חיפוש בתוכן האתר

"להשכילך בינה" (1) - כ"ב אדר תש"פ – הקלטה טלפונית הדפסה דוא

בע"ה

כ"ב אדר תש"פ – הקלטה טלפונית

סוד הפַּתָּח

"להשכילך בינה" (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בימי ההסתגרות הללו הרב מקליט שיעור יומי קצר. מקובל אצל חסידים שלימוד אגרת "להשכילך בינה" הוא סגולה לרפואה, לכן הרב החל ללמד אותה. פרק א הוא לימוד המשפטים הראשונים של האגרת, תוך העמקה בפסוקים אליהם רומז אדמו"ר הזקן במליצותיו. פרק ב הוא לימוד הערתו הראשונה של רבי לוי-יצחק על האגרת. פרק ג מרחיב בנקודת-העבודה העיקרית העולה מהערת רבי לוי'ק – ההתקשרות לאין בסוד ניקוד הפתח.

א. פתיחת אגרת הקדש "להשכילך בינה"

סגולת אגרת "להשכילך בינה"

היום נתחיל ללמוד את אגרת הקדש "להשכילך בינה", אגרת יא בספר התניא. מקובל אצל חסידים שהאגרת הזו היא סגולה לכל צרה שלא תבוא – ללמוד את האגרת בעת מחלה, מחלת יחיד, ובמיוחד בעת מגפה. יש כמה סיפורים אודות חסידים שהתמידו בלימוד האגרת והלימוד פעל ישועות[ב]. מן הראוי שנלמד, כל אחד ואחד, את האגרת.

האגרת מתחילה:

להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור ה' להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני

כדרכו בקדש אדמו"ר הזקן בלשון המליצה שלו מביא לשונות מתוך פסוקים. רק במשפט הראשון שקראנו כעת הוא מצטט חלקית שלשה פסוקים:

"עתה יצאתי להשכילך בינה"

הפסוק הראשון הוא הביטוי "להשכילך בינה"[ג] – ביטוי של גבריאל המלאך ("האיש גבריאל"[ד]) לדניאל איש חמודות[ה] כאשר הוא מגלה לו את סוד הקץ. בחשבון "הדברים סתומים"[ו], ובכל אופן הוא רומז בלשונות שם את הקץ. דניאל הרבה להתפלל ("ועוד אני מדבר בתפלה"[ז]) ולהתוודות בפני ה' על כל חטאי עם ישראל במשך כל הדורות, כל מה שקרה כי לא הקשיבו בקול הנביאים וכו', וצם – וה' שלח את "האיש גבריאל" להשכיל אותו. יש באותו פרק הרבה לשונות שאנחנו אומרים בתפלה.

הוא אומר לדניאל "עתה יצאתי להשכילך בינה". יש פה פלא של רוח הקדש של אדמו"ר הזקן, שמביא זאת כאן, בנוגע לעניננו – המלים "עתה יצאתי להשכילך בינה" עולות ד"פ (ממוצע כל מלה) 367, המספר של המחלה שעכשיו משתוללת בעולם שלנו, כידוע[ח]. אפשר לומר ש"עתה יצאתי" היינו – חוץ מיציאת המלאך להשכיל את דניאל בינה – גם יציאת התופעה-המחלה הזו, ומטרתה – "להשכילך בינה". חיבור שניהם – קורונה ו-גבריאל – עולה תריג, מנין מצוות התורה, בגימטריא משה רבינו, נותן התורה(גם הוא כאן, וכן "הוי' אלהי ישראל"[ט]). התכל'ס, "להשכילך בינה", היא ודאי שנשמור את תריג מצוות התורה, ואז נהיה שלמים ב-רמח אברים ו-שסה גידים של גופינו. הגם שלא צריך לחפוץ בחיי בשרים, כדלקמן, צריך להיות בריא ושלם ב-רמח ו-שסה, ברוחניות וממילא גם בגשמיות.

הכל "להשכילך בינה" – "להשכיל" היינו חכמה, כמבואר בחלק הראשון של התניא[י], ו"בינה" כפשוטה. אם כן, יש כאן המשכה מחכמה לבינה, שבלשון הקבלה נקראת "חכם בבינה"[יא] – יחוד ישראל-סבא ותבונה. "הבן בחכמה" היינו יחוד אבא ואמא עילאין ו"חכם בבינה" – "להשכילך בינה" – היינו יחוד הפרצוף התחתון של החכמה, ישראל סבא, עם הפרצוף התחתון של הבינה, תבונה, שבעצם היינו יחוד יסוד אבא ויסוד אמא, כפי שנראה בהסבר של רבי לוי'ק, אבא של הרבי.

"הדרך ישכן אור"

אחר כך ממשיך: "כי לא זו הדרך ישכון אור ה'", גם על פי פסוק באיוב (בסוף הספר, כאשר ה' מתגלה ומדבר לאיוב מתוך הסערה ושואל-מגלה לו סודות של מעשה בראשית כו') – "אי זה הדרך ישכן אור וחשך אי זה מקֹמו"[יב]. האור שוכן בדרך – זו ודאי דרך ה', דרך התורה והמצוה. לחשך – ההיפוך, הלא טוב – אין דרך אלא מקום. מההשוואה רואים שהאור-הטוב נמצא בתנועה, משהו דינאמי, בדרך – אם יש לו דרך יש לו גם יעד (לעשות לו יתברך דירה בתחתונים) – אבל לחשך יש מקום, הוא קבוע, סטאטי.

בספירות העליונות, היחס-הדרך בין חכמה לבינה הוא המשכה מאין ליש (סוד "והחכמה מאין תמצא"[יג] בבחינת יש בבינה), והוא-הוא היחס בין אור לחשך. על הבינה בפני עצמה (ללא "להשכילך בינה", יחוד "חכם בבינה" כנ"ל) נאמר "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[יד] (פסוק שנדרש בחז"ל[טו] על תלמוד בבלי, ביחס לתלמוד ירושלמי, תלמוד ארץ ישראל, שהוא בחינת אור). גם על בינה נאמר "מקום" (כמו "וחשך אי זה מקֹמו"), יחסית לחכמה (אור-אין) היא סטאטית – "והחכמה מאין תמצא [בבינה כנ"ל] ואי זה מקום בינה".

בתניא אדמו"ר הזקן כותב "ישכון" מלא, כדרכו, אך בתנ"ך כתוב "ישכֹן" חסר (בכל הופעות המלה בתנ"ך) וכך ראוי לחשב בגימטריא. הוא מוסיף את שם ה' – "ישכן אור הוי'" גם עולה תריג. כידוע, תריג גם בגימטריא אורות[טז] – כלומר, "ישכן... הוי'" היינו ה-ות שמשלים אור ל-אורות.

לשון הפסוק, "הדרך ישכן אור", עולה שפלות שעולה ח פעמים אמונה, "נעוץ סופן בתחלתן" (שרש המלכות – מדת דוד המלך, "והייתי שפל בעיני"[יז] – ברדל"א, אמונה פשוטה שהיא-היא התענוג העתידי של ימות המשיח ותחית המתים כו'[יח], "ישכן אור" לעתיד לבוא), היינו השער ל"אמונה אמיתית ביוצר בראשית", וכפי שיתבאר[יט].

"חיי בשרים"

את מה הוא שולל? "להיות חפץ בחיי בשרים" – ביטוי מפסוק שלישי, במשלי: "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה"[כ]. בפשט, הביטוי "חיי בשרים" בפסוק הוא בהקשר חיובי, לא בא לגנות את הבשריות-הגשמיות, את הגראבקייט. אדרבה, המפרשים מסבירים[כא] בפסוק ש"בשרים" כולל את כל רמח איברי ו-שסה גידי הגוף, והדרך לרפואת הגוף – שייך לזמננו – היא "חיי בשרים לב מרפא".

מהמפרשים עולה שהולך בשני הכיוונים: אם הלב עצמו "מַרפֵא" – רפוי[כב], לא זועף, לא כועס ולא מקנא באנשים (כהמשך הפסוק) – הוא גם רפוי בעצמו ("לב בשר" ולא "לב אבן", כהגדרה במקום אחר[כג]) וגם מרפא[כד] את כל רמח אברי ו-שסה גידי הגוף (ועוד יותר – "מרפא לגופו ולנפשו... ומרפא לזולתו"[כה]).

הרמז היפהפה הוא שהמלים "לב מרפא" – שלא מצוטטות בתניא – שוות בדיוק שמחה (העולה "אור עולם"[כו], בהקשר של אור, וגם "סוד הוי' ליראיו"[כז] ועוד הרבה דברים חשובים). הדבר הכי חשוב לריפוי הבשר הוא השמחה – "עבדו את הוי' בשמחה"[כח]. כך עולה בפירוש מדברי האבן עזרא כאן: "'חיי בשרים לב מרפא'. מענין 'עד חיותם'[כט], והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר הוא כמרפא לגופות, ומלת לב מושך אחר עמו, כלומר חיי הגופות לרפאתם בהיות להם 'לב מרפא' והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו"!

ועוד גימטריא יפהפיה: "חיי בשרים לב מרפא" עולה "את מספר ימיך אמלא"[ל] – ה"לב מרפא" מחיה את הגוף כולו ("חיי בשרים") והוא סגולה לאריכות ימים ושנים בטוב ובנעימים!

בכל אופן, כמה שבפסוק זהו ביטוי חיובי, אדה"ז בא כאן לשלול את החפץ ב"חיי בשרים" – אם האדם חפץ בחיי בשרים לא זו הדרך שישכון בה אור ה'. חפץ אינו סתם רצון, אלא רצון שיש בו תענוג[לא]. אולי האדם יכול לרצות בגשמיות כדי להשתמש בה לקיום רצון ה', אבל אם זהו החפץ שלו – כל פניו כלפי הגשמיות – הדבר כבר לא טוב. שוב, מי שהחפץ שלו – רצון שיש בו תענוג, הפנימיות – חיי בשרים, לא ישכון שם אור ה'. זהו הדבר הראשון שצריך "להשכילך בינה".

בני, חיי ומזוני

הוא משתמש בביטוי "חיי בשרים" בשביל המלה "חיי", כי רוצה לחבר ל"בני" ו"מזוני". בדרך כלל בבני-חיי-מזוני מקדימים את ה"בני", אבל לעתים מקדימים את החיי – כמו כאן – חיי-בני-מזוני. ככלל, כפי שנראה בהמשך[לב], חיי מצד החכמה, מזוני מצד הבינה ובני מצד הדעת[לג] ששרשה בכתר (שבו שורה "כח האין סוף" המתגלה בהולדת בנים דווקא[לד]). אם כן, הסדר בני-חיי-מזוני הוא כסדר אמ"ש בספר יצירה[לה] – כתר-חכמה-בינה (לפי הסדר) – צירוף התפארת (ויה), ואילו הסדר חיי-בני-מזוני הוא צירוף הנצח (יוה)[לו], רמז לחיים נצחיים.

בכל אופן, הגם שיש לבני חיי ומזוני שרש בחב"ד, הם שלשה דברים של גשמיות – הם נוגעים לנפש האדם, ולכל היותר גם לרוחו, אבל כפי שיסביר תיכף, מנשמתו ומעלה הם לא תכל'ס. שוב, מי שחפץ בשלשת הדברים האלה, שעיקר הגעשמאק שלו בהם, לא זו הדרך ישכון אור ה'.

בטול הרצון

כי ע"ז ארז"ל בטל רצונך כו' דהיינו שיהי' רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני

חז"ל אומרים "בטל רצונך מפני רצונו"[לז] – הכל כדי לעשות את רצון ה' – אבל כאן אדמו"ר הזקן מדגיש בעיקר את ה"בטל רצונך" (ורק רומז להמשך ב"כו'"). רוצה שנתבונן שהעיקר לבטל את הרצון שלך – רצון בענינים שלך, עניני הגוף שלך, צרכיך – עד שנגיע ל"לא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני".

הוא כותב מאד חריף ותקיף. הרבי רצה שכולם יהיו עשירים, וכולם יהיו עם הרבה ילדים וכולם יהיו בריאים. ודאי יש ענין שכל היהודים יהיו בריאים וחזקים, עם הרבה ילדים ועם הרבה פרנסה – ואף על פי כן מדגיש כאן לא לרצות בכך.

כמו שאמרנו, זו אגרת שהיא סגולה לרפואה בזמן מחלה. מחלה היא לשון חולין – כדי לצאת ולהתרפאות מהמחלה צריך להתנתק מהזיקה לחולין, לא לרצות בחולין כלל, כאשר כל החולין נכללים בשלשה אלה, בני חיי ומזוני. זמן מחלה הוא זמן להתעצם עם רוחניות הנשמה, לחזק את הקשר של הנשמה למקור חוצבה באלקותו יתברך, לקחת 'חופשת מחלה' מכל עניני העולם הזה. צריך לסלק את הרצון לגמרי מכל עניני העולם הזה – זו הנקודה שצריך להסביר. פשוט וחזק, נשמע כמו מוסר הכי חזק שיכול להיות, אבל זו חסידות – דברי אלקים חיים. אדרבא, רק בחסידות אפשר לומר ולכתוב אגרת כזאת.

חמשה "על כרחך"

הוא מסיים את הפתיחה במאמר מפרקי אבות, בסוף פרק ד[לח]:

וכמארז"ל שע"כ אתה חי.

יש שם חמשה "על כרחך"[לט]: "על כרחך אתה נוצר, על כרחך אתה נולד, על כרחך אתה חי, על כרחך אתה מת, על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". אפשר לפרש שחמשתם כנגד נרנח"י:

"אתה נוצר" אותיות רצון – מרגע היצירה יש רצון לגוף ולעניני העולם הזה, ואותו רצון הוא הנפש שלו – נפש לשון רצון, כמפורש בפסוקים "אם יש את נפשכם"[מ], "אין נפשי את העם הזה"[מא] ועוד. הרצון מתהווה מרגע שהטפה נוצרה ברחם האם.

אחר כך הוא נולד, הוא כבר יוצא "לאור עולם" – בעצם יוצא לרוח העולם, ויחסית מקבל רוח. על כך כתוב בקבלה[מב] שכאשר אדם נולד יש לו כבר נפש ורוח.

כאן הוא רוצה לומר "על כרחך אתה חי" – חיים הכוללים את כל החיי-בני-מזוני (שאחר כך מזכיר בסדר הרגיל, בני-חיי-מזוני) – כל עניני החיים צריכים להיות אצלך לא חפץ פנימי אלא "על כרחך". אתה חייב אותם בשביל לעבוד את ה', כמו "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[מג], ואפילו במדרגת "בכל דרכיך דעהו"[מד] – הכל בשביל "דעהו", אתה לא רוצה אותם בפני עצמם. אפשר להבין שזו כבר תוספת, בחינת נשמה – הנשמה, בינה, "נשמת שדי תבינם"[מה], כבר מופשטת מהז"ת, מעולם הזה. כל מה שהיא צריכה – בריאות, ילדים ופרנסה – הוא בגדר "על כרחך אתה חי"[מו].

בהמשך לכך, "על כרחך אתה מת" הוא כבר החיה של הנפש – "ואביתה תהלה... וממעופפי חיה"[מז], החיה עפה מהעולם הזה לעולם הבא. סתם עולם הבא שייך גם לנשמה – בינה, שהיא עולם הבא – אבל ההסתלקות, "על כרחך", היא גילוי החיה (סוד ה-ל של הצלם, "מגדל הפורח באויר"[מח]).

"על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" היינו גילוי היחידה שבנפש, כח המסירות-נפש (ה-ם סתומה של הצלם), למסור את הנפש[מט] לגמרי למלך מלכי המלכים הקב"ה (שיעשה אתי מה שהוא רוצה).

יחידה

ם

"על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון"

חיה

ל

"על כרחך אתה מת"

נשמה

צ

"על כרחך אתה חי"

רוח

"על כרחך אתה נולד"

נפש

"על כרחך אתה נוצר"

עד כאן הפסקה הראשונה באגרת

אמונה אמיתית ביוצר בראשית

הוא ממשיך:

וביאור הענין

מפרשי התניא[נ] שואלים למה צריך לבאר? – מה שאמר עד כאן היה די פשוט – ומסבירים שצריך לבאר איך אפשר להגיע לעבודה הזו. כמו שאמרנו, נשמע תקיף ומוסר'ניק לגמרי, אך זהו עומק החסידות.

איך מגיעים לכך שלא יהיה לו שום רצון כלל בעניני העולם הזה? צריך לחזור לשרש כל השרשים, הרדל"א שלנו, כתר כל הכתרים:

הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית

הכל בנוי על האמונה, שהיא ירושה לנו מאבותינו הקדושים[נא] – במיוחד מאברהם אבינו, המאמין הראשון, כמ"ש "והאמִן בהוי'"[נב] וכמ"ש "תשורי מראש אמנה"[נג], "מראש כל המאמינים"[נד]. ב"אמונה אמיתית" יהודי עושה יחוד של "איהו אמת" ו"איהי אמונה"[נה]. בפרט, "איהי אמונה" רומז לאמונה הירושה לנו מאברהם אבינו, כנ"ל, ו"איהו אמת" רומז ליעקב אבינו עליו נאמר "תתן אמת ליעקב"[נו].

הוא יפרש "בראשית" לפי הפסוק "ראשית חכמה"[נז] – לא רק שה' יוצר הכל בראשית (בהתחלה), אלא שיוצר את כל העולם על ידי ה"ראשית", כאילו היה כתוב 'יוצר מראשית', "מגיד [מהווה וממשיך] מראשית אחרית"[נח]. מהי האמונה האמתית ביוצר בראשית?

דהיינו שהבריאה יש מאין הנק' ראשית חכמה והיא חכמתו שאינה מושגת לשום נברא הבריאה הזאת היא בכל עת ורגע שמתהוים כל הברואים יש מאין מחכמתו ית' המחיה את הכל

כל הבריאה היא מאין, והאין הוא חכמת ה' שאינה מושגת, אף אחד לא יכול להבין ולהשיג איך ה' מהווה את העולם יש מאין. האין האלקי, החכמה, בורא את העולם בכל עת ורגע. כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה[נט] – אם הכח הזה היה מסתלק לרגע הכל היה חוזר לאין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית.

שוב, הכל בא מהחכמה שהיא אין, אך בכל אופן יש כאן את המלה חכמה שיש לנו איזו תפיסה במשמעותה. מצד שני, כתוב בתניא – בחלק הראשון[ס] – שהאמונה שלנו היא דווקא החכמה[סא], שאינה שכל. הזכרנו ש"חכם בבינה" הוא החלק התחתון של החכמה, יסוד אבא שמתחבר ליסוד אמא. בכל אופן, הוא מזהה בין אין וחכמה. הפסוק אומר "והחכמה מאין תמצא" – הייתי חושב שהאין למעלה מהחכמה, שיוצאת ממנו, אבל דורשים[סב] "והחכמה מאין – תמצא" בבינה. האין נמשך גם לחכמה – יש כח של אין בכתר, אבל גם כח המשכיל שלו, חכמה סתימאה, ואחר כך גם חכמה עילאה עצמה, הם אין ביחס לבינה שהיא יש[סג]. המצאות החכמה מאין ביש של הבינה היא עצמה תהליך של "להשכילך בינה".

חכמה ה' בבינת ודעת האדם

איני יכול להבין מהו האין הזה, ואיך ה' מהווה את העולם יש מאין, אבל אני יכול וצריך להתבונן בכך:

וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש

יש כאן בינה, "כשיתבונן האדם בעומק הבנתו", ודעת, "ויצייר בדעתו". החכמה היא מצד ה' (והסימן: "הוי' בחכמה"[סד]) והבינה והדעת הן שלי (בינה-דעת בגימטריא ישראל[סה]). כמו שכתוב בפרקי אבות, "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה"[סו] – חכמה ויראה מה' הולכות ביחד[סז] (חווית נוכחות ה' בכל היינו יחוד יראה-נורא, כידוע[סח] – היראה היא-היא גילוי אור הוי', שלכן יראה אותיות ראיה, "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[סט]). הפסוק (שהזכרנו אתמול[ע]) אומר "ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עֹשיהם"[עא] ("שכל טוב" – גם 367, קורונה[עב] – שייך לכח המשכיל, "להשכילך בינה"). כמו שחכמה ויראה הולכות יחד כך בינה ודעת הולכות יחד, כמו שרבי לוי'ק יסביר, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". שוב החכמה היא האין של ה' שמחיה את הכל, ועלי להתבונן בו ולצייר אותו בדעתי. המלה "יצייר" היא ודאי מלה חשובה כאן – נראה איך רבי לוי'ק יסביר.

להשלמת הנצרך כדי להבין את ביאור ר' לוי'ק שנלמד נקרא עוד משפט: אם האדם מתבונן בעומק בינתו ומצייר בדעתו איך ה' מהווה הכל יש מאין בכל רגע, מה תהי התוצאה?

האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם

קודם אדמו"ר הזקן אמר שכל עניני עוה"ז כלולים בבני חיי ומזוני, אבל כאן מחלק בין "יסורים מבני חיי ומזוני" ל"שארי יסורין". לאדם שמאמין שהכל מתהווה יש מאין בכל רגע תמיד ומתבונן בכך אין שום רע, יסורים או יסורין – רבי לוי'ק יסביר מהו "רע", וגם מהו ההבדל המכוון כאן בין "יסורים" ל"יסורין".

ב. ביאור רבי לוי-יצחק

אמונה בבחינת אין

כעת נסתכל בפירוש של רבי לוי'ק:

התחיל באמונה רק אמונה אמיתית כו' ומסיים בהתבוננות ודעת[עג].

כפי שאמרנו, בעצם יש כאן חב"ד. באגרת הקדש בהמשך[עד] כתוב שחיי הצדיק הן שלש המדות העיקריות שבלב – אמונה, אהבה ויראה. שם האמונה היא התפארת, כפי שמסביר רבי לוי'ק[עה] (והסברנו הרבה בעבר). בג"ר שבכתר אנחנו שמים את האמונה למעלה מהכל – רישא דלא ידע ולא אתידע, כידוע. אבל בתניא, בח"א, כתוב שמקום האמונה בחכמה, בפנימיות החכמה. זהו פירוש הביטוי בקבלה "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[עו] (שכתוב שהוא גילוי משיח). "פנימיות עתיק" היא רדל"א ו"פנימיות אבא" היא "אמונה אמיתית ביוצר בראשית", מה שכתוב בפרק לה בתניא (בהגהה) בשם הרב המגיד ש"אחד האמת", דהיינו מה ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו", מתלבש ומתגלה דווקא בספירת החכמה, ב"פנימיות אבא". נמצא שיש אמונה בכתר, אמונה בחכמה, אמונה בתפארת וגם, כמובן, אמונה במלכות (בסוד "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן")[עז].

והיינו ענין הבריאה יש מאין איך הוא זה א"א להבין בשכל. רק באמונה בלבד זהו שהבריאה היא יש מאין דחכ' הנק' אין. שחכ' הוא למעלה משכל המובן והוא רק בחי' אמונה בלבד כמ"ש בלק"א פח"י.

השכל לא מבין בשום אופן את הבריאה יש מאין, אלא רק האמונה. האמונה ביש מאין היא מהחכמה הנקראת אין. כלומר, כדי להאמין בבריאה יש מאין אני צריך בעצמי גם להיות אין – לאפס ולאיין את היש שלי, שמתחיל מהבינה, בה אני מבין מה אני ומי אני. רק כשאני מאיין זאת יש לי איזו שהיא נגיעה באין האלקי, יכול לחוות ולגלות את הירושה שיש בי, האמונה שה' מהוה בכל רגע תמיד את כל העולם יש מאין ואפס המוחלט.

יחוד האמונה וההבנה

ואחר שמאמין באמונה דחכ' שהבריאה יש מאין מבחי' חכ' הנקרא אין. והוא יסוד אבא. אח"כ יתבונן בעומק הבנתו, בעומק דוקא הוא יסוד אימא. והוא שימשיך מיסוד אבא, בחי' אמונה ביסוד אימא שזהו בחי' עומק הבנתו.

נקודת האין המהווה את היש נקראת יסוד אבא, שאמרנו שהוא סוד "להשכילך [בינה]" בו פותחת האגרת. "עומק" הוא "חותם שוקע", ביטוי מובהק ליסוד אמא, לכן הוא אומר ש"עומק הבנתו" הוא יסוד אמא. אם כן, בהתבוננות בעומק הבנתי בחווית האין שמהווה את היש מתחולל יחוד.

במלים פשוטות: האדם צריך להבין את האמונה שלו. זו עבודת ההתבוננות. אם כן, אי אפשר להתחיל התבוננות יהודית אמתית אם אין לך אמונה. האמונה היא בבחינת נקודה, וצריך לתת לה רוחב ועומק – בינה היא ממד הרוחב ויש בה גם עומק (יסוד אמא כנ"ל) – להוסיף ממדים לנקודת האמונה שלך (כרמוז בתחלת דברי ה' לאיוב: "איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע וגו'"[עח]).

ציור הצירי

אחרי יסוד אבא ויסוד אמא צריך להמשיך במח השלישי, הדעת:

ואח"כ יצייר בדעתו. והוא להמשיך בדעת. והוא מה שיסוד אימא מלובש בדעת.

זהו חידוש. בהמשך הוא יאמר – ונסביר – שיסוד אמא מתלבש בתרין עטרין שבדעת, עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. הלבשה זו היא הציור. הרבה פעמים 'צור'-'ציור' היינו לשים משהו בתוך משהו, כמו שמפרשים "כי ביה הוי' צור עולמים"[עט] ו"אין צור כאלהינו"[פ] – "אין צייר כאלהינו, שצר צורה בתוך צורה"[פא] – וכמו "ויצר אֹתו בחרט"[פב], שם בתוך כיסוי (כאחד מפירושי רש"י שם).

זהו יצייר דוקא. נקודת ציר"י הוא בבינה

לפי קבלה[פג] יש לכל ספירה את הניקוד שלה, התנועה שלה. התנועה היא נשמת הספירה. נקודת הבינה היא צירי. כאן כותב צירי עם י-י. אולי רומז לצורתו, שתי נקודות. בדרך כלל כותבים צירה, עם ה בסוף (כמו בתחלת הסידור), אבל לעתים כותבים עם י בסוף. צירי בגימטריא יש, בחינת הבינה, כנ"ל. צירי, נקודת הבינה, לשון צורה. ההסבר הרגיל הוא שהולד מצטייר ברחם – לטפה של האב עדיין אין צורה, לכן הוא אין, חומר גלם היולי מופשט לגמרי. ברגע שמגיע לעומק הבנתו – יסוד אמא – מתחיל להצטייר.

כאן אדמו"ר הזקן אומר "יצייר בדעתו" – שתי הספירות האלה הולכות יחד, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" כנ"ל. בכל אופן, זו התלבשות. בדעת אין ניקוד, וגם במלכות. יש תשע נקודות – קמץ הוא ניקוד הכתר, פתח בחכמה, צירי בבינה, סגול בחסד, שבא בבינה, חולם בתפארת, חיריק בנצח, קובוץ (שלש נקודות) בהוד ושורוק (נקודה ב-ו) ביסוד. אין ניקוד בדעת, אבל הוא אומר שנקודת הבינה היא סוד התלבשות יסוד אמא בדעת.

הפתח שמעל השבירה

כעת יש סוגריים, לכאורה מאמר מוסגר, אך זהו עיקר עומק החסידות בביאור כאן – החילוק בין האין של החכמה ליש של הבינה.

(משא"כ בחכ' הוא נקודת פת"ח שבנקודת פתח לא הי' שום שבירה כלל.

ביש של הבינה היתה שבירה, כי היש של הבינה כולל את אחורי אבא ואמא שניהם, כל האחוריים. באחוריים דאבא ואמא לא היתה שבירה ממש, אבל היה בטול – שהאחוריים, אחורי הנהי"ם שלהם, ירדו למטה בתוך תחום האצילות[פד]. שבירה גמורה יש בז"ת, שהכלים נשברו ונפלו למטה, למה שעתיד להיות העולמות התחתונים בי"ע, ויחד עם הכלים נפלו ניצוצות שהעבודה שלנו היא לתקן ולהעלות. אבל עצם החכמה, שהוא פנימיות החכמה – ובעצם פנימיות כל המוחין – קשור לנקודת הפתח, שלא היתה בה שום שבירה כלל. בצירי, שתי נקודות בשווי, אחת ליד השניה, כן היתה שבירה, או לפחות בטול. לכן הוא כותב על הפתח, שהוא עיקר מה שצריך להסביר כאן:

וזהו שהוא מקור החיים והטוב והעונג.

זהו ביטוי שיבוא בהמשך בתניא, ושרבי לוי'ק מפרש בהערה הבאה שלו[פה]. עיקר הווארט של כל האגרת כאן שאדם צריך להדבק – כמו שמדברים כעת על להדבק... – באין, רק להיות מרוכז באין האלקי, שממנו היש, אני כולי ממנו. באין הזה לא היתה שום שבירה, לכן האין הוא מקור החיים, הטוב והעונג – מאה אחוז טוב.

ואין שם רע שהוא מהשבירה דהז"ת. ויסורים שהוא מהביטול דאחוריים דחו"ב. ויסורים במ' לשון זכר י"ל הוא מאחוריים דאו"א עילאין. שהם מבחי' חכ' בכלל. ויסורין בנ' שהוא לשון נקבה הוא מאחוריים דישסו"ת שהם מבחי' בינה בכלל).

"רע" הוא רעוע – לשון שבירה. כמו שהסברנו, בקבלה השבירה היא בשבע התחתונות, מהדעת ולמטה (המלך הראשון המלכין קדמאין דמיתו, בלע בן בעור, הוא כנגד ספירת הדעת של עולם התהו, בו הספירות נצח והוד נחשבות כאחת והז"ת מתחיל מהדעת – המודעות העצמית, על דרך תוצאת החטא הקדמון, האכילה מעץ הדעת טוב ורע) – זהו "רע" (רע מתחיל מדע, כידוע ש-ר ו-ד מתחלפות). אך יסורים אינם משבירת הז"ת, אלא מביטול אחורי או"א. הוא מחלק בין "יסורים" ב-ם, יחסית לשון זכר, ל"יסורין" ב-ן, יחסית לשון נקבה – הראשונים מאחורי או"א עילאין, חכמה בכלל (אך לא הפתח, בו כלל לא היתה שבירה), והאחרונים מאחורי ישסו"ת, בינה בכלל. חכמה ובינה הם זכר ונקבה.

ציור הצירי

אחרי הסוגריים הוא גומר את הקטע בהתייחסות לצורת הצירי:

ונקודת ציר"י הוא ב' נקודות ברוחב הוא הב' עטרין דחו"ג שבדעת, שמלובש שם יסוד אימא.

הכל בא להסביר את הביטוי "יצייר" – לשון צירי – "בדעתו", יסוד אמא מתלבש בדעת, "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת".

ג. עבודת הפתח בנפש

פתח – הניקוד השלם

הנקודה העיקרית שאפשר להוציא מכאן, בעבודה שלנו, היא סוד הפתח[פו]. אומר על הפתח שאין בו שום שבירה כלל. בכתבי האריז"ל מוסבר[פז] שמעל הפתח, בכתר, יש קמץ – "קמץ אלף אָ" (בגימטריא משיח, כנודע[פח], כך מתחיל לימוד תינוקות של בית רבן שעל הבל פיהם העולם עומד). בלשון תיקוני הזהר[פט] קמץ הוא "רקיע וניצוץ" – הקו המאוזן נקרא רקיע והנקודה שתחתיו נקראת ניצוץ. בלשון ר"א אבולעפיא אפשר לקרוא לצורה זו גם "שלם וחצי"[צ] – הקו הוא שלם, לא שבור. בכל הנקודות בהמשך, מצירי ומטה, יש שבירה, נקודה שהיא שבר-חלק (לכן עולם התהו שנשבר נקרא עולם הנקודים). הצירי כולל שני שברים, שתי נקודות הרומזות לתרין עטרין שבדעת כנ"ל. בכתיבת הנקודה, השלם, שלא התחלק ולא נשבר, הוא קו. אם הקמץ הוא "שלם וחצי", הפתח הוא רק "שלם", אין בו שבירה כלל. זהו הקשר בין י לקוצו של י, בין החכמה והכתר (וגם בכתר יש כח המשכיל, חכמה סתימאה, כנ"ל).

מהו פתח בנפש? בדיוק מה שאדמו"ר הזקן רוצה ללמד אותנו כאן – הדבקות באין. זהו נושא כל האגרת – שבהיותי מתהוה בכל רגע מאין אני בעצם אין, והאין הזה הוא מקור החיים והטוב והענג, ולכן לא יתכנו שום רע או יסורים או יסורין, כי הכל טוב, הכי טוב. צריך להגיע למצב מאוזן, כמו נקודת הפתח – המשך אחד, הכל שוה, כמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[צא], מדת ההשתוות של הבעש"ט[צב].

פתיחה חדשה, פתיחה בתורה ופתיחות לאמת

העיקר הוא משמעות המלה פתח – פתיחה. אם הכל מתהווה בכל רגע יש מאין – כולל אותי, "אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל"[צג]כל רגע הוא פתיחה חדשה, כל רגע חדש. העולם נפתח, המציאות נפתחת, הדלת נפתחת והאור נכנס. זהו ווארט אחד, פירוש חשוב ל"פתח".

עוד פירוש, "אורייתא מחכמה נפקת"[צד] – הפתח הוא התורה – והתורה כל הזמן פותחת. בפרט פנימיות התורה, כל מאמר בזהר פותח "פתח רבי..." – הוא פותח, ובכח החכמה שלו הוא יכול להמשיך גם בני, חיי ומזוני רויחי – לא חפץ בהם, אבל זקוק להם, כדי לקיים רצון ה' לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. מה הוא פותח? צינור חדש, חידושי תורה. אפשר לקרוא פתח הפוך כראשי תבות חדוש תורה פלאי[צה] – כל רגע יש לו איזה חדוש תורה פלאי שהוא מגלה לעולם. זהו בעצם גילוי האין האלקי. הפתיחה היא בכל המוחין הכלולים בחכמה – פתיחת תורה חדשה (בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"), פתיחת תובנה חדשה ופתיחת תודעה חדשה[צו].

יש עוד פירוש של פתח – פתח של מקבל, פתיחות (כמו במאמר שלנו "פתיחות, הזדהות, התכללות"[צז]). מי שבבחינת אין הוא פתוח – פתוח לקבל את האמת ממי שאומרו. בקונטרס ההתפעלות, בביאורי רבי הלל מפאריטש[צח], יש קטע שלם וחשוב ללמוד שדווקא מי שפתוח לאמת הוא הזוכה לגילוי מ"פנימיות אבא פנימיות עתיק". מי שיש לו מוסכמות בעצם שייך לעולם השבור, לא לעולם המתחדש.

אם כן, יש פתח שאתה פותח בכל עת – אתה צינור לחידושי תורה – ויש פתח שאתה פתוח תמיד. השרש הוא רדל"א. ויש את הפשט, התהוות העולם בכל רגע יש מאין, שהוא סוד הניקוד פתח – שם אין שום שבירה כלל ובחיי מי שחווה זאת אין שום רע, שום יסורים ושום יסורין. פתח בגימטריא חסידות.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

  • סגולה בעת מחלה ללמוד את אגרת הקדש יא בתניא.
  • תכלית המחלה היא שנשמור את תריג מצוות התורה וכך נרפא את רמח אברינו ו-שסה גידינו.
  • האור הוא דינאמי והחשך סטאטי.
  • לב שמח מרפא את כל הגוף.
  • כל היהודים צריכים להיות בריאים, עשירים ועם הרבה ילדים – אך לא לחפוץ בכך.
  • זמן מחלה נועד ל'חופשת מחלה' מעניני החולין והתעצמות עם הרוחניות.
  • להגיע לבטול רצון לעניני העולם הזה אפשר רק על ידי "אמונה אמיתית ביוצר בראשית".
  • החכמה היא מה' ועלינו להתבונן בה בבינתנו ולציירה בדעתנו.
  • כדי להאמין ביש מאין צריך בעצמי להיות אין – לאפס ולאיין את ההבנה שלי.
  • אי אפשר להתבונן בלי אמונה – תכלית ההתבוננות היא להוסיף ממדים לנקודת האמונה.
  • על האדם להדבק באין האלקי, בו לא היתה שום שבירה והכל בו טוב בתכלית.
  • ניקוד הפתח – השלם – מלמד בצורתו להגיע להשתוות ואיזון.
  • העולם מתהווה בכל רגע מאין – לכן כל רגע הוא פתיחה חדשה.
  • אצל המשפיע פתח הוא הכח לפתוח צינור חדש של חידוש ואצל המקבל הוא הפתיחות לקבל אמת חדשה (בניגוד להסתגרות במוסכמות קודמות).

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] הסיפור המפורסם ביותר הוא אודות הרב מאיר-שלמה ינובסקי – סבו של הרבי – שבעת מגפת טיפוס אושפז בבידוד (שלא רבים יצאו ממנו בחיים). ידידו השו"ב ר' אשר גרוסמן מניקולייב הגיע מדי יום והקריא בקול את אגרת הקדש יא תחת חלונות הבנין (בלי לדעת אם הוא אכן שומע אותו), עד להחלמתו המלאה ושחרורו. לאחר מכן סִפר הרב ינובסקי שחש כיצד משתפרת הרגשתו כל יום בעקבות הקריאה. לימים הוא התבטא כי ר' אשר הציל בכך את חייו.

[ג] דניאל ט, כב.

[ד] שם פסוק כא.

בשני הפסוקים – "ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מֻעף ביעף נגע אלי כעת מנחת ערב. ויבן וידבר עמי ויאמר דניאל עתה יצאתי להשכילך בינה" – רמזים מופלאים (בנוסף לגימטריא דלקמן בפנים):

ההתחלה – "ועוד אני מדבר בתפלה" = 910, שעולה ה פעמים יעקב (יעקב פנים ואחור), סוד פעמים אחד, והסוף – "ויאמר דניאל עתה יצאתי להשכילך בינה" = 1820, סוד פעמים הוי' (י"פ יעקב) כו', "נעוץ סופן בתחלתן", "שלם וחצי"!

בשני הלשונות 10 תבות (משולש 4) ו-45 אותיות (משולש 9). באמצע יש 16 (4 ברבוע) תבות ו-64 (8 ברבוע, יחס מושלם של 1:4) אותיות – "והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף נגע אלי כעת מנחת ערב. ויבן וידבר עמי" = 4394 = 2 פעמים 2197 = 13 בחזקת 3!

26 התבות של שני הפסוקים = 7124 = 26 פעמים (מממוצע כל תבה) 274 (ב"פ 137, קבלה כו'), מרדכי, לאה-רחל כו'! "והאיש גבריאל אשר ראיתי" = 1690 = 10 פעמים 13 ברבוע = הוי' פעמים א-דני ("ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל אשר ראיתי" = 2600, הוי' פעמים 100). "בחזון... עמי" = 2704 = 52 ברבוע (1690 = י פעמים 169, 2704 = הוה פעמים 169 – 4394 = י-הוה פעמים אחד ברבוע)! נמצא ש-7124 מתחלק לארבע כפולות רצופות של שם הוי' ב"ה: 910, 1690, 2704, 1820! ה'כנף' של שני הפסוקים = 1332 הנ"ל!

עוד כמה רמזים: "מדבר" ("ועוד אני מדבר בתפלה") = "גבריאל" ("והאיש גבריאל גו'") – גבריאל הוא כח המדבר בהיות בנין המלכות (הדבור, עלמא דאתגליא) מן הגבורות (דגבריאל). "האיש גבריאל" = 562 = "לא תנאף" ("והאיש גבריאל" = "ולא תנאף" כמו שכתוב בואתחנן) = עולם התהו וכו', היינו תיקון האישות, הכח גברא ("כאיש גבורתו"). "מנחת ערב" = 770, ממוצע כל אות = 110 = ראשי התבות "מנחת ערב" ("מנחת ערב" אותיות עם נחת רב). "כעת מנחת ערב" = 1260, יהלום 35 (יהודי) = כח פעמים מה (חכמה).

[ה] לשון חז"ל ביומא עז, א וסנהדרין צח, ב.

[ו] ע"פ דניאל יב, ט.

[ז] "אני מדבר בתפלה" מזכיר את הפסוק "אני מדבר בצדקה רב להושיע" (ישעיה סג, א) עליו דובר בפורים השתא – רמז לקשר הצדקה והתפלה, "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב 'אני בצדק אחזה פניך'" (ב"ב י, א), ראה אגה"ק ח. "עבֹדת הצדקה [השקט ובטח עד עולם]" (ישעיה לב, יז) היא גילוי האמונה בלבוש המעשה (כנודע, אמונה היא גם לשון ממון, הרשום על "וצדקה" ב"ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה") ו"עבודת התפלה", "עבודה שבלב", היא גילוי האמונה בלבושי המחשבה והדבור של הנפש. בתפלת משה במלחמת עמלק האמונה התפשטה עד לידים, כלי המעשה בנתינת הצדקה – "ויהי ידיו אמונה עד בֹא השמש" (שמות יז, יב), ותרגם אונקלוס "פריסן בצלו".

והרמזים: "אני מדבר בצדקה" "אני מדבר בתפלה" = 1332, יהלום 36 – ממוצע שני הלשונות 666 – והוא שוה פסוק הכותרת של עשרת הדברות, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". צדקה-תפלה = 714 = 7 פעמים אמונה. במספר סדורי צדקה-תפלה = 102 = אמונה במספר הכרחי!

[ח] ראה באורך בהתוועדות ליל פורים ש"ז (נדפסה ב"ואביטה" ויקה"פ).

[ט] של"ה תולדות אדם בית חכמה תנינא בסופו (ובכ"ד).

[י] פ"ג ועוד.

[יא] ספר יצירה פ"א מ"ד.

[יב] איוב לח, יט.

[יג] איוב כח, יב.

[יד] איכה ג, ו.

[טו] סנהדרין כד, א.

[טז] קול ברמה אותיות כג ו-רי ובכ"ד.

[יז] שמואל-ב ו, כב.

[יח] ראה סוד"ה "הפך ים ליבשה" תשי"ט.

[יט] "אור וחשך" עולה ישראל (541), סוד יחוד אבא ואמא וישראל-סבא ותבונה כנ"ל. שאר תבות הפסוק, "אי זה הדרך ישכן... אי זה מקמו" = 841 = 19 ברבוע = 21 בהשראה.

[כ] משלי יד, ל.

[כא] רבינו יונה עה"פ: "רוב הרפואות פועלות למקצת האיברים ונזק למקצתם, ולב הסבלנות חיי כל האיברים".

[כב] ראה מצודות ורלב"ג עה"פ.

[כג] יחזקאל יא, יט; לו, כו. וראה רש"י כאן.

[כד] ראה בת"י, רש"י, אבן עזרא ומלבי"ם עה"פ

[כה] רבינו יונה עה"פ.

[כו] ישעיה ס, יט-כ.

[כז] סוד ה' ליראיו שער "עבדו את הוי' בשמחה" פ"ו. ובכ"מ.

[כח] תהלים ק, ב.

[כט] יהושע ה, ח ("חיותם" שם היינו הרפואה וההחלמה מצער המילה, וכך מפרש כאן "חיי [בשרים]").

[ל] שמות כג, כו.

[לא] לקו"ת שה"ש כח, ד. ובכ"מ.

[לב] בשיעור כ"ו אדר.

[לג] ראה תקוני ז"ח תקונא קדמאה; קהלת יעקב ערך 'אבר' אות ב; ערך 'חדרים'.

[לד] ראה לקו"ת שה"ש לט, ד ואילך; המשך שמח תשמח ע' 7 (סה"מ תרנ"ז ע' קעט) ואילך.

[לה] ספר יצירה פ"א מי"ג.

[לו] ראה סוד ה' ליראיו ש"א פכ"ט.

[לז] אבות פ"ב מ"ד.

[לח] משנה כב.

[לט] "על כרחך" בגימטריא שמח! צריך את שניהם יחד – גם "על כרחך" וגם שמח לקיים את רצון השי"ת. הערך הממוצע של 6 אותיות "על כרחך" = חן – "ונח מצא חן בעיני הוי'" (בראשית ו, ח) – נח בנה את התבה בבחינת "על כרחך" וכך מצא חן בעיני ה' (בקבלת על מלכות שמים שלו). בכל על כרחך כתוב "אתה" (המוסיף ז"פ חן): "על כרחך אתה כו'" = 754 = חן פעמים אחד (חן במ"ק), 29 פעמים הוי' (ר"ת "על כרחך אתה" עולים ז"פ יג, אמן, והשאר נא פעמים יג). ה פעמים "על כרחך אתה" = 3770 = אד-ני פעמים חן. וביחד עם נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה (כדלקמן בפנים) = 4869 = 9 (אור, אמת במ"ק) פעמים ישראל.

רק המלה "כרחך" עולה אברהם (248), היהודי-המאמין הראשון. אמצעי התבות "על כרחך" = יצחק שהוא קדוש מרחם. במילוי, "על כרחך" – עין למד כף ריש חית כף = 1332 הנ"ל (יהלום לו, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"). רק "כרחך" במילוי הנ"ל = 1128 = 47, בטול, במשולש (ובמילוי חת = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

[מ] בראשית כג, ח.

[מא] ירמיה טו, א.

[מב] ראה קונטרס חסדי דוד אות עו, ובכ"מ.

[מג] אבות פ"ב מי"ב.

[מד] משלי ג, ו. וראה לקו"ש ח"ג עמ' 907 ועמ' 932; ח"י עמ' 104 ואילך; תשובת השנה מאמר "בכל דרכיך דעהו" פ"ג ומודעות טבעית ביאור ד (עמ' קעא ואילך, וראה שם גם בהפניות נוספות) למאמר "גולה וגאולה" (וראה גם הטבע היהודי עמ' רג).

[מה] איוב לב, ח.

[מו] "אתה חי" = חיות = כדת (עליו דברנו רבות בפורים) = משיח בן דוד (על מצח הצדיק רשום "אתה" ועל מצח משיח בן דוד רשום השם "כדת" היינו "אתה חי" – "דוד מלך ישראל חי וקים"). הערך הממוצע של ארבע תבות "על כרחך אתה חי" = טפטפיה, "שם המחשבה" (עליו דובר רבות בסעודת פורים אשתקד). ד"פ טפטפיה היינו כוונת האריז"ל (מ"ח מסכת טבת ושבט פ"ו מ"ד): טפטפיה עולה על צבא עולה על מגן עולה צוה פחד – השם טפטפיה הוא סגולה לשמירה, והוא היה רשום על מגן דוד המלך והוא מסוגל להמשיך רוח גבורה על צבא דוד ולצוות פחד, צוה פחד, על אויבי דוד.

[מז] פיוט "ואביתה תהלה" בתפלת מוסף ליוה"כ.

[מח] חגיגה טו, ב; סנהדרין קו, ב ורש"י שם; זהר ח"ב צא, א; זהר חדש שה"ש (צא, א); עמק המלך ש"א פ"מ. ראה גם ספר הערכים אות למד עמ' 135 ואילך.

[מט] דין-חשבון עולה נפש שעולה ה"פ אלהים כנודע.

[נ] הלקח והלבוב.

[נא] תניא פי"ח ואילך.

[נב] בראשית טו, ו.

[נג] שה"ש ד, ח.

[נד] שמות רבה כג, ה.

[נה] ראה זהר ח"ג קצח, ב.

[נו] מיכה ז, כ. "'אמונה אמיתית ביוצר בראשית" עולה יב פעמים יעקב, כנגד יב שבטי י-ה יוצאי ירך יעקב השלמים כולם ב"אמונה אמיתית ביוצר בראשית", וכמאמרם ליעקב "כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" (פסחים נו, א) – "שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד" (דברים ו, ד).

[נז] תהלים קיא, י; משלי ד, ז.

[נח] ישעיה מו, י.

[נט] החל מפ"א.

[ס] פי"ח.

[סא] אברהם אבינו, המאמין הראשון, חי אמונה-חכמה (175) שנים. הרמב"ם פותח את חיבורו "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו'" – זוהי מצות האמנת אלקות, המצוה הראשונה שקבלנו במעמד הר סיני, תחלת עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מלשון הרמב"ם "לידע" נלמד שהמצוה היא להמשיך בדעת את האמונה שלמעלה מטעם ודעת, על ידי החכמה שבנפש (המתיחדת עם הבינה ע"י עבודת התבוננות, כדלקמן) – אמונה-חכמה-דעת ראשי תבות אחד – "אחד היה אברהם" (יחזקאל לג, כד) "כי אחד קראתיו" (ישעיה נא, ב).

[סב] ראה מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ג עמ' תשמ ובכ"ד.

[סג] נמצא שכתר-חכמה-בינה הם אין-אין-יש, בגימטריא עדן-נהר-גן (ר"ת ענג), וממוצע כל מלה הוא קדם. אין-אין במילוי: אלף יוד נון אלף יוד נון = דעת (סוד "לידע שיש שם מצוי ראשון כו'", המשכת האמונה שבכתר בדעת על ידי החכמה כנ"ל). וביחד עם יש במילוי: יוד שין = "יברכך הוי' וישמרך" (שלש תבות כנגד כח"ב: מקור הברכה הוא בכתר, סוד "מאה ברכות בכל יום", "הוי' בחכמה" ו"שמירה לנוקבא" היינו בינה, ודוק) = יד-דוד פעמים אין. אם נוסיף אין-אין-יש במספר קדמי (1652, גם כפולת יד-דוד) נקבל 2506, ז"פ משיח.

[סד] משלי ג, יט.

[סה] ברית כהונת עולם מאמר "אור פני מלך" פ"ד; מאמר "הסתר אסתיר" פמ"ט ובכ"ד.

[סו] אבות ג, יז.

[סז] חכמה-יראה משלימות לטוב ברבוע (289), "ברא אלהים" ע"י "בראשית" – "ראשית חכמה יראת הוי'".

[סח] כש"ט (קה"ת) אותיות צגד, קלה, קס, קסב, קסג.

[סט] ישעיה נב, ח.

[ע] הקלטת כ"א אדר (נדפסה ב"ואביטה" ויקהל-פקודי).

[עא] תהלים קיא, י. "ראשית... שכל..." – ראשית-שכל = 1261 = 13 פעמים 97 = רש ועוד "לעיני כל ישראל".

[עב] ראה שיעור ליל פורים ש"ז (נדפס "ואביטה" ויקה"פ) בספירת הבינה.

[עג] אמונה התבוננות דעת = 1495 = 5 פעמים 13 פעמים 23 (חיה פעמים א-דני) = סכום כל אותיות האלף-בית מ-א עד ת. יש בשלש המלים 16 אותיות, 4 ברבוע, כאשר פנות הרבוע עולות 851 = חיה פעמים יחידה, ושאר האותיות עולות חיה פעמים יחוד (644). האלכסון היורד משמאל לימין = 900 = 30 ברבוע, השאר = 595, 34 במשולש (ק במספר קדמי). ידוע שאמונה-דעת משלימות ל-24 ברבוע.

[עד] אגרת כז וביאורה שם.

[עה] לקוטי לוי יצחק שם.

[עו] לקו"ת נצבים מט, ד (ע"פ פע"ח שער קריאת שמע פט"ו. ראה הגהת הרנ"ש לאוצרות חיים שער עתיק פ"ד).

[עז] אמונה-מלכות (מלכות יוצאת מה-מ של אמונה) = 598 = 13 פעמים 46; אמונה-תפארת = 1183 = 13 פעמים 91 (46 הוא הנקודה האמצעית של 91); אמונה-חכמה אמונה-כתר = 897 = 13 פעמים 69 (3 פעמים 23). הכל יחד = 2678 = 26, הוי', פעמים 103, אדם-נח = עשרת הדורות מאדם עד נח – אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח!

[עח] איוב ח, ד-ה. "איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה. מי שם ממדיה כי תדע" עולה "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב), הדִבר הראשון של עשרת הדברות, מצות האמנת אלקות כנ"ל (הדורשת התבוננות בעומק הבנתו כו').

[עט] ישעיה כו, ד.

[פ] שמואל-א ב, ב.

[פא] ברכות י, א.

[פב] שמות לב, ט.

[פג] תקו"ז תקון ע (קכט, א-ב).

[פד] אוצרות חיים שער הנקודים פ"ח.

[פה] נלמדה בשיעור כ"ו אדר – נדפס לקמן בחוברת.

[פו] ה"פתח" הראשון בתורה הוא "פתח האהל" (בראשית יח, א), בגימטריא תענוג, חדוה ברבוע, אהל לשון אור ("יהל אור") וגם בחינת אמונה (אור מקיף כאהל לשבת), והוא נאמר על אברהם לאחר ברית מילה – "והוא יֹשב פתח האהל כחם [חכם] היום" = עונג. "ישב פתח האהל" = 29 ברבוע = 21 בהשראה כו'. "ישב פתח האהל" ר"ת יפה, סוד "מה יפה ירושתנו", האמונה הירושה לנו מאברהם אבינו. ישב בתורה ז"פ "פתח האהל" (ביטוי עם 7 אותיות, "כל השביעין חביבין") = 3703, היינו חשבון השם של 42 אותיות לגרסת רב האי גאון. "פתח האהל" ר"ת פה, "פתח פיך ויאירו דבריך", כמבואר אצלנו במ"א פרצוף פ"ה בתורה. פה = 7 בהשראה, רוס"ת = ענג והכל = תענוג! היינו "והחכמה [פתח] מאין [רישא דאין, תענוג] תמצא". במילוי (חת), פתח – פא תו חת (כל אות 2 אותיות) – אותיות פתח אות = 895 = "וידבר הוי' אל משה לאמר" – פתיחת רוב פרשיות התורה. במספר קדמי, פתח = 1936 = 44 ברבוע. במ"ס פתח = 47 = בטול במ"ה, פנימיות החכמה-פתח.

[פז] ע"ח שמ"ד פ"א (מ"ת) ובכ"ד ע"פ תקו"ז תקון ע (קכט, א-ב).

[פח] ראה שיעור אור לכ' תמוז ע"ג, ובכ"מ.

[פט] הקדמת תקו"ז ז, ב.

[צ] ראה אמרי שפר ח"ג.

[צא] תהלים טז, ח.

[צב] כש"ט (קה"ת) אות רכא.

[צג] ראה תניא פמ"ג.

[צד] זהר ח"ב קכא, א. וראה שם פה, א.

[צה] חדוש תורה פלאי = 1050 = ג פעמים שכל, ממוצע כל תבה, היינו עצם השכל האלקי המשכיל את הבינה – "עתה יצאתי להשכילך בינה" (ממוצע כל תבה = "שכל טוב"). 1050 = פתח, 488, ועוד 562 = "האיש גבריאל" כנ"ל (שבא "להשכילך בינה").

[צו] והרמזים: פתיחת תורה חדשה = בראשית-בראשית. תובנה חדשה = 780 (תש"פ), משולש טל. פתיחת תורה חדשה פתיחת תובנה חדשה = מח פעמים חכמה, "חכמה מוחא", היינו ב"פ כד צירופי חכמה כנגד ח"ע וח"ת, "כֻלם ב-חכמה עשית". פתיחת תודעה חדשה = 1700 = מה-מאה פעמים טוב = י"פ נעים – "הנה מה טוב ומה נעים" (היינו התודעה החדשה שצ"ל "שבת אחים גם יחד", לא כל אחד בבידוד).

[צז] בספר אשא עיני.

[צח] מהדו"ת אות כח.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com