חיפוש בתוכן האתר

סוד הזמן (4) – שיעור אנגלית חדשי - הנשים והזמן בספר קהלת - ל' ניסן תשע"ט – נצח ישראל, ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

ל' ניסן תשע"ט – נצח ישראל, ירושלים

הנשים והזמן בספר קהלת

סוד הזמן (4) – שיעור אנגלית חדשי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שיעור רביעי בסדרת "סוד הזמן" 'מדלג' בין ענינים עמוקים ורמזים שונים הנוגעים לסוד הזמן. כמו השיעור הקודם, גם שיעור זה עוסק בעיקרו בספר קהלת. הפרק הראשון בשיעור חוזר במעט על דברים שנאמרו בשיעור הקודם – אודות קשר ההבל והזמן בספר קהלת, כולל רמז חשוב ב-כח העתים – ועיקרו מוקדש להרחבת הדברים ולזיהוי ארבעה ממדים בזמן, התכללות בין הממד המתפתח, המרפא והמתקדם של הזמן לממד המחזורי ואפילו המכלה של הזמן. פרק ב מוסיף למושגי ההבל והזמן, המעסיקים את שלמה המלך, עוד צלע שלישית – הנשים. אלף נשים היו בחייו של שלמה המלך, ובספר קהלת ישנם שלשה פסוקי התייחסות לאשה, המקבילים בעצמם לשלשת חלקי הזמן – עבר-הוה-עתיד. הפרק חותם בהשתקפות חלקי הזמן בסוד הצלם, ופרק ג רק פותח-רומז לעוד סוגיא, של השתקפות ה"צלם אלהים" בציר הזמן באור ישר ובאור חוזר.

א. רפואת הזמן

רפואת חדש איר – "דומה בדומה"

ערב טוב לכולם כאן וסביב העולם. כתוב שחדש איר קשור לרפואה. איר הוא לשון אור והוא נקרא גם "ירח זִו"[ב], גם שם נרדף לאור – יש הרבה אור בחדש הזה (ידוע שהפסוק השלישי בתורה, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[ג], מורכב משבע אותיות אור מילה בגימטריא אור פה – האור הוא הדבר הראשון שיוצא מהפה של ה' – אותיות רפואה). והנה, הרמז העיקרי לאיר בתורה הוא בראשי התבות "אני הוי' רֹפאך"[ד] – זהו חדש של רפואה. שנזכה בר"ח איר לרפואה, החל מרפואת העינים לראות את אור הגאולה. "רצוננו לראות את מלכנו"[ה], וכשנראה את מלך המשיח (ודרכו את אור ה') יהיו כולם בריאים במאה אחוז (ומעין זה היה לפני מתן תורה[ו]) ונשמע "תורה חדשה מאתי תצא"[ז] – התורה, "תורה אור"[ח], שהוא יגלה לנו.

הפסוק המסיים "כי אני הוי' רפאך" מופיע לאחר קריעת ים סוף ושירת הים. אחרי נס קריעת ים סוף והשירה, שיא הנסים והתפעלות הנפש האלקית בישראל מיציאת מצרים – עם ישראל הגיע למרה, שלא היו שם מים טובים לשתות, המים היו מרים. כדרכנו, עם ישראל זעק למשה רבינו שאין מה לשתות. משה רבינו, על פי ה', לקח עץ מר[ט] – רפואת "דומה בדומה"[י] – השליך אותו למים והמתיק אותם. זו ההופעה היחידה בחמשה חומשי תורה של השרש מתק – "וימתקו המים". אחרי הנס הזה, של המתקת המים, כתוב שה' אמר שאם נשמור את מצותיו "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך" (= 2701, המשולש של 73, חכמה = "בראשית ברא [לשון בריאות] אלהים את השמים ואת הארץ")[יא].

יש כאן סמיכות בזמן. בשביעי של פסח קראנו את קריעת ים סוף ושירת הים – בו הודינו לה' – עד הפסוק הזה (סיום הקריאה בתורה של שביעי של פסח), וכעת מגיעים לראש חדש איר. אם כן, בחדש איר יש את הכח של ההמתקה – רפואת "דומה בדומה", הדרך בה ה' מרפא – ושל הריפוי שמופיעים במעשה הזה. בפסוק המסיים כתוב להקשיב לה'. כתוב גם "היום, אם בקֹלו תשמעו"[יב] – ה' (המתגלה על ידי מלך המשיח) בא "היום" אם שומעים בקול ה'. כאן כתוב שאם שומעים בקול ה', ומקיימים את כל מצותיו, אזי "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". רש"י מביא את דברי חז"ל שגם אם שמתי כאילו לא שמתי, כי "אני הוי' רפאך" והמחלה היא חלק מתהליך הרפואה של ה'[יג].

מגילת ההבל והזמן

אנחנו עוסקים בשיעורים האחרונים בסודות הזמן[יד]. בפעם האחרונה – השיעור לא היה כאן, מקוה שרוב הנוכחים האזינו – השיעור היה על כח עתים, יד הזוגות של יד עתים לטובה ו-יד עתים לרעה, שמופיעים בספר קהלת[טו]. קהלת הוא שם נוסף של שלמה המלך, והרושם שמקבלים מהספר הוא שקהלת היה טיפוס מאד פסימי. שלמה המלך כתב עוד ספרים – שיר השירים הוא אופטימי, מלא יפי ואהבה.

יש מחלוקת בחז"ל[טז] איזה מהם הוא כתב בצעירותו ואיזה מהם בזקנותו. יש מי שאומר ששיר השירים נכתב בצעירותו, נשמע הגיוני, והפסימיות של קהלת היא בזקנותו. ויש דעה הפוכה, שכל הפסימיזם שייך לצעירותו, וכשהוא הזדקן הוא מוקיר את האהבה, "שיר השירים אשר לשלמה". אלה שתי דעות הפוכות. בפסיכולוגיה האנושית שתי הדעות אפשריות. את שיר השירים קוראים בפסח, בשבועות קוראים את מגלת רות (שחבר שמואל הנביא) ובסוכות – "זמן שמחתנו" – קוראים את מגלת קהלת. מסבה מסתורית דווקא כאשר אנחנו בשיא השמחה (בחג הסוכות, "זמן שמחתנו") קוראים את מגלת קהלת הפסימית.

מגלת קהלת פותחת "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". חוץ מהרוח הפסימית בכלל, קריאת קהלת נותנת רושם שלשלמה, החכם מכל אדם, יש 'אובססיה' למלה הבל – המופיעה במגלה 38 פעמים, פעם אחת יותר מ-הבל (37; 38 פעמים הבל, היינו צורת ה'יהלום' של הבל) – וגם 'אובססיה' למושג זמן (מקור תחושת ההבל שבמציאות, שהרי מפני הזמן "כל הוה נפסד", חוק האנטרופיה).

הנושא שלנו הוא זמן, ולכן הגענו לקהלת – הוא מאד אובססיבי לגבי זמן, זמן טוב וזמן רע, ולכך שהזמנים משתנים, מרע לטוב ומטוב לרע – ובסופו של דבר כל המציאות, כל העולם, הכל נחשף כהבל אחד גדול. צריך לזכור שקהלת מסיים ומסכם את המגלה "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", כי כל השאר הוא הבל. יש יחס בין זמן והבל – הזמן עצמו הוא ביטוי של הבל (כנ"ל).

נראה רמז יפה בענין, שמתבסס על טפת מתמטיקה: קהלת חשב שכל המציאות היא הבל – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" עולה "בראשית ברא", כל הבריאה היא הבל. בנוסף כתוב "לכל זמן", שלכל דבר יש זמן טוב וזמן רע. הבל שוה 37 ו-זמן שוה 97. אם נעשה משלש אותיות זמן סדרה – 7, 40, 50 – מה יהיה המספר הבא? איך מחשבים? צריך לקחת את ההפרשים – בין 7 ל-40 יש 33, ובין 40 ל-50 יש 10. ההפרש בין ההפרשים הוא בסיס הסדרה – 23-. כשנרצה לחשב את המספר הבא בסדרה של "זמן", נוסיף 23- להפרש השני, 10, ונקבל 13- – ההפרש הבא – אותו יש להוסיף למספר האחרון, 50, ולקבל 37, הבל! אם כן, רואים כאן פלא, שהמספר הבא בסדרת ז-מ-ן הוא הבל. זו עוד תופעה יפהפיה הקושרת את הזמן עם ההבל.

זמן מבלה, זמן מרפא

בשיעור הראשון בנושא הזמן דברנו על שלשת פלאי הבריאה – שלשה דברים שאינם מובנים לנו – איננו מבינים במאה אחוז מהו הזמן, הדבר השני הוא החיים והשלישי הוא החכמה (המודעות). אמרנו ששלשת המושגים זמן חיים חכמה עולים בגימטריא רחל, דמות הנוקבא, המודעות הנשית. על הזכר לדעת-לחוות את הפלאים (סוד "והאדם ידע את חוה אשתו"[יז]), כאשר הפלאים עצמם הם הממד הנקבי של המציאות, רחל אמנו (תיקון חוה[יח]). אמרנו שהזמן הוא "הבל הבלים". והנה, הביטוי 'הזמן הוא הבל הבלים' עולה רחל, היא גם המודעות שהזמן הוא הבל.

דברנו על מחלה ורפואה. הזמן השלילי הוא מקור המחלה, אבל בזמן טוב יש משמעות של רפואה. אומרים שהזמן מרפא – זו חויה פסיכולוגית (על פי פשט, הזמן מרפא על ידי שהוא משכח את החוויות הטראומטיות של העבר, הזמן גורם שיהיה "העבר אין", בטול היש – ההוה – לאין). מצד שני, בגוף הזמן פועל הזדקנות וחולי. אם הגוף לא היה מזדקן עם הגיל, אם כל תא בגוף לא היה מזדקן, היה נשאר צעיר – האדם היה חי לנצח. דברנו על כך שהזמן הוא אנטרופיה. מצד אחד, הזמן וגיל הם מקור המחלה. ה' ברא את העולם מאה אחוז בריא – "בראשית ברא" גם לשון בריאות[יט] – כי באותו רגע הכל היה צעיר, שום דבר לא היה זקן. ברגע שתאי הגוף מתחילים להזדקן – יש אנטרופיה, מחלה. מצד שני, יש משהו פסיכולוגי שהזמן מרפא.

אלה שני היבטים של הזמן – שתי מציאויות של זמן – שהזמן יוצר אנטרופיה ושהזמן (פנימיות ממד הזמן) הוא אנטי-אנטרופי. מהזמן, כמו שהסברנו, באים-צומחים החיים – וחיים, כמו שאומרים המדענים, הם אנטי-אנטרופיה. יש משהו בזמן שהוא מוליד חיים, מחדש חיים – "תתחדש כנשר נעוריכי"[כ], זו רפואה. החדש של הריפוי הוא החדש של הבריאה מחדש, פעולה של הזמן, הממד הפנימי של הזמן.

זמן כקו וזמן כמעגל

יש שאלה חשובה לגבי זמן שטרם התייחסנו אליה בשיעורים אלה – האם הזמן הוא קו או מעגל? אפשר להתייחס לזמן כמעגלי – "מה שהיה הוא שיהיה... ואין כל חדש תחת השמש"[כא], הכל מחזורי. מצד שני, במבט פשוט הזמן הוא קוי, הוא המשכי, וגם ההיסטוריה היא תהליך של צעד-אחרי-צעד של האנושות, או של הטכנולוגיה, שבאה עם הזמן. עם הזמן הוא התקדמות – הוא לינארי. אם הזמן הוא חזרה מחזורית – הוא מעגלי.

היחס בין הקו למעגל הוא סוד הפאי (π) – היחס בין הקו הישר למעגל שמקיף אותו. זמן שוה 97, יש בו את שתי הבחינות. לכל קו יש מעגל סביבו, ואם ה-זמן הוא קו ששוה 97, כמה שוה המעגל שלו, המקיף של זמן? העיגול של משהו הוא אור מקיף, ההילה שמקיפה אותו. 97 כפול פאי עולה קרוב ל-305 (המספר השלם הכי קרוב). אם הזמן הוא המעגל, ו-97 הוא המקיף, הקו – 97 לחלק לפאי – שוה בקירוב 31. נמצא שהזמן (97) 'ממוקם' בין שם א-ל (31) – "ויקרא [אברהם] שם בשם הוי' אל עולם [לשון נצחיות הזמן]"[כב] – ל"קץ הימין ['סיום' הזמן]"[כג] (305).

קו, כפי שתארנו אותו קודם, הוא תהליך של התקדמות – זהו קו טוב. הוא יכול להיות גם קו של הזדקנות, של הגיל. מצד אחד, התבגרות היא דבר טוב – עם השנים מוסיפים חכמה ("אמרתי ימים ידברו ורב שנים יֹדיעו חכמה"[כד]). אבל הגוף נחלש עם הזמן, שיהיה בריא. הקו של הזמן יכול לרפא ויכול להחליא – הקו עצמו יכול להשתפר, אז הזמן מרפא. ברוחניות אנחנו מקוים שמתקדמים מטוב ליותר טוב (פון גוט צו בעסער און פון בעסער צו נאך בעסער, סוד חש-מל-מל) – אפילו אם המצב טוב, כל יום נועד להשתפר עוד ועוד, וברוחניות אפשר להשתפר עד אין סוף. אבל בגשמיות, באופן פשוט, הגיל מחליש, יש אנטרופיה.

כך גם לגבי מעגל: אם הזמן חוזר, בפשטות אין שום תועלת בזמן, אין התקדמות. זו התפיסה במזרח – אצלם הזמן הוא מעגלי, ואין תכלית לבריאה. אצלנו, אפילו אם הזמן הוא מעגל – הוא מעגל שכל הזמן עולה למעלה, הוא לא מעגל פשוט אלא ספירלה, יש כח של קו במעגל. יש כאן התכללות – הזמן הוא קו ומעגל, קו סביב עיגול או עיגול סביב קו (ע"ד הביטוי בקבלה "עיגולא ברבועא" או "רבועא בעיגולא"[כה]).

פנים ואחור – התהוות וכליון הזמן

אם כן, יש בעצם ארבעה סוגי זמן –שנים שהם ארבע. זמן עולה 97, כנ"ל, וארבע פעמים זמן עולה 388. בשיעור הקודם הזכרנו גימטריא יפה ל-388:

אם מחשבים את ערך כל 67 המלים בקהלת ביחס לזמן (להבל, הממוצע בין הבל ו-זמן), בפסוקי כח העתים, מקבלים כפולה של 67 – יש ערך ממוצע לכל מלה – והערך הוא 388, ארבע פעמים זמן, שהן זמן פנים ואחור (ז זמ זמן זמן מן ן).

הופעה של הזמן (האחור) ובטול של הזמן (פנים), קשורים לחולי ורפואה. בגמרא[כו] יש לחש של חז"ל כדי לבטל מזיקים רוחניים וגשמיים – הדרך היא לקחת את המלה וכל פעם להוריד אות, אחת אחרי השניה. לדוגמה, אם המלה היא שלחן (העולה 388 הנ"ל, כאשר הערך הממוצע של כל אות הוא 97, זמן-מהיטבאל), ואני רוצה שהשלחן הזה יעלם – מה עלי לעשות? מה הדרך בקבלה להעלים אותו? אני מתבונן – אם יש לי כח במודעות שלי – במלה שלחן, ואז מוריד את ה-ש ומקבל לחן (מנגינה, השלחן המקורי כבר לא נמצא, אבל נשארת איזו מנגינה...), מוריד את ה-ל ומקבל חן, מוריד את ה-ח ומקבל ן סופית (שייך ל-נ ימי ספירת העמר), והאינרציה של התהליך הזה גורמת לכך שגם ה-ן הסופית תעלם, וכל השלחן יעלם. זו הדרך לגרום למשהו להעלם.

הפעולה ההפוכה היא כדי שמשהו יופיע ויתמשש – יש תהליך של התהוות ותהליך של כליון. הדרך להוות בקבלה היא כל פעם להוסיף עוד אות. אם רוצים שיופיע טוב בעולם – "וירא אלהים את האור כי טוב"[כז], רוצים להוות טוב – צריך להתחיל ב-ט, אחר כך להוסיף ו, טו, ובסוף טוב. תוך שלשה שלבים מתהווה ומופיע ה-טוב[כח].

בקבלה, הופעה של משהו חדש היא צד האחור של המלה והעלמות של משהו היא צד הפנים. אם זו אותה מלה, ועושים את שני התהליכים, מקבלים את המלה כפול אחד יותר ממספר אותיותיה. לכן, אם המלה שמתבוננים בה היא זמן – שהזמן יופיע ויעלם – זמן פנים ואחור עולה ד"פ זמן, הערך הממוצע של כל מלה בפרשיה של כח עתים. הכל מתחיל "לכל זמן", ואחר כך יש כח עתים – "עת ללדת ועת למות... עת מלחמה ועת שלום", יד זוגות.

פתחנו היום בכך משום שהמספר הזה – הופעת הזמן והעלמות הזמן, 388 – שוה בדיוק שלש המלים הנ"ל הרומזות לרפואה של החדש הזה, "אני הוי' רפאך". רמז ברור לכך שתהליך הרפואה הנדרש קשור לתיקון הזמן, מודעות הזמן. כפי שאמרנו, כל פלאי הבריאה הם זמן, המוליד חיים (אנטי-אנטרופיה) המולידים חכמה (תיקון המודעות).

ב. הנשים והזמן

הבל זמן ונשים

נחזור לכך שלקהלת יש 'אובססיה' לשני דברים קשורים – הבל וזמן. הבל מופיע מתחלת הספר, שוב ושוב, והזמן מופיע בעיקר בתחלת פרק שלישי – שם מופיעים יד זוגות הזמן, ובהמשך יש עוד הרבה הופעות של הזמן. אם יש לך שתי אובססיות צריכה להיות לך אחת שלישית... אם אני קורא את הסיפור של שלמה המלך בספר מלכים, ולא בקהלת, מאד ברור שהאובססיה שלו היא נשים.

התורה אומרת שלמלך אסור להרבות נשים[כט], אסור לו לשאת יותר מ-חי נשים[ל], אבל שלמה אמר שהוא יודע טוב יותר מהתורה[לא]. התורה אומר שאם יש למלך אובססיה לנשים הן יטו לבבו מדרך התורה, מדרך ה'. שלמה אמר – לא, אני חזק מספיק, המודעות-החכמה שלי חזקה מספיק כדי להנצל מאזהרת התורה שהנשים יטו את לבי וירחיקו אותי מה'. הוא נשא אלף נשים, מהרבה עמים, ובקבלה[לב] מוסבר שבכך הוא רצה להעלות את הניצוצות מכל אומות העולם – נישואין לנסיכה של עם היא בירור הניצוץ שלו. העלאת הניצוצות היתה ההצדקה שלו, אבל הוא טעה, ובסופו של דבר כתוב בו "נשיו הטו את לבבו"[לג], הם הרחיקו אותו מדרך ה', מהתורה. גם אם אתה חכם כשלמה המלך, החכם מכל אדם – אל תחשוב שאתה חכם יותר ממה שכתוב בתורה.

ורמז יפה בנוגע לשלש האובססיות של קהלת: הבל זמן נשים[לד] עולה 534[לה]. כשמוסיפים את הכולל, שמחבר את המלים או האותיות יחד, מקבלים 535, קהלת. כלומר, קהלת – שם של המלך שלמה – עולה שלש המלים-האובססיות האלה, הבל-זמן-נשים!

שלשת פסוקי הנשים בקהלת

האם ה'אובססיה' לנשים מופיעה בספר קהלת? כן. אנחנו רוצים לומר שכל שלש האובססיות של שלמה הן שלשה היבטים של אותה בעיה-אובססיה ביחס למציאות.

בסוף פרק ז של קהלת יש שני פסוקים שמתייחסים לאשה ובפרק ט יש הסתכלות אחרת. כל ספר קהלת הוא תפיסת המציאות של שלמה המלך, ושלשת הפסוקים האלה הם התפיסה שלו ביחס לאשה. התפיסה הזו מופיעה בפירוש בשלשת הפסוקים האלה, אבל היא רמוזה באופן סמוי בכל הספר. בשני הפסוקים הראשונים, בסוף פרק ז, מופיעה דעה שלילית על נשים, כסיכום לנסיון שלו עם אלף הנשים. מתאים לדעה שאמר את הספר בסוף ימיו – סיכום לחוויותיו עם הנשים. אבל הפסוק השלישי על האשה, בפרק ט, הוא מאד חיובי.

בהתחלה כתוב "ומוצא אני מר ממות את האשה"[לו] – מכל נסיוני וחוותי עם הנשים מצאתי שהאשה מרה יותר ממות[לז]. מכך הוא מתחיל. פסוק ההמשך הוא "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי"[לח] – בין אלף איש מצאתי 'בחור טוב' אחד, אבל בין אלף נשים לא מצאתי אפילו אחת טובה. אבל כשעוברים לפרק ט בקהלת מוצאים פסוק מאד יפה – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[לט].

הרבה פסוקים בקהלת אומרים שהכל הבל ממילא, אז תעשה את הכי טוב עכשיו. אבל כאן לא כתוב רק 'לעשות טוב' – אלא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", פסוק עם משמעויות מאד יפות. חז"ל[מ] מסבירים שמי שיש לו אשה טובה חי יותר – הוא רואה חיים עם האשה שהוא אוהב, והיא עצמה הסבה לחיים. אחד הפירושים הוא שחיים היינו פרנסה[מא], והפרנסה באה בזכות האשה[מב]. אם כן, יש כאן שתי נשים גרועות ואשה אחת טובה[מג].

"מצא" או "מוצא"?

נתבונן בשלשת הפסוקים הללו: בפסוק הראשון, "ומוצא אני מר ממות את האשה", הפועל הוא "מוצא", בהוה. חז"ל עושים עסק גדול מהמלה הזו, "מוצא" בהוה, כי יש פסוק אחר מקביל – בספר משלי. גם משלי נכתב על ידי שלמה המלך, באוירה אחרת לגמרי, אך גם כולו סביב נשים. שם נשים הן חכמה – האשה הטובה שם היא חכמת התורה והאשה הרעה שם היא המינות, חכמה שמרחיקה את האדם מה'. רואים אצל שלמה שלעתים האשה היא החיים ולעתים היא החכמה (התורה), ואנחנו אומרים שלעתים האשה היא הזמן עצמו – מתאים לגימטריא לעיל ששלשת פלאי הבריאה, זמן-חיים-חכמה, עולים רחל, האב-טיפוס של אשה-אמא, רחל אמנו שהיא האמא, ב-ה הידיעה.

שוב, חז"ל משוים בין הפסוק השלילי "מוצא אני מר ממות את האשה" – המפרשים[מד] אומרים שגם בפסוק זה האשה יכולה לרמוז למינות, אבל מתייחס גם לאשה כפשוטו – לפסוק ההפוך, "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'"[מה]. אם רוצים להפיק רצון טוב מה' עליך לקיים "מצא אשה מצא טוב". איך אפשר להשוות בין שני הפסוקים ההפוכים? מסופר בגמרא[מו] שבמערבא, בארץ ישראל, היו שואלים את החתן תחת החופה – "'מצא' או 'מוצא'?", האם מצאת אשה או שאתה מוצא אשה. בפסוק החיובי, מציאת האשה היא בעבר – "מצא אשה". מדמים את האשה לאבדה, צריך למצוא אותה, השבת אבדה. האם מצאת את האבדה, או שאתה מוצא אותה כעת? אם המציאה היא בעבר זו מציאה טובה – "מצא אשה מצא טוב". אבל אם החתן לא מצא בעבר אלא מוצא עכשיו – "ומוצא אני מר ממות את האשה"[מז].

איך מסבירים זאת?[מח] דבר ראשון, בכך ששואלים זאת את החתן אומרים לו שהדבר תלוי בו: אתה יכול להחליט אם יחסיך עם האשה יהיו טובים או חלילה לא – הכל תלוי ב"מצא" או "מוצא". עוד הבדל חשוב, שבפסוק הטוב כתוב "מצא אשה" ובפסוק השלילי כתוב "ומוצא אני [מר ממות את האשה]" – המלה "אני" מופיעה מיד אחרי ה"מוצא", אם אני "מוצא" בהוה אני מחפש את עצמי, את התענוג שלי, אני מוצא את עצמי ולא באמת את האשה. בפסוק "מצא אשה" אין אני – הוא רק מוצא את האשה – ואז "מצא טוב"[מט].

חז"ל מביאים בשאלה תחלת החופה רק את הזמן מתוך הפסוק (בלי המלה הסמוכה לו) – "מצא" או "מוצא". "מצא" בעבר אומר שמצאתי את הבעשערט, ששנינו אותה נשמה, אותו שרש – כך מתקיים כאשר "מצא אשה". אבל אם "מוצא אני", אני מוצא (בהוה) את עצמי, אז עוד לפני שמגיעים לאשה (בסוף הפסוק) מתקיים "ומוצא אני מר ממות", והוא "את האשה", עם האשה. זהו ההסבר שלנו למשפט שנותן לחתן את הבחירה – איזה סוג נישואין אתה רוצה.

שלש נשים כלליות וסוד הזמן

אם מדברים על נשים ואיך כל הפלאים של הבריאה קשורים לנשיות, מי הן שלש הנשים החשובות ביותר בתורה? כבר הזכרנו את רחל אמנו, הכוללת את כל האמהות – לכן לא נזכיר כאן את האמהות האחרות – ולמעשה היא כוללת את כל הנשים היהודיות בתנ"ך ובכלל. מאמע רחל כוללת את כל האמהות ואת כל הנשים היהודיות.

מי האשה הכללית של האנושות? חוה, "אם כל חי"[נ].

בין "אם כל חי" לאמא היהודיה צריכים לחפש ממוצע שמחבר ומקשר אותן יחד. מי הממוצעת בין חוה לרחל? צריכים לחשוב על מישהי שבאמצע, בין אינם-יהודים ליהודים. זהו בדיוק הסוד של מהיטבאל, שעולה זמן – היא הממוצע בין חוה לרחל. כמה הן שוות יחד? רחל שווה 238, מהיטבאל 97 וחוה 19, וביחד 354, מספר הימים בשנה ממוצעת!

יותר מדהים, כשנבנה משלש המספרים הללו סדרה – מה יהיה הבסיס? ההפרש בין 19 ל-97 הוא 78, בין 97 ל-238 ההפרש הוא 141 וההפרש בין 78 ל-141, הבסיס, הוא 63. 63 הוא עוד אשה מאד חשובה בתנ"ך – חנה. אמרנו ששלש הנשים הן מספר הימים בשנה ממוצעת, שנת לבנה. ביום הראשון של השנה, ראש השנה, קוראים בהפטרה על חנה שילדה את שמואל. למה? אחד הרמזים הוא ש-שמואל שוה שנה טובה. האמא של שנה טובה, של זמן טוב, הוא חנה – היתה לה מסירות נפש ללדת את שמואל, ששקול למשה ואהרן יחדיו.

עבר-הוה-עתיד בפסוקי האשה בקהלת

נחזור לשלשת פסוקי קהלת: הפסוק הראשון בין שלשת הפסוקים הוא בלשון הוה, "ומוצא אני מר ממות את האשה". מה ביחס לפסוק הבא? "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי". אם יש לי אלף חברים, אחד מהם יהיה בסדר, אבל מאלף נשים – אפילו אחת לא. בפסוק הזה המציאה היא כבר בעבר – "מצאתי" ו"לא מצאתי" – אבל בשלילה לגבי האשה, "לא מצאתי". האשה השניה כאן היא בעבר, אבל "לא מצאתי" – היא אפילו לא קיימת, הפועל הוא בעבר אבל לא מצאתי אותה.

מה ביחס לפסוק השלישי? "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – "ראה" הוא ציווי בלשון עתיד. זו תופעה יפה וברורה ששלש הנשים בספר קהלת – שלישיה היא 'חזקה', חזקה של תפיסת קהלת על הנשים בחייו – והיא מתחילה בלשון הוה, "מר ממות", עוברת לעבר ש"לא מצאתי" ומסיימת בעתיד, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

רואים שיש כאן משהו באשה שקשור לזמן, והסדר הוא הוה-עבר-עתיד.

עבר-הוה-עתיד בסוד הצלם

סדר הזמנים, הוה-עבר-עתיד, שייך לסוד הצלם, בו נבראו האיש והאשה, כלשון הפסוק הנ"ל "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אֹתו, זכר ונקבה ברא אֹתם". אנחנו אומרים כל יום "הוי' מֶלֶך [בהוה], הוי' מָלָך [בעבר], הוי' ימלֹך לעולם ועד [בעתיד]"[נא].

שלשת חלקי הנפש, נפש-רוח-נשמה, הרמוזים ב-צ של הצלם[נב] – שייכים להוה. או, כפי שדובר בשיעור הראשון על סוד הזמן, הם שייכים לשיטה הפילוסופית שמציאות הזמן הוא רק ההוה – העבר לא קיים והעתיד ודאי לא קיים ("העבר אין והעתיד עדיין"), רק ההוה קיים – זהו ה-צ של הצלם, רק הוה.

הדעה הפילוסופית השניה היא שגם העבר קיים והזמן הוא 'עבר צומח' – כל רגע נוסף עוד נדבך לזמן, העבר צומח. זו גישה ריאלית.

אבל יש שיטה שלישית, שמתאימה ליחסיות של אינשטיין, שכל שלשת חלקי הזמן מתקיימים בו-זמנית – ה-ם של הצלם.

סוד הצלם בגוף האדם

נחזור להתבונן בצלם בו נברא האדם – בנפש ובגוף כאחד: צ היא המודעות הפנימית, נר"נ, ל היא החיה וה-ם היא היחידה. המציאות של העבר שייכת לחיה והמציאות של העתיד היא תפיסה מאד גבוהה, היחידה שבנפש. אלו ה-צ, ה-ל וה-ם. יש רמז שעוד לא אמרנו, ששני המקיפים – ה-ל וה-ם של הצלם – שייכים ללב ולמח. ל בחז"ל היא קיצור עבור לב ו-מ מתייחס ל-מח. אלה שתי מלים פשוטות של שתי אותיות, ששייכות בפשטות גם לשתי האותיות לם של צלם. כלל גדול כתוב בזהר[נג], ומובא ומבואר בתניא[נד], "מח שליט על הלב" – באמצעות המח אפשר לדעת מה טוב ולשלוט על היצרים והנטיות של הלב. יש נקודות עמוקות יותר ויותר – הנקודה הפנימית של המח, החכמה, צריכה לשלוט על כח החיים.

הזכרנו קודם מה שלמדנו בשיעורים הקודמים, שיש זמן, חיים וחכמה – הלב הוא החיים והמח הוא החכמה, והזמן הוא דופק החיים. אם ה-ל של הצלם היא הלב וה-ם היא המח, מהו ה-צ? "צדיק יסוד עולם"[נה], ברית, היסוד – מח-לב-יסוד (מח לב עולה יסוד – היסוד משקף את היחוד של המח והלב), יש שלש נקודות מגע עם המציאות או עם בורא עולם.

במזרח מדברים על מרכזי אנרגיה (צ'קרות), ושם מדברים על שבע נקודות. לפי קבלה יש באדם 15 נקודות אנרגיה על הקו האמצעי של הגוף[נו], נקודות מגע עם המציאות – 15 'צ'אקרות' בקבלה בקו האמצעי של הגוף – ושלש העיקריות הן מח-לב-ברית[נז], שהן סוד הצלם. הברית – משיכה רגשית – משקפת-מנקזת את הכח השלישי של המוחין, כח ההתקשרות וההתחברות למציאות, דעת; הלב משקף את הבינה; והמח את החכמה. ב"פתח אליהו" אומרים "חכמה מוחא... בינה לבא" – אם המח והלב הם חכמה ובינה הברית, ה"צדיק", היא הדעת, החוש של היחוד והדבקות (בנקודת האמת, פנימיות ספירת היסוד כנודע).

ובהתאמה לסוד הצלם של הוה-עבר-עתיד: הדעת-הברית (כח היחוד) היינו הקשר למציאות בהוה (גדר ספירת היסוד בפרט) – ה-צ דצלם. הבינה כאן היא העמקת ההבנה בעבר – "בינו שנות דור ודור"[נח] (שבפשט מתייחס לעבר[נט]) – ה-ל דצלם. החכמה היא הכח להתייחס גם לעתיד – "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[ס] – ה-ם דצלם.

ג. ההשתקפות בזמן

סדרת זמן במילוי

ראינו כבר כמה רמזי זמן. תופעה נוספת שתגלה לנו עוד משהו על זמן מתגלה כשממלאים את המלה זמן: זין (הממוצע בין זמן ו-הבל, כנ"ל) מם נון – סה"כ 253. הדמות הכי חשובה בתורה שעולה זמן היא דמות נשית, מהיטבאל, אשתו של המלך הדר, שאביה הוא מטרד[סא], העולה 253, זמן במילוי.

כעת נעשה סדרה מאותיות זמן במילוי: זין, מם, נון – 67, 80, 106. ההפרשים הם 13 ו-26 והבסיס שוב 13. זו תופעה מתמטית נדירה, שאומרת שזו תהיה סדרה סימטרית – דבר מאד לא רגיל. כלומר, שהמספר לפני 67 יהיה גם 67 והמספר שלפניו יהיה שוב 80 וזה שלפניו 106. כך שהמלה "זמן" תכתב לפנים ולאחור והסדרה מתקדמת לשני הכיוונים כתמונת-ראי. מי שמחבב מספרים צריך לראות זאת בעצמו – לכתוב את המלה זמן במילוי, לעשות סדרה שבסיסה הוא 13, שיוצא משני ההפרשים העולים "הוי' אחד", וזו סדרה סימטרית.

השתקפות בזמן

מה כל זה אומר? שיש משהו בזמן שהוא מראה, כמו להסתכל במראה ולראות את עצמך. כתוב "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"[סב] – כאילו אתה מסתכל לתוך נפש אחרת ורואה את עצמך משתקף במערכת היחסים.

הדבר קשור להבדל שבין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. כל שאר הנביאים נתנבאו במה שהיה כמראה. כשהם הסתכלו במראה של ה' הם ראו למעשה את ה"צלם אלהים" של עצמם, "כי בצלם אלהים ברא את האדם"[סג]. אך משה רבינו ראה את דבר הוי' באופן יחודי, באספקלריא המאירה – הוא רק ישירות את דבר ה' דרך זכוכית שקופה. כל הנביאים ראו את ה' כמו השתקפות, תמונת-ראי[סד].

נאמר בקיצור: כל הנביאים התנבאו בסוד הזמן, אך יש כאלה שרואים את הסודות ואת המסר בצורה של השתקפות – mirror image – הם רואים את הזמן עצמו, הנבואה שלהם היא אור חוזר מתוך ההתבוננות בזמן. אך משה רבינו, גדול הנביאים, היחיד שהתנבא ב"זה" – המשמעות שהוא רואה דרך הזמן. אין זה אומר שהוא רואה בלי מחיצה, בלי זכוכית, אך הזכוכית שלו שקופה. לכל האחרים גם יש זכוכית דרכה הם רואים דבר ה', אבל זו זכוכית אטומה, ולכן היא מתפקדת כמראה. יש משהו בזמן שמאפשר לראות את העומק ואת הסודות של המציאות. זמן הוא זכוכית, רק השאלה אם זו זכוכית אטומה, שמביטים בה כמראה, או זכוכית שקופה שרואים דרכה (אבל היא שם). משה רבינו בכל התורה רואה את דבר ה' דרך הזמן וכל שאר הנביאים רואים את השתקפות המציאות על זגוגית הזמן – זהו גם גילוי אלקות, אבל כאור חוזר.

אומרים לי שהזמן נגמר. אנחנו עדיין באמצע הזמן – קויתי שנצליח לסיים את הזמן היום, אך כנראה שהזמן ממשיך בכל זאת... לחיים לחיים, שיהיה זה חודש של רפואה שלמה, שהזמן ירפא. בכל מקרה אמרנו מקודם שיש כאן התכללות של שנים שהם ארבע, ולכן גם את שני הממדים הללו של הנבואה צריכים לנסות להבין כמתכללים זה בזה.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] מלכים-א ו, לז.

[ג] בראשית א, ג.

[ד] שמות טו, כו. ראה חתם סופר על שבת קמז, ב; ישמח ישראל פ' מצורע בשם הרבי ר' שמחה בונים מפרשיסחא.

[ה] רש"י לשמות יט, ט. "רצוננו לראות את מלכנו" = אני פעמים הוי', "אני הוי' רפאך".

[ו] במדבר רבה ז, א

[ז] ויקרא רבה יג, ג (ע"פ ישעיה נא, ד).

[ח] משלי ו, כג.

[ט] שמות רבה כג, ג.

[י] ראה שמות רבה נ, ג; מכילתא בשלח ויסע א; רמב"ן במדבר כא, ט ובספר רפואה שלמה (לשעבר גוף נפש ונשמה) פ"ח.

[יא] "כל המחלה... לא אשים עליך" = 650, 25 פעמים שם הוי', ויחד עם "אני הוי' רפאך" = 676, הוי' ברבוע, כאשר שאר תבות הפסוק = 2025 = 45, שם מה (אדם-מאד), ברבוע (וכידוע כוונה-חלוקה זו של 2701 ל-676 ו-2025). האותיות שבאמצעי התבות בעלות מספר אותיות לא זוגי: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך" – חשן, "חשן המשפט" של אהרן הכהן, חשן = משיח כנודע (והוא תיקון נחש, "כי נחש ינחש" דקדושה על ידי האורים והתמים" – "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים וגו'"). שלש התבות שבאמצען אותיות חשן, "המחלה אשר... אני" = 650 (חשן-משיח ועוד 292 = רפואה) כנ"ל! 2701, משולש חכמה = 37 פעמים 73, רפואה = 292 = 4 פעמים 73, "וימתקו המים" = 657 = 9 פעמים 73, ההפרש בין 657 ל2701 = 2044 = 7 פעמים רפואה, רפואה שלמה לכל הגוף (שהיה משועבד במצרים), הז"ת, ודוק. "כל... רפאך" = 351, משולש 26, הוי'. שאר 10 התבות (שבהן 37 אותיות) שבאמצע = 2350 = 5 פעמים 470 = "[ויאמר אלהים] יהי אור ויהי אור" = "[ויאמר אלהים] נעשה אדם". 5 פעמים 470 היינו "יהי אור ויהי אור" פנים ואחור.

[יב] תהלים צה, ז.

[יג] מחלה ועוד רפואה = שלמה – על ידי המחלה הרפואה היא רפואה שלמה!

[יד] שיעור אור לכ"ט שבט (פורסם ב"ואביטה" כי תשא), שיעור אור לכ"ו אדר א' ע"ט (פורסם ב"ואביטה" ויקרא) ושיעור ב' ניסן (נדפס לעיל בחוברת זו).

[טו] פ"ג.

[טז] ראה שה"ש רבה א, י; ב"ב יד, ב (וברש"י ד"ה "שיר השירים"); הקדמת המאירי לספר משלי.

[יז] בראשית ד, א.

[יח] 'אחורי' רחל = ר רח רחל = חוה פעמים טוב-טוב = טוב פעמים חוה-חוה, ראשונה ושניה כנגד לאה ורחל, "מצא אשה מצא טוב", אשה = ה'יהלום' של טוב, טוב במשולש ועוד טוב במשולש. 'פני' רחל – רחל חל ל = אשה, אמונה-אמונה-אמונה כאשר כל אמונה היא סוד הזמן.

רחל חל ל רומז לשלש נשים צדקניות – רחל חלדה לאה. שנתי האחיות רחל-לאה הן נשי יעקב, וחלדה (הנביאה) היא אשת שלֻם – חלדה אשת שלם = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! על יעקב נאמר "ויבא יעקב שלם" (רמז שיעקב התגלגל בשלם בן תקוה איש חלדה. יעקב במ"ס = 47 = חלדה במ"ה). יעקב-רחל-לאה שלם-חלדה = 873 = 9 פעמים 97, זמן (מהיטבאל אשת הדר, הדר-מהיטבאל = אשה = רחל חל ל), סוד הזמן! הר"ת י ר ל ש ח = 548 = 2 פעמים רחל-לאה (ד"פ 137, קבלה, "שמע בקלה", קבלה ב'רצוא ושוב').

[יט] אור לשמים פרשת נשא עה"פ "נשא את ראש בני גרשון".

[כ] תהלים קג, ה.

[כא] קהלת א, ט.

[כב] בראשית כא, לג.

[כג] דניאל יב, יג. 305 עולה גם "אל הוי'" (נאו) ועוד "אל הוי'" במילוי (סג), אלף למד יוד הי ואו הי (שעולה אברהם) וכן ה פעמים אין (א-ל היינו הנקודה האמצעית של אין, כנודע).

[כד] איוב לב, ז.

[כה] ראה ספר הבהיר קיד (ובכ"ד).

[כו] פסחים קיב, א.

[כז] בראשית א, ד.

[כח] "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – התהוות האור הוא בסוד א או אור וביחד עם התהוות הטוב – הפסוק הבא, "וירא אלהים את האור כי טוב" – ט טו טוב = 256, 16 ברבוע = אהרן אותיות נראה – "באורך נראה אור"! שני השלבים הראשונים, א או ט טו = לב, טוביה, השלב השלישי, התכלית, אור טוב = ז"פ לב, ודוק.

[כט] דברים יז, יז.

[ל] סנהדרין כא, א.

[לא] שם עמוד ב.

[לב] ראה ספר הליקוטים מלכים-א יא.

[לג] מלכים-א יא, ד.

[לד] רק המלה נשים עולה 400, 20 ברבוע, בטוי של שלמות (יש במלה ארבע אותיות, כך שממוצע האותיות הוא 100 – 10 ברבוע).

[לה] מספר זה, 534, שוה בגימטריא "מח שליט על הלב" (סוד ה-ם של הצלם, כדלקמן).

[לו] קהלת ז, כו.

[לז] והיא בסוד "גם כי אלך בגיא צלמות" (תהלים כג, ד) = 582 = 6 צירופי זמן, זמן = מהיטבאל.

[לח] שם שם, כח.

[לט] קהלת ט, ט.

[מ] ראה בראשית רבה יז, ב ויבמות סג, ב.

[מא] קידושין ל, ב.

[מב] ב"מ נט, א.

[מג] והרמז: אשה אשה אשה = בריאה יצירה עשיה, שלשת העולמות התחתונים שבהם יש מודעות עצמית. האשה שהיא "מר ממות" היא האשה של עולם העשיה שרובו רע; ה"אשה [טובה] בכל אלה לא מצאתי", היא האשה של עולם היצירה, עולם היצרים טוב ורע; ואילו האשה עליה נאמר "ראה חיים עם אשה אשר אהבת" היא האשה של עולם הבריאה, שרובו טוב – "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אֹתם" (בראשית א, כז).

[מד] ספרי פרשת שלח פיסקא ט.

[מה] משלי יח, כב.

[מו] ברכות ח, א.

[מז] ענף יוסף על עין יעקב ברכות אות מ בשם איי הים.

[מח] ראה הקדמת שכינה ביניהם.

[מט] רמז של השלמה: "מצא" ועוד "ומוצא אני" = רחל אמנו, רחל-זמן, רחל-מהיטבאל. "מצא" "ומוצא" = רחל-לאה.

ועוד רמז מופלא של השלמה: "מצא אשה מצא טוב" ועוד "ומוצא אני מר ממות את האשה" = מצא פעמים טוב!

[נ] שם ג, כ.

[נא] נוסח התפלה (שילוב של תהלים י, טז; דה"א טז, לא; שמות טו, יח).

[נב] ראה קונטרס חסדי דוד אות ב ובכ"ד.

[נג] זהר ח"ג רכד, א.

[נד] ראה פי"ב, ובכ"מ.

[נה] משלי י, כה.

[נו] וראה בספר רפואה שלמה ביאור י.

[נז] זהר חדש עח, א; ספר הפליאה ד"ה 'וראה והבן שכתב בראשונה ג''; מ"ח, סדר ליל הפסח, ביאור על "כמה מעלות טובות". וראה שיעורים בסוד ה' ח"א עמ' קע; ח"ד עמ' קנ.

[נח] דברים לב, ז.

[נט] כפירוש הראשון ברש"י (וברוב המפרשים והתרגומים עפ"י פשט).

[ס] תמיד לב, א.

[סא] בראשית לו, לט; דהי"א א, נ.

[סב] משלי כז, יט.

[סג] בראשית ט, ו.

[סד] זהר ח"ב פב, ב. וראה סוכה מה, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com