חיפוש בתוכן האתר

לקוטי לוי יצחק לתניא אגה"ק ז - אור ל-כ' מנחם-אב תש"פ – שיעור טלפוני הדפסה דוא

בע"ה

אור ל-כ' מנחם-אב תש"פ – שיעור טלפוני

"זהיר טפי"

לקוטי לוי יצחק לתניא אגה"ק ז

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

בליל הילולת רבי לוי-יצחק שניאורסון זצ"ל, אביו של הרבי מליובאוויטש, מסר הרב שיעור-טלפוני בהערה שלו על אגרת הקדש מיוחדת שנלמדת השבוע במסגרת התניא היומי – אגרת הקדש העוסקת במצוה שהיא ה"זהיר טפי", המצוה המיוחדת שיש לכל יהודי.

בפרק א נלמד הקטע מתוך האגרת הדן בענין, תוך התייחסות רחבה ומרתקת למהות של ה"זהיר טפי" – הארה וזהר או זהירות ושמירה, משהו ששייך לשרש הנשמה או תופעת-לואי של שגיאות בגלגולים קודמים – ולדרך לזהות את ה"זהיר טפי" היחודי.

בפרק ב נלמדים דברי רבי לוי-יצחק, המדייק בלשון אדמו"ר הזקן ומראה כיצד מתחולל יחוד קוב"ה ושכינתיה ב'השתתפות' כל הספירות במצות ה"זהיר טפי". נוספת בו עוד תובנה חשובה לגבי ה"זהיר טפי" – החיוב לקיים את כל המצוות מגיע, באופן פנימי, רק עם הדעת המאפשרת לזהות את ה"זהיר טפי" האישי.

את השיעור חורז גם הסבר על יחודה של מצות ציצית, העוטפת את האדם באהבה בכל העולם-שנה-נפש שלו. בסוף השיעור יש גם התייחסות להסתלקות הרב עדין אבן-ישראל השבוע, ול"שאור" שהוא התאמץ להחדיר בתלמידיו.

א. "אבוך במאי הוי זהיר טפי" – המצוה המיוחדת של כל אחד

חביבות אגרת הקדש ז

היום היארצייט של רבי לוי-יצחק, אבא של הרבי, כ' מנחם-אב. לכן נלמד מתוך הפירוש שלו לאגרת הקדש ז – האגרת שנלמד, לפי החת"ת, בימים הקרובים. האגרת מתחילה "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו". זו אגרת ז בתניא, וודאי מכוון ש"כל השביעין חביבין"[ב], יש חביבות מיוחדת באגרת זו.

האגרת מתחילה במלה "אשרינו", אותיות שניאור, רמז מובהק לאדמו"ר הזקן, בעל המחבר של האגרת – כנראה שהוא רומז לעצמו. בחב"ד הצדיקים בקושי-בקושי רמזו לעצמם, וצריך עינא פקיחא לראות כאן את הרמז.

הוא מסביר שלכל אחד מישראל יש מצוה מיוחדת שהוא צריך להיות בה "זהיר טפי", והיא נופלת לו כמו גורל. המלים האחרונות של האגרת הן "... בחינת הגורל ממש". רבי לוי'ק – בחלק הביאור שלא נלמד – מקשר זאת ליום כיפור, תכלית ימי התשובה של תקופה זו.

"זהיר טפי" בציצית

נתחיל לקרוא בעמוד האחרון של האגרת (קיב, א בדפים של התניא):

וכמארז"ל אבוך במאי הוי זהיר טפי א"ל בציצית כו'

הוא פותח במאמר חז"ל "אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה – אבוך במאי הוי זהיר טפי? [אביך במה היה זהיר ביותר?] אמר ליה – בציצית"[ג]. מענין שהוא לא מסתפק בעקרון בגמרא, שיש מושג של "זהיר טפי", אלא מביא גם את התשובה הפרטית בגמרא – ציצית. זהו ודאי פרט משמעותי, וגם רבי לוי'ק מתייחס לכך בביאורו (בפירוש השלישי, שלא נלמד הפעם).

אנחנו מזכירים הרבה את דברי רבי אלימלך[ד], שה"זהיר טפי" של כל הדור האחרון הוא ציצית. אולי גם אדמו"ר הזקן שמע זאת כמסורת מפי המגיד. לכן, אף על פי שזהו פרט, לכאורה, זהו דבר כללי ביותר – שכולנו צריכים להיות "זהיר טפי" בציצית[ה]. אדמו"ר הזקן מסביר בפרק מא בחלק הראשון של ספר התניא שהכוונה הפנימית של ציצית – לעומת תפילין – היא "שום תשים עליך מלך"[ו], יתכן ששייך לכך שזו המצוה של הדור האחרון, הדור של מלך המשיח.

ציצית לשון "מציץ מן החרכים"[ז] – שייך לבשורת הגאולה, "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", מחכה לגאול אותנו. שתי אותיות ה-צ של ציצית הן צדיק עליון וצדיק תחתון – זו מצוה של התקשרות בין הצדיקים (אותיות המילוי של ציצית – צדיק יוד צדיק יוד תו – עולות צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[ח]), סוד "רננו צדיקים בהוי'"[ט] (פרק גל בתהלים, "גל עיני"[י], הפרק שאומרים בהשתטחות על קברי הצדיקים[יא]). כל יהודי הוא צדיק, בחינת צדיק תחתון, והוא קשור לצדיק העליון, הצדיק של הדור, הרבי – וממנו הוא מקבל את חוש הראיה, ראית אלקות. הוא חש איך המשיח מסתכל עלינו ומחפש לגאול אותנו במהרה בימינו, וכך הוא מזרז את הגאולה – בציצית.

הראיה-הצצה שייכת לחכמה, כל הענין כאן הוא "אבוך [במאי הוי זהיר טפי]" – ודאי שרומז למוחין דאבא. אמרנו שמצות ציצית שייכת למלכות, "שום תשים עליך מלך" – זו המשכה מאבא למלכות ("אבא יסד ברתא"[יב]). המשכה מאבא למלכות, כוללת-מקיפה את כל "סוד הוי'"[יג]. חסידים נוהגים להיות לבושים בציצית (בטלית קטן) כל היממה[יד], 24 שעות, כך שזו מצוה שמקיפה אותנו כל הזמן. בפרט, הציצית מקיפה אותנו כל הזמן ב'קטן', בטלית-קטן, ובשעת תפלת שחרית ב'גדול', טלית-גדול. כלומר, מצות ציצית מקיפה אותנו בכל מצבי הנפש, גם בזמני קטנות-מוחין וגם בזמני גדלות-מוחין – זו מצוה שבבחינת "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[טו], "וראיתם אֹתו [את השכינה[טז]]"[יז], היא "שוה ומשוה קטן וגדול"[יח] ומביאה את האדם למדת ההשתוות בכל, כפי שלימד אותנו מורנו הבעל שם טוב[יט]. אם כן, זו מצוה מיוחדת מאד – מצוה מעשית שהיא בדוגמת שש המצות התמידיות, שהן חובות הלבבות[כ].

אנחנו יודעים שרבי לוי'ק אוהב לדרוש גימטריאות. יש "שבעים פנים לתורה"[כא] בכל רובד של התורה, כך שמה שלא יפרש – אפשר לפרש בעוד אופן. אנחנו תמיד דורשים גימטריאות, ובמיוחד כאשר לומדים את רבי לוי'ק, לכן נתחיל מגימטריא: "אבוך במאי הוי זהיר טפי" בגימטריא משיח בן דוד – משהו משיחי – ושוה גם חיות, כל החיוּת שיהודי מקבל מה"זהיר טפי" שלו. גם חיוּת שייכת לאבא (שרש ה"חיוהי"[כב]) – "החכמה תחיה בעליה"[כג]. יש לב נתיבות חכמה[כד], היורדות ומתגלות ב-לב הציציות. הראיה-הצצה של הציצית גם שייכת לחכמה. את הגימטריא של המלה ציצית רש"י דורש בחומש – היא רומזת לכל תריג המצוות, 600 ועוד 5 קשרים ו-8 חוטים. 8 החוטים של הציצית מתחלקים בפרט ל-לב חוטים, וכאשר מצרפים ל-ציצית את "אבוך במאי הוי זהיר טפי" מקבלים 1024 (מספר האותיות בקריאת שמע), לב ברבוע!

המצוה המיוחדת לכל נשמה

על יסוד מאמר חז"ל "אבוך במאי הוי זהיר טפי" מסביר אדמו"ר הזקן שיש שינוי מדור לדור ומנשמה לנשמה:

וכן אין כל הדורות שוין כי כמו שאברי האדם כל אבר יש לו פעולה פרטית ומיוחדת העין לראות והאזן לשמוע כך בכל מצוה מאיר אור פרטי ומיוחד מאור א"ס ב"ה ואף שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגול לקיים כל תרי"ג מצות מ"מ לא נצרכה אלא להעדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה מזהירות שאר המצות. וזהו שאמר במאי הוי זהיר טפי טפי דייקא.

הכוונה היא שהמצוה של ה"זהיר טפי" אינה המצוה היחידה שאתה צריך לקיים – צריך לקיים את כל המצוות – אבל במצוה זו צריך הידור מיוחד, "העדפה וזהירות וזריזות יתירה ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה מעלה וכו'". ברגע שאני קורא כזה משפט, אני מיד יכול לנחש – ניחוש של קדושה, שיש בו מעין ודאות – שבדיוק מתאים לרבי לוי'ק לדייק את מגוון-הרכב הלשונות שיש כאן. בכלל, אנחנו אומרים שכל התניא מבוסס על שלישיות מושגים, וכל פעם שיש שלישיה צריכים להבין את סדר החב"ד או החג"ת שיש בה. כאן יש דוגמה יפהפיה, שהדבר הראשון שיסביר הוא השלישיה של "העדפה וזהירות וזריזות". אחר כך, יתייחס לשאר הביטויים, "ביתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת למעלה למעלה". זהו משפט מורכב מהרבה לשונות, וברור שיש לאדמו"ר הזקן כוונה פנימית בכך שכתב את כל המלים האלה.

כמאמר מוסגר, מענין שאדמו"ר הזקן לא משתמש כאן במלה הידור. הביטוי הרווח לכך הוא הידור מצוה, "מהדרין מן המהדרין"[כה], אבל בקטע הזה הוא משתמש בהרבה מלים (העדפה, זהירות וכו' וכדלקמן באריכות), בלי להשתמש במלה הידור. רבי לוי'ק ידרוש איך מנויות כאן הספירות. המושג הידור שייך ליסוד – המלך הדר הוא יסוד, יסוד א"ק[כו], והיסוד נקרא "הידורא דגופא"[כז], בחינת צדיק – אך בלשונות שהוא משתמש כאן דווקא אין יסוד כפי שנראה[כח].

לפני שנפנה לביאור של רבי לוי'ק, נדייק כאן עוד כמה דברים:

זהר או זהירות – איך מוצאים את ה"זהיר טפי" שלי?

במשפט "בכל מצוה מאיר אור פרטי ומיוחד מאור א"ס ב"ה" רומז אדמו"ר הזקן לפירוש החסידי של "זהיר טפי" – שהרבי הקודם מביא בהרבה מקומות[כט] – מלשון זהר, כמו "המשכִלים יזהִרו כזהר הרקיע"[ל]. כשאדם מקיים מצוה ומרגיש שנשמתו זוהרת ביותר – זהו הסימן שמצוה זו שייכת לשרש נשמתו באופן מיוחד.

מענין שיש שיחה של הרבי[לא] עם סימן הפוך ממש להכרת ה"זהיר טפי" שלך – מניעות ועיכובים. אם יש הרבה מניעות ועיכובים, וגם היצר הרע אומר לך שלא צריך להדר במצוה זו – שאפשר לצאת ידי חובה גם לא בהידור – צריך להיות נבון, להבין דבר מתוך דבר, שהמניעות והעיכובים ועצת היצר הם הסימן שמן השמים זו המצוה המיוחדת שלך.

אפשר לומר ששני הפירושים האלה הם כנגד חכמה ובינה: הזכיה להרגיש את ה"זהיר טפי", הזהר שמאיר במצוה, היא הארה מצד אבא, ראיה. ההבנה מתוך המניעות והעיכובים – הבנת דבר מתוך דבר, כפי שאמרנו – היא מצד מוחין דאמא.

בכל אופן, מענין שרבי לוי'ק לא מזכיר את הענין של "זהיר טפי" לשון אור – הסוד, הפירוש החסידי – אלא רק את הפשט של זהירות, ומדגיש דווקא ש"זהיר" הוא ענין של גבורה, שמירה. ה"זהיר" בפשט הוא זהירות מסכנה, הרגשה שאם לא תעשה זאת עלול לקרות משהו לא רצוי, זה מסוכן. "זהיר" במובן של אור, "המשׂכִלים יזהִרו כזהר הרקיע", הוא יחוד אבא ואמא עילאין (זהר ורקיע), "זיהרא דאמא עילאה"[לב] הכלולה באבא עילאה. זהירות כשמירה – כל הזמן לעמוד על המשמר לא להכשל, לא להחסיר אף פרט – היא גבורה. מה הקשר? סוד הפסוק "אני בינה לי גבורה"[לג] – הסוד הוא בינה, שמתייחדת עם חכמה, והפשט הוא זהירות.

"זהיר טפי" מצד שרש הנשמה ומגלגולים קודמים

אדמו"ר הזקן אומר כאן שכל אחד צריך לחזור בגלגול לקיים את כל תריג מצוות. בכלל, לגבי "זהיר טפי" יש שני פירושים: פירוש אחד, שה"זהיר טפי" שלך הוא מה שאתה צריך לתקן בגלגול הנוכחי – משהו שלא עשית כדבעי בגלגול קודם, וכעת אתה חוזר בגלגול לתקן מה שהחסרת, שנעשה ה"זהיר טפי" שלך. יש פירוש אחר, שעיקר ה"זהיר טפי" לא שייך דווקא לתיקונים של משהו מהעבר, אלא להיפך – זהו משהו ששייך לשרש נשמתך בנשמת אדם הראשון לפני החטא (על מדרגתו דברנו לאחרונה[לד]). כל אחד נאחז באבר אחר של אדם הראשון, והידיעה מה האבר שלך והמצוה המקבילה אליו – הידיעה "איפה היית ביסדי ארץ"[לה], "היכן היתה איפה שלך באדם הראשון?" [לו] – היא למעלה מטעם ודעת אנושיים, לכן זהו גורל. שוב, אלה שני פירושים הפוכים – או שה"זהיר טפי" שלך הוא רק לפי שרש נשמתך, לא קשור לגלגול, כי אינך מגולגל כלל, אבל אם אתה מגולגל כנראה קשור לגלגול הקודם.

הרבי מסביר[לז] ש"אלו ואלו" – שני הדברים נכונים. אף על פי שמשמע במקום אחד שבשביל ה"זהיר טפי" מצד שרש הנשמה באדם הראשון צריך להיות נשמה חדשה, לא מגולגלת, מסביר הרבי שזה לאו דווקא – גם אם אתה מגולגל יש לך את השרש של "איפה היית ביסדי ארץ", ובנוסף עברת כמה גלגולים, עשית כמה שגיאות, ואתה צריך לתקן אותן. יוצא מדברי הרבי חידוש, שלא רמוז כאן, שלסתם אדם שמגולגל יש שני "זהיר טפי" – מצד השרש ומצד הגלגול. הגורל שאדמו"ר הזקן ידבר עליו שייך בעיקר ל"זהיר טפי" של השרש, אבל הוא גם אומר שצריך לבוא בגלגול לקיים את המצוות – כולל לתקן מה שעוות. לכן, מסקנת הרבי, שלרוב הנשמות יש שני "זהיר טפי" – ויכול להיות גם יותר, כי אולי בגלגול הקודם עשית כמה שגיאות, לא רק שגיאה אחת, וצריך לתקן כמה מצוות.

גם החילוק הזה קשור למה שאמרנו – שיש מה שאתה מרגיש "זהר" ב"זהיר טפי" שלך, ויש מה שאתה מרגיש מניעות ועיכובים ויצה"ר. אפשר לומר, לכאורה, שהרגשת הזהר יותר שייכת למצוה שמצד שרש הנשמה, "איפה היית" באיפה של אדם הראשון, ואליו ה"זהיר טפי" שמצד הגלגולים, התיקונים, שייך למניעות ועיכובים. היות שיש רשימו שלא קיימת זאת, הרשימו קיים, הוא עדיין יצר הרע שמעמיד בפניך מניעות ועיכובים, שמקשה עליך לקיים. כל תיקון דורש התגברות, כי בכל תיקון יש ממד של נסיון – צריך לעמוד בנסיון, ולדעת שזו השליחות הכי חשובה שלי.

כמובן, יש גם דברים שוליים, וצריך מספיק שכל להבחין ולדעת שכאשר מדובר במשהו שולי יחסית, אם הולך – יפי; ואם לא הולך – לא לחשוב שזו מניעה ועיכוב כדי להדגיש שזהו התיקון שלי. אדרבא, המשמעות היא שהדבר אינו התיקון שלך – כמו שהסברנו כמה פעמים[לח] בשם הרבי, הוראה אישית. יש כאן דבר והיפוכו, ולשם כך צריך שכל, וגם רבי שיעזור לך להאיר את עיניך בענין. בכל אופן, יש כאן כמה פירושי זהר.

גורל גדול

לפני שנחזור למשפט העיקרי שרבי לוי'ק בא להסביר, נמשיך לקרוא עד הסוף:

והנה יתרון האור הזה הפרטי לנשמות פרטיות אינו בבחינת טעם ודעת מושג אלא למעלה מבחינת הדעת שכך עלה במחשבה לפניו יתברך ודוגמתו למטה הוא בחינת הגורל ממש.

שוב, כמו שאמרנו, כאן משמע שהגורל האמור הוא מצד שרש הנשמה, "שכך עלה במחשבה לפניו יתברך".

איפה נמצא גורל בקבלה? גם חקירה וענין חשוב. הרבה פעמים כתוב[לט] שגורל הוא מלכות דווקא (עוד קשר לציצית, כנ"ל). אבל היות שאומר שהגורל הוא למעלה מטעם ודעת, כנראה שמקור הגורל הוא מלכות דא"ק או מלכות דא"ס. ביחס לבי"ע יכול להיות גם מלכות דאצילות, שאינה מושגת לנשמות דבי"ע. כתוב בקבלה[מ] שעיקר הגורל הוא אשה, לכן גם שייך למלכות. יש מי שגורלו אשה טובה, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו", ויש להיפך – מי שגורלו אשה לא טובה[מא].

יש גם קשר בין המלה גורל למלה גדול, היות ש-ד ו-ר מתחלפות בהרבה מלים בלשון הקדש. זה מקשר את הגורל דווקא לימין, שענינו הוא כלל, כפי שרבי לוי'ק יסביר לנו. אדמו"ר הזקן אומר כאן שהגורל הוא הפרט המיוחד שנוגע לכל אחד, אבל יש גם משהו כללי בגורל – משהו גדול, "גדול אדונינו"[מב]. בכלל, האגרת פותחת "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" – בלי המשך המשפט, "ומה יפה ירושתנו" – כי הוא רוצה להגיע למלה גורל. "טוב חלקנו" ועוד "נעים גורלנו" עולה הוי' ברבוע[מג] – רומז שהחלק והגורל של כל אחד ואחד הוא "הוי' אלהינו הוי' אחד"[מד], הגילוי שאנו "חלק הוי'"[מה], השם הוא הגורל שלנו, "גדול הוי'"[מו], הגורל הוא באמת "דבר גדול" (מעשה מרכבה).

עד כאן בהשראת רבי לוי'ק.

ב. לקוטי לוי יצחק: יחוד קוב"ה ושכינתיה ב"זהיר טפי"

כעת נתחיל לקרוא את ביאורו של רבי לוי'ק. יש כאן קטע ארוך – הוא מפרש את הלשונות בכמה צורות – ואנו נסתפק בפירוש הראשון, עמוד שלם בספר, שהוא הפירוש העיקרי:

העדפה-זהירות-זריזות

קיב, א, שורה ד"ה תרי"ג – להעדפה כו':

דבר ראשון, רבי לוי'ק מדייק את השלישיה של "העדפה וזהירות וזריזות" – לא ח"ו במקום שאר המצוות, אלא תוספת – ומסביר שהן כנגד חסד-גבורה-תפארת (חג"ת), האבות אברהם-יצחק-יעקב (ובכללות פרצוף ז"א). אם יש כאן את האבות, יש גם "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" שכנגד חב"ד[מז]. אנחנו מסבירים את רוב השלישיות בתניא כנגד חב"ד, וכאן מסביר כנגד חג"ת – ענפי החב"ד. חב"ד, חג"ת או נה"י הם שלשת הקוים של עולם התיקון – ימין-שמאל-אמצע. אם כן, העדפה היא ימין; זהירות היא שמאל – כמו שאמרנו, שלא מסביר שזהירות הוא לשון זהר ואור בכלל, אלא רק לשון זהירות, "'שמור' לנוקבא"[מח]; וזריזות, כפי שיסביר, דווקא היא קו האמצעי, תפארת, כנגד יעקב אבינו, הבחיר שבאבות:

חסד: העדפה

העדפה – יתרון

הוא מתחיל מהמלה הראשונה – העדפה:

העדפה פירושו יתרון כמו סרח העודף.

הפשט של העדפה הוא יתרון – יותר, עודף. בהמשך המשפט, לאו דווקא בקשר ל"העדפה", יש שלש פעמים לשונות של 'יותר' – "יתירה ביתר שאת ויתר עז...". הוא לא מסביר זאת, אולי כי מובן מאליו, אך הדבר מתאים לחסד שהוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[מט] – כל ה'יותר' בהמשך הם חסד, גדוּלה (כמו שהסברנו ש'גדול' ו'גורל' שייכים), התפשטות יותר ויותר.

בדרך כלל בחסידות[נ] הביטוי סרח העודף הוא ביטוי שלילי – לא סתם יותר, אלא יותר מדי, יותר שהוא מיותר, ולכן נותן מקום ליניקת החיצונים. בלשון החסידות לסרח העודף שצריך להזהר ממנו קוראים בליטות חיצוניות. אם כן, יש יותר ויש גם יותר מדי – יותר מדי הוא כמו "אברהם שיצא ממנו ישמעאל"[נא]. ישמעאל הוא סרח העודף לגריעותא, השלילי שנמשך דווקא מקו ימין, קו החסד. אדמו"ר הזקן מסביר היטב באגרת הקדש ב, "קטנתי מכל החסדים", את ההבדל בין החסד דקדושה לחסד של ישמעאל. בכל אופן, זהו השימוש החסידי, אך במקורו זהו ביטוי שכתוב לגבי יריעות המשכן[נב] – לא במשמעות שלילית – וכאן הוא מביא אותו כדוגמה לכך שהעדפה לשון יתרון.

כתוב "יתרון האור מן החשך"[נג], "ברישא חשוכא והדר נהורא"[נד] – חשך הוא גבורה ואור הוא חסד. לכן האור נברא ביום ראשון, יום החסד. תחלת הפסוק הוא "יתרון לחכמה מן הסכלות" – חכמה היא שרש החסד, קו ימין. יש בקו ימין יתרון על קו שמאל.

"כחא דהיתרא עדיף"

הוא מביא עוד קשר של העדפה לחסד:

גם פירושו טוב. כמו כחא דהיתרא עדיף, וכדומה. והיינו חסד שחסד הוא טוב. (ולכן כחא דהתירא עדיף, כי היתר הוא מצד החסד כמו ב"ה המתירין הם מצד החסד).

כאן הוא מפרש עדיף במובן של יותר טוב ממשהו אחר – גם יותר וגם טוב, יותר טוב. הוא לא דורש, אבל המלה היתר גופא היא לשון יתרון. אם כבר, מה עוד יש מ-יתר? גם תורה – התורה עצמה היא "כחא דהיתרא עדיף". גם ויתור – כמו שאנחנו דורשים שהאות ואו אומרת "ותר, אהוב ורחם"[נה]. באותו שער דקדוקי, תר, יש גם תור ובן יונה – "קול התור נשמע בארצנו"[נו], פסוק על משיח. כל ה'תור'ים האלה קשורים. אם כן, יש כמה דברים שהם יותר – כל ה'יותר'ים שכתובים כאן בהמשך, וגם ההיתר כאן, שייכים לחסד.

ממה החסד יותר טוב? ממדת הגבורה:

וחסד הוא יותר ורב על מדת הגבורה. וכמא' מרובה מדה טובה,

מדה טובה היא חסד ומדת פורענות היא גבורה, ו"מרובה מדה טובה"[נז] – כאן משמע בכמות, אבל הכוונה גם באיכות. הוא נותן דוגמה:

וכמו ביד ימין יש יותר כח מביד שמאל,

אף על פי שאני חושב שכח הוא גבורה – היתרון, יותר כח, הוא מצד החסד, מצד הימין. ואכן, גם מבחינה פיזית יש יותר כח ביד ימין, לכן יד שמאל, עליה מניחים תפילין, נקראת יד-כהה[נח], "ידכה"[נט].

ועוד:

וקו הימין נקרא חד אריך.

שמאל הוא "חד קציר" וימין "חד אריך"[ס], וה"אריך" גדול ועדיף מה"קציר". "אריך" רומז גם לשרש הימין בכתר, פרצוף אריך אנפין, "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[סא]. שרש ה"חד אריך", הימין, בכתר, אריך אנפין, והשמאל "חד קציר", שייך בעצם לזעיר אנפין. אריך גם לשון ארוכה ורפואה וקציר שם של חולי – לכן צריך כל הזמן "לאכללא שמאלא בימינא"[סב], להביא רפואה וארוכה לקצרי, לחולי. "אריך" רומז גם ל"רך כקנה" – "לעולם יהיה אדם רך כקנה ולא קשה כארז"[סג]. השמאל הוא "קשה כארז" והימין "רך כקנה", ודווקא הוא לכן מתקיים.

עדיף לחבק

הוא אומר שהעדפה היא חסד. איך היום משתמשים במלה העדפה? במובן של "כחא דהיתרא עדיף" – אני מעדיף משהו על גבי משהו אחר. אם כן, יש בספירת החסד, באברהם אבינו, שיש לו חוש בהעדפה – מה עדיף.

נאמר עוד משהו: הכל כאן קשור למצות ציצית, הדוגמה של ה"זהיר טפי" בגמרא. על ידי חילוף ד ו-ט באותיות הלשון דלטנת יש קשר פשוט בין שרש עדף ל-עטף, כמו "להתעטף בציצית". אמרנו שיחוד הציצית שמקיפה אותך – מקיפה את כל הגוף וגם מקיפה את כל הזמן, כל היממה, וגם מקיפה את כל מצבי הנפש והרוח (קטנות וגדלות, כנ"ל). כלומר, הציצית מקיפה את כל העולם-שנה-נפש. דבר שעוטף אותך לגמרי, מחבק אותך, "ימינו תחבקני"[סד], הוא הדבר העדיף, יותר טוב ממשהו אחר.

הוא מביא גם גימטריא:

עד"ף הוא מספר המלוי דשם אל ששם אל הוא בחסד.

השם של החסד הוא א-ל – "חסד אל כל היום"[סה] – וחלק המילוי שלו, החלק הנסתר, אלף למד, עולה עדף. גם מהפסוק "חסד אל כל היום" רואים שהחסד מחבק ומקיף – את כל הגוף ובעיקר כתוב כאן שמקיף את כל הזמן, שייך למצות ציצית כנ"ל (כתוב "אל הוי' ויאר לנו"[סו] – ה"אל" של "חסד אל כל היום" וה"הוי'" של "חסד הוי' מלאה הארץ"[סז], כנגד ממד הזמן וממד המקום, שנה-עולם – כאשר "[אל הוי'] ויאר לנו" היינו שני האורות של "יהי אור ויהי אור"[סח] של יום אחד של מעשה בראשית, יום החסד).

עד כאן הסביר את המלה העדפה. זהו פירוש יפה, כי זו לא מלה רגילה כל כך. שוב, מוסר ההשכל הפשוט הוא שצריך תמיד להעדיף את הימין. איפה זה כתוב בפירוש? "כל פניותיך יהיו לימין"[סט]. אם איני יודע לאן לפנות בחיים, מה לעשות, צריך לפנות לצד ימין – הצד של גמילות החסדים. איני יודע אם עכשיו רק לשבת ללמוד תורה או גם לצאת לעשות מבצעים – צריך להעדיף את הימין. גם התורה היא בחינת ימין, "מימינו אש דת למו", אך "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו אלא תורה וגמילות חסדים"[ע] – צריך כל הזמן לדעת שהימין-הקירוב עדיף, לקרב יהודים. כתוב ב"היום יום"[עא] שמי שמקרב יהודים ה' מקרב אותו. עד כאן החסד.

גבורה: זהירות

המלה הבאה היא זהירות:

זהירות הוא גבורה. כי זהירות הו"ע שמירה ושמור הוא מל"ת בחי' גבורה.

כמו שהקדמנו, בהדגשה, הוא לא מסביר זהירות לשון אור, "זהיר טפי", אלא זהירות כפשוטו – כמו אור אדום, ברמזור, תזהר! זהו הפשט, גבורה, אך הסברנו שהשרש הוא "אני בינה לי גבורה", "כזהר הרקיע".

תפארת: זריזות

בקו האמצעי אין עיכובים

המלה השלישית היא זריזות:

זריזות הוא מצד קו האמצעי ת"ת שמצידו הוא מהירות. וכמו ובכן תן כבוד שלנגד יעקב ת"ת מסיים שם במהרה בימינו

בתפלת ימים נוראים מוסיפים ד"פ "ובכן", כנגד י-ה-ו-ה וכנגד ארבעת מילויי שם הוי' (עב ד-עב, עב ד-סג, עב ד-מה, עב ד-בן)[עב]. ה"ובכן" השלישי, כנגד התפארת, הוא "ובכן תן כבוד" ודווקא שם – בקו האמצעי – משמשים בביטוי "במהרה בימינו". "במהרה בימינו" שוה שע נהורין – שרשו הוא שרש קו האמצעי, "אור פני מלך חיים" בכתר, ומשם יורד מהר-מהר. במספר סדורי "במהרה בימינו" שוה בדיוק 100, יפי, שהוא תפארת בכללות. ליפי האמתי ול-שע האמתי – השלם האמתי – אין שום מכשול ומחסום, מונע ומעכב. למה?

(כי מצד קו הימין בלבד אין מהירות כי קו השמאל מעכב עליו, ומקו השמאל אין מהירות כי קו הימין מעכב עליו, ובקו האמצעי אין שם שום עיכוב ומניעה, הנה מצדו הוא מהירות).

אם אתה קיצוני – לא משנה באיזה קצה – יש עליך מניעות. כל קו מעורר מניעות והתנגדות של הקו השני, אך בקו האמצעי אין מניעות ועיכובים. קודם הזכרנו שמניעות ועיכובים הם סימן שהמצוה הזו שייכת לך דווקא – כנראה שאלה מצוות מצד שמאל או מצד ימין, אבל בקו האמצעי אין מניעות ועיכובים. הקו האמצעי הוא אמת – א-מ-ת, ראש-תוך-סוף של האלף-בית[עג] – כש"עד מהרה ירוץ דברו"[עד].

זריזות הימין בקו האמצעי

מענין שהוא לא מביא את הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו", שבדרך כלל מביאים[עה] בהקשר של ברכת כהנים, הנמשכת דרך קו האמצעי.

בכלל, מדת הזריזות מתיחסת לאברהם אבינו, לא ליעקב – "זריזותיה דאברהם"[עו] בעקדת יצחק. אבל כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם"[עז] – כנראה זו התלבשות והשראת הנכד שלו בתוכו, שפדתה אותו, ובאה לידי ביטוי בזריזות שלו, במהירות שלו (שרש מהר מתחלף בשרש מחר, בגימטריא אברהם). אכן ה"מהר" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא באברהם: "וימהר אברהם... מהרי שלש סאים קמח סלת... ואל הבקר רץ אברהם... וימהר לעשות אתו"[עח] ('חזקה' של מהירות בהמשך-הקשר אחד, הכל בפקודת אברהם, אך יש לומר שהיא בהשראת שרש יעקב שבאברהם טרם נולד, "כי ביצחק יקרא לך זרע"[עט], "'ביצחק' ולא כל יצחק אלא יעקב"[פ], כאשר הזרע נמשך-רץ מהר). כמו שהזריזות שייכת לאברהם אבינו, היא שייכת גם לכהנים – "כהנים זריזים"[פא], עובדים את ה' במקדש "בחשאי [גם מלשון חיש מהר] וברעותא דלבא"[פב]. הכהנים לכאורה גם ימין, אבל פעולתם – הברכה שלהם – יורדת דרך קו האמצעי כנ"ל. באותו אופן, גם אברהם זריז, אבל פעולת הזריזות שלו היא בתפארת.

איך רואים זאת בעקדה? כל ענין עקדת יצחק הוא התכללות בין אברהם-חסד ויצחק-גבורה[פג] – התכללות שמתחוללת באמצע, בתפארת. לאברהם היו הרבה עיכובים ומניעות בדרך לעקדה – השטן עשה מעצמו נהר וכו'[פד] – ובכל אופן הוא עשה הכל בזריזות ובכך שבר את העיכובים וזכה ל"עד מהרה ירוץ דברו", יעקב[פה].

דעת – הכח לזהות את ה"זהיר טפי"

אם כן, עד כה הוסבר שהעדפה-זהירות-זריזות הן כנגד המדות חג"ת:

והיינו המדות חג"ת וז"א בכלל. הג' אבות, דכורא.

מענין שלא עושה את הגימטריא – כפי שרגיל לעשות – והדבר הראשון שמתבקש כאן לחשב העדפה-זהירות-זריזות, ורואים שעולה בדיוק ג"פ דעת, כלומר, זהו הערך הממוצע של כל מלה. מתאים, כי הדעת היא "מפתחא דכליל שית"[פו] בכלל, ובפרט כתוב "ובדעת חדרים ימלאו"[פז]חדר ר"ת חסד-דין-רחמים[פח], החג"ת. כלומר, הדעת כוללת בעיקר את החג"ת. הרמז מתאים גם לבחינת הדכורא שמדגיש כאן, שהרי "נשים דעתן קלה"[פט].

לעניננו, הרמז שבשביל להכיר את ה"זהיר טפי" שלך ולהדר בו צריך דעת (החסדים שבדעת כדי לזהות את ה"זהיר טפי" שמצד עצם הנשמה והגבורות שבדעת כדי לזהות את ה"זהיר טפי" שצריך לתקן מגלגולים קודמים). בבר מצוה, כשמקבלים דעת – שייך לתפילין ("טטפת", לשון טפי, כנ"ל) – מקבלים השראה לדעת מה ה"זהיר טפי" שלך כדי שתקיים ביתר העדפה, זהירות וזריזות. צריך לקיים הכל, אבל לדעת מה ה"זהיר טפי". לפני בר מצוה אין דעת, לכן לא חייב מדאורייתא במצוות. אפשר לומר שבעומק, חיוב תורה ומצוות הוא דווקא במצב בו עם התורה ומצוות אתה מכיר מה המצוה העיקרית שלך[צ] – משהו מהותי לתורה כולה. אם נותנים לך חבילה גדולה של דברים לעשות, ואינך מבין שמצד אחד צריך לעשות הכל ומצד שני יש פרט אחד ששייך לך במיוחד – כל החבילה לא שוה. זו גימטריא מאד מכוונת ויפה.

מלכות: ביתר שאת ויתר עז

כעת הוא מסביר את המשך הביטוי:

ביתר שאת לאה. כי לאה נק' שאת שעומדת למעלה מהחזה, ועיין בע"ח שער לאה ורחל פ"ז.

כתוב בפירוש בכתבי האריז"ל ש"שאת" היינו פרצוף לאה, בתוך דרשה לגבי מראות נגעים – "שאת" היא הפגם בפרצוף לאה. פרצוף לאה שייך גם לקשר של תפילין, שנמצא למעלה, באחורי הראש. שם עיקר פרצוף לאה, אבל כל הפרצוף שלה משם עד אחורי החזה דז"א – הכל בחינת שאת. שאת אותיות אשת, כמו "אשת חיל עטרת בעלה"[צא] – יש משהו דווקא בלאה שיותר גבוהה מיעקב בעלה. לכן יעקב לא הבין אותו, ולכן לא כל כך אהב אותה באתגליא[צב] – היא למעלה ממנו, למעלה מהשגתו.

ויתר עז רחל. ע"ז מספרו אד' עם י"ב אותיותיו במלואו.

הוא מביא רמז לקשר בין עז למלכות. שם המלכות, א-דני, במילוי כותבים אלף דלת נון יוד – שלש אותיות בכל אות, סה"כ יב אותיות, וכשמצרפים אותן למספר של א-דני עולה עז. יש פסוק מפורש שעז שייך למלכות – "ויתן עז למלכו"[צג], עז למלך. עז מלא – עין זין – שוה בדיוק עז למלך.

בכל אחת כתובה המלה "יתר", העדפה, יותר ויותר – "יתר שאת ויתר עז". איפה בכלל כתוב הביטוי "יתר שאת ויתר עז"[צד]? אצל ראובן, שאם לא היה חוטא היה זוכה ב"יתר שאת", כתר כהונה, "ויתר עז", כתר מלכות[צה]. גם קצת פלא שלא מביא זאת, כי "כתר מלכות" הוא בחינת רחל, ואילו "כתר כהונה" שייך לכהונה שיוצאת מלאה. על פי פשט גם המלכות יוצאת מלאה, יהודה, הבן הרביעי של לאה, "הפעם אודה את הוי'"[צו], והכהונה מלוי, הבן השלישי, "הפעם ילוה אישי אלי"[צז], אבל כתוב[צח] שדוד המלך בעצם מחליף את רחל אמנו במרכבה. שרש המלכות הוא רחל. רחל היא כפולת 7 וגם עז כפולת 7. בכל אופן, קודם היה דכורא, וכעת שתי הנוקבות – רחל ולאה.

ארבע אמהות

בהמשך הביטוי כאן כתוב "כפולה ומכופלת", בהגדה של פסח מופיע הביטוי – "על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו", הכל שייך להעדפת הטובות של ה' עלינו, שצריך להכיר בהן. גם "כפולה ומכופלת" רומז לנוקבא – לפי כוונה מפורשת בקבלה, בסוד מערת המכפלה שהוא כינוי לשם בן (כנגד המלכות-הנוקבא) בו כל ה היא כפולה (הה במילוי):

כפולה ומכופלת קאי על שאת ועז. כי שאת לאה היא ה' ראשונה שבשם. ורחל היא ה' אחרונה שבשם. וכ"א מההי"ן הוא כפול בשם ב"ן. שהה' הוא במילוי ה'. זהו כפולה. הה' ראשונה ומכופלת ה' אחרונה.

אם כן, יש כאן ארבע מדרגות של נוקבא, כפילות בלאה וכפילות ברחל:

והיינו ד' נוקבין כמו הד' אמהות. הד' ההי"ן דשם ב"ן. כי ד' נשים יש באימא תתאה שם ב"ן. עיין בל"ת להאריז"ל פ' חיי שרה בענין מערת המכפלה. ובשער הפסוקים (מהש"ש להרח"ו ז"ל) שם. ובע"ח שער העיבורים כמדומה ספ"ד.

הוא לא כותב בפירוש, אבל יש כאן שתי בחינות של ד נוקבין – ד אמהות, ו-ד נשות יעקב, "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"[צט], ארבעת המחנות שיוצאים מיעקב מכח ד נשיו. אם שאת היא לאה, ה המילוי שלה היא זלפה שפחתה, ואם עז היא רחל, ה המילוי שלה היא בלהה שפחתה.

"יחוד קוב"ה ושכינתיה – ליחדא שם י-ה ב-וה"

נמצא העדפה וזהירות וזריזות. הוא דכורא בכלל. שאת עז כפולה ומכופלת הוא נוקבא בכלל (כמו הג' אבות וד' אמהות). ופירוש העדפה כו' ביתר שאת כו'. ביתר בב' ולא בו'. היינו יחוד הדכורא העדפה כו' בנוקבא ביתר שאת כו'.

שלשת הלשונות "העדפה וזהירות וזריזות" (שיש ביניהם ו החבור) מתייחדים ומזדווגים עם "יתר שאת ויתר עז כפולה ומכופלת" – שלשת האבות עם ארבע האמהות, כל הדכורא עם כל הנוקבא – דבר הרמוז כאן ב-ב בין שני חלקי המשפט. זהו, בעצם, היחוד שצריך לקיים בכל מצוה – והוא נעשה בתוקף ויתרון מיוחד במצות ה"זהיר טפי" של האדם:

הנה בכל מצוה ומצוה שמקיים צ"ל יחוד זו"נ (והיינו לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' כו'. שאומרים קודם כל קיום מצוה). ובמאי דזהיר טפי, הוא שבאיזה פרט מצוה השייך לנשמה פרטית, שם הוא ביתרון. הן מהדכורא שההעדפה וזהירות וזריזות הוא יתירה. והן בהנוקבא שהשאת והעז הוא יתר שאת ויתר עז.

ידוע[ק] שהמלה מצוה היא י-ה-ו-ה כאשר האותיות י-ה באתב"ש מ-צי-ה הן "הנסתרֹת" ולכן מופיעות באתב"ש ו-וה "והנגלֹת"[קא] לכן בגלוי. עד כאן הסביר את היחוד של וה, "יחוד קוב"ה ושכינתיה":

והיינו יחוד זו"ן בכלל שהוא אותיות ו"ה דמצוה.

במצוה יש "יחוד קוב"ה ושכינתיה" – יחוד זו"נ, שהוסבר עד כה – וגם יחוד י-ה, "ליחדא שם יה ב-וה", שגם רמוז כאן, במלים "למעלה מעלה":

אח"כ אמר למעלה מעלה. רומז על חו"ב. והיינו יחוד או"א שהוא אותיות מ"צ דמצוה (בחילוף י"ה בא"ת ב"ש) כידוע.

גבורת הפרטים

כאן המקום הכי בולט שהיה מתאים לדבר על "זהיר" לשון אור, אבל הוא עדיין מדבר על "זהיר טפי" במובן של גבורה, צמצום ושמירה. למה בסופו של דבר הדגש הוא על "זהיר", זהירות, ולא על העדפה וזריזות? לכל אחד יש פרט שהוא ביתרון, ואותו פרט הוא ה"זהיר טפי" שלו, והיות ש"זהיר" הוא גבורה לכן שייך דווקא למושג פרט.

זהו כלל גדול אצל רבי לוי'ק שכלל ופרט בחסד וגבורה. הדוגמה העיקרית – דבר שלמדנו פעם באריכות[קב] – היא בדרוש שלו לחג הפסח[קג], שבכללות כולו חסד ואברהם אבינו. יום ההולדת של רבי לוי'ק בפסח – נקשר את יום ההולדת שלו ליום ההילולא שלו, הוא לוי-יצחק, שמות של גבורה[קד] – ומסביר שכל מצוות פסח הפרטיות הן גבורות. כלומר, הכלל הוא חסד והפרטים הם גבורה.

יש לכך גם רמז פשוט, שאולי כותב במקום אחר, שעצם המלה פרט עולה "ברא אלהים" ואלקים הוא שם הגבורה, מדת הדין. לכן אלקים לשון רבים, ברא פרטים – מתחיל משני הפרטים של "את השמים ואת הארץ". "בראשית" עדיין "בחוכמא"[קה], שרש קו ימין, אבל "ברא אלהים" כבר גבורה. שוב, זהו אחד היסודות בהבנת הקבלה של רבי לוי'ק, וכאן כותב אותו דבר – "זהיר" הולך על המצוה הפרטית, ולכן הוא מצד הגבורה שמפרטת:

ומה שבגמרא אמרו במאי הוי זהיר טפי. זהיר שהוא גבורה. הוא כי כל אור פרטי הוא מצד גבורה בכלל.

מים ואש – קול ודבור – מאור ושאור

הוא מסביר זאת בשתי דוגמאות – היחס בין מים ואש ובין קול ודבור:

כי גבורה, אש, טבעו לפרר ולחלק משא"כ מצד חסד הוא כלל ולא פרט. (ולכן קול ז"א הוא כלל. ודבור מל' הוא פרט. כמ"ש בזח"ב ד"ג ע"ב בפסוק אתי מלבנון כלה כו' ועיין בבה"ז שם. הוא כי ז"א בנינו מהחסדים ומל' מהגבורות) כי טבע המים לחבר ולדבק.

הטבע של האש הוא לפורר, לפרט. יתכן שהוא רומז גם ללשון נופל על לשון – לפרר היינו פר דינים, שמתחיל גם את המלה פרט ושער השרש פרר (גם השרש פרד, "ומשם יפרד"[קו], הוא מהשער פר, כאשר פרר-פרד מתחלפים ע"י חילוף ר-ד, כנ"ל). לעומת זאת, כח המים בטבע הוא לדבק – אוסמוזה, בלשון המדע היום.

הוא נותן לכך עוד דוגמה: יחוד יעקב-רחל בקבלה נקרא יחוד קול-דבור[קז]. יש קשר גם בין "קֹל" ל"כל" – יעקב אומר "יש לי כל"[קח] ועליו כתוב "הקֹל קול יעקב"[קט], הוא בחינת כלל. דיבור הוא חיתוך אותיות, פרטים – הקול מתפרר ומתפרט וממנו יוצא דבור על ידי אותיות. זהו התכל'ס, הדבור, שהוא מלכות, רחל, ו"בנין המלכות מן הגבורות"[קי] לעומת "בנין הז"א מן החסדים"[קיא].

השבוע נפטר הרב עדין אבן-ישראל ע"ה – לפני הרבה שנים לימדתי במכון שלו וכל פעם שנפגשנו היה קשר חם בינינו (בשלב מסוים, דרך נישואי קרובי משפחה, גם נהיינו סוג של 'מחותנים', כמו שהוא קרא לזה). ספרו לי שהוא אמר שהוא אוהב את מאמר חז"ל "שהמאור שבה מחזירן למוטב"[קיב] בגרסה שנמצאת בירושלמי – "שהשאור שבה מקרבן אצלי"[קיג]. הוא רצה להחדיר באנשים שאור שמתסיס ולא נותן מנוחה, כדי שיתקדמו ויעשו דברים בחיים. ההבדל בין המים המחברים לאש המפוררת הוא גם ההבדל בין שני המאמרים הללו: מאור היינו מ-אור ו-שאור היינו ש-אור[קיד] – בספר יצירה, מ היא אות המים ו-ש היא אות האש. השאור – שהוא בעצם שרש היצר[קטו], שלשם שמים התכוון[קטז], בתוך התורה גופא – פועל לקרב את כל הפרטים, מחזיר את הפרטים, ואילו המאור מחזיר את הכלל. ועוד, המאור מחזיר את האדם למוטב (במקומו, שהרי המים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, למקום האדם) אך השאור מקרב אותו "אצלי" ממש (שהרי האש עולה ומעלה את האדם עד לאצילות, ועד ל"אדם דאצילות", אצלי ממש, שלפני הצמצום הראשון – ובכך חוזר הריבוי של המציאות לאחדות הפשוטה, שהרי שרש הריבוי הוא באחדות הפשוטה דווקא – וד"ל). שוב, המאור הוא מים והשאור הוא אש.

עד כאן. זכות בעל ההילולא יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

· באגרת הקדש ז יש חביבות מיוחדת, השייכת לענינו האישי של אדמו"ר הזקן.

· מצות ציצית, שכוונתה הפנימית "שום תשים עליך מלך", שייכת במיוחד לדור האחרון.

· במצות ציצית יש כח של זירוז הגאולה על ידי התקשרות של "ועמך כֻלם צדיקים" לצדיק הדור.

· האדם מתעטף בציצית בממד העולם-המקום (כשהיא עוטפת את גופו), בממד השנה-הזמן (כשהוא מתעטף בה בכל שעות היממה, כמנהג החסידים) ובממד הנפש (כשטלית-קטן וטלית-גדול עוטפים את כל מצבי הקטנות והגדלות של הנפש).

· מצות ציצית היא מצוה מעשית הדומה לשש מצוות חובת-הלבבות התמידיות.

· במצות ציצית יש המשכה כללית-עוטפת – מהחכמה עד המלכות.

· החיוּת בכל המצוות היא מה"אבוך במאי הוי זהיר טפי" והיא המקרבת את משיח בן דוד.

· את ה"זהיר טפי" השייך לשר שהנשמה מזהים דרך תחושת זוהר והארה במצוה מסוימת (מצד מוחין דאבא).

· את ה"זהיר טפי" השייך לתיקון גלגולים קודמים מזהים לפי המניעות והעיכובים על מצוה מסוימת (בהבנת דבר מתוך דבר של מוחין דאמא).

· דרוש שכל – וסיוע של רבי – כדי להבחין בין מניעות ועיכובים בענין עיקרי, שמלמדים על ה"זהיר טפי" שלי, למניעות ועיכובים בענין טפל, המעידים שהדבר אינו שייך לשליחותי.

· גורל קשור לענינו הגדול של האדם בחיים – מהקשר שלו ל"גדול הוי'" ועד לנישואיו.

· יותר הוא טוב ועדיף (חסד דאברהם) – אך יש להזהר מבליטות שהן יותר מדי (חסד דישמעאל).

· "כחא דהיתרא עדיף" – תמיד עדיף לנטות לימין, צד החסד והקירוב.

· קיצוניות, לכל צד, גוררת מניעות ועיכובים. בקו האמצעי הכל הולך מהר – מראש ועד סוף.

· מדת הזריזות של הימין – "זריזותיה דאברהם" וזריזות הכהנים – נובעת משרש התפארת שבתוכו ומתבטאת בקו האמצעי.

· הדעת הנדרשת לזיהוי ה"זהיר טפי" היא הדעת המחייבת במצוות – 'לא שווה' לקבל חבילה, שכולה מחייבת, בלי היכולת לדעת מה מתוכה נוגע לי במיוחד.

· יחוד קוב"ה ושכינתיה שבמצוה – "ליחדא שם י-ה ב-וה" – מתבטא במיוחד במצות ה"זהיר טפי" של האדם.

· הכלל הוא חסד והפרט הוא גבורה.

· המאור שבתורה (מצד המים-החסד) מחזיר-מאיר את הכלל, ומקרב את האדם במקומו, ואילו השאור שבתורה (מצד הגבורה-האש) מקרב את הפרטים, ודוחף אותם לעלות אצל ה' ממש.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ג] שבת קיח, ב.

[ד] נועם אלימלך נח ד"ה "או יאמר בדורותיו".

[ה] המלה "[זהיר] טפי" רומזת גם לתפילין (אותם מניחים בשעת התפלה עם הציצית, הטלית גדול), "טטפת בין עיניך" (דברים ו, ח) – "עיניך" הם הראיה של ציצית (כדלקמן בפנים) ו"טפי" האותיות העיקריות של "טטפת", שדורשים כ"טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים" (מנחות לד, ב), יחד ארבע פרשיות התפילין. בהמשך העמוד הוא כותב "זהיר טפי – טפי דווקא", מכפיל את המלה טפי. רומז גם לשם הקדוש בקבלה טפטפיה, "שם המחשבה" (משנת חסידים תפלת האצילות פ"י מי"א; מסכת טבת ושבט פ"ו מ"ד) – שייך לתפילין וגם שייך גם לציצית.

[ו] דברים יז, טו.

[ז] שה"ש ב, ט.

[ח] ישעיה ס, כא.

[ט] תהלים לג, א.

[י] שם קיט, יח.

[יא] ראה באריכות במאמרי רבי הלל שנדפסו ב"ספר ההשטחות".

[יג] תהלים כה, יד.

[יד] ראה שעה"כ דרושי תפלת ערבית דרוש א; סידור אדה"ז הלכות ציצית (הודפס גם בשו"ע אדה"ז ח"א עמ' תרטו); פסקי דינים צ"צ ג, ב.

[טו] תהלים טז, ח.

[טז] מנחות מג, ב.

[יז] במדבר טו, לט.

[יח] פיוט "וכל מאמינים" לימים נוראים.

[יט] כש"ט (קה"ת) אות רכ-א.

[כ] הקדמת ספר החינוך. מובא בביאור הלכה א, א ד"ה "הוא כלל גדול".

[כב] ע"פ הקדמת תקו"ז ג, ב. ראה ע"ח שמ"ב (דרושי אבי"ע) פ"ה; לקו"ת שה"ש לט, ג; סה"מ תש"ח עמ' 161.

[כג] קהלת ז, יב.

[כד] ספר יצירה פ"א מ"א.

[כה] שבת כא, ב.

[כו] ע"ח ש"ג (סדר אצילות) פ"ב; קונטרס חסדי דוד פ"ט וצ"ג.

[כח] בכל זאת, אפשר למצוא רמז ללשון הידור בדברי שאדמו"ר הזקן "וכן אין כל הדורות שוין" – "דור דור ודורשיו" (סנהדרין לח, ב ועוד), 'דור דור והידוריו'. לפני כמה ימים, בחמשה עשר באב, למדנו מאמר של רבי הלל, ד"ה "לדוד ה' אורי וישעי", בו הוא מסביר את סוד "קֹרא הדֹרות מראש" (ישעיה מא, ד), דהיינו מה שה' קורא-ממשיך את גילוי כל העולמות אבי"ע מהמדות דא"ק, שבכללות השתלשלות העולמות מכוונות כנגד ספירת היסוד, סוד הידורא דגופא, ודוק.

[ל] דניאל יב, ג.

[לב] זהר ח"ג קכד, ב (ברע"מ).

[לג] משלי ח, יד.

[לד] בשיעור חמשה עשר באב.

[לה] איוב לח, ד.

[לו] תנחומא כי תשא יב. וראה שמו"ר מ, ג.

[לז] הערה ו בסה"מ תש"ח שם.

[לח] ראה גם פנים אל פנים בביאור לפ"ו.

[לט] קהלת יעקב מערכת גורל (מובא, בתוספת הטעמה, בפירושו השלישי של רבי לוי יצחק כאן).

[מ] מאורי אור אות גימל (וראה סוטה ב, א).

[מא] יש ארבע פעמים "ומהוי'" בתנ"ך, כולן בספר משלי. אחת מהן היא בענין הגורל, הפסוק העיקרי בתנ"ך של סוד הגורל – "בחיק יוטל את הגורל ומהוי' כל משפטו" (משלי ט, לג). וכן נאמר באשה – "בית והון נחלת אבות ומהוי' אשה משכלת" (שם יט, יד). "ומהוי'" הוא סוד שם עב דחכמה, סוד האיתן שבנשמה (סה"מ עטר"ת ד"ה "ראה אנכי" פ"ב), הוי' והמילוי שלו שעולה ומ. ד"פ "ומהוי'" עולה רפח, כידוע בכוונת ד"פ "ובכן" שאומרים בימים נוראים (כוונה שיזכיר רבי לוי'ק בהמשך).

[מב] תהלים קמז, ה.

[מג] אם כן, הממוצע של כל מלה ב"טוב חלקנו... נעים גורלנו" (נעים עולה י"פ טוב) הוא אחד-אהבה ברבוע. חלק-גורל ר"ת חג (ואם מצרפים גם את ירושתנו הר"ת הם חגי הנביא).

[מד] דברים ו, ד.

[מה] שם לב, ד.

[מו] שמות יח, יא; תהלים מח, ב; צו, ד; קלה, ב; קמה, ג; דברי הימים-א טז, כה.

[נ] ראה עמודיה שבעה פרשת בשלח ב'ששי'.

[נא] פסחים נו, א.

[נב] שמות כו, יב.

[נג] קהלת ב, יג.

[נד] שבת עז, ב.

[נה] פלקט וחוברת "אמת למד פיך".

[נו] שה"ש ב, יב.

[נז] יומא עו, א ובכ"מ.

[נח] מנחות לז, א.

[נט] שמות יג, טז.

[ס] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[סא] זהר ח"ג קכט, א. וראה שם רפט, א; ע"ח ש"ט (שבה"כ) פ"ז; שי"ב (עתיק) פ"ב.

[סג] תענית כ, א-ב.

[סד] שה"ש ב, ו; ח, ג.

[סה] תהלים נב, ג.

[סו] שם קיח, כז.

[סז] שם לג, ה.

[סח] בראשית א, ג.

[סט] ע"פ יומא טו, ב.

[ע] ילקו"ש דברים רמז תתכט.

[עא] כ"ז חשון.

[עב] שעה"כ דרושי ר"ה ו; פע"ח שער תפלות ר"ה פ"ז.

[עד] תהלים קמז, טו.

[עה] לקו"ת קרח נה, ד.

[עו] חולין טז, א.

[עז] ישעיה כט, כב.

[עח] בראשית יח, ו-ז.

[עט] שם כא, יב.

[פ] נדרים לא, א; סנהדרין נט, ב.

[פא] שבת כ, א ובכ"מ.

[פד] ילקו"ש בראשית רמז צט.

[פה] יעקב משלים את "עד מהרה ירוץ דברו" ל-לב ברבוע, מספר שראינו לעיל בקשר לציצית. רק "עד מהרה" עולה חי ברבוע – "מרובה מדה טובה", כנ"ל – כאשר השאר עולה 700.

[פז] משלי כד, ד.

[פח] ברבוי מקומות בקבלה.

[פט] שבת לג, ב.

[צ] הזיקה לכללות מצוות התורה היא "דעת תחתון" ("דעת דבין כתפין"), "דעת המתפשט", וההכרה ב"זהיר טפי" היא "דעת עליון" (שכנגד קשר של תפילין), "דעת הנעלם". על שתי הדעות נאמר "אל דעות הוי' ולו נתכנו עלִלות [בגימטריא מצות]" (שמואל-א ב, ג) – קרי "ולו", היינו דעת תחתון בה כל המצוות שייכות "לו", וקרי "ולא", דעת עליון, שהיא הזיקה המיוחדת למצוה השייכת לשרש נשמתו דווקא (בשלילת זיקה זו משאר כל המצוות, "לא"; ובדרגות עליונות יותר של דעת – שלמעלה מדעת עליון שבין חכמה ובינה, כמבואר במ"א – ה"לא" היינו "מצות בטלות לעתיד לבוא"). פרצוף לאה הוא סוד "קשר של תפילין" – כמבואר בפנים בסמוך – שבתחלה, בהיותו בחרן (שם אפשר לזכות רק לדעת תחתון), יעקב לא השיג, ואמר "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצות שמרתי" (בראשית לב, ה וברש"י), כל חבילת המצוות בלי הכרות עם ה"זהיר טפי" האישי, ודוק.

[צא] משלי יב, ד.

[צב] של"ה פרשת ויצא: "ולאה היא מעולם הנסתר, וזהו סוד לאה שנואה, דבר שאינו מושג לחוש השכל בעצמיותו ורחוק ממנו נקרא שנוי היפך האהבה".

[צג] שמואל-א ב, י.

[צד] בראשית מט, ג.

[צה] רש"י שם.

[צו] בראשית כט, לה.

[צז] שם שם, לד.

[צח] ראה שיחת שבת שמיני תשל"ב ופינחס תשל"ז.

[צט] בראשית כח, יד.

[ק] תקו"ז תקון כט (עג, א); תקון ע (קלא, ב).

[קא] דברים כט, כח.

[קב] שיעורי כ"א וכ"ח אלול ס"ז; ו' תשרי וכ"ז תשרי ס"ח; כ"ח ול' מרחשון ע"א.  וראה גם מאמר "הכלל והפרט" בספר תשובת השנה (מכינוס תורה ח"י ניסן תשנ"א).

[קג] לקוטי לוי יצחק על פסוקי תנ"ך ומחז"ל – פסחים ה, א (עמ' קג ואילך).

[קד] כפי שהוא מסביר ברשימה שלו שנדפסה בריש לקוטי לוי יצחק על התניא (ועוד).

[קה] תרגום ירושלמי על בראשית א, א.

[קו] בראשית ב, י.

[קז] ראה זהר ח"א נ, ב; ח"ג רכח, ב; ע"ח ש"ד (אח"פ) פ"א.

[קח] בראשית לג, יא.

[קט] שם כז, כב.

[קיא] ראה ע"ח שער הכללים פ"ז; שכ"ה דרוש ב; שער מאמרי רשב"י פרשת בלק.

[קיג] ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.

[קיד] מאור היא כפולת 13 ואילו שאור היא כפולת 13 ברבוע, ודוק.

[קטו] ראה ברכות יז, א (שהיצה"ר נקרא "שאור שבעסה") וזהר ח"א קלח, א (על היצה"ר שבתורה, שבלעדיו אין "חדוותא דשמעתא").

[קטז] ראה המדובר בשיעור ט"ו באב ש"ז, במאמר "לדוד ה' אורי וישעי" לר"ה מפאריטש.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com