בע"ה

י' אייר תש"פ

גילוי האלקות בלבושי הטבע

שפ"א שלח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. להכנס לארץ מעל הטבע

השפת אמת מבאר[ב] שלפי דרך הטבע בזמן שנשלחו המרגלים עדיין לא הגיע הזמן להכנס לארץ ישראל, עד שיעברו ארבעים שנה, וזה מה ש'ראו' המרגלים. אלא שעל-פי 'הנהגה עליונה', הנהגה נסית, ניתן להכנס לארץ מיד – וטעותם-חטאם של המרגלים היה שלא נמשכו אחרי הנהגה זו, בהמשך לכל הנסים שעשה הקב"ה במדבר. זהו הטעם לעונש הקשה "יום לשנה"[ג] (שלכאורה אינו מתאים למדת החסד האלוקית): אם היו זוכים היו ארבעים ימי השליחות במקום ארבעים השנה הנדרשים בדרך הטבע, "יום לשנה [יום במקום שנה]" ועכשיו חזרו להיות ארבעים שנה.

בדרך הטבע יש סדר הכרחי של קדימה ואיחור, הכנה מתאימה עד שמגיעים לתכלית הרצויה. אבל ישראל במתן תורה הקדימו נעשה לנשמע, כמו תפוח שפריו [התכלית] קודם לעליו [ההכנה][ד] – זהו כח התורה שמעל הטבע, המדלגת ומגיעה היישר לפרי, ההנהגה הנסית שאותה הוביל משה רבינו.

והנה הדילוג על סדר קדימה ואיחור, הרצון להגיע מיד אל הפרי הבשל והטעים, מופיע בצורה שלילית כפגם הברית, דחף אימפולסיבי ללא סבלנות (שרש כל החטאים החל מחטא עץ הדעת ועד חטא העגל שבו ישראל לא המתינו למשה[ה]). המרגלים היו לכאורה 'צדיקים', שומרי הברית הממתינים בסבלנות לזמן המתאים... אבל בכח משה רבינו, צדיק האמת (וכן כל צדיקי האמת שבכל הדורות, ממשיכי משה רבינו), יש את התיקון האמתי לפגם הברית: היכולת לקפוץ בקדושה, להקדים את המאוחר ולהגיע לתכלית, 'משיח נאו' וארץ ישראל כאן ועכשיו.

הנהגת הטבע האטית שייכת לספירת ההוד ה'נשית', הנהגת הנס המהירה שייכת לספירת הנצח ה'גברית', "איהו בנצח, איהי בהוד"[ו]. ההוד הוא 'עומק תחת' והנצח הוא 'עומק רום'[ז], וצריך להגביר את הנצח על ההוד, בסוד "והוא ימשֹל בך"[ח]. "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך"[ט] – להכנס לארץ ישראל כחתן הממהר לקראת כלתו, "ישיש כגבור לרוץ ארח"[י]. נצח והוד הן "כליות יועצות"[יא] – העצה הטובה היא עצת משה רבינו (כנגד הנצח בשבעת הרועים), ואילו על חטא המרגלים נאמר "ותפרעו כל עצתי"[יב]. והנה היחס בין יום לשנה הוא נצח והוד, היום הוא זכר (יום לשון זכר) ושנה נקבה – אילו זכו היו ארבעים יום, מצד הנצח, ועכשיו שחטאו היו ארבעים שנה מצד ההוד. "משה אמת ותורתו אמת"[יג], אם היו דבקים במשה היו זוכים שיהיה יום לשנה בגימטריא אמת למעליותא (התכללות הוד בנצח). ועכשיו שלא זכו נעשה מיום שנה, יום שנה בגימטריא תהו ונותרו במדבר, "תהו ילל ישמון"[יד] (כאשר שתי האפשרויות של פירוש "יום לשנה" רמוזות בהופעה הכפולה של "יום לשנה" בין "ארבעים יום" ל"ארבעים שנה" – "ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה...ארבעים שנה").

ב. ראיה ואמונה בציצית

השפת אמת מסביר[טו] כי ציצית היא לשון הסתכלות (הצצה[טז]), כאשר ב"ועשו להם ציצת"[יז] אנו פותחים פתח "כחודו של מחט" להארת הנשמה-הפנימיות-האלקות בלבוש העולם – "מציץ מן החרכים"[יח] – ואזי זוכים ל"והיה לכם לציצת"[יט], לגילוי אלקות "כפתחו של אולם"[כ], ומתקיים בנו "וראיתם אֹתו"^יט בראית פני שכינה, "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"[כא] בשלשת הרגלים במקדש.

הוא ממשיך כי שלשת הרגלים הם שלשה גווני ראיה וכיוצא בהם יש שלשה דימויים בראית התכלת – "התכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד"[כב]. ויש להסביר כי פסח – בו "ראתה שפחה על הים"[כג] בקריעת ים סוף, תכלית יציאת מצרים – היינו "תכלת דומה לים"; שבועות – בו השם דבר עמנו מן השמים, "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"[כד] (כפי שמפטירים בשבועות) – היינו "ים דומה לרקיע"; וסוכות – בו זוכים ל"מקיפין דאמא"[כה] (ש"מקננא בכורסיא"[כו], בעולם הכסא) – היינו "רקיע דומה לכסא הכבוד". הוא כותב כי שלש עליות הראיה – בשלשה דימויים-גוונים – מכוונים גם כנגד נפש-רוח-נשמה, כאשר הגוף דומה לנפש (מלכות-ים) והנפש דומה לרוח (ז"א-רקיע) והרוח דומה לנשמה (אמא-כסא הכבוד, כנ"ל). דמיון הגוף לנפש שייך דווקא כאשר מזככים את הגוף, כאשר התכלת היא בחינת הגוף הזך המתדמה לנפש (ורמז: תכלת גוף זך עולה מב פעמים חוט, רמז לחוט התכלת בציצית).

כהמשך למעלת הראיה שבתכלת, בתורה הבאה הוא מסביר[כז] – לאור דברי חז"ל "גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת וכו'"[כח] – כי התכלת הוא "לבוש מלכות" והלבן הוא "לבוש עבדות". "לבוש מלכות" רומז למצב העתידי, כאשר "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[כט] ונזכה למימוש "רצוננו לראות את מלכנו"[ל] "תורה חדשה"[לא] של מלך המשיח, שאזי "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך"[לב] – לרואים את פני המלך ראוי לבוש מלכות. אכן, שאר עבדי המלך, שאינם זוכים לראותו, לבושים בלבוש עבדות בלבד. כך, בזמן הגלות, כאשר "אותתינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה"[לג], אנו זוכים רק ללבן שהוא לבוש עבדות, ועובדים את ה' מתוך אמונה פשוטה וקבלת עול מלכות שמים, גם בלי לזכות לראות למי אנו עובדים. אכן, דווקא בעבדות של הגלות יש מעלה גדולה, וממנה עיקר נחת הרוח לה' – שברא את העולם לשמה – שעל כן הלבן הוא המלבן את כל עונותינו[לד], וכשם שבגדי לבן שייכים לכהן הדיוט (העבד-המשרת הפשוט במקדש) כך הם הבגדים בהם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים אחת בשנה. זהו הטעם הפנימי לכך ש"גדול עונשו של לבן" – לא רק בשל פשטותו-זמינותו כ"חותם של טיט" שהוא "לבוש עבדות", אלא בשל מעלתו והיותו תכלית הבריאה.