בע"ה

ט"ו מנחם-אב תש"פ – כפ"ח (שידור לציבור)

כוונת מדות הרחמים ב"לדוד ה' אורי וישעי"

לעילוי נשמת יהודית-בינה רוטשילד ע"ה; חמשה עשר באב (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

ימי אמירת "לדוד הוי'"

מנהג ישראל לומר מר"ח אלול עד הושענא-רבה (ועד בכלל) את תהלים כז – "לדוד הוי' אורי וישעי". בעצם, הפרק הזה מלווה אותנו בכל ימי הדין והשמחה – אלול, עשרת ימי תשובה וסוכות – עד לשמיני עצרת, בו כבר לא אומרים אותו. בשמיני עצרת, שמחת תורה, באה הקליטה הפנימית [ב] – ההתעצמות עם כל האורות והגילויים של אלול וחגי תשרי. ההקדמה לשנה החדשה מתחילה היום, חמשה עשר באב – ממנו נוהגים לאחל כתיבה וחתימה טובה – וכפי שהסברנו [ג] זהו יום בו הלבנה קולטת את האור העצמי, שהופך להיות שלה בקביעות. זהו מה שקורה לכולם בשמחת תורה, בקליטת כל האורות והגילויים מר"ח אלול[ד].

רבי הלל מפאריטש יסביר במאמר שנלמד[ה] מה הקשר של הפרק הזה למהלך שמר"ח אלול עד שמחת תורה (תוך הסבר הפסוקים הראשונים שלו, מ-א עד ו), אך נקדים לכך התבוננות בתופעה חשובה בפרק:

יג שמות הוי' בפרק

נושא עיקרי בחסידות (שגם רבי הלל מזכיר במאמר) הוא התגלות יג מדות הרחמים שיש בחדש אלול – שכדי להסביר אותו בא המשל הכי מפורסם של אלול, "המלך בשדה"[ו]. והנה, הדבר הראשון הבולט בפרק "לדוד הוי' אורי וישעי" הוא שיש בו יג פעמים שם הוי' – שם הרחמים[ז]. כלומר, זהו פרק שקשור בעצם להתגלות הרחמים של הקב"ה.

כידוע, יש כמה שיטות איך למנות את יג המדות, מאיזו מלה בפסוק[ח] מתחילים. יש שלש שיטות עיקריות: לפי השיטה הפשוטה יותר, של רוב הפשטנים, מונים מ"הוי' הוי' אל"[ט]; לפי הזהר, המנין מתחיל רק מ"אל רחום וחנון"[י] (ולכן צריך גם 'לפצל' את "ארך אפים" ואת "נצר חסד לאלפים"); ויש גם שיטה בראשונים שמונים משם הוי' השני, "הוי' אל רחום וחנון"[יא]. בפרק כז ההקבלה הכי טובה ופנימית היא דווקא השיטה שעל פי פשט – בה משתמשים בעוד כמה הקבלות חשובות[יב] – ששני שמות הוי' בפסוק הראשון, "הוי' הוי'" שלפני "אל", הם שתי המדות הראשונות:

הקבלת השמות למדות הרחמים

הפסוק הראשון הוא "לְדָוִד הוי' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא הוי' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד". הוא מתחיל מיד בשם הוי' – אין עוד פרק בתהלים שמתחיל "לדוד הוי'" (יש כמה "מזמור לדוד הוי'", אבל זהו ה"לדוד הוי'" היחיד). יש כאן דגש מיוחד על השם של מדת הרחמים, שם הוי', שם העצם. "לדוד" היינו המלכות, כמו הלבנה, סיהרא באשלמותא, ו"הוי'" היינו התעצמות – התעצמות עם שם העצם, שם המיוחד, שם המפורש, שם הרחמים. מיד דוד מתעצם עם שם הוי', משהו מיוחד כאן, ואומר "הוי' אוֹרִי וְיִשְׁעִי", האור מתעצם אתו, הוי' הוא האור שלי והישועה שלי, הישע שלי. "ישעי" רומז לגילוי שע נהורין[יג] של "אור פני מלך חיים"[יד]. "מִמִּי אִירָא" – אין לי ממי לפחד. ואז עוד פעם שם הוי' – "הוי' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד"[טו]. זו הכותרת, שהכי מתאים לכוון ל"הוי' הוי'", ואחר כך להמשיך הלאה.

שם הוי' הבא – השלישי – מופיע בפסוק ד', מהפסוקים הידועים ביותר בפרק, ויש בו שלשה שמות הוי' – "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הוי' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית הוי' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הוי' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". לפי ההקבלה שלנו כעת, שלשת השמות הללו מכוונים כנגד שלש המדות "אל רחום וחנון", שלישיה מובהקת. ב"אחת שאלתי [מאת הוי']" השם אל רמוז בנוטריקון (כאשר שאר האותיות, "אחת שאלתי", עולות "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[טז]!). דוד שואל-מבקש מאת ה' שני דברים הקשורים יחד – "שבתי בבית הוי'... לחזות בנעם הוי'"[יז] כנגד הזוג המובהק של "רחום וחנון".

שם הוי' הבא הוא בסוף פסוק ו (מחוץ לביאור המפורש של רבי הלל, שמסביר עד המלים "זבחי תרועה", בלי להסביר את סיום הפסוק) – "אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַהוי'", המכוון כאן כנגד "ארך אפים" (שבשיטה זו היא מדה אחת). חז"ל מסבירים כי "ארך אפים" (לשון רבים, ולא 'ארך אף' בלשון יחיד) היינו "ארך אפים לצדיקים" ואף "ארך אפים לרשעים"[יח], ויש לומר ששתי הבחינות הן כנגד "אשירה ['ארך אפים לצדיקים'] ואזמרה ['ארך אפים לרשעים', לשון 'זמיר עריצים'[יט]] להוי'". דוד הוא "נעים זמִרות ישראל"[כ] דווקא, בהיותו בעל תשובה, המעורר רחמי ה' "אף לרשעים".

מיד אחר כך בא השם השביעי "שְׁמַע הוי' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי" כנגד מדת "ורב חסד" (סוד כהנא רבא[כא]). "שמע הוי' קולי אקרא" עולה לד (טוב-טוב) פעמים הוי'.

הוכחה יפה להקבלה בשיטה זו, חוץ משני השמות שבפסוק הכותרת, היא בעיקר בשם השמיני – "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ הוי' אֲבַקֵּשׁ". שלפי שיטה זו, שם הוי' כאן הוא אור הפנים, שע נהורין – תיקון "ואמת" (כוונות הקבלות המדות לתיקוני הדיקנא, כמבואר בזהר וכתבי האריז"ל, לא השתנו לפי שיטה זו, רק ששתי פאות הראש, כנגד "הוי' הוי' [אל וגו']", הצטרפו לחשבון יג מדות הרחמים, ודוק). לפי שיטת הזהר והאריז"ל תיקון "ואמת" הוא השביעי (החביב[כב]), אך לפי השיטה כאן זו המדה השמינית (העל-טבעית[כג], גם ביחס למדות הרחמים של ה') – אך בכל אופן "ואמת" היינו אור הפנים (כנ"ל), וכאן יוצא במקום הכי מתאים, "בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ הוי' אֲבַקֵּשׁ".

השם התשיעי הוא "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַהוי' יַאַסְפֵנִי" – כנגד "נֹצר חסד לאלפים" (מדה אחת לפי שיטה זו, בה יג המדות מתחלקות ל-ח בפסוק הראשון עד "ואמת" ו-ה בפסוק השני החל מ"נצר חסד לאלפים" – חתך זהב של יג). ידוע[כד] שתיקון "לאלפים" (התיקון שמכוונים ב"ותשליך"[כה] ב-יג מדות דמיכה[כו]) רומז ל"אאלפך חכמה"[כז] ו"אאלפך בינה"[כח] (שני אלפים), בחינת "אבי [חכמה] ואמי [בינה]" העליונים, עליהם נאמר "והוי' יאספני" (במקום "אבי ואמי" התחתונים ש"עזבוני").

השם העשירי ("העשירי יהיה קדש להוי'"[כט]), בפסוק "הוֹרֵנִי הוי' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי", הוא כנגד "נֹשא עון". "הורני הוי' דרכך" בגימטריא ישראל, כאשר "הורני" (אותיות הריון) הוא הנקודה האמצעית של ישראל (כלומר ש"הוי' דרכך" ע"ה עולה "הורני", ודוק). ב-יג מדות של מיכה, "נשא עון" היינו "תתן אמת ליעקב" (המתקשר לתיקון "ואמת", המדה השמינית – יחוד חי, המדה השמינית והמדה העשירית) ששמו ישראל (העולה אמת-יפי, כנודע). "הורני הוי' דרכך ונחני בארח מישור" עולה ד"פ משיח (משיח ב"רצוא ושוב"), היינו משיח ישראל.

השם ה-יא הוא "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הוי' בְּאֶרֶץ חַיִּים", כנגד "ופשע". פשע אותיות שפע (שנמשך על ידי נשיאת פשע), היינו "טוּב הוי' בְּאֶרֶץ חַיִּים".

בפסוק החותם את הפרק שוב יש שני שמות, כמו בפסוק הפותח את הפרק, זוג עוד יותר מובהק – כי אותו לשון – "קַוֵּה אֶל הוי' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל הוי'" (המלה השניה בפרק – המלה הראשונה לאחר "לדוד" עם פסיק טעמא אחריו – היא "הוי'" והמלה האחרונה היא "הוי'", "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום"). יוצא ש"קַוֵּה אֶל הוי'" הוא כנגד "וחטאה" ו"וְקַוֵּה אֶל הוי'" כנגד "ונקה" (ב"ונקה" יש אותיות קוה). ב-יג תיקוני דיקנא, "וחטאה" היינו תיקון "פומא קדישא" – הביטוי ל"קַוֵּה אֶל הוי'" הוא התפלה בפה, "תפלת כל פה". התפלה היא "עבודה שבלב"[ל] ולכן צ"ל "חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ" ושוב "וְקַוֵּה אֶל הוי'" בתפלה-עבודה עד מיצוי הנפש ממש (כמבואר בתניא[לא]), היינו סוד "ונקה" שיוצא "נקי מנכסיו"[לב] באהבת ה' בתפלה בבחינת "ובכל מאדך"[לג] (ת"א "בכל נכסך"[לד]). "ונקה" הוא סוד ה"מזל תחתון", המזל המאיר (ומסייע) בעבודת התחתון, אתערותא דלתתא בתפלה, ודווקא בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, וד"ל.

זו כוונה מאד חשובה, שראוי שכל אחד יזכור וגם מצוה לפרסם מר"ח אלול[לה].

ולסיכום:

לְדָוִד הוי' ["הוי'"] אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא הוי' ["הוי'"] מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד.

בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ.

אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ.

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הוי' ["אל"] אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית הוי' ["רחום"] כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הוי' ["וחנון"] וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.

כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.

וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַהוי' ["ארך אפים"].

שְׁמַע הוי' ["ורב חסד"] קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי.

לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ הוי' ["ואמת"] אֲבַקֵּשׁ.

אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי.

כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַהוי' ["נצר חסד לאלפים"] יַאַסְפֵנִי.

הוֹרֵנִי הוי' ["נשא עון"] דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי.

אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס.

לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הוי' ["ופשע"] בְּאֶרֶץ חַיִּים.

קַוֵּה אֶל הוי' ["וחטאה"] חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל הוי' ["ונקה"].