בע"ה

י"ט סיון תש"פ – כפ"ח

סוד הנסירה ב-ג' תמוז

מתוך שבע ברכות לשניאור-זלמן ושטערנא-שרה יחי' דיקשטיין

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מעלת פרק קלט

פרקי החתן והכלה

הגימטריא של השמות שלכם, 1829, שווה לשני פסוקים בספר תהלים, שניהם פסוקי הכותרת של הפרק – פסוק הכותרת של פרק פד, "למנצח על הגתית לבני קרח מזמור", ופסוק הכותרת של פרק קלט, "למנצח לדוד מזמור הוי' חקרתני ותדע". בהשגחה פרטית, שמעתי שאבא של החתן שר בחתונה שיר מתוך פרק קלט – התפלאתי – "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך"[ב].

לא מזמן יצא לאור סט של פירושי הרבי על ספר תהלים, "תהלות מנחם". לכל לראש כדאי שתלמדו את פירושי הרבי על שני הפרקים האלה. אם הפסוק ששוה השמות שלכם הוא פסוק הכותרת של הפרק – זה אומר שכל הפרק שייך לכם.

המזמור הנכבד בתהלים

על הפסוק השני בפרק קלט כותב האבן עזרא: "זה המזמור נכבד מאוד בדרכי השם ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו ועתה אפרשנו בדרך קצרה בע"ה".

הוא אומר שבכל ספר תהלים אין מזמור נכבד בדרכי ה' כמו פרק קלט (לשון קליטה – כח הקליטה בנפש הוא מח התבונה כמבואר בדא"ח, "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה", "ואיש תבונה" בגימטריא תש"פ, השנה שלנו).

הוא ממשיך ואומר "... וכפי בינת אדם בדרכי השם ודרכי הנשמה יתבונן בטעמיו...". "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", "כפי בינת אדם" – במה? "בדרכי השם ודרכי הנשמה", שתי דרכים – "יתבונן בטעמיו", כלומר בפנימיות המזמור הזה. "... ועתה אפרשנו בדרך קצרה בע"ה". שוב, הוא מדגיש שאין כיוצא במזמור הזה.

"חקרתני ותדע"

המלה העיקרית כאן היא "חקרתני" – שרש חקר, צירוף אותיות קרח, זה הקשר לפרק פד, שפותח "למנצח על הגתית לבני קרח מזמור"כנ"ל. שרש חקר מופיע גם בסוף פרק קלט, בפסוק שלפני האחרון, "חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי". הפרק מתחיל בחקירה ונגמר בחקירה. קשור לפסוק ב-יב פסוקים, "הנה הוי' נצב עליו... ובוחן כליות ולב עם עובדו כראוי"[ג]. זהו בעצם הווארט של כל הפרק, שה' הוא "חקר לב בחן כליות".

אחת השלישיות החשובות – ראשי תבות חב"ד – היא חקירה-בדיקה-דרישה[ד] (את הדרישה – "ודרשת היטב" – מביא הרבי בביאור הפרק, כשמסביר את המדה "גורעין ומוסיפין ודורשין"). יש כמה פסוקים של "אין חקר". חקירה היא לכאורה בינה (כמו חקירה לעומת חסידות, בינה לעומת חכמה), אבל ביחס לחקירה-בדיקה-דרישה דרישה היא דעת חקירה ובדיקה חכמה ובינה (ראשי התבות). יש גם חקירה בחינה, כמו בפסוק "חקר לב בחן כליות" הנ"ל ר"ת חכמה בינה.

שלמה המלך אומר "כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר"[ה]. הפסוק הבא אומר "ולב מלכים אין חקר". לכאורה דבר והיפוכו – קודם כתוב "כבֹד מלכים חקֹר דבר" (כבוד = לב; כאן כתוב כבד חסר, אבל כתוב עם ו, "וכבֹד", אז גם שוה לב), ואחר כך "לב מלכים אין חקר" (בגימטריא ישראל, "כל ישראל מלכים"[ו]). יש חקר או אין חקר? כנראה הפרדוקס הזה הוא מה שנכבד בפרק הזה (פרק קלט בתהלים) – חקירת ה"אין חקר". בשני הפסוקים שבראש ובסוף הפרק יש חקר ודעת – "הוי' חקרתני ותדע" ו"חקרני אל ודע לבבי". כאן במקום בדיקה יש בחינה (כנ"ל בפסוק "חקר לב בחן כליות") – "בחנני". עוד ראיה שחקירה ובחינה הן חו"ב, ודעת מצרטפת לכל אחת מהן (בהיות הדעת הכח המחבר אותן) – "חקרני אל ודע... בחנני ודע...".

נאמר עוד כמה מלים על פי דברי הרבי בפרקים האלה:

ב. סוד הנסירה ו-ג' תמוז

סוד הנסירה בפרק קלט

אחד הפסוקים החשובים בפרק – שגם הרבי מדבר עליו הרבה, בכמה מאמרים[ז] – הוא "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה"[ח]. בגמרא "אחור וקדם צרתני" היינו המקור העיקרי של מאן דאמר "דו פרצופין נבראו"[ט]. ביחס לבריאת אדם וחוה יש מחלוקת בגמרא: "'ויבן הוי' אלהים את הצלע'[י] רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר זנב". בהמשך הגמרא רוב ההוכחות כמאן דאמר פרצוף (רק שמ"ד זנב כל פעם מתרץ לשיטתו), וראשית הלימוד היא מהפסוק הזה – "אחור וקדם צרתני", פסוק מובהק של בריאת האדם. האדם נברא דו-פרצופין ונצרכת נסירה ביניהם.

אגב, רש"י שם משתמש במלה מאד מענינת – המלה נסירה לא מופיעה בגמרא, ורש"י כותב שה' ברא את אדם עם פרצוף מלפניו ופרצוף מאחריו ו"צלחו לשנים" – לשון בקיעה וחיתוך. שרש צלח הוא גם לשון הצלחה (בגימטריא מנחם) – "ברכה והצלחה" להצלחה בחיתוך, בבקיעה, בפעולת הנסירה.

ריחוק לשם קירוב

סוד הנסירה הוא ריחוק לשם קירוב. בקיצור, על הפסוק "אז תשמח בתולה במחול"[יא] מפרש הבעל שם טוב[יב] שעיקר השמחה, ה"מחול", הוא רגל בפנים רגל בחוץ – כך רוקדים, קירוב וריחוק, כמו מחזור האשה. זו ספירלה, לא סטטי אלא דינמי, כל ריחוק הוא בשביל קירוב במדרגה יותר גבוהה. כל החיים של בני זוג הם ריקוד של עליה, ספירלה[יג].

נסירה אחת התחוללה כשנולדתם – בשרש הייתם אחד ובלידה נפרדתם זה מזו לבערך 20 שנה, בהן לא הכרתם. זו נסירה אחת, שאחריה מכירים ומתקרבים. אבל כל פעם יש שוב ושוב נסירה והתקרבות.

הנסירה – מעבר מ"רצוא" ל"שוב"

בדרך כלל בקבלה אומרים שהזכר צריך לתת לנקבה את כל הדינים שלו והוא נשאר כולו חסדים[יד] – אחר כך חותכים ביניהם והיא חוזרת מאחור באחור לפנים בפנים, ואז ביחוד יש כח בחסד ואהבה שלו להמתיק את כל הדינים שלה. אבל כל זמן שיש דינים בשניהם – הם לא מסתכלים אחד על השני, "לא אשגחן אפין באפין", לא ב"מתקלא" (איזון ושיווי משקל של עולם התיקון), כפי שפותח ספרא דצניעותא[טו]. לשם כך צריך נסירה.

הרבי מביא מאדמו"ר האמצעי[טז] שלפני הנסירה, הביטוי של הדין בשניהם הוא ששניהם בתנועה של "רצוא" כלפי מעלה, כמו נדב ואביהוא, "רצוא" בלי "שוב". דינים הם "רצוא" בלי "שוב". לכן צריך לחתוך אותם, לנסר אותם – לצלוח אותם, בלשון רש"י – בשביל שיוכלו להוליד. הולדה היא "לא תהו בראה לשבת יצרה"[יז] – "שוב", "אם רץ לבך שוב לאחד"[יח]. זהו ישובו של עולם, שליחות – שליחות היא "שוב".

שמענו קודם[יט] שכאשר יש שליחות אפשר להכנס לגוב האריות, למקום מסוכן מבחינה רוחנית, ולהצליח – כשכל מה שיש מסביר 'לא נגע ולא פגע'. אם אתה פוחד מהסביבה, אם אינך שליח של הרבי, אתה ב"רצוא" – אתה פוחד ורק שואף כלפי מעלה, לא מסוגל לרדת ולהתמודד עם המטה. כתוב שמי שעושה את הנסירה – ה'מסור' של הנסירה – הוא חסד עליון. כמו הוראה של הרבי לצאת לשליחות (מתוך חסד ואהבת ישראל) – הוא עושה את הנסירה, ואז אתה מסוגל אחר כך לרדת.

"גורעין ומוסיפין ודורשין"

שוב, הפשט לפי האריז"ל בסוד הנסירה הוא שהזכר מוסר את הדינים לנקבה, אבל דווקא במאמרי דא"ח נשמע הפוך.: הרבי מביא מהמגיד[כ], שסוד הנסירה רמוז בחז"ל במדה שהתורה נדרשת בה "גורעין ומוסיפין ודורשין"[כא]. הלימוד הוא מ"ולקח מדם הפר"[כב] שלומדים "דם מהפר" (צריכים לקבל את הדם ישירות מהפר, ואם נשפך הדם ואספו אותו מהרצפה הוא פסול). הוא מסביר שסוד הנסירה בעבודה הוא ש"גורעין" מהנפש הבהמית ו"מוסיפין" את הבירורים של הנפש הבהמית לנפש האלקית שיהיה "משכני אחריך נרוצה"[כג], ששתי הנפשות ירוצו יחד אחרי ה' (ריצה שהיא דווקא מכחות התהו של הנפש הבהמית)[כד].

אחר כך הוא אומר ש"דורשין" זו מדרגה עוד יותר גבוהה, על דרך "ודרשת היטב"[כה] – לדרוש אחרי דקות הרע (מה שנקרא לפעמים בחסידות "העלם הרע"), שמגיעים ללא-מודע, לתת-מודע, והדבר מתבטא ב"צעק לבם אל א-דני"[כו], בצעקה פתאומית שיש בה רעותא דלבא וגילוי היחידה שבנפש, מכחה הכל מתהפך. כמו "חיל בלע ויקִאנו" ואז "מבטנו יֹרִשנו אל"[כז], "יֹרִשנו אל", לרשת את "ידי עשו"[כח] ממש ולהפוך אותו עצמו, ולא רק להוציא ממנו את הניצוצות שבלע – שתי בחינות בירור, שהשניה היא המתקה גמורה, אתהפכא גמורה.

מי מוסר למי? אצילות ובי"ע

יצא, אם כן, שה"גורעין ומוסיפין" בסוד הנסירה יכול להתפרש בשני כיוונים: לפי פשט האריז"ל – גורעין את הדינים מהזכר (שמקביל לנפש האלוקית, שם מה) ונותנים לנוקבא (שמקבילה לנפש הבהמית, שם בן, בגימטריא בהמה), ואילו לפי החסידות גורעין מהנפש הבהמית את המותרות, עבודת "אתכפיא", ונותנים את הבירורים לנפש האלוקית.

לכאורה יש כאן ממש דבר והיפוכו, שבקבלה כתוב שהמסירה מהזכר לנקבה ובחסידות כתוב שהיא מהנקבה לזכר – איך אפשר ליישב? אפשר להסביר שבאצילות הוא אכן נותן את הדינים ואז חוזרים פנים בפנים והכל נמתק. אבל ההסבר ההפוך הוא למטה, לא באצילות, בבי"ע ואף בעולם הזה הגשמי ממש. יכול להיות 'בו זמנית', שלמעלה באלקות הוא באופן אחד ולמטה (המקום בו העבודה היא "לעשות הגשמי כלי לאלקות"[כט]) – הוא הפוך. בשרש הזכר נותן לנקבה ולמטה הנקבה נותנת לזכר. אם מציירים בזוג, בשרש למעלה הוא נותן, הוא מבדיל ממנו את הדינים, והדבר פועל, בו-זמנית, שלמטה – בגוף, במציאות – היא מוסרת את הניצוצות הטובים שבה אליו ורצה יחד איתו (ונותנת גם בו כח לרוץ) אל ה' ולממש את רצון ה' בעולם.

לנסר את הכותל המשותף

הביטוי בקבלה הוא שבתחלה, לפני הנסירה, היה "כותל אחד לשניהם"[ל]. אנחנו מכירים שהולכים להתפלל בכותל, "הנה זה עומד אחר כתלנו"[לא], אבל בספרי הקבלה כשאומרים כותל חושבים על הביטוי "כותל אחד לשניהם" – הכותל המשותף של שני הפרצופים המחוברים אחור באחור, שאותו צריך לנסר.

הרבי המהר"ש אומר[לב] – והרבי מזכיר במאמר – שמצב הדו-פרצופין בהתחלה הוא כמו חיבור בין רב ותלמיד כאשר הרב מצמצם את השכל שלו כדי לתקשר עם התלמיד דרך משל. הוא אומר ווארט יפה – הרב לא יכול להסביר את עצם הענין, עמוק מדי, עלול לשבור את הכלים של התלמיד. לכן הוא רק מספר לו משלים, כמו הרבה צדיקים או רבנים גדולים, שהכל משלים – אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים. הווארט הוא שכל זמן שהתקשורת היא באמצעות משלים, בעצם השכלים של הרב והתלמיד שוים – אין הפלאה, אין ריחוק. אדרבא – הוא לא כותב זאת, אבל אפשר להוסיף – יתכן שהתלמיד מתמצא בעלמא דין יותר מהרב ולכן מבין את נושא המשל עוד יותר טוב מהרב. כשהרב מדבר עם התלמיד במשלים הוא יורד לרמת התלמיד ומשתווה עמו – לא ניכר הריחוק ביניהם. אחריו בא הרבי הרש"ב וממשיך עוד שלב[לג], ואומר ש"כותל אחד לשניהם" הוא כמו רבי בחיידר, שמלמד את התלמידים אלף-בית – המוחין של הרב בקריאת האותיות והמוחין של התלמיד באותה רמה, אין הבדל ביניהם.

הכותל הזה הוא הנה"י של המשפיע – חלק המוטבע של המשפיע, שם הם אחד. ברגע שהם משתחררים, שיש נסירה, המשפיע יכול לגלות את עצם החג"ת שלו ואת החב"ד שלו ואת הכתר שלו. כל זמן שהם דו-פרצופין הקשר שלהם הוא מוטבע במוטבע, ובמוטבע הם שווים. בארבע הדרגות של עלית המלכות, הנוקבא, "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי"[לד] "כותל אחד" היינו "אחֹתי" – אין זיווג בין אח ואחות. "רעיתי" כבר אשתי, יש זיווג. בכינוי "אחֹתי" יש חבה מיוחדת, וזכרון שהיינו אחד, אבל במדרגה זו אין זיווג. לכן צריך לנסר את הכותל המשותף, את המצב בו הרב והתלמיד שוים, והרב צריך לגלות את ההפלאה האמתית שלו ביחס לתלמיד.

ריחוק בשביל גילוי ההפלאה

הוספנו על ההסבר של הרבי את דימוי סוד הנסירה ל"אז תשמח בתולה במחול", עם ביאור הבעש"ט, כדי להדגיש שריחוק הוא לשם קירוב – "מרחוק הוי' נראה לי"[לה]. לפני שהיה רחוק לא ראיתי אותו בכלל, כי היינו אחור באחור. רק "מרחוק הוי' נראה לי", ואז יש בסוף עוד קירוב. כל פעם, בשביל לעלות בספירלה – השווינדל-טרעפ של הבעל שם טוב – צריך להתרחק.

איפה נמצאת התנועה הזו במשל של רב ותלמיד? כדי שהרב יוכל להתגלות כלפי התלמיד בהפלאה (מלה שהוא לא משתמש בה) – כל הזמן הקשר היה שהרב מצמצם את עצמו בשביל להשתוות, לא להיות מופלא, לא להיות באין ערוך. אם הוא באין ערוך הוא לא יכול להשפיע, ישבור את הכלים. צריך את שניהם – חתונה היא "עולה עמו ואינה יורדת"[לו], צריך כל הזמן להעלות אותה יותר ויותר עמו יחד. צריך להיות ריחוק של הפלאה – לא פנימי, קצת דומה להסבר במאמר החתונה על כיסוי פני הכלה והמשכת המקיף, ממקום מאד גבוה, כדי שבסוף תהיה השפעה פנימית. שוב, הריחוק הוא לשם קירוב.

ג' תמוז – גילוי ההפלאה

כך אפשר להבין יותר את ענין ג' תמוז: כל זמן שרואים את הרב בגוף בכך הוא משתוה עם התלמיד, שני בני אדם. הפעולה ב-ג' תמוז היא שפתאום הרב חוזר לעצמו, ואז הוא נמצא בהפלאה גמורה – זהו מעין ריחוק, אבל הריחוק הזה הוא-הוא הקירוב של עצמותו של הרב לתלמיד (מצד הרב).

[שאלה: קצת כמו המשל של רבי הלל ל"ג' דפורענותא"?] שם אלו שלבים שונים מצד הרב – הוא באמת מסתלק בשביל הגילוי העתידי (שאז יחזור להאיר לתלמידים את האור החדש שהשיג), ובינתים התלמידים נשארים מסכנים (ללא יכולת להתקרב לרב), אבל כאן הווארט הוא שמיד אפשר לקבל את גילוי ההפלאה של הרב – רק צריך לעלות עוד מדרגה אחת בשווינדל טרעפ. כלומר, מצד הרב הוא אכן כל הזמן בתנועה של התגלות, ורק דורשים השתדלות-מה מצד התלמיד להתעלות מעט לקראת הרב במצבו החדש.

[שאלה: מה המשמעות שהרב מגלה את ההפלאה שלו?] גם כשרבי חי בגוף ורואים אותו – יש זמנים שהוא מגלה את ההפלאה שלו. נמחיש על ידי סיפור: המגיד למד אצל הפני יהושע ואחרי שהוא נסע פעם ראשונה לבעל שם טוב הוא היה פעם אחרונה אצל הפני יהושע. עד שהוא לא נסע לבעש"ט, כל פעם אחרי שהיו מתפלפלים בתורה היו בסוף משתעשעים בדיבור כנגד הבעש"ט, אך כעת לא. הפני יהושע שאל את המגיד – מה עם ה'מנה אחרונה'? הוא ענה שעד עכשיו חשבתי שהבעש"ט ילוד אשה אבל כעת אני יודע שלא – במו עיני ראיתי כשהוא נכנס לחדר ללבוש את ה'קיטל' לפני תפלת גשם או טל (כמנהג העולם) ראיתי שהוא ממש לא בעלמא דין, לא פה בכלל. ישנו סיפור קצת דומה על ביקורו של רבי אייזיק מהומיל אצל ההייליגער רוז'ינער, כאשר לאחר שהם דברו 'בגובה העינים' בעניני ציבור, ברגע של כניסת שבת הרה"ק מרוז'ין הניח את מקטרתו בצד, ורבי אייזיק אמר – "ראיתי איך שהוא עלה למעלה ואני נשארתי למטה" (ואף הוסיף שבושה עמוקה כזו לא חוה כל ימיו...), זהו גילוי ההפלאה. כך ג' תמוז – הוא גילוי ההפלאה.

זהו הסבר חדש, שיש כאן ריקוד – מחול מחיל אל חיל של רגל בפנים רגל בחוץ, הכל לשם גילוי וקירוב עצם לעצם.

ג. לימוד דברי הרבי במקור (השלמה)

לשון הרבי

נראה מה שכתוב בתהלות מנחם בפנים[לז]:

א. איתא בגמרא "דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון (שני פרצופין בראו תחלה, אחד מלפניו ואחד מאחריו, וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה), שנאמר אחור וקדם צרתני (לשון צורה, דהיינו שני פרצופין [שתי צורות. יש שני רמזים של ג תמוז: בגימטריא פרצוף ובגימטריא כותל. גם "כותל אחד לשניהם", שצריך לצלוח, שייך ל-ג' תמוז. כל הווארט ש-ג' תמוז הוא סוד הנסירה – אחד הציורים של נסירה, שיש לה הרבה ציורים. דווקא לצלוח את הכותל ולגלות כל פרצוף בפני עצמו, לתת עצמאות לכל פרצוף.]").

ועל יסוד זה מובא בספרי קבלה שבתחילת הבריאה היו ז"א (אדם הראשון) ומלכות (חוה) מחוברים בבחי' אחור באחור, והי' כותל אחד לשניהם, וע"י ענין הנסירה נעשה האפשריות לייחוד פנים בפנים.

ובביאור ענין הכותל אחד כותב אדמו"ר האמצעי לשניהם שהם שוים בתנועת הרצוא (בחי' הגבורות) לעלות למעלה: כי ז"א לאחר שמשפיע למקבל [טבעו העצמי לעלות, רק שיש לו תפקיד להשפיע הוא יורד בתנועת שוב, וברגע שגומר את התפקיד שלו חוזר לעצמו ואז הוא בעליה. בשלב הזה ההשפעה לא עיקר ענינו] חוזר ומתכלל במקורו ושרשו [זה מה שרוצה באמת], בדוגמת המידות שלאחר התגלותם חוזרים ומתכללים בהבל הלב [מקור דברי אדמו"ר האמצעי הוא בסידור עם דא"ח[לח]. גילוי המדות מהלב הוא השפעה למקבל, ואחר כך חוזרים ומתכללים בהבל הלב, רצוא.]. וכן בחי' המלכות (המקבל) רוצה לצאת ממעמדה ומצבה בעת ירידתה למטה [גם אצלה ההשפעה וכל שכן היא, הכל בבחינת "על כרחך אתה נולד וכו'"[לט].] ולהתכלל במקורה ושרשה, בבחי' אור חוזר [בקיצור, שניהם רוצים לחזור לשרש – בזה הם שוים, וזה "כותל אחד לשניהם".].

ואדמו"ר מהר"ש מוסיף ע"ז שז"א ומלכות שוים (לא רק בתנועת הרצוא, אלא גם) בכללות מעמדם ומצבם: ומבאר זה עפ"י משל מרב ותלמיד, שכאשר הרב מסביר לתלמיד דבר שכל באמצעות משל גשמי, הנה בהבנת המשל (וכן הנמשל [מתוך המשל, חידוש.]) שניהם שוים, ולא ניכר יתרון הרב על התלמיד. ואדמו"ר (הרש"ב) נ"ע אמר שיתירה מזו, הרב המלמד את תלמידו אותיות ותיבות תנ"ך, הוא שוה לו (לא רק מחמת שכעת אינו משפיע שכל, אלא מפני) ששניהם אומרים ויודעים את אותם אותיות ותיבות.

אולם כל זה הוא מחמת רצון הרב [למה הרב עושה זאת? יש לו רצון חזק] ללמד את התלמיד ולהתקרב אליו עד כדי שויון בפרט הנ"ל, שזה דורש ממנו צמצום השכל והתעסקות במשל, האותיות ותיבות. אבל לולי הרצון בזה, הרי הרב (בחי' ז"א) הוא באין ערוך לתלמיד (בחי' המלכות). וזהו הדיוק ב"כותל אחד לשניהם", כותל דייקא, כי השתוות דז"א ומלכות הוא בבחי' נה"י דז"א [המוטבע שבנפש], שנקרא בשם כותל, שהם "תרין שוקין", שבהם אין ניכר אור וחיות הנפש באופן פנימי (כמו בפנים), אלא רק חיצוניות הנפש (שמחי' את העור והבשר) [כותל נצח הוד יסוד = רגל-רגל-רגל.].

והנה ענין הנסירה הוא, שבמקום שיהי' כותל אחד לשניהם, השתוות הרב והתלמיד, יתגלה הריחוק שביניהם [ובו גופא יש את המדות, השכל והכתר של המשפיע, ז"א. ההפלאה היא הכתר. לפי זה, בעלמא דין הרב מתגלה יותר מהתלמיד במורגש שלו או במושכל שלו, אבל דווקא ב-ג' תמוז, בהתפשטות הנשמה מן הגוף הגשמי, כמו שמבואר בתניא באגרת הקדש ז"ך, זו כבר התגלות הרב בהפלאה גמורה, בכתר שלו (שרש המדות העצמיות שלו – אמונה, אהבה ויראה – החיים הנצחיים שלו, כמבואר שם באגרת הקדש).], וזה נפעל ע"י שהרב משפיע לתלמיד גילוי גבוה ביותר, שעי"ז יהי' ניכר ההבדל ביניהם, וזהו מה שמבואר בקבלה ובחסידות בענין סוד תוספת שמעל סוד שרש [בתוספת שמעל סוד שרש[מ] גופא יש שלש מדרגות כלליות, של מורגש ומושכל ומופלא.].

ב. וביאור ענין זה בנפש האדם, בהקדים מ"ש הרב המגיד עה"פ "אחור וקדם צרתני – והנה יש להקשות הלוא הקב"ה באורייתא ברא עלמא, וגם האדם שהוא עולם קטן, והיכן מרומז ענין הנסירה בתורה? ונראה לתרץ עפ"י מ"ש בגמרא שאחת מהמדות שבהן נדרשת התורה היא גורעין ומוסיפין ודורשין, וכמו בפסוק ולקח מדם הפר, ודרשו רז"ל דם מהפר יקבלנו, שאם נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול, ורצה לומר, שגורעין המ"ם מתיבת מדם, ומוסיפין על תיבת הפר [יש פה דם ו-פר. בשאלה מי נותן למי, הזכר לנקבה או הנקבה לזכר, צריך להחליט ולדעת מי הזכר ומי הנקבה בדם ובפר. לוקחים את ה-מ מהמלה "מדם" ונותנים ל"הפר". דם לשון דמיון ו-פר לשון "פרו ורבו"[מא], פוריות. (כתוב ש"אשה שדמיה מרובין בניה מרובים"[מב].) לפי זה דם היא הנוקבא ו-פר הוא הדכורא. בדרך כלל ה'דמות' היא האשה (בפסוק "בצלמנו כדמותנו"[מג] צלם הוא החלק הזכרי ודמות החלק הנקבי[מד]). יש פר דינים ו-שך דינים וסוגיא שלמה בקבלה מה הזכר ומה הנקבה[מה]. פר בגימטריא מנצפך[מו]. יש שני מנצפך, באמצע התבה ובסוף התבה – באמצע הזכר ובסוף הנקבה. אבל ביחס ל-שך, שעולה ה"פ דין[מז], ה-פר, שעולה ה"פ נו (ה"פ "נו" ב"ויהי נעם אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"[מח]) – הוא הדכורא, ואת ה-שך ממתיקים על ידי חמש אלפין, הופכים כל דין לשם א-דני, זה הנקבה. שך = נער, כמו שכתוב הרבה פעמים בתורה "נערָ" בלי ה. לפי זה ה-פר הוא הזכר. יפרש כאן שלוקחים מהנקבה לזכר.], וזהו דמיון הנסירה, שגורעין ונוסרין מתיבה זו ומוסיפין על תיבה אחרת".

וענינה בעבודה, שצריך לגרוע מהתפשטות הנפה"ב [אתכפיא.], ע"י ההנהגה באופן ד"קדש עצמך במותר לך" [ההנהגה של "קדש עצמך במותר לך"[מט] היא הכנה טובה לעבודה, אבל עדיין אינה עבודה, כמו שיתבאר בהמשך.], ועד לענין הפרישות לגמרי ['אין פולען זין' בלשון הרבי הריי"ץ דלהלן, דהיינו באופן מלא], ומוסיפין בנפה"א ע"י העבודת הבירור דנפה"ב [מה הבירור? להוציא את הניצוצות שלו, את הדברים הטובים שלו.]. וכידוע בפירוש הכתוב "משכני אחריך (בלשון יחיד) נרוצה (בלשון רבים)", שלאחרי שנפה"א פועלת בירור בנה"ב, שגם היא תתהפך לאהבת ה', נעשה "נרוצה" בלשון רבים, שזהו"ע "מוסיפין" [הוספת ניצוצות הנה"ב לנה"א. אחרי פרישות-גורעין כבר מוסיפין, וזו כבר עבודה, אבל לא שלמות העבודה שהיא דורשין. יש כאן סדר של חש-מל-מל.].

ומ"ש "ודורשין" הו"ע הדרישה, ע"ד מ"ש "ודרשת היטב גו'", היינו, לפשפש ולחפש דקות הרע. כי לאחרי העבודה ד"גורעין ומוסיפין", באים לעבודה בבירור וזיכוך הטוב [יש עבודה של בירור בנה"ב, שגם היא תאהב את ה'. אחר כך צריך לברר ולזכך את הטוב עצמו, להגיע לתכלית הטוב. הסברנו את זה על פי הפסוק "חיל בלע ויקִאנו מבטנו יֹרִשנו אל" שהוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא לגמרי, אבל כאן אומר זיכוך הטוב שהעבודה תהיה באופן אחר:], ועבודה זו היא פועלת שהעבודה תהי' לא בסדר והדרגה כלל ["גורעין ומוסיפין" הם עדיין בסדר והדרגה, אך לאחר מכן צריך לדלג לגילוי העצמות, גילוי עצם הנפש. פתאום מכניס כאן מושגים חדשים.], ע"ד הצעקה שבאה מן הריחוק, שמתגלה פנימיות הלב שלו, רעותא דלבא שמצד עצם הנשמה.

עד כאן.