חיפוש בתוכן האתר

פרקי אבות פ"ה מ"ה - עשרה נסים בבית המקדש - אור לח"י אייר תש"פ – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

אור לח"י אייר תש"פ – כפר חב"ד

עשרה נסים בבית המקדש

פרקי אבות פ"ה מ"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בחיתומה של התוועדות ל"ג בעומר – הראשונה אחרי תקופה ארוכה ("פסקה המגפה"...) – ביאר הרב את משנת "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש". הרבי מקאמרנא מכוון את עשרת הנסים כנגד עשר הספירות לפי הסדר, אך לשם כך הוא נדחק בפרטי ההסבר, והרב הסביר הקבלה אחרת לעשר הספירות.

משנת הוד שבהוד: עשרה נסים בבית המקדש

השבוע פרק חמישי בפרקי אבות – הפרק שכנגד ההוד. אם כן, מהו הוד שבהוד (ל"ג בעומר)? פרק חמישי משנה ה (אם כן, כבר אפשר להכין יסוד שביסוד... בדרך כלל לא מפרסמים מראי מקומות לשיעור הבא). מה כתוב במשנת הוד שבהוד בפרקי אבות? "עשרה נסים נעשו לאבותינו[ב] בבית המקדש", מתאים למאמר חז"ל "'וההוד' זו בית המקדש"[ג].

מהם עשרת הנסים? הראשון – שלא הפילה אשה מריח בשר הקדש. השני – לא הסריח בשר הקדש מעולם. השלישי – לא נראה זבוב בבית המטבחים. הרביעי – לא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ. החמישי – לא כבו הגשמים אש של עצי המערכה. הששי – לא נצחה הרוח את עמוד העשן. השביעי – לא נמצא פסול בעמר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. השמיני – עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. התשיעי – לא הזיק נחש ועקרב בירושלים. העשירי – לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

קודם כל, יפה שכתוב "עשרה דברים" ובאמת יש עשרה דברים... (בשבוע הבא נראה אי"ה שלא תמיד ככה). יש מי שאומר ש"לא נמצא פיסול בעומר בשתי הלחם ובלחם הפנים" הם שלשה דברים, אבל ברוב הגרסאות – גם אצל אדמו"ר הזקן – הם דבר-נס אחד.

איך מקבילים לעשר ספירות?

אם יש "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" הם ודאי כנגד עשר ספירות. אם רוצים למצוא פירוש שיקביל את עשרת הנסים לעשר ספירות – איפה נסתכל? אין הרבה פירושים שיסבירו, אבל יש פירוש אחד שחזקה שיסביר כך – הנוצר חסד לרבי מקאמרנא. ואכן, הוא מסביר כך כפשוטו[ד], כמו שאנחנו מנסים לכתחילה, שההקבלה של הענינים בחז"ל לספירות תהיה לפי סדרם – מכתר למלכות או ממלכות לכתר. כך אנו מעדיפים לכתחילה, אך לפעמים כש'חייבים' להקביל לפי הסדר ההקבלות כל כך דחוקות – שחבל.

כאן יש דוגמה מצוינת: הרבי מקאמרנא צמוד לסדר, מפרש את עשרת הנסים מלמטה למעלה, כמו שגם אנחנו משתדלים בדרך כלל, אבל במקרה הזה ההקבלה כסדרה יותר מדי דחוקה. כמובן, כדי להבין זאת צריך שתלמדו היטב את כל פירושו. הוא מסביר את עשרת הנסים מלמטה למעלה.

מלכות-יסוד-הוד: שלשת הנסים הראשונים

בהקבלת שלשת הנסים הראשונים למלכות-יסוד-הוד, לפי הסדר מלמטה למעלה, אני מסכים אתו:

"שלא הפילה אשה מריח בשר הקדש" – האשה כאן היא כנסת ישראל, המלכות. הוא אומר חידוש[ה]. הפשט[ו] הוא ש"ריח בשר הקדש" עלול לעורר תיאבון, פיקוח נפש, ומתוכו היא עלולה להפיל – והנס שלא קרה כך אף פעם. הוא אומר ש"בשר הקדש" הוא היסוד, הברית, ו"ריח בשר הקדש" היינו זרעא חייא וקיימא שבא מיסוד למלכות, שלא הפילה-שכלה את הריח מהעיבור שלה. כלומר, ריח בשר הקדש הוא רוחו שבקרבה – אותה היא לא הפילה. בכל אופן, זו מלכות.

"לא הסריח בשר הקדש מעולם" היינו שבשר הקדש עצמו – הברית, היסוד – לא הסריח בבית המקדש, הוא מפרש[ז] שלא יצא זרע לבטלה. זהו נס כנגד היסוד, שמירת הברית, כמובן.

הנס הבא הוא "לא נראה זבוב בבית המטבחים". כתוב בקהלת "זבובי מות"[ח]. הוא מסביר[ט] שזבוב לשון זיבה, פגם בדם נדה, עליו כתוב בפירוש "הודי נהפך עלי למשחית"[י], ההוד נהפך ל"כל היום דוה"[יא], "נדת דותה"[יב], דם טמא. כלומר, זו תאוה טמאה בספירת ההוד. בית המטבחים מלא דם, כל הדמים, ולא היתה שם יניקה לקליפה. בעל זבוב הוא עבודה זרה[יג], ואותו זבוב – "זבובי מות", דם טמא – לא נראה אף פעם בבית המטבחים.

עד כאן הקבלה יפה – מלכות-יסוד-הוד.

חכמה: "לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפֻרים"

את הנס הבא, "ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפֻרים", הוא מקביל[יד] לנצח לפי הסדר. לשם כך צריך לעשות 'שמיניות באויר', כמו לגבי ההקבלות הבאות. יש שלש סבות שההקבלה כאן לנצח הזו לא מתאימה: איני מבין את הקשר של "לא אירע קרי לנצח"; במחשבה ראשונה הייתי חושק שקרי שייך ליסוד, בפשט; ובנוסף, בהמשך המשנה כתוב בפירוש מושג של נצח – "לא נצחה הרוח את עמוד העשן" שעלה מהקרבנות. יש איזה יפי מיוחד בבית המקדש שעשן הקרבנות עולה בעמוד ישר – ישר לשמים, סימן של רצון, של "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"[טו], "אשה ריח ניחוח להוי'"[טז]. אם הנצח מופיע שם בפירוש, יותר מתאים להקביל לנצח. מכל הסבות האלה לכן 'לא בא לי' לשים בנצח, ואני חייב בדיעבד לקפוץ בספירות לא לפי הסדר.

מהו כהן גדול בקבלה? יש כהן הדיוט וכהן גדול. בערכי הכינויים בפשטות כהן הדיוט הוא חסד – כהן איש חסד – וכהן גדול הוא חכמה[יז]. אם קרי שייך ליסוד, איפה מתאים לשים דבר ששייך ליסוד חוץ מביסוד עצמו? איפה היסוד הכי חשוב, המקור של היסוד? יסוד אבא – "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[יח]. הנס הוא "לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפרים" – יום הכיפורים הוא אמא[יט], פנימיות אמא, "לפני הוי' תטהרו"[כ]. עבודת יום הכיפורים כשרה אך ורק בכהן גדול[כא], באהרן, כי הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כב] – יום הכיפורים אמא וכהן גדול אבא[כג]. הקרי, כמו שלמטה "לא הסריח בשר הקדש", למעלה זיווגם תדיר. מה הנס שלא אירע קרי? הרי הכינו אותו. כתוב[כד] שדווקא במקום שהקדושה מתגברת גם הקליפה מתגברת, לכן נס שאף פעם לא אירע לו קרי ביום הכיפורים.

לאור כל זאת ניחא לי לשים את הנס הזה בחכמה. בפרט הולך על קדושת יסוד אבא. בכלל בחסידות אומרים שחכמה היא "ברק המבריק על השכל", אבל בפרט כתוב בדרושי החסידות שהברק המבריק על השכל[כה] הוא יסוד אבא. זו הנקודה הכי עיקרית, התופעה העיקרית של אבא – יסוד אבא ארוך ומופיע-מתלבש-מסתיים ביסוד ז"א, הם יסוד אחד. עד כאן להסביר שבא לענ"ד לשים נס זה בחכמה.

גבורה: "לא כבו הגשמים אש של עצי המערכה"

את "לא כבו הגשמים אש של עצי המערכה". בנוצר חסד שם בתפארת[כו], לפי הסדר, עם השמיניות באויר. לנו לא משמע שזה תפארת. אלא מה? יש פה שני דימויים – גשמים ואש. איפה האש? בגבורה. איפה גשמים? גשמים ואש הם מים ואש, עליהם דברנו קודם. לא אמרנו קודם, אבל זו דוגמה שלפעמים המים הם גבורות – "גבורות גשמים"[כז]. ירידת הגשם היא בגבורה, גם בכך שמתחלק לטפות שמרוות את הארץ. גבורת הגשם לא כבתה – כיבוי גם פעולת גבורה – את אש הקדש של עצי המערכה, שיותר חזקה מהגשם. לענ"ד כל הנס הזה שייך לגבורה.

נצח: "לא נצחה הרוח את עמוד העשן"

אחר כך – "לא נצחה הרוח את עמוד העשן". הנוצר חסד שם זאת, לפי הסדר, בגבורה[כח]. אך כפי שאמרנו קודם, יש כאן נצח, בפירוש. איפה יש עמודים? נצח והוד – יכין ובעז שני עמודים בבית המקדש. זהו כנראה נס הנצח – שלא נצחה הרוח את עמוד העשן. עשן בקבלה הוא עולם-שנה-נפש – כתוב שגם קשור לנצח[כט]. יש את עמוד העשן ואת הרוח שלא מנצחת אותו – כלומר, עמוד העשן מנצח את הרוח.

תפארת: "לא נמצא פיסול"

אחר כך "לא נמצא פיסול" בשלשה דברים שנחשבים אחד (אף שיש הוה-אמינא לחלק) – עומר, שתי הלחם ולחם הפנים. הנוצר חסד שם בחסד[ל], אבל איפה כשר-פסול? כלל אצלנו – משתמשים בכללים – שכשר-פסול היינו תפארת ויסוד[לא]. כשר כמו ישר – כשר וישר – שבתפארת ("איזוהי דרך ישרה... כל שהיא תפארת..."[לב]). הפסל של הפסול הוא ביסוד, אבל "גופא ובריתא חשבינן חד"[לג] – "לא נמצא פיסול", ובמגוון של (שלש) תופעות, שייך לתפארת. זהו נס התפארת של בית המקדש, שהכל כשר.

כתר: "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים"

בינתים יש לנו את כל הז"ת, חוץ מחסד, וגם חכמה – כהן גדול ביום הכיפורים. עכשיו מגיעים לתכל'ס. מכל העשרה צריך להיות אחד שכתוב בחסידות מה הוא. אם יש אחד כזה, אני בונה את הכל סביבו. בין כל הנסים האלה, האם יש אחד שהחסידות – הכוונה חסידות חב"ד – מסבירה לעומק? "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים". כתוב בדרושים[לד] ש"עומדים צפופים" היינו "בטול במציאות" ו"משתחוים רווחים" היינו "בטול במציאות ממש", בלשון אדמו"ר האמצעי ורבי הלל. מה אלה? שתי מדרגות בכתר – חכמה סתימאה של הכתר, החכמה של הכתר, והגלגלתא של הכתר. במושגים שאמרנו קודם, החיות – בר יוחאי – והאור, רבי פינחס בן יאיר.

איך חז"ל מפרשים "עומדים צפופים"? שהיו כל כך צפופים – נגיע לכך בע"ה בקרוב – שהיו עומדים באויר[לה]. מישהו זוכר כזה דבר? ב-770 אני זוכר והוא זוכר ואולי עוד כמה – כך בפועל ממש, עומדים כל כך צפופים שמתרוממים באויר. מה הנס? עיקר הנס שכאשר באים להשתחוות – בשביל וידוי, בשביל לעשות תשובה – משתחוים רווחים. כדי שהחבר לא ישמע את הוידוי שלי ה' עשה נס שלכל אחד היו ארבע אמות פנויות[לו]. נס עצום, כמו "מקום ארון אינו מן המדה"[לז] – המקום מתרחב לגמרי, גילוי של "הנה מקום אתי"[לח], "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[לט].

לפי הנוצר חסד, היות שהשמיני, אמור להיות בינה[מ]. למה? "עומדים צפופים", עם הרגלים באויר, מזכיר "מגדל פורח באויר"[מא] – בינה[מב] – אך הוא לא אומר זאת. בעיקר הוידוי של "משתחוים רווחים" הוא תשובה שבבינה.

אבל בחסידות לא כתוב כך, כתוב או ש"עומדים צפופים" בחכמה ו"משתחוים רווחים" – עיקר הנס – בכתר. או, כמו שהסברנו כעת ששניהם בכתר, חכמה שבכתר וכתר שבכתר. פשיטא לנו שכתר, כך כתוב אצלנו. ברגע שכתר, ולא האחרון, כבר מפריך ההוה-אמינא שאפשר לפרש הכל לפי הסדר – אי אפשר. הכתר כאן הוא במקום השמיני.

בינה: "לא הזיק נחש ועקרב בירושלים"

מה אחר כך? "לא הזיק נחש ועקרב בירושלים". כאן הנוצר חסד אומר דבר יפה[מג], שקשור למה שאמרנו קודם. הוא אומר שנחש הוא פגם הברית, יצרא דעריות, ועקרב הוא מינות, יצרא דעבודה זרה. "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"[מד] – נשיכת העקרב היא מינות ונשיכת הנחש היא זנות, ו"לא הזיק נחש ועקרב בירושלים". הוא שם בחכמה, לפי הסדר, אבל לי זה לא מתיישב – וכבר יש לנו חכמה לפי איך שהסברנו – אז איפה צריך להיות? לענ"ד צריך להיות בבינה. למה? פשוט. קודם כל, כתוב שבינה היא ירושלים של מעלה[מה]. בבינה כתוב "מינה דינין מתערין"[מו]. אם יש מזיקים – מאיפה הם באים? מה"מינה דינין מתערין", ולא היו.

יש גרסה "לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם" – אדמו"ר הזקן לא גורס "מעולם", אך מי שגורס כך כוונתו שלא רק בזמן הבית אלא גם אחרי החורבן, זהו נס שנותר כרשימו מבית המקדש. גם היום, בגלות, בירושלים עיר הקדש בחורבנה, לא הזיק נחש ועקרב. לכן יש מפרשים שמסבירים[מז] שבאו מירושלים עיר הקדש – לפני מאה-מאתים שנה – והעידו שגם היום לא מזיקים נחשים ועקרבים בירושלים. ה"מעולם" הזה – אף על פי שאדמו"ר זקן לא גורס, אפשר לומר שנכון, שהרשימו של בית המקדש נשאר לעולם ועד, לעתיד לבוא – שייך לבינה, שנקראת עולם, העולם הנצחי.

חסד: "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים"

יש לנו כאן את כל הספירות חוץ מספירה אחת – שחייבת להיות הנס האחרון (שבסדר של הנוצר חסד הוא הכתר[מח]), אין ברירה, "לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים". חייב להיות חסד – למה? הזכרנו קודם את 770, הרבי דבר על קבלת אורחים בחדש תשרי – שצריך לפתוח את הבתים לעולי רגלים. מה פירוש "לא אמר אדם צר לי המקום"? כל כך חסד, שבגדר נס. המפרשים מסבירים[מט] שלא היה חסר מקום ולא היתה חסרה פרנסה, כלומר, לא היה חסר אוכל. כולם הגיעו לירושלים והיה מספיק מקום לישון ומספיק אוכל לכולם. פלאי פלאים – זהו נס של חסד כפשוטו, נס של אברהם אבינו.

סיכום

ככה נראה לי לפרש את כל המשנה כאן, עשרה נסים שהיו בבית המקדש:

 

כתר

עומדים צפופים ומשתחוים רווחים

 

חכמה

לא אירע קרי לכה"ג ביוה"כ

 

בינה

לא הזיק נחש ועקרב בירושלים

 

חסד

לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים

 

 

גבורה

לא כבו הגשמים אש של עצי המערכה

 

תפארת

לא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים

 

נצח

לא נצחה הרוח את עמוד העשן

 

הוד

לא נראה זבוב בבית המטבחיים

 

יסוד

לא הסריח בשר הקדש

 

 

 

מלכות

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש

 

 

אפשר לשיר "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". שוב, זו משנת הוד שבהוד.

לחיים לחיים, לג בעומר שמח, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

עכשיו מנגנים ניגון חדש (שרו את הניגון על המלים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד").

לחיים לחיים, בשורות טובות, עם פנים למטה – לשליחות.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "לאבותינו" רומז לפסוק "ואבותינו ספרו לנו" (בהמשכה מחכמה-אבותינו דרך הדעת-ספרו למלכות-לנו) – פסוק השייך לל"ג בעומר, כפי שהוסבר קודם בהתוועדות זו, וראה ב"כוונת שמע ישראל" לעיל בחוברת זו.

[ג] ברכות נח, א.

[ד] וזה לשונו:

כל אלו עשרה הם עולמות, והמשכיל יבין, ובבית המקדש היה גם כן כללות עשר ספירות קדושות.

[ה] וזה לשונו:

"לא הפילה אשה מריח". "אשה" לבר "ריח" לגו מינה, ודא איהו דאתקשיר לגו, ונהיר ברזא דברית קדישא, "ולא הפילה אשה" עליונה, כנסת ישראל, מה שקיבלה מצדיק יסוד עולם, מריח צדיק, והנקרא בשר קודש.

[ו] ראה רש"י ליומא כא, א (ד"ה "לא הפילה אשה") – הובא בתוי"ט על אתר.

[ז] וזה לשונו:

"ולא הסריח בשר קדש מעולם". שלא ירד שפע של צדיק יסוד עולם לבטלה בשום פעם, אלא היחוד היה מתמיד, והדוגמה לתתא, אנשים ונשים היו צדיקים וצדקניות, שלא היו להם אלא מחשבות קדושות וטהורות, דבקים באלהים אמת, אלהים חיים, צדיק וצדק שלמים, תאומי צביה.

[ח] קהלת י, א.

[ט] וזה לשונו:

"זבוב". הוא מות, דם הרע של היצר הרע, שבא מפסולת דם נדות, של "כל היום דוה" המבלבל אדם במחשבות זרות ורעות, והוא המגביר תאות רעות, דם עכור, הן בעת אכילה, הן בעת הזווג וכשהאכילה בקדושה, גם הזווג בקדושה, וכל הדברים שלו בקדושה, ושרשו מ"כי יזוב זוב דמה" זה זבוב, חטא יצר הרע, פגם ההוד. ובבית המטבחים ששם שוחטין ומקבלין וזורקין הדם, ושורש זבוב מדם הרע, ע"כ בא לפגל המחשבו בעת שחיטת וזריקת דם הקרבן, והיה נס שלא נראה זבוב בעת ההוא.

[י] דניאל י, ח.

[יא] איכה א, יג. וראה זהר ח"ג רמג, א; תקו"ז תקון סט (קד, ב).

[יב] ויקרא יב, ב.

[יג] ראה שבת פג, ב.

[יד] וזה לשונו:

"ולא אירע קרי" מפגם הנצח שינצחהו הרע של נצח דקליפה, קו"ף רי"ש יו"ד הוא עצמו [עולה] יתו"ש דטיטוס, שניקר את מוחו בקרי טמא, בפירוד של היחוד: יו"ד ה"א וא"ו ה"א, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והכהן היה מייחד כל היום את היחוד נורא של שמות אלו, ב"פ שד"י ו"פ ד"ם, הידוע לסוד המתקת דיני נח"ש, קטנות, שבעת אחיזתן בברית קודש על קטנות והתגרות ב"פ נח"ש, אירע קו"ף רי"ש יו"ד, להפריד היחוד חלילה, ומימיו לא אירע, כי הלך במחשבות נוראות לייחד כל המאורות.

[טו] ספרי פרשת שלח פ"א. ובכ"מ.

[טז] ויקרא א, ט.

[יז] ע"פ זהר ח"ג כט, ב. ראה בפירוש הרמ"ז לזהר ח"ג פח, ב; שער ההקדמות צג, א. ובכ"מ.

[יח] ע"ח שער הכללים פ"י; של"א פ"ג. ובכ"מ.

[יט] ראה זהר ח"ג ק, ב. וראה עוד בביאוה"ז לאדה"א (פ, ג ואילך) ולאדמו"ר הצ"צ (אמור, עמ' תכא ואילך).

[כ] ויקרא טז, ל.

[כא] ראה רמב"ם, הלכות עבודת יוה"כ פ"ב ה"א.

[כב] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[כג] ורמז: ה"תרין ריעין", כהן גדול יום הכפרים, משלימים ל-כג (חיה, חדוה) ברבוע – בגימטריא תענוג, כנודע שגילוי התענוג באמא דווקא מתוך הארתו באבא והמעבר אליה בזיווגם. יש כאן 2 בריבוע מילים ו-4 בריבוע אותיות:

כ ה ן ג

ד ו ל י

ו ם ה כ

פ ר י ם

הרבוע הפנימי הוא אותיות ולמה, העולות 9 ברבוע, אנכי (בחלוקה למשולש 8, לו, ומשולש 9, מה, לפי הכלל בזה), ושאר האותיות עולות ז"פ 8 ברבוע (שעולה חש-מל-מל, משחק).

[כד] ראה מדרש שמואל על אתר (בשם רבי משה אלשקאר).

[כה] מאמרי אדה"ז ענינים ד"ה "להבין ענין חך וגרון" ובריבוי מקומות.

[כו] וזה לשונו:

"ולא כבו גשמים". עיין זוהר הכי אוליפנא, בר נש דאתי למחטי קמי מאריה, הוא אוקיד גרמיה בשלהוביתא דיצר הרע, והיצה"ר הוא החום הטבעי, אש של יצה"ר מתרבה בו, אש של גיהנם ועל ידו מת האדם, שארי חייבי עלמא לאתחממא ביה שארי נורא דגיהנם לאתוקדא בגיהנם ולא אשתצי ולא אתבטל עלמא ההוא רוח מסאבא כו', אלא באשא דמדבחא כו', אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, ומצות עצים הם תלמידי חכמים צדיקים, שתמיד נותנים עצות לנפשם, כי תרי"ג מצות הם עצות כמבואר בזוהר, וצריך לתת עצות, היאך לעשות מצות עשה בשלימות בלי פניה, ובלב אמת, אין ממש, וצריכים עצות היאך להנצל מאש יצר הרע הבוער, שלא לעבור על שס"ה לא תעשה, ולזה היו שני גזרי עצים בכל יום, לכבות אש יצר הרע, ולהאיר על נפש האדם עצות טובות, היאך לעבוד את בוראו בעשה ולא תעשה, ואש קדוש זה נמשך בדמות אריה על המזבח, וטעם ארי"ה עולה רי"ו, נמשך מסוד דעת עליון, תפארת אש התורה, אש דת למו, ומזה אש המזבח בא אש קדוש לכל אחד, שיהפוך אש יצה"ר, שהוא אש גשמי, אל המושכל אלקי, אש תורה ואש מצות, ובעזרה היו כמה מיני אנשים, גם גשמיות באש יצר הרע, "לא כבו גשמים" אש קדוש של הצדיקים, עצות קדושות, היאך להפוך אש זרה של יצה"ר למושכל אלקי, כי כן דרך מחשבות גשמיות של המון עם, מכבין אש של הצדיקים, ובמקדש לא היה זה, ויש בזה עוד דבר מתוק, כי הגשמים הם ג"כ גבורות, חמש גבורות של מיין נוקבין, הנתבררין מתשוקות עולם הזה שהוא ע"י ניצוצין שיש בהם, והצדיק מהפך אותם לאש גבוה, אש תורה, אש מצות, "ולא כבו גשמים" תשוקת עוה"ז, א"ש ש"ל ע"י המערכ"ה אש גבוה, במספר כל"י תפאר"ת, והבן היטב.

[כז] משנה תענית פ"א מ"א. ובכ"מ.

[כח] וזה לשונו:

"ולא נצחה הרוח את עמודן העשן", נודע שעיקר התפלות העולות למעלה הם רעותא, ורצון, ודביקות אלקי, שמתגבר בלב המתפלל בכוונה באמת, והוא עולה כמין עשן דק למעלה, מעורר תשוקה עליונה, ולפעמים רוח מסאבא מתגבר ומנצח, והוא ע"י התגרות הרע והמקטריגים, ובבית המקדש נמתקין הדינים, ועלה עשן התפלה למעלה למעלה.

[כט] ראה מגלה עמוקות בלק ד"ה "ותלחץ רגל בלעם".

[ל] וזה לשונו:

"ולא נמצא פסול בעומר". העומר היה בא לתקן טיפות החסדים של קריין של אדם הראשון, ודור המבול, וכל דור ודור, וכן שורש מלכין קדמאין הם טיפות החסד, וע"י ספירת העומר נתתקנו כל בחינות חסד אלו, מ פגם הברית בסוד, "שתי העמר לאחד", ש"י עלמין, כנודע מסוד סור מר"ע ונעשה עמ"ר, ס"ת של אור מים רקיע, ו"שתי הלחם" הם טיפות החסד, היורד כנגדן לקבל אורחין ונצוצין שנתקנו, ומשתיהם נעשו ונוצרו הנשמות, ושורש תקונם "יש"י בי"ת הלחמ"י", שתיקן חטא ער ואונן כנודע ממרן האר"י, שהלחם מתקן כל אלו הבחינות, בסוד מזלא עלאה, לחם הפנים, לחם חם, וכשלא נמצא פסול בשלש אלו, נתקן החסד וידעו שאין בהם פגם הברית בישראל, וכולם קדושים.

[לא] בכ"מ. ראה למשל במודעות טבעית "מגולה לגאולה" פ"ה הערה מה.

[לב] אבות פ"ב מ"א.

[לג] זהר ח"ג רכג, ב ובכ"מ; ע"ח של"א פ"ג.

[לד] ראה ביאור ר"ה מפאריטש להקדמת דרך חיים (פסקה המתחילה "ומעתה יובן ענין ב' המאמרים" ואילך).

[לה] ראה רש"י ליומא כא, א (ד"ה "צפופים") – הובא בברטנורא על אתר.

[לו] שם ד"ה "משתחוים רווחים" (הובא בברטנורא על אתר).

[לז] יומא כא, א.

[לח] שמות לג, כא.

[לט] בראשית רבה סח, ט. ובכ"מ.

[מ] וזה לשונו:

"עומדים צפופים". באויר, "ומשתחוים רוחים" בעת הוידוי והתשובה, כשהוא מזכיר עונותיו, וממשיך שפע ואור, כי כן דרכי התשובה לסגף עצמו תענית שק ואפר בכיה הספד, ואחר כך השמחה והנועם ושפע אור אלקי שבא אחר זה, "ומשתחוים רוחים" בהתרחבות המוחין וזהו עיקר התשובה להרבות זכיות בשמחה ונועם השם.

[מא] ראה סנהדרין קו, ב ורש"י שם. ובכ"מ.

[מב] ראה מגלה עמוקות ואתחנן אופן רכו. ובכ"מ.

[מג] וזה לשונו:

"ולא הזיק נחש ועקרב". שתי קליפות רעות, נחש, אש זרה, המחממת באשין נוכראין, והיא המביאה מחשבות ניאוף ואש זרה, ועקרב הוא המינות, שעקר בית אמונה, ובירושלים לא הזיקו, אף שעברו במחשבה להעלות לתקנם, אבל לא הביאו לידי גמר מעשה, פגם הברית, ועריות, ומינות בירושלים, שהוא מעולם הידוע "יראה שלם", אבל אם משך ברוע בחירתו יצרו הרע ברצון, מזה לא דיבר התנא, לא דברה התורה במתים, אלא במי ששומר נפשו ברצונו הטוב, ולפעמים יכול היצר להתגבר ולהכשיל, ובירושלים בנקל היה לשמור מרע של יצר הרע, להרוצה בזה, "וחסד הוי' מעולם ועד עולם על יריאיו", וחכמה כורת ומשבית כל הקליפות וכל הרע, ומאורו בורחין כל סטרין בישין, כנודע מסוד כהן גדול.

[מד] במדבר טו, לט. וראה ברכות יב, ב.

[מה] ראה פרדס רמונים שכ"ג פט"ז.

[מו] ראה זהר ח"א קנא, א; ע"ח שי"ג פ"ח; שם שי"ד פ"ב.

[מז] ראה בתפא"י יכין אות כו (ע"פ מד"ש למשנתינו פסקה ה).

[מח] וזה לשונו:

"צר לי המקום", "מן המצר קראתי יה" קוצו של יו"ד, כתר, כולל כל העולמות, ושם נמתקין כל הצרות, "נחלה בלי מצרים", רחמי דעתיק יומין, היה מאיר בירושלים.

[מט] ראה בפירוש ר"ע מברטנורא על אתר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com