חיפוש בתוכן האתר

סוד הזמן (3) – כ"ח עתים בספר קהלת - שיעור אנגלית חדשי - ב' ניסן תשע"ט - הרצליה הדפסה דוא

בע"ה

ב' ניסן תשע"ט - הרצליה

כ"ח עתים בספר קהלת

סוד הזמן (3) – שיעור אנגלית חדשי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בסדרת שיעורים העוסקת ב"סוד הזמן" הגיע הרב להופעה בולטת של נושא הזמן בתנ"ך – כח העתים שמונה שלמה המלך בספר קהלת.

פרק א בשיעור מקדים כיצד ניתן לתפוס את כח העתים – מושג מובהק של זמן – מופיעים בתוך ימות החדש וימות השבוע. השיעור ניתן בתחלת חדש ניסן, והוצעה בו הקבלה יפהפיה נוספת של כח העתים ל-יד הימים הראשונים של חדש ניסן, תוך התייחסות לזוגות פרטיים במבנה זה. אחרי מנין כח העתים, תוך נגיעות קלות בתוכן של חלקם, מוקדשת התבוננות לקשר שבין המושגים הבל וזמן במגלת קהלת ומובא רמז מופלא בפסוקי כח העתים.

פרק ב עובר להתבוננות פרטית ב"עת ללדת ועת למות", תוך מנין ארבעה פירושים במדרש והקבלתם לאותיות שם הוי' ב"ה – תוך לימוד מהם לעבודת ה' בחיים חיותנו. הפרק גם נוגע בקצרה ב"עת לקרוע ועת לתפור" בהקשר של קריעת ממלכות יהודה וישראל ואיחוין הנדרש לנו היום.

א. סוד כח העתים בקהלת

אנחנו בחדש ניסן, חדש הגאולה. היום הוא היום השני של ניסן. בכל אחד משנים עשר הימים הראשונים של ניסן אחד הנשיאים הביא את הקרבן שלו לחנוכת המשכן. אנחנו קוראים בימים האלה את קרבן הנשיא של אותו יום ואומרים "יהי רצון" – מתפללים לה' שהניצוץ של אותו שבט שבי יתעורר ויאיר, ושבזכותו נזכה לקיים תורה מצוות אני וזרעי וזרע זרעי. בודאי, זכות כל הנשיאים שמאירים ביחד תביא את הגאולה.

רגישות יששכר לממד הזמן

בהשגחה פרטית קוראים היום, היום השני של ניסן, את הקרבן של נשיא יששכר, ששייך בדיוק לנושא שדברנו עליו בפעמיים האחרונות[ב]. יששכר הוא השבט שהכי רגיש לזמן, מבין את ענין הזמן ויודע לחשב את הזמן, שנקרא בחז"ל[ג] "סוד העבור" (עיבור החדשים ועיבור השנים). סוד העבור בגימטריא שמחה[ד]. כל הזמן היהודי קשור לשמחה. כל החגים הם "זכר ליציאת מצרים", לידת העם – השמחה הגדולה של הלידה, "אם הבנים שמחה"[ה]. "אם הבנים שמחה" מופיע בפרק הראשון של הלל, שנקרא "הלל מצרים" – הלל שמהללים את ה' על יציאת מצרים.

שוב, מי שהכי רגיש לממד הזמן מבין יב שבטי י-ה הוא יששכר, הנשיא של היום, בהשגחה פרטית. הפסוק אומר "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"[ו]. יש בביטוי זה שנים מתוך שלשת המוחין חב"ד. "יודעי" היינו המח השלישי, מח הדעת, אבל העיקר הוא "בינה לעתים" – הבנת הזמן. הרגישות לזמן היא הבינה. אמרנו שהלידה – יציאת מצרים – היא מהאמא ומצרים היינו רחם האם[ז]. הרגישות של יששכר היא ל"דבר בעתו מה טוב"[ח] – ידיעת העיתוי הנכון לכל דבר. זו הבינה, הרגישות העמוקה, השייכת לשרש נשמת יששכר. כתוב שאפילו בזמן משה רבינו "'נבונים' לא אשתכחו"[ט] – בעלי בינה לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון לא נמצאו בזמנו של משה. בכל אופן, יש כאלה אנשים בעם ישראל, וזהו הסוד של שבט יששכר. שם נשיא יששכר הוא נתנאל בן צוער, ששמו שוה אהבת ישראל. אם כן, יש קשר בין הדברים – אם יש לך אהבת ישראל יש לך רגישות לזמן, הבנת הזמן וידיעה מה צריך לעשות בכל זמן, "דבר בעתו מה טוב".

כח עתים בחלוקה לימים

כאשר מדברים על הזמן ועל העיתוי הנכון, נזכרים ב-כח העתים של ספר קהלת. שלמה המלך נקרא קהלת על שם שהקהיל קהילות כדי ללמד תורה ומוסר[י], ואחד הנושאים העיקריים שהוא מתייחס אליהם בספר קהלת הוא הזמן. הוא מחלק את הזמן לשתי קטגוריות – יש זמנים שונים שמיועדים לדברים שונים. בתחלת פרק ג בקהלת כתוב "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". יש כאן שתי מלים נרדפות – זמן ועת[יא]. המלה "זמן" פחות מצויה בתנ"ך – מופיעה רק כמה פעמים בתנ"ך, ומצויה יותר בדורות הבאים – ויותר פעמים כתוב "עת". אחר כך הוא מונה כח עתים שונות, החל מ"עת ללדת". הזמן הכי חשוב הוא לידת ילד חדש, מציאות חדשה. לידה הולכת עם שמחה, "אם הבנים שמחה" – ביחד עם הולד נולדת גם שמחה. אנחנו רוצים להסביר איך מולידים, ילדים גשמיים וילדים רוחניים, וגם מולידים שמחה – על ההודיה לה' על הילדים ועל האפשרות לעבוד את ה' יחד עם הילדים.

כח העתים של קהלת מתחלקים ל-יד זוגות, כאשר כל שני זוגות הם פסוק אחד. הפסוק המקדים הוא "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" – לפי חלק מהמפרשים[יב] "חפץ" מובנו רצון, או, כמו שרש"י מסביר (לפי "לשון משנה") ש"חפץ" הוא דבר, ולכל דבר יש זמן תחת השמים. אחרי פסוק ההקדמה יש שבעה פסוקים ובכל אחד שני זוגות של זמן. המבנה של היחידה הזאת בקהלת הוא "אז" – כמו פתיחת שירת הים, "אז ישיר משה"[יג]א (פסוק הקדמה) על גבי ז (פסוקים). המלה עת, מלה פשוטה של שתי אותיות, היא אז באתב"ש – המבנה של היחידה הזאת בקהלת.

כמה מפרשים[יד] אומרים ש-כח העתים – שהם הנושא שלנו היום – מקבילים ל-כח הימים של חדש הלבנה. יש תוספת של יום או לפעמים יומיים יותר בסוף החדש, אבל מהותית חדש הוא ארבעה שבועות של שבעה ימים – כאן יש שבעה פסוקים של ארבעה עתים. לפי דרך אחרת של הבנה של כח העתים, מכיון שכולם מופיעים בשבעה פסוקים – אפשר להקביל אותם לשבעה ימים, שבעת ימי השבוע. כל יום מורכב משתי עונות, יום ולילה, וכל עונה מחלקים לשני חלקים של שש שעות. עונה היא עוד מלה של זמן בתורה. בכל פסוק יש ארבעה זמנים, ואז נבין שכל 28 העתים הם רק שבעה ימים. יש הבנה ממוצעת שיש כאן 14 ימים, כאשר כל פסוק מתחלק ליומיים, ובכל יום יש צד מואר וצד אפל, יום ולילה, הזמן החיובי והזמן השלילי. זו עוד דרך הגיונית להבין את החלוקה של כח עתים.

האם 14 ימים קשורים לניסן? את קרבן פסח מקריבים ב-יד ניסן. עד אז צריך לבער את כל החמץ, והכל צריך להיות מוכן לחג הפסח. בהרבה הגדות לפני המצוות של ליל הסדר אומרים "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות..." – "מזומן" גם מלשון זמן. כשמדברים על זמן צריך להתייחס גם למובנים הנוספים של השרש (שלא הזכרנו) – הזמנת אורחים ולהיות מוכן ומזומן. חשוב להבין שאחד המובנים של זמן הוא מוכנות-נכונות. זמן מתוקן הוא הנכונות לקבל צווי מה' ולבצע אותו. בכל רגע ה' מזמין אותנו להיות שותפים שלו בתיקון העולם.

שוב, זמן הוא לשון הזמנה ולשון מוכנות-מזומנות. האבן עזרא מסביר[טו] שבכל אחד מ-כח העתים המזל – שרש הנשמה, ה"צלם", כפי שדברנו בשיעור הקודם – זז באופן מסוים בהתאם לזמן, 'מניע' אותך בהתאם לזמן. באיזה אופן מניעים אותך מלמעלה, כמו בובות על חוט, ואף על פי כן זו לא סתירה לבחירה החפשית. יש לך בחירה חפשית, הוא לא מכריח אותך, אבל יש איזו תנועה של ה"צלם" למעלה שכעת הזמן המתאים לעשות משהו מסוים (כמו "עת לשחוק"). זו הדרך בה מסביר האבן עזרא את סוד כח העתים.

אם כן, אמרנו רעיון פשוט בנוגע למושג הזמן בתורה, התייחסנו מספרית ל-כח העתים, וכעת אמרנו רעיון נחמד שיתכן ש-14 הזמנים של אור וחשך, יום ולילה, מקבילים ל-יד הימים של ניסן שאנחנו נמצאים בהם. יש יחידה של יב ימים בתחלת ניסן, יב ימי הנשיאים שהזכרנו, שמקבילים ל-יב חדשי השנה הבאה. הרבה צדיקים, כמו החוזה מלובלין, ידעו ברוה"ק ב-יב הימים הראשונים של ניסן מה יהיה בחדשי השנה הבאה. כעת מדברים על יד הימים הראשונים של ניסן, עד פסח, בהם אנחנו עוברים את כל כח העתים שבמציאות, כל התנועות של הצלם, שרש הנשמה, שחש את שינויי שרש הזמן ובאופן מסוים מכוון אותנו איך להתנהל בתוך הזמן.

כח העתים

אחרי ההקדמה הזו, מהם כח העתים שמונה שלמה המלך? נעבור על כולם, ואחר כך נסביר את חלקם יותר:

הזוג הראשון בקהלת הוא "עת ללדת ועת למות". אם ההקבלה שלנו צודקת, הזוג הזה צריך להקביל ליום הראשון של ר"ח ניסן. אם רוצים לייחס את הענין לאחד מגדולי הצדיקים של החסידות – זהו יום ההולדת של רבי נחמן מברסלב, "עת ללדת ועת למות". אחד מגדולי המפרשים, החיד"א, אומר[טז] שראוי שכל צדיק ישלים את ימיו מיום ליום. כלומר, להסתלק מהעולם ביום הלידה. העובדה שלא כל הצדיקים נפטרים לא ביום הלידה היא חידוש. צדיקים כאלה מביאים ו'מכניסים' את יום ההולדת שלהם ליום ההסתלקות. הם מעלים את כל הניצוצות שהם גאלו ותקנו בימי חייהם ביום הסתלקותם שבו מאיר המזל של יום הולדתם. אבל אצל משה רבינו הענין התקיים כפשוטו – הוא נולד והסתלק ב-ז' אדר[יז], ובחב"ד מבין כל הרביים אדמו"ר האמצעי (שבחג הסוכות האושפיזין שלו חל באותו יום של האושפיזין של משה רבינו) נולד והסתלק באותו יום, ט' כסלו. כתוב בירושלמי[יח] שמזלו של אדם גובר ביום ההולדת שלו. המזל, הצלם, עליו נאמר "אך בצלם יתהלך איש"[יט], מתחזק מחדש כל שנה, ביום ההולדת. הדבר נכון גם לגבי יום ההסתלקות – כי ביום ההסתלקות הצדיק מעלה את כל עבודתו ואת כל הקדושה שלו, כל הניצוצות שתיקן במשך חייו כנ"ל. זהו הזוג הראשון, "עת ללדת ועת למות".

הזוג השני הוא "עת לטעת ועת לעקור נטוע". עד כאן פסוק אחד, שכולל ארבעה עתים – "עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע". לפי ההקבלה שלנו, היום, ב' ניסן, מקביל ל"עת לטעת ועת לעקור נטוע".

הזוג השלישי – שכנגד ג' ניסן, שכעת נכנסים אליו (כאן בישראל) – "עת להרוג ועת לרפוא".

הזוג הרביעי – ד' ניסן (יום הבחירות בישראל השנה... מכאן אפשר להבין מה צריך להיות ביום הזה) – הוא "עת לפרוץ [לשבור מכשולים] ועת לבנות".

הזוג החמישי הוא "עת לבכות ועת לשחוק".

הזוג הששי – "עת ספוד ועת רקוד".

הזוג השביעי – "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים", צריך עוד להסביר יותר מה המשמעות של כל זוג[כ].

הזוג השמיני – ח' ניסן – "עת לחבוק ועת לרחֹק מחבק".

הזוג התשיעי – "עת לבקש [לחפש דברים, במיוחד רכוש] ועת לאבד [לא רק שמהשמים גורמים לך לאבד, אולי אתה בעצמך רוצה לאבד]".

הזוג העשירי – י' ניסן, לפי ההקבלה שלנו – "עת לשמור [על דבר יקר] ועת להשליך".

הזוג האחד עשר – כנגד יום ההולדת של הרבי, י"א ניסן – "עת לקרוע ועת לתפור". נצטרך להסביר מדוע זהו המזל של הרבי.

הזוג השנים עשר הוא "עת לחשות ועת לדבר".

הזוג השלשה עשר – כנגד י"ג ניסן, היארצייט של הצמח-צדק (וכן של מרן הבית יוסף), יום מאד חשוב – הוא "עת לאהֹב ועת לשנֹא".

המצודות דוד אומר שיתכן שכל צד מתייחס לאותו דבר – לא לדברים הפוכים. כלומר, יש דבר שלעתים אני אוהב ולעתים אני שונא. אפשר לחשוב שההפכים מתייחסים לשני דברים שונים, אבל לא – הם מתייחסים לאותו דבר בזמנים שונים. כמו שהאבן עזרא הסביר, שלפעמים המזל מעורר את לבי להתייחס לאותו דבר בצורה שונה והפוכה.

הזוג האחרון, הזוג הארבעה עשר – ששייך, לפי ההקבלה שלנו, לליל בדיקת חמץ וליום ביעור חמץ, בבקר, ואז הכל נקי לקבל את חג הפסח, ובזמן בית המקדש מקריבים אחר הצהריים את קרבן פסח – הוא "עת מלחמה ועת שלום". יתכן שהעיסוק שלנו בביעור החמץ הוא עדיין "עת מלחמה" – מלחמה נגד החמץ-הגאוה, שמשאירה אותנו במצרים – וכאשר מסיימים את "תשביתו שאור מבתיכם", מסירים את כל האגו מבתינו ומעצמנו, מגיעים ל"עת שלום".

אם כן, עברנו בקצרה על כח העתים של קהלת.

זמן והבל

לפני שנחזור ונתחיל להעמיק יותר בחלק מהם, נראה כמה גימטריאות מדהימות ביחס ליחידה הזאת בקהלת, יחידה של שמונה פסוקים (א על ז). קודם כל, נספור את המלים – יש סה"כ 67 מלים, בגימטריא בינה. חוזר ליום שלנו, היום של יששכר, ה"יודעי בינה לעתים".

אם אשאל מה הם שני המושגים העיקריים שלשלמה המלך – בשמו קהלת – 'אובססיבי' ביחס אליהם, התשובה תהיה "זמן" ו"הבל". בפסוקים האלה מדובר על זמן – זהו לא המקום היחיד, הזמן חוזר בעוד מקומות בקהלת – אבל רואים אצל שלמה שזמן והבל הולכים יחד. אפילו רש"י, ביחס לפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ", אומר שזהו המשך ישיר, הסבר, לפתיחת ספר קהלת – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". למה זמן הוא הבל? זו נקודה חשובה. אצל קהלת זמן והבל הם זהים – מה הקשר? רש"י – הרש"י הראשון כאן – מסביר שאדם תאב לעושר. האדם המדובר הוא לאו דווקא הצדיק הכי גדול בעולם... אותו אדם לא מבין (אין לו בינה) שהכסף לא יחזיק מעמד, ומישהו אחר – הצדיק – יירש את כל הכסף שהוא צבר. זהו הרש"י בתחלת הפרק הזה – הפתיח לכל ענין הזמן. חיים וזמן אצל קהלת – הכל הבל.

התחלנו את הסדרה הזו בהסבר שיש קשר בין זמן, חיים וחכמה. אצל קהלת חיים וזמן הם הבל. זמן עולה 97 ו-הבל עולה 37, והממוצע ביניהם הוא 67 – מספר המלים כאן, בינה. בינה היא לשון בֵין לבֵין, היא הערך הממוצע בין הבל ו-זמן – הבנת ההבלות של הזמן.

"אדם להבל דמה"

פעם אחת בכל התנ"ך יש עוד מלה – שגם היא עולה 67 – "להבל", "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר"[כא]. כל אדם הוא כמו הבל. הבל הוא גם במובן של אד. האדם נברא מהבל-אד – בסיפור השני של מעשה בראשית קודם נאמר "ואדם אין" ואחר כך "ואד [הבל] יעלה מן הארץ... וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים..."[כב]. בתחלה, לפני החטא, נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[כג], הוא נברא בצלם ודמות אלקים – "אני אמרתי אלהים אתם"[כד] (ה' רצה שנהיה כאלקים). אבל לאחר החטא וגזרת המות נאמר "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". "אדם" הוא לשון "דמה" – המלה "אדם" אומרת שהוא דומה למשהו, ולמה הוא דומה, לאחר החטא? להבל. אנחנו יודעים שבנו של אדם נקרא הבל – שני בניו הראשונים הם קין והבל.

זהו השיעור האחרון לפני פסח, לפני תחלת ספירת העומר. אחרי 14 ימי ניסן בא החג הראשון של פסח, ואז באים חמשים ימי ספירת העומר. החיד"א מסביר[כה] את הפסוק "אדם להבל דמה" – אדם הראשון, שחי 930 שנה (הרבה אפילו בשביל הדורות הראשונים), הוא כמו ("דמה") בנו הבל שחי סה"כ 50 ימים עד שקין הרג אותו (כך הוא מביא מהמדרש).

המשך הפסוק הוא "ימיו כצל עובר" – הימים שלו עוברים כמו צל, בדיוק הדימוי שדברנו עליו בשיעורים הקודמים, שהזמן הוא כמו צל-צלם, צל מרחף, "צל עובר". יש גם בקהלת פסוק שהחיים הם כמו צל, אבל שם הוא לא אומר "כצל עובר". אם לא היה כתוב "צל עובר" הייתי חושב מהפסוק בקהלת על צל של קיר, לא שהצל חולף, אבל אביו (דוד, מחבר ספר תהלים, אביו של שלמה, מחבר ספר קהלת) יותר רגיש לצל הזמן ואומר שהוא "צל עובר". מהו הצל? כתוב "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"[כו]. "צל עובר" הוא צל של צפור שחולף מהר – זו הרגישות היתרה של דוד המלך. החיד"א אומר שמדובר כאן על חיי הבל, חמשים יום, אבל לא אומר את הגימטריא היפה – "צל עובר" שווה בגימטריא חמשים (עוד רמז מכוון: צל במילוי – צדיק למד עולה עובר!). חיים של חמשים יום הם "כצל עובר", משך החיים של הבל.

מה הם חמישים היום האלה? איפה מופיעים חמשים יום במעגל השנה היהודי? יש לנו "תספרו חמשים יום" – מהיום השני של פסח עד שבועות. חייב להיות משהו בחמישים הימים האלה שהם תיקון נשמת הבל – מתאים לכוונות האריז"ל בימים האלה. רק שביום החמישים, במקום לההרג, אחרי שעושים תיקון במשך ארבעים ותשעה ימים – מקבלים את התורה ואזי "טל תורה מחיהו"[כז], קמים לתחיה, מקימים את הבל לתחיה. לפי הקבלה[כח], משה רבינו הוא גלגול של הבל. יש בחמשים הימים האלה, עד מתן תורה, משהו שמתקן את נשמת הבל וביום החמשים הוא קם לתחיה. חז"ל אומרים שאם לא היינו חוטאים בעגל היינו משיגים חיים נצחיים – כרצון ה' בתחלת הבריאה.

אם כן, מצאנו פסוק שמתאים לנושאים שלנו, זמן, הבל וצל-צלם – "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר" ("אני אמרתי אלהים אתם" כנ"ל).

מועמדת חדשה לעשר הגימטריאות שיגלה המשיח

נחזור ל-כח העתים שלנו: פעם אמרנו, בחיוך, שאולי כאשר משיח יבוא הוא יגלה את עשר הגימטריאות הכי טובות בעולם, ואמרנו שיש לנו כמה מועמדות טובות. משהו דומה לזה, הרבי אמר שכאשר משיח יבוא הוא ישיר עשרה ניגונים. מאד מענין שבתיקון הכללי של רבי נחמן מברסלב, שנולד אתמול, יש עשרה פרקים כנגד עשרה שמות של נגינה. אמרנו שיש עשר גימטריאות הכי טובות, וכל פעם מציעים איזו גימטריא מתאימה שאולי היא תזכה. כעת נגיד גימטריא שלא אמרנו עד עתה, שגם היא מועמד טוב להיות בין עשר הגימטריאות שמשיח יסביר לנו...

יש 67 מלים בשמונה הפסוקים שכאן. הגימטריא הכוללת שלהם 25996. יהיה יפה אם המספר הזה – מספר גדול לילדים בבית ספר יסודי – יתחלק ב-67, כך שיהיה ממוצע לכל מלה כאן, "ידעי בינה לעתים", להבל. אכן, המספר הזה מתחלק ב-67 – 67 פעמים 388. נחמד, אבל האם יש משהו מיוחד במלה 388 שהופכת את הגימטריא למועמדת להיות אחת מעשר הגימטריאות הכי מיוחדות של מלך המשיח? אכן, היא זמן פנים ואחור – ז זמ זמן זמן מן ן (ד"פ זמן, כי יש כאן שלש אותיות) – ההתגלמות השלמה של הזמן, הצד הקדמי של הזמן והצד האחורי של הזמן (כנגד יד העתים לטוב ו-יד העתים לרע)[כט]. זו גימטריא מופלאה, שתהיה מועמדת שאולי המשיח יבחר אותה בתור אחת מעשר הגימטריאות המופלאות ביותר של התורה.

ב. "עת ללדת ועת למות"

"עת לקרוע ועת לתפור" – קריעת המלכות ותפירתה

יש הרבה מה לדבר, כי צריכים להסביר 14 זוגות שונים. נתחיל מזו ששייכת ליום ההולדת של הרבי – "עת לקרוע ועת לתפור". חז"ל[ל] קושרים זאת למלכות, "זמן לקרוע" את המלכות – פעמיים בתנ"ך המלכות נקרעת ממישהו. בפעם הראשונה המלכות נקרעת משאול. שמואל אמר לשאול – שלא שמר את דבר ה' במדויק – "קרע הוי' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך"[לא], לדוד המלך. אם כן, "עת לקרוע" – זמן שה' קורע את המלכות משאול המלך ונותן אותה לדוד המלך. אז בא "ועת לתפור" – מתי? כאשר יתקיים "והיו לאחדים בידך"[לב]. ה' אומר ליחזקאל הנביא לקחת שני עצים, כנגד שתי הממלכות, עץ יהודה ועץ יוסף, ולחבר אותן – האחדות של הנשמות היא שתביא את הגאולה. זהו איחוד של המלכות החילונית, מלכות הצפון, והמלכות התורנית, מלכות יהודה. זהו ענין שמאד שייך לדור שלנו – הפקטור הדתי והפקטור החילוני צריכים להתחבר[לג], "והיו לאחדים בידך", "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"[לד]).

הפעם השניה של "עת לקרוע" היא ביחס למלכות דוד, כפי שמביא רש"י. אחיה השילוני בא לקרוע את המלכות מרחבעם, כי אביו – המלך שלמה – לא נהג כראוי. הוא קרע את הממלכות זו מזו. אחיה הוא לשון איחוי וחיבור – תפירה. ביחס ל"עת לתפור" שוב מביא רש"י את הפסוק של איחוד הממלכות ביחזקאל, הפסוק ששייך לגאולה, למשיח. הפעם הראשונה היא קריעת המלכות ונתינתה לדוד המלך, המלך הנצחי – שהרבי הוא צאצא שלו – אבל הפעם השניה היא קריעת המלכות מבית דוד וחלוקת הממלכות, והתכלית היא האיחוי בזמן הגאולה. המזל של הרבי הוא "עת לקרוע עת לתפור".

 

נחזור לזוג הראשון, "עת ללדת ועת למות", עליו מביא המדרש הכי הרבה פירושים. נאמר בקיצור ארבעה פירושים שהמדרש אומר ונקביל אותם לאותיות שם הוי' ב"ה:

י – "הכל צפוי"

הפירוש הראשון הוא שמרגע הלידה המות צפוי, "הכל צפוי"[לה]. יש מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים שבדורו[לו]. רבי עקיבא אומר שכאשר אדם נולד יש לו כמות ימים קבועה, אם הוא עושה רע נלקחים ממנו ימים ואם הוא עושה טוב הוא משלים את אורך ימיו. כלומר, לדעת רבי עקיבא משך החיים עמו נולד האדם הוא המקסימום – אם יזכה יתקיים בו "את מספר ימיך אמלא"[לז] (הפסוק שרבי עקיבא מביא). אם לא תזכה – תחיה פחות. חכמים אומרים שלא כך, אלא "יראת הוי' תוסיף ימים"[לח], כפי שכתוב במשלי. כשאדם נולד הוא מקבל משך חיים מסוים, אבל אם הוא חי כרצון ה' ועושה דברים טובים, הוא אדם טוב, הוא יזכה ויתווספו לו שנות חיים. אם הוא עושה רע – נחסרים הימים. אבל אם הוא עושה טוב – נוספים ימים. רבי עקיבא אומר שלעולם לא נוספים ימים – אם עושים טוב זוכים רק ל"מספר ימיך אמלא". קבלת את המקסימום בהתחלה, ועליו לא נוספים ימים. זו מחלוקת מאד עמוקה, שנוגעת גם ליחס בין בחירה לידיעה.

באותו הקשר המדרש מביא סיפור כהוכחה לדעת חכמים, שכאשר אדם זוכה נוספים לו ימים – והוא לא רק מגיע לקצבה – כלשון הפסוק "יראת הוי' תוסיף ימים". רבי עקיבא מפרש את הפסוק שיראת ה' מוסיפה ימים עד למקסימום שנולדת עמו, אבל לא מעבר לכך. המדרש מספר שחכם גדול בדורות שאחרי רבי עקיבא, רבי שמעון בן חלפתא, תלמידו של רבינו הקדוש, הוזמן פעם לברית והלך אליה. בדרך לברית ילדים שובבים יצאו והחלו לעשות ממנו צחוק – הוא יהודי זקן והם אמרו לו שלא יתנו לו ללכת משם עד שירקוד עבורם... מזכיר את הסבא משפולע – יתכן שהוא מאבותיו הרוחניים. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותם – אני אדם זקן, איני יכול, זה לא בשבילי. כשהוא ראה שאין בכך תועלת הוא הסתכל על הבית שהם יצאו ממנו – בית יהודי – ואמר להם שהבית עומד לקרוס. בהיותו 'בחור טוב' הוא אמר לילדים שהבית עומד לקרוס ושיקראו לאביהם שיצא מהבית, שלא ייהרג. מכל הרעש אבא שלהם התעורר – הסיפור קרה באמצע הלילה – יצא החוצה וראה שהילדים עושים צחוק מהחכם. הוא בקש מחילה. רבי שמעון בן חלפתא אמר שאינו יכול למחול, לא יכול לסלוח לילדים, אבל הוא יתן לו זמן להוציא הכל מהבית לפני שיקרוס – וכך היה. הוא רוקן את הבית – והבית קרס. זהו החלק הראשון של הסיפור. הוא המשיך לברית, ושם הוא איחל לילד – זהו אולי המקור בחז"ל לברכה זו – "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". הוא עזב בלילה אחרי הברית. מסוכן ללכת בלילה. הוא פגש בדרך הביתה ישות רוחנית, הוא שאל אותו מי הוא והוא ענה שהוא שליח מלמעלה – מלאך המות. הוא הסתכל עליו וראה שהוא עצוב. הוא שאל את מלאך המות – 'למה אתה נראה כל כך גרוע?'. אפילו מלאך המות צריך להראות טוב. 'למה אתה עצוב?'. מלאך המות השיב שכאשר הילד שנימול בברית נולד קבלתי פתקא שהוא יחיה 30 יום. אבל מכיון שאתה אמרת בברית "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה" – זו תפלה – בטלת את הגזרה ופעלת בתפלתך שהוא יחיה, נתת לו חיים שלא היו שייכים לו קודם, לכן אני כה עצוב. אנחנו מאחלים לו תמיד להיות עצוב... עצוב ככל האפשר. רבי שמעון אמר – אם כבר נפגשנו, תגיד לי מתי הפתק שלי, מתי הסוף שלי, "עת ללדת ועת למות". מלאך המות אמר לו (בארמית) – 'בשביל החבר'ה שלכם אין לנו פתקים כמה תחיו, כי אתם – החכמים – עושים מצוות ולומדים תורה יום ולילה, ולכן ה' מוסיף לכם ימים'. כל הסיפור הזה מובא רק בשביל הסיום, ההוכחה מדברי מלאך המות שאם עושים דברים טובים ה' מוסיף על הקצבה.

רבי עקיבא חי קודם, אבל אפילו אם רבי עקיבא היה שומע את כל הסיפור הזה – הוא לא היה משנה את דעתו בכלל. כך אומר המדרש, שרבי עקיבא היה אומר – סיפור הוא סיפור, אבל הפסוק בתורה אומר "את מספר ימיך אמלא". אפילו אם נדמה שנותנים למישהו ימים 'אקסטרא', מעבר למה שנקצב בפתק, כנראה באמת סך הימים האמתי הוא מה שה' ידע מראש. נותנים למלאך המות פתק, אבל הפתק אינו משך הימים המקסימלי שידוע לה' – בפתק כתוב משהו אחר, שיכול להשתנות. רבי עקיבא לומד זאת ממשה רבינו עצמו – לומד התורה הגדול ועושה המצוות הגדול, וכאשר מגיע זמנו לעזוב את העולם הוא נפטר, נגמרו הימים שלו. כמה שנים הוא חי – 120 שנה. כמה שוה 120? צל. מאחלים לאנשים 'עד מאה ועשרים', "והיו ימיו מאה ועשרים שנה"[לט], החיים המלאים של משה[מ]. הימים האלה הם צל – "ימיו כצל עובר".

זהו הפירוש הראשון במדרש ל"עת ללדת ועת למות" – שברגע של "עת ללדת" כבר ידוע ה"עת למות". זו דעת רבי עקיבא, שבפרקי אבות אומר משהו דומה – "הכל צפוי". אנחנו יודעים שגם במשנה של "הכל צפוי" יש ארבעה דברים, ו"הכל צפוי" הוא ה-י – החכמה של ה'[מא].

ה – חיה ומתה בזמן הלידה

פירוש נוסף ל"עת ללדת ועת למות": כתוב שכאשר אמא יולדת היא חיה ומתה בו-זמנית. כתוב בחז"ל שהיא 99% מתה ואחוז אחד חיה, והעובדה שהיא חיה אחרי הלידה היא נס – ה' מחזיר לה את החיים. כל לידה היא מסירות נפש של האמא על הילדים. רחל אמנו מתה בלידה, אבל בכל לידה יש מסירות נפש של האמא – "עת ללדת" היא עצמה "עת למות". כלומר, לפי המדרש בפירוש זה "עת ללדת ועת למות" היינו אותה עת ממש, "עת ללדת" (שהאמא תלד ולד) היא בו-זמנית "עת למות" (שהאמא תמות ר"ל). זו תופעה של אמא. פירוש זה הוא כנגד ה עילאה שבשם – אמא, היולדת והמתה והקמה לתחיה בו זמנית.

רואים שלידה היא הדבר הכי שמח בעולם וגם הדבר הכי מסוכן בעולם. שוב, כשאשה יולדת היא 99 חלקים למיתה וחלק אחד לחיים, ובאופן נסי ה' לוקח את האחוז האחד ומחזיר אותה לחיים שלמים, וכך פעם אחר פעם. אצל כל אחד יש לידה. אנחנו בעולם כדי ליצור דברים חדשים – כל נשמה יהודית היא חלק מה', חלק מהבורא – ועבור כל דבר שאנחנו יוצרים עלינו להיות מזומנים (לשון זמן) למסור את הנפש כדי ליצור. אם אנחנו מוכנים למסור את הנפש כדי ליצור, ה' נותן לנו חיים חדשים, ממלא את החיים.

ו – חיים בשביל ללדת

עוד דעה בחז"ל היא כאשר בחור מגיע לגיל עשרים זהו הזמן להתחתן וללדת ילדים – המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו". ה' אומר לו: אם אתה בן עשרים ומתחיל לקיים את "עת ללדת", בסדר, אבל אם לא – "עת למות". בשביל מה אתה חי? כל החיים הם בשביל ללדת. אם אדם לא מתחתן בזמן הראוי לו להתחתן הוא נידון להיפך-החיים, ח"ו, ה' ישמור. פירוש זה הוא כנגד ה-ו של שם הוי', פרצוף זעיר אנפין, אותו בחור שהגיע לפרקו לשאת אשה.

ה – המתת בן סורר ומורה

פירוש עוד יותר קיצוני, של התרגום, הוא ביחס למצוה בתורה – שמחלוקת בחז"ל[מב] אם היה אי פעם במציאות – בן סורר ומורה. בן סורר ומורה נידון על ידי הסנהדרין ואם הוא נמצא אשם – הוא נידון למיתה. "עת ללדת ועת למות" – לעתים אדם יולד ילד ואז עליו להרוג אותו, אם הוא נעשה "בן סורר ומורה". יש דעה שהדבר מעולם לא קרה – זהו חוק התורה, אבל שמעולם לא התרחש במציאות. פירוש זה הוא כנגד ה-ה תתאה של שם הוי', המלכות, "דינא דמלכותא דינא"[מג], ש"רגליה יֹרדות מות"[מד].

בכל אופן, יש כאן ארבע דעות בחז"ל בפירוש "עת ללדת ועת למות", אותן הקבלנו לאותיות שם הוי' ב"ה.

 

אם כן, היום התבוננו בנושא של הזמן ורק התחלנו להתבונן ב-יד הזוגות של הזמנים בקהלת. צריך להעמיק בכל אחד מהם, להתבונן בעומק שלו, ובע"ה עד פסח נזכה לתקן את כל הזמנים הללו ולהוולד מחדש, בפסח עם ישראל נולד מחדש. שנזכה, עם ישראל שנולד מחדש, לאחות את שתי הממלכות כפי שהזכרנו – זו הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שתהיה בקרוב ממש. שלכולם יהיה חג כשר ושמח.

 

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

  • רגישות לזמן תלויה בכח הבינה – שפנימיותה שמחה. מי שרגיש לזמן יודע להוליד בתוכו דברים שמחים – "ודבר בעתו מה טוב".
  • שינויי הזמנים מזמנים-מנהיגים את האדם באופנים שונים, ועל האדם – בבחירתו החפשית – להיות מוכן ומזומן לעשות את רצון קונו בכל עת.
  • שלמה המלך מסביר לנו בספר קהלת כי זמן והבל הם היינו הך – הזמן ממחיש עד כמה הכל הבל, כל הישגי האדם הגשמיים חולפים במשך הזמן.
  • "אדם להבל דמה" – גם חיי האדם הארוכים ביותר דומים לחמשים הימים בהם חי הבל. בספירת העמר מתקנים את חמשים ימי חיי הבל ומקימים אותו לתחיה.
  • "עת לקרוע" בקריעת הממלכות ו"עת לתפור" עם הגעת הגאולה באיחוי ממלכת הצפון וממלכת הדרום – איחוד הפן החילוני והפן הדתי, תחת "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
  • רבי עקיבא: משך חיי האדם נקצב מראש ואין להוסיף עליו.
  • כל לידה בעולם – לידת ילד וגם יצירת דבר חדש – כוללת בחובה סיכון וגם שמחה עצומה. דווקא הנכונות למסור את הנפש בשביל ליצור-להוליד דבר חדש מחוללת חיים חדשים גם עבור האם-היוצר.
  • תכלית חיי האדם היא לידה.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שיעורי סוד הזמן 1 (אור לכ"ט שבט – נדפס ב"ואביטה" כי תשא) וסוד הזמן 2 (אור לכ"ו אד"ר – נדפס ב"ואביטה" ויקרא).

[ג] ר"ה כ, ב; כתובות קיב, א; פרקי דרבי אליעזר פ"ז.

[ד] ראה הזמן הפנימי מאמר "הקץ הדוחק" לאדר א', ובכ"ד.

[ה] תהלים קיג, ט.

[ו] דה"א יב, לג.

[ז] ראה דרושי פסח בשעה"כ ופע"ח; קהלת יעקב ערך 'ארץ מצרים'.

[ח] משלי טו, כג.

[ט] עירובין ק, ב.

[י] ראה רש"י בתחלת קהלת.

[יא] ראה שיעור כ"ב טבת ע"ט.

[יב] מצודות.

[יג] שמות טו, א.

[יד] מובא בראב"ע פסוק א.

[טו] זה לשונו: "והנכון שיש לכל חפץ תחת השמים עת וזמן כי בהשחת המתכונת המולידה ימות הילוד ותתחדש מתכונת תעשירנו והפך העושר כי עתים קצובים הם ובבא העת יתנועע אדם לאשר הוא מוכן לו ותהיין תנועותיו כתנועת הצלם כענין 'אך בצלם יתהלך איש'".

[טז] חומת אנך עה"פ.

[יז] סוטה יב, ב (ובכ"ד).

[יח] ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח. ועיין קרבן העדה שם ד"ה "היה מעמיד".

[יט] תהלים לט, ז.

[כ] ראה גם בשיעור ד' ניסן ש"ז (נדפס ב"ואביטה" פסח).

[כא] תהלים קמד, ד.

[כב] בראשית ב, ו-ז.

[כג] שם א, כו.

[כד] תהלים פב, ו.

[כה] יוסף תהלות עה"פ.

[כו] תהלים כג, ד.

[כז] ילקו"ש דברים רמז תתכד (ע"פ כתובות קיא, ב. וראה תנא דבי אליהו רבה פ"ה); הקדמת תקו"ז יב, א; תקון יט (לח, ב).

[כח] ראה תקו"ז סט. מבואר בשער הפסוקים שמות סימן ב; ע"ח שער הכללים פ"י.

[כט] וכפי שעוד יוסבר בעומק יותר בשיעור הבא בנושא – סוד הזמן (4).

[ל] קהלת רבה ג, יא.

[לא] שמואל-א טו, כח.

[לב] יחזקאל לז, יז.

[לג] ראה גם בספר "צו השעה – טיפול שרש" מאמר "ובקשו את הוי' אלהיהם" ובשיעור (המופלא!) מכ"ח שבט ע"ד (שיעורים והתוועדויות תשע"ד ח"ב עמ' תסה ואילך).

[לד] יחזקאל שם פסוק כה.

[לה] אבות פ"ג מט"ו (מדברי רבי עקיבא): "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רב המעשה".

[לו] קהלת רבה ג, ד.

[לז] שמות כג, כו.

[לח] משלי י, כז.

[לט] בראשית ו, ג.

[מ] כדרשת חז"ל (בראשית רבה כו, ו): "רבנן מייתו לה מהכא 'והיו ימיו מאה ועשרים שנה' ומשה חי מאה ועשרים שנה".

[מא] ראה סוד ה' ליראיו שער "השגחה חדש תשרי" פ"ה.

[מב] סנהדרין עא, א.

[מג] ב"ק קיג, א.

[מד] משלי ה, ה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com