חיפוש בתוכן האתר

חיוב "והגדת לבנך" בנשים - ליל שבת אחרי-מות, אור ל-כב ניסן תשע"ט – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ליל שבת אחרי-מות, אור ל-כב ניסן תשע"ט – כפר חב"ד

חיוב "והגדת לבנך" בנשים

שיעור נשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לנשים במוצאי חג הפסח עסק הרב בחיובן של הנשים במצות "והגדת לבנך". מתוך הכרת חשיבות האשה היהודיה, "עקרת הבית", בחינוך הילדים, הושם דגש על שיטת בעל ספר החינוך שגם נשים חייבות במצות "והגדת לבנך". בעל המנחת חינוך מקשה כיצד ניתן לחייב נשים במצוה זו, שהיא "מצות עשה שהזמן גרמה", ומתירוצי האחרונים השונים בענין הרכיב הרב, כדרכו, 'פרצוף' המכוון כנגד הספירות, וממנו עולים יסודות חדשים בהבנת אופיה המיוחד של האשה בקיום התורה והמצוות בכלל ובחינוך בפרט. עוד נוסף בשיעור, לפני האריכות בנושא העיקרי, הסבר לכח הפנימי של המצה לחבר את סגולות האמונה והרפואה.

א. אמונה-מצה-רפואה

"אהיה אשר אהיה"

אנחנו כבר בשבת שאחרי פסח, אבל עדיין אוכלים מצות. כתוב בזהר[ב] שהמצה היא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא" – לחם של אמונה ולחם של רפואה – והסגולה הזו נמשכת גם השבת. כח האמונה שייך לכתר, לראש העליון שבכתר בפרט – רישא דלא ידע ולא אתידע. והוא בחינת "אשת חיל עטרת בעלה"[ג], וכידוע שאשה נוטריקון אמונה שלמה[ד]. על רפואה כתוב "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[ה] – הרפואה תלויה בתשובה ("גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[ו]) והתשובה באה בעקבות ההבנה, "ולבבו יבין ושב", תכונת הבינה השייכת במיוחד לנשים ("בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[ז]).

היחס בין כתר (אמונה) לבינה (תשובה-רפואה) מופיע בשם הקדוש המיוחד ליציאת מצרים – "אהיה אשר אהיה"[ח]. לפי הקבלה[ט], שני שמות "אהיה" הכלולים כאן שייכים לכתר ולבינה (בסדר שלמעלה למטה או בסדר שמלמטה למעלה), כאשר המלה שביניהם, "אשר", שייכת לספירת החכמה. לעניננו, ה"אשר" היינו המצה עצמה, המחברת את סגולות האמונה (שבכתר) והרפואה (שבבינה). פנימיות החכמה היא הבטול, חוית "ונחנו מה"[י], שהוא גם ענינה של המצה. והרמז: מצה בגימטריא מה-מה-מה (ממוצע כל אות).

אנחנו יוצאים עכשיו משביעי של פסח (והשנה ממשיכים אותו בשבת, גם מתוך הזדהות עם בני חו"ל בה כעת חוגגים "אחרון של פסח"), בו יש המשכה של האמונה ("מיכלא דמהימנותא") בה' לאמונה גם במשה (שאמר "ונחנו מה"), כמו שקוראים בקריעת ים סוף "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[יא]. האמונה בה' נמשכת למציאות בהתקשרות למשה רבינו, ובכל דור ודור ל"צדיק יסוד עולם"[יב] – האות צדיק שבתוך ה-מה במלה מצה – ועד להתקשרות למשיח (שלכן אוכלים סעודת משיח באחרון של פסח). כאשר האמונה נמשכת לצדיק, שממחיש אותה במציאות, מגיעים גם לרפואה ("מיכלא דאסוותא") – כסיום קריאת התורה בשביעי של פסח "אני הוי' רֹפאך"[יג] (ההכנה לחדש איר המתקרב, ר"ת "אני הוי' רפאך", כידוע[יד]).

התענוג של פסח

אם כן, אמרנו ש"אהיה אשר אהיה" רומז לשלשה מושגים כנגד כתר-חכמה-בינה, המתחברים יחד באכילת המצה – אמונה-מצה-רפואה. והנה, אמונה-מצה-רפואה בגימטריא תענוג (חיה-חדוה ברבוע). ידוע שעל אף שבשלשת הרגלים ישנה מצות שמחה, בראש השנה לרגלים, חג הפסח, לא מוזכרת כלל שמחה בתורה, בשבועות מוזכרת פעם אחת השמחה ובחג הסוכות מזכירה התורה שלש פעמים שמחה. אחד ההסברים לענין – כפי שדובר גם בליל שביעי של פסח[טו] – הוא שיש בפסח ובמצוותיו תענוג שלמעלה מהשמחה המורגשת. בכלל, היחס בין תענוג לשמחה הוא היחס בין שבת ("וקראת לשבת ענג"[טז]) ליום טוב ("ושמחת בחגך"[יז]), אך דווקא בחג הפסח יש משהו שבתי (ולכן הוא מכונה בתורה שבת, כבפסוק של מצות ספירת העומר – "וספרתם לכם ממחרת השבת"[יח], דהיינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח[יט]) ומודגש בו התענוג.

התענוג של פסח בא לידי ביטוי במיוחד באכילת המצה, עם הבטול שבה (כנודע שהתענוג מכוון כנגד הראש השני שבכתר, "רישא דאין"), כפי שעולה מהרמז של אמונה-מצה-רפואה[כ]. הדבר מתקשר לכך שכתוב[כא] שעל אף שהמן החל לרדת רק בחדש אייר (בפרשה הכתובה בתורה אחרי סיום קריאת שביעי של פסח[כב]), הרי בני ישראל טעמו טעם מן כבר במצות שהוציאו ממצרים. לכן, ה-צ שבתוך ה-מה במלה מצה רומז בעצמו לטעם מן (עליו נאמר "ויאמרו מן הוא [מן הוא אותיות אמונה], כי לא ידעו מה הוא"[כג]) – את תענוג המן אנחנו יכולים לחוש גם היום באכילת המצה.

ב. "והגדת לבנך" בכח האשה

כח החינוך של הנשים

מצוה עיקרית של ליל הסדר היא מצות "והגדת לבנך"[כד]. במי נוהגת מצוה זו? בעל ספר החינוך – ספר יסודי המיוחס לרא"ה (רבי אהרן הלוי, תלמיד הרמב"ן ורבו של הריטב"א), אחד מגדולי הראשונים, על תרי"ג מצות התורה לפי פרשת השבוע, שמומלץ לכל אחד ואחת ללמוד – כותב בפירוש[כה] שמצוה זו נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות. בעל המנחת חינוך[כו] 'קופץ' על ספר החינוך, ואומר שאינו יכול להבין את דבריו, שהרי סיפור יציאת מצרים בליל הסדר הוא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. הוא מביא דברי בעל השאגת אריה[כז], שפוטר נשים אפילו ממצות זכירת יציאת מצרים בכל ימות השנה, ואומר שקל וחומר שלא ניתן לחייב נשים במצות "והגדת לבנך" שחלה לילה אחד בשנה.

מדוע, למרות כל הקושיות האפשריות, נוקט בעל החינוך שנשים חייבות? ספר החינוך, כשמו כן הוא, נכתב במגמה של חינוך. כפי שהדגיש הרבי מליובאוויטש אין-ספור פעמים, יסוד החינוך בבית שייך לאשה – הקובעת את האוירה בבית, מצויה יותר עם הילדים ובדרך כלל גם בעלת גישה חינוכית קשובה ומקרבת יותר – ולכן מי ששם דגש על חינוך ודאי רוצה לכלול גם את הנשים במצוה[כח] .

הדבר בולט גם כששמים לב לפסוק ממנו למד בעל החינוך את המצוה. בדרך כלל, ספר החינוך נוקט בדרכו של הרמב"ם (לענין מנין המצוות והגדרותיהן), אך כאן רואים שאת המצוה עצמה לומד בעל החינוך מפסוק שונה מהפסוק שמביא הרמב"ם. הרמב"ם[כט] לומד את המצוה עצמה מהפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"[ל], בעוד את הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה [בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך[לא]] וגו'" הוא מביא רק כמקור ללימוד שהסיפור צריך להיות בליל ט"ו. בעוד מצות זכירת יציאת מצרים היא מצוה כללית ויסודית בכל התורה, הרי שהפסוק "והגדת לבנך" מדגיש את ממד החינוך שבמצוה. בעל החינוך לומד את עצם המצוה מפסוק החינוך, לומר שהוא-הוא גדר המצוה, וממילא מובנת הדגשתו שגם הנשים חייבות בה.

פרצוף הסברים לשיטת החינוך

את הקושיות על בעל החינוך מציעים האחרונים ליישב באופנים שונים. נביא את התירוצים וכדרכנו נסדר אותם ב'פרצוף' – 'פרצוף' של הסברים שמחזקים את דברי החינוך וממילא את התפקיד של הנשים בחינוך (כאשר כל תירוץ גם מדגיש זוית מסוימת במצות "והגדת" ובחיוב הנשים בה). נלמד את התירוצים לפי סדר הספירות:

כתר: מצוה שלפני הדבור

יש מי שמסביר[לב] שהחילוק היסודי בין גברים לנשים בנוגע למצות עשה שהזמן גרמא שייך רק ממתן תורה ואילך, אך במצוות "שלפני הדבור" אין את החילוק הזה, ומכיון שמצות "והגדת לבנך" נאמרה לפני מתן תורה מחויבים בה גברים ונשים כאחת. אנחנו אוהבים להזכיר מה שהצמח צדק אמר על עבודת חסידות קוצק שהיא בבחינת "פאַר מתן תורה" ('לפני מתן תורה') – עבודה שהיתה שייכת לפני מתן תורה, איך שאבותינו הקדושים עבדו את השי"ת. מתברר לפי שיטה זו כי גם לאחר מתן תורה יש מצוות שהן בבחינת "פאר מתן תורה", ושם אין חילוק בין זכרים ונקבות – בדוגמת עבודת האבות והאמהות, השוים במעלתם. מתן תורה, מהרגע הראשון, מחלק בין הזכרים והנקבות, כדרשת חז"ל על צווי ה' למשה "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"[לג] ש"'בית יעקב' אלו הנשים ו'בני ישראל' אלו הגברים"[לד] – לכל אחד אופי עבודה אחר.

את ההסבר הזה נקביל לספירת הכתר, שבבחינת 'פַאר מתן תורה' – הספירה שקודם ולמעלה מ"אורייתא מחכמה נפקת"[לה]. באריז"ל מוסבר[לו] שבפרצופי הכתר – אריך אנפין ועתיק יומין – אין חלוקה בין זכר לנקבה (כל פרצוף כולל בעצמו גם זכר וגם נקבה – באריך אנפין ממד הזכרי בימין וממד הנקבי בשמאל ואילו בפרצוף עתיק יומין הם פנים ואחור), מתאים ליסוד לפיו לפני מתן תורה אין חילוק בחיוב המצוות בין הזכרים והנקבות.

חכמה: לימוד משבת

הסבר נוסף[לז] מתאים דווקא למקור הלימוד שמביא הרמב"ם למצות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר – הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". הוא כותב בריש פרק ז של הלכות חמץ ומצה שיש כעין גזרה-שוה של "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" [לח]ו"זכור את יום השבת לקדשו"[לט]. וזה לשונו שם: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת". במצות "זכור את יום השבת לקדשו" חייבות גם הנשים, מכח לימוד מיוחד של חז"ל ש"כל שישנו בכלל 'שמור' ישנו בכלל 'זכור'"[מ] – מכיון שגם הנשים מחויבות בשמירת שבת (איסור מלאכה, שהוא מצות לא-תעשה, בה אין חילוק בין גברים לנשים), במצות "שמור" (שהזהר מדגיש את שייכותה המיוחדת לנשים, "'שמור' לנוקבא"[מא]), הן מחויבות גם במצות-עשה של "זכור", על אף שהזמן גרמה. בדומה לכך, גם במצות "זכור" של פסח מחויבות הנשים. זהו הסבר המתאים לספירת החכמה, מוחין דאבא המאירים ביום השבת (בכלל, "מח הזכרון" שייך לספירת החכמה[מב]).

בינה: "תלה הכתוב במצה"

הסבר נוסף[מג] הוא שבליל הסדר עצמו הנשים חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן נוספות, החל ממצות מצה, ומכיון ש"תלה הכתוב במצה"[מד] – שסיפור יציאת מצרים הוא דווקא "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך" – הרי שכשם שהנשים מחויבות במצה כך הן מחויבות גם בסיפור יציאת מצרים.

יציאת מצרים בכלל שייכת הרבה פעמים לספירת הבינה (כך, הזהר מסביר[מה] שחמשים שערי בינה הם כנגד חמשים אזכרות של יציאת מצרים בתורה, הבינה נקראת "עלמא דחירו", השייכת ל"זמן חרותנו", ועוד). בפרט, במצה יש מצוה מיוחדת של "ושמרתם את המצות"[מו], תכונה שמירה נשית (כנ"ל) השייכת לבינה-אמא, השומרת את העובר ברחמה. וגם אכילה בפרט שייכת לספירת הבינה[מז]. לכן מתאים להקביל את התירוץ הזה לספירת הבינה.

דעת: חיוב נשים במצות עדות

כידוע[מח], המצוות מתחלקות לסוגים שונים – "העדֹת והחקים והמשפטים"[מט] (כנוסח שאלת הבן החכם בליל הסדר). החקים הם המצוות שאין להן טעם ודעת, "חקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין לך רשות להרהר אחריה"[נ], ואילו המשפטים הם מצוות המתחייבות על פי השכל האנושי, שגם "אלמלא נתנה תורה [ח"ו] היינו למדים כו'"[נא]. סוג נוסף הוא העדות, שהן מצוות שבלי צווי התורה השכל לא היה מחייב אותן, אך יש להן טעם שכלי – מצוות המעידות באופן מסוים על גדולת ה' ועל טובותיו. רוב העדות מתחילות מיציאת מצרים וקשורות אליה, "זכר ליציאת מצרים" – עדות על טובת ה' שהוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים. יש מי שאומר[נב] שהחילוק בחיוב מצוות בין גברים לנשים הוא רק במצוות שהשכל אינו מחייב, אך במצוות שיש להן טעם שכלי הנשים חייבות כגברים, ולכן בסיפור יציאת מצרים – העדות הראשונה והעיקרית – מחויבות גם הנשים. העד

ֻת שייכת לספירת הדעת (ובכח הדעת מכירים בטובתו של ה' ומעידים עליה).

ז"א: "איש ואיש יולד בה"

בעל הפרי מגדים אומר[נג], בניגוד לדברי ספר החינוך, שמצינו בחז"ל[נד] שלומדים בפירוש במצות "ושננתם לבניך" כי החיוב הוא בנוגע לבנים בלבד, ובנות פטורות מתלמוד תורה (ולכן גם הנשים פטורות מצד הדין מהמצוה ללמד תורה את בניהן, כי אינן בכלל החיוב), כך גם כאן צריך לדייק מ"והגדת לבנך" שהמצוה היא רק ביחס לבנים, וממילא אין לה שייכות לנשים. אמנם, אפשר לומר בדיוק הפוך מבעל הפרי מגדים – העובדה שבניגוד ל"ושננתם לבניך", שם הדגישו חז"ל את הלימוד (לבניך ולא לבנותיך), לא מצאנו בשום מקום דרשה כזו ביחס ל"והגדת לבנך" מעידה כי כאן לא סייגו חז"ל את הפסוק והמצוה חלה על בנים ובנות – הרי כל בני ובנות ישראל צריכים לדעת שה' הוציא אותנו ממצרים בנסים גדולים וכו' – וממילא גם על האבות והאמהות שלהם.

המשמעות הפנימית בכך שהתורה כוללת גם את הבנים וגם את הבנות בלשון "בנך" מעידה שיש בחינה בה כולם בבחינת זכר (לשון זכרון כנ"ל, "זכר ליציאת מצרים"). בחסידות[נה] מוסבר על הפסוק "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה"[נו] כי לעתיד לבוא גם הבנים וגם הבנות יהיו בבחינת זכר-משפיע – הבן והבת, שניהם, הם "איש ואיש". מתברר שדווקא בענין יציאת מצרים יש בחינה בה כל משתתפי הסדר, כל בני עם ישראל שנולד זה עתה, הם בבחינת בן-משפיע. את ההסבר הזה – חידוש שלנו כאן – מתאים להקביל לפרצוף ז"א, שבבחינת בן-משפיע.

מלכות: "אף הן היו באותו הנס"

עוד סברא טובה[נז] לחיוב של הנשים במצות "והגדת לבנך", סיפור יציאת מצרים, היא העובדה ש"אף הן היו באותו הנס"[נח] – גם הנשים היו בשעבוד מצרים ובגאולת מצרים (ואדרבא, "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"[נט]) ולכן גם הן מחויבות במצות סיפור יציאת מצרים. אמנם, תוספות אומרים[ס] שהכלל של "אף הן היו באותו הנס" הוא רק מדרבנן (ולכן הוא מוזכר בפירוש במצוות דרבנן – ארבעה כוסות, מקרא מגילה ונר חנוכה), אך במקום אחד[סא] מביאים תוספות תירוץ שני לתרץ את קושייתם וממנו משמע שיש לכלל תוקף גם במצוות דאורייתא. את ההסבר שתולה את חיוב הנשים במציאות עצמה – בה גם הנשים היו בצרת השעבוד ובנס הגאולה – מתאים לכוון לספירת המלכות, אליה שייכת המציאות בעולם בפועל (וכן, אם נאמר – שלא כחינוך – שאכן החיוב לנשים "שאף הן היו באותו הנס" הוא מדרבנן, חיובי דרבנן שייכים ל"מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה", כפי שיתבאר עוד לקמן בענין מקור חיוב סיפור יציאת מצרים בכלל).

"ואם אינו חכם אשתו שואלתו"

הגמרא מביאה ברייתא – "חכם בנו שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו"[סב]. כשקוראים אפשר להבין מהלשון שהשאלה היא האם האבא הוא חכם או לא, אך הפשט הוא שאם הבן חכם הוא השואל, ואם לאו האשה שואלת, ובמקרה שאין ברירה על האדם לשאול את עצמו – הכל כדי לקיים את מצות סיפור יציאת מצרים בדרך של שאלה ותשובה. מכאן עולה מפורש שכאשר האיש זקוק לכך, משום שבנו אינו שואלו, האשה מסייעת לו בקיום מצות "והגדת לבנך" המוטלת עליו.

כאן יש כיוון נוסף לחשיבה על אופי השתתפות הנשים במצות "והגדת". כידוע, במצות "פרו ורבו"[סג] מחויבים רק הזכרים[סד], אך ידועים דברי הר"ן[סה] כי לאשה יש ב"פרו ורבו" מצות 'סיוע', שהרי לא ניתן לקיים את המצוה בלעדיה. כשם שבמצות "פרו ורבו" האשה היא "עזר כנגדו"[סו], כך גם במצות "והגדת לבנך" (מצוה הגדה, משרש נגד) היא המסייעת.

אדרבא, כשם שבמצות "פרו ורבו" פעולות האשה – עד מסירות נפש – הן העיקר, כך יש לומר שגם במצות "והגדת לבנך" בליל הסדר האשה העיקר (כפי שבכל ההכנות והנקיונות לפסח האשה היא עיקר, במסירות נפשה בכל החדש שקדם לליל הסדר). את לשון הברייתא נדרוש-נבין שאם האב חכם בנו החכם שואלו, אך אם הבן אינו חכם כדי לשאול כנראה יש בעיה בתפקוד של האבא, והאמא עסוקה בחינוך הבן ובמקרים כאלה גם בחינוך האב... (באופן של "חכמות נשים בנתה ביתה"[סז]). ובכלל, האמא – אף אם במקרים בהן אינה 'שחקן פעיל' בסיפור ההגדה, המתחולל בין הבן השואל לאב העונה – היא המפעילה את הכל מאחורי הקלעים. בהקבלה שלנו לעיל, ההסבר הזה מתאים להתווסף לספירת היסוד (כשהסבר הז"א שייך בפרט לספירת התפארת, עיקר הז"א), בשל ההשוואה למצות "פרו ורבו".

ולסיכום:

 

כתר

מצוה שלפני הדבור

 

חכמה

לימוד מ"זכור" דשבת

 

בינה

"תלה הכתוב במצה"

 

דעת

חיוב נשים בעדות

 

 

 

ז"א-תפארת

"איש ואיש יולד בה"

 

 

 

יסוד

מצות סיוע

 

 

 

מלכות

"אף הן היו באותו הנס"

 

 

שיהיה לכולן שבת שלום והמשך של סגולות פסח, "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא", וברכת הצלחה בקיום החינוך בבית – "והגדת לבנך".

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] זהר ח"ב קפג, ב.

[ג] משלי יב, ד.

[ד] שכינה ביניהם פ"א אות ב.

[ה] ישעיה ו, י.

[ו] יומא פו, א.

[ז] ע"פ נדה מה, ב.

[ח] שמות ג, יד.

[ט] לקוטי תורה לאריז"ל, שמות.

[י] שמות טז, ז.

[יא] שמות יד, לא.

[יב] משלי י, כה.

[יג] שמות טו, כו.

[יד] ראה חי' חת"ס לשבת קמז, ב. שער יששכר מאמר אייר ס"ג.

[טו] נדפס בגליון קדֹשים, אות ב.

[טז] ישעיה נח, יג.

[יז] דברים טז, יד.

[יח] ויקרא כג, טו.

[יט] מנחות סה, ב.

[כ] ר"ת אמר, שהוא גם ר"ת אור-מים-רקיע שכנגד כח"ב, "אהיה אשר אהיה". והנה, ההפרש בין אמונה-מצה-רפואה לאור-מים-רקיע הוא פסח!

[כא] קידושין לח, א.

[כב] שמות טז.

[כג] שם פסוק טו.

[כד] שם יג, ח.

[כה] מצוה כא.

[כו] כא, י.

[כז] הלכות ק"ש סי' יב.

[כח] חנוך-נשים ר"ת חן – "אשת חן תתמֹך כבוד [למוד תורה]". נשים = 400, 20 ברבוע, חנוך-נשים = 484, 22 ברבוע = תלמיד

[כט] הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א.

[ל] שמות יג, ג.

[לא] מכילתא שמות יג, ח.

[לב] כלי חמדה פרשת וארא אות א. בכל הבא לקמן ראה 'בשולי המנחה' על המנחת חינוך.

[לג] שמות יט, ג.

[לד] שמות רבה פרשה כח, ב.

[לה] זהר ח"ב קכא, א.

[לו] ע"ח שער יב פ"ב.

[לז] במנחת חינוך שם.

[לח] שמות יג, ג.

[לט] שמות כ, ח.

[מ] ע"פ שבועות כ, ב.

[מא] זהר ח"א מח, ב.

[מב] שעה"כ דרושי העמידה דרוש ד.

[מג] מהר"ם שיק ועוד.

[מד] בשמים ראש סי' קעג.

[מה] זהר חדש יתרו.

[מו] שמות יב, יז.

[מז] שעה"כ דרושי יוה"כ דרוש א.

[מח] ראה רמב"ן דברים ו, כ.

[מט] דברים ו, כ.

[נ] במדבר רבה פרשה יט אות א.

[נא] עירובין ק, ב.

[נב] כלי חמדה סוף ספר ויקרא.

[נג] קונטרס נועם מגדים אות א.

[נד] קידושין לד, א.

[נה] תורה אור מקץ לז, ג.

[נו] תהלים פז, ה.

[נז] ראה מנחת חינוך שם. פרי מגדים או"ח תעט א"א סק"ב.

[נח] פסחים קח, ב (ביחס לפסח), וראה גם שבת כג, א (ביחס לנר חנוכה) מגילה ד, א וערכין ג, א (ביחס למקרא מגילה).

[נט] סוטה יא, ב. (וראה רשב"ם בפסחים שם, ובדברי תוס' המצוינים לקמן).

[ס] תוד"ה "היו באותו הנס" על אתר בפסחים (ובכ"ד).

[סא] תוד"ה "שאף הן היו באותו הנס" במגילה שם.

[סב] פסחים קטז, א.

[סג] בראשית ט, ז.

[סד] יבמות סה, ב.

[סה] ריש פ"ב דקידושין (נידונו באריכות בשיעורי מסכת כתובות בכ"ג חשון ו-ח' כסלו ע"ז ועוד).

[סו] בראשית ב, יח.

[סז] משלי יד, א.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com