בע"ה

י"ב אייר תש"פ

למה לספר שה' אמר?

אור החיים שלח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

האוה"ח שואל מדוע נאמר בריש פרשתנו "וידבר הוי' אל משה לאמר. שלח לך וגו'" – לכאורה די בכך שמשה ישלח את האנשים, ומדוע עליו לומר זאת לבני ישראל? הוא משיב בארבעה טעמים, אותם ניתן לכוון כסדרם כנגד אותיות י-ה-ו-ה:

ואולי שבא להרשותו לומר שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה הרי הוא בבל תאמר (יומא ד:).

החכמה, י שבשם, היא ראשית הגילוי [ב] – "ברק המבריק"[ג] על דעת משה – ומצדה בא ההיתר לגלות מההעלם (מ'חש' ל'מל') את מקור הדברים. "הוי' בחכמה"[ד] – כל הטעמים הבאים, מדוע לגלות, נכללים בעצם ההיתר לגלות.

גם שלא יחשדוהו ישראל כי משה חפץ בדבר ויאמרו כי דעתו כדעתם, לזה יצוה שיאמר להם כי כן צוה לו המלך.

"משה זכה לבינה"[ה] – ה עילאה בשם – ומתוך כך הבין דבר מתוך דבר (בהסקה שכלית ברורה, ולא רק בחוש הפנימי של "חכם הרואה את הנולד"[ו]) מה יצמח משליחות זו ולא חפץ בה.

גם כדי שישמעו לו לשלוח כסדר הנדבר אליו מה' ולא יעכבו על ידו, כשידעו כי דבר מלך הוא.

הסדר בספירות הוא בשש המדות, ו שבשם, עד לחותמן ביסוד המקבץ את החסדים ועושה בהם סדר[ז]. בפרט, הסדר האמור הוא שליחת "איש אחד איש אחד למטה אבֹתיו", יב נשיאי שבטים שכנגד יב גבולי אלכסון דז"א[ח] (ו).

גם לפי דברי רבותינו ז"ל (סוטה לד:) שפירשו תיבת לך לדעתך, שאין ה' מצוה על הדבר, חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון, אולי ירגישו כי לא טוב עשות ויבטחו בה' ויאמינו בו.

כאן הפירוש שמשלוח האנשים אינו "דבר מלך" מה', אלא הכרעה של המלך משה ("ויהי בישֻרון מלך"[ט]). דעת מלכות-משה – מצד פנימיות המלכות, מדת השפלות – שיש להענות לרצון העם לשלוח מרגלים, כדי שלא יוציאו לעז על הארץ (המלכות) ולא ירצו להכנס אליה, אך הוא נכשל ולא ראה שהתוצאה תהיה הוצאת דבה על ארץ חמדה, פגם במלכות. ה' קוה שישראל (המלכות, כנס"י) ירגישו את ההסתייגות, יבטחו ויאמינו בו – אמונה השייכת למלכות.

לכאורה טעמי הבינה (שמשה מצד עצמו לא חפץ בדבר) והמלכות (שה' קוה שירגישו שהשליחות רק על דעת משה) הפוכים, אך באמת "'משה משה'[י] לא פסיק טעמא בגוויהו"[יא] – בפנימיותו (בבינה הנסתרת) הוא אינו חפץ בשליחות, אלא בכך שישראל יחזרו בהם ויעשו תשובה (שבבינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[יב]), אך בחיצוניות (המלכות הנגלית) הוא מסכים לדעת העם כדי למנוע מהם טענות (בהכירו את טבע תלונותיהם תמיד) ומקוה שירגישו ויאמינו בה' (אמונה שמצד המלכות, ולא תשובה עמוקה ופנימית שמצד הבינה).