בע"ה

מוצש"ק כי תבוא ע"ט – אור הצפון, ת"א

"ולגר הגר בתוכם"

אור החיים פרשת נצבים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הערבות על הגרים

הברית שלפני ראש השנה

התחלנו במנחה של שבת לקרוא בתורה פרשת נצבים. מאד מתאים לנו, אנחנו ב"ה פה צבור קדוש, הרבה יהודים כ"י, "אתם נצבים היום כֻלכם לפני הוי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחֹטב עציך עד שֹׁאב מימיך. לעברך בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כֹרת עמך היום". עד כאן שלשת הפסוקים הראשונים, "ראשון" של הפרשה.

כתוב[ב] שאת הפרשה הזו תמיד, בכל שנה, קוראים לפני ראש השנה – כי עבודת הכניסה לראש השנה היא שכולנו, כל עם ישראל, נהיה נצבים יחד לפני ה'. בשביל מה? "לעברך בברית", לקבל את הברית. עיקר הברית בתורה הוא ברית הנישואין – שנעבור בברית, שנבין שאנחנו הכלה של הקב"ה, "בברית הוי' אלהיך ובאלתו אשר הוי' אלהיך כֹרת עמך היום". חז"ל אומרים ש"היום" – שכתוב גם בהתחלה, "אתם נצבים היום", וגם בסוף, "כֹרת עמך היום" – היינו יום הדין הגדול של ראש השנה[ג]. המלה "היום" רומזת גם לביאת המשיח[ד]. כשרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח 'מתי אתה בא?' הוא ענה "היום"[ה] – יש ב"היום" בשורה של משיח, של גאולה.

יחוד "ועמך כֻלם" עם ה"צדיקים"

שני הפסוקים הראשונים מונים עשר דרגות בעם ישראל[ו]. בפסוק הראשון לכאורה הכל גברים ובעיקר אנשים חשובים – "ראשיכם, שבטיכם [נשיאי השבטים], זקניכם [הזקנים-השופטים], ושֹׁטריכם, כל איש ישראל" (גם "איש" בתורה מורה על חשיבות). הפסוק השני, לעומתו, מונה סוג אחר של יהודים – "טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך", כולל את היהודים הכי פשוטים, 'יהודים של הבעל שם טוב'. כולם שוים, כולם צריכים לעבור יחד, ובלי כולם יחד אין ברית ואין כלום – אין ראש השנה.

בעל אור החיים הקדוש, אחד הפירושים החשובים ביותר על התורה, אומר דבר מאד פשוט: הוא מסביר שהפסוק הראשון הוא ה"צדיק עליון", הצדיק-המשפיע, ואילו הפסוק השני הוא ה"צדיק תחתון"[ז], והם צריכים להתחבר. ה"ראשיכם וגו'" צריכים להתחבר עם ה"טפכם וגו'", "ועמך כלם צדיקים"[ח], בלי החיבור אין כלום, בלי החיבור אנחנו לא שוים כלום – רק כשיש את המשפיע והמקבל ביחד אנחנו באמת שוים, וזוכים בדין.

חמשה משפיעים וחמשה מושפעים

האור החיים אומר עוד דבר: בסוף פרשת תבוא גם היתה ברית. אחרי התוכחה הארוכה ה' מסיים "אלה דברי הברית אשר צוה הוי' את משה לכרֹת את בני ישראל"[ט], ואחר כך מתחילה פרשת נצבים ובה עוד פעם יש ברית. מה ההבדל בין שתי הבריתות? הוא מסביר כך:

בברית בסוף פרשת תבוא כל אחד אחראי על עצמו. אבל בברית של נצבים, שקוראים לפני ראש השנה, לכל אחד יש אחריות על הזולת – ערבות. לכן סיום הפרשה הזו הוא "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו"[י], קבלת ערבות על כולם[יא] – כל אחד מקבל ערבות על כל מי שבידו להשפיע עליו. אף על פי שהוא לא כותב זאת בפירוש, בפנימיות גם המקבל ערב על המשפיע. בפשט המשפיע ערב על המקבל, אבל באמת כולנו ערבים – "כל ישראל ערבים זה לזה"[יב]. על כך נאמר "לעברך בברית" – ברית על הערבות בינינו. כתוב בחסידות[יג] שערבות היא גם לשון ערב לחך – הכי טעים לכולנו כשיש ערבות בין הנשמות.

איך אומרים בעברית פשוטה ערבות? קבלת אחריות על הזולת. על פי פשט הפסוק הראשון אלו האנשים שחייבים לקבל אחריות, כל אחד על מי ש'תחת פיקודו' – "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושטריכם, כל איש ישראל" – כאשר כל אלה מקבלים אחריות גם על הנזכרים בפסוק השני. כעת הוספנו שגם למי שמוזכר בפסוק השני יש בבחינת אור חוזר, בנסתר, אחריות על אלה שמופיעים בפסוק הראשון. כמו שהאשה אחראית על בעלה, לא רק האיש אחראי על אשתו – דבר פשוט (ששייך במיוחד לדור של משיח, כאשר האיש והאשה "שוין בקומתן"[יד]).

קבוץ ניצוצות הקדושה שבגוים

אנחנו מדברים הרבה[טו] על כך שבדורנו, בשביל להביא משיח, צריך לקבץ את כל הניצוצות הקדושים המפוזרים בעולם. אחת התופעות של קיבוץ הניצוצות היא לפעול שכל הגרים בפוטנציאל שישנם בעולם יתגיירו בפועל ויצטרפו לעם ישראל. לא רק שכל הגוים יהיו טובים, וישמרו שבע מצוות בני נח, אלא שיש המון ניצוצות – כמו שיש ניצוצות בשפת האנגלית או ברוסית ובכל שפה, וצריך לגאול אותם (לקשר אותם לשרשם בלשון הקדש ואף להבין מתוכם חידושים בתורה)[טז] – יש נשמות שצריך לגאול. חז"ל אומרים ש"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים"[יז] – בקבלה וחסידות מסבירים תמיד שהדבר כולל את כל בירור הניצוצות, אך מאמר חז"ל אינו יוצא מפשוטו על גרים ממש. לא שאנחנו הולכים לגייר ביוזמתנו, אבל האור שלנו – אם היינו מאירים, לא חשוכים – משפיע בעצמו, כמו אבוקה שמושכת אליה ניצוצות בדרך ממילא.

היום, שאנחנו ב"ה בארצנו, צריכים להיות מגדל-אור לכל העולם. מהו האור שלנו? האור של עם ישראל הוא תורה, ודווקא מה שנקרא "תורת משיח", תורה שמחה, "תורה חדשה מאתי תצא"[יח]. האור הזה, בלי שאומרים שצריך להתגייר, מושך ומעורר – המונים-המונים מוכנים, מחכים (במודע או שלא-במודע) להמשך ולהתחבר לעם ישראל.

האחריות הנמשכת לגרים

אלא מה? יש מאמר חז"ל קצת תמוה. מצד אחד, כתוב[יט] שמשיח לא יכול לבוא אם כל הגרים לא יתגיירו. מצד שני, כתוב ש"קשים גרים לישראל כספחת"[כ]. מאיפה לומדים זאת? מפסוק שנשמע רק טוב – בתחלת פרק יד בישעיהו, "כי ירחם הוי' את יעקב", שהקב"ה בסוף הגלות (עכשיו) ירחם עלינו, "ובחר עוד בישראל", יבחר בנו עוד פעם. היה הפסק, כמו שדברנו קודם שיש צדיק בהתחלה וצדיק בסוף – אבל יש הפסק באמצע. כתוב ש"ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם" – יחזיר אותנו לארץ, כמו שקרה במאה השנים האחרונות, וממשיך לקרות, כן ירבו יהודים שבאים לארץ ישראל – ומה התוצאה? "ונלוה הגר עליכם ונספחו על בית יעקב". נשמע אידיאלי, אבל דווקא מהפסוק הזה, מהמלה "ונספחו", דורשים חז"ל ש"קשים גרים לישראל כספחת". לא הייתי מבין את הפסוק ככה בכלל, נשמע לי מאה אחוז טוב, ופתאום דורשים נספח לשון ספחת.

האור החיים כותב בהדגשה גדולה – היות שהפסוק השני בפרשה מונה את המושפעים שאנו ערבים להם – שאנחנו, עם ישראל, לא רק אחראים להאיר, להיות אור לגוים, אבוקה שתמשוך מעצמה הרבה ניצוצות, אלא שגם אחרי שאותו אחד יתגייר אנחנו אחראים על ההמשך שלו. בכלל, זהו כלל גדול בחינוך – גם בנוגע לילדים ולתלמידים ולכל מושפע: יש מכתב בו כותב הרבי שמי שמתחיל להשפיע על מישהו, לחנך מישהו, צריך לדעת שהקשר הזה אף פעם לא נגמר – זהו תפקיד לכל החיים. כל תלמיד שלך הוא קשר נשמתי נצחי, על כל החיים (בזה ובבא).

כך בדיוק מה שכותב כאן בעל אור החיים. הוא כותב שגם אחרי שהגר מתגייר צריך להמשיך ללמד אותו – לטפח אותו כל הזמן. הוא אומר תוכחה, שלא עושים זאת טוב, ולכן – מכיון שאחרי שהתגייר הוא לא המשיך לקבל חינוך – הוא יכול לסור קצת מהדרך, וזו ה'ספחת'. מי אשם? אתה אשם, אנחנו אשמים, כי אנחנו הערבים עליו, ושעל כן "קשים גרים לישראל כספחת". כך כותב האור החיים בפשטות, שאנחנו ערבים לגרים אחרי שהם מתגיירים.

פירושי הראשונים ל"קשים גרים לישראל כספחת"

בעצם יש כמה פירושים בראשונים איך להסביר את מאמר חז"ל. האור החיים בוחר את הדעה הכי קיצונית, שאכן הערבות של עם ישראל כוללת את כל הגרים, כך פשוט אצלו, אבל ברש"י ובתוספות ההסבר לא פשוט. בדברי רש"י ותוספות במקומות השונים בהם מובא מאחז"ל זה יש שבעה פירושים שונים למשפט "קשים גרים לישראל כספחת". אחד מהם הוא שישראל ערבים לגרים (כאור החיים), אך רש"י[כא] ותוספות[כב] דוחים פירוש זה. רש"י[כג] לא מפרש שטעם "קשים כו'" הוא בגלל ערבות, אלא שהם באים עם רושם של התרבות הזרה ממנה באו – והוא משפיע עלינו לא טוב, זהו הפשט של הספחת.

פירוש אחר, שמובא בתוספות (בכל המקומות), הוא שהגרים מתחתנים אתנו, מתערבים אתנו, והדבר פוגם ביחוס הטהור שלנו. כתוב שהשכינה שורה רק על "משפחות מיוחסות שבישראל"[כד] – ותערובת הגרים במשפחות המיוחסות היא הספחת.

עוד פירוש, המובא אף הוא בתוספות[כה], שה"ספחת" היא שיש לנו ריבוי אזהרות ומצוות כפולות ביחס לגרים – אהבת הגר ולא להונות את הגר. יש שתי מצוות אהבה בתורה – מצות אהבת ישראל ביחס ליהודי, ועוד מצוה מיוחדת של אהבת הגר. סימן שהאהבה כלפיו כפולה ומכופלת. בנוסף, אסור להונות אותו, אסור לצער אותו ולהזכיר לו מנין בא – אסור להכאיב לו. כל כך קשה להשמר שלא להונות ולאהוב אותו כפול מכל אחד, שעם ישראל לא עומדים בזה. זהו עוד פירוש לספחת – שאנחנו לא מסוגלים לעמוד בהתחייבות שלנו לאהוב אותו כפול ולדאוג מאד-מאד לא להכאיב לו ח"ו.

שוב, יש שבעה פירושים מובאים ברש"י ותוספות, שצריכים גם לעשות בהם סדר, שלא נעשה כרגע[כו]. הפירוש הכי גבוה – הפירוש של הדעת[כז] – הוא הפירוש שבוחר בעל אור החיים בפשיטות: הגר הוא יהודי מאה אחוז לכל דבר ואנחנו ערבים עליו, וחייבים להמשיך לעולם ועד את הקשר – להעלות אותו מעלה-מעלה, כל הזמן. אם הוא עושה משהו לא בסדר – זו הבעיה שלי.

סליחות על חוסר קבלת אחריות

עד כאן תוספת לגבי מה שאנחנו קוראים "המהפכה הרביעית". אנחנו פה בארץ ישראל, פעם ראשונה אחרי אלפיים שנה, ואמורים להיות אור לגוים – יש לנו אחריות חדשה כלפי אומות העולם. אם אנחנו מבינים זאת – יכול לחזק אותנו פנימה. התודעה שתפקידנו להאיר לכל העולם יכולה מאד לחזק את הציבור בארץ. שנרגיש קודם כל ערבות בינינו לבין עצמנו, וכל אחד שמקרבים נכנס מיד לברית הערבות.

כנראה שעכשיו, כשמבקשים סליחה מה' על כל מה עשינו, בפרשת נצבים עיקר הסליחה – עיקר הבעיה – שלא היינו מספיק משפיעים, מספיק ערבים, לא מספיק לקחנו אחריות לא רק עצמנו אלא גם על הזולת, על כל מי שיש לנו השפעה עליו. כל אחד אחראי על הרבה אנשים. האם לקחתי מספיק אחריות? האם הרגשתי מספיק ערבות עם כל הנשמות הקשורות אלי? זהו הווארט של הברית בפרשת נצבים וזו ההכנה לראש השנה ולשנה טובה ומתוקה שה' יחדש עלינו. שנזכה שה' יסלח לנו, שאנחנו נסלח – 'סוּלחה' היא דו-צדדית, שכל אחד יסלח לשני, כמו דוד ורעיה.

זו ההכנה לראש השנה ולכך מגיעים גם בשיאם של עשרת ימי תשובה, ביום כיפור, בו אומרים "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה"[כח]. מהפסוק רואים ש"העם" כולל גם את "[עדת בני] ישראל" וגם את ה"גר [הגר בתוכם]"[כט]. התכללות זו ממשיכה לעם ישראל ברכה מהכהנים, המיוחסים ביותר בעם, והרמז: ישראל-גר-עם[ל] עולה "יברכך הוי' וישמרך"[לא] ו"כי לכל העם בשגגה" עולה "יאר הוי' פניך אליך ויחנך"[לב]!

ב. שו"ת בעקבות השיעור

שויון האזרח והגר

[שאלה: ישבתי בשיעור והרגשתי שכנראה קבלת הגרים כשוים ישאר רק בתורה ולא יתממש במציאות. אם אומרים ש"קשים גרים לישראל כספחת" ושהם פוגמים ביחוס של עם ישראל, מסתבר שכל כמה שאני, כגר, אשתדל – תמיד אשאר 'סוג ב'!]

לא הבנת טוב את השיעור.

הדגשנו שהפירוש העיקרי הוא פירושו של בעל אור החיים הקדוש (מי שראוי היה להיות משיח, לו חשיבה משיחית), ש"ספחת" היינו מפני שאנחנו אחראים על הגרים גם לאחר שמתגיירים, שאנחנו ערבים להם. זו פשוט אחריות כבדה עבור היהודים, ולא תמיד הם עומדים בה. אף על פי כן, הגרים מצד עצמם ברכה לעם ישראל, ואי אפשר שתבוא הגאולה בלי כל הגרים. מה עוד שהיו גרים רבים שדווקא הם היו גדולי ישראל – יתרו, רות, נעמה, שמעיה, אבטליון, אונקלוס הגר – ובני גרים כמו רבי עקיבא ורבי מאיר שכל בית ישראל עומד עליהם, כמו שמדגיש בעל אור החיים.

גם צווי התורה עלינו לאהוב את הגרים כפול מלמד שדווקא ביחס אליהם עלינו להגיע לאהבה טהורה ביותר שאינה תלויה בדבר.

וכן, צווי התורה עלינו להזהר מאד מאד לא להונות את הגר, לא להכאיב לו – מפני שהוא מאד רגיש (כידוע לך!) – הוא סימן כמה שואפים לשויון אמיתי של "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם"[לג].

בהרבה מקומות התורה משווה בין האזרח לגר. והנה, אזרח-גר עולה אחדות, זו עיקר האחדות של התורה. בפשט, האזרח הוא מי שמאז היה קבוע בארץ והגר הוא מי שבא מחדש לגור בארץ. לפי זה, בפנימיות, היום בשיבת ציון כולנו גרים. והנה, כאשר מוסיפים אחד, 13, ל-גר מקבלים אזרח – כל אזרח הוא גר אחד. וכן, במלה אזרח – אזר עולה הגר וכן רח עולה הגר, היינו "הגר הגר בתוככם".

רמזי "ונספחו על בית יעקב"

הסברנו שעל פי פשט, הפסוק ממנו חז"ל לומדים את ענין הספחת הוא כולו חיובי ביותר, פסוק של גאולה ושל קיבוץ גלויות ברחמים רבים: "כי ירחם הוי' את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב".

יש בפסוק חי מלים ו-70 אותיות (כנגד 70 אומות העולם שכנגד 70 נפש יוצאי ירך יעקב). 70 הוא מספר מחומש (מספר חשמל), גם רומז ל"ימי שנותנו בהם שבעים שנה"[לד] (אורך החיים, חי מלים כנ"ל).

חמשת הפעלים בפסוק – ירחם, ובחר, והניחם, ונלוה, ונספחו – עולים, 900, 30 ברבוע (סוד הלב היהודי)[לה]. ובהקבלתם לספירות: "ירחם הוי' את יעקב" בתפארת (מדת יעקב, שפנימיותה רחמים), "ובחר עוד" ביסוד (עוד עולה יסוד), "והניחם על אדמתם" במלכות (אדמה-ארץ), ושני הפעלים ביחס לגרים – "ונלוה... ונספחו" – כנגד נצח והוד (מפני שנאמר "הודי נהפך עלי למשחית"[לו], לכן דרשו חז"ל "ונספחו" לשון ספחת).

פסוקי הגר בפרשת קדושים

הפסוקים העיקריים של הגר בתורה (שבהם מצוות ביחס לגר) מופיעים בפרשת קדושים: "וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני הוי' אלהיכם"[לז].

יש בשלישיה כאן – גר, אזרח והוי' שעל שניהם בשוה – מבנה של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל)[לח]: הגר מרגיש בעצמו כמו בעל תשובה[לט], שפלות קיומית (הכנעה, 'אני ספחת'[מ]), והשפלות היא המקשרת אותו לסוד המלכות בעם ישראל (דוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני"[מא], בא מרות המואביה דווקא[מב]); האזרח הוא ענין ההבדלה, היחוס המיוחד של משפחות מיוחסות בישראל; שם הוי' – "אני הוי' אלהיכם", השורה על שניהם כאחד ומייחד אותם – הוא ההמתקה, סוד הנישואין של האזרח והגר יחד, במתיקות יתרה.

ובדרך רמז: יש בשני הפסוקים הוי' תבות (ח ו-חי) ו"סוד הוי'"[מג] אותיות, והגימטריא שלהם היא 5615 שעם הכולל עולה הוי' פעמים אזרח[מד]. כלומר, הערך הממוצע של כל תבה בפסוקי מצוות הגרים הוא אזרח – סימן מובהק שהגר הוא-הוא אזרח ממש (ומה שכתוב "כאזרח", ב-כ הדמיון, היינו רמז שצריך להוסיף את הכולל)!

הסמיכות ל"מפני שיבה תקום"

והנה, הפסוק הקודם הוא "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"[מה], וצריך להבין את הסמיכות[מו]: התורה רומזת שהגר יכול להיות זקן, "זה שקנה חכמה"[מז], זקן יושב בישיבה ומלמד תורה לעם ישראל (כשמעיה ואבטליון וכו' כנ"ל). יש כאן גם רמז ששרש הגר הוא בדעת (כנ"ל), וכל הגרים שייכים למשה רבינו (כללות הדעת של נשמות ישראל[מח]), עיקר הערב והאחראי עליהם (הם ניצוצות שלו – כל הגרים הנם ניצוצות של הרבי שבדור דווקא).

והנה, בשלשת הפסוקים יש 137 (קבלה, "שמע בקלה"[מט]) אותיות, והוא הוא הערך הממוצע של ד אותיות ספחת!

ארבע הדמויות כאן – שיבה, זקן, אזרח, גר – מכוונים כנגד אותיות י-ה-ו-ה, ודוק.

אחריות הגרים

ועוד הסברנו שעל פי פשט (כמבואר באור החיים), ישראל ערבים ואחראים על הגרים, אך בפנימיות (בסוד אור חוזר שחוזר לקדמותו ממש) הגרים אחראים על ישראל!

בקיצור, יש לך אחריות גדולה – בשמחה ובהצלחה! שנה טובה ומתוקה!

הכנעת הגר – יסוד עם ישראל

[שאלה: לאור כל זאת, מדוע הרמב"ם כותב[נ] שגר לא יכול להיות מלך (או להתמנות מינוי אחר על הצבור)?]

כמו שכתבנו, בעבודה הפנימית של הנפש גר היינו הכנעה, בחינת "חש", ודווקא הוא יסוד הכל. לא יכול להיות "מל-מל" בלי ה"חש" בתחלה. לכן גם אברהם אבינו הוא גר דווקא – זו התחלת עם ישראל ו"הכל הולך אחר הפתיחה".

דווקא משום שהגר לא יכול להיות מלך הצאצא שלו הוא-הוא המלך – "דוד מלך ישראל חי וקים"[נא] (בן רות המואביה, כנ"ל). והוא מלך משום שיש לו "קופה של שרצים [אי-יחוס] תלויה לו מאחוריו"[נב].

מעלת הגרים על המיוחסים

האי-יחוס של הגר הוא מעולם התהו[נג] (יחוס היינו עולם התיקון, כלים רחבים אך אורות מועטים), אורות מרובים (ללא כלים מפותחים). דווקא בנישואי בעז ורות, הגם שלכאורה אין כאן משפחה מיוחסת בישראל, שרתה השכינה (שהרי "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל", והגר צדק האמיתי הוא הוא היוצא מן הכלל למעליותא ביחס לכל ישראל, כמו שנותנים לתלמיד המוצלח ביותר ציון - 'יוצא מן הכלל'!).

כתוב שה' אוהב את הגרים[נד] (במדה מסוימת יותר מהמיוחסים) – בלשון החסידים, את הגעווארענער יותר מאשר הגעבארענער – וזאת מפני שה' ברא את העולם כדי שיוכל להיות גר בארץ (לא לו)! והוא סוד "דירה בתחתונים"[נה] (לפני שה' ברא את העולם הוא היה אזרח, אך הוא רצה להיות גר דווקא).

ועוד, ידוע אצלנו (בסוד שלש העליות שבינו לבינה – "לו, עזר, כנגדו"[נו]) שיש קומות בקשר האיש והאשה, יחס-יחד-אחד[נז]: יחוס הוא רק יחס, אך למעלה ממנו יש יחד ("יחד שבטי ישראל"[נח]) ועוד יותר למעלה, בעצמות, יש "אחד האמת"[נט] ("כאזרח כגר" ממש, מצד "אני הוי' אלהיכם", כנ"ל).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בעם ישראל קיימת ערבות הדדית הכרחית בין המשפיעים והמקבלים – "ועמך כֻלם צדיקים".
• גיור גרים הוא זכות ואף הכרח בשביל להביא את הגאולה, והגרים נכללים בערבות של עם ישראל (לדעת בעל אוה"ח הק'). עם זאת, גיור גרים כולל אחריות כבדה על המשך הטיפוח שלהם – עלינו לעמוד באחריות זו (ואם לא – נדרשת מאתנו תשובה ובקשת סליחה).
• התורה שואפת לשויון בין האזרח והגר, כשבעצם – בפרט בימינו – כל אזרח הוא גם גר. גם הקב"ה עצמו היה 'אזרח' וברא את העולם כדי להיות בו 'גר'.
• עבודת הגר היא הכנעה – הבסיס ההכרחי להבדלה של האזרח ולהמתקה בהשראת "אני הוי' אלהיכם" על הגר ועל האזרח כאחד.
• מכח עבודת ההכנעה של הגר נבנית המלכות בעם ישראל.