חיפוש בתוכן האתר

עניני ארבעה כוסות בנגלה ובפנימיות - שביעי של פסח תשע"ט – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

שביעי של פסח תשע"ט – כפר חב"ד

עניני ארבעה כוסות בנגלה ובפנימיות

סעודת משיח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

לתקנת מורנו הבעל שם טוב, לאכול סעודת משיח באחרון של פסח, הוסיף הרבי הרש"ב תקנה של שתית ארבעה כוסות. תוך כדי 'סדר ניגונים' מרבותינו נשיאינו ושתית ארבעת הכוסות ביאר הרב ענינים שונים השייכים לארבעת הכוסות של ליל הסדר וסעודת משיח.

שתית כל ארבעת הכוסות (כל אחת בארבע לגימות) 'מוסגרה' בארבע כוונות הירושלמי לארבעה כוסות – ארבעה לשונות של גאולה, ארבעה כוסות של פרעה, ארבע מלכויות וארבעה כוסות פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את האומות.

כל קטע דיבור בין כוס לכוס, פתח בחקירה-עיון בנגלה ביחס לכוסות: החקירה הראשונה בגדר שתית הכוסות – מעשה השתיה, הדיבור שעמו או הכוונה-התכלית שבו; החקירה השניה האם שתית ארבעה כוסות היא 'כלל' או ארבעה 'פרטים' (ומתוך כך עיסוק בשאלה לשונית – "ארבע כוסות" או "ארבעה כוסות"); העיון השלישי בגדרי היין והשמחה לעומת גדר החרות בארבעה כוסות; הדיון הרביעי בנוגע לפרסומי ניסא שבארבעה כוסות (תוך דירוג שלום-פרסום-עדות – עם שני גדרי פרסום – במצוות נר שבת, נר חנוכה, ארבעה כוסות וקידוש).

כוס ראשון

נגנו שלש תנועות וארבע בבות.

מחשבה (כוונה), דבור ומעשה בשתית ארבעה כוסות

נזכיר שהרבי אמר לכוון 'משיח' בשתית ארבעת הכוסות.

יש חקירה של האחרונים[ב] מה העיקר בשתית ארבעה הכוסות בליל הסדר: האם העיקר הוא מעשה השתיה (המהוה סימן מובהק של חירות, וכדלקמן) – החיוב לשתות ארבעה כוסות יין – או שהעיקר הוא האמירה המיוחדת שיש בסדר הפסח על כל אחת מהכוסות. היחס בין האפשרויות מזכיר קצת את היחס שמוסבר בחסידות[ג] בין עבודת "בכל דרכיך דעהו"[ד] לעבודת "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[ה]. ב"בכל דרכיך דעהו" העיקר הוא הדבר עצמו, ולא התוצאה ממנו – מתאים לדעה שעצם שתית ארבעה כוסות היא העיקר – ואילו ב"בכל מעשיך יהיו לשם שמים" העיקר הוא התוצאה מהדבר, דוגמת האמירה שבאה על גבי שתית הכוסות.

כעת אנחנו כבר בשביעי של פסח, בסעודת משיח, אז אפשר להוסיף עוד אפשרות – בארבעת הכוסות ששותים בסעודת משיח אולי העיקר אינו מעשה השתיה וגם לא הדבורים שעם השתיה, אלא הכוונה של שתית ארבעת הכוסות, בהם הדגיש הרבי שצריך לכוון למשיח. ידוע פירוש הבעל שם טוב[ו] לפסוק "חכם לב יקח מצות"[ז], ש"חכם לב" לוקח בכל מצוה שלו שתי מצוות – מצות העשיה ומצות הכוונה – אבל כאן רוצים להגיד עוד יותר, שאולי העיקר והגדר של שתית ארבעה כוסות בסעודת משיח הוא הכוונה. מה פירוש? אפשר לומר שהתכלית של שתית ארבעת הכוסות היא לראות משיח – צריך לשתות עד שהכוונה תתממש, שזוכים לראות את המשיח.

כוס בארבע לגימות

אמרנו אתמול, בליל שביעי של פסח[ח], שקריעת ים סוף היא כבר הכנה למתן תורה (בטול הגזרה של "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה"[ט]). אם כן, כמו שלמתן תורה זוכים על ידי אמירת "נעשה ונשמע"[י], אנחנו צריכים גם היום משהו של "נעשה ונשמע" – אז נגיד משהו ש"נעשה", ואחר כך קצת "נשמע" ונבין את התוכן. נחדש היום שצריכים לשתות כל כוס מארבעה כוסות בארבע לגימות – נשתה כך את הכוס הראשון (כוס ראשון = "זה השער להוי'"[יא]!), ואז נסביר.

שתו כוס ראשון, נגנו ניגון הקאפליע וניע זשורצי.

כוס שני

כלל ופרט בארבעה כוסות

הרוגאטושבר חוקר[יב] האם ארבעה כוסות הן מצוה אחת או ארבע מצוות. זו חקירה שמזכירה את החקירה הידועה[יג] לגבי ספירת העומר – האם הספירה של כל יום היא מצוה בפני עצמה, או שכללות הספירה היא מצוה אחת. לחקירה הזו יש נפק"מ רבות וידועות, החל ממי ששכח את הספירה באחד הימים ועד לקטן שהגדיל או גר שהתגייר בימי הספירה. גם בארבעת הכוסות של ליל הסדר – האם בכל כוס מקיימים מצוה, או שרק כאשר משלימים את שתית ארבעת הכוסות יש כאן מצוה אחת שלמה (ושתיה של כוס אחד, שנים או שלשה ה עדיין בגדר מצוה).

אפשר לומר שיחסית הגישות של כלל ופרט הן כמו זכר ונקבה – האיש תופס את הדברים בצורה כללית והאשה יורדת לפרטים. גם ביחס לסדר, הראש של האשה הוא שכל כוס היא מצוה בפני עצמה – גם אם היא לא מצליחה לשתות את כל ארבעת הכוסות, שתיה של כל כוס היא כבר דבר גדול מבחינתה. לעומת זאת הגבר, אם הוא גבר, מרגיש שרק בהשלמת ארבעת הכוסות מתקיימת המצוה. אם הוא לא גמר לשתות את ארבעת הכוסות – זה גארנישט, הוא לא עשה כלום.

אנחנו כבר בשביעי של פסח, צריך כבר להכריע בחקירה הזו. ליל הסדר הוא עוד לא בתוך ספירת העומר, אבל כעת אנחנו כבר בתוך הספירה – אנחנו ביסוד שבחסד. יסוד בגימטריא כלל, כידוע, והיום מתאים להכריע ששתית ארבעת הכוסות בסעודת משיח היא מצוה אחת. גם לפי ההסבר שבסעודת משיח העיקר הוא הכוונה, לראות את המשיח, המצוה נשלמת רק כשנשלמת הכוונה – כשאחרי ארבעה כוסות זוכים לפקוח את העינים ולראות את המשיח (ואם עדיין לא רואים – צריך לשתות עוד...).

ארבע כוונות הירושלמי לארבעה כוסות

כעת "נשמע" מדוע צריכים לשתות כל כוס בארבע לגימות. בירושלמי[יד] מובאות ארבע כוונות לארבעה כוסות – יש מקבילות גם במדרשים[טו]. אנחנו לא רוצים להכריע בין הכוונות – 'מתנגד' רוצה להכריע (כדי לחסוך את הצורך לצאת ידי כל הדעות) – אלא לכוון את כולן. איך אפשר לכוון את כל הכוונות בארבעת הכוסות? צריכים להקביל כל כוס לאחת הכוונות, ואת אותו כוס לשתות בארבע לגימות – שכל כוס יכלול מבנה שלם של ארבעה דברים.

את הכוס הראשון שתינו לפני שהסברנו את הכוונה הראשונה, כי היא הכוונה הכי ידועה, סמכנו שכולם יודעים אותה ומכוונים אותה: ארבעת הכוסות הם כנגד ארבעה לשונות של גאולה – "ארבע גאולות" בלשון הירושלמי – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי"[טז]. בתוך ארבע הכוונות של הירושלמי, הכוונה הזו מכוונת כנגד האות י שבשם, כוונה של גאולה שתכליתה "ולקחתי" הרומז למתן תורה[יז] ("כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו"[יח]), "תורה אור"[יט] (גילוי אור החכמה האלקית) – "אורייתא מחכמה נפקת"[כ] (האות י שבשם). בעצם, כל ארבע הגאולות הן הוצאה "מאפלה לאורה"[כא], גילוי אור החכמה.

הכוונה השניה בירושלמי היא "כנגד ארבעה כוסות של פרעה". הכוונה היא לארבעת הכוסות שמוזכרות בחלום שר המשקים ובפתרונו של יוסף. כפי שהזכרנו, יוסף שייך במיוחד לשביעי של פסח – יסוד שבחסד, יוסף שבאברהם. ארבעת הכוסות של פרעה מתחלקים לשלשה שמזכיר שר המשקים בסיפורו ("וכוס פרעה בידי... ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה"[כב]) ואחד שמזכיר יוסף בפתרונו ("ונתת כוס פרעה בידו"[כג]), בדומה לחלוקת לשונות הגאולה – שלשה בפסוק אחד ולשון רביעי בפסוק בפני עצמו (ועל דרך החלוקה של העולמות התחתונים בי"ע ועולם האצילות). ורמז: ארבעת הכוסות הם וכוס-כוס-הכוס-כוס (ד"פ כוס, שמד, ועוד וה) – בגימטריא פרעה! זו כוונה מובהקת ל"ארבעה כוסות של פרעה". פרעה ומצרים מכוונים כנגד הבינה, כנודע[כד] (ביחס לאור החכמה, הבינה נקראת "מחשכים"[כה], היינו ה"אפלה" הנ"ל שממנה ה' הוציא אותנו ל"אורה"), וכוונה זו היא כנגד ה עילאה שבשם.

הכוונה השלישית בירושלמי היא "כנגד ארבע מלכויות" – כשדים (בבל), פרס ומדי, יון והגלות האחרונה רומי (הכוללת גם את ישמעאל). אנחנו יודעים שבגלות פרס ומדי היתה הרבה שתיה, אבל כאן שותים כנגד כל הגלויות. מענין שבעקבות הגאולה ממצרים אנחנו שותים ארבעה כוסות כנגד ארבע מלכויות, שמצרים אינה אחת מהן – מצרים היא הגלות הכללית, שכל הגלויות נקראו על שמה[כו], וכל הגאולות נקראו על שם גאולת מצרים. כוונת ארבע המלכויות היא כנגד ספירת המלכות (כמובן), ה תתאה שבשם.

הכוונה הרביעית בירושלמי היא "כנגד כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם". לאחר שהירושלמי מונה את ארבעת כוסות הפורענות שנזכרו במקרא, הוא מוסיף שכנגדן "עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמה", ומונה גם ארבעה כוסות נחמה שנזכרו במקרא, כאשר העיקרית שבהן היא "כוס ישועות אשא"[כז]. הכוונה הרביעית היא כנגד ה-ו שבשם, כאשר היא מורכבת מחסדים (לישראל) וגבורות (כנגד אומות העולם), עיקרי המדות שב-ו, "נגֹף ורפוא"[כח].

אם כן, ארבע הכוונות מנויות בירושלמי בצירוף יההו, הצירוף שהוא סדר הפרשיות בתפילין דר"ת. צירוף זה מופיע בראשי התיבות של "יתהלל המתהלל השכל וידֹע"[כט], הצירוף של חדש איר. בסיום קריאת התורה היום קראנו "אני הוי' רֹפאך"[ל] ובכך נכנסנו כבר לחדש איר.

ארבעה כוסות

איך נכון לומר – ארבע כוסות או ארבעה כוסות? היום רגילים לומר ארבע כוסות, אבל בחז"ל בכל מקום – גם בבלי וגם בירושלמי וגם במדרשים – כתוב "ארבעה כוסות". אם נחזור לחקירה בה פתחנו כעת, האם שתית הכוסות היא מצוה אחת כוללת או ארבע מצוות פרטיות, אפשר לומר שלשון ארבע כוסות, בלשון נקבה, יותר מתאים לתפיסה הפרטית-הנקבית שיש כאן ארבע מצוות ואילו ארבעה כוסות, בלשון זכר, יותר מתאים לתפיסה הכללית-הזכרית – שאמרנו שהיא ההכרעה בשביעי של פסח – שהשתיה של כל הכוסות יחד היא מצוה אחת שלמה. צריך קצת דמיון בשביל להרגיש את ההבדל הזה בין ארבע כוסות לארבעה כוסות, אבל אפשר לשמוע כך.

מה הגימטריא של ארבעה כוסות? 770, בית משיח, מספר אהוב על חב"דניקים (ועל חובבי חכמת החשבון בכלל, שהרי 770 הנו הפירמידה הכפולה של 10 – ב"פ 385, שכינה כו' – ה'יהלום' של 10 בשלשה ממדים). גם 765 – ארבע כוסות – הוא מספר חשוב (העולה 17 פעמים 45, אדם טוב שהוא טוב מאד), אבל הלשון בחז"ל עולה 770 דווקא. מכיון שיש בביטוי עשר אותיות – שממוצע כל אות היא מזל (וכן עז, מגדל, ועוד) – אפשר לכתוב אותו בצורת משולש:

א

ר ב

ע ה כ

ו ס ו ת

שלש הפנות והאות האמצעית – ה-ה הנוספת – יוצרות ביחד את המלה תאוה, בגימטריא בית. בית בגימטריא תאוה כי הוא התאוה של הקב"ה בבריאת העולם – "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[לא]. אם כן, שאר האותיות בגימטריא משיח. איזו מלים אפשר ליצור משאר האותיות? רבע כוס. כל רבע כוס הוא משיח, ובארבעת הכוסות – אותם שותים ב-16 לגימות, 16 רבעי כוס, כפי שאמרנו – יש 16 פעמים רבע כוס. משיח במספר קטן עולה 16, כך שכל ה"ארבעה כוסות" מכילות משיח במ"ק פעמים משיח – משתה שכולו משיח!

 

נשתה את הכוס השני ונכוון בארבע הלגימות לארבעת הכוסות של פרעה. חז"ל אומרים[לב] שהכוסות בחלום שר המשקים הן על שם גאולת ישראל – יוסף אמר לשר המשקים שמכיון שבישר אותו בשורה טובה הוא יפתור לו את החלום לטובה, כפי שעשה. אם כן, נכוון לארבעה כוסות השייכות לגאולת ישראל.

שתו כוס שני. נגנו ימין ה', לכתחילה אריבער, רוסטוב, הבינוני.

כוס שלישי

יין וחרות

חז"ל אומרים[לג] על ארבעה כוסות "שתאן חי יצא. אמר רבא ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא". דרך המלכים לשתות את היין שלהם מזוג, לא חי, את ארבעת הכוסות צריכים לשתות כמו מלך בגדוד – כל אחד מהיושבים כאן צריך להיות מלך בגדוד. בהמשך – מחר – נסביר שכל ליל הסדר עם ההגדה הוא תיקון של "העֹרכים לגד שלחן"[לד] (שייך ל-ג המצות ו-ד הכוסות), צריכים להיות כמלך בגדוד. מלך בגדוד בגימטריא דוד המלך (במלה גדוד יש דוד). במספר קדמי, מלך בגדוד עולה שלמה (בן דוד), והוא תיקון איוב[לה], שאמר "ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד [כאשר אבלים ינחם]"[לו].

רש"י ורשב"ם – הסבא והנכד – מסבירים על אתר אותו דבר, ש"שתאן חי" קיים (בדיעבד) את מצות ארבעה כוסות ("ידי יין יצא"), אבל "אין זו מצוה שלימה" ("ידי חרות לא יצא"). תוספות מסבירים ש"ידי יין יצא" היינו "ידי שמחת יום טוב" שאינה אלא ביין[לז], אך את המצוה המיוחדת של החירות לא מקיימים בשתיה כזו. גם עבד יכול להיות שמח – אם אתה נותן לעבד ארבעה כוסות יין הוא ישתה אותם ויהיה שמח – אבל הוא עדיין לא בן חורין. גם בפורים יש הרבה יין והרבה שמחה, אבל "אכתי עבדי אחשורוש אנן"[לח], ואילו בפסח צריכים להגיע לחרות גמורה.

ותוספת לעיון בדרך הרמז: מלשון התוספות משמע שהשתיה דרך חרות היינו עיקר מצות ארבעה כוסות, ואם לא שתה דרך חרות לא קיים את המצוה אף בדיעבד (ולא כדברי רש"י ורשב"ם), והרמז: "ידי חרות לא יצא" עולה 770 העולה ארבעה כוסות, כנ"ל, ללמד שהחרות היא עיקר מצות ארבעה כוסות. ועוד ראיה בדרך הרמז – "שתאן חי", עולה 769 וע"ה עולה 770, "ידי חרות לא יצא"!

גם שמחה וגם חרות שייכים לספירת הבינה בקבלה, שהרי היא "אם הבנים שמחה"[לט] ו"עלמא דחירו"[מ]. מה היחס בין השמחה והחרות? הזכרנו אותו אמש, כשדברנו על "פתח המערה" לעומת כוונות המקוה – היחס בין בינה ותבונה. על התבונה נאמר "נתתה שמחה בלבי"[מא] – היא מוחין השייכים למדות, מעוררת את המדות. הבינה (אמא עילאה בלשון הקבלה), לעומתה, היא המוחין בעצם – החרות המלאה ממגבלות העולם[מב]. במה מתבטאת החרות? בסגנון של 'עצמי' – הרביים הם עצמיים, והרבי הרש"ב אמר שגם רבי אייזיק היה עצמי לפרקים. לעצמי יש סגנון מובהק שלו – "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"[מג]. כך, לעומת רבי הלל מפאריטש, שעורכי אור התורה לא תמיד ידעו להבחין בין מאמרי הצמח-צדק למאמרים שלו – בשל הסגנון הדומה – במאמרים של רבי אייזיק אי אפשר להתבלבל, יש לו את הסגנון העצמי שלו.

היחס בין השמחה והחרות מוסבר לפי שיחה חשובה של הרבי[מד] על יציאת מצרים – נקודה שנוגעת להרבה ענינים בליל הסדר. הרבי מסביר שיש שני שלבים בשחרור, כפי שרואים אצל העבדים היוצאים לחופש ביובל[מה] – העבדים משתחררים בראש השנה, ואז הם שמחים ואוכלים ושותים עשרה ימים בבית האדון, וביום כיפור הם יוצאים לבתיהם, "וקראתם דרור בארץ"[מו], וחפשיים לדור כרצונם. ברגע שמשתחררים מהעבודה יש שמחה – אחרי שהעבד שותה יין אי אפשר לתת לו עבודות קשות, הוא משוחרר-יחסית – אבל רק כאשר יוצאים מהמקום לגמרי, לחזור הביתה, מגיעים לחרות אמתית.

"יחד מארבע כנפות הארץ"

אמרנו שבארבעה כוסות יוצאים ידי חובת שמחה. אמנם בפסח לא כתוב בתורה בפירוש לשון שמחה, אבל יש מצוה להיות שמח. על ידי "ארבעה כוסות" מקיימים "והיית אך שמח"[מז]אך ר"ת "ארבעה כוסות". איזה עוד ביטוי של ארבע עם ר"ת אך יש לנו? בתפלה, בברכת קיבוץ גלויות, מתפללים כל יום "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו".

אנחנו אוהבים להציע, בדרך שעשוע, מנהגים חדשים – כבר יש קובץ עם כל המנהגים? – אתמול חדשנו מנהג של אכילת יב גזרים בשביעי של פסח, אבל כעת נגיד מנהג יותר יציב: מי כאן קנה ציצית חדשה לפסח? כדאי לקנות "ארבע כנפות" חדש, לבן ונקי לכבוד פסח – לפי הרמז שאמרנו, "ארבע כנפות" חדש עוזר בשמחת ה"ארבעה כוסות" וכן, ועיקר – מצות ארבעה כוסות מסוגלת לקיום היעוד של "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו" (כאשר בכנף כל יהודי יאחזו כך וכך בני נח וגרי צדק כו'[מח]).

ידועה הכוונה מהאריז"ל[מט] שהאותיות שלפני האחרונות ב"יחד מארבע כנפות" הן בסוד שם חבו, ר"ת "חיל בלע ויקִאנו"[נ] – אם היה פגם הברית, אם היה בזבוז אנרגיה, והקליפה בלעה את הניצוצות, צריך לכוון בשם חבו ולקיים "חיל בלע ויקאנו", בהוצאת ה"חיל" שנבלע בקליפות. כתוב שכאשר פועלים זאת, לא די בכך שמשחררים את מה שהקליפות שבו-בלעו, אלא מתקיים גם המשך הפסוק – "מבטנו יורישנו אל", גם החיות העצמית של הקליפות יוצאת, עד שהקליפה מתבטלת ונהיית "כעפרא דארעא", כמו שאמרנו ושרנו ורקדנו בבטול חמץ, ושרנו גם כאן קודם. בסופו של דבר מתקיים "חיל בלע ויקִאנו מבטנו יורישנו אל" 'עד שכל זה היה כדאי' – בלי שהקליפה 'מצצה' חיות מהאדם היא היתה נשארת על עמדה, וכעת היא מתבטלת לחלוטין. כל זה שייך לסוד של "ארבע כנפות" שנותן כח ומקבל כח מקיום מצות "ארבעה כוסות".

 

נשתה כעת את הכוס השלישי, כנגד ארבע מלכויות – לגימה ראשונה כנגד גלות בבל, לגימה שניה כנגד גלות פרס ומדי, עם כל השתיה שהיתה שם, לגימה שלישית כנגד גלות יון, עם הכוונה להוציא את היפיות של יפת לשכון באהלי שם[נא], ולגימה רביעית כנגד גלות רומי, גלות עשו וישמעאל, בה אנחנו נמצאים. כתוב שעיקר הגרים באים מאדום – מעשו, עליו נאמר "כי ציד בפיו"[נב], והאריז"ל אומר[נג] שהם בעיקר נשמות גבוהות מאד כגון רבי עקיבא ורבי מאיר ואונקלוס הגר.

שתו כוס שלישי ונגנו שאמיל.

כוס רביעי

שלום-פרסום-עדות

יש מגיד-משנה מפורסם שכולם מדברים עליו. הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה[נד] אומר שאם אין לאדם כסף לנרות חנוכה עליו למכור את כסותו כדי לקנות נר חנוכה. בהלכה הבאה הוא ממשיך ואומר שאם יש לאדם כסף רק כדי לקנות יין לקידוש היום או נר חנוכה עליו להקדים את נר חנוכה, בשל פרסום הנס שבו, ובהלכה האחרונה הוא אומר שאם יש לאדם כסף רק לנר חנוכה או לנר שבת "נר ביתו עדיף" משום שענינו שלום בית, הקודם לכל (וכל התורה לא באה אלא כדי לעשות שלום בעולם).

השאלה היא מאיפה הרמב"ם מביא את הדין שעל אדם למכור את כסותו בשביל לקנות נר חנוכה – דין שלא מופיע בגמרא. המגיד-משנה מסביר שהרמב"ם למד קל וחומר ממצות ארבעה כוסות – עליה כתוב שצריך למכור את הכסות כדי לקנות יין לארבעה כוסות (כסות וכוסות לשון נופל על לשון). מה הסברא? מצות קידוש היום – שמוזכרת גם בהלכה זו – היא עדוּת, שהאדם מעיד על בריאת העולם[נה]. עדות היא על דבר נסתר – על דבר שעתיד להתגלות, וכל שכן על דבר שכבר מפורסם, אין צורך בעדות. ארבעה כוסות אינם באים להעיד בלבד על יציאת מצרים, אלא הם מפרסמים את הנס של יציאת מצרים. יש כאן חידוש, שפרסום אינו רק כלפי חוץ – גם דבר שהאדם עושה בפרסום בתוך ביתו הוא פרסום, הוא מפרסם לעצמו. אם הפרסום לעצמו, של ארבעה כוסות, מצדיק את מכירת הכסות – קל וחומר שפרסום הנס שיש בנר חנוכה, אותו מדליקים על פתח הבית מבחוץ, דורש זאת. אמנם על פי הרמ"א[נו] (וכן נהוג בחב"ד) נוהגים להדליק את המנורה בתוך הבית, על השלחן (בחב"ד המנהג הוא להדליק בפתח פנימי בבית, לקיים "מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל"), אך הרבי רצה פרסומי ניסא בחוץ כפשוטו – מכאן החנוכיות הענקיות בכל מקום (בכל אופן, כאשר מקיימים "מניחה על שולחנו ודיו"[נז] לא ברור שהקל וחומר של המגיד משנה מתקיים).

יוצא שיש כאן שני ענינים ביין ושני ענינים בנר. ביין יש את מצות קידוש, שהיא עדות, ויש את מצות ארבעה כוסות, שהיא פרסום בתוך הבית, ובנר יש נר חנוכה, שענינו פרסום בחוץ, ויש נר שבת, שהוא כבר ענין אחר, ענין של שלום. יש כאן מבנה מובהק של י-ה-ו-ה: שתי מצוות היין הן במוחין, כאשר מצות קידוש היא מדאורייתא וארבעה כוסות מדרבנן, ביחס של "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך"[נח], י-ה (ובפרט, ארבעה כוסות הם כנגד ארבע האמהות, לעומת שלש המצות דאורייתא שכנגד שלשת האבות). שתי מצוות הנר הן במדות ("אור המאיר לזולתו") – נר חנוכה מאיר לפרסם את הנס בחוץ, במקום של שבירת המלכים קדמאין, ו שבשם, ונר שבת (שמדליקה האשה) הוא משום שלום בית, "ביתו זו אשתו"[נט]. יש כאן ירידה ממצוה דאורייתא למצוה דרבנן המצטרפת למצוות דאורייתא (ארבעה כוסות שתקנו רבנן לשתות בליל הסדר, בו הרבה מצוות דאורייתא) וממנה למצוות דרבנן של חנוכה ושל נר שבת, אך ככל שיורדים יש יותר 'יוקר' במצוה והיא יותר חשובה ודוחה את המצוות שלפניה:

  י        קידוש

  ה       ארבעה כוסות

  ו        נר חנוכה

  ה       נר שבת

את שלשת הענינים שמוזכרים כאן כולם יכולים לכוון (מלמטה למעלה, מהחמור לקל) ב"יהי רצון" שאחרי ספירת העומר – "ועל ידי זה יֻשפע שפע רב", שפע ר"ת שלום-פרסום-עדות (לפי סדר העדיפות). שלום פרסום עדות עולה ו"פ אור (ששת צירופי המלה אור), כך שממוצע כל מלה כאן הוא אור-אור, "יהי אור ויהי אור"[ס], "באורך נראה אור"[סא], אור אין סוף (סופי התיבות שלום-פרסום-עדות עולים בעצמם עדות).

ארבעת היסודות

משתדלים כל פעם לומר משהו בנגלה – שכבר קצת יצאנו ידי חובה – וגם משהו בתורה ומדע, שנאמר כעת. דברנו על ארבעה כוסות וארבע כנפות, ועל ארבע כוונות של ארבע רביעיות בארבעה כוסות. מי שלומד תניא, באיזו רביעיה הוא נתקל ראשון? בסוף פרק ראשון, ארבעת היסודות. במדע העתיק – וכל הראשונים עשו מזה ענין – מדברים על ארבעה יסודות. במדע המודרני כששומעים שהטבע מתבסס על ארבעה יסודות זה נשמע לא רציני – בטבלה המחזורית דברו פעם על 92 יסודות (אלמנטים), והיום כבר עברו את המאה. מה אחד ההסברים שלנו לארבעת היסודות? שהם ארבעת היסודות החשובים ביותר בטבע – אש היא פחמן, אויר הוא חמצן, מים הם מימן ועפר הוא חנקן (הבסיס העיקרי של כח הצומח).

מה המספרים האטומיים של ארבעת היסודות הללו? המספר האטומי של מימן הוא 1, ושל פחמן-חנקן-חמצן 6-7-8, בהתאמה. סך המספרים האטומיים של ארבעת היסודות הוא 22, רמז ל-כב אותיות, שנקראות בספר יצירה[סב] "עשרים ושתים אותיות יסוד".

אם מחשבים את המספרים האטומיים במשולש – משולש 1 הוא 1, משולש 6 הוא 21, משולש 7 הוא 28 ומשולש 8 הוא 36 – מקבלים 86, בגימטריא כוס. אם מחשבים את המספרים ברבוע – 1 ברבוע הוא 1, 6 ברבוע הוא 36, 7 ברבוע הוא 49 (עד כאן כבר הגענו ל-86, כוס) ו-8 ברבוע עולה 64 (תוספת של דין על שם אלהים, שם הדין) – מקבלים 150, בגימטריא כנף. זהו הקשר בין "ארבעה כוסות" ל"ארבע כנפות", "והיית אך שמח" (י"ל ש"והיית אך שמח" רומז בעיקר ל"ארבעה כוסות" – "אין שמחה אלא ביין" – ואילו ארבע כנפות רמוזות בפסוק "אך טוב לישראל"[סג], אין "טוב לישראל" כקיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ לארצנו).

"כי כוס ביד הוי' ויין חמר מלא מסך"

צריכים כבר לסיים, אז לפני שנשתה את הכוס הרביעי – כנגד ארבעת כוסות הפורענות שעתיד הקב"ה להשקות את רשעי אומות העולם וכנגדן ארבעה כוסות נחמה שעתיד הקב"ה להקשות את ישראל – רק נתייחס לפסוק אחד מפסוקי הפורענות, שבהשגחה פרטית נמצא בפרק עה: "כי כוס ביד הוי' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ"[סד]. כפי שמציין הרד"ק, כאן יש דוגמה מובהקת ממנה לומדים שהמלה כוס היא גם לשון זכר וגם לשון נקבה, הפסוק מתחיל בהתייחסות לכוס בלשון זכר ועובר ללשון נקבה (לפי הסדר של "זכר ונקבה בראם"[סה] ולפי המדה שהתורה נדרשת בה "כלל שהוא צריך לפרט", כנ"ל).

הפסוק מתחיל "כי כוס ביד הוי' ויין חמר מלא מסך". "יין חמר" הוא יין אדום, כפי שמסבירים המפרשים ("חמר" הוא יין בארמית, יין חזק ואדום). אנחנו בסעודת משיח, וכפי שאמרנו שותים ארבעה כוסות כדי לראות משיח – עוד רגע רואים את המשיח נכנס מהדלת, מהחלון או מהארובה[סו]. איך המשיח נכנס? אם זוכים המשיח בא על ענן[סז] – "וארו עם ענני שמיא"[סח] – אבל אותנו לא מענין המשיח על הענן, אלא דווקא המשיח של "לא זכו"[סט], "עני ורֹכב על חמור"[ע], החמור של המשיח הוא ממש חמוד... בליל הסדר אוכלים "לחם עֹני"[עא] ושותים ארבעה כוסות של "יין חמר", והיינו "עני ורֹכב על חמור".

הגמרא (בירושלמי), התרגום ורש"י (ועוד) אומרים שכל הפסוק, "כי כוס ביד הוי' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ" היא כוס של פורענות שהאומות עתידים לשתות, אבל למלבי"ם יש כאן הסבר יפה שהכוס עצמה היא כוס של יין טוב – כוס שעתידים עם ישראל לשתות, ו"ויגר מזה" קשור גם למהפכה הרביעית, לגרים שמסתפחים לעם ישראל – ועל רשעי האומות נאמר רק סיום הפסוק, "אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ".

נשתה את הכוס הרביעי ונברך ברכת המזון, ונמשיך את סעודת משיח מחר אי"ה.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ראה גרי"ז הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ט; מנחת אשר הגדה של פסח סי' ו.

[ג] ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907 ועמ' 932; ח"י עמ' 104 ואילך; תשובת השנה מאמר "בכל דרכיך דעהו" פ"ג ומודעות טבעית ביאור ד (עמ' קעא ואילך, וראה שם גם בהפניות נוספות) למאמר "גולה וגאולה" (וראה גם הטבע היהודי עמ' רג).

[ד] משלי ג, ו.

[ה] אבות פ"ב מי"ב.

[ו] כתר שם טוב (קה"ת, הוצאה שלישית) אות טא.

[ז] משלי י, ח.

[ח] נדפס ב"ואביטה" קדושים.

[ט] שמות רבה יב, ג; תנחומא וארא טו.

[י] שמות כד, ז.

[יא] תהלים קיח, כ (וראה באורך בשיעור ליל שש"פ – שזו כותרתו – נדפס ב"ואביטה" קדושים).

[יב] מפענח צפונות פ"ד סי' ח.

[יג] ראה טור ושו"ע או"ח סי' תפט.

[יד] ירושלמי פסחים פ"י ה"א.

[טו] בראשית רבה פח, ה; מדרש תהלים פע"ה; ילקו"ש ירמיהו רמז שז.

[טז] שמות ו, ו-ז.

[יז] ראה ספורנו עה"פ.

[יח] משלי ד, ב.

[יט] שם ו, כג.

[כ] זהר ח"ב קכא, א.

[כא] נוסח הגש"פ.

[כב] בראשית מ, יא.

[כג] שם שם, יג.

[כד] ראה קהלת יעקב ערכים 'ארץ מצרים' (ובכלל בדרושי פסח בשעה"כ ופע"ח) ו'פרעה'.

[כה] ראה סנהדרין כד, א (כידוע שהיחס בין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי הוא היחס בין חכמה לבינה, וראה באורך שיעורים והתוועדויות תשע"א ח"א).

[כו] בראשית רבה טז, ד.

[כז] תהלים קטז, יג.

[כח] ישעיה יט, כב.

[כט] ירמיה ט, כג.

[ל] שמות טו, כו.

[לא] תניא פרק לו (ע"פ תנחומא נשא טז).

[לב] בראשית רבה פח, ה.

[לג] פסחים קח, ב.

[לד] ישעיה סה, יא.

[לה] גלגול תרח אבי אברהם אבינו, כמבואר בכתבי האריז"ל (וראה שיעור מוצש"ק בשלח ע"ט פ"ב), והרמז: תרח = לב פעמים איוב.

[לו] איוב כט, כה. והנה, "בגדוד" עולה איוב, העולה גם חוה שהיתה "אם כל חי", העולה "מלך בגדוד".

[לז] פסחים קט, א.

[לח] מגילה יד, א.

[לט] תהלים קיג, ט.

[מ] זהר ח"ב קפו, א.

[מא] תהלים ד, ח.

[מב] ראה גם שיעור "מסמך גאולה לגאולה" (י"ט אדר-שני, התפרסם ב"ואביטה" פסח).

[מג] סנהדרין פט, א.

[מד] לקו"ש חי"ב עמ' 39 ואילך (ובפרט שם סעיף טו ואילך).

[מה] רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"י הי"ד.

[מו] ויקרא כה, י.

[מז] דברים טז, טו.

[מח] שבת לב, ב.

[מט] פע"ח שער העמידה פי"ט; מ"ח מסכת טבת ושבט פ"ו.

[נ] איוב כ, טו.

[נא] בראשית ט, כז: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם".

[נב] שם כה, כח.

[נג] לקו"ת עובדיה.

[נד] פ"ד הי"ב.

[נה] ראה שו"ע או"ח רעא ונו"כ.

[נו] או"ח תרעא, ז.

[נז] שבת כא, ב.

[נח] משלי א, ח.

[נט] יומא פ"א מ"א.

[ס] בראשית א, ג.

[סא] תהלים לו, י.

[סב] פ"ב מ"א.

[סג] תהלים עג, א.

[סד] שם עה, ט.

[סה] בראשית ה, ב.

[סו] ראה מעין גנים ח"א מאמר "כיונים אל ארבתיהם" עמ' קמט ואילך.

[סז] סנהדרין צח, א: "זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני רוכב על חמור".

[סח] דניאל ז, יג.

[סט] ראה רוחו של משיח מאמר "חמורו של מלך המשיח".

[ע] זכריה ט, ט.

[עא] דברים טז, ג.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com