דהחילוקים בין עולמות עליונים לשלמטה, דבעולמות עליונים הנה ע"י הגילוים מגיעים להעצמי כידוע [מפנה כאן מאמר בו מוסבר ענין שמוסבר בהרבה מקומות בחסידות, בנוסח "אין ערוך לך וכו'" שאומרים בשבת בבקר:] מהחילוקים דאין זולתך ואפס בלתך דאין זולתך היינו הביטול להעצמי ואפס בלתך היינו שאין כ"א העצמי [לא שאני בטל להעצמי אלא שאין שום דבר חוץ מהעצמי – קצת כמו ההבדל בין מודעות אלקית למודעות טבעית, שהוא-הוא הדבר, כמבואר לעיל.], נמצא שע"י הגילוים מגיעים לאין העצמי [ביטוי שלא השתמש בו קודם – לקרוא לאין עצמי.], משא"כ למטה, הנה בודאי שיש כאן גילוים אלא שמהגילוים א"א להגיע להעצמי [ווארט נחמד: למעלה, בעולמות העליונים, בא"ק ואצילות, יש גילוי אלקות – ומהגילוי מגיעים לאין העצמי, כי הכל על ידי הצמצום שהוא כח עצמי. למטה יש גם קצת גילויים – גילוי השגחה פרטית, שאני רואה אלקות, אפילו נסים, עכשיו הולך להיות פסח – אבל אי אפשר להגיע מהם להעצמי.] (כאן חסר ההמשך משום השכחה) מצד הגילוים עצמן קען דאָס עם ניט אַרויסטראָגען פון הסתר [הם לא יכולים להוציא אותו מההסתר שלו.] און אפילו פון איסור ר"ל [אדם יכול לראות נסים, והם לא יוציאו אותו מלהיות שקוע בהיפך-הכוונה של ה'. "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא" – הוא יכול לראות נסים של ה', השגחה, ולהמשיך לגנוב.], וואָרום בא אים געפיט זיך טענות אז מען דארף דאָס צוליב דעם צי מען דאַרף דאָס אזוי [יש לאדם טענות שהוא צריך אותם עבור משהו – ה' עזר לו לגנוב.], לפי שהגילויים קענען ניט ארויסטראָגען [הגילוים למטה לא יכולים להציא את האדם מעצם ההסתר שלו. למעלה הגילויים כן מביאים אותי לעצמי – צדיק בעולם האצילות, וגם כאן יכול להיות בעולם האצילות, ראית נס של ה' מביאה אותו להעצמי. אבל מי ששקוע למטה – גם שיראה נס לא מביא אותו להעצמי, לא מוציא אותו מהמצב שלו.], כ"א דוקא מצד עצמי [הדרך היחידה להגיע לעצמי למטה – היא להיות 'עצמי', כמו מסירות נפש שהזכרנו קודם.], דאָס קען אים ארויסטראָגען פון אלץ [אם הוא מגלה את העצמי שבו – יוציא אותו ממקומו. גילויים לא יוציאו אותו מטבעו הבלתי-מתוקן, אבל עצמי שלו כן.], כמו שאנו רואים בעשי"ת [בהם מאיר אצל כל יהודי העצמי שלו, ומוציא אותו.] שבכאו"א גייט אַראָפּ אַלע טענות [כל הטענות, כולל הצורך עבורו בא גילוי אלקות.] אז אלע טענות וואָס עס איז געווען אָבער עשי"ת איז אֲראָפּ אַלץ [הכל יורד.], שזהו מצד גילוי העצמי, ומובן שגם בעשי"ת יש בזה סדר והדרגה [גם בעשי"ת יש דרגות שונות.] אַז מען דאַרף וויסען ווי צו אריינשטעלען דאָס [צריך לדעת איך להעמיד-לסדר את זה.]. ע"כ.

כל הקטע הזה גם היה חידוש – אומר שהיתה איזו שכחה באמצע, וגם לא זוכר בדיוק מה שנאמר, אבל זה נשמע טוב... עד כאן.

סיכום: פרצוף המדרגות בשיחה (משיעור ט' ניסן)

עכשיו נסכם את כל המדרגות שמסביר הרבי הרש"ב בשיחה של "ירידה צורך עליה". נאמר בקיצור:

קודם יש את המאור, העצמות. אחר כך יש את האור – שבא על ידי עכבה, אור אין סוף שלפני הצמצום – שכבר יש בו פנימיות וחיצוניות, רק שהחיצוניות לא נכרת בפנימיות. אחר כך יש צמצום, בשביל לגלות את החיצוניות. כלומר, שיש גם פנימיות וגם חיצוניות בנפרד, והצמצום הוא כח עצמי. אחר כך יש את ההתהוות בכח – מגילוי החיצוניות, שמתגלה וכבר עושה התהוות בפועל – סוד הרשימו (לא משתמש בביטוי). אחר כך יש התהוות בפועל – צמצום הקו, שהוא קו קצר. זו חיצוניות הקו, שעושה את ההתהוות בפועל.

עד כאן אמרנו חמש מדרגות – מאור, אור, צמצום, התהוות בכח והתהוות בפועל.

אחר כך יש את המצב הראשון של העולמות – תהו – ויש מה שה' מתקן את התהו. הוא דוחה את העולמות האלה, ספירה אחרי ספירה – לא מוצא חן בעיניו, ואז דוחה את הפסולת, ועושה את עולם התיקון. יש תהו ותיקון, אבל דחית הפסולת של התיקון גם גורמת לשבירה וירידת רפח ניצוצין לתוך המציאות שלנו. עכשיו יש לנו עבודה, עבודת הבירורים של הנשמות. בסוף, בתום כל העבודה שלנו, "היום לעשותם"[ב], תכלית הכל היא משיח.

אז אמרנו עשר מדרגות. תכלית תיקון עולם במלכות ש-די היא משיח. יש מאור, אור, צמצום, התהוות בכח, התהוות בפועל, וחיות ותהו ותיקון, עבודה ומשיח. אלה המונחים שהוא השתמש בהם. אם יש כאן כזה דבר יפה ומושלם – זו התבוננות שלמה, חסיד לפני התפלה מתבונן בכל סדר ההשתלשלות, כך כתוב, וכל פעם בגוון אחר. יש לנו כאן משהו יפהפה, ואם יש עשר מדרגות יש ודאי הקבלה פנימית לעשר ספירות, בדרך הכי מופשטת שלהן:

המאור כאן הוא הכתר, לכן גנוזה בו העצמות. אור הוא גילוי החכמה, גילוי האור, ושם החיצוניות לא נכרת מהפנימיות. הצמצום, שהוא כח עצמי, בתוך שרש קו שמאל – הבינה. אחר כך יש התהוות בכח והתהוות בפועל. ההתהוות  בכח הוא תוצאה ישירה של הצמצום – כח עצמי לצמצם את האור, שפעל את גילוי החיצוניות, הרשימו. אחר כך יש התהוות בפועל על ידי חיצוניות הקו, הקו הקצר. התהוות בכח והתהוות בפועל הן חסד וגבורה. כמו שהכתוב הרבה פעמים בקבלה, ביציאה מהמוחין יש שהגבורה קודמת לחסד, קו שמאל לקו ימין, וכך פה. יש הרבה פעמים כאלה. שוב, ההתהוות בכח היא הגבורה כאן וההתהוות בפועל היא החסד. אחר כך החיות, מפנימיות הקו, היא התפארת – ה-ו של שם הוי'. אחר כך תהו ותיקון הם זוג שהולך יחד – אותה תופעה, שיציאת השמאל קודמת לימין. התהו הוא מצד ההוד, "הודי נהפך עלי למשחית"[ג], והתיקון מצד הנצח – "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ד]. איפה העבודה? עבודת הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים"[ה], ביסוד. בסוף יש משיח, תיקון המלכות, "לתקן עולם במלכות שדי"[ו].

אם כן, יש פה התבוננות מלאה ומאד חשובה, של כל סדר ההשתלשלות עם העבודה שלנו ועם תכלית העבודה שלנו, יסוד ומלכות, הכל יוצא מהשיחה של הרבי הרש"ב על הענין של "ירידה צורך עליה".