חיפוש בתוכן האתר

כתר תורה במגלת רות - סעודת ר"ח סיון – לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ע"ה - ר"ח סיון ע"ט – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ר"ח סיון ע"ט – כפר חב"ד

כתר תורה במגלת רות

סעודת ר"ח סיון – לעילוי נשמת ר' ראובן מרנץ ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור הקדמה למתן תורה מסביר בעומק את הקשר הפנימי והעצמי של מגלת רות לחג השבועות. פרק א מקדים שהכתר של מתן תורה הוא מעלת האשה ועבודת התשובה. פרק ב עוסק בדמות הנשית הממחישה את התשובה – אל הארץ, אל עם ישראל ואל התורה – רות, ה"אשת חיל". במגלת רות מתגלמות הדמויות הנשיות החשובות בתורה – האמהות הקדושות, חוה ותמר אשת יהודה. פרק ג מתמקד בנעמי, המוכיחה, המנחמת והמגיירת, היוצאת מהארץ להביא את הניצוץ הממתין בשדה מואב, כאשר שברון לבה, במצוקתה ותשובתה (על עזיבת הארץ), מאפשר הזדהות עם נפש הגר וזיהוי גר-צדק אמתי. פרק ד מראה כיצד המגילה שוזרת את יחוס דוד מהשופט המיוחס בעז-אבצן ומרות הגיורת המואביה. פרק ה, המפתיע וה'איז'ביצאי', חותם את ההתבוננות בשיא הכח הנשי ודחף-התשובה מלמטה למעלה של רות בהעלאת המ"נ שלה כלפי בעז בגרן – התעוררות בה תלויה ביאת המשיח. שיעור חשוב, הדולה סודי-סודות מעומק הפשט.

א. כתר תורה – מעלת האשה ועבודת התשובה

"אשת חיל עטרת בעלה"

לחיים לחיים, חדש טוב, חדש מבורך, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

בספר יצירה[ב] ישנה לכל חדש אות, דרכה ה' בורא ומחיה את החדש. יב החדשים נבראים, כסדרם, ב-יב האותיות ה"פשוטות" באלף-בית – ה-ו-ז-ח-ט-י-ל-נ-ס-ע-צ-ק – ניסן ב-ה, אייר ב-ו וכו' (חדשי הקיץ הם אותיות רצופות לפי הסדר – ה-ו-ז-ח-ט-י – ואחר כך יש דילוג). אם כן, האות של החדש שלנו, סיון, היא ז.

מה הכוונה הפשוטה של האות ז בכתבי האריז"ל[ג]? יש בצורתה י למעלה מה-ו, שמסמלת את "אשת חיל עטרת בעלה"[ד] (כך גם אנחנו מסבירים את כללות סוד האות ז בספר אותיות לשון הקדש[ה]). לא רק שהיא 'עטרה' לבעלה, למעלה ממנו, אלא כתוב בפירוש באריז"ל שהיא גם גוברת עליו. באופן הרצוי – זהו דבר טוב מאד (אך אם לאו, רע מאד שהנוקבא מעל לדכורא, כמבואר שם). כך כתוב על שרה ואברהם, "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[ו], היא האשה הכשרה שעושה-מעצבת את רצון בעלה[ז]. הרצון הוא כתר על הראש, עטרה.

"אשת חיל עטרת בעלה" – ראשית התורה

מה הקשר של "אשת חיל עטרת בעלה" של ה-ז לחדש סיון?

בסיפור שלפני עשרת הדברות, "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני"[ח], כתוב "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"[ט]. חז"ל[י] מפרשים שקודם "כה תאמר לבית יעקב", לפנות בלשון רכה לנשים, ואחר כך "ותגיד לבני ישראל", דברים קשים כגידים לגברים. האריז"ל מפרש ש-ז גם לשון כלי זין – האיש דרכו לכבוש, צריך כלי זין, זו הגבורה של ה"תגיד לבני ישראל", אבל קודם, העטרה על הראש של ה-ז, היא "כה תאמר לבית יעקב", היא באה קודם. אז יתקיים אצל בני הזוג "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", היא עטרת בעלה, עושה את רצון הבעל. פרשה זו מסיימת "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", ורש"י כותב "לא פחות ולא יותר", המסר לבני ישראל הוא בדיוק המלים האלה, החל מ"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", הקדמת-העדפת האשה על הגבר.

כתוב[יא] שמהעטרה על הראש, ה"אשת חיל", נמשכות "ברכות לראש צדיק"[יב] – "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה"[יג]. אם כן, כל התורה כולה מתחילה ב"אשת חיל עטרת בעלה" – ה-ב רבתי ד"בראשית", לשון ברכה[יד] (וכן "ביתו זו אשתו"[טו]). הברכה לא נמשכת לצדיק אלא ל"ראש צדיק", ל"אשת חיל" שלו. אפילו מי שלא נולד צדיק – אם יש לו אשה טובה, היא "עושה רצון בעלה", מעצבת לו רצון טוב ועושה אותו צדיק. זהו הסיפור המפורסם במדרש[טז], שחסידה נשאת לרשע ועשתה אותו צדיק (ואם להיפך – להיפך), ממנו מסיקים חז"ל מסיקים ש"הכל מן האשה" – "הכל" לשון כליל, כתר.

"נעשה ונשמע" – "תשובה ומעשים טובים"

כמובן, יש עוד כתרים בחדש סיון: בעשרת הדברות ששמענו במתן תורה יש כתר אותיות, וכתוב[יז] שכאשר הקדמנו "נעשה" ל"נשמע"[יח] זכינו בשני כתרים.

על פי פשט התורה היא חכמה, חכמה אלקית – "אורייתא מחכמה נפקת"[יט] – אבל כתוב ש"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים"[כ]. זהו מאמר מאד חשוב של רבא בגמרא – כה חשוב עד שבעל הראשית חכמה פותח בו את חיבורו. כלומר, כל חכמת התורה היא לשם תשובה ומעשים טובים, עליהם נאמר "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"[כא]. החכמה נדרשת כדי לדעת מה לעשות, אבל תכליתה תשובה ומעשים טובים. על ידי תשובה ומעשים טובים עושים לה' יתברך דירה בתחתונים – הרצון לשמו ברא את העולם ושם אותנו בו. והנה, תשובה ומעשים טובים עולים בדיוק כתר-כתר (כלומר, ממוצע כל ביטוי הוא כתר) – תכלית החכמה היא להגיע לשני כתרים, שהם-הם שני הכתרים של "נעשה ונשמע" להם זכינו לפני מתן תורה!

צריך להתבונן איזה כתר הוא תשובה ואיזה כתר הוא מעשים טובים: בפשט "נעשה" היינו מעשים טובים ואילו "נשמע" שייך לבינה-שמיעה, עליה כתוב "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[כב] – מתוך שמיעה-הבנה באה תשובה ו"מביאה רפואה לעולם"[כג]. אבל אם מסבירים כך, הסדר של "תשובה [נשמע] ומעשים טובים [נעשה]" הפוך מהסדר של "נעשה ונשמע", שעיקרו הקדמת "נעשה" ל"נשמע". האם תשובה מביאה למעשים טובים, או שמעשים טובים מביאים לתשובה?

כידוע, ישנן שתי תשובות[כד] – תשובה תתאה ותשובה עילאה. תשובה תתאה היא עזיבת החטא, מתוך רגש מרירות על ריחוקי מה'. תשובה עילאה היא תשובה מאהבה, כהסבר הרמב"ם[כה] שזו עבודה לשמה, עשיית האמת מפני שהיא האמת, ש"לא על מנת לקבל פרס"[כו]. "פרס" פירוש חצי, פרוסה, ואיני רוצה את הפרס-החלק – אני רוצה הכל, "אנא נסיב מלכא"[כז], את ה' עצמו, ולא את הפרס. זו תשובה מתוך שמחה רבה של הרגשת ההתקרבות לה' – הרגשה שאני מתקרב לה' ונדבק בו. אם כן, אפשר להסביר ש"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים" היינו שחכמת התורה מלמדת לעשות תשובה תתאה שמביאה למעשים טובים – הפשט של תשובה הוא שינוי מעשים, קבלת החלטה טובה לחיות על פי תורה, החלטה שהיא תכלית החכמה. אך "נעשה ונשמע" היינו מעשים טובים שמביאים את האדם לתשובה עילאה.

ב. רות ה"אשת חיל" – ריכוז הצדקניות

שרש נשמת רות

בכל אופן, הגימטריא היתה ש"תשובה ומעשים טובים" עולה כתר-כתר – מתוך החכמה עולים ל"אשת חיל עטרת בעלה", כוונת האות ז, האות של סיון, שהאשה היא הכתר, העטרה על ראש בעלה. יש כאן הדגשה של האשה (החל מ"כה תאמר לבית יעקב") וגם של התשובה.

מה עוד מדגיש בחג השבועות את מעלת האשה? מגלת רות, רות המואביה, שבאה ממקום מאד נמוך – לפי חז"ל היא הבת של עגלון מלך מואב[כח]. הוא זכה לכך כי ה' מצא בו איזה דבר טוב, איזה ניצוץ: כאשר אהוד השופט בא להרוג אותו ואמר "דבר סתר לי אליך המלך"[כט] הוא אמר "הס", שכולם יסתלקו משם, ואחר כך אהוד המשיך לומר ש"דבר אלהים לי אליך"[ל], שיקום לשמוע אותו, וכתוב "ויקם מעל הכסא". הוא היה "איש בריא מאד"[לא], שמן מאד, וקם מעל כסאו מתוך כבוד – וככה הלך לעולמו. האריז"ל מסביר[לב] שהוא הסתלק מתוך איזה הרהור טוב ורות ירשה את ניצוץ ההרהור הטוב, ה"הס".

יש עוד כמה פסוקים שהנביא אומר "הס", אבל זו ההופעה הראשונה של "הס" בתנ"ך, ועגלון אומר זאת. הס בגימטריא א-דני, שם המלכות[לג]. האריז"ל אומר שמה"הס" שלו יצאה נשמת רות, שבקבלה היא חלק המילוי של שם א-דני (אלף דלת נון יוד). שם א-דני במילוי (הס ועוד רות) עולה תרעא, "דא תרעא לאעלאה"[לד], "זה השער להוי'"[לה]. ה"אשת חיל", שהיא גם "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[לו], היא גם השער וגם העטרה על הראש.

"אשת חיל"

אם כן, צריך להתכונן לשבועות ולהתבונן אודות רות, החל מהיום – ר"ח סיון, האות ז, "אשת חיל עטרת בעלה". כמו ששרה עשתה-עצבה את רצון אברהם בעלה, כך רות עשתה-עצבה את רצון בעז בעלה, כדלקמן. כמה פעמים כתוב בתנ"ך "אשת חיל"? עוד יותר להבין שזו נקודת חג השבועות בדווקא. ברבות מ-תריג מצוות התורה נשים פטורות (יש בענין מאמר יפה ב"ואביטה" של השבוע[לז], בע"ה), ואף על פי כן סימן החדש הוא "אשת חיל עטרת בעלה", הדמות של שרה אמנו ושל רות המואביה[לח].

הביטוי "אשת חיל" חוזר בתנ"ך שלש פעמים, "בתלת זימני הוי חזקה"[לט]. יש את "אשת חיל מי ימצא"[מ] שאומרים בליל שבת לפני קידוש, הפרק האחרון של ספר משלי. הפסוק השני הוא גם במשלי, קודם, "אשת חיל עטרת בעלה". ויש עוד "אשת חיל" אחת בכל התנ"ך, במגלת רות – "כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את"[מא]. בעז אומר לרות – סִפרו עליך, וגם אני רואה, "כי אשת חיל את".

אם כן, האשה היחידה, המסוימת, הידועה בשם, שנקראת "אשת חיל", היא אך ורק רות המואביה, אם המלכות. כתוב ששלמה המלך העמיד כסא "לאם המלך"[מב], ויש שני פירושים – או שהולך על רות או על בת שבע[מג]. גם את "אשת חיל מי ימצא" הוא אומר, על פי פשט, על אמו בת שבע. במקום אחד האריז"ל[מד] מסביר את ההבדל בין רות לבת שבע, ששתיהן בחינת "אם המלכות", מקור המלכות בישראל ("אם" היינו מקור) – הוא אומר שרות היא מלכות דז"א, עטרת היסוד (גם מקור לביטוי "אשת חיל עטרת בעלה"), ואילו בת שבע היא המלכות התחתונה, המלכות האמתית, לא מלכות דז"א אלא המלכות עצמה, פרצוף הנוקבא דז"א (מצד הגבורה).

ריכוז הצדקניות במגלת רות

במגלת רות, ה"אשת חיל", מרוכזות כל הנשים הצדקניות.

העם מברך את בעז בתחלה "יתן הוי' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל"[מה]. לפי פשט נעמי ורות הן חמות וכלה, בחינת אמא ובת, ה עילאה שבשם ו-ה תתאה (אלא גם הבת נקראת אם – אמא תתאה – רחל אמנו). לכן, פשט בקבלה[מו] ששרש נעמי ורות הוא בשתי האחיות לאה ורחל, "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל"[מז]. בברכה הקדימו את רחל ללאה. רש"י כותב, בשם חז"ל, שגם השבטים בני לאה הודו שרחל היא עקרת הבית. אבל "שבעים פנים לתורה"[מח] ועולה כפתור ופרח שנעמי ורות הן בחינת לאה ורחל והקדמת רחל ללאה היא הקדמת רות לנעמי – רות פועלת בהוראת נעמי ועד שנעמי 'מתעברת' ברות (כדלקמן), כך ש"כרחל ולאה" היינו רות שבתוכה נעמי והעם שבשער הכיר בכך. הפשט של רש"י ודאי אמת ונכון, אבל הפנימיות היא שקדימת רחל ללאה היא קדימת רות לנעמי. בכל אופן, כמו שתיכף נסביר, יש לנעמי ורות גם שרש יותר גבוה – שרה ורבקה (שגם הן כלה וחמותה).

בפסוק הבא מברך העם את בעז "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן הוי' לך מן הנערה הזאת"[מט]. באמת כתוב[נ] שרות עצמה היא גם גלגול של תמר. סיפור יהודה ותמר וסיפור בעז ורות מאד דומים – בעז הוא גלגול יהודה ורות היא גלגול תמר. בשני הסיפורים האשה היתה נבונה מאד, יותר מהאיש – "בינה יתרה נתנה באשה"[נא], גם בחינת כתר יחסית לאיש – והתבונה המיוחדת לה היא איך לתקן נשמות קודמות. תמר פתתה את יהודה כדי לתקן את ער ואונן, והדבר באמת קרה – פרץ וזרח, שני בניה מיהודה, הם תיקון ער ואונן, וכל מה שאומר החטא שלהם. הכוונה הפנימית של רות היתה אותו דבר, לתקן את מחלון וכליון, עד כדי כך שהאריז"ל אומר[נב] שמחלון וכליון הם עצמם ער ואונן בגלגול. אם כן, רות ותמר הן ממש אותו דבר וכך יהודה ובעז. כתוב שעובד, שנולד לבעז ורות, הוא גם גלגול של יהודה, שבעצם בפעם הזו רות-תמר הולידה אותו שוב.

חוש ההילוך – "אלך!"

החוש של חדש סיון בספר יצירה הוא חוש ההילוך. תמיד קושרים זאת ל"הליכות עולם לו"[נג], "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"[נד] – בסיון מקבלים את התורה ("הלכות הלכות"), בה צריך ללכת, "אם בחקתי תלכו"[נה]. בזכות התורה "ונתתי לכם מַהְלְכים בין העֹמדים האלה"[נו] – צריכים להיות מהלך, מי שכל הזמן מתקדם, לא עומד על מקומו אלא הולך הלאה. אבל סוד ההילוך קשור גם לרות:

יש שתי נשים בתנ"ך שאמרו אותה מילה נחושה – "אלך", 'אני הולכת!' – רבקה ורות. הראשונה שאמרה "אלך" היא רבקה, "והנה רבקה יֹצאת"[נז] מן הקליפות – היא בחינת גר, דומה לרות. כך גם המשפט הראשון של רות לנעמי כשבאה להתגייר הוא "כי אל אשר תלכי אלך"[נח]. אחר כך יש עוד שורת הצהרות – "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין וגו' ושם אקבר", שש מדרגות המוסברות[נט] כנגד נרנח"י ועצם הנשמה. בכל אופן, הכל מתחיל מ"אלך", "כי אל אשר תלכי אלך". רבקה אומרת רק "אלך" להוריה – 'גם אם תנסו למנוע אותי אני קמה והולכת, לא שמה עליכם...', "אלך!", 'אני עכשיו בתנועה נפשית לצאת מכם, מהקליפות, ולהזדווג עם הקדושה'.

גיור והליכה לארץ ישראל

בשתי הפעמים ה"אלך" לאותו כיוון, לכיוון ארץ ישראל. רבקה יוצאת ממקומה לכיוון ארץ ישראל. גם רות, על פי פשט, אומרת לנעמי החוזרת ארצה – "כי אל אשר תלכי אלך", 'אני הולכת איתך לארץ ישראל'.

חז"ל מפרשים[ס] שכל אחד מהלשונות של רות, כל ההצהרות, רומז לאיזו הלכה מיוחדת. לומדים מרות את תהליך הגיור על פי ההלכה – שצריך להודיע קצת מצוות לגר, לא מרבים יותר מדי, ואם הוא מקבל כל מה שמלמדים אותו ברצון טוב מיד מקבלים אותו. ההלכה הראשונה שנעמי אומרת לרות היא שיש לנו תחומין בשבת – אסור לנו לצאת מהתחום. רות מגיבה "כי אל אשר תלכי אלך" – אני אלך כמותך. ממש הופך את הפשט, שאלך לאיזה מקום – התחום מגביל את האדם, שיכול ללכת עד כאן ותו לא. חז"ל ראו לנכון לומר לנו שזו ההלכה הראשונה שאומרים לגר שבא להתגייר – להגביל את ההליכה שלו.

שוב, על פי פשט הכוונה הפוכה – רצון ללכת לארץ ישראל, בשני ה"אלך". כמה עולה ב"פ "אלך"? אמונה. רבקה הולכת לארץ ישראל, אל יצחק – ליצחק נאמר "גור בארץ"[סא], יצחק לא יוצא אף פעם מארץ ישראל, הוא-הוא ארץ ישראל (ידוע ש-ארץ ישראל עולה ד"פ יצחק, יצחק ב"רצוא ושוב" – י יצ יצח יצחק צחק חק ק). גם רות לארץ ישראל – "כי אל אשר תלכי אלך"[סב].

רות המתגיירת ונעמי המגיירת – רבקה ושרה

למדנו מכאן שמבחינה מסוימת בין ארבע האמהות רבקה הכי דומה לרות, ב"אלך". אבל מי המגייר כאן? נעמי. יש כאן בסיפור מגייר וגר – כנראה שזהו כל ענין ועצם מתן תורה[סג], כולנו גרים ויש כח שמגייר אותנו.

נעמי היא לא סתם מגיירת. היום יש סיפור שלם, צריך למצוא בית דין שיסכים לגייר, וכאן פשוט – יש נעמי אחת שהיא בית הדין והיא מגיירת. אבל מה בית דין צריך? הרבה בינה של "אזן מלין תבחן"[סד] – מתוך חוש השמיעה, שמיעת דיבורי הגר שבא להתגייר, צריך לבחון כמה הוא רציני. לא צריך להקשות עליו ולהקפיד עליו – אדרבא, צריך להקל עליו – אבל רק לשמוע שיש לו רצון להיות גר אמת, "אזן מלין תבחן" ראשי תבות אמת. אם הוא רוצה באמת, צריך מיד, בלי קשיים, לקבל אותו – לא מחכים. לחכות סתם זהו עיוות הדין, עיכוב הגאולה, כי כל גר מקרב את הגאולה[סה].

צריך "אזן מלין תבחן" בין גר צדק אמתי לאחד שאינו ראוי, והיו רק שתים שעשו את פעולת ההבחנה הזו – שרה אמנו ונעמי. מה המקצוע של שרה? מצד אחד, בית חב"ד של אברהם ושרה פעל רק לגייר כמה שיותר – לא היה משהו אחר לעשות – "אברהם מגייר את האנשים, שרה מגיירת את הנשים"[סו], אבל יש לשרה מעלה. הגמרא מספרת[סז] שגם עכשיו אברהם שוכב במערת המכפלה וראשו בחיקה של שרה, שחופפת את שערותיו. מה פירוש? כל שערה בראשו של אברהם היא גר, אבל יש גם לכלוך, פסולת בין השערות, גרים שאינם ראויים. אברהם לא מסוגל להבחין, אבל שרה מסתכלת מלמעלה על ראשו של אברהם ("אשת חיל עטרת בעלה"), חופפת אותו ומוציאה את כל הגרים הלא-ראויים. כך גם שרה ציוותה לאברהם לגרש את ישמעאל, שאינו ראוי להדבק בעם היהודי. מי עוד עשתה זאת, אב-טיפוס של מגייר? נעמי, עם ה"בינה יתרה" שלה. "סור מרע ועשה טוב"[סח], "שמאל דוחה וימין מקרבת"[סט] – שמאל דוחה את ערפה וימין מקרבת את רות. רואים שלנעמי יש בדיוק אותו חוש כמו שרה – לבחון את האמת והצדק של הבא להתגייר, שבאמת יהיה גר צדק.

הוספנו זאת רק להסביר שכמו שרות היא כמו רבקה, עם ה"אלך", נעמי היא כמו שרה. שרה היא ה"אשת חיל עטרת בעלה", "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה", "אשה כשרה [כמו שרה] עושה רצון בעלה" (תכונה זו קבלה רות משרה, באמצעות הוראת נעמי, וכדלקמן).

ארבע האמהות ושרשן בחוה

אם כן, יש לנו פה שרה ורבקה, ואמרנו שגם מפורש בקבלה שהיחס בין נעמי לרות הוא יחס לאה ורחל. אם כן, נעמי ורות כוללות את כל האמהות. נעמי היא שרה-לאה, בגימטריא ישראל (שנקרא על שם שרה, "כי שרית"[ע]) – שתיהן באות בדמות נעמי. רבקה ורחל – עיקר המלכות – באות בדמות של רות. רות מגלמת גם את רבקה אמנו וגם את רחל אמנו.

אם מחברים את שמות האמות שרה רבקה רחל לאה לשמות נעמי רות מקבלים 1862, מתחלק ב-7 ברבוע (מואב, משם באה רות) – מט פעמים חוה-חוה[עא]. השרש האמתי של זוגות הנשים (שרה-רבקה, לאה-רחל, נעמי-רות) הוא חוה ראשונה וחוה שניה (כמבואר באריכות במ"א על פי האריז"ל), חוה-חוה! אם נוסיף את השרש, חוה-חוה, הכל יעלה 1900, מאה פעמים חוה, שלמות של יפי פעמים חוה – כל המערכת הנשית ששייכת למתן תורה, לחג שבועות. שנזכה לתיקון חוה בשלמות[עב]. כל בעל יכול לרכוש לאשתו תיקון חוה במחיר מוזל לדלפונים, אבל אם אתה רוצה להיות גביר תשלם מחיר כפול...

ג. סודה של נעמי

נעמי – "מקבץ נדחי עמו ישראל"

איפה רמוז שנעמי היא הכח המגייר? זו כוונה שצריך לכוון בתפלה שלש פעמים בכל יום חול – בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלֻיותינו" החותמת "ברוך אתה הוי' מקבץ נדחי עמו ישראל"[עג], ראשי תבות נעמי[עד]. יש כח מיוחד בנעמי שהיא מקבצת "נדחי עמו ישראל".

בפשט הכוונה לקבץ יהודים שנמצאים בגולה, מפוזרים בתפוצות (כמו שכתוב על משיח, שפעולתו הרביעית תהיה לקבץ נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ[עה]). אבל מוסבר[עו] שלא אומרים 'גוי שנתגייר' אלא "גר שנתגייר" – הגר הוא ניצוץ קדוש של ישראל שנפל בקליפות – ולכן "מקבץ נדחי עמו ישראל" כולל גם את הגרים.

נעמי-מנעי – נעמי המוכיחה ונעמי המנחמת

נעמי היא בחינת אמא, כמו שרה ולאה, וראשי התבות "מקבץ נדחי עמו ישראל" רומזים שיש לנעמי כח מיוחד למצוא את הגרים-הניצוצות, לקבץ ולקרבם אותם, להחזירם לציון. אבל מה? הצירוף "מקבץ נדחי עמו ישראל" הוא מנעי. איפה כתוב "מנעי"? דווקא בהקשר לרחל ש"מבכה על בניה", "קול ברמה נשמע... מאנה להנחם..."[עז]. מה ה' אומר לה? "כה אמר הוי' – מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה". המלה הראשונה שה' אומר לרחל היא "מנעי", והוא מבטיח לה, בפשט, "מקבץ נדחי עמו ישראל" – "כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". הייתי יכול לחשוב שהיות ש"מנעי" אותיות נעמי, אולי נעמי קשורה לרחל, אך אמרנו שהיא בחינת לאה. אפשר לפרש, הפירוש האמתי, ש"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" הוא מאמר לאה-נעמי, האחות הגדולה, האמא, לרחל (רחל עצמה שוה דמעה-דמעה, שתי דמעות, כידוע[עח] – זו הכוונה של תיקון רחל, תיקון חצות).

יש עוד "מנעי" בתנ"ך? רק עוד פעם אחת, שתיהן בירמיהו הנביא. פעם אחת לרחל, אשר בוכה על פיזור עם ישראל בין העמים, וה' מנחם אותה ומבטיח לה, דרך נשמת נעמי, אותיות מנעי, "ושבו מארץ אויב... ושבו בנים לגבולם". הפסוק השני, בתחלת ירמיהו, נשמע דומה – "מנעי רגלך מיחף וגרונך מִצִמְאָה"[עט]. שם הפסוק הוא חלק מתוכחת הנביא לעם ישראל על שזונים אחרי אלהים אחרים – ומכך, בסופו של דבר, באות כל הצרות לעם ישראל. יש סיפוק מידי, אחריו הם רודפים, אבל אחרי הסיפוק שלהם בעבודה זרה באות כל הצרות, עד כדי שיוצאים לגלות יחפים ומתים בצמא. הנביא מוכיח אותם, ואומר שאם רוצים למנוע את הגלות והמות של הגלות, היחף והצמאה – שובו לה'! "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה" בכח התשובה.

שירת הנבואה בפסוקים האלה יפה מאד. בשניהם נאמר "מנעי", שתי בחינות נעמי – נעמי המוכיחה ונעמי המנחמת. הנחמה באה מאמא – "אמו תנחמנו"[פ], "נחמו נחמו עמי"[פא]. אך לפני שנעמי מנחמת היא מוכיחה ומזהירה את עם ישראל – לא רוצים להיות יחפים בגלות ולמות בצמאה? אז "מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה"!

יחוד נעמי ורות בהוד

איך הגענו לכל הענין? מכוונה פשוטה בשמו"ע שאומרים שלש פעמים ביום. מה מכוונים בברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל". בברכות שמו"ע יש ניקוד שם הוי' שונה לכל ברכה – כל אות באותו ניקוד (מופיע גם בסידור עם דא"ח של חב"ד, במהדורות הישנות) – ובברכת "מקבץ נדחי עמו ישראל" הניקוד הוא קֻבוץ, לשון קיבוץ נדחים. זו הכוונה הכי מתאימה בפשטות. קֻבוץ הוא ניקוד ספירת ההוד, כי גם הגלות, "רגלך מיחף", היא "הודי נהפך עלי למשחית"[פב], וגם קיבוץ הנדחים שייך לספירת ההוד.

כתוב שספירת ההוד היא המפגש בין אמא עילאה לאמא תתאה – "בינה עד הוד אתפשטת"[פג] (שמחה עד תמימות) ו"איהי בהוד"[פד], בזמן הזיווג המלכות עולה להוד. אם כן, בהוד נפגשות ומתייחדות לגמרי נעמי ורות. מה קורה כשהן מתייחדות? מיד אחרי שנעמי קבלה את רות כתוב "ותלכנה שתיהם"[פה], חוזרים לארץ. רש"י כותב, בשם חז"ל, דיוק שלא הייתי מדייק בעצמי – "בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקב"ה, כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי". זו בת של מלך גוי, עובד עבודה זרה, בת מואב, צאצאית של זנות (לוט ובתו) – וכשהיא רק אומרת שברצונה להתקרב לעם ישראל ולה' אלקי ישראל היא נעשית שוה לחלוטין לנעמי הצדקת, "ותלכנה שתיהם" בשוה, "שוין בקומתן". הכל רוח של מתן תורה והכל קשור, כמובן, למהפכה הרביעית עליה אנו מרבים לדבר[פו] – מהפכת הגיור כהלכה.

השלמת רות ל-תריג מצות

נוסיף כאן רמז ששייך לסוד הגיור של רות:

ידוע[פז] ש-רות היא תשלום תריג מצוות התורה. כל בן נח מחויב ב-ז מצוות, וכדי להיות יהודי צריך להוסיף עוד 606 מצוות, כמנין רות, ואז הוא שלם ב-תריג מצוות[פח]. המסר של מגלת רות הוא שהעיקר הוא רות – לקרוא לגוים להוסיף רות מצוות, לא להסתפק בשבע מצוות. זו ממש המהפכה הרביעית, שיתווספו רות מצוות בגיור.

אמרנו שפרשת "בחדש השלישי" חותמת "אלה הדברים אשר תדבר" תדבר בגימטריא רות. "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", שאף על פי שבני ישראל הם סגולה של ה' מכל עמי הארץ ("והייתם לי סגֻלה מכל העמים כי לי כל הארץ"[פט]), שיקחו אחריות להנהיג ("תדבר" לשון הנהגה) את כל עמי הארץ על ידי תוספת רות מצוות ל-ז המצוות.

עזיבת הארץ של נעמי

נפתח עוד משהו בקשר לנעמי: אלימלך איש נעמי, נעמי ושני הבנים, כולם ירדו מארץ ישראל. מה היה החטא שלהם? בפשט, שירדו מן הארץ – היה רעב בארץ והם ירדו מהארץ. גם רש"י מזכיר בכמה מקומות בפירושו[צ] שהחטא היה שעזבו את הארץ. הוא עונה בדבריו לשאלה פשוטה ומתבקשת – למה רק אלימלך ואחריו שני הבנים מתו, האם נעמי לא היתה אשמה באותה מדה? הוא מסביר שלכן נאמר באלימלך "איש נעמי"[צא], "שהוא היה איש נעמי ושולט עליה והיא טפלה לו לכן פגעה בו מדת הדין ולא בה" – האשה טפלה לבעל, והיות שהיא חייבת ללכת אחריו היא לא נענשה. יש "אשת חיל עטרת בעלה" ויש מה שהאשה טפלה לבעל. אמרנו שנעמי היא כמו שרה, שלמעלה מהבעל – אך כנראה יש בה שתי בחינות.

באותו פירוש רש"י מסביר שהיא לא יצאה פטורה מעונש. עוד לפני שהוא אומר שהיא טפלה לבעלה, לכן לא מתה, הוא אומר שמ"אלימלך איש נעמי" לומדים ש"אין איש מת אלא לאשתו"[צב]. יש פה אשה שבעלה ושני בניה מתים – היא גם צריכה למות? היא מתה שלש פעמים! אין עונש יותר קשה עבור אשה, יותר קשה משהיא תמות בעצמה.

חטא עזיבת הארץ – מתוך צרות עין

אמנם על פי פשט משמע שהחטא היה שיצאו מהארץ, אבל פעם ראשונה רש"י לא כותב כך. על הפסוק הראשון במגלה הוא כותב "עשיר גדול היה ופרנס הדור ויצא מארץ ישראל לחוצה לארץ מפני צרות העין שהיתה עינו צרה בעניי' הבאים לדוחקו לכך נענש". היציאה מהארץ היתה התוצאה, אבל החטא היה צרות העין. הוא היה פרנס הדור, הגביר של הדור – לאו דווקא גדול הדור בתורה, אבל הכי עשיר בדור – וכשהגיע הרעב ואנשים מתו בו היתה לו צרות עין לפרנס את כל העניים. יש סיפורים לפני חרבן בית שני שהגבירים הגדולים בירושלים לקחו על עצמם לחלק את כל רכושם בשביל להאכיל את היהודים במצור[צג] – כנראה תיקון של אלימלך.

שוב, רש"י כותב, ודאי פשט, שזהו חטאו העיקרי – שחס על ממונו – ועזיבת הארץ היתה צדדית. עד היום יש קשר בין הדברים – אם יש צרות העין בסוף עוזבים את הארץ. לארץ בא מי שלא חס על ממונו, כמו כל העליות הראשונות. מי שחס על ממונו לא בא לארץ, ואם הוא כבר בארץ ויש מצב קשה – הוא גם עוזב את הארץ. לעתיד לבוא, כשיבוא משיח, תיכף ומיד, "קהל גדול ישובו הנה"[צד] עם כל הרכוש הגדול של חו"ל, "כספם וזהבם אתם"[צה], כמו שהתורה מבטיחה והרבי חזר והבטיח, אבל זהו מצב של גאולה. בעולם הזה, הנסיון של הארץ – כפי שכותב גם האבני נזר, ופעם למדנו באריכות[צו] – הוא נסיון של פרנסה, וחטא אלימלך היה צרות העין.

נעמי המגיירת – בעלת תשובה

נעמי יצאה מהארץ וגם נענשה במיתת בעלה ושני בניהם, ואחר כך היא אומרת "הוי' ענה בי ושדי הרע לי"[צז] – היא מצדיקה את הדין, וכנראה גם עושה תשובה. בכך מתרצת עוד קושיא:

פעמיים בכל התנ"ך כתוב – ורש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא – שצדיק שעוזב את העיר "פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". קודם נאמר ביעקב אבינו, "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"[צח]. חז"ל שואלים[צט] מה הדגש ב"ויצא" – רק הוא יצא? גם חמרים וגמלים יצאו! מתרצים שכאשר צדיק יוצא מהמקום – פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה. יש רק עוד דמות אחת בתנ"ך בה נאמר כך, נעמי – "ותצא מן המקום אשר היתה שמה"[ק]. למה צריך לכתוב זאת? חז"ל אומרים[קא] אותו דבר, שכיון שיצאה פנה זיוה, הודה והדרה. יעקב יוצא ממקום טוב, באר שבע, והיא יוצאת ממקום רע, שדה מואב – אבל כל זמן שהיתה שם היא הזיו-ההוד-ההדר-השבח של המקום[קב].

נשאלת השאלה: יעקב צדיק, אין ספק, אבל נעמי, שהצטרפה לבני משפחתה בעזיבת הארץ, גם היא לא בסדר – למה מתייחסים אליה כמו ליעקב, כצדיקה? אפשר לומר שהכל לפי ערכין, כמו שאומרת האשה השונמית[קג] שיחסית לבני מקומה היא צדקת, כך נעמי צדקת יחסית לשדה מואב. אבל האמת היא, שכאשר קבלה את עונשה במיתת בעלה ושני בניה והצדיקה על עצמה את הדין – היא עשתה תשובה שלמה, והיא כבר יותר מצדיק. יש בנעמי מעלת "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[קד], מתאים לכך שנעמי היא בינה, תשובה עילאה.

כנראה בשביל להבחין בגרים צריך להיות בעל תשובה. רואים, כמו שאמרנו קודם, שהיום גיור מאד קשה – כל בתי הדין לא יודעים איך 'לאכול' אותו. למה? כי כולם צדיקים. בשביל לגייר צריך הזדהות אמתית, להיות כמוהו. הרבנים שיושבים בבתי דין לא מרגישים שהם כמו ה'גוי' הזה שבא להתגייר. מי יכול להרגיש ולהכיר בגר? רק בעל תשובה. אחר כך, מהגרים גם יוצאים בעלי תשובה. מי יוצא מהגיור, מהי כל מגלת רות? בפשט קוראים את רות בשבועות כדי לייחס את דוד המלך[קה], שנולד ומת בעצרת – זהו היום שלו – והוא "הקים עולה של תשובה"[קו]. שוב, לגיור צריך אחד שסבל – אשה כזו שהבעל ושני הילדים מתו, והיא מבינה למה, כבר יודעת למה.

היציאה למצוא את הניצוץ בשדה מואב

אמרנו פירוש אחד, שנעמי קבלה את שלה – קבלה עונש, הודתה ועשתה תשובה – ולכן כשהיא את שדה מואב, דווקא אז, היא צדיקה וכתוב בה "פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה של עיר", כמו ביעקב. אבל יש גם פירוש פנימי: אם מתבוננים ב"מזלא", בשרש הנשמה, צריך לומר עוד משהו – לא סותר, דווקא הולך יחד.

אמרנו שהיא אשה כשרה, כמו שרה, שעושה-מתקנת את רצון בעלה. כאן בעלה הוא כילי, הוא העשיר הכי גדול ביהודי ארץ ישראל אבל הוא לא רוצה לפרנס את הדור – היא לא יכולה להוכיח אותו, להוציא אותו מצרות העין?! הוא רוצה לעזוב את הארץ בשל צרות העין שלו? נעמי יכולה לקיים "מנעי" ולמנוע זאת! צריך לומר ש"מזליה חזי"[קז] – נעמי היתה בעלת חוש פנימי, שנקרא רוח הקדש, והיא הרגישה שהגם שרצון בעלה הוא פסול, מתוך צרות העין שלו, יש משהו בשדה מואב שמזמין אותה לבוא לשם. כמו שכתוב על כל בעלי החוש ורוח הקדש, ש"רואים ולא יודעים מה רואים" – באיזה מקום היא ידעה שיש שם איזה ניצוץ, "מהוי' מצעדי גבר כוננו"[קח] כתורת הבעש"ט הידועה[קט] – מחכה לי שם ניצוץ לתקן. בגלל אותו "מזליה חזי", שלא הבינה בדיוק, היא לא התנגדה בכל התוקף – לא צעקה והוכיחה בכל התוקף את בעלה – שלא לרדת מארץ ישראל. אחרת היתה צריכה לעשות זאת, אבל הרגישה את הניצוץ שמחכה לה דווקא שם בשדה מואב.

ד. יחוס דוד לבעז השופט ורות הגיורת

"אבצן זה בעז"

בכלל, מי הוא בעז – האחיין של אלימלך ובן-הדוד של נעמי[קי] – שעתיד להיות הגואל של רות? כתובקי שבעז הוא השופט אבצן[קיא]. מגלת רות מתחילה "ויהי בימי שפוט השופטים" וחז"ל אומרים שמדובר באבצן, ומחדשים שהוא-הוא בעז עצמו.

בספר שופטים מסופר שהיו לאבצן שלשים בנים ושלשים בנות. חז"ל אומריםקי שהוא ארס אותם וחתן אותם, ובכל פעם עשה משתה גדול כמו פורים – עשה מאה ועשרים סעודות, משתאות, ששים סעודות אירוסין וששים סעודות נישואין (והרשב"ם שם מסביר שסעודת נישואין היא משתה של שבעה ימים רצופים, שבע ברכות). לכאורה הוא טוב לב, אבל הגמרא אומרת שכל בניו מתו – כמו אצל אלימלך, אבל אצל אלימלך היו רק שני בנים – ובסוף נותר ממנו רק בן אחד. הוא נפטר מיד עם כשהתחתן עם רות, אחרי הלילה הראשון – כבר היה זקן – ונשאר ממנו רק עובד, סבו של "דוד מלך ישראל חי וקים"[קיב]. מה היה חטאו של אבצן לפי חז"ל? שלא הזמין את מנוח, אבי שמשון, בטענה "כודנא עקרה במאי פרעא לי" – מנוח הוא 'פרד עקר', ללא ילדים (עד הנס של לידת שמשון), והוא לא יפרע לי בהזמנות לנישואי ילדיו (כ"דרך ארץ קדמה לתורה"[קיג], הנימוס שהיה מקובל אז ביחס לסעודות כאלה[קיד]). קודם כל, לא בסדר לכנות אותו 'כודנא עקרה', ומכיון שלא הזמין את מנוח – בין שאר מכובדי המדינה – מתו כל בניו בחייו. סיפור לא סימפטי...

כשחשבתי על אבצן, איזה שם מיוחד יש לו, ראיתי ש-אב היינו אברהם ו-צ היינו יצחק, אז מי ה-ן? יתכן נון, אבי יהושע, אבל עוד יותר טוב – "ינון שמו"[קטו]. סתם עלה לי לראש, שכנראה אבצן הוא נוטריקון, תיקון, אברהם-יצחק-ינון (ינון הוא מלך המשיח). רק לראות אם ההרהור טוב – צריך לעשות את החשבון, לראות מה יוצא. כמה באמת יוצא אברהם-יצחק-ינון? 572, ד"פ אבצן (כלומר, אבצן ב"רצוא ושוב").

כל ילדי אבצן-בעז מתים בחייו, וכך גם אשתו. כאשר הגיעו נעמי ורות לארץ, "ותלכנה שתיהם", כתוב "ותהֹם כל העיר"[קטז] – מה היה שם, למה כולם היו בחוץ? כי גם אשתו של בעז מתה באות יוםקי. אצל נעמי מת הבעל ואז הבנים ואצל אבצן הבנים ואז האשה[קיז]. הוא נותר גלמוד, וכל האסונות האלה בונים את הרקע לסיפור – שמבעז והגיורת הזו יצא "דוד מלך ישראל חי וקים".

"פה אל פה" – פה פסוקים, פה מילים ו-פה אותיות

אמרנו שרות היא "אשת חיל עטרת בעלה" – איך הדבר מתבטא ביחס לבעז? נתבונן בסימן פסוקי המגלה: בכל פרשה בעלי המסורה נותנים סימן למספר הפסוקים, ענין חשוב, וגם במגלות יש חשיבות למספר הפסוקים ומציינים אותו. מישהו זוכר כמה פסוקים יש במגלת רות? פה פסוקים (חצי נעמי).

גם בתורה יש פרשה אחת עם פה פסוקים, בסוד "פה אל פה אדבר בו"[קיח] – פרשת ויחי[קיט]. זהו קשר בין יעקב לנעמי. בברכות יעקב לבניו לפני הגלות טמון שרש התורה שבעל פה, "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[קכ].

פה הוא מספר חשוב (בחכמת החשבון הוא מספר השראה של האות ז, בה פתחנו), את כל התורה קבלנו "מפי הגבורה"[קכא], ו-פה אותיות הוא מספר המינימום של אותיות שמאפשרות להציל ספר תורה מפני הדלקה בשבת[קכב] (כנלמד מפרשית "ויהי בנסֹע הארֹן"[קכג] – הנחשבת לספר בפני עצמו, בשל הסימניות לפניה ואחריה – בה יש בה בדיוק פה אותיות).

אם יש פה אותיות (בהגדרת ספר תורה) ו-פה פסוקים (בפרשת ויחי ובמגלת רות) צריכה להיות תופעת-בינים של פה מלים. בפסוקים של היום, של ר"ח סיון, פסוקי ההקדמה למתן תורה – "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו הוי' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" ("לא פחות ולא יותר") – יש פה מלים. זהו ה-פה של ההכנה, ה"מלכות פה" של מתן תורה.

יש כאן תופעה מאד יפה, שרק בשני הפסוקים הראשונים בין ששת הפסוקים יש 12 מלים ובשניהם מקום האתנחתא מחלק את המלים ל-ז ו-ה. נמצא ששני הפסוקים הראשונים הם בסוד "וקרא זה אל זה"[קכד]. הפסוק הראשון, "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים [ז מלים], ביום הזה באו מדבר סיני [ה מלים]". הפסוק השני, "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר [ז מלים], ויחן שם ישראל נגד ההר [ה מלים]". כל זה היה מאמר מוסגר.

חלוקת פסוקי מגלת רות – יחוס דוד לרות וליהודה

נחזור למגלת רות: האם יש איזו הפסקה בסיפור, איזו פרשיה מחולקת? לפי המנהג היום המגלה היא ארבעה פרקים, עם חלוקה די הגיונית, אבל זו לא חלוקה מקורית. הפרשיות הפתוחות והסתומות אינן מדויקות בנ"ך כפי שהן לעיכובא בתורה (דברנו על כך שלשום[קכה]), ובכל אופן יש מקומות שהחלוקה שלהן חשובה מאד ואומרת דרשני.

בכל מגלת רות, 80 הפסוקים הראשונים הם סיפור אחד בלי שום הפסקה באמצע הסיפור. ופתאום, בסיום, יש חמשה פסוקים אחרונים שהם פרשיה בפני עצמה – מ"ואלה תולדות פרץ" ("תולדות" מלא דמלא, כמו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[קכו]), עד "וישי הוליד את דוד". זו חלוקה מדויקת של המלה פהפ פסוקים בפני עצמם ו-ה פסוקים בפני עצמם.

הפרשיה הראשונה כבר מסיימת "עובד הוא אבי ישי אבי דוד". למה צריכים לחזור על היחוס? קודם היחוס לא התחיל מפרץ (היה רק אזכור של "ויהי ביתך כבית פרץ"), ובחמשת הפסוקים האחרונים מונים יחוס מדויק של עשרה דורות מפרץ עד דוד[קכז] (כמו שאמרנו, פרץ הוא תיקון ער, שעשתה תמר, שרש נשמת רות). למה צריך לחזור על היחוס? רש"י – בפירושו האחרון למגלה – כותב שיש פה שני יחוסים של דוד המלך, "לפי שייחס את דוד על שמה של רות המואביה חזר ויחסו על שם יהודה". כל פ הפסוקים הראשונים מייחסים את דוד המלך לרות המואביה ו-ה הפסוקים האחרונים נועדו לחזור ולומר שדוד מיוחס ליהודה, לאברהם אבינו. כלומר, יש לו יחוס יהודי, לא רק יחוס לגיורת. אצל דוד היחוס הראשון נקרא "קופה של שרצים מונחת לו מאחוריו"[קכח] – השפלות שלו, "והייתי שפל בעיני"[קכט], היא המכשירה אותו להיות מלך ישראל לעולם ועד.

אם כן, כל מגלת רות היא שמונים פסוקים של יחוס דוד לרות ועוד חמשה פסוקים של יחוס דוד ליהודה. הסדר הוא, כמו שאמרנו קודם, "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", "אשת חיל עטרת בעלה", סוד האות ז של חדש סיון, שהאשה קודמת לאיש, הגיורת קודמת למיוחס. רק כדי להיות פייר כלפי הגברים והמיוחסים, הגיבארענע, חוזרים ומייחסים את דוד לגז'ע, לגזע היהודים. אבל כל הסיפור של המגלה הוא לייחס את דוד ל"קופה של שרצים". אין לך "אשת חיל עטרת בעלה" יותר מזה – זהו הסה"כ, ה-פה של מגלת רות. עכשיו נכנסים ל-ב סיון, שנקרא "יום המיוחס" – שנזכה ל-ב היחוסים במגלת רות – היחוס לרות והיחוס ליהודה – עם 'ליידיס פירסט', קודם "אשת חיל עטרת בעלה".

רמזי דוד רות ונעמי

שוב, עיקר הסיפור של המגלה הוא איך שדוד יוצא מרות. כמה עולים יחד דוד-רות? כתר, כתר מלכות וכן כתר אותיות של עשרת הדברות, כתר תורה (וגם כתר כהונה בכלל, וכן כתר שם טוב שעולה על גביהם[קל]). מה אם נעשה את חשבון השמות המלאים שלהם? היא רות המואביה – לא סתם נקראת כך, חשוב לדעת שהיא מואביה. בא להדגיש את ההלכה של "'מואבי' ולא מואבית"[קלא]. טוב, הגואל (אחיו של אלימלך, יותר קרוב מבעז שהיה אחיין של אלימלך), לא ידע את ההלכה – דרשת חז"ל, אבל מדאורייתא – ש"'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית'", הוא היה עם הארץ, כמו מנוח. בעז קבל את ההלכה, ועל כן רוצים דווקא להדגיש את המואביה של רות.

רות המואביה דוד המלך עולה יחד 784, כח ברבוע, וממוצע כל מלה הוא דוד ברבוע. גם גימטריא פלאית. מה הקשר המספרי בין דוד ל-מואב? הוא שייך למואב, בא מעגלון מלך מואב. מאיפה דוד מקבל את המלכות? מצד אחד מקבל מיהודה, המלך בין השבטים, אבל יהודה לא היה ממש מלך. את המלכות הוא מקבל מעגלון, "איש בריא מאד" כנ"ל[קלב] – צריך לפני מתן תורה להיות בריא מאד. לא שמן מאד דווקא, אבל כמו שאומרים היום "בריא מאד", תנאי לקבלת התורה... דוד עולה 7 ועוד 7, 14, ו-מואב עולה 7 פעמים 7, 7 ברבוע.

כמה פעמים כתוב "מואב" (בלי אותיות נוספות) במגלת רות? שבע פעמים. וכמה פעמים כתוב "מואביה" (בצורות שונות)? גם שבע פעמים. גם מסורה של פלא. יש דוד פעמים מואב במגלת רות מחולק ל-7 ו-7 – 7 פעמים "מואב" ו-7 פעמים כל צורות "מואביה", משהו יפהפה.

איפה היא היתה בפרט? ב"שדה מואב" (זה "המקום" שנעמי ורות יצאו ממנו). שדה מואב בגימטריא משיח. כנראה מקום מחויב – משיח יכול לבוא רק משדה מואב, בגימטריא משיח. יש פסוק "מצאתי דוד עבדי"[קלג] וחז"ל אומרים "היכן מצאתיו? בסדֹם"[קלד]. למה? מלוט, הסבא-רבא לוט היה בסדום, ומשם סיפור הבנות ולידת מואב. הכל מתחיל מסדום, ס-ש מתחלפות – סדֹם נוטריקון שדה-מואב. מסדום מגיעים לשדה מואב, שם "מצאתי דוד עבדי" – בסדום ובשדה מואב, בגימטריא משיח.

מה הגימטריא של נעמי-רות? כתוב בסוד הוי' ליראיו – ביאת המשיח. ראשי התבות שלהן הם נר – "ערכתי נר למשיחי"[קלה]. דוד נקרא נר, "נר ישראל"[קלו]. "ערכתי נר למשיחי" הכוונה נעמי-רות. איפה היום שדה מואב? צריך להגיע לשם. אפשר לשיר "שתי גדות לירדן". [נגנו.]

לחיים לחיים. איפה זה שדה מואב? מול איזו עיר בארץ? מול חברון, מקום האבות[קלז]. אכן אלימלך ומשפחתו יצאו מבית לחם לשדה מואב ונעמי ורות חזרו לבית לחם[קלח].

כתוב "ורות דבקה בה"[קלט], בנעמי. בבריאת העולם כתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[קמ] וכאן כתוב "ורות דבקה בה". נעמי ועוד "ורות דבקה בה" עולה 900, סוד הלב היהודי, שלשת הצדיקים שמתחברים אליהם ומתעצמים עמם בחג השבועות – משה-דוד-ישראל, משה רבינו, דוד המלך וישראל בעל שם טוב (כנ"ל). הכל יהודה ברבוע.

ה. תיקון ליל שבועות – לא לדחות את היחוד

תכלית הגיור – יחוד בעז ורות

בעצם, כל סיפור מגלת רות הוא סיפור היחוד – המפגש בין רות ובעז שמשניהם בסוף נולד דוד. את כל הקשר של רות עם בעז מנחה נעמי. נעמי אומרת לרות: "ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגרן אל תודעי לָאיש עד כלֹתו לאכל ולשתות. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגלית מרגלֹתיו ושכבת והוא יגיד לך את אשר תעשין"[קמא]. יש כאן תופעת קרי וכתיב מענינת – הכתיב "וירדתי" ו"ושכבתי" והקרי "וירדת" ו"ושכבת". כתיב וקרי נוגעים לפשוטו של מקרא (כמו שרש"י מפרש בכמה מקומות), וכאן רש"י אומר שבכתיב "וירדתי" והקרי "וירדת" הכוונה ש"זכותי תרד עמך" – אם תקיימי את "ורחצת וסכת ושמת שמלֹתיך" זכותי תעמוד לך (ובפנימיות, יש כאן הזדהות של נעמי עם רות, עד שכביכול נעמי 'מתעברת' ברות בעת ירידתה לגורן, וכנ"ל).

איך רש"י מפרש (לפי חז"ל) את "ורחצת וסכת ושמת שמלֹתיך"? "'ורחצת' – מטנוף ע"ז שלך. 'וסכת' – אלו מצות. 'ושמת שמלותיך' – בגדים של שבת". רות כבר גיורת, אבל לפני שהיא הולכת אל בעז היא צריכה – בחויה של "וחטאתי נגדי תמיד"[קמב] – לרחוץ שוב משמץ עבודה זרה, ממה שנותר מטינוף העבודה זרה שנקראת צואה[קמג]. אחר כך "וסכת" – סיכה בשמן טוב, עם ריח טוב – היינו הידור בכל תריג מצוות התורה. קודם להתרחץ מהשארית, הרשימו של העבודה זרה, ואחר כך "וסכת" בריח הטוב של המצוות, ובסוף "ושמת שמלֹתיך עליך", בגדי שבת. זהו סדר של חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה[קמד] – "ורחצת" הכנעה, "וסכת" הבדלה ובגדי שבת הם תענוג-המתקה.

רואים כאן שכל תהליך הגיור חוזר על עצמו לקראת היחוד עם בעז – ההתקרבות לעם ישראל והשידוך עם בעז ממש מתחברים כאן, התשובה-הגיור והנשיות, התכונות המיוחדות של "כתר תורה" שמתגלמות ברות.

תכונות רות – חכמה וצניעות

למרות ההוראות המפורטות, יש ברות איזו תובנה של צניעות אפילו יותר מנעמי: נעמי אומרת לה לפי הסדר ורחצת-וסכת-ושמת-וירדת, אבל בסיפור כתוב[קמה] שהיא ירדה לגורן ואחר כך עשתה את כל הוראות חמותה. למה? כי הבינה שאם תרד לגרן אחרי שתרחץ וכו' יחשדו אותה כזונה[קמו]. זו תובנה ששייכת למלכות (ה תתאה, רות) ולא לבינה (ה עילאה, נעמי) – יש חוש של המלכות לנהוג בצניעות כדי לא להחשד, "והייתם נקִיִם מהוי' ומישראל"[קמז]. נעמי במקום יותר גבוה, לא חוששת מחשד, ולכן אומרת לעשות את הפעולות ואז לרדת.

כשבעז רואה לראשונה את רות בשדה הוא שואל "למי הנערה הזאת?"[קמח] ואומרים לו שזו נערה מואביה שחזרה עם נעמי משדה מואב. רש"י שואל את שאלת חז"ל, וכי דרכו של בעז להתענין בכל נערה שמסתובבת? כך הוא שם עין על כל הבנות?! חז"ל אומרים, ורש"י מביא בפשוטו של מקרא, שראה בה "דברי צניעות וחכמה" בשונה מכל הבנות. כל הבנות כאן יהודיות טובות, ויש פה מואביה אחת ששבה עם נעמי משדה מואב ויש בה באופן מיוחד צניעות וחכמה. מה החכמה? שהיא יודעת ששתי שיבולים הן לקט ושלש שיבולים כבר לא. מה הצניעות? שהיא דואגת לא להתכופף כשהיא מלקטת את השבולים – שבולת גבוהה לוקחת בעמידה, אבל שבולת על הארץ היא מתיישבת להרים, כדי לא להתכופף באופן לא צנוע. משהו על טבעי, אבל היא עושה זאת בצניעות וחכמה. רואים שצניעות וחכמה הולכות יחד ("ואת צנועים חכמה"[קמט]), וכנראה בין רות למושגים צניעות-חכמה יש איזה יחוד (כדלקמן).

הצניעות והחכמה של רות הן רגישות המלכות – לא דברים ששמעה מנעמי. אצל כל אחד, יש דברים שלומדים מהרבי ויש דברים שהם גילוי הטבע הפנימי הטוב. במיוחד אצל גר צדק, יש דברים טבעיים בהם הוא מצטיין אפילו יותר מאשר געבארענע, לכן משיח תלוי בגיור.

פתוי רות ועקשנות בעז

כשלומדים את פשט הסיפור, עם פירוש רש"י, רואים שבעז לא הסכים למה שרות רצתה – רות באה לפתות אותו, שיגמור את המעשה באותו לילה, והוא לא עשה זאת. כנראה חזרה מאוכזבת, ספרה לחמותה מה היה, ונעמי נחמה אותה שזהו איש אמין – אל תחששי שישהה וימשוך, הוא יגמור זאת עוד היום, "כי לא ישקֹט האיש כי אם כלה הדבר היום"[קנ].

רש"י כותב שהיא עשתה את כל המאמצים שהוא יתייחד איתה באותו לילה, והוא לא הסכים. לכן הוא ענה לה "ליני הלילה והיה בבקר"[קנא] ורש"י מסביר "'ליני הלילה' בלא איש", תשארי רווקה עוד לילה אחד. רש"י מסביר שרות טענה שהוא דוחה אותה בדברים, ואז הוא אומר "חי הוי'" – נשבע שיגמור את הענין, שלא תחשוש. חז"ל אומרים[קנב] (ורש"י מביא) שהוא לא נשבע רק לה, אלא נשבע ליצרו – היצר הרע שלו – שגם רצה לגמור זאת תיכף ומיד ממש וטען שהוא פנוי והיא פנויה ואין כאן איסור חמור. לכן הוא נשבע "שלא יבא עליה אלא על ידי נישואין".

מה היה קורה אילו? לידת משיח מבעז ורות

רות היתה צדקת ונעמי גם היתה צדקת, וכל מה שרות עשתה היה "ותעש ככל אשר צותה חמותה"[קנג] – תכנית משותפת, שבעצם כולה תכנית של נעמי שרות בצעה. למבצע יש תובנות יותר גם מלמשלח, כמו שאמרנו. אפשר לחשוב שרות פחדה שהוא זקן, שאולי הוא ימות – כמו שאכן קרה למחרת חתונתם – ואין זמן. בכל אופן, יש לחקור, אילו היו גומרים באותו לילה, כרצון נעמי ורות, מה היה קורה?

מתבוננים כעת במשהו שלא כתוב בפירוש. אתמול סברנו שתורה-תפלה-צדקה הולכים יחד[קנד]. עיקר הווארט (שלא הגענו אליו) הוא שלפני שהולכים לומר דברי תורה – לתת שיעור לתלמידים, לדבר לפני ציבור – צריך לתת צדקה ולהתפלל שלא אדבר שטויות (ואם כן אדבר שטויות – שהן תהיינה שטות דקדושה...).

שוב, מה היה קורה אם בעז היה נוהג כרצונה של רות והם היו גומרים, באותו לילה, ללא נישואין? כנראה מיד היה נולד משיח[קנה]. זהו היה רצונה של רות, כמובן. [אם כן, למה גם היצר שלו רצה זאת? אולי מדובר ביצר הטוב?!] היצר הרע מנבא, מצד שרש האורות דתהו שבו, ואינו יודע מה מנבא[קנו] (ועל דרך פירוש הבעל שם טוב ל"רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף"[קנז]). בעז החליט לעשות על פי תורה – תורת אמת, תורת חסד, תורת חיים – ונשבע ליצרו. אבל דווקא ליצר יש "אורות מרובים דתהו".

אצל רות, התשוקה שהיתה לה – ה"העלאת מ"נ" שלה – היתה תופעה חד-פעמית, באין ערוך להתעוררות רגילה. כתוב בפרקי אבות "אין לך אדם שאין לו שעה"[קנח] – השעה של רות היתה השעה שהלכה לגרן בלט, ברדל"א, ובעז שם את ידו על ראשה והרגיש שהיא אשה[קנט]. היתה אצלה העלאת מ"נ ממקור נעלה ביותר – כנראה לא היתה עד אז בעולם אשה עם העלאת מ"נ עצמית כמו שהיתה לרות בשעת מעשה, והוא פספס זאת. העיקר הוא העלאת מ"נ, לא המשכת מ"ד, שהיא מקרית לחלוטין. המשכת הנשמה מלמעלה היא על ידי האתערותא דלתתא, "אשה מזרעת תחלה"[קס], וכאן היא היתה לגמרי בתנועה של מסירות נפש. "אורות מרובים דתהו" הם בבחינת "גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה"[קסא]. בסופו של דבר בעז קיים את המצוה לשמה, אבל לא נולד מהם משיח מיד. נולד דוד, "דוד מלך ישראל חי וקים", וממנו יצמח משיח באיזה שהוא זמן.

ידיעת הקץ של רבי נחום מטשרנוביל בזכות העקשנות

כתוב שבין צדיקי החסידות רק רבי נחום מטשרנוביל ידע את סוד הקץ, מתי יבוא משיח. בזמנו היה צדיק שאמר עתידות ודבר על הקץ, והוא אמר 'מי שיודע אינו מגיד ומי שמגיד אינו יודע', רק אני יודע. איך הוא זכה לדעת את הקץ? מעשה שהיה כך היה:

היה לו מנהג שהקפיד עליו כל חייו, וידוע שמנהג שאדם מקפיד עליו גם כאשר קשה לו מאד – יש סיעתא דשמיא מהשמים לקיימו. מנהגו היה שכאשר לומד תורה אף פעם לא המשיך הלאה עד שיבין – אם לא מבין הוא יושב ושובר את הראש עוד ועוד, ובשום פנים לא מסכים להתקדם עד שלא יבין או עד שיגלו לו מהשמים. היו צדיקים שיעצו בדיוק ההיפך, כמו רבי נחמן[קסב], שהעיקר הוא להתקדם הלאה – אם אינך מבין על אתר תמשיך ללמוד ותבין למפרע. הוא נהג ההיפך, לא מוכן לזוז עד שהוא יבין. פעם אחת הוא למד בזהר והגיע לאיזה קטע שלא הבין. הוא עמל והתייגע ביגיעה של תורה, הרבה מאד, ועדיין לא הבין. הוא פנה לשמים שיגלו לו מן השמים – הוא שובר את הראש, עושה את כל המאמצים, לא מבין ולא יכול להתקדם הלאה. אמרו לו מהשמים – קדימה, הלאה, אל תתעכב על הענין. הוא אמר שיש לו מנהג קבוע, אף פעם לא התקדם כשלא הבין. אמרו לו – הפעם תוותר על המנהג, תתקדם, כי בשביל להבין את קטע הזהר הזה צריך לדעת מתי קץ הגאולה. הוא התעקש שאינו מתקדם הלאה לפני שהוא מבין. היות שבאמת כל חייו מסר את הנפש על הנהגה זו היו חייבים מן השמים לגלות לו את הקץ, ולכן רק הוא בין כל הצדיקים ידע, וקיים בעצמו 'מי שיודע אינו מגיד, מי שמגיד אינו יודע'.

לדעת לא לפספס

רואים מכאן שלפעמים צריך להתעקש על משהו עד הסוף, ולא להתקדם הלאה – לא לחשוב מה שיהיה. אפילו לא לחשוב שמה שיהיה יהיה על פי תורה, מאה אחוז כשר וישר. לעניננו, אם רות היתה זוכה ממש להתעצם עם שרש כל נשות ישראל הצדיקות, משרה אמנו והלאה, היא היתה מתעקשת לא לעזוב את בעז, לא לתת לו להיות צדיק. שוב, אם רק חושבים על הסיטואציה, התעוררות כמו שהיתה בה אז לא תהיה מחר בלילה, כשכבר יהיה על פי הלכה – אז הכל יהיה קר יחסית. זהו פספוס אדיר.

[איך הוא היה אמור לדעת?] בקלות אפשר היה להבין. הוא ידע כמה היא צדיקה. בתחלה הוא חשב שהיא שד, "ויחרד האיש"[קסג] – שד הוא סתם אורות דתהו – אך כשראה שהיא רות[קסד], החכמה והצנועה, הוא היה צריך להבין שאפשר להמשיך כאן את האורות דתהו בכלים דתיקון ולהביא משיח).

קדימת הכתר לחכמה – "דרך ארץ קדמה לתורה"

קוראים למה שמדובר כאן קדימת הכתר לחכמה: בעז עשה על פי חכמה, אבל "תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". אפשר להסביר כחידוש, שתכלית החכמה היא להביא את עצמך למצב שצריך לעשות תשובה והרבה-הרבה מעשים טובים כדי לכפר, ה' הטוב יכפר. הוא נהג על פי חכמה, חכמת התורה, אך לא הגיע לתכלית החכמה. חבל. צריך לעשות לו תיקון. כנראה שזהו "תיקון ליל שבועות" – לעשות תיקון לבעז, ואז יש סיכוי שיבוא משיח.

בעז היה יותר חכם מהגואל, שלא ידע את ההלכה של "'עמוני' ולא עמונית, 'מואבי' ולא מואבית"[קסה]. מסוכן להיות יותר חכם, כי אם אתה יותר חכם אתה גם פחות חכם ממדרגה עוד יותר גבוהה. הגואל (דודו של בעז) לא ידע שאפשר לקיים זאת בתכלית הכשרות, כשר למהדרין על פי תורה, ובעז ידע – אבל בגלל חכמתו גופא בעז פספס את הזדמנות-הפז החד-פעמית בכל ההיסטוריה, כמו שאמרנו שספק אם היתה בכל ההיסטוריה כזאת העלאת מ"ן.

ההתעוררות הכי קרובה לכך, מצד העלאת מ"נ, היא של תמר (שרש רות, כנ"ל). אצל תמר יהודה אמת חשב אותה לזונה, באמת היה שם יצר הרע. כאן הוא ידע, היא אמרה מי היא – היא רצתה שיהיה במודע ובתכלית הקדושה. שוב, היא עשתה את כל ההכנות שלה – "ורחצת וסכת ושמת שמלֹתיך", בגדי שבת – וכזו הזדמנות פז לא תהיה עוד פעם. מה ההבדל? הוא רצה על פי חכמה והיא רצתה כתר, ואפילו שני כתרים.

על המדרגה הזו כתוב "דרך ארץ קדמה לתורה" – היא רצתה דרך ארץ שקדמה לתורה, שלמעלה מהתורה גם מהתורה, ו"דרך ארץ" הוא גם כינוי לזיווג[קסו]. אמרנו קודם שרש"י כותב שפעם ראשונה שהוא ראה אותה, ו"הכל הולך אחר הפתיחה", הוא ראה בה צניעות וחכמה (גם ה"ותבוא בלט" כאן היה בתכלית הצניעות, יותר צניעות מהדרכת נעמי, כנ"ל). נסיים בגימטריא: כמה שוה רות-צניעות-חכמה? 1305, "דרך ארץ קדמה לתורה" (שעולה "אשה כי תזריע וילדה זכר"[קסז] – הסוד של לידת משיח[קסח] מכח "אשה מזרעת תחלה", תכלית העלאת המ"נ, כנ"ל).

ברכה לשבועות

עד כאן, שיהיה לנו חג שמח, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. רות היתה צריכה לקיים את "אשה כשרה עושה רצון בעלה" – היא נסתה ולא הצליחה. היא היתה צריכה לעצב לו את הרצון נגד החכמה שלו. נאחל שאנחנו כן נזכה בימים אלה שלפני מתן תורה ל"דרך ארץ קדמה לתורה".

שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" – הקב"ה הוא החתן שנותן לנו את התורה, אבל העבודה שלנו להיות הכלה החכמה והצנועה, הנועזת וההחלטית, שמקבלת את התורה מלמטה בהקדמת "נעשה" ל"נשמע" ובחתירה ל"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים". הקדמת ה"נעשה" ל"נשמע" כאן אומרת שעוד לפני שה' יאמר לנו מה לרצות – אנחנו רוצים יותר מהכל להביא גאולה בגילוי ה' בעולם. התשוקה שלנו להתגלות של ה', להולדה של משיח במציאות, צריכה להיות חזקה יותר מהרצון של ה' לתת לנו חכמה-תורה. כשאנחנו רוצים לממש במציאות את תשוקת ה' בבריאה, "דירה בתחתונים", מתוך שברון לב ותשובה על קשיי המציאות ומה שקלקלנו בה ומתוך שמחה ביעד המקווה – נצליח לתרגם את גילוי התורה שנקבל ל"מעשים טובים" ומאירים, המתקנים את העולם במלכות ש-די.

חסידים וגבירים

למה בעז ישן בגרן, כולם עושים ככה? כתוב שהדור היה פרוץ בגנבה, בגזל, והוא היה צריך לישון ליד הגרן שלא יגנבו לו. כנראה שזהו סימן לדור של משיח.

יכול להיות שאם אלימלך היה בסדר, והיה מבזבז את הכספים שלו לפרנס את הדור, היה מתקן גם את הגזל של הדור. כולם גוזלים כי אין איזה גביר אחד שמחלק הרבה כסף לכולם...

כל מי שרוצה להיות גביר – הרבי רצה שכולם יהיו גבירים, כולם יהיו עשירים[קסט] – כמו שהרבי הרש"ב כותב[קע] ש-חסיד הוא חסד עם י, שנקודת החכמה שמעל החסד תאיר בו ואז נעשה חסיד, כך גביר צריך להיות גבר, "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו"[קעא], אבל צריך גם נקודת בטול.

צריך לומר שנקודת הבטול של חסיד היא פחות מנקודת הבטול של גביר. איך אני יודע? כי חסיד מקבל מהחכמה שמעליו בעץ החיים, באותו קו, קו הימין. אבל גבורה היא בקו שמאל, מאיפה היא מקבלת את ה-י? משרש החכמה, גבורה דעתיק. שרש נקודת הבטול הוא דווקא בגבורה, וזו לא החכמה הרגילה אלא כח המשכיל שבנפש, גבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא, טלא דבדולחא. אותה י צריכה להכנס בגבר, "ברוך הגבר אשר יבטח בהוי' והיה הוי' מבטחו", והיא ה-י של עשרת הדברות. לכן שמענו את התורה "מפי הגבורה", אפילו שהיא "תורת חסד"[קעב]. אותו פה הוא "מלכות פה", ו"בנין המלכות מן הגבורות"[קעג], מגבורה דעתיק.

לחיים לחיים, תהיה גביר, גם אתה שתהיה גביר, ושכולם יהיו גבירים, גם אתה. לחיים. [אם יהיו כמה גבירים לא תהיה בעיה לגל עיני.] בדיוק, זה מה שמשתדלים.

אדמו"ר הזקן אמר[קעד] שמשיח יבוא, הגאולה תבוא, על ידי חסד – אפילו שאינו חסד של אמת. הסבה שאיני עושה את כולם גבירים (חוץ מזה שאיני בר הכי), עד היום ולא עד בכלל, היא שמאד-מאד התפעלתי מסיפור שקראתי פעם על רבי משה מקוברין, שהיה לו איזה גביר מאד גדול והוא ירד מנכסיו, ואז הוא בא לרבי ובקש רחמי שמים, שיחזור לגדלותו, להיות גביר, הוא הסתכל עליו ואמר – מה אני יכול לעשות? כך אתה מוצא חן בעיני יותר מקודם. כשיש לך לב נשבר, יש לך אור בפנים. הסיפור הזה מאד מצא חן בעיני, כל כך מצא חן בעיני. [יותר מדי!] [לעניים של היום אין את החן של פעם...] יפי, אתה כבר מתקן את זה. אתה לא בכלל, אף אחד פה לא בכלל. שיהיה לב נשבר ופנים מאירות וגם גבירים, הכל יחד. לחיים לחיים.

דוד המלך, האב-טיפוס של "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה"[קעה], גם היה גביר. היה גבר והיה לו את נקודת הבטול מגבורה דעתיק, שרש בנין המלכות. שנלך בעקבותיו – גם גביר וגם תפלה, "ואני תפלה"[קעו], "נעים זמירות ישראל". דוד הוא שם של חן, ישר והפוך. לחיים לחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

  • ז – המסמלת "אשת חיל עטרת בעלה", אשה הגוברת על בעלה ומעצבת את רצונו בקדושה ובכך ממשיכה לו כל טוב, "ברכות לראש צדיק".
  • של רות – "אלך" לארץ ישראל, להצטרף לעם ישראל ולקבל על עצמי את תורת ישראל.
  • ה עילאה) ורחל (ה תתאה). בשרשן נעמי היא כשרה המגיירת (ודוחה מי שאינו ראוי לגיור) ורות כרבקה היוצאת מהקליפות באמירת "אלך!".
  • נעמי טמון הכח של "מקבץ נדחי עמו ישראל" – היא מוכיחה "מנעי רגלך מיחף" ומנחמת "מנעי קולך מבכי".
  • פסוקי מגלת רות עוסקים בשני יחוסי דוד המלך (שרש תורה שבעל פה), בקדימת רות המואביה, האשה-הגיורת (בה עוסקים פ הפסוקים הראשונים), לבעז השופט, האיש-הצדיק המיוחס ליהודה (בו עוסקים ה הפסוקים האחרונים).

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] פ"ה מ"א.

[ג] שער מאמרי רשב"י הקדמת הזהר ד"ה "עאלת אות ז" – עיי"ש.

[ד] משלי יב, ד.

[ה] וראה הנסמן שם בתחלת הפרק.

[ו] בראשית כא, יב.

[ז] תנא דבי אליהו רבה פ"ט.

[ח] שמות יט, א.

[ט] שם פסוק ג.

[י] שמות רבה כח, ב.

[יא] ראה תקו"ז מז (פד, א) ובביאור הגר"א שם (ובכ"ד). וראה גם בהמשך שער מאמרי רשב"י שם (בסוד האות ב).

[יב] משלי י, ו.

[יג] יבמות סב, ב.

[יד] בראשית רבה א, י.

[טו] יבמות פ"א מ"א.

[טז] בראשית רבה יז, יב.

[יז] שבת פח, א.

[יח] שמות כד, ז.

[יט] זהר ח"ב קכא, א. וראה שם פה, א.

[כ] ברכות יז, א.

[כא] אבות פ"ד מי"ז.

[כב] ישעיה ו, י.

[כג] יומא פו, א (ע"פ הגהות הב"ח).

[כד] זח"ג קכב, א (ברע"מ); פט, ב; ז"ח רות פב, ג; ראשית חכמה שער התשובה פ"ב; תניא, אגרת התשובה פ"ד.

[כה] הלכות תשובה פ"י ה"ב.

[כו] אבות פ"א מ"ג.

[כז] איכה רבה ג, ח.

[כח] סוטה מז, א (ובכ"ד).

[כט] שופטים ג, יט.

[ל] שם שם, כ.

[לא] שם שם, יז.

[לב] גלגולי נשמות (לרמ"ע מפאנו) מערכת א אות טז.

[לג] "דבר סתר לי אליך המלך" של אהוד ועוד "הס" של עגלון עולה "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

[לד] זהר ח"א ח, א.

[לה] תהלים קיח, כ.

[לו] משלי לא, ל.

[לז] שיעור ליל שבת אחרי ע"ט – נדפס ב"ואביטה" שבועות ע"ט.

[לח] שרה = 505, 5 פעמים 101, מאין, "מאין יבוא עזרי ['עזר כנגדו']" (תהלים קכא, א); רות = 606 = 6 פעמים 101. רות יוצאת מה-ר של שרה, כידוע הכלל בזה. ביחד, שרה-רות = 1111, אשה במספר קדמי.

[לט] ב"מ קו, ב.

[מ] משלי לא, י.

[מא] רות ג, יא.

[מב] מלכים-א ב, יט.

[מג] ב"ב צא, ב. ראה רות רבה ב, ב.

[מד] שער מאמרי רשב"י פרשת וירא.

[מה] רות ד, יא.

[מו] גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו סוף אות נ.

[מז] בראשית כט, טז. ע"ח של"ח פ"ג (מ"ת), ובכ"ד.

[מח] במדבר רבה יג, טו; זהר ח"א מז, ב; ח"ג כ, א; רטז, א; רכג, א.

[מט] רות ד, יב.

[נ] קהלת יעקב ערך 'רות' וערך 'תמר'.

[נא] נדה מה, ב.

[נב] ספר הליקוטים וישב פל"ח.

[נג] חבקוק ג, ו.

[נד] מגלה כח, ב.

[נה] ויקרא כו, ג.

[נו] זכריה ג, ז.

[נז] בראשית כד, טו ו-מה. וראה פלה"ר הוספות לחומש בראשית ד"ה "והנה רבקה יוצאת".

[נח] רות א, טז.

[נט] וכמטמונים אחפשנה ח"ב מאמר "שבוע המלכות" הערה סה.

[ס] יבמות מז, ב.

[סא] בראשית כו, ג (וראה רש"י שם פסוק ב).

[סב] ורמז: "כי אל אשר" עולה ציונות (שבקדושה היינו בטוי חבת הארץ של בנות צלפחד, "תנה לנו אחֻזה", וראה בספר קומי אורי במאמר "לפצח את האגוז" ובשיעור כג אדר ס"ז) העולה לשונות ההליכה של רבקה ורות, "אלך" ו"תלכי אלך" – שני עדים שיש כאן תנועת הליכה לארץ ישראל.

[סג] וראה אבודרהם ומחזור ויטרי סדר שבועות שיב (ועוד) שזהו אחד מטעמי קריאת מגלת רות בשבועות.

[סד] איוב יב, יא; לד, ג.

[סה] וראה באורך בהתוועדות שמחת בית השואבה ע"ו (וש"נ).

[סו] בראשית רבה לט, יד.

[סז] ב"ב נח, א.

[סח] תהלים לד, טו.

[סט] סוטה מז, א; זהר ח"ג קעז, ב.

[ע] בראשית לב, כט.

[עא] העולה גם ז"פ חברון, דוד פעמים גפן.

[עב] וראה שער מאמרי רז"ל במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו שרות תקנה מה שפגמה חוה בימי אדם הראשון "יתן הוי' את האשה" רומז ל"לזאת יקרא אשה".

[עג] "מקבץ נדחי עמו ישראל" בגימטריא 31 ברבוע (961) – המשפחה האנושית הראשונה, אדם-חוה-קין-הבל-שת (לא ברבוע), והמשפחה היהודית הראשונה, אברהם-שרה-יצחק (אל ברבוע).

[עד] מובא בכ"ד בספה"ק (ראה עטרת ישועה, אמרי נעם ואמרי אמת על שבועות).

[עה] רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד.

[עו] תשובות מהר"ם מרוטנבורג בשם ר"י החסיד (הובא בספר תשובות בעלי התוס' מכת"י (ניו-יורק תשי"ד עמ' רפו, סי"ט)); מדבר קדמות מערכת ג אות ג; יושר לבב (לרבי עמנואל חי ריקי) בית ראשון חדר רביעי פ"ג.

[עז] ירמיה לא, יד.

[עח] פע"ח שער הזמירות פ"ה.

[עט] ירמיה ב, כה.

[פ] ישעיה סו, יג.

[פא] שם מ, א.

[פב] דניאל י, ח.

[פג] ע"פ הקדמת תקו"ז ז, א. ראה ע"ח שער הכללים פ"ד; ע"ח שכ"ט פ"ח.

[פד] ע"ח שער הכללים פ"א. ובכ"מ.

[פה] רות א, יט.

[פו] החל מהתוועדות כ"ד טבת ע"ה (וראה מדור ארבע המהפכות שבגליון).

[פז] ברכי יוסף לאו"ח תצד, יא (ובכ"ד).

[פח] תריג בגימטריא משה רבינו (וכן "הוי' אלהי ישראל" שרות באה לחסות תחת כנפיו, וכמבואר במ"א שעל הגר להתאהב דווקא ב"הוי' אלהי ישראל"). למה שמה רות? כתוב בגמרא (ברכות ז, ב) שהיא זכתה להוליד "בן שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות", דוד "נעים זמִרות ישראל" (שמואל-ב כג, א). משה רבינו, שהוריד את התורה מהר סיני בשבועות, ודוד המלך, שנולד והסתלק בשבועות, הם שנים משלשת הצדיקים העיקריים אליהם יש להתקשר בחג השבועות (ראה בשיעור ער"ח סיון ש"ז – נדפס ב"ואביטה" במדבר פ' – וש"נ), כשאליהם מצטרף רבי ישראל בעל שם טוב, שגם הסתלק בשבועות – כנראה שיש לו 'חוש' מיוחד ברות (כנודע שחידוש החסידות הוא הצד ה'נשי' של עבודת ה', שמודגש בכל השיעור הזה). ורמז: נעמי ועוד "ורות דבקה בה" (רות א, יד) עולה שמות שלשת הצדיקים – משה דוד ישראל (העולה ל ברבוע וכו'), וכדלקמן.

[פט] שמות יט, ה.

[צ] רות א, יט; ב, א.

[צא] שם א, ג.

[צב] עפ"י סנהדרין ב, ב.

[צג] ראה גיטין נו, א.

[צד] ירמיה לא, ז.

[צה] ישעיה ס, ט.

[צו] שיעור י"ז חשון ע"ב.

[צז] רות א, כא (וראה רש"י עה"פ).

[צח] בראשית כח, י.

[צט] בראשית רבה סח, ו (גם לגבי רות).

[ק] רות א, ז.

[קא] רות רבה ב, יב (גם לגבי יעקב).

[קב] לגבי יעקב כתוב (ברש"י עה"פ ובחלק מלשונות המדרש) "הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה". זיוה-הודה-הדרה מכוונים כנגד נה"י – זיו הוא נצח, הוד הוא הוד כפשוטו, והדר (כמו המלך הדר) הוא היסוד-הצדיק. כשהוא עוזב כל הטוב שבמוטבע שבנפש פונה ויוצא איתו. בנעמי כתוב (במדרש) "פנה זיוה, פנה הודה, פנה הדרה, פנה שבחה" – אצלה מודגש גם "שבחה של עיר" (בלשון רש"י) כנגד המלכות אחרי הנה"י.

[קג] מלכים-א יז, יח.

[קד] ברכות לד, ב.

[קה] שערי תשובה או"ח תצד (ובכ"ד).

[קו] מו"ק טז, ב.

[קז] מגלה ג, א.

[קח] תהלים לז, כג.

[קט] ראה בעש"ט עה"ת לך לך כ-כב.

[קי] ב"ב צא, א.

[קיא] שופטים יב, ח-י.

[קיב] ר"ה כה, א.

[קיג] ויקרא רבה ט, ג; תנא דבי אליהו רבה פ"א.

[קיד] וראה ב"ב פ"ט מ"ד על התוקף ההלכתי של הנהגה זו.

[קטו] תהלים עב, יז.

[קטז] רות א, יט.

[קיז] הרשב"ם (ב"ב שם ד"ה "כדרבה בר רב הונא") פרש אחרת, וראה מה שהקשה עליו בטל חיים שם, ואכמ"ל.

[קיח] במדבר יב, ח. "פה אל פה אדבר" = זאת, רחל שזורה בנעמי. "פה אל פה אדבר בו" = יצחק יצחק, לב פעמים אחד.

[קיט] ויחי רות = תמר, שרש רות, כנ"ל.

[קכ] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[קכא] מכות כד, א. התורה קדמה לעולם אלפיים שנה (ויקרא רבה יט, א ובכ"ד) כמו שנאמר "ואהיה שעשֻעים יום יום" (משלי ח, ל), סוד "אאלפך חכמה" (איוב לג, לג) "אאלפך בינה" (עפ"י שבת קד, א). באלף-בית רק שתי האותיות פה מתמלאות ב-אפא הא – "אאלפך חכמה [ב-פא, 'דברי פי חכם חן'] אאלפך בינה [ב-הא]", ודוק.

[קכב] או"ח שלד, יב.

[קכג] במדבר י, לה.

[קכד] ישעיה ו, ג.

[קכה] שיעור כ"ח אייר ע"ט.

[קכו] בראשית ב, ד. "אלה תולדות" = אמת אמת; "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" "ואלה תולדות פרץ" = ז"פ אמת, נעוץ סופן בתחלתן – תחלת התורה אמת וחותם מגלת רות אמת. ראשי התבות = 900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי וכן שלשת צדיקי חג השבועות, משה דוד ישראל כנודע.

[קכז] דוד הוא הדור ה-די, ה-דוד, מאברהם אבינו (סוד שם ש-די, "שאמר [= ישראל] לעולמו [= יעקב] די [= דוד]"). יש ארבעה דורות ראשונים – אברהם-יצחק-יעקב-יהודה, שלא כתובים כאן – ואז עשרה דורות מפרץ עד דוד, כנגד עשר ספירות מכתר עד מלכות. כמו שבשם דוד ה-ד הראשונה משתקפת ב-ד השניה בסוד "חותם המתהפך", כך לגבי ארבעת הדורות הראשונים מאברהם עד יהודה – אברהם משתקף בדוד יצחק בישי יעקב בעובד ויהודה בבעז כנ"ל, ודוק שהסיפור של מגלת רות מתחיל מבעז דווקא.

[קכח] יומא כב, ב.

[קכט] שמואל-ב ו, כב.

[קל] אבות פ"ד מי"ג. כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות כתר שם טוב = 4030 = 310, חצי כתר, פעמים 13, אחד – "יש אחד ואין שני" (קהלת ד, ח).

[קלא] יבמות סט, א.

[קלב] עגלון איש בריא מאד = בן פעמים דוד.

[קלג] תהלים פט, כא.

[קלד] בראשית רבה מא, ד.

[קלה] תהלים קלב, יז.

[קלו] שמואל-ב כא, יז.

[קלז] חברון שדה מואב = כד פעמים הוי', יצחק יצחק יצחק (ממוצע כל תבה).

[קלח] בית לחם = 490 = 10 פעמים מואב (כנראה שמואב יונק מחלק המלכות של בית לחם). בית לחם ועוד שדה מואב = 2 פעמים משיח בן דוד (הממוצע), בית לחם יהודה ועוד שדה מואב = 878 = משיח מלא, מם שין יוד חית (בית לחם יהודה = 520, חלק המילוי של משיח).

[קלט] רות א, יד.

[קמ] בראשית ב, כד.

[קמא] רות ג, ג-ד.

[קמב] תהלים נא, ה. וראה הלכות תשובה לרמב"ם פ"ב ה"ח ותניא פכ"ט.

[קמג] ז"ח (מרגליות) פז, א.

[קמד] ראה כש"ט (קה"ת) כח.

[קמה] רות ג, ו.

[קמו] רש"י שם.

[קמז] במדבר לב, כב.

[קמח] רות ב, ה.

[קמט] משלי יא, ב.

[קנ] רות ג, יח.

[קנא] שם פסוק יג.

[קנב] רות רבה ו, ד.

[קנג] רות ג, ו.

[קנד] נדפס ב"ואביטה" במדבר תש"פ.

[קנה] על דרך הילד שנולד ומת לדוד ובת שבע מזיווגם הראשון, וראה גם שיעור ד' סיון ע"ד בו נתבאר (עפ"י ספר החזיונות למהרח"ו, ח"ב אות כא) כי היתה בו נשמת משיח (ומסתבר לומר ששם, כשהעיקר היתה התעוררות המ"ד של דוד, בכפיה ופגם ביחס למצבה של בת שבע, מת הילד, אך כאן, כש"הכל מן האשה" ומהתעוררות המ"נ של רות, המשיח שנולד היה מתקיים, ואכמ"ל).

[קנו] דוגמה לדבר: אשת פוטיפר, המרשעת, ראתה באצטגנינות שלה וליוסף עתיד להיות זרע משותף – זרע קדש! – אך מתוך כך פעלה ("לשם שמים", כתמר, שרשה של רות) פעולת פיתוי של יצר הרע (ראה רש"י בראשית לט, א). חז"ל גם משוים בין הנסיון בו עמד יוסף הצדיק לנסיון בו עמד כאן בעז (סנהדרין יט, ב). בכל אופן, אצלנו מדובר בצדיק וצדקת, בעז ורות, ולא בצדיק ומרשעת, יוסף ואשת פוטיפר, ודוק.

[קנז] תהלים קז, ה. כש"ט (קה"ת) אות קצד.

[קנח] אבות פ"ד מ"ג.

[קנט] רש"י לרות ג, ח.

[קס] ברכות ס, א.

[קסא] נזיר כג, ב.

[קסב] שיחות הר"ן עו.

[קסג] רות ג, ח (וראה רש"י עה"פ).

[קסד] באמת שד משלים את רות ל‑910, חצי 1820, הוי' פעמים יהודי.

[קסה] יבמות סט, א.

[קסו] ראה לחיות עם הזמן בראשית ונסמן ומבואר שם (ובכ"ד) מהצ"צ בסוד "דרך ארץ קדמה לתורה".

[קסז] ויקרא יב, ב. העולה גם אשה כאשר ה-א = 1000, כלומר אשה ועוד 999, שכבת זרע, כמבואר במ"א (ראה בעתה אחישנה ח"ג).

[קסח] ראה אוה"ח עה"פ, ונתבאר באריכות בספר בעתה אחישנה ח"ג.

[קסט] ראה שיחת חג הפורים תשט"ו סעיף יט (תורת מנחם התוועדויות חי"ג עמ' 318).

[קע] זהר ח"ג לג, א.

[קעא] ירמיה יז, ז.

[קעב] משלי לא, כו.

[קעג] ע"ח שכ"ה (דרושי הצלם) דרוש ב; של"ד (תיקון הנוקבא); טעמי המצות פרשת בהעלתך; סדור עם דא"ח ד"ה "ברוך מרחם על הארץ".

[קעד] פתקא מאדה"ז. מובא בשיחת מוצאי ש"פ שמות אור לכ"ד טבת תשכ"ג סעיף ד.

[קעה] תהלים נא, יט.

[קעו] תהלים קט, ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com