בע"ה

כ' אייר ע"ח – כפר חב"ד

שבעת שלבי התדרדרות

שיעור פרשת בהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רש"י ד"ה "לא תעשו לכם אלילִם"

שבעה שלבים התדרדרות

נלמד את פירוש רש"י על "לא תעשו לכם אלילִם"[ב]:

ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר: בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה "וכי תמכרו ממכר", מה כתיב ביה "או קנה מיד עמיתך", דבר הנקנה מיד ליד. לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לוה ברבית. כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לגוי.

סדר הירידה כאן – 'אם עשה כך סופו שיהיה כך ואם לא חזר בו סופו שיהיה כך' – מזכיר מה שקראנו לפני כמה פרשות לגבי נגעים, שאם דיבר לשון הרע הנגע בא על ביתו, אם לא חזר בו הנגע בא על בגדיו ואם לא חזר הוא בא בגופו. שם הסדר הוא – כדרשת חז"ל[ג], לא לפי סדר הפסוקים – הוא בית-בגדים-אדם, כאן הסדר הוא מטלטלין-אחוזה-בית-ריבית-מכירת עצמו לישראל-מכירת עצמו לגוי (כלומר פגיעה בעצמו-גופו), כאשר הבגדים – שהם מטלטלין – קודמים לבית (בפשטות, שם מדובר בהתקרבות הפגיעה לאדם ואילו כאן באבדן הנכסים לפי שווים הזדקקותם).

יש כאן שבעה שלבי התדרדרות, שמתבקש להקבילם לשבע מדות הלב:

חסד: שמיטת הארץ

"בתחלה הזהיר על השביעית" כנגד החסד. מדוע? פסוק השמיטה הוא "כי תבאו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת להוי'"[ד]. לכאורה, כשהגיעו לארץ התחילו לספור את השנה הראשונה של השמיטה – למה הפסוק אומר שמיד כאשר תבואו לארץ תעשו שבת[ה]? לעניננו נתרץ שאף על פי שהשמיטה היא השנה השביעית, שכנגד המלכות, ענינה הוא חסד. יש בשמיטה חסד עם ארץ ישראל, שנותנים לה שנה של מנוחה – כך גם צריך לתת לאשה מנוחה, יום בשבוע לתת לה לנוח... – וגם חסד עם אביוני עמך ואף חית השדה שאוכלים מפירות הארץ בשנה זו. לכן מזכירים את השמיטה כבר מתחלת השנה הראשונה, המכוונת כנגד החסד (בהקבלה הפשוטה של שבע השנים – כמו כל שבעת ימים – למדות הלב). אם כן, מי שלא שומר שמיטה פוגם בספירת החסד – השלב הראשון של ההתדרדרות כאן. ["אם חמד ממון" היינו שבמקום לאהוב את ארץ ישראל ועם ישראל הוא אוהב את הכסף.] נכון.

"בתחלה הזהיר..." אומר שתחלת תיקון המדות היא תיקון החסד, התיקון של אברהם אבינו איש החסד ש"התחיל להאיר"[ו] ("אבוך [אברהם אבינו] במה היה זהיר [מאיר, 'המאיר לארץ' דווקא] טפי"[ז]) – כמו האור שנברא תחלה למעשה בראשית, ביום הראשון למעשה בראשית, היום שכנגד החסד (אור, שעולה 207, משתקף ב-שבת, 702, כנודע – וכאן הוא מופיע ב"שבת הארץ").

ובדרך רמז: שביעית ("בתחלה הזהיר על השביעית") עולה בגימטריא יא פעמים חסד – חסד בכל יא כוחות הנפש (כולל כתר ודעת). ובמספר קטן שביעית ו-חסד עולים אותו דבר (18).

גבורה: מכירת המטלטלים

אדם לא שומר שמיטה מכיון שהוא חומד ממון, ולכן עונשו ש"סופו למכור מטלטליו" – השלב השני כאן. למה המטלטלים קשורים לספירת הגבורה? רבוי הנכסים עושה את האדם גביר, גבור – אם אתה גבר יש לך מטלטלים ("הרוצה להעשיר יצפין"[ח], כיוון הגבורה). ממילא, הצורך של אותו גבר-גביר-גבור למכור את מטלטליו הוא פגם בספירת הגבורה – הוא מחליש את האדם, מעיד על חלשתו, 'אתה כבר לא גבור'. המטלטלים העיקריים של האדם, שהכי קרובים-שייכים אליו, הם בגדיו. כשבן אדם מתחיל למכור את רכושו הוא מתחיל ממכירת מטלטליו – זהו הצעד הראשון שפוגע לו בתדמית ה"גבר".

תפארת-נצח: מכירת אחוזתו וביתו

השלב השלישי, שכנגד התפארת, הוא "לא חזר בו – סוף מוכר אחוזתו"; הנצח הוא "לא חזר בו – סוף מוכר את ביתו".

אחוזה היא התפארת של הבן אדם. במה הוא מתפאר? באחוזתו, הקרקעות שיש לו מירושת אבותיו. גם ביחס לעם, התפארת של העם היא הארץ שלו – שלמות ארץ ישראל לעם ישראל.

הבית הוא הנצח שלו, שם האדם מוליד ילדים ומגדל את משפחתו, "ברא כרעא דאבוה"[ט] בנצח (רגל ימין, ראשית היציאה "לבר מגופא"[י], בחינת ברא), כנודע. הבית – כמו האחוזה – עשוי לעבור בירושה מדור לדור, והוא סמל לנצחיות הדורות, על דרך "בית נאמן"[יא] שה' נתן לדוד ("נאמן" בנצח, כמבואר במ"א[יב]).

הוד: לווה בריבית

השלב הבא, כנגד ההוד, הוא "לא חזר בו – סוף לווה ברבית", "הודי נהפך עלי למשחית"[יג]. [למה רש"י צריך לומר "כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות"?] הייתי חושב שללוות בריבית פחות גרוע ממכירת מטלטלים, אחוזה ובית. בשלבים עד כאן ברור שמכירת אחוזה גרועה ממכירת מטלטלין ומכירת בית גרועה ממכירת אחוזה, אבל יתכן שמי שלווה בריבית נמצא במצב פחות גרוע – לכן צריך להדגיש זאת. לווה ברבית מזמין את הנחש אליו[יד] – נותן פתח ליניקת החיצונים (שהיא בעיקר מההוד). יוצא כאן שמי שהתחיל באיסור, אי-שמירת שמיטה, מתגלגל דרך מכירת רכושו (מטלטליו-אחוזתו-ביתו) עד שמגיע לעוד איסור – ללוות בריבית. [הוא 'פושט רגל', רגל שמאל, קשור להוד.] נכון.

יסוד ומלכות: מוכר עצמו ליהודי ולגוי

שני השלבים אחרונים הם כנגד יסוד ומלכות[טו]. הפגם הכי גדול הוא שאדם מוכר את עצמו. תחילה הוא מוכר עצמו לעבד עברי – מכירה שהיא פגם ביסוד. עצם ה'התמכרות' שלו למשהו/מישהו הוא פגם הברית, היסוד. אחר כך, בשלב הבא – האחרון – של הנפילה הוא מוכר עצמו לגוי. זהו כבר פגם בעטרת היסוד, שרש המלכות. אם כן, שני השלבים האלה הם כנגד מילה ופריעה – במילה חותכים ומסירים את הרע הגלוי והפריעה היא התמודדות עם העלם הרע[טז]. ישנה שאלה מה חמור משניהם – יש צד לומר שרע גלוי, עבירות בפועל, יותר חמור, אבל יש משהו בהעלם הרע שהוא שרש הרע בנפש, והוא החמור מכל.

פגמי היסוד והמלכות הם הכי קשים. במכירת עצמו – לא (רק) שהוא גנב ונמכר על ידי בית דין בגנבתו, אלא שבמו ידיו הוא מוכר את עצמו – הוא פוגע בעצמו, שולל מעצמו את החופש שהוא העושה ממנו אדם (בעל בחירה). לכן הרבי אמר[יז] שהעונש העיקרי המקובל היום – לשים אנשים בכלא – גרוע מעונש המלקות (של התורה). נתינת מלקות נגמרת מיד (ותכף לאחר מכן הוא חוזר להיות "אחיך"[יח]), אבל כששמים מישהו בבית סוהר לוקחים ממנו את חירותו, את מה שעושה אותו בן אדם – זהו שעבוד גמור. כך גם במוכר את עצמו לעבד – הרע הגס, הערלה (כנגד ספירת היסוד), הוא בעצם מכירת עצמו.

השלב הבא, מכירת עצמו לגוי, הוא כבר מצד הרע הדק (העלם הרע, שרש הרע בפועל), כנגד העור הדק אותו חותכים בפריעה (שעל ידה מגלים את העטרה, שרש המלכות כנ"ל). בכלל, ברית מילה כריתת הטמטום, טמטום המח וטמטום הלב – טמטום לשון אטום, לצאת מהאטימות. אין מצב יותר אטום בנפש כמי שמוכן למכור את עצמו לעבד.

ולסיכום:

ב. "בהיר הוא בשחקים"

בהר לשון בהירות

השבת היא שבת פרשת בהר, ובחסידות[יט] דורשים את המלה בהר מלשון בהירות, מהשרש בהר. בֹהר הוא אחד מ-יג לשונות של אור, שיש בכוונות שלנו לחנוכה, כנגד יג מדות הרחמים, כאשר בֹהר הוא השני, כנגד "רחום", והוא הכי קרוב לאור, שהרי בהר עולה בגימטריא אור[כ]. איפה מוזכר בתורה לשון של בהר, לא בדיוק בהקשר של אור? ["בהרת".] נכון, בנגעים[כא].

אליהוא בן ברכאל ורעי איוב

איפה בתנ"ך יש לשון של בהירות ["בהיר הוא בשחקים"[כב].] נכון, זה בספר איוב, בדברי אליהוא בן ברכאל, בגימטריא משיח, לאיוב, אחרי דברי שלשת רעיו של איוב – "ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם". הויכוח בין רעי איוב לאליהוא היה, לפי הסבר הרמב"ן, על גלגול. הרי כל הספור שם הוא על שכר וענש – שלשת רעי איוב טענו שאם איוב קיבל כך וכך משמים סימן שזה מגיע לו ושבאמת הוא חייב, אינו צדיק. אבל אליהוא סבר שאיוב צדיק ואף על פי כן קיבל מה שקיבל כחלק מתיקון גלגולו הקודם.

יש מפרשים אחרים המסבירים שהויכוח היה על נושא של השגחה פרטית, שזהו נושא מרכזי בתורת הבעש"ט. אליהוא טען שמה שאיוב קיבל זה בתכלית ההשגחה הפרטית מלמעלה. אלו בעצם שתי הסתכלויות, של האריז"ל ושל הבעש"ט, הרי האריז"ל היה מגלה לאנשים את הגלגול הקודם שלהם, אבל הבעש"ט לא עשה כן, כי הוא לא רצה להגביל ולקבע את הבן אדם שכך הוא, אלא לימד שכל פרט ופרט של קורות חיי האדם, גם הפעוט ביותר, הוא בהשגחה פרטית מאת הבורא יתברך, ונוגע לא רק לתיקון האדם עצמו אלא להשלמת כוונת הבריאה כולה.

בהירות אור השכל

מה פירוש הביטוי "בהיר הוא בשחקים"? בתחלת נבואת יחזקאל[כג] מופיעים שלשה דברים שהם בעצם שלש הקליפות הטמאות לגמרי: "רוח סערה... ענן גדול ואש מתלקחת". רוח סערה ואש מתלקחת אלה אסונות טבע, שרוח באה והורסת הכל וגם אש שורפת ומכלה הכל. הייתי יכול לחשוב שענן הוא הכי פחות גרוע, אבל האמת היא שאף על פי שהוא לא אסון טבע הוא גרוע מאד בהיותו מכסה ומסתיר על אור השמש ובכך מחשיך את העולם.

לעניננו, "בהיר הוא בשחקים" היינו שלמעלה מכל העננים יש משהו בהיר לגמרי, רק שבגלל העננים ישנו מצב של "ועתה לא ראו אור", ומה שצריך זה "ורוח עברה ותטהרם", שאז יתגלה "עצם השמים לטֹהר"[כד], רוח שתעביר את כל העננים. "בהיר" הוא אור השכל, המאיר מעל כל העננים המכסים על אור האמת. וזה מה שאליהוא בן ברכאל אמר לשלשת רעי איוב, שאף שאתם פילוסופים הרי עם כל הפילוסופיה שלכם לא רואים את האור, כל הפילוסופיה שלכם היא עננים המכסים על האור הבהיר שבשחקים.

שבעה רקיעים ושבעה היכלות

כפי שאומרים חז"ל[כה], "שחקים" הוא שמו של אחד משבעה רקיעים. מה הרקיע הראשון מלמטה? [וילון.] נכון, הוילון הוא כנגד המלכות. ומעליו? רקיע, כנגד היסוד. מעליו נמצא שחקים (לשון רבים, מעוט רבים שנים), שכנגד נצח והוד. ספירות אלה מסמלות שיתוף פעולה, ואכן השם שלהן הוא "צבאות"[כו], שבאתב"ש הוא השתפא, מלשון שיתוף פעולה. חז"ל דורשים שם ש"שחקים" לשון שחיקה, "שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים", ומוסבר בתניא[כז] שהם כמו "כליות יועצות"[כח] – שכנגד נצח והוד – שמבשלות את הזרע (לפי הקבלה, במדע לא מכירים את זה). מעל שחקים יש את זבול כנגד התפארת, אחר כך את מעון כנגד הגבורה, ומעליו מכון כנגד החסד (קשור למה שדברנו בל"ג בעומר שיש בתנ"ך שלש פעמים "ואביטה", פעמיים בתהלים, "ואביטה אֹרחֹתיך"[כט] ו"ואביטה נפלאות מתורתך"[ל], ועוד פעם אחת בישעיהו "ואביטה במכוני"[לא]. ה' אמר לאברהם אבינו, איש החסד, "הבט נא השמימה"). הרקיע העליון ביותר הוא ערבות, שהוא כבר בבינה (עולם הבא), שכולל את כל הג"ר. עכ"פ רואים ששחקים כנגד הנצח וההוד.

סיכום הקבלת הרקיעים:

יש כאן הקבלה מסוימת גם לשבעה היכלות – כמו שיש שבעה רקיעים יש שבעה היכלות[לב]. אבל בעוד שבשבעת הרקיעים הנצח וההוד הולכים יחד הרי שבשבעת ההיכלות היסוד והמלכות ביחד. שבעת ההיכלות מסודרים כך:

ההיכל שכנגד היסוד והמלכות הוא "היכל לבנת הספיר", ספיר גם מלשון אור. כנגד ההוד יש את היכל "עצם השמים לטוהר", קשור למה שאנחנו מדברים כאן "בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם". מה ההיכל שכנגד הנצח? היכל נוגה, נוגה לשון אור, "אור נגה עליהם"[לג]. [גם אחד מ-יג לשונות אור.] נכון, הוא החמישי, כנגד "אפים". יש לנו בהר כנגד "רחום", לומדים מכך להיות רחום, לעורר את מדת הרחמים, נוגה כנגד "אפים", מדת הסבלנות, וטוהר הוא האחרון מלשונות האור, כנגד "ונקה", נקי לגמרי, שמטהר ומנקה מכל העננים, "ורוח עברה ותטהרם". בגמרא[לד] יש שאלה לגבי לשון המשנה בתחלת מסכת פסחים, "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", אם "אור [לארבעה עשר]" זה "נגהי" או "לילי", הפשט שם שנגהי זה אור בקר. עכ"פ ראינו קשר בין שחקים לטהרה.

דחית המילה את שבת ובהרת (שבת בהר)

[הביאו "ואביטה"] כאן בשיעור של הברית של הנכד למדנו לגבי הסוגיא של "גדולה מילה", שנאמרו על כך טעמים במשנה, ברמב"ם ובטור. מעניין שהרמב"ם מביא את כל הטעמים בסוף הלכות מילה ואילו הטור מביא בהתחלה, שואלים את זה עליו, למה מביא דרוש בתחלת הלכות מילה. יש שאלה האם פרפראות מביאים בתחילת הסעודה או בסוף הסעודה... [אולי בגלל שהוא גם בעל הטורים על התורה הוא אהב פרפראות...] כן. עכ"פ יש כמה שינויים בין המשנה, הרמב"ם והטור, ובשיעור סידרנו את זה לפי הספירות.

המשנה בנדרים[לה] אומרת שגדולה מילה שדוחה את השבת ואת הנגעים. דחית השבת היא שאם יש מילה בשבת מלים אותו – זה כנגד בינה. דחית הנגעים היא שגם אם יש לו נגע, כמו בהרת במילה, מלים אותו (וכך הוא גם נטהר מהצרעת) – על אף האיסור לכרות את הנגע. הענין הזה כנגד גבורה.

הטור לא הביא את שני הטעמים הללו, אף שהם להלכה, אלא הביא במקומם שנים שיותר בדרך הדרוש – "המפר ברית אין לו חלק לעולם הבא", זהו כנגד בינה, כיון שהוא כנגד השבת, ושבת היא "מעין עולם הבא". וכנגד הגבורה יש את מה שהמילה "מצילה מדינה של גיהנם", קשור לנגעים. [עכשיו אנחנו בשבת בהר, כולל את שני הדברים שהמילה דוחה, שבת ובהרת.] כן. שבת הוא יום של ענג ("וקראת לשבת ענג... אז תתענג על הוי'") ובספר יצירה נאמר "אין בטובה למעלה מענג", והוא התיקון של מה שנאמר בהמשך "ואין ברעה למטה מנגע". בשבת הופכים את החשך לאור (= בהר כנ"ל) ואת טעם המר (הנגע) למתוק (ענג).

הקדמת רפואה למכה

השבוע היה יום ירידת המן. כולם יודעים שהשבוע היה פסח שני ול"ג בעומר, אבל היה גם יום ירידת המן, בט"ז אייר. המן היה אמור לרדת בט"ו אייר, אז נגמר לבני ישראל את המצות שהוציאו ממצרים, אבל היה זה אז שבת. עם ישראל התלונן בשבת זו שאין להם מה לאכול ואז בשעת רעוא דרעוין היה עליית הרצון להוריד מן, ויש אומרים שאז התחיל בפועל לרדת המן, אבל הפשט הוא שהתחיל לרדת בליל ט"ז. כנראה כבר בפסח שני, בי"ד, היה רצון כזה להוריד מן, ואז העם התלונן על האוכל ואז הוריד את המן זה כמו מה שכתוב שעלה ברצונו הטוב להיטיב לברואיו, שעוד לפני שהיו ברואים ה' רצה להיטיב להם, כך גם כאן, לפני שנגמר והם התלוננו כבר עלה במחשבתו של ה' להוריד את המן [זו הקדמת רפואה למכה.] כן, קשור לחדש איר "אני הוי' רֹפאך"[לו], רפואה באופן של הקדמת הרפואה למכה.

על כל פנים מה שצריך ללמוד מכל הנ"ל הוא להיות רחום, סבלן וטהור-נקי. "בהיר הוא בשחקים" הוא האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. עננים הם ענינים. במאמרי חב"ד יש לשון רווח "להבין ענין". על עניני דא"ח נאמר "וארו עם ענני שמיא", המשיח רוכב ובא על העננים. [בשבת זו היו הרבה עננים והם הסתלקו ונהיה בהיר.] "בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם".