חיפוש בתוכן האתר

אור החיים וילך - מוצש"ק נצבים (סליחות והתרת נדרים), אור לכ"ט אלול ע"ט – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

מוצש"ק נצבים (סליחות והתרת נדרים), אור לכ"ט אלול ע"ט – כפ"ח

לאן הלך משה?

אור החיים וילך

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בליל ערב ראש השנה לימד הרב את פירוש האור החיים על הפסוק הראשון ב"וילך", וקשר את הדברים לזמן.

פרק א מסכם שלשה פירושים ב"וילך משה": פירוש התרגום יונתן, שמשה הלך ללמוד תורה במשכן; פירוש הרמב"ן והאבן עזרא, שמשה הלך ממקומו במחנה לויה אל העם כדי להפרד מהם ולהכין אותם להסתלקותו; פירוש האוה"ח ש"וילך משה" היינו הסתלקותו מהעולם – הסתלקות המורגשת לצדיקים ארבעים יום מראש.

פרק ב קושר את הדברים להסתלקות השנה הקודמת ולידת השנה החדשה, כאשר גם משה רבינו שבדור 'נולד מחדש' – עם מוחין חדשים להנהגת השנה החדשה – בכל ראש השנה.

פרק ג מסביר ששלשת הפירושים הם שלשה כיוונים – פנימה (ללמוד תורה), החוצה (אל העם) ולמעלה (להסתלק) – המכוונים גם כנגד תורה, גמילות חסדים ועבודה. לאור ההסבר על לידת משה מחדש נוסף כיוון חדש – "וילך משה" למטה, להוולד מחדש בשליחותו לעולם – ומסתבר שמשה, כמנהיג ישראל, שואף 'להכניס' את כל שלשת הכיוונים בכיוון הרביעי, לעשות הכל לטובת ישראל.

פרק ד מסיים ב'אותיות פורחות באויר' בקישור סוד "ונסו הצללים" בזהר לסוגיה בפרק "כל הצלמים" ממנו עולה שיש שני סוגי צל – "צל קומתה" ו"צל צלה".

א. שלשה פירושים ב"וילך משה"

היום, כ"ט אלול, הוא יום ההולדת של הצ"צ. הרבי אמר שצריך להתוועד לכבודו ערב ראש השנה [נגנו "ימין ה'" של הצ"צ].

"וילך משה" ללמוד תורה (להתחיל מחדש ולזכות לבחינת א"י)

אנחנו לומדים את אור החיים הקדוש פרשת וילך:

וילך משה. צריך לדעת להיכן הלך,

ויונתן תרגם שהלך למשכן בית אולפנא [הלך לאהל מועד, לבית המדרש – הלך ללמוד תורה ביום הפטירה שלו.],

ב"מאורי חיים" (במהדורת עוז והדר) כאן הוא מביא על דברי התרגום יונתן מהלב שמחה מגור:

אולי הכוונה כדאיתא (סוטה יג: רש"י כאן) מלמד שנסתמו ממנו [ממשה רבינו ביום הסתלקותו] מסורות ומעינות חכמה, לכן הלך לבית המדרש להתחיל מחדש.

ווארט יפה, כמו שמסופר[ב] אודות הבעל שם טוב (שצריך להזכירו עכשיו, במוצאי שבת) שהיו זמנים של בלאק-אאוט, שהוא שכח הכל – אז היה צריך להתחיל מחדש. אצל הבעש"ט ההתחלה מחדש היתה אמירת אלף-בית, ואצל משה, ההתחלה מחדש היא הליכה לבית המדרש ללמוד דווקא כאשר הוא מרגיש שמעינות החכמה מסתלקים ממנו.

עוד אפשר על דרך דאיתא בגמרא (ברכות ח.) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. תמה ואמר 'למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה' כתיב (לעיל יא כא) וכו' [רבי יוחנן היה בארץ ישראל ותמה איך יש זקנים בבבל – הרי אריכות ימים אמורה להיות דווקא על אדמת ארץ ישראל], כיון דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא היינו דאהני להו [הוא 'תרץ' שהעובדה שהם משכימים ומעריבים לבית המדרש מועילה להם], שבהליכה ללמוד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות יש ענין ארץ ישראל ובזכות זה הם מאריכים ימים [בחסידות כתוב[ג] שאצל קברי הצדיקים יש קדושת ארץ ישראל, לכן אלה שנוסעים לצדיק לראש השנה – גם בחו"ל – נוסעים לארץ ישראל. כאן הוא אומר שבכל בית מדרש שלומדים תורה יש קדושת הארץ, ולכן ה"מקדמי ומחשכי" בבית כנסת ובית מדרש מועילה ל"למען ירבו ימיכם"]. כן יש לומר בדרך צחות שמרע"ה כיון שלא זכה להכנס לארץ ישראל, 'על האדמה', על כן הלך לבית המדרש לבית אולפנא ללמוד [משה רוצה לזכות לאריכות ימים, וכשהרגיש שמתקרב היום האחרון רוצה לחיות עוד קצת, דמה שאפשר רק בזכות א"י – אליה לא נכנס – הוא הולך לבית מדרש], שיש בו מענין ארץ ישראל וההבטחה 'למען ירבו ימיכם' [נלמד כל שכן וקל וחומר לבית מדרש בתוך ארץ ישראל – זוכים לימים כפולים].

"וילך משה" למחנה ישראל להפרד

והמפרשים אמרו שהלך ממחנה לויה [ודווקא יצא משם] למחנה ישראל כאדם הנפטר מחבירו [רצה לומר שלום לכל עם ישראל, להפטר-להפרד מהם, ולשם כך הלך לקראתם.],

נסתכל כאן במאורי חיים, שמביא כדעת "המפרשים" כאן את הרמב"ן והאבן עזרא[ד]:

כן כתב הרמב"ן: כאשר השלים כל דבריו [פרשת נצבים וכו', כאשר משה רבינו עשה מצבה מעם ישראל להעבירם בברית[ה]], אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים [כולם היו שם, כמפורש בפסוק] איש לאהליו, ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כט ט-יא) 'אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם וגו' לעברך בברית ה' אלהיך', ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם [ווארט יפה, שהנשיא-המלך-הרבי קודם מזמין את כולם לבוא אליו, ודווקא בסוף-בסוף – בשביל להפרד מהם – הוא הולך אליהם.], כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו [כאילו משה רבינו צריך ליטול רשות להפרד, ללכת מהעולם הזה.].

איך יסתדרו בלי משה רבינו? צריך גם לנחם אותם:

ובאבן עזרא כתב: הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת [הלך להכין את השבטים למה שהולך לקרות – הוא הולך למות. למה?] שלא יפחדו [משה רבינו מת – פחד איום ונורא. מתוך דאגה לעם וראית הנולד – הוא "חכם הרואה את הנולד"[ו] – הוא מודיע שהוא מת ויהיה בסדר.] וחזק לבם בדברי יהושע [יש מנהיג, הוא טוב, הוא יכניס את עם ישראל לארץ ישראל – אין שום פחד.], על כן כתוב אחריו (להלן לא ז) 'ואתה תנחילנו אותם' [עיקר הווארט כאן שיהושע ינחיל את הארץ לעם ישראל.]. ולפי דעתי [מסיים האבן עזרא, לא רק חיזוק העם, אלא] כי אז ברך השבטים [הפרשה האחרונה בתורה, "וזאת הברכה", היא כאשר "וילך משה".], ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב [אעפ"כ לדעתי כאן ברך אותם.].

ידיעת משה שהוא עתיד להסתלק – "ונסו הצללים"

עד כאן שני פירושי פשט, שהאוה"ח מקדים לדבריו, אך הוא מפרש אחרת, לפי דעת המקובלים, ש"וילך משה" היינו עצם הפטירה שלו, הסתלקותו מהעולם הזה. נמשיך לקרוא:

והכתוב סתום הוא [אי אפשר לדעת מה הכוונה.], ואין ממנו היכר לאחד מהדרכים [אין נטיה לאחד הפירושים.] עוד צריך לדעת מי העיר את רוח משה לדעת שמלאו ימיו ושנותיו, והלא אמרו בגמרא (שבת ל) שאין מודיעין לאדם ימיו ושנותיו, ומי הודיעו למשה [אז איך הוא יודע שהולך למות?].

ונראה לפרש על פי דבריהם ז"ל (זהר ח"א ריז, ב [גם לזהר הוא קורא "דבריהם ז"ל".]) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו [מסתלקת לאט-לאט – עולה וחוזרת, כל פעם עולה קצת יותר. כתוב בזהר שהולכת להכיר את מקומה בגן עדן – כדלקמן.], כאומרו (שה"ש ב, יז) ונסו הצללים [פסוק שמובא בכמה מקומות בזהר[ז]. יש לאדם צללים – שייך לצלם שלו – והם נסים-הולכים. האוה"ח לא מביא את תחלת הפסוק – "עד שיפוח היום" – "היום" נדרש על היום האחרון, ועוד ארבעים יום לפני כן, "עד שיפוח היום", מתקיים "ונסו הצללים".], ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון [כל יום מארבעים הימים היא עושה ביקור במקום בו הנשמה תהיה למעלה.],

הפסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים" מופיע דווקא בשיר השירים, שיר האהבה בין החתן והכלה. אחריו בא הפסוק האחרון בפרק ב בשיר השירים – "סֹב [כמו סבא] דמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בתר". מענין שחז"ל במדרש[ח] דורשים הפוך, למעליותא, ש"ונסו הצללים" היינו שכל הצללים המחשיכים את החיים ינוסו. הצללים במדרש הם דברים שליליים, כמו בעוד פסוק של "ונסו" – "ונסו יגון ואנחה"[ט] (רמז לשברים של תקיעת שופר, קול של אנחה, כידוע[י] – על ידי קול השברים "ונסו יגון ואנחה", ולגבי "ונסו הצללים" יש לדרוש 'ונסו הצלילים' השליליים של החיים על ידי צלילי התרועה, "הללוהו בצלצלי תרועה"[יא]). דווקא הזהר מפרש שהולך על פטירת האדם מהעולם הזה, שהצללים-הצלמים שלו הולכים, מסתלקים.

והצדיקים יכירו בדבר [מרגישים זאת. לכן לא צריך להודיע להם. כתוב בגמרא שלא מודיעים לאדם ימיו ושנותיו, ולא סותר – אף אחד לא מודיע לו, אבל הוא עצמו מרגיש ארבעים ימים קודם את ה"ונסו הצללים".],

וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם) [סיפור ארוך שגם רבי יצחק עצמו הכיר – כאשר הגיע לברכת "שומע תפלה" בשמו"ע הוא הסתכל בכותל ולא ראה את הצלם שלו. כל פעם בתפלת שמו"ע, דווקא ב"שומע תפלה", הוא ראה את הצלם שלו משתקף בקיר. יום אחד הוא לא ראה והוא 'תפס פחד' ("פחד יצחק"[יב]) – הבין שהולך להסתלק מהעולם. הוא הלך לחברו רבי יהודה ובקש ממנו כמה טובות[יג], אחר כך הלכו יחד לרבי שמעון, שגם הכיר, ואמר לבו רבי אלעזר שישב על פתח הבית, לא יתן למלאך המות להכנס וגם 'יחזיק את ידו' של רבי יצחק שלא יפחד – סיפור שלם בזהר[יד]. כאן כותב רק שרבי שמעון הכיר, אבל בעצם קודם כל הוא עצמו הכיר.].

השמות – הנשמות

נקרא הכל ואחר כך נחזור ונסביר קצת:

ואמרו עוד כי השמות שיש לישראל הם שמות הנשמות [מכיון שהשם הוא הנשמה, לכן היו בודקים בשם, כמו כל מיני סיפורים בגמרא. במיוחד רבי מאיר היה מדייק בשם האדם שהוא נשמתו.] – וכבר העירותי בזה בפירוש פסוק ושם רשעים ירקב (משלי י ז) [הכוונה לנשמה שלו, והיא שתרקב – לא האותיות בהן חותם את שמו.], וכמאמר חז"ל שאמרו (זוהר חדש רות פד ע"ג) שאין הרשעים זוכרים את שמם [כתוב שלעתיד לבוא, אחרי מאה ועשרים, רשע לא זוכר את שמו. לכן בסוף שמו"ע אומרים פסוק שרומז לשם, כדי שנזכור אותו. רשעים לא זוכרים את שמם-נשמתם – למה? כי הנשמה כבר לא נמצאת אצלם. הנשמה הסתלקה מהרשע, לכן נקרא בחייו מת. היות שאין לו נשמה אלקית – הקדושה הסתלקה – ולכן לא זוכר את שמו.] והטעם הוא כי הרשע אין לו נפש [היא כבר עזבה אותו.],

וכמו שרמוז בפסוק ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה (משלי כג ב) [יש דברים שיש לאדם תאוה לעשותם, לאכול משהו שאינו מאה אחוז למהדרין, והפסוק אומר שאם אתה "בעל נפש" תשים סכין בלחייך[טו]. יש שני פירושים הפוכים ב"בעל נפש"[טז]: כאן כותב שהכוונה שאתה עם "מח שליט על הלב"[יז], אתה חסיד – יש לך נפש, נשמה, אז אתה יכול לעשות אתכפיא ולהתגבר על התאוה. יש פירוש הפוך[יח], שנפש היינו עצם התאוה, נפש לשון רצון – אם אתה בעל תאוה שים סכין בלועך. בהלכה – גם אדה"ז מביא בכמה מקומות[יט] – כתוב הפירוש החיובי, שבעל נפש מתגבר על התאוות גם במקרי היתר, אם לא מאה אחוז למהדרין. בכל אופן, "בעל נפש" כאן היינו מי שיש לו נפש, בעל נשמה.], הא למדת שהרשע אינו בעל נפש [מי שלא מתגבר על תאותיו אינו בעל נפש – כי אין לו נפש. ל"בעל נפש" יש נפש, ולרשע אין נפש.], כי נשבית היא ממנו, ולזה אין הרשעים מכירים את שמם, כי אינם בעלי נפש בעלת השם.

כל האריכות כאן היתה לומר ששם היינו נפש[כ], ולאור הקדמה זו יפרש את הפסוק:

"וילך משה" להסתלק מהעולם

וכאן אמר וילך משה, פירוש [לא הבשר, אלא] רוח החיים שבו שתקרא משה [משה האמתי, שהוא הנשמה שלו, הלך:], הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו [כנ"ל בפסוק "ונסו הצללים".],

וכינה לנפשו לשון זכר [שואל משהו בדקדוק: גם נפש וגם נשמה לשון נקבה, אז היה צריך להיות כתוב 'ותלך'. כמובן, אף אחד לא ישאל שאלה זו, כי משה הוא זכר. בכל אופן, כך הוא שואל – אם הסברתי כל כך חזק שמשה הוא הנפש, לא האדם בשר ודם, היה צריך להיות לשון נקבה. למה לשון זכר?], כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר [דקדוק על גבי דקדוק שלו. מהי מדרגת זכר? משפיע. נקבה היא בחינת מקבל ומי שבמדרגה גדולה הוא משפיע. זהו גם ההבדל בין קוב"ה ושכינתיה. מי שמייצג את השכינה הוא נוקבא, בחינת מקבל, ומי שמייצג את קוב"ה הוא זכר, משפיע. משה רבינו, גם ביומו האחרון, הוא משפיע. מתאים לפירוש האבן עזרא שהולך להרגיע את עם ישראל – הוא אומר להם שהולך למות אבל שלא יפחדו, נוסך בהם בטחון (מדת הנצח, מדתו של משה[כא], החיים-נצחיים של משה, "משה לא מת"[כב]).],

והודיע הכתוב במה שאמר וידבר את וגו', שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו בן מאה וגו' אנכי היום[כג], ואמרו ז"ל (סוטה יג:) היום מלאו ימי ושנותי). [כעת חוזר על מה שאמר קודם:] ואם תאמר מנין ידע משה בדיוק יום המיתה – הלא אמרו ז"ל כי מיום שינוסו הצללים עד יום המיתה הם ארבעים יום, ומי יודע הדברים יותר ממשה [הוא התחיל לספור את ארבעים היום מתחלת ה"ונסו הצללים". הוא יודע שהיום הגיע יום הארבעים – היום האחרון – וזהו. ויש לומר שבזכות ידיעה זו ה' הראה לו "עד הים האחרון"[כד] – "עד היום האחרון"[כה] של כל תולדות עולם, שהרי משה חוזר ונולד מחדש בכל דור ודור, וכמו שיתבאר.], והשכיל וידע יום קצו, והכרה כזו מושגת היא [רק] לגדולי עולם, ועיין מה שכתבתי בפסוק ויקרבו ימי ישראל (בראשית מז כט).

כח משה ביום הסתלקותו

וידבר את הדברים וגו' – אומרו את הדברים, להעיר שהגם שהגיע יום פטירתו כאומרו אנכי היום פירוש היום מלאו ימי וגו', אף על פי כן היה בו כח היכול דבר כל הדברים הנאמרים מכאן ועד סוף הספר, מה שאין כח בזולתו עשות כן, בין בכח הגופיי בין בכח השכל.

הוא לא מקשר זאת, אבל זהו עוד סימן שהנפש שלו היא בחינת זכר – שעד הרגע האחרון הוא משפיע. בפסוק כתוב שהגוף נשאר שלם, "לא כהתה עינו ולא נס לחֹה" (אף על פי שנסו הצללים[כו]), אבל כאן הוא אומר שכח הגוף וכח השכל להמשיך ביום האחרון לדבר את כל הדברים שכתובים כאן בהמשך – פרשת וילך, שירת האזינו (שכתוב שהיא שיא נבואת משה רבינו, והמגיד אומר[כז] שצריך לדעת אותה בעל פה, שירה שכל תולדות עולם וכל תולדות כל אחד מישראל רמוזים בה[כח]) ופרשת וזאת הברכה. אצל אף אחד בעולם, חוץ ממשה רבינו, אין כח לכל הדברים האלה ביום המיתה – לא בגוף ולא בשכל.

הסיום, שצריך לפעול מכח הגוף ומכח השכל יחד, מזכיר את פירוש הבעש"ט – שגם היום הזכרנו[כט], וכתוב כמה פעמים בכתר שם טוב[ל] – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה"[לא]. כל דבר שהיד שלך עושה – היינו "כח הגוף" כאן – "בכחך עשה", עשה בכח-מה שלך, "כח השכל". שני כחות, כח "ידך" ו"כחך" – גם סימן שעיקר הכח העצמי שלך הוא כח השכל שלך. הבעש"ט מתכוון שצריך לחבר את הגשמי והרוחני, זהו הביטוי בכל מקום – הגשמי שעושה בידים והרוחני מה שמכוון בו זמנית. כאן רק אומר שבשביל הדבורים הבאים – פרשת האזינו ופרשת זאת הברכה – נדרש גם כח גוף וגם כח שכל. בכל אופן, מקיים בשלמות דברי הבעש"ט – יש לו גם כח הגוף וגם כח השכל מאיר, אף על פי שנסתתמו ממנו מעינות חכמה.

צריך באמת להבין מה נסתתם ממנו ומהו כח השכל כאן בו הוא אומר את "האזינו" וכו'. לכאורה צריך לומר על פי פשט – לא כותב, לא יודע אם מישהו אומר כך – ש"מעינות החכמה" שנסתמו היינו היכולת לחדש. כמו בפרקי אבות שקראנו היום, "כמעין המתגבר"[לב]. גם אם המעין המתגבר, התגברות החידושים, פוסק אצל משה רבינו, יש לו כל כך הרבה מלאי – שמספיק בשבילו להפרשיות הבאות. יתכן שתכנן ובנה את הדרוש של האזינו קודם. כל החכמה שהיתה לו (ובמיוחד לפי פירוש הלב שמחה שנכנס לבית המדרש והוסיף עוד משהו) מספיקה לו בשביל "האזינו" ו"וזאת הברכה". הוא לא צריך יותר לחדש בעלמא דין, לעשות פירות, אבל הקרן אצלו קיימת. מתוך ה"קרן קימת" הוא ממשיך לומר בכל כח הגוף וכל כח השכל שלו. זהו תירוץ בדרך אפשר.

ב. הסתלקות ולידה סביב ראש השנה

מיתת השנה שעברה ולידת השנה החדשה

סיימנו לקרוא את הפירוש לפסוק הראשון. לפני שנחזור לעיין בו נאמר משהו כללי שצריך ללמוד מכאן: משה רבינו הסתלק ב-ז' אדר[לג], אבל אנחנו קוראים זאת דווקא בסמיכות לראש השנה – לפניו בשנים שנצבים-וילך מחוברות ואחריו בשנים שהן נפרדות (כמו השנה). השל"ה הקדוש אומר כלל – שהרבי מביא תמיד – שכל מה שקוראים בתורה שייך לזמן הקריאה[לד], לכן צריך להסביר שיש שייכות להסתלקות ב"וילך" לראש השנה (כמו שכתוב[לה] ש"אתם נצבים היום"[לו] הוא "יומא דדינא רבא" של ראש השנה).

מה הקשר? אנו ביום האחרון של השנה, עליו כתוב "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"[לז]. בעצם, זה מה שקורה היום – השנה מסתלקת. כתוב בפירוש, גם בתניא[לח], שכל האור שהאיר בשנה הקודמת – עכשיו בתהליך הסתלקות. כנראה הסתלקות השנה התחילה ארבעים יום קודם – מתי? כ' מנחם-אב, יום הסתלקות אבא של הרבי[לט]. מאותו יום מתחילה השנה להסתלק, יום אחרי יום, וכעת מגיעים ליום האחרון – נגמר, "תכלה שנה וקללותיה". בראש השנה, בתקיעת שופר, האור החדש של השנה החדשה יורד לעולם, אור שלא היה מעולם. הוא נולד. שופר הוא שפופרת[מ], פרוזדור הרחם[מא] – כשתינוק נולד צריך שהרחם יתרחב, במיוחד הפרוזדור שלו (דימוי השופר) והוולד יוצא. לוקח זמן, לפעמים מקשה לילד. כמו שהיום אומרים בלידה איזה פתיחה יש – שתים, שלש, ארבע, חמש – עד שמגיעים לפתיחה מלאה, עשר (שייך במיוחד לתהא שנת פתיחה), "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[מב], ואז נולדת השנה החדשה.

לאור זאת, הייתי מצפה שהצמח צדק יוולד בראש השנה. מה זאת אומרת שהוא נולד בערב ראש השנה, יום של הסתלקות? אולי אומר ששייך לדוד המלך, בר נפלא[מג], שכל רגע מת וקם לתחיה. צריך להבין מה משמעות הלידה ביום שהשנה מסתלקת – השנה מתה ואתה נולד.

לידת משה מחדש בכל ראש השנה

כתוב ש"אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה"[מד]. כל שנה היא מלכות. אם השנה מסתלקת ולכבוד-לזכר זאת קוראים בתורה על הסתלקות משה רבינו – "ונסו הצללים" לפי הזהר (כפי שמביא האוה"ח) – סימן שהשנה ומשה רבינו קשורים, הולכים יחד (משה-שנה משלימים ל-700, שת בן אדם הראשון, ממנו הושתת העולם[מה] מחדש, בכל שנה ושנה – שנה בלשון תרגום היא שתא – והוא גם שרש משה ר"ת משה שת הבל כנודע מהאריז"ל[מו]). באותו זמן שהשנה מסתלקת, מתה, גם משה רבינו הולך לו.

אם כן, מה קורה בתקיעת השופר של ראש השנה? משה רבינו נולד מחדש. על ז' אדר כתוב "שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"[מז] – לפי הפשט הוא נולד מאה ועשרים שנה לפני שהסתלק, אבל לפי הסוד הוא נולד מחדש בו ביום שהסתלק[מח]. כאן ההסתלקות היא בערב ראש השנה, כמו שכתוב בתניא, והלידה היא בראש השנה.

למה יש ענין להיות אצל הרבי, המשה שבדור, בראש השנה? כתוב שמשה שבדור, הרבי שבדור, הוא בחינת ראש, "ראש בני ישראל"[מט], לכן צריך להיות אצלו בראש השנה – כי "בתר רישא גופא אזיל"[נ]. אבל כעת נפרש לפי הענין כאן: כל אשה שהולכת ללדת צריכה תומכת – זו הסבה העיקרית לשמה החסידים נמצאים אצל הרבי בראש השנה. משה רבינו, הראש, צריך להוולד מחדש – הוא-הוא השנה, כך יוצא. כאשר השנה מסתלקת גם משה רבינו מסתלק, וכפי שהוא מדגיש כאן – משה אינו הבשר ודם אלא הנשמה. קורה אצל הרבי משהו שבערב ראש השנה הוא מסתלק, והוא צריך להוולד מחדש – בחסד וברחמים, להוולד טוב. צריך תמיכת לידה – לשם כך החסידים נמצאים אצל הרבי, הנוכחות שלהם תומכת בלידה, שיהיה משה רבינו חדש. "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[נא] – בכל דור ודור יש משה רבינו וכך בכל שנה ושנה יש משה רבינו. צריך להתפלל שהמוחין של משה רבינו יתחדשו לגמרי, כי כל האור שלו הלך היום, בערב ראש השנה.

הריגת הלויתן בערב ראש השנה

"הכל הולך אחר הפתיחה" – מי הראשון שמת בעולם? מתי קרה הדבר? היום, כ"ט באלול, ערב ראש השנה, יום חמישי (יום משיחי) של מעשה בראשית! מי מת? ה' הרג את הלויתן-הנקבה ומלחה לסעודת הצדיקים לעתיד לבא[נב].

הלויתן רומז למשה רבינו[נג] (שנולד ומת בז' אדר, מזל דגים) שנקרא נון (כידוע בסוד יהושע בן נון, תלמיד משה, ובפרט ביום הסתלקותו מעלמא דין שהשיג את שער הנון, כדלקמן) והוא 'דג' מעלמא דאתכסיא (בסוד "נוני ימא דאזלין ביבשתא"[נד]), "מן המים משיתהו"[נה] (משמִטת החסד, המים[נו]). למשה רבינו יש שני פנים, פן זכרי (משפיע) ופן נקבי (מקבל). משה רבינו הוא הדעת של כללות נשמות ישראל ובו תרין עטרין, שרש הזכר והנקבה, עטרא דחסדים (זכר-משפיע) ועטרא דגבורות (נקבה-מקבל)[נז], וידוע שאותיות המילוי של דעת – דלת עין תו – הן אותיות לויתן. היום, בערב ראש השנה, יום הסתלקות האור של השנה החולפת, הפן הנקבי שלו מת והפן הזכרי, המשפיע שלו, נחלש עד למחרת בתקיעת שופר שהוא נולד-מתחזק מחדש.

לידת הצמח-צדק והסתלקות הרבנית דבורה-לאה

עדיין צריך להבין את משמעות לידת הצ"צ נולד דווקא היום – שהרבי נולד היום, לא בראש השנה אלא ביום ההסתלקות של השנה החולפת[נח]. קודם כל, יש כאן איזה רמז, שאם הוא נולד תוך כדי הסתלקות השנה – מי יכול לחשוב איזו הסתלקות יש כאן בלידת הצמח צדק? הוא לא מסתלק, אבל מי כן? אמא שלו, הרבנית דבורה לאה – לא באותה שנה, כעבור כמה שנים. אשה צעירה שמסרה את נפשה על אביה, אדמו"ר הזקן. יש אשה, כמו רחל אמנו, שמסתלקת תוך כדי הלידה – זו לידה והסתלקות בו זמנית. היא לא הסתלקה תוך כדי הלידה, אבל כעבור שנים מועטות – כשצמח צדק היה ילד קטן – ומתי היה? למחרת ראש השנה. היא קבלה את הדין-הגזרה, מסרה את נפשה להיות כפרה במקום אביה, בראש השנה. הבן שלה נולד ביום ההסתלקות והיא מסתלקת ביום ההתחדשות, תחלת השנה הבאה. יש פה ודאי דברים בגו, איזה לידה שבהסתלקות והסתלקות שבלידה.

ג. כיווני ההליכה

שלשת הפירושים ב"וילך משה" – תורה, גמ"ח ועבודה

כדי להבין עוד יותר טוב, איך האוה"ח מתחיל כאן את הפירוש שלו? מזה שיש כמה פירושים ב"וילך משה", לאן הוא הלך. התרגום אומר שהוא הלך לבית המדרש. האבן עזרא והרמב"ן אומרים שהוא הלך לעם – יצא ממקומו והלך לעם, משהו לא שכיח. איני זוכר במקום אחר שמשה רבינו יוצא ממקומו והולך לעם, הולך לשוק. דווקא ביום ההסתלקות הוא הולך לשוק ופוגש את כל החברים שלו, כל עם ישראל – כל יהודי הוא חבר שלו – ונפרד מהם, כעין גמילות חסד.

שני הפירושים האלה הם תנועות הפוכות – תנועה אחת של הפנמה ותנועה שניה, הפוכה, של החצנה. מהי הליכה לבית המדרש בנפש? לאן הוא הולך? מה הן פנימיות וחיצוניות בנפש? חב"ד (מוחין) וחג"ת (מדות)[נט]. אם הוא הולך לבית מדרש אז ה"וילך משה" הוא בתנועת הפנמה – נכנס לעצמו, מתעצם עם עצמו, מוחין, שכל. הליכה לבית המדרש היא הליכה למקור השכל שלו. כמו שגם הסביר הלב שמחה – הוא הרגיש שנסתמו ממנו מעינות חכמה ורוצה לחדש זאת, לא לאבד זאת. לפירוש שהולך לעם ישראל "וילך משה" היינו תנועת החוצה. בשביל מה? איזה עמוד? כתוב שהעולם עומד על שלשה עמודים – "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[ס]. ההליכה לבית מדרש היא תורה. ההליכה לעם – להפרד ולנחם את העם, לא לפחד, כמו שאבא שאומר לבן 'אל תפחד' גם כשהולך למות – היא קו גמילות חסדים. הליכה החוצה, לעם, היא גמילות חסדים של משה רבינו ("משה רבינו אוהב ישראל היה"[סא]) והליכה לבית המדרש היא התורה של משה רבינו ("זכרו תורת משה עבדי"[סב]).

הסתלקות היא הליכה למעלה. אם הליכה לבית המדרש היא חב"ד והליכה לעם ישראל היא חג"ת – הולך מתוך הזדהות, הולך כי אוהב כל אחד מעם ישראל כנפשו ממש – ההסתלקות היא כתר. איזה קו משלשת הקוים? "עבודה". כתוב "שוב יום אחד לפני מיתתך"[סג], לא ביום מיתתך. תשובה צריך לעשות יום אחד קודם. תמיד שואלים – איך אפשר להכיר מהו יום אחד קודם? כאן אומר שאם אתה צדיק, כמו משה רבינו, אתה מכיר. אנחנו צריכים לעשות תשובה כל יום, כי אולי היום הוא יום אחד קודם, אבל משה רבינו הכיר וכנראה יום אחד קודם עשה תשובה. מה כבר עושים ביום ההסתלקות? עסוקים בלהסתלק – זהו עסק רציני. איזה עסק? הסתלקות הצדיק היא העלאת מ"נ[סד] – זו 'עבודה', תפלה, דבקות. כמו שרשב"י אמר על עצמו "בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא ביה להיטא"[סה] – יש לו עכשיו עבודה של דבקות בה', שהיא גם יותר מהתשובה שלו. זו העבודה ביום האחרון ממש. הפלא כאן, מה שכותב כאן בסוף, שתוך כדי התנועה הזו עדיין הגוף והשכל פועל, ועדיין הוא ממשיך לברך ולומר שירה. השירה שלו היא שירת הדעת בין השירות בתנ"ך[סו] – הוא בדעת מלאה, התקשרות והתחברות. יש פה שירת "האזינו" ואחר כך הברכות – הכל תוך כדי שהוא בפנים מתפלל, זו ההסתלקות.

הכיוון הרביעי – הליכה למטה

אם כן, שלשת הפירושים שהוא מביא הם גם כנגד שלשת העמודים עליהם העולם עומד, וגם – שנבין טוב – כנגד כל הספירות. בעצם, לא בדיוק כל הספירות. אמרנו שהיציאה לעם היא חג"ת, מדות (אולי כולל כל החג"ת נה"י), הליכה לבית מדרש היא חב"ד והסתלקות מהעולם היא כתר. אבל יש עוד כיוון אפשרי. עוד פעם, אני יכול לצאת, להכנס או לעלות – זהו הציור כאן, שלשת פירושי "וילך". מהי ההליכה כאן? הליכה פנימה, הליכה החוצה או הליכה למעלה. יש עוד כיוון – הליכה למטה – אותו הוא לא מזכיר כלל.

מהי הליכה למטה? אם הליכה למעלה היא להסתלק מהעולם הזה, הליכה למטה היא ירידת הנשמה לתוך גוף. זהו הכלל הגדול של כל חסידות חב"ד, כפי שגם הסברנו באחד השיעורים האחרונים על אוה"ח[סז] – האוה"ח כל הזמן מדבר על עלית הנשמה לשרש ובחב"ד עיקר הווארט הוא ירידת הנשמה לתוך הגוף. זו לידת הצמח צדק. הוא בא להשלים בעצם את הפירוש הרביעי לאן הלך משה – הוא הלך להוולד, הלך למטה.

הכיוונים לכאורה מתקשרים להתבוננות שלנו בספר "לחיות במרחב אלוקי". שם מוסברות שש המצוות התמידיות כנגד ששה כיוונים (קדימה – "שמע ישראל"; למעלה – "אנכי הוי' אלהיך"; למטה – "לא יהיה לך"; אחורה – לא פנימה – "ולא תתורו"; ימין ושמאל הם אהבת ה' ויראת ה'), אבל באמת הדברים אינם זהים. התבוננות זו היא הבסיס אצלנו לכל התבוננות, וחשוב שכל מי שמלמד אותה יבין את ההבדל. כאן לא קדימה ואחורה אלא פנימה והחוצה. יש אדם שנמצא בתנועה החוצה – כמו שליח שנוסע החוצה לקרב יהודים. זו תנועה החוצה, לא קדימה. לעומתה, יש תנועה פנימה – שהוא נכנס לתוך עצמו. זו ודאי לא תנועה אחורה. מאד חשוב להבין את ההבדל כאן. אם התנועות הן חוצה ופנימה, שאדם נכנס לתוך עצמו, אין פה ימין ושמאל וקדם ואחורה – אלא רק שתי התנועות האלה, או החוצה או פנימה. יש גם את המעלה ומטה, אבל לא אותו מעלה ומטה. כאן הכיוונים הם לאן אני הולך. מה ההבדל? כשאני אומר שאני מוקף בשש מצוות תמידיות – מקום אלוקי שמקיף אותי, זו תודעה. אני נמצא בכולם יחד, הן ה"עיר מקלט"[סח] – אני נקלט בתוך המצוות האלה, ולא הולך בדווקא לשום כיוון, אני בתוך בית.

אבל יש לאדם גם הליכה – אנחנו "מהלכים"[סט] – החוצה או פנימה. גם חידוש שיש הליכה פנימה, שאני הולך לתוך עצמי. לעתים הכוונה שהאדם הולך לעזוב כאן, נגמר, אך הדבר יכול להיות גם בחיי חיותו – יש זמנים שאדם פשוט מסתלק. הוא צריך להסתלק, להתבודד, כי העבודה שלו יותר מדי קשה – גם המוחין יותר מדי קשה וגם ההשפעה יותר מדי קשה, אז 'נגמר לו', צריך להסתלק. זו דאצ'ה. [להתבודד על גג, למעלה.] נכון, "כצפור בודד על גג"[ע]. לעתים דווקא משם, מה"בודד על גג", גוזרים על האדם לרדת לתוך הגוף. כמו שהבעש"ט עשה עלית נשמה, חשב שהוא מת, ואמרו לו – לא, רוצים שתמשיך לחיות, שוב תרד לתוך הגוף[עא]. זו ממש ירידה – הוא עשה עלית נשמה ואומרים לו שצריך לרדת, יש לך שליחות, להביא את המשיח. [הוא מביא את הפירוש של הירידה?] לא, אנחנו אומרים שמשלים זאת בעל יום ההולדת של היום – זהו הווארט עליו מתוועדים עכשיו.

הכל לטובת ישראל

אמרנו שפירושי הרמב"ן והאבן עזרא הם החוצה, התרגום הוא פנימה והפשט של אוה"ח למעלה. אחר כך ראיתי שבפירוש כאן מביא עוד משהו בשם הפני-מנחם (כנראה שהפירוש כאן נכתב על ידי חסידי גור בעיקר) – משהו יפה, שכמעט אומר זאת, אבל בצורה אחרת:

המפרשים נתקשו דכתיב הליכה ולא כתוב להיכן הלך, ברמב"ן איתא שהלך לבני ישראל, באור החיים איתא שרוח החיים שבו שתקרא משה הלכה למעלה כדרך מי שמגיע קיצו, שראה שצלמו מסתלק ופטירתו קריבה, ובתרגום יונתן איתא שהלך לבית אולפנא [מביא כאן שלשה פירושים.]

וכ"ק אאז"ל האמרי אמת אמר שיש לפרש את שלשת הפירושים כאחד, שמשה רבינו ע"ה היה מנהיג של כל ישראל ופישט רוחו וכחו בכל בני ישראל [הוא מנהיג, ומשפיע את רוחו לכל בני ישראל], וזהו הענין שהלך לבית המדרש, לתורה, היינו שהביא כח התורה בכל ישראל [זהו כבר חידוש, דרוש – כל מה שמשה רבינו עושה הוא בשביל להמשיך לבני ישראל. הוא המנהיג, זה כל כולו. אם הוא הלך לבית מדרש ביום האחרון שלו – הכוונה שרוצה להמשיך את בית המדרש, את התורה, לכל בני ישראל.], אתפשטותא דמשה בכל דרא ובכל נפשא, כי זהו תפקידו של המנהיג, להעלות ולקחת גם את הכלל עמו [כשהמנהיג עולה צריך לקחת את הכלל איתו. אמרנו שתפקיד החסידים אצל הרבי הוא להוליד אותו מחדש. כאן הוא אומר שהרבי מעלה את כולם. אם הוא עולה – הוא מעלה את כולם איתו. הוא לא עושה אף פעם שום דבר רק לעצמו.], כמו שנודע מאמר רבינו הקדושים ז"ל על הפסוק 'אשר יצא לפניהם אשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם'. וזהו 'לא אוכל עוד לצאת ולבוא', היינו שכבר אינו יכול להוציא משערי טומאה [אין לי כח יותר להעלות אתכם. האוה"ח אומר שיש לו כח הגוף שלם וכח השכל שלם, אבל צריך עוד כח מיוחד להעלות אנשים שנמצאים בדיוטא התחתונה] ולהכניס לשערי קדושה, שהגיע לשער החמשים של הקדושה [ושער הנון כל כך נבדל מהמציאות. לכל מט שערי בינה יש איזה קשר, זיקה למציאות, אבל שער הנון כבר קדוש ונבדל לגמרי, אין לו קשר בכלל. כאן יש רמז ללויתן, הנון הגדול אשר בים, כנ"ל.] וראה ששם כבר אי אפשר יותר להעלותם [משם אי אפשר – עולה-עולה, וכעת יותר מדי גבוה. זו סבה מצדיקה שהצדיק לא יגיע לשער הנון, כי אם מגיע – אוי ואבוי לנו, הוא במקום כל כך גבוה שלא יכול לטפל בנו ולהעלות אותנו.], ונשאר כח אתפשטותא דמשה בכל דרא ובכל נפשא, וזהו 'וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל וגו' ויכתוב משה את התורה הזאת וגו'.

כל הווארט הזה – ווארט יפה בפני עצמו – היה לחבר את האולפנא, שהלך פנימה בשביל להמשיך זאת לכל עם ישראל.

ד. דרוש הצללים בפרק "כל הצלמים"

צל חזק וצל חלש

יש דרוש שלם על הצללים, שלא הגענו אליו. כתוב בכתבי האריז"ל[עב] שלכל אחד מהנר"נ יש את הצל שלו (שהוא המלבוש שלו, הצלם שלו – מוסבר שצלם-ימים-מלבוש[עג] הם היינו הך, ימים היינו "ימי שנותינו בהם"[עד]). "ונסו הצללים", מיעוט רבים שנים, הם שני הצללים של הנפש והרוח של האדם. בעוד לנפש ולרוח יש צל, לכל אחת מהן, לנשמה יש צלם[עה]. הצדיק מרגיש את הכל – מתי הצלם הולך ונעלם, מתי הצללים הולכים. הכל כתוב בפרטי פרטיות בכתבי האריז"ל. בכל אופן, אנחנו יודעים תמיד – וגם לאחרונה היו שיעורים על סוד הצלם – שיש את ה-צ של הצלם, הנר"נ, ה-ל של הצלם, החיה, וה-ם סתומה של הצלם, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[עו] של משיח, היחידה.

במקום אחד בזהר[עז] כותב שבשני הצללים האלה ("ונסו הצללים", מיעוט רבים שנים) יש אחד יותר חזק ואחד יותר חלש, אבל הם מחוברים. אני אומר קצת אותיות פורחות, כי אין לנו זמן להאריך. יש שני צללים, שני צלמים – לפעמים הצל גם נקרא צלם – והם מחוברים, אחד יותר חלש ואחד יותר חזק.

שני צללים בפרק "כל הצלמים"

אם שני הצללים הם כנגד החיה-יחידה של כל מדרגה בפני עצמה – צריך לדעת מי החזק ומי החלש. אפשר לומר שהתחתון החלש והעליון החזק, ואפשר לומר גם הפוך, לפי הגמרא במסכת עבודה זרה – שאין לנו זמן לפתוח – בפרק "כל הצלמים". אם אחד רוצה ללמוד על צלמים בנגלה, יש לו פרק שלם בגמרא על כל סודות הצלמים – "כל הצלמים".

לקראת סוף הפרק כתוב במשנה "לא ישב בצילה [בצל אשרה]"[עח] – אסור לקבל הנאה מע"ז – אבל אם ישב הוא טהור. אם הלך תחת העץ ממש – הוא טמא. אני מקצר – הגמרא שואלת מה הרבותא של "לא ישב בצילה"? הרי פשוט שאסור להנות מהאשרה! הגמרא אומרת שבא לרבות צל צילה, לאפוקי מצל קומתה. זהו המקור בגמרא שיש שני צללים. לפעמים מביאים "בבואה" ו"בבואה דבבואה", אבל כאן מקור מפורש בנגלה שיש שני צללים.

מהו ההבדל בין צל צילה לצל קומתה? רש"י מסביר, מאד יפה: אם השמש במרום, תשעים מעלות, אין צל בכלל. אם השמש נוטה למזרח או מערב – כל עוד אורך הצל מקביל לגובה העץ, ולא יותר, זהו "צל קומתה", שהצל לפי קומת העץ. אבל מוקדם בבקר ומאוחר בערב יש צל ארוך. עכשיו היום האחרון של השנה – כל השנה נקראת יום, כעת ערב שהצל מאד ארוך. הצל של היום הזה מאד ארוך. כל מה שעובר את "צל קומתה" נקרא "צל צילה", ורש"י כותב שהוא חלש. גם בצל צילה אסור לשבת, גם נקרא הנאה. אם ישבת שם – אתה טהור, אבל אסור לכתחילה לשבת. גם בצל קומתה אתה טהור, אבל אסור לשבת. החידוש הוא שגם בצל צילה של העבודה זרה אסור לשבת, כלומר לקבל הנאה.

בדיוק מה שכתוב בקבלה, שיש צל חלש וצל חזק. לפי זה אפשר לומר ש"צל צילה", החלש, הוא היחידה – אבל החידוש שלו שמתפשט עד אין סוף. אם ממש רגע השקיעה או רגע הזריחה – כאילו מתפשט עד אין סוף. עד שמגיע ל"צל קומתה" מוגבל, ואחר כך יש "צל צילה". עכשיו אנחנו ב"צל צילה" של השנה. הכל יכול להיות בקדושה, "כי האדם עץ השדה"[עט], לא חייב להיות אשרה. כתוב שעצם המלה עץ שוה צלם. כשהחמה למעלה מהעץ – מה שמתחת הוא הנר"נ. צל קומתה הוא החיה וצל צילה הוא היחידה. משהו מאד יפה – כמה שורות בגמרא, עם רש"י.

כתיבה וחתימה טובה

עוד ווארט אחד: "עד שיפוח היום ונסו הצללים סב" עולה כתיבה וחתימה טובה (928, 16 פעמים חן, ד"פ רלב, מספר שאנחנו מאד אוהבים, "תורה חדשה" וכו'). אחרי שנגמרה השנה, "עד שיפוח היום ונסו הצללים", אז "סב", עשה סיבוב, תתחיל שנה חדשה. יש גם מה שמובא בתקוני זהר[פ] שבראשית אותיות "שב יראת", שלפי פירוש אחד היינו סב (תזקין, תגיע לשיבה טובה) ביראת ה'. אבל הפשט של "ונסו הצללים סב" הוא תסתובב, תתחיל מחדש.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ???

[ג] ליקומ"ת קט. שיחת י' שבט תשי"ד (תורת מנחם חי"א עמ' 31 ואילך).

[ד] וראה גם חזקוני ורבינו בחיי.

[ה] תנחומא נצבים א.

[ו] תמיד לב, א.

[ז] ח"א רכ, א. ח"ג יג, ב.

[ח] שה"ש רבה ב, טז.

[ט] ישעיה לה, י.

[י] ר"ה לג, ב.

[יא] תהלים קנ, ה.

[יב] בראשית לא, מב.

[יג] מוסבר (ניצוצי אורות ריש האד"ר) שבין תלמידי רשב"י רבי יצחק הוא כנגד ספירת הגבורה, הפחד, וחברו רבי יהודה הוא כנגד ספירת החסד – מתאים שרבי יצחק ילך לרבי יהודה שיעשה לו טובה וירגיע את הפחד שלו.

[יד] יש בסיפור ארבעה צדיקים יחד, ויש לכוונם כנגד י-ה-ו-ה: רבי שמעון ובנו כנגד "הנסתרֹת להוי' אלהינו" (רשב"י בחינת אבא וגם אמר לרבי יצחק שלפני הסתלקותו יזכה לראות את אביו, ובינה לשון בן, ודווקא הבן מופקד על ידי אביו לשמור מפני המזיק ולהמתיק את הדינין בשרשם, בבינה, היינו "אבא אומר אמא עושה") ורבי יהודה ורבי יצחק כנגד "והנגלֹת לנו ולבנינו" (בנין הז"א מן החסדים דרבי יהודה ובנין הנוקבא, ש"רגליה יורדת מות", מן הגבורות דרבי יצחק), ודוק היטב.

והנה, ממוצע שמעון אלעזר יהודה יצחק = 253, 22 במשולש ("מוצא פי הוי'"). הרוס"ת שלהם = 676, 26, הוי' ב"ה, ברבוע. האמ"ת = 336, 7 פעמים 48, ג פעמים יבק, סוד המעבר מהעולם הזה לעולם הבא. ממוצע רבי שמעון רבי אלעזר רבי יהודה רבי יצחק = 465 = 30 במשולש.

בעצם יש עוד 'שחקן' בסיפור – מלאך המות בגימטריא נצבת (שמה של אם דוד המלך, שחי כל רגע בפחד מות, הרי הוא בר נפלא, מת וקם לתחיה כל רגע) – "אתם נצבים היום כלכם לפני הוי' אלהיכם וגו'" בא לבטל את האחיזה של אותה נצבת דלעומ"ז, ודוק. גם חנה הנביאה אם שמואל מכנה את עצמה "הנצבת" – "אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל הוי'. אל הנער הזה התפללתי וגו'" (שמואל-א א, כו-כז). והנה, "הנצבת עמכה בזה להתפלל אל הוי' = 1328 = "אל הנער הזה התפללתי"! רמז ש"נצבת" קשורה לנס של לידת עקרה. פסוק זה קוראים בהפטרה של היום הראשון של ראש השנה, יום בריאת אדם הראשון וחוה. בתורה קוראים "והוי' פקד את שרה" (בראשית כא, א) ובהמשך שם כתוב "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם פסוק יב) . והנה, "שמע בקלה" = "הנצבת", לעשות דין בנצבת של הקליפה, הקטיגור הנצב ביום הדין. שלש נשים עקרות נפקדו בראש השנה, שרה רחל חנה (ברכות כט, א), היינו לידה חדשה בדרך נס, הרי עקרה היא בחינת הסתלקות, ודוק.

[טו] רש"י עה"פ.

[טז] וראה באורך התוועדות ט"ו בשבט תשס"ט.

[יז] תניא פי"ב. וראה מצודות (עפ"י האברבנאל).

[יח] רש"י ומלבי"ם עה"פ.

[יט] ראה לדוגמה או"ח קסח, יב (ובכ"ד).

[כ] נפש שם עולה 770, הערך הממוצע של שתי המלים הוא שכינה, הערך הממוצע של חמש האותיות הוא 154, "הוי' אלהינו הוי'", היחוד של "שמע וגו'" (דברים ו, ד).

[כא] ראה ע"ח ש"לב פ"ו.

[כב] סוטה יג, ב. זהר ח"ב קעד, ב.

[כג] "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" = 1221 = 33 פעמים 37, יחידה. משה = 345 = 15 פעמים חיה, היינו עליה מחיה ליחידה, לשרש נשמת משה בהבל בן אדם הראשון כנודע. בדילוג תבות, בן ועשרים אנכי = 759 = 33 פעמים 23, חיה, מאה שנה היום = 462 = 33 פעמים 14, ודוק.

[כד] דברים לד, ב.

[כה] ספרי ברכה שנז (הובא ברש"י שם).

[כו] כל הפסוק, "ומשה בן מאה ועשרים שנה [עד כאן = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'] במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה" = 2665 = 13 פעמים "[ונסו] הצללים"!

[כז] ראה סה"ש תש"א עמ' 56. ספר התולדות המהר"ש עמ' 74.

[כח] סדר הדורות ימות עולם ד'תתקנ"ד (וראה הממד הפנימי פרשת האזינו).

[כט] בשיעור שבת נצבים (בו נלמדה – שוב – אות נט בכש"ט).

[ל] כש"ט (קה"ת) מב-ב, מט, צא ועוד. כמה תורות בענין נלמדו בפרשת מטות ש"ז.

[לא] קהלת ט, י.

[לב] אבות פ"ו מ"א.

[לג] סוטה יב, ב.

[לד] של"ה חלק תושב"כ ריש פרשת וישב. ראה גם לוח "היום יום" ב חשון.

[לה] פענח רזא ס"פ נצבים. מגלה עמוקות נצבים ד"ה "עשירי". עפ"י תרגום איוב ב, א. וראה זהר ח"ב לב, ב (וברמ"ז שם); ח"ג רלא, א.

[לו] דברים כט, ט.

[לז] מגלה לא, ב.

[לח] אגרת הקדש יד.

[לט] הרבי ציין בכ"ד (ראה שיחת כ' מנ"א תשכ"ח) את המנהג לעשות התרת נדרים ב-כ' מנחם-אב, ארבעים יום לפני ר"ה (מנהגי הק"ק בית א-ל יכבץ).

[מ] ר"ן על הרי"ף ר"ה ו, א. שער הכוונות דרושי ר"ה ז.

[מא] רמ"ז לזהר ח"ג לח, ב ובכ"ד.

[מב] תהלים קיח, ה.

[מג] סנהדרין צו, ב (וראה לעיל הערה יד).

[מד] ברכות מח, ב.

[מה] במדבר רבה יד, יא.

[מו] ע"ח של"ב פ"ז ובכ"ד.

[מז] מגלה יג, ב.

[מח] וראה מעין גנים ח"ב פרשת תצוה הערה לא (וח"ה פרשת עקב עמ' מא-מב).

[מט] ליקומ"ת צד.

[נ] עירובין מא, א. תוספתא תענית ב, ה.

[נא] זהר ח"ג קלח, א.

[נב] ב"ב עד, ב.

[נג] לקו"ת צו ח, ג. לויתן (בגימטריא מלכות, משולש אל) משלים את משה ל-841, 29 ברבוע שהוא הוא 21 (אהיה) בהשראה (אמת ועוד ת דרשים רשימו לעתיק יומיא – "משה אמת ותורתו אמת"). לויתן-משה ר"ת לם, שני המקיפים של סוד הצלם ("ונסו הצללים"). משה חי צל שנים, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (ידוע בקבלה שסוד 120, 5 בעצרת, היינו קך צירופי אלהים, שייך למשה רבינו "איש האלהים". ב-120 הצירופים יש 600 אותיות, 5 פעמים 120, ה"פ צל, סוד פר ו-שך דינין כנודע. והנה, צל במספר קדמי = 600!) – צלם ר"ת צל לויתן משה = 961 = אל ברבוע (אל במשולש, לויתן, ועוד ל במשולש, צל משה, ודוק. במספר קדמי, צל לויתן משה = אור פעמים חי, בצלם פעמים חיה).

[נד] זח"ג קפח, א (וראה לקו"ת נשא כב, ב).

[נה] שמות ב, י.

[נו] ראה תו"א נא, ד.

[נז] ראה שעה"כ דרושי הפסח דרוש יב.

[נח] מענין שאחד מפסוקי התהלים שהצ"צ חבר להם ניגון, ניגון רציני במיוחד מתאים למלים, הוא "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני" (תהלים לט, ה) – קשור ליום ההולדת שלו, יום הקץ וההסתלקות של השנה (ושייך במיוחד לפירוש האוה"ח ל"וילך משה"). והנה, שני הפסוקים הבאים לאחר "הודיעני הוי' קצי וגו'" – יש כאן יחידה של שלשה פסוקים, כמו שגם עולה בפירוש מתוך כתבי האריז"ל (לקו"ת עה"פ) – הם "הנה טפחות נתתה ימי וחלדי כאין נגדך אך כל הבל כל אדם נצב סלה. אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יצבר ולא ידע מי אספם". כל שלשת הפסוקים עולים בגימטריא 5106 = 6 פעמים 851, חיה פעמים יחידה = הבל פעמים צמח-מנחם. יש בשלשת הפסוקים הבל תבות, כך שהערך הממוצע של כל תבה הוא מנחם – שמו של הצ"צ! "כל אדם נצב [שייך לסוד נצבת הנ"ל] סלה" = מנחם-מענדל = צמח-צדק! המלה "הבל" כתובה כאן פעמיים. "מה חדל אני" = 148 = הבל פו"א, וכן "נגדך אך כל [הבל]" = 148. "קצי ומדת ימי מה היא אדעה" = 851, ששית הכל כנ"ל. הפסוק השני, "הנה טפחות וגו'" = 2134 = 22 פעמים 97, טפח, כמבואר סודו בכוונות כאן. הפסוק השלישי, "אך בצלם [צלמות] יתהלך איש וגו'" = 1792 = "אשת יפת תאר", שרש הנשמה, וד"ל.

ועוד ענין מופלא, הגם שיחסית לשאר הרביים הצ"צ האריך ימים, בכל זאת ידוע המעשה הנורא שמפני שיקול הדעת המוטעה של אחד מחשובי החסידים הצ"צ הפסיד 13 שנות חיים (ספר המאמרים ה'תש"ח עמ' 234)!

[נט] ראה חסדי דוד עז (וביאורו בחסדי דוד הנאמנים).

[ס] אבות פ"א מ"ב.

[סא] מנחות סה, א.

[סב] מלאכי ג, כב.

[סג] שבת קנג, א.

[סד] ראה תניא אגה"ק כח.

[סה] זהר ח"ג רפח, א.

[סו] ראה מעין גנים ח"ה פרשת האזינו (ובכ"ד).

[סז] שיעור כ"ב תמוז ש"ז. פורסם ב"ואביטה" כי-תבוא ("הארץ העליונה והארץ התחתונה").

[סח] ראה הקדמת ספר החינוך.

[סט] ראה תו"א כט, ד ואילך (עפ"י זכריה ג, ז).

[ע] תהלים קב, ח.

[עא] כש"ט (קה"ת) א.

[עב] ספר הליקוטים פרשת ברכה (ובכ"ד).

[עג] צלם-ימים-מלבוש = אברהם יצחק יעקב, ודוק.

[עד] תהלים צ, י.

[עה] ראה גם שער הכוונות דרושי חג הסוכות ז ובשער הפסוקים שיר השירים.

[עו] ישעיה ט, ו.

[עז] ח"ג יג, ב.

[עח] ע"ז מח, ב.

[עט] דברים כ, יט.

[פ] תיקון ב (בתחלתו).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com