קדושת הכהנים

[א] נערך מרשימת הרב ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] וזה לשונו:

ויאמר ה' וגו' צריך לדעת למה שינה מסדר הרגיל לומר בכל התורה, דבר אל וגו', עוד למה הקדים התואר למתואר, שהיה צריך לומר בני אהרן הכהנים ודרשות שדרשו חז"ל (בתו"כ) במקומן עומדים, הגם שידבר בסדר זה. ויתבאר על דרך מה שאמרו ז"ל (תנחומא א) וז"ל אמר הקדוש ברוך הוא למשה אין נאה ליוצא ונכנס לפני להסתכל במת וכו' עד כאן, והוא אומרו אמור לשון מעלה אל הכהנים, פירוש לצד שהם כהנים משרתי פני מלך, ומה היא המעלה שלא יטמאו לנפש אדם, כמאמרם ז"ל (שם) שאין נאה ליוצא ונכנס וכו', ומטעם זה הקדים התואר למתואר להסמיך המעלה לצד היותם כהנים, מה שלא היה נשמע כן אם היה אומר אמור אל בני אהרן.

[ג] תנחומא אמור א.

[ד] ועוד למעלה מכך, שם עב הוא האיתן שבנשמה, היחידה שבנפש שאינה משתנה ואינה נטמאת. והרמז: האוה"ח לומד מ"אמר" אזהרה לכהן עצמו ו"ואמרת אלהם" אזהרה לאחרים המטמאים את הכהן. ב"אמר... ואמרת" ממוצע כל אות הוא 111 (אלף-פלא), ג"פ יחידה, ו"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם" עולה טל פעמים יחידה (יג פעמים 111 המתחלקים בחלוקת זהב לח"פ 111 וה"פ 111, ודוק).

המשך הפסוק, "לנפש לא יטמא בעמיו", עולה ז פעמים מה-בן מהיטבאל (ראשית התיקון לאחר מיתת המלכים). נמצא שיש כאן חלוקה ל-13 ו-7 כשהמכפילים הם 111 ו-97. 111 ועוד 97 = 208, יצחק, אותיות קץ חי, סוד חיים נצחיים. רק בעמיו עולה חצי אהרן ובצירוף ויאמר עולה שכינה (הפירמידה של עשר, כנודע).

פתיחת הפסוק, "ויאמר הוי' אל משה אמר", עולה ל ברבוע, סוד הלב היהודי. כל הפסוק עולה 2781, צירוף ספרות 2718, ערכה של ברכת כהנים (לחיים) בהם מדובר כאן. 2781 ועוד 2718 עולה 5499 = ט"פ תורה = י"ג תחיה.

[ה] איוב ד, כא.

[ו] קהלת ז, יב.

[ז] י"פ עב, 720, היינו עצרת ו (מספר צירופי תיבת בראשית וכו'). יש בביטוי חי אותיות, כך שממוצע כל אות הוא מ, אות המים בספר יצירה, סוד מים חיים.

[ח] ע"פ עירובין ע, ב.

[ט] יבמות קיד, א. רש"י כאן.

[י] וזה לשונו:

עוד לצד שצוה ה' לכהנים איסור יין ושכר (לעיל י ט) ושם גילה הכתוב שטעם האיסור הוא לבל יעבדו עבודת הקודש שתויי יין, ואם כן שלא בזמן משמרתם או שלא בזמן עבודתם יכולין לשתות יין ושכר, ואם כן תבא הסברא לומר שילמוד סתום מהמפורש, לדון בטעם איסור טומאה שהוא מהטעם עצמו שנאסרה שתיית יין ושכר נאסרה טומאה כדי שיהיה ראוי לעבודה, לזה נתחכם ה' ודיבר לשון יחיד לא יטמא, לומר שאפילו אחד מהכהנים הוא עומד באיסור זה. וממוצא דבר אתה למד שלא מטעם ביטול עבודה, כי אין עבודה בטילה מהעדר כהן אחד, אלא ודאי שאיסור טומאת כהן היא חובת גברא, ואפילו מי שמשמרתו באה לזמן רחוק, אף על פי כן הוא באיסור זה, ומטעם האמור בדבריהם ז"ל (בתנחומא) וכתבנוהו למעלה.

[יא] האוה"ח דן באריכות בלימוד התורת כהנים מ"לנפש" – לרבות רביעית דם. ורמז: לנפש רביעית דם עולה הוי' פעמים אלהי (סוד מילוי עב). רק הר"ת עולים ט"פ הוי' והשאר עולה לז פעמים הוי' (בחלוקה לס"ת העולים כ"פ לז ואמ"ת העולים ו"פ לז).

[יב] במ"א מבואר כי הכנעה-הבדלה-המתקה במוחין היינו חכמה-דעת-בינה. איסור הטומאה שייך כאן לחכמה שבנפש – כנ"ל בפנים – והיין שייך לבינה, מקום העבודה (בה נכללת גם הדעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"), ודוק.

[יג] ויקרא י, ג.

[יד] עירובין סה, א.

[טו] ויקרא י, י.

[טז] וזה לשונו:

ואמרת אליהם לנפש וגו' - צריך לדעת למה כפל לומר ואמרת, ורבותינו ז"ל (בתו"כ) אמרו כמה דרשות, ועוד יש לאלוה מילין, והוא על דרך מה שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות אבל (הלכה ה) וז"ל המטמא את הכהן אם היו שניהם מזידים הכהן לוקה וזה המטמא עובר משום ולפני עור וגו', ואם היה הכהן שוגג והמטמא מזיד הרי זה שמטמאו לוקה עד כאן. וקשה מנין לו להרמב"ם לחייב המטמא מלקות, והרב המגיד ומהרי"ק לא אמרו כאן דבר, כי אם הלחם משנה אשר הוא כתב וז"ל בהלכות כלאים בסופו כתב רבינו כיוצא בזה שהמלביש כלאים לחבירו אם היה הלובש שוגג שהמלביש לוקה, ותמה עליו שם הכסף משנה, וכתב שכבר שאל זה הרא"ש מהרשב"א על זה ולא זכינו לתשובה וכו', ואפשר לומר דמשמע ליה לרבינו דמדאמרינן בפרק ג' מינין (נזיר מד) דגלי קרא בנזיר שלא עשה המטמא כמיטמא מדכתיב וטמא את ראש נזרו, משמע דבעלמא עבדינן המטמא כמיטמא, ולכך כתב רבינו בפרק ה' מהלכות נזירות שאם היה הנזיר שוגג וזה שטמאו מזיד אינו לוקה עד כאן. דברי הרב אינם נראים, דקשה, א', למה לא יהיה הנזיר בנין אב לכל התורה כולה, דלא אמרינן המטמא (כנטמא) [כמיטמא] וכו', וכן על זה הדרך, ועוד ההוא דנזיר שהוצרך הכתוב למעט משום שהייתי דן קל וחומר מתגלחת שחייב דהא חומר בטומאה מבתגלחת תלמוד לומר וטמא את ראש וגו' עד כאן, אם כן זולת הקל וחומר לא היה צריך למעט, ואדרבא תגדל מדורת הקושיא לרמב"ם מההוא דפרק ג' מינים. והנכון בעיני שטעמו של רמב"ם הוא מאותה שאמרו במסכת נזיר (דף מד.) וז"ל ומה טומאה וכו' לא עשו בה מטמא כמיטמא תגלחת וכו' לא כל שכן שלא נעשה מגלח כמתגלח, אמר קרא תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא, ולא יעביר לאחר עד כאן, ופירש רש"י לא יעביר לו אחר עד כאן, פירוש אזהרה לאחר שלא יעביר תער על ראש הנזיר, שאם לא כן תהיה הכוונה שלא יעביר הנזיר שער של אדם אחר ופשוט. וצריך לדעת כוונת הש"ס מנין דורש לא יעביר לו אחר, אם דורש המסורת הלא מסורת לא יעביר הוא ביו"ד בין בי"ת לרי"ש, ועוד לכשנאמר שאין חסרון היו"ד מעכבת אף על פי כן עדיין חסר תיבת לו, שזולתה יהיה משמעות לא יעביר, שהנזיר לא יעביר לאחרים. אכן כוונת הש"ס שמדייק מאמר הכתוב תער לא יעבור וגו', שהיה לו לומר לא יגלח את ראשו או לא "יעביר" על ראשו יו"ד בין בי"ת לרי"ש, ויחזור אל הנזיר האמור בסמוך, ויתלה האיסור במצווה עליו לא במעשה התער שלא בכינוי אל המתגלח, כאומרו תער לא יעבור, שמשמעות הדברים יגידו שאסר המעשה בין על יד המתגלח בין על יד אחרים, והוא מאמר הש"ס קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לו אחר, פירוש משמעות התיבה תגיד לאסור הדבר בין על ידו בין על ידי אחר, ומאמר קרי ביה אינו מדויק אלא מלבישים המכוון בתיבה, והבן. ומעתה כמו כן נאמר בדין כלאים שאמר (לעיל יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, ולא אמר לא תעלה עליך משמע שלא על המעלה עליו לחוד מצוה אלא על המעשה הוא מצוה שלא יהיה בין ממנו בין מהזולת. ולזה פסק הרמב"ם (בפ"י מהלכות כלאים ה"א) שהמלביש כלאים לחבירו מזיד לוקה, וכמו כן נאמר במה שלפנינו בטומאת כהן ממה שאמר הכתוב לא יטמא, אזהרה שלא בכינוי לנטמא, לומר שמזהיר בין לכהן עצמו בין לאחרים על הטומאה, ושיעור המצוה היא שמצוה ה' ברוך הוא לבל יהיה הכהן טמא, ומעתה כל המטמאו בין הוא בין אחר הרי זה עבר על הלאו ולוקה, וכפי זה עלו פסקי רמב"ם על נכון. ובזה נבוא ליישב דקדוק הכתוב שכפל לומר אמור ואמרת, כי לצד שצוה ה' לכהנים גם לאחרים על טומאתם, כנגד הכהנים אמר אמור אל הכהנים, וכנגד אזהרת אחרים שלא יטמאו אמר ואמרת אליהם, ואולי שתיבת אליהם חוזרת לישראל המצטוים בכל המצות, ותמצא שאמר בסוף ענין זה (להלן פסוק כד) וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, הרי שהציווי נאמר מה' גם לישראל, וזה יצדיק לך פירושינו שהאזהרה בא כאן גם לישראל שלא יטמאו הכהנים, ובתורת כהנים אמרו (להלן פסוק כד) וז"ל וידבר (ה') [משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל] הזהיר את אהרן על ידי הבנים, ואת הבנים על ידי ישראל, ואת הבנים זה על ידי זה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

[יז] שם יט, ד.

[יח] הלכות נזיר פ"ה ה"כ. הלכות כלאים פ"י הל"א. הלכות אבל פ"ג ה"ה.

[יט] הכל נכלל כאן – ולכן האוה"ח מפרש הכל כאן – והרמז: "הכהנים בני אהרן" בגימטריא חש-מל-מל.

[כ] משא"כ באיסור תגלחת נזיר, שהמגלחו לוקה – השער הוא קדוש, אף שהנזיר עצמו (לדעה שהוא חוטא) אינו קדוש, כמפורש בתענית יא, א.

[כא] שבועות לט, א.

[כב] שמות יט, ו.