בע"ה

ח"י ניסן תשע"ט – כפר חב"ד

נוקמא עילאה

תורת לוי יצחק – שיעור לבנות משפחת הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לימוד לח"י ניסן – תפארת לוי יצחק על זהר לפסח

היום ח"י ניסן – יום ההולדת של האבא של הרבי, רבי לוי-יצחק, וגם יום הברית של הרבי, שנולד בי"א ניסן ולכן הברית שלו היתה בח"י ניסן (ורמז יפה: חי ניסן בגימטריא מזל טוב! מזל טוב! – מזל טוב לרבי לוי'ק ומזל טוב לרבי!). אז צריך ללמוד משהו שהוא גם של האבא של הרבי וגם של הרבי – משהו שמחבר את שניהם. יש פה ספר, תפארת לוי יצחק, דברים של האבא של הרבי על הזהר עם פירוש של הרבי. מתחילים מהזהר הקדוש[ב], האבא של הרבי מפרש את הזהר והרבי מפרש את דברי אביו. ראוי שהיום בחג הפסח נלמד משהו ששייך ליציאת מצרים.

א. הזהר – שלש נקמות

"ויקם פרעה לילה"

כתוב "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו". ה' יצא להכות את מצרים, את הבכורות, בחצי הלילה – בדיוק בחצות – ואז כל הבכורות מתו. גם פרעה עצמו היה בכור, ונורא פחד שגם הוא צריך למות. בדרך כלל, מתי מלכים קמים? באיזו שעה? בשעה 9, שלש שעות ביום. כולם קמים בבקר, בשעה 6, והמלכים קמים ב-9. אבל כאן פרעה חרג ממנהגו, לא חכה לקום בבקר מאוחר, אלא "ויקם פרעה לילה" – הוא קם באמצע הלילה, בשל מכת בכורות – "הוא וכל עבדיו", כולם קמו מתוך בהלה ופחד.

שלש מיתות במכת בכורות

אומר הזהר הקדוש:

ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, תא חזי [בוא וראה – תמיד הזהר פותח בלשון ראיה, כי הוא אור אלקי ממש.] נוקמא עלאה דעבד קוב"ה במצרים [נקמה עליונה שעשה הקב"ה במצרים.]. תלת מותני הוו.

בתוך הנקמה שה' עשה במצרים היו שלש נקמות, שלש מיתות. אנחנו יודעים רק ממיתה אחת, המפורשת בתורה, מכת בכורות באמצע הלילה – אבל הזהר אומר שהיו עוד שתי נקמות שה' הרג את המצרים. פעם אחת בעצמו, ופעמיים עשה נקמה באמצעות המצרים עצמם:

חד דעבדו בוכרין במצרים דקטילו כל אינון דאשכחו,

הנקמה הראשונה היתה עוד לפני פסח, הנס הגדול שהיה בשבת הגדול – שעל שמו נקראת שבת הגדול – "למכה מצרים בבכוריהם". לא מפורש בתורה, אבל רמוז בתהלים – "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו". כשהבכורות שמעו שימותו אמרו לפרעה לשלוח מיד את היהודים, וכשפרעה לא הסכים התחילו מלחמה במצרים והרגו הרבה גוים רשעים. זו נקמה אחת שעשה הקב"ה במצרים על ידי הבכורות, עוד לפני פסח.

וחד דקטל קוב"ה בפלגות לילא [נקמה שניה שה' הרג את הבכורות בחצי הלילה, כמפורש בתורה.].

שתי המיתות הראשונות מוכרות. החידוש כאן הוא הנקמה השלישית, שפרעה עשה בעצמו:

וחד כד חמא פרעה מותנא בביתיה בבנוי ובעבדוי, קם וזריז גרמיה וקטיל אפרכין וסרכין וכל דאמליכו ליה לסרבא בעמא,

פרעה קם באמצע הלילה, וכאשר ראה שבניו ועבדיו מתים הוא קם מהר וזרז את עצמו, והרג את כל השרים וכל הממונים, כל האנשים החשובים שהיו במצרים, כל אלה שנתנו לו עצה לסרב לשלח את היהודים. כל פעם משה רבינו אמר "שלח את עמי ויעבדוני במדבר" – אמר שה' אמר לפרעה לשלח את היהודים – והוא סרב. למה הוא נקרא מלך? כי הוא נמלך – תמיד למלך יש יועצים. לפני שהוא סרב כל פעם הוא נמלך ביועציו – היו שאמרו לשלוח אותם והיו שאמרו 'לא, אל תשלח אותם, הם עבדים שלנו'. [במכה החמישית הם כבר אמרו לו לשלוח.] כתוב שאמרו לו לשלוח וה' הכביד את לבו. הרוב אמרו לו לשלוח, אבל לפי מה שכתוב כאן היו כל פעם שהסכימו איתו – היו יחד עם מה שה' הכביד את לבו. בכל אופן, הוא קם והרגע באמצע הלילה את כל אלה שבמשך עשר המכות נתנו לו עצה לסרב לשלוח את היהודים. כשהוא ראה את דברי משה מתקיימים וכל הבכורות מתים הוא הבין שהיה צריך לשלח מהתחלה, לא היה נכנס לכל הצרה הזאת, והרג את כל יועציו, שוב כנראה מתו הרבה גוים רשעים.

איפה כתוב שפרעה הרג את יועציו? לומדים זאת ברמז מהפסוק כאן, כמו שאומר הזהר:

עד דאורייתא אסהידת עליה דאיהו קם בלילא ממש [כנראה דורשים "ויקם" גם לשון נקמה – שהוא קם באמצע הלילה לעשות נקמה. לא כתוב שהוא קם בלילה אלא שהוא קם "לילה" – לילה היינו דינים. הוא קם בשביל לעשות נקמה עם דינים נגד כל אלה שיעצו לו לא לשלוח את היהודים.], כמה (דקודשא בריך הוא בפלגות) דלילא קטל בוכרין ועבד נוקמין [כמו שהקב"ה באמצע הלילה הרג את הבכורות ועשה נקמה.] הכי קם פרעה בארעא דמצרים וקטל ועבד נוקמין בסרכוי ואפרכוי ואמרכלוי ובכל אינון רברבין [פרעה עצמו קם בארץ מצרים והשתתף עם ה', גם עשה נקמה, בכל סוגי שריו ויועציו המנויים כאן. הוא חיסל את כל האליטה במצרים, את כל האנשים החשובים.], הה"ד ויקם פרעה לילה (לילה ממש) כו'.

אם כן, היו שלש נקמות – מה שהבכורות הרגו, מה שה' הרג, ומה שפרעה הרג את יועציו. [המכות הקודמות לא היו נקמה?] הוא קורא לזה "מותני" – יש נקמות שעדיין אינן מיתה, אבל כאן אלה נקמות של הריגה.

פרעה ונבוכדנצר

מישהו זוכר עוד מלך שפתאום 'השתגע' והרג את כל היועצים שלו? [נבוכדנצר.] נכון, מה הדמיון ביניהם? [החלומות שלהם.] פרעה חלם חלום ולא ידע את הפתרון ויוסף בא ופתר, לכן יוסף עלה לגדולה. נבוכדנצר חלם חלום ושכח גם את החלום – היה צריך שיזכירו לו את החלום וגם יפתרו לו אותו, ודניאל עשה זאת. דניאל הוא גלגול של יוסף הצדיק. כתוב שנבוכדנצר בזכות דניאל הרג את כל יועציו וחכמיו, כי לא ידעו לפתור לו את החלום כמו דניאל. רואים שיש שני מלכים עם קשר ביניהם, שהרגו את כל החכמים שלהם, ביעור קליפה.

יש כאן איזה סוד עמוק, שלא מספיק שה' ינקום – צריך שפרעה, ראש הקליפה, התנין הגדול, בעצמו יעשה נקמה. כמו שנסביר, בגדר נקמה – זו ההמתקה של הנקמה. מתחיל מהבכורות – המצרים שפחדו על החיים שלהם – שהתחילו להרוג במצרים ונגמר עם נקמה של פרעה עצמו.

"ויקם פרעה" – ההמתקה שבנקמה

דבר ראשון, כתוב "ויקם פרעה לילה" – יש פה שני דיוקים, ש"ויקם" לשון נקמה ושלא כתוב 'בלילה' אלא "לילה". שבת הגדול השנה היתה ח' ניסן. אולי הבנות הגדולות זוכרות עם אמא בבית משפט, זה היה החלק שדרשתי. כששאלו אותי לגבי נקמה, הסברתי שאם זו נקמה מצד הקדושה – נקמה על פי תורה – היא לשון תקומה, גורמת לתקומה של העם. כנראה שהיו דברים מסוימים שמצאו חן או הרשימו את השופטת שם, אבל הדבר הזה – שגם היה כתוב במאמר – הפרקליט מטעם המדינה, העו"ד שהיה נגדי, כמדומני שמו היה בלאס, כשזיכו אותי ויצאתי הוא בא ואמר לי שהווארט הזה הכי הרשים אותו. מאד מענין מה קורה איתו היום. ראו שהיה לו הרהור תשובה, משהו כזה. זה הווארט הזה, שלקום גם מלשון לנקום. כאן זו נקמה פרטית, אבל מה שהסברתי אז שאם העם עושה נקמה נגד האויבים שלנו, במקום שצריך לעשות נקמה על פי תורה, הנקמה גורמת לתקומת העם.

[יש גם ביטוי רווח 'קם עליו להרגו'.] אם את מתכוונת ל'הקם להורגך' – זהו שיבוש, מאמר חז"ל הוא "הבא להורגך השכם להורגו". הרבה אנשים מצטטים 'הקם להורגך השכם להורגו' – זה לא נכון. כתוב "בשכבך ובקומך" – דורשים "בשכבך" על מיתה ו"ובקומך" כשאתה קם לנקום את הענין. גם הקב"ה ינקום – ישחוט את מלאך המות, כמו ב"חד גדיא". כתוב "וידעת היום", ואחד מפירושי בעל אוה"ח שצריך להתבונן כל יום ביום שיבוא ה' וישחט את מלאך המות – קשור לפסח.

בכל אופן, כתוב "ויקם פרעה". כמה שוה "ויקם"? [156] יפה, יש מישהו ששוה המספר הזה? [יוסף.] יוסף שוה "ויקם". כמה שוה "ויקם פרעה" – יוסף ופרעה יחד? קודם כל, לומדים ש"ויקם פרעה לילה" הוא בזכות יוסף, ובזכותו גם נקם בעבדיו. יוסף הוא הברית, "חרב נוקמת נקם ברית" – ברית שייכת לנקמה, כמו שמסביר. 156 ועוד 355 עולה 511. מי עולה אותו מספר? מה פרעה עשה בשביל יוסף, חוץ מזה שעשה אותו משנה למלך? הוא עשה מצוה גדולה – הכנסת כלה. את מי הוא שידך ליוסף? את אסנת, העולה 511. כשהוא נתן ליוסף את אסנת הוא פשוט רצה להצטרף ליוסף, להיות חלק ממנו – נתן לו את אסנת שעולה יוסף ועוד פרעה. גימטריא מאד יפה.

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו"[ג] עולה הכנעה-הבדלה-המתקה שבהקשר שלנו הם כנגד שלש הנקמות הנ"ל כמו שתיכף נסביר. הכלל הכי חשוב של הבעל שם טוב נקרא הכנעה-הבדלה-המתקה – השלישיה הכי חשובה אצלו, שלשה שלבים של כל עבודה אמתית. שלשת השלבים שוים לכל הביטוי, ויש פה שלש נקמות – נקמת הבכורות, שהיא הכנעה; נקמת ה' שהיא הבדלה; ועיקר החידוש שפרעה קם והמשיך זאת. שתי הנקמות האחרונות סמוכות, כמו מל-מל בחש-מל-מל של הכנעה-הבדלה-המתקה. הנקמה של פרעה עצמו היא ההמתקה של הנקמה.

פירוש הנצוצי אורות – נקמה עילאה מסוד לאה

בספר תפארת לוי יצחק, אחרי שהוא מביא את הזהר, עוד לפני שהוא מביא את דברי האבא של הרבי, הוא מביא את פירוש נצוצי אורות[ד] על הזהר:

דהול"ל בלילה [אך כתוב רק 'לילה'.], אלא ת"ח [שמה שכתוב רק 'לילה' רומז ל]נוקמא כו', ופשט הסוד [מתחיל להסביר מאיפה באה נקמה בקבלה, 'פשט הסוד' – שייך לנשים. הנקמה באה מלאה. בכלל נשים עושות נקמה. הוא מדבר כאן על נוקמא עילאה, סימן שיש גם נוקמא תתאה, שהיא רחל. נקמה עילאה היא לאה – היא עושה זאת. תיכף נסביר למה.] שלאה הנקראת לילה [המלה לילה דומה למלה לאה – לאה היא בחינת לילה.] כשדיניה נמתקים [בתוך הלילה יש דינים, אבל כשממתיקים את הדינים עם חסדים – כמו אחד שקם בלילה ולומד תורה, ככה הוא ממתיק את הדינים של הלילה – כשהלילה מתמתק הוא מתחזק לא לעשות דברים לא טובים, אלא בדיוק להיפך:] מתחזקים להכניע את החצונים [במקום שהלילה יזין את החיצונים הוא מכניע את החיצונים.] שמהם הנקמה.

[עכשיו הוא נותן רמז בגימטריא, כמו בכל ספרי הקבלה:] וכן לאה במילוי למ"ד אל"ף ה"ה [אפשר לכתוב הי, הא או הה – אבל לנוקבא, לאשה, כותבים הה.] גימטריא נקמה [כלומר, נקמה היא לאה במילוי ההין. נשאל את שפרה – כמה עולה ג"פ נקמה? כתוב כאן שהיו ג"פ נקמה – עולה שפרה. כל שלש הנקמות – היא היתה המילדת הראשית. אם כן, שפרה עולה ג"פ לאה במילוי ההין.].

ולפי שהיא למעלה בדעת [איפה עומד פרצוף לאה בקבלה? מאחורי מח הדעת של פרצוף ז"א. רחל עומדת מהחזה ולמטה מאחור ולאה מהחזה ולמעלה, ועיקר פרצוף לאה הוא באחורי הדעת – נקרא "קשר של תפלין", זהו מקומה. משה רבינו ראה "וראית את אחורי ופני לא יראו" – ראה קשר של תפלין, שהוא פרצוף לאה.] לכך קראה נוקמא עלאה [היות שהיא עומדת למעלה – נקראת נקמה עילאה.]. וממנה תהיה הכנעת מלכות הרשעה [בדור שלנו, לפני ביאת המשיח – או ביחד עם המשיח – צריך להכניע את מלכות הרשעה. ומי המכניעה? פרצוף לאה שכנגד הדעת. (לאה גבוהה מרחל, אז למה מקדימים לה את רחל?) כתוב שיעקב לא השיג אותה, כי היא עלמא דאתכסיא – יעקב הוא כנגד הז"א, הארה שיוצאת מהז"א, ולא השיג את לאה. את רחל הוא השיג, כי היא עלמא דאתגליא, ויש בה גם מעלה – אבל את לאה לא השיג, עד שחזר לארץ. כתוב שאז – כשנקרא ישראל – התחיל להשיג את לאה.], כמד"א [ה' בא] לשפוט את הארץ ר"ת לאה, ובפרט על פרעה [כשצריך לעשות בו נקמה.] דאיהו באחורי הדעת כו' [פרעה אותיות הערף. הוא עומד כאן, ויש לו שלשה שרים בגרון – הקנה הוא שר המשקים, הושט הוא שר האופים והורידים שר הטבחים – והוא עם שריו מעכבים את השפע שלא ירד, שלא יתחבר השכל עם הרגש, דומה לעמלק. פרעה הוא כמו עלוקה, שעומד שם מאחורי הראש ויונק את החיות שלא תרד ללב. הוא באותו מקום של לאה, אז מי שמקדים לעשות בו נקמה היא לאה. (עשו גם נמצא שם?) לא. אבל עמלק הוא הנכד של עשו, קשור.].

ב. ביאור רבי לוי יצחק – נקמה ודעה

עד כאן למדנו את דברי הקבלה. גם רבי לוי יצחק מדבר באותיות של קבלה, אבל הוא מתחיל להכניס עוד דברים פנימיים. נקרא אותו[ה]:

דעה ונקמה

והיינו מה שאיתמר במסכת ברכות גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות, א-ל הוי', וכן נקמה כמ"ש א-ל נקמות ה'.

יש בגמרא ברכות שלשה דברים שכתוב עליהם 'גדול' – למה? כי הם מופיעים בתנ"ך בין שני שמות של ה'. כל שם ה' נקרא 'אות' בלשון חז"ל, אז כתוב שיש שלשה דברים גדולים שנתנו בין שתי אותיות – מוקפים בין שני שמות ה'. אחד הוא דעת, כי כתוב "אל דעות הוי'" – המלה "דעות" בין שם "אל" ושם "הוי'". דבר שני הוא מקדש, כי כתוב "הוי' מקדש א-דני" – בשירת הים, שייך לשביעי של פסח. [כתוב גם "הוי' הוא האלהים".] שם "הוא" אינו מושג ממשי כמו דעת או מקדש או נקמה. הדבר השלישי, חוץ מדעת ומקדש, הוא הנקמה – שהכי דומה לדעת, כי עליו כתוב "אל נקמות הוי'" – בין שם "אל" לשם "הוי'" כמו "אל דעות הוי'". כמה שוה "אל הוי'" (כמו שכתוב בסוף הלל, בפרק החדש של הרבי, "אל הוי' ויאר לנו")? הרבי אמר שכך הוא מכוון באומרו 'נאו' – "א-ל הוי'". בכל אופן, בין שני השמות "אל הוי'" יש רק שני דברים – דעת ונקמה, "אל דעות הוי'" ו"אל נקמות הוי'". אין עוד משהו בתנ"ך שמופיע בין שני השמות האלה. הדבר היחיד שדומה הוא מקדש, אבל לא בין שם א-ל לשם הוי' אלא בין שם הוי' לשם אדנות.

אם נקמה באה מפרצוף לאה שעומדת מאחורי הדעת, זאת אומרת שבשביל נקמה צריך הרבה דעת. כמו פשט הגמרא, שתיכף נראה, שצריך שהנקמה תהיה "במילתא" – במקום, במקום הנכון. לא כל נקמה היא במקום, ובשביל לדעת שהנקמה במקום צריך להכיר – הכרה היא פנימיות הדעת. כדי לעשות נקמה צריך הרבה דעת – לדעת שעכשיו נכון לעשות נקמה. [משה רבינו נקם במדין.] משה הוא הדעת של כל עם ישראל.

רמז חיבור נקמות ודעת

כעת הוא רוצה לקשר בין נקמה לדעת, בגימטריאות, כמו שאנחנו אוהבים – רמז לקשר בין "אל נקמות הוי'" ל"אל דעות הוי'":

נקמות גי' [596, שעולה] השם אהו"ה שבדעת בכל ספירה יש בקבלה שם קדוש של הספירה, והשם הקדוש של הדעת הוא שם אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ" – שם ה'טוב', על שמו נקרא הבעש"ט בעל שם טוב, הבעלים של שם הטוב. טוב הוא דבר שמדביק שני דברים יחד, כמו שנאמר "אומר לדבק טוב הוא", היינו שמדביק יחד "את השמים ואת הארץ", רוחניות וגשמיות.] בכל ד' מלואיו [כמו עסמ"ב בשם הוי'. כל ארבעת מילויי שם אהוה יחד שוים בדיוק] קצו"ת [596, כפי שכתוב בספרי הקבלה – קצות החשן – ועולה נקמות.],

רמז ראשון, שכל מילויי שם הדעת עולה נקמות, מקשר דעת ונקמה. לא כותב, אבל היות שזהו שם ה-טוב – סימן שיש משהו מאד טוב בנקמה, הכי טוב.

הוא מביא רמז נוסף:

א"ל הוי' פשוט [31 ו-26] ומלא ([185 ו]בשם הוי' דכל הד' מלואין עסמ"ב [שעולה 232.]) גי' דע"ת במכוון.

נקמות, כמו דעות, בין השמות "אל הוי", ואם כותבים אותם פשוט ובמילוייהם הכל יחד עולה בדיוק דעת.

עד כאן דברי רבי לוי'ק – שני רמזים יפים לקשר בין שני הפסוקים "אל דעות הוי'" ו"אל נקמות הוי'". הכל בא להוסיף כאן למה שהנקמה באה מפרצוף לאה שעומדת מאחורי הדעת דז"א.

ג. ביאור הרבי – הגילוי האלקי לצורך הכרתת הקליפות

כעת נעבור לדברי הרבי[ו].

לשון הגמרא

קודם הוא מצטט את כל דברי הגמרא:

א. בברכות שם:

"גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר כי א-ל דעות ה'... גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, שנאמר פעלת ה' מקדש אד'... [קודם הגמרא אומרת שיש רק שני דברים גדולים. אחר כך הגמרא שואלת:] מתקיף לה רב אחא קרחינאה אלא מעתה [אם כל מה שבין שתי אותיות הוא גדול, תוסיף גם] גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות דכתיב א-ל נקמות ה', אמר לי' אין, במילתי' מיהא גדולה היא [כן, במקום הנכון נקמה היא באמת דבר גדול מאד.],

והיינו דאמר עולא שתי נקמות הללו [בשיר של יום רביעי, יום הנצח, יום הפסח, "אל נקמות הוי' אל נקמות הופיע".] למה, אחת לטובה ואחת לרעה,

כשה' מסלק את השכינה שלו מאומות העולם ומשרה אותה עלינו זו נקמה – "ונפלינו". כמו שהרבה אומרים מה הנקמה בגרמנים ימ"ש אחרי השואה. יש שתי אפשרויות, אם הוא ציוני הוא אומר שמדינת ישראל היא הנקמה, ואם הוא משיחיסט הוא יאמר שביאת המשיח היא הנקמה. [להוליד ילדים.] כן, מישהו יאמר שלהוליד ילדים זו הנקמה. אבל יש מי שיאמר – אני רוצה לראות שה' יפוצץ את גרמניה. אלה שתי נקמות – נקמה לטובה, שה' מסלק את השכינה מאומות העולם ומשרה אותה רק על עם ישראל. זו נקמה שלוקח מהם. אם מדברים על הגרמנים ימ"ש, הם חשבו שהם העם הנאור. לא היתה להם השראת שכינה, אבל חשבו שהם העם הכי נאור בעולם. אם מסלקים את כל הנאורות, ושכל הנאורות שורה על היהודים, ודווקא יהודים שומרי תורה ומצוות, זו כבר נקמה אחת – "נקמה לטובה". "נקמה לרעה" היא פשוט "לעשות נקמה בגוים". איך אני יודע שיש נקמה לטובה?

לטובה דכתיב הופיע מהר פארן [ה' חזר אחרי כל העמים לתת את התורה, וזו היתה סבה לטובה – ידע שלא ירצו, ואז אם לא רוצים לא רק שלא יקבלו, אלא ה' הסתלק מהם ותוך כדי כך לקח מהם את כל הניצוצות הטובים והופיע עלינו. כשה' הלך לישמעאל, בהר פארן, והציע לו את התורה – כשהוא סרב הוא עזב אותו, עם כל הניצוצות, כמו מגנט ששואב אותם, והופיע עלינו.], לרעה דכתיב א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע [הפשט של נקמה.]".

עד כאן הרבי רק צטט לנו את הגמרא, שיהיה ברור. רבי לוי'ק הזכיר רק את ה"דעות" ו"נקמות", בין "אל הוי'", אבל בגמרא כתוב קודם דעה ומקדש, ואחר כך נוספה נקמה. כל זה הרקע.

"שתי אותיות" – חיבור הסובב והממלא

כעת מגיעים לביאור של הרבי:

וביאור הקשר והשייכות שביניהם:

בענין חיבור שתי אותיות (ע"י דבר הניתן "בין שתי אותיות" [הדבר שבאמצע בא בשביל לחבר ביניהם, כמו ממוצע מחבר, כמו צדיק שבא לחבר אותם יחד.]), "שתי הזכרות" – [הרבי לא מחדש, רק מביא מלקו"ת של אדמו"ר הזקן:] מבואר בלקו"ת שזהו"ע חיבור סוכ"ע בממכ"ע [מה שניתן בין שתי אותיות בכחו לחבר ולהמשיך מאוא"ס הסוכ"ע – שאינו מתלבש בעולמות, לא מצטמצם בגבול – ולחברו שיאיר בממכ"ע.]: "גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות, שנאמר פעלת ה' מקדש אד' כו' דהיינו שמחבר שתי השמות הוי' אד' שהוא סוכ"ע וממכ"ע... [זהו כלל, כאן הכי פשוט, שמקדש בא לחבר בין שם הוי' ושם אדנות, "כשם שאני נכתב" ו"כשם שאני נקרא". וכמו שמובן במקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – שהוא בא להמשיך ולהשכין את הסובב בממלא] וזהו ג"כ ענין גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות... שהחיבור הוא ע"י הדעת".

כאן החידוש, הרבי לא מסביר, משמע שא-ל הוא סובב והוי' הוא ממלא, אבל לכאורה כאן הוא הפוך, כמו שקודם הוי' היה הסובב וא-ל הוא התחלת המדות, "חסד אל כל היום", ומשם א-ל גם נגזר אחר כך שם אלקים. יתכן – הרבי לא כותב – שבשמות "אל... הוי'" היינו העלאה מממלא לסובב ו"הוי'... א-דני" זו המשכה.

ועד"ז מבואר באוה"ת בענין "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות" – ש"הא' לטובה מה שהשרה שכינתו בישראל ע"ד הופיע מהר פארן זהו היחוד דאור הסוכ"ע בממכ"ע שמאיר בישראל" [השראת השכינה עלינו נקראת שה' לוקח מהסובב ומאיר בממלא, וזו נקמה לטובה.], ובהמשך הענין, "וזהו"ע מהר פארן [על פי פשט הוא ההר של ישמעאל, שהלך להציע להם את התורה, אבל כאן דורש את לשון פארן שרומז ל"פרו ורבו":], כי נק' הר פארן ע"ש שפרו ורבו עליהם ישראל... [צריך שתשרה בזוג "שכינה ביניהם" ואז יש הרבה ילדים, "פרו ורבו" – השראת השכינה היא בשביל פארן, "פרו ורבו".] והיינו לפי שהי' בחי' הופיע מהר פארן שהוא יחוד והמשכות אור הסוכ"ע בממכ"ע [גם זיווג, כמו חתן וכלה.], לכן מזה נמשך ג"כ שפרו ורבו עלי' ישראל, כי מיחוד אור הסוכ"ע בממכ"ע נמשכים נשמות עליונות כו"'.

מה היחוד ב"נקמה לרעה"?

אמנם עדיין צריך להבין בדברי אאמו"ר: מהי השייכות דנקמה שניתנה בין שתי אותיות, נקמה לטובה, יחוד סוכ"ע וממכ"ע שמאיר בישראל – להמדובר בזהר כאן אודות "נוקמא עלאה דעבד קוב"ה במצרים", נקמה לרעה, להפרע ממצרים?!

הרי בפשט הזהר לא מדובר על נקמה לטובה, אלא שלש נקמות של הריגה למצרים – הכל נקמה לרעה. מה יש בנקמה לרעה שהוא גם יחוד? כל מה שהביא מאדה"ז הוא נקמה לטובה, יחוד סובב וממלא. הזהר אפילו לא רומז לדבר כזה – של מעבר שכינה מהם אלינו – אלא רק אומר שהרג אותם.

חרב של שתי פיות לבטול יניקת החיצונים

ב. ויובן בהקדם מ"ש "חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים" [כמו שאומרים כל בקר.] – שה"נקמה בגוים" [שבפשט היא נקמה לרעה.] היא ע"י "חרב פיפיות", חרב שיש לו ב' פיות [כל צד של החרב נקראת פה.], שהוא חד מב' צדדיו, מלמעלה ולמטה [שיוכל לעלות ולהרוג ולרדת ולהרוג.], בהתאם לב' האופנים שביניקת החיצונים שצריכים לבטל ולהכרית ע"י ה"חרב פיפיות".

וההסברה בזה:

ידוע שביניקת החיצונים יש ב' אופנים:

אופן הא' – שיונקים ממקום גבוה ביותר, "בשמים ממעל" [כתוב "כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". מה שה' הוא "בשמים ממעל" גם נועד לכרות את החיצונים שעולים למעלה כדי לינוק חיות – צריך להרוג אותם כשהם עולים למעלה.], כמ"ש "אם תגבי' כנשר [משם אורידך נאם הוי']", שמגביהים את עצמם לקבל מבחי' המקיף העליון, שבבחי' זו אין תפיסת מקום לענין המצוות והפכם כו', כמ"ש "אם חטאת מה תפעל בו גו' אם צדקת מה תתן לו גו'" [יש מקום שהקליפות אומרים שלא משנה אם עושים מצוות או לא – כי לא משנה לה' – זו הכוונה שרוצים לינוק, לקבל, מחיצוניות המקיף, בה הכל שוה. אבל פנימיות המקיף היא שאף על פי שהכל שוה – ה' חפץ בתורה ובמצוות. בפנימיות המקיף, הסובב, יש את הרצון האמתי של ה' – תורה ומצוות. אבל בחיצוניות המקיף הכל שוה – אז מה אכפת לה'. ביחס לאור מקיף, חיצוניות המקיף, הכל שוה, והחיצונים עולים לינוק מחיצוניות האור המקיף – כל זמן שהאור המקיף לא מתגלה, נסתר, סובב ולא מתגלה בעולמות. שוב, מההעלם של חיצוניות המקיף יונקים החיצונים, "אם תגביה כנשר" – הם עולים ואומרים מה זה משנה לעשות או לעשות מצוה, אותו דבר.], ולכן יכולים לקבל יניקה, כמ"ש "שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך" [המלך עושה סעודה גדולה, ומזמין רק את הכי מכובדים – הכל בתכלית היוקר, אין שם שום דבר זול. הכל יקר, הכל זהב. בתוך הסעודה היקרה הזו, שהכל הכי טוב, פתאום שממית מטפסת על הקיר וגם נהנית ממשהו בסעודה, ואף אחד לא שם לב. זהו פסוק, משל בחסידות, שתוך כדי הפאר והיפי של הסעודה איזו שממית מטפסת ונהנית ואפילו לא רואים אותה. זו יניקת החיצונים מאור המקיף – צריך לטפל בהם, לא צריך להשאיר אותם, וזה על ידי הפה העליון של החרב פיפיות, שמעלים אותה ממטה למעלה.].

ואופן הב' – שיונקים מריבוי הצמצומים דירידת האור האלקי מדרגא לדרגא עד למטה מטה ביותר [שיונקים מהתמצית של הירידות, כמו שביין יש שמרים. זו נקראת יניקה מסוף הממכ"ע – אחרי כל הצמצום. יניקה זו הורגים עם הפה התחתון של החרב פיפיות.], "על הארץ מתחת" [הוא לא מסביר כאן, אבל בדרך כלל מוסבר בחסידות ששתי היניקות האלה הן גאוה ותאוה. היניקה מלמעלה היא גאוה, שכורתים עם הפה העליון, והתאוות – שמוכן לרדת ולקבל יניקה מתמצית התענוג, כמו שמרי היין – זו סתם תאוה שלו.], עד שלא נשאר אלא חיות מצומצם ביותר שממנו יכולים לקבל יניקתם.

וכדי לבטל ולהכרית יניקת החיצונים בב' האופנים הנ"ל ([שנקרא] "לעשות נקמה בגוים") יש צורך ב"חרב פיפיות", חרב של שתי פיות: הפה שלמעלה – לבטל היניקה מבחי' המקיף העליון [חיצוניות הסובב.], והפה שלמטה – לבטל היניקה מריבוי הצמצומים [סוף הממלא.].

שני פיות – גילוי הסובב וגילוי הממלא

ג. ובפרטיות יותר נעשה ביטול וכריתת החיצונים ע"י גילוי אור האלקי בב' אופנים [צריך לגלות אור – גילוי הסובב כורת את היניקה מלמעלה וגילוי הממלא כורת את היניקה מלמטה.]:

ביטול וכריתת יניקת החיצונים מהמקיף העליון הוא ע"י גילוי אור הסוכ"ע, כי, יניקתם מהמקיף העליון היא רק כשהוא בבחי' מקיף והעלם, אבל כשהמקיף נמשך ומאיר בגילוי אינם יכולים לקבל יניקה; וביטול וכריתת יניקת החיצונים מריבוי הצמצומים הוא ע"י גילוי אור הממכ"ע, היפך הענין דריבוי הצמצומים.

ועפ"ז יש לבאר הענין ד"גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות" ([שזהו] יחוד סוכ"ע וממכ"ע) גם בנוגע לנקמה לרעה, "לעשות נקמה בגוים" – דכיון שה"נקמה בגוים" היא ע"י "חרב פיפיות" שיש לה פה שלמעלה, שמבטל יניקת החיצונים מבחי' המקיף העליון ע"י גילוי אור הסוכ"ע, ופה שלמטה שמבטל יניקת החיצונים מריבוי הצמצומים ע"י גילוי אור הממכ"ע, נמצא שגם הנקמה בגוים היא ע"י יחוד הסוכ"ע וממכ"ע, שמתאחדים ב"חרב פיפיות", חרב אחת שיש לה ב' פיות, שכוללת הגילוי דסוכ"ע וממכ"ע גם יחד.

אם הנקמה היא "נקמה לטובה" – סילוק החיות מהם כדי לשרות עלינו, וממילא גם לגרום לנו "פרו ורבו" – אני מבין שיש פה יחוד, שהשראת שכינה לישראל היא לקחת את אור הסובב ולהמשיך לתוך הממלא. אבל אם זו "נקמה לרעה", פשוט להרוג גוים רשעים, איזה יחוד סובב וממלא יש כאן? אז הוא אומר שצריך להרוג את הגאוה שלהם ואת התאוה שלהם, את היניקה שלהם מלמעלה, שאומרים "אם צדקת וגו'", שאין ענין בתומ"צ והכל שוה, ואת היניקה שלהם מהשמרים, תמצית כל הצמצום. כדי לבטל את הגאוה צריך גילוי הסוכ"ע, פנימיות המקיף, שה' בוחר בישראל ובתורה ובמצוות. כדי להרוג למטה צריך גילוי הממכ"ע, כי השמרים מתהווים מכח הצמצום, ההעלם והסתר, באור הממלא, ואם מתגלה אור הממלא כבר אין שמרים – כמו יין טוב בלי שמרים.

"פה אל פה"

כך כורתים על ידי "חרב פיפיות", חרב עם שתי פיות. שני הפיות רמוזים אצל משה רבינו, "פה אל פה אדבר בו" – רמז ש"פה אל פה", ה' מדבר אל משה, עושה אותו דבר-מנהיג, ולשם כך הוא צריך את השליטה המלאה והיכולת להכרית את הקליפות מלמעלה ומלמטה, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". זהו דרוש כמובן, הפשט של "פה אל פה" הוא הפה של ה' והפה של משה, אבל כאן יש חרב עם שתי פיות.

כמה עולה פה-פה? ניסן, נסי נסים. "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידין להגאל". יש את סוד "פה סח", קשור לפה-דבור, ו"דעת גניז בפומא" – יש דעת עליון ודעת תחתון, בדיוק סוד הפסוק "אל דעות הוי'", אותו הוא השווה ל"אל נקמות הוי'", שכל נקמה היא דעה (דעה נקמה עולה לאה רחל – נקמה עילאה ונקמה תתאה כנ"ל).

זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל – מה שלמדנו מהזהר, מנצוצי אורות, מרבי לוי יצחק ומהרבי.