חיפוש בתוכן האתר

אור החיים עקב פסוק ראשון - י"ח-י"ט מנחם-אב ע"ט – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

י"ח-י"ט מנחם-אב ע"ט – כפ"ח

אור החיים עקב פסוק ראשון

ישיבת אור החיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חמשת פירושי "והיה עקב תשמעון"

השאלות על "והיה עקב"

תחלת פרשת עקב – "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר הוי' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך".

מתחיל האור החיים:

והיה עקב תשמעון וגו' צריך לדעת אומרו והיה, מה יהיה ["והיה" משמע שיהיה משהו.], אם השמירה שהוא אומר בסמוך [בסוף הפסוק.], לא היה צריך לומר אלא עקב תשמעון ושמר ["עקב" הוא כמו 'אם' על פי פשט. תיכף יבדיל ביניהם, אבל כך על פי פשט. כמו שפרשת "בחקתי" מתחילה "אם בחקתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם" גם כאן יכול להתחיל "עקב תשמעון את המשפטים האלה... ושמר".], ומה צורך בתיבת והיה [זו הקושיא הראשונה.]

עוד צריך לדעת אומרו עקב, ולא אמר אם תשמעון [הלשון הרגילה.], כדרך אומרו (ויקרא כו ג) אם בחוקותי, ורבותינו ז"ל [הרגישו בשימוש במלה לא רגילה, לא שכיחה.] (עיין תנחומא) דרשו אם מצות שהאדם דש בעקביו [כמו לשה"ר, ועוד דברים שאדם לא שם אליהם לב – לא מודע לכך שזו עבירה.] תשמעון, וזה דרך דרש [רש"י מפרש זאת, סימן שלדידו זהו "פשוטו של מקרא" – מוסיף את המלה 'הקלות', "המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – אבל הוא אומר ש"זה דרך דרש", לא פשט. מענין שהוא שולל את הפירוש הזה ל"עקב" כי אינו פשט, ויחד עם זה יבנה כעת את כל הביאור שלו על דרוש אחר.].

פירוש ראשון: השמחה רק בהגעה לתכלית

"אין 'והיה' אלא שמחה"

ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (ויק"ר יא ז) אין והיה אלא שמחה,

גם ווארט של דרוש. כל הפירוש שלו – שיש בו הרבה פנים, הרבה גוונים שונים – מבוסס על כך שהמלה "והיה" היא שמחה. כמו שגם דברנו אתמול בקבלת פנים, ש"והיה" היינו שמחה ו"עקב" הוא ענוה. הוא יאמר זאת בהמשך, אבל הפלא שאינו מביא את הפסוק המפורש – "עקב ענוה יראת הוי'". הוא גם לא מביא את הדרש השני של חז"ל, ש"והיה" הוא לשון מיד. יותר נפוץ הדרש של "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", ואותו הוא כותב כאן.

"אין 'והיה' אלא לשון שמחה" מקביל ל"אין 'ויהי' אלא לשון צער". כמבואר אצלנו במ"א, שמחה-צער עולה תשובה – תשובה תתאה מתוך צער, הרגשת הריחוק מה', ותשובה עילאה מתוך שמחה, הרגשת הקירוב לה' (בפשטות, הצער הוא "חרטה על העבר", בו עברתי ונתרחקתי, והשמחה היא מתוך "קבלה לעתיד" המקרבת לה', כאשר רגע התשובה הוא בהוה – "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה" – המחבר את "ויהי" בעבר עם "והיה" בעתיד, ברגע ההוה, נאו-מיד). שמחה-צער ועוד "והיה"-"ויהי" עולה 770, שכינה-שכינה, שכינתא תתאה שבגלות שכיבת עד עפרא, מקור הצער, צער גלות השכינה, ושכינתא עילאה ש"עז וחדוה במקומו", מקור השמחה, ודוק.

המוסר הנעים של אדון הנביאים

והנה אדון הנביאים [משה רבינו. למה הוא נקרא "אדון הנביאים"? במקום אחר[ב] האור החיים מסביר שכל שאר הנביאים מקבלים את נבואתם דרכו, כמו שבעים הזקנים שהוא האציל עליהם מרוחו. כך כל הנביאים בכל הדורות – כל נבואה מאת ה' עוברת דרך הצינור של משה רבינו. ללא פירוש זה הייתי חושב ש"אדון הנביאים" היינו הגדול שבהם, כדברי הרמב"ם, אבל הוא מתכוון ליותר מכך – שכל הנביאים מקבלים ממנו, הוא הנר שמדליק את נרות כל הנביאים.

מחזק גם מה שלמדנו בתחלת חומש דברים, שהוא "מפי עצמו" של משה, ולכן דברי משה כאן שייכים לו בעצם בהיותו "אדון הנביאים", שהרי "משה זכה לבינה", מקור השמחה (שכינתא עילאה כנ"ל), וכשם שהוא משפיע נבואה לנש"י כך הוא משפיע שמחה, הבאה אף היא ממקור הנבואה – השמחה היא אחד מתנאי הנבואה. משה נמצא בתוך השמחה כאשר ה-ח של שמחה, לשון חיות ושמחה, רומזת לסוד "רקיעא תמינאה", פנימיות אמא, מקור הנבואה והשמחה.]

בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים [בעל אור החיים אוהב את המלה נעים. איפה עוד רואים זאת? אולי הלשון הכי מפורסם שלו, אצל נדב ואביהוא, שכלות הנפש שלהם היתה ב"נעימות עריבות ידידות מתיקות". בתחלה הרבי לא ידע מה מקור לשון זה, המובא בחסידות, ואחר כך ראה שהוא לשון בעל אוה"ח הק' אצל נדב ואביהוא. כך כתוב בהערה במאמר מהשנים הראשונים. חוץ מהתחלה ב"נעימות", כל הביטוי "נעימות, עריבות, ידידות, מתיקות" הוא ר"ת נעים. מהו נעם בקבלה? "ויהי נעם א-דני אלהינו עלינו", "לחזות בנעם הוי'" – נעם הוא התגלות עתיקא באמא.

גם החסידים אוהבים את המלה נעם – נעם באידיש הוא געשמאק, טוב טעם. צריך שיהיה נעם. יש קשר בין המלה נעם ו-טעם – חוץ מסיום שתיהן ב-עם, אותיות ט-נ מתחלפות באתב"ש. רק המלה טעם לא שייכת לבינה אלא לדעת, "טוב טעם ודעת", אבל נעם שייך לבינה, הקשר הוא על דרך "אם אין דעת אין בינה". הנעם, הגעשמאק, הוא בבינה – בחינת מוחין דאמא ו"זיהרא דאמא עילאה", שרש נשמת רשב"י.

למה הוא מקשר את אדון הנביאים לנעם? כי על משה כתוב "משה זכה לבינה" כנ"ל. כל מה שהוא עושה הוא בנעם – "דרכיה [של תורת משה] דרכי נעם". כך משה רבינו שבדור וכך משה רבינו שבכל אחד ואחד. ההתקשרות למשה רבינו צריכה להיות אל הנעם שלו. מוסר בדרך כלל אינו נעים, "שבט מוסר", אבל משה רבינו מוסרו נעים.],

כשיש חסרון מצוה – "ולשמחה מה זה עושה"

יש לו חמשה פירושים כאן ל"והיה עקב תשמעון" – בכולם ה"והיה" הוא לשון שמחה, אבל ה"עקב תשמעון" כל פעם מקבל נקודת מבט אחרת. שני הפירושים הראשונים עם אותו רעיון – אבל יש הבדל – שאין לך מה לשמוח עד שתגיע לסוף העבודה. אין לך לשמוח באמצע העבודה, אבל בסוף יש לשמוח:

כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו [לשון פסוק.], אבל כל עוד שיחוש [שהוא חש-מרגיש.] שחסר אחת מכל מצות ה' בין מצות לא תעשה בין מצות עשה עליו אמר שלמה (קהלת ב ב) ולשמחה מה זה עושה.

אם חסרה לך איזו מצוה – חסר לך משהו חיובי, מצות עשה, או שעברת חלילה על משהו הכי קטן ממצות לא תעשה – אין לך מה לשמוח. הוא מביא פסוק מקהלת – כבר רמז שאולי פירוש זה שייך למלכות. אמרנו שהוא מביא תמיד הרבה פירושים בלי לציין את המבנה הפנימי של הפירושים – השאיר לנו לעשות זאת. יש כאן שני פירושים ש"עקב" הוא סוף.

הפירוש הראשון – מתי יש לשמוח? כשקיימת את כל המצוות. אם עוד לא קיימת את כל המצוות אין לך עדיין מה לשמוח. אם אין לך מה לשמוח תדאג – תדאג לקיים את כל המצוות, ואז יהיה לך מה לשמוח[ג]. לפי פירוש זה כל החיים אדם במתח, ורק בסוף יש הרפיה. עד שלא עשית את כל מצוות התורה אתה במתח, ואם אתה שמח אתה שובר את המתח – לכן אמר שלמה המלך "ולשמחה מה זו עושה". (לכן אין שמחה בגלות.) נכון. אם היינו נשארים רק עם פירוש זה היה קצת עצוב, "והיה" עצוב, אבל ב"ה יש עוד כמה פירושים.

השמחה בסיום – בעקבתא דמשיחא ובסיום כל מצוה

והוא אומרו והיה, שמחה תהיה לך עקב תשמעון, פירוש עקב הוא סוף ותכלית, כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון זה, בלשון המשנה (סוטה מט: [הביטוי ב'עקב' מסכת סוטה, בדף האחרון, שלומדים ב"מלכות שבמלכות" בספירת העומר.]) בעקבות משיחא וגו' [הדוגמה שמביא היא עוד רמז יפה שהולך על מלכות. זהו ביטוי נפוץ, אך בחז"ל אינו נפוץ – מופיע כאן, בסיום מסכת סוטה, בסוף יתקיים אצל האשה הסוטה "ונקתה ונזרעה זרע", "זרע דוד עבדי".], כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות [משיח כנראה בדרך כל הזמן. לא מביא את הרמז היפה ש-משיח אותיות יִשמח וישַמח, כמו שהרבי אומר. שמחת משיח כל הזמן בדרך לבוא, אבל רק כשהולך לקראת הסוף, הגמר הטוב, התקופה הזו והדור הזה – הדור שלנו, כבר היה, כמה דורות כבר – נקרא עקבות. מכאן מביא שעקב הוא סוף ותכלית, וגם רומז שזהו סוף ותכלית מסכת סוטה כנ"ל.],

כמו כן אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם [מצוות ל"ת.] ועשיתם [מצוות עשה.] אז הוא זמן השמחה,

מענין – הוא מביא כמה פירושי שמחה, אבל לא מביא את הביטוי שאמרנו אתמול בקבלת פנים, "שמחה של מצוה". יש לו שני פירושי שמחה של תורה ושני פירושי שמחה של "עקב" לשון 'סוף'. משום מה הוא לא כותב את הדבר הכי פשוט, "שמחה של מצוה" (של קיום כל מצוה, ולו המצוה הכי קלה, בפני עצמה, ולא רק כאשר זוכים לקיים את כל מצות התורה). אכן גם בנוגע לשמחה של מצוה, כל מצוה בפרט, הרי "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה" – צריך להגיע לסוף ואז לשמוח. כל עוד לא הגעת לסוף – אין על מה לשמוח. בסיום כל מצוה צריך להשמר מעקיצת נשיכת הנחש, שלא יכניס לך בסוף סיפוק עצמי – ישות, גאוה, כמה אני גדול שנתתי הרבה צדקה – ובכך יהרוס את כל המצוה, צריך להיות שמחה טהורה בה', "שמחו צדיקים בהוי'", הרי כל מצוה היא "מצות הוי'", יש בה גילוי שם הוי' ב"ה, ומה עוד – "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכו'".

אבל, דאגה ועצבון בלב החסיד

וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכמאמר חסידי ישראל (חובת הלבבות שער הפרישות ריש פרק ד) שהפרוש [החסיד, שנקרא הפרוש.] אבלו בלבו וצהלתו בפניו,

מענין שכנראה מביא מאמר זה פעמיים בכל פירושו לתורה – את הפעם הראשונה למדנו בפרשת דברים. שם כתב אותו דבר, רק 'דאגתו'. באמת הציטוט כמו כאן. הוא כתב שם "דאגתו" והוסיף את המלה "עצבון". עצבון היינו מרירות (לא עצבות, כמבואר החילוק בתניא), כמו שכתוב "בעצבון תאכלנה" באדם הראשון, ויש בו גם יתרון כמ"ש "בכל עצב יהי מותר" (כמבואר בתניא). אבל צריך להיות "צהלתו בפניו" – שומעים חבר'ה? צריך להיות צוהל בפנים, צהלה על הפנים.

אם כן, יש שלש מילים לאותו ענין – נראה כמה יפה: או שהוא חושב גימטריאות או שכותב ברוח הקדש. האוה"ח בודאי כתב ברוח הקדש את הפירוש. הציטוט המקורי הוא אבל, וקודם כתב דאגה-עצבון – ר"ת דע-עד. דאגה עולה 13 – אחד – אותיות אגדה, המושכת לבו של אדם, אהבה. עצבון עולה 218. יחד עולה 231, משולש 21, רלא, כמו רלא שערים. והוא עולה ז"פ 33, ז פעמים אבל. גימטריא מכוונת, שבמקום אבל אומר דאגה-עצבון שעולה ז"פ אבל.

אי אפשר לשמוח עד הסוף

הוא אומר שהעיקר מה שיש בלב. אתה צריך להיות כמו הקב"ה – "במסתרים תבכה נפשי", מפני גלות ישראל, אבל בחוץ הוא שמח, "עז וחדוה במקומו". העיקר הוא הפנימיות, ושם לא צריך לשמוח עד שכל העסק לא מושלם – כל תריג המצות:

כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול [אם חסרת מצוה אחת אתה עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני הקב"ה ביום הדין.], ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך [אם עשית איזו עבירה.], וכפי זה שיעור עקב הוא סוף שמיעת כל המשפטים [זהו פירוש 'איום' (איום = והיה ויהי, שמחה וצער כאחת), שאין מה לשמוח – באמת, בלב, בפנימיות – עד שלא שלמים בכל התורה והמצוות. כי אם לא שלמים, ביום הדין אתה עתיד ליתן את הדין – אוי ואבוי.].

[לכאורה עד הגאולה אי אפשר להיות שלמים – יש הרבה מצוות שאי אפשר לעשות.] נכון, אנחנו אנוסים. אם אתה עומד לפני המלך הגדול ויש לך טענה שאתה אנוס, "ואונס רחמנא פטריה", יתכן שיפטרו אותך. אבל חוץ מהדברים שאתה אנוס בהם, יש עוד הרבה דברים שיכולת לעשות. בהמשך יאמר שלא רק עבירות שעשית, אלא גם שלא עשית מספיק טוב, היית יכול לקרב עוד יהודי. עשית הרבה מצוות בהודו, אבל אולי היית יכול לקרב עוד אחד – גם כמו עבירה.

איזון הבכיה והשמחה

[אז איך אפשר לשמוח?] כל התניא הוא "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – יש את הבכיה על מעשי, ויש את השמחה על קרבת ה', "עמו אנכי בצרה", "השוכן אתם בתוך טומאתם". זו נשיאת ההפכים של היהודי, שיש לו בתוך הלב את שתיהן. כאן יותר קל, ששם את העצבות בלב ואת השמחה על הפנים.

[זהו חיצוני קצת, לא?] כל החסידות, כפי שלומדים לאחרונה, הוא שאדם חי בפיצול אישיות – בכך אדמו"ר הזקן פותח את תורת חב"ד. יש שתי נפשות, מתעמתות כל הזמן, וזה המצב – 'זה מה יש'. הלואי שתצליח בסוף להיות בינוני. זה לא הראש של הרמב"ם, שאומר שנפש האדם אחת. יש כמה מחלוקות עיקריות בין הקבלה והחסידות לרמב"ם, וזו אחת מהן. יש פה שתי נפשות – כל היסוד של התניא – אחת מצד הקליפה והשניה "חלק אלוה ממעל ממש", מן הקצה אל הקצה, ושתיהן שוכנות בתוכי, ורבות ביניהן מי היהי ה'אני' שלי. עד כאן פירוש אחד, שנקרא לו 'חזק'.

[אדה"ז כותב שבדור שלנו אין ביכולתנו להיות ב"כובד ראש", הכנעה ושפלות, ושמחה כאחת.] נכון כך הוא כותב בסוף אגרת התשובה, לכן צריך לחלק בזמנים. צריכים להגיע בתיקון חצות לעומק העצבון, מרירות על גלות השכינה בכלל ועל גלות ניצוץ השכינה שבתוכי בפרט – לעשות חשבון הנפש נוקב – ואחר כך יכולים להתפלל בשמחה, "אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה". הוא כותב שם באגרת התשובה שהחלוקה הזו היא בגלל ירידת הדורות (שהיא על דרך השתלשלות העולמות, שבכל עולם תחתון יותר אי אפשר לשאת יחד הפכים שהיו נישאים בעולם עליון ממנו, וממילא בכל עולם תחתון יותר הזמן 'מתרחב' על מנת לתת מקום לכל אחד מההפכים להתקיים בפני עצמו). הוא אומר להתבונן בענינים המעוררים "כובד ראש" אמתי לפחות פעם שבוע, בתיקון חצות בליל ששי, אבל ברור שיש רושם של ה"כובד ראש" כל הזמן. כאן לא אומר להתבונן באבל, יכול להיות לא-מודע. כאן מדבר רק על השמחה – אין לך מה לשמוח עד שתגיע לשלמות.

פירוש שני: שמחה בסיום החיים

הפירוש השני הוא אותו רעיון, ש"עקב" הוא סוף, אבל נקודה אחרת:

עוד נתכוון לומר, שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה [כאן מדייק את המלה "תשמעון" – "עקב תשמעון" היינו סוף השמיעה. שמעת-מצית כל מה שאתה יכול לשמוע. לשמוע פירושו גם לקבל ולהבין. רק אחרי ששמעת את הכל – על מנת לעשות, "ושמרתם ועשיתם" – אתה יכול לשמוח. לפי הפירוש הראשון "עקב" הוא סוף העשיה, עשית את כל המצוות, וכעת מחבר את העקב ל"תשמעון", "סוף השמיעה".], וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו לא יאמין בצדקות מעשיו, על דרך אומרו (איוב טו טו) הן בקדושיו לא יאמין [יש באיוב "הן בקדושיו לא יאמין" ו"הן בעבדיו לא יאמין".].

דומה לפירוש הראשון, אבל כאן הכוונה שאין מה לשמוח עד סוף החיים. [יש "שוב יום אחד לפני מיתתך" ויש 'שמח ביום מיתתך'.] כן. לא רק 'שמח ביום מיתתך' אלא 'שמח מאד ביום מיתתך'[ד], כדרשת חז"ל על "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" – "'מאד' זה מלאך המות". זו נקראת תשובה משמחה. צריך לשוב יום אחד לפני מיתתך, ואז כבר אפשר לשמוח – שהתשובה גופא תהיה תשובה משמחה.

הרי אצל צדיק ההסתלקות היא 'הילולא' – שמחת חתונה, סימן ששמח מאד. אצל רשב"י היה שמח מאד, אמר בפירוש שהוא יום שמחה. למה שמח? בדיוק כפי שאומר באידרא, כי כעת הגיע לתכלית השמיעה שלו. מאד מתאים לרבי שמעון בר יוחאי – שמעון לשון שמיעה, "זיהרא דאמא עילאה" כנ"ל. הוא שמע את כל הרזין דאורייתא ששייכים לשרש נשמתו, וגם השמיע אותם – עיקר חובת הלימוד-שמיעה שלנו הוא לא רק לקבל אלא גם להשמיע, ללמד, "לומד על מנת ללמד כו'" – ואז הוא שמח.

לפי הפירוש השני, לאו דווקא שקיים את כל התורה כולה – כפי שאמרת, שאי אפשר לקיים את כל התורה כולה בזמן הגלות – אלא שהגיע לשלמות עצמו, כמה שמסוגל לשמוע. אז מגיע לו לשמוח. אצל רבותינו נשיאנו של חב"ד, על מי כתוב ששמח כאשר הלך להסתלק? אדמו"ר האמצעי. אביו התגלה אליו והודיע לו על הסתלקותו הקרבה לבוא, והוא שמח מאד. הוא קשור לאור החיים – סיים את המאמר מתוכו הסתלק במלים "לאור באור החיים".

אם כן, יש כאן שני פירושים דומים, אבל עם הבדל – בשניהם "עקב" הוא סוף.

פירוש שלישי: שמחה כתנאי ללימוד תורה

דברי תורה אסורין לאבל

כעת עובר לתורה:

עוד נתכוין שצריך שילמוד התורה בשמחה [כאן מדבר דווקא על תחלת הלימוד – הפוך מ"עקב" לשון סוף – לשמוח שהולך ללמוד תורה וממילא ללמוד תורה בשמחה. כשהולכים ללמוד אנחנו מנגנים ניגון – גם ניגון געגועים שמח אצל חסידים. שייך לכל מסגרת של לימוד תורה – הולכים ללמוד מתוך שמחה, על הרגע הראשון.] ולא בעצבון [לא לומדים תורה בעצבות או אפילו במרירות.], כי דברי תורה אסורין לאבל.

אבל אסור ללמוד תורה, ומחדש כאן שגם ההיפך – התורה 'אסורה' באבל. קודם אמר שצריך להיות אבל בלב, וכעת אומר הפוך – נע מהקצה אל הקצה – שכאשר באים ללמוד תורה אסור ללמוד תורה מתוך אבל. הפירוש על האוה"ח כאן ("מאורי אור", מהדורת עוז והדר) מביא את הפסוק "פקודי הוי' ישרים משמחי לב", שמתפרש בשני אופנים – או שהתורה משמחת אותך, שיביא בפירוש הבא, או שבשביל ללמוד צריך להיות שמח. הפשט הוא כמו הפירוש הבא, שהיושר של פקודי ה' נותן שמחה – יושר הוא מקור של שמחה. בכל אופן, מהפסוק הזה לומדים שאבל אסור בדברי תורה, והפירוש אומר שיש כאן טעם מחודש בדברי רבינו באיסור התורה לאבל – לא רק שאסור מצד הלכות אבלות, משום שהתורה משמחת לב ותבטל את האבלות (כפי הפשט), אלא שגם להיפך, מצד הלכות ת"ת יש חיוב ללמוד מתוך שמחה.

מישהו זוכר מי אמר משהו דומה, שבמצב נפש מסוים – מדה אחרת, לא עצבות – אסור ללמוד תורה? סיפור של הבעל שם טוב, ווארט מפורסם שאמר לתלמידו המובהק בעל התולדות. בעל התולדות היה בטבע קפדן גדול, כועס בתוך ביתו – כנראה כעס על אשתו. הוא אמר לו שביום שכועס אסור לו לחדש בתורה, כי לא בא מצד הקדושה. בשבילו לחדש וללמוד הם היינו הך. תורה וכעס לא הולכים יחד, וכך אומר כאן שעצבות ולימוד תורה לא הולכים יחד – חייבים להיות שמח כדי ללמוד תורה. מהאבל לומד לכל אדם – שאין לו ללמוד בעצבון אלא בשמחה דווקא.

לימוד בעקבות השמחה

כל הפירושים כאן באים לתרץ שני דברים – את ה"והיה" ואת ה"עקב". הפירוש הזה מסביר את ה"והיה", לשון שמחה, אבל איך מסביר את ה"עקב"? הפירוש כאן אומר שהכתוב בא להורות שיש ללמוד בשמחה, ולכן לא אמר 'אם תשמעון' – כי בא לומר על הלימוד ולא על השכר. אומר שיש הבדל בין "אם" ל"עקב" – "אם" הוא תנאי. כאן הפירוש הוא: "והיה", קודם כל צריך להיות בשמחה (מזה שאתה הולך ללמוד "תורת הוי' תמימה" שהיא "משיבת נפש"), ואז "עקב תשמעון" – אחר כך תשמעון, אחר כך תשבו ותלמדו תורה. מפרש כאן "עקב" כמו אחרי – רק אחרי שאתה שמח תלמד תורה. לפי זה הרבה אנשים לא ילמדו תורה...

מי זוכר מה רבי נתן אמר אחרי שרבי נחמן אמר שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד? רבי נתן, התלמיד של רבי נחמן, תמיד היה עצוב, טיפוס של מרה שחורה בחשבו על מצבו הרוחני – קיים למהדרין "אבלו בלבו". הרבי שלו אמר לו שמצוה להיות בשמחה – מה היתה התגובה שלו? שכעת יש לי עוד סבה להיות עצוב – שגם את המצוה הזו איני מקיים.

[איך מסתדר עם "מילתא דבדיחותא" לפני הלימוד ואחר כך "יתב באימתא ופתח בשמעתתא"?] בדיוק זה – קודם צריך שמחה, ואחר כך נפתח הלב ואפשר ללמוד, ממש מקור. ה"אימתא" – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע" – לא מבטלת את השמחה (צריך שהדברים יהיו "שמחים כנתינתם מסיני" עם כל האימה שהיתה שם) אלא מעלה את השמחה להכלל בדרגת הבטול (סוד היחוד של או"א עילאין, "הבן בחכמה", שמתוך יחוד זה – "אורייתא מחכמה נפקת"), ועד לבטול במציאות אצל התלמיד ש"שפתותיו נוטפות מור גו'".

פירוש רביעי: שמחה בעקבות לימוד תורה

נלמד רק את הפירוש הבא, שקשור. קודם אמר שהשמחה לפני הלימוד, וכעת מפרש הפוך:

עוד רמז על דרך אומרו (תהלים יט ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה, השמחה תהיה עקב תשמעון [אחרי שתלמד ותשיג משהו בתורה – תשמח. איך אומרים זאת בחסידות? פנימיות הבינה היא שמחה – השמחה היא רק כשמשיגים משהו. אין שמחה בהברקה (חכמה) – במוחין דאבא יש ענג – אלא רק בהבנה והשגה. ("פקודי ה' ישרים" הם לכאורה המצוות.) שאלנו קודם למה אינו מזכיר "שמחה של מצוה", למה לא מדבר על מצוות אלא דווקא על תורה. לגבי הפסוק "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" הוא מסתמך כנראה על דברי חז"ל שכל ששת הלשונות שם בתהלים יט הם על התורה – כנגד ששה סדרי משנה. "פקודי הוי' ישרים משמחי לב" רומז לסדר מועד – ללמוד על "מועדים לשמחה". אכן בפשט הייתי יכול לחשוב שהפסוק מתכוון למצוות. (אפשר לומר שהכוונה לסוגיות של מצוות, פחות נזיקין וכו'.) אין הכי נמי, אבל הכוונה כאן לשמחה של התורה ולא של העשיה.],

ופירוש עקב שכר [כמו שכתוב באותו פרק, "בשמרם עקב רב" – המלה עקב היא שכר.] עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו (אבות פ"ד מ"ב) מצוה גוררת מצוה וכו', ששכר מצוה מצוה, שהיא השמחה [אתה שומע ומשיג דברי תורה ומתמלא שמחה – וזהו השכר. בהחלט הייתי יכול לפרש את הפסוק על מצוות בכמה אופנים שונים. בתניא כותב על "שכר מצוה מצוה" שהמצוה עצמה היא השכר. כאן אומר שהשמחה של המצוה, מצות תלמוד תורה ("עסק התורה"), היא השכר.].

יש ווארט בין חסידים שכל המצוות הן היכי תמצי לשבת ולהתוועד יחד. הפירוש הקודם היה שצריך קודם להתוועד ואחר כך ללמוד, כדי שתלמד מתוך שמחה, והפירוש הזה הוא שצריך ללמוד ומיד לעשות התוועדות – זהו השכר. כל המצוות הן בשביל השמחה – היא השכר הטוב.

ארבעת הפירושים בסוד הוי'

עד כאן ארבעה פירושים, המבוססים כולם על "'והיה' לשון שמחה", הבאים בשני זוגות: בשני הפירושים הראשונים היה "עקב" לשון סוף – או שאתה מקיים את כל המצוות של תוה"ק עד הסוף ואז מגיע לך לשמוח, או שבסוף החיים (כאשר מתקרב ל"סוף אדם למות"), בסוף השמיעה שלך ("[עקב] תשמעון") בעולם הזה, אז מגיע לך לשמוח. שני הפירושים הבאים היו בענין תורה – או שצריך לשמוח כדי ללמוד תורה, או ששכר הלימוד הוא השמחה, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב". שוב, או שהשמחה צריכה להיות לפני הלימוד או שהשמחה באה מאליה אחרי הלימוד, וכמובן ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים", כך בנוגע לכל הפירושים.

לפני שנמשיך לפירוש החמישי – שהוא משהו חדש לגמרי – נתבונן איך לכוון את ארבעת הפירושים האלה כנגד י-ה-ו-ה, המבנה הבסיסי של הקבלה (לשון הקבלה):

סוף וסיום – מלכות וז"א

כבר ראינו אתמול שיש כמה רמזים שהפירוש הראשון הוא מלכות. גם מביא משלמה המלך, שאם אדם שמח לפני שקיים את כל מצות התורה "לשמחה מה זו עושה", וגם לגבי "עקב" מפרש שהוא מלשון עקבתא דמשיחא, עקבות מלך המשיח – גם רמז של מלכות. עקבתא דמשיחא היינו סוף תולדות עם ישראל, סוף ההיסטוריה, כמו שהרמב"ם אומר ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין", משתמש פעמיים במלה "סוף", דגש על ההגעה לסוף, כשמגיעים לסוף בא משיח, אותיות ישמח.

גם הפירוש השני הוא עקב לשון סוף. מה ההבדל בין קיום כל המצוות –– לסוף השמיעה? בקבלה שמיעה היא אמא, בינה, ומהו סוף השמיעה? ספירת היסוד בקבלה. "אבא יסד ברתא" – החכמה מגיעה עד המלכות – אבל אמא, השמיעה, מגיע עד הז"א, עד היסוד[ה]. איפה רמוז בתורה? "שאול מרחובות הנהר", שבמלכין הקדמאין של ארץ אדום – שמלכו לפני מלוך מלך לבני ישראל – שאול הוא היסוד, והוא בא מרחובות הנהר, אמא, שמיעה, בינה. שייך גם לכך שיוסף הצדיק הוא יתום מאמו (ביחס ללאה, הגדולה, בינה, רחל, הקטנה, היא מלכות, אבל בהיותה אם יוסף ביחס אליו היא אמא-בינה) – כמו שהיא היתה "יפת תאר ויפת מראה" גם הוא "יפה תאר ויפה מראה".

יש שני ביטויים בזהר לגבי שתי הספירות האלה, יסוד ומלכות, שתי הספירות הסופיות. הרבה פעמים הם נקראים שני חותמות, כמו שביין צריך להיות חותם בתוך חותם יש גם בספירות שני חותמות, שני סיומים. היסוד הוא "סיומא דגופא" – נקרא סיום. בסיום מסכת יש שמחה מיוחדת, שמחת סיום – סיום של משהו הוא יסוד בקבלה. מלכות היא "סיפא דכל דרגין", שכאן היינו כל המדרגות, כל המצוות – לא פספתי אף מצוה אחת. יסוד ומלכות הם שני החותמות בסוף הספירות, שני כוללים – יש ה"ח וה"ג שמתפשטים ב-ה קצוות, מחסד עד הוד. עד אז יש התפשטות פרטית, ואחר כך הכל נכלל ביסוד ואז הכל נמסר למלכות (היסוד, הצדיק, הוא צנור להעביר את השפע למלכות, כנסת ישראל). אלה שני כוללים, שאם רוצים לחלק ביניהם – יסוד נקרא סיום והמלכות נקראת סוף.

היסוד הוא ברית, "סיומא דגופא". סיום הוא גם לשון "דבר מסוים" – לשון חז"ל שמשתמשים בו גם בחסידות – דבר מצוין ומסומן. כמו שציון הוא הברית, יוסף בגימטריא ציון, כן מסוים בגימטריא יוסף-ציון (וכן סומן מתוך מסומן אותה גימטריא, ו פעמים הוי', סוד הספירה הששית של הלב, ספירת היסוד). המלכות היא "סיפא דכל דרגין". ורמז יפהפה: יסוד-מלכות משלימים ל-576, 24 ברבוע. וכן 'סיום הגוף' (יסוד) ו'סוף כל הדרגות' (מלכות) משלימים ל-1024, 32 ברבוע. וביחד, 576 ועוד 1024 משלימים ל-1600, 40 ברבוע ("ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה")!

שוב, שניהם סוף, רק שהחילוק הפרטי הוא בין "סיומא דגופא" ל"סיפא דכל דרגין". הפירוש הראשון כאן הוא "סיפא דכל דרגין", הסוף, אבל הפירוש השני הוא סוף החיים, סיום החיים. הרבה פעמים חיים ומות שייכים ליסוד. למה? מות קשור למלכות, ש"רגליה יֹרדות מות", אבל המושגים חי-מת הם של יסוד דווקא – אבר חי ואבר מת. ההתלהבות בשעת הלימוד התורה וקיום המצוות היא בחינת "אבר חי", כך אומר הבעש"ט – צריך חיות, אבר חי. אבל בסוף, לקראת ה"אבר מת", יש מקום לשמוח, "שאול מרחובות הנהר" – "סוף השמיעה".

אם כן, שני הפירושים האלה הם כנגד "והנגלֹת לנו ולבנינו", ה תתאה ו-ו. סיום ה-ו הוא היסוד, אבל בי-ה-ו-ה היינו ו בכלל. הפירוש הראשון שלו הוא ה תתאה והפירוש השני הוא ו – כללות כל המדות ביסוד. כמו סוד האות ש, שכל שלשת הקוים מתרכזים בתוך הנקודה למטה, היסוד, הברית.

שמחה לפני ואחרי הלימוד – חכמה ובינה

שני הפירושים הבאים עוד יותר פשוט – שניהם תורה, מוחין, אבא ואמא – אבל יש את השמחה שצריכה להיות לפני לימוד התורה ויש מה שבזכות התורה אני שמח, "פקודי הוי' ישרים משמחי לב". הם אבא ואמא לפי הסדר.

אוירת השמחה – לא להיות ח"ו בעצבות או דכאון – כדי ללמוד תורה, על דרך "פתח רבה במילתא דבדיחותא" כדי לפתוח את חושי התלמידים, לפתוח את הראש ואת הלב. "פתח רבי פלוני" היינו חכמה. שמחה בדרך כלל היא בינה – כמו שנסביר – אבל שמחה כדי לפתוח את החושים, לא להיות באבל (אבל אסור בדברי תורה), היא שמחה של חכמה גופא. השמחה שבאה בתור שכר של הלימוד – שאתה לומד ומשיג, כמו שהסברנו אתמול שהשמחה בסוף הלימוד באה מתוך ההשגה – היא שמחה של בינה.

אפשר בכל זאת לשאול – שמחה היא תמיד בינה, אז מה בדיוק ההבדל באותיות של קבלה וחסידות? ההבדל הוא בין אמא עילאה לתבונה. שמחה של חכמה נקראת אמא עילאה, שכלולה באבא, כמבואר בקבלה. השמחה הזו היא מקיפה – כמו שאמרנו שהיא אוירה[ו], כמו "סיג לחכמה שתיקה"[ז]. כאן אנחנו אומרים שסיג הוא כמו מקיף – המקיף, האוירה, של לימוד תורה צריכה להיות שמחה, השראה. על כך כתוב שאמא עילאה יותר גבוהה מאבא עילאה – היא מקיף, סיג, לגבי אבא עילאה, אבל היא כלולה בו. זהו הפירוש השלישי. אבל שכר – עולם הבא שהוא שכר, עולם שבא תמיד, גם בעולם הזה – הוא, הכי פשוט מכל הדברים, בינה נטו.

[אמא עילאה היא בעצם בינה שבחכמה?] זו לא רק התכללות, היא פרצוף שלם. אבא ואמא עילאין הם אברהם ושרה וישראל סבא ותבונה הם יצחק ורבקה. השכר הוא רבקה והמקיף של התורה, שלימוד התורה צריך להיות מתוך שמחה, היא שרה – שרה אמנו.

סיכום

עד כאן, בארבעת הפירושים, למדנו י-ה-ו-ה:

  י        שמחה קודמת ללימוד תורה

  ה       שמחה בשכר לימוד התורה

  ו        שמחת הסיום – בתכלית השמיעה (החיים)

  ה       שמחה רק בסוף

הפירושים הופיעו בסדר של ה-ו-י-ה, הכל שמחות. הצירוף הוא הויה – הצירוף שעשה כאן בעל אוה"ח הק' בארבעת הפירושים הראשונים של "והיה עקב", שהוא הצירוף של חדש מנחם-אב בו קוראים פרשת עקב!

פירוש חמישי: שמחת ה' בלומדי התורה (בענוה)

עכשיו מגיעים לפירוש אחר, יפה מאד:

שמחת ה' במשתדלים בתורה

עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר [עד כאן לא ראינו שצטט מספר הזהר.] (ח"ג רס.) וז"ל דלית חדוותא קמי קודשא בריך הוא כשעתא דישראל משתדלי באורייתא [אין שמחה לפני הקב"ה כזמן שישראל עוסקים בתורה. הביטוי הוא "משתדלי באורייתא". יש מקום אחר בזהר שמוסבר שהתורה היא כאשה צדיקה – המשל בספר משלי – "באהבתה תשגה תמיד", "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת", ולכן צריך לשדל אותה. מי שלומד תורה צריך לחזר אחריה – "דרכו של איש לחזר אחרי אשה" – כדי שהיא תתגלה אליו, תגלה לו את הסודות שלה. זהו כלל גדול מה המשמעות של השתדלות בתורה – לשון שידול, כתרגום של פיתוי. הלשון הזה – להשתדל באורייתא – נמצא בכל מקום בזהר, ומפרשים כנ"ל שהוא מלשון שידול. אבל התרגום הפשוט של "משתדלי באורייתא" הוא 'עוסקים בתורה' – זו השמחה הכי גדולה לפני הקב"ה.],

והוא אומרו והיה סתם [עד כאן "והיה" היינו שמחת האדם – לכן חלקנו את הפירוש הזה מכל הקודמים. ארבעת הפירושים הקודמים היו מתי אדם צריך לשמוח, וכאן הקב"ה שמח. אפילו הפסוק שהבאנו בקבלת פנים שלשום – הפסוק הכי חשוב של ענוה ושמחה בתנ"ך, "ויספו ענוים בהוי' שמחה" – מי שמח שם? אפשר לחשוב שהענוים שמחים, אבל זהו לא הפשט. הם מוסיפים "בהוי' שמחה", שה' ישמח. זהו החידוש של הפירוש הזה, ש"והיה" סתם – לא כתוב מי "והיה" – הולך על השמחה של הקב"ה.]

שמחת ה' – שמחה בטהרתה

זה יכול מאד להתאים למה שהרבי אומר – ווארט שהוא חידוש – שכדי להביא משיח צריך "שמחה בטהרתה". משיח אותיות ישמח הוא בעצם "שמחה בטהרתה"[ח]. שמחה בטהרתה היא כמו אהבת חנם – אהבה ללא סבה. שמחה זו היא שמחה בעצם, תכלית בפני עצמה, ללא תלות אפילו בתורה ומצוות, פשוט לשמוח – זו השתקפות של שמחת ה' באדם.

כאן כתוב שה' שמח כשאנחנו לומדים תורה, אבל כל הזמן ה' שמח – "עז וחדוה במקומו" – רק שהשמחה מתגברת ומתגלה החוצה כשלומדים תורה. מזכיר הסיפור ב-ז' בעטלרס, שהאבא תמיד שמח – אבל כאשר הבן הולך בדרך ישרה (ושמח גם בנפילות שלו, סימן מובהק שהוא באמת "ברא כרעא דאבוה") האבא שמח פי כמה וכמה. ה' תמיד שמח (גם במסתרים, בבתי גוואי, ששם בוכה ה' על גלות ישראל, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", הוא גם מקיים בעצמו, בבחינת נשיאת הפכים, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", חוץ ממה ש"צהלתו בפניו" ו"עז וחדוה במקומו" לעין כל בבתי בראי. כאשר אנו הולכים בדרך ה' אז גם השמחה הפנימית שלו, ה"שמחה בטהרתה" שלו, מתגברת אצלו בבתי גוואי ומתגלה גם בבתי בראי, והוא סימן של גאולה ומשיח), אך אם רוצים להרבות את שמחתו ושתהיה בגלוי צריך לעסוק בתורה. שמחת ה' המאירה בנו הוא ענין שמחה בטהרתה.

שמחה בכל העולמות

מהי שמחה של הקב"ה? יש ביטוי – שהרבה חבר'ה שלנו משתמשים בו (בפרט כאשר רוצים לשמוע תורה חדשה) – 'שמחה בכל העולמות'[ט], כל העולמות שמחים, שמחה בכל הבריאה, "ישמחו השמים ותגל הארץ". מכוונים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – מה ר"ת של שם הוי' הראשון ומה של שם הוי' השני? כוונה בסיסית אצלנו. שם הוי' הראשון הוא כוונה של ר"א אבולעפיא, "יחיד הוא ויודע הכל" – הוא "אלהינו". אבל השם השני הוא "הוי' אחד" – שאלופו של עולם "אחד" ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם, בתוך המציאות, אז מה צריך לכוון שם בשם הוי'? צריך לכוון את הצירוף הראשון של יב צירופי הוי' לפי האריז"ל (הצירוף הישר של חדש האביב), "ישמחו השמים ותגל הארץ", תפיסה אחרת לגמרי של י-ה-ו-ה. "הוי' אלהינו" – "יחיד הוא ויודע הכל", "הוי' אחד" – "ישמחו השמים ותגל הארץ", שמחה בכל העולמות, שמחה בטהרתה, שמחה ללא תנאי:

שמחה כללית למלא עולם [הוא רומז ששמחת ה' היא שמחה בכל העולמות, כי קורא לה' כאן 'מלוא עולם', "מלא כל הארץ כבודו". כנראה שיש קשר בין כבוד לשמחה[י]. כמובן גם רומז לביטוי ממלא כל עלמין. ממילא כשה' שמח יש שמחה בכל העולמות, כפי שכותב כאן:], וכשהוא שמח כל העולם בשמחה וששון [אם ה' שמח – כולם שמחים. אז דער רבי אלימלך טאנץ – טאנצען אלע חסידים. אם ה' שמח (בגילוי, כלפי חוץ) – יש שמחה וששון בכל העולמות. פירוש חדש לגמרי ל"והיה" – שמחה של ה'. איך זוכים לגילוי השמחה של הקב"ה? איך מגלים את השמחה הזו של ה'? על ידי שלומדים תורה למטה:], עקב תשמעון וגו' [מה זה "עקב תשמעון"? בעקבות לימוד התורה.].

מדת התורה – ענוה ושפלות ("עקב לצד גודל")

שני הפירושים האחרונים (כנגד חו"ב כנ"ל) גם אמרו ששייך לתורה, אבל לא קשרו למדה שהתורה נקנית בה. כאן אומר מה שהסברנו בקבלת הפנים:

ורמז בתיבת עקב מדת התורה [המדה שצריכה להיות אצל מי שלומד תורה – מי שרוצה להשיג תורה, מה המדה העיקרית? ענוה, מדת עקב. קצת פלא שלא מביא את הפסוק "עקב ענוה יראת הוי'", כמו שהזכרנו.], שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות,

מי זוכר את הביטוי הזה ממקום אחר בחז"ל? כאן מביא את הביטוי למעליותא, שהענו הולך עקב לצד גודל. אבל בחז"ל זו מדה של גסות רוח, של יוהרה. הרמב"ם כותב שתלמיד חכם צריך להתנהג בענוה, אבל שלא יחצין ויפגין, ושלא ילך עקב לצד גודל. פלא, ביטוי שהוא מכיר, ודווקא משתמש בביטוי שלפי חז"ל מראה על גסות רוח – ההיפך. מה צריך לומר? קודם כל על פי פשט, ואחר כל על פי דרוש.

על פי פשט צריך לומר שיש צווי דינים ב"עקב לצד גודל". אין הכי נמי, מי שמפגין את הענוה שלו, מחצין אותה, ההליכה עקב לצד גודל היא לגריעותא. אבל מי שאצלו זה בא לו בטבעיות, לא מתוך שויץ, זה בסדר וטוב. אם משבח זאת חושב שטוב – מתי? כשהוא באמת ענו. אם זה חיצוניות – גרוע ביותר. רואים שאותה הנהגה גופא יכולה להיות אמתית ויכולה להיות חיצונית ושקרית. הדבר הכי גרוע בחב"ד הוא 'חיצוניות'. הוא מדבר על הנהגה טובה, והגמרא והרמב"ם מדברים כאשר עושים דווקא, בחיצוניות. הדוגמה שם שכל כך רוצה להראות כמה שהוא ענו, עם העקב לצד גודל, שהוא נתקע בקיר, נתקע באבן, שכולם יסתכלו שכל כך ענו שכך וכך. זהו שויץ חיצוני לחלוטין.

ועוד אפשר לפרש את הביטוי "עקב לצד גודל" – עקב הוא לשון סוף, וגם משמע קטנות. יעקב, שנקרא על שם העקב – "וידו אוחזת בעקב עשו" – נקרא עקב על שם הקטנות, "כי קטן יעקב", "מי יקום יעקב כי קטן הוא", "קטנתי מכל החסדים", שלמדנו עכשיו באגרת הקדש. עקב מראה על ענוה וקטנות והמלה גודל היא לשון גדלות. אף עפ"י שזו אצבע האגודל ברגל, המלה גודל היא לשון גדול. יש פה איזה רמז שיכול להיות גם בענוה, וגם בו זמנית בגדלות – הוא עדיין בענוה, העקב שלו לנצד הגודל שלו, לא עוזב. גם בגדלות הוא נמצא במדת הענוה. גם כשהוא מקיים את הפסוק "ויגבה לבו בדרכי ה'" – השמיני שבשמינית הראויה לתלמיד חכם – הוא עדיין במצב של עקב.

בכל אופן, חידוש גדול שמשתמש בביטוי זה, כדי להסביר "והיה עקב". אומר שמדת התורה היא ענוה[יא], ואם הקב"ה יהיה שמח בי ("ישראל אשר בך אתפאר", לשון לבוש, "לכבוד ולתפארת", הקב"ה מתלבש בנו כאשר אנו עוסקים בתורתו ומקיימים מצותיו), על ידי לימוד התורה שלי – ממילא תהיה שמחה בכל העולמות.

[הפשט של עקב לצד גודל כאן לא שהולך בהדרגה, לאט לאט, לא קופץ למדרגות שלא שלו?] כתוב שיש צב ויש צבי. צריך להיות "רץ כצבי". מי שחסר לו ה-י, הבטול של החכמה, הוא רק צב – הולך לאט לאט. צריך לדעת גם לרוץ מהר. היום, כמו שיש תחרות מרוץ של ריצה ממש כך יש תחרות של הליכה מהירה בלי לרוץ, ועד"ז י"ל הליכה של עקב לצד גודל, בנחת אך במהירות, בבחינת "זריזות במתינות" של הבעל שם טוב.

השגת סתרי תורה – עד שער הנון – בזכות הענוה

ואז [בזכות הענוה והשפלות.] ישכיל לשמוע בלימודים [היינו כנ"ל שהענוה קודמת לתורה.], והוא אומרו תשמעון, גם בכנוי לנשמעים [לא שאתם "תשמעון", אלא שמדובר בדברי התורה שנשמעים לך. לא כתוב 'תשמעו', דהיינו רק אתם תשמעו, אלא "תשמעון". מה ההבדל? "תשמעון" היינו כמו 'תשמעו אותן' – הולך גם על הנשמע, ולא רק על השומע. זהו כמובן לא מוכרח על פי פשט, אבל דורש שתוספת נ סופית היא כמו 'תשמעו אותן'.],

לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקביים יתגלו לו ויבין סתרי תורה [אם אתה לומד תורה יתכן שאתה מאד מוכשר, מאד מחונן, שכל מבריק – אז "תשמעו", כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. אבל אם אתה רוצה לשמוע רזי תורה, את פנימיות התורה – כמו שאמרנו קודם, אם אתה רוצה לשדל את התורה שתגלה לך את מסתריה – זה רק על ידי "עקב", רק על ידי ענוה (הענוה, הקודמת ללימוד התורה, ממשיכה ממוחא סתימאה, מקור הרזין דאורייתא, המתגלים מעומק העל-מודע של הנפש, ששם מדת הענוה, "נעוץ סופן [עקב] בתחלתן [מוחא סתימאה]"). אז "תשמעון" – תשמעו את הדברים הפנימיים, הסודיים, של תורתנו הקדושה.].

ואפשר שרמז באות הנו"ן [הסופית, נ פשוטה.] שישיג הבן חמשים שערי בינה [כתוב שכל מט השערים – עד שער הנון ולא עד בכלל – הם השגות שבתוך סדר השתלשלות, בתוך הטבע, בתוך העולמות, אבל שער הנון הוא השגת האלקות ממש. גם משה רבינו לא השיג אותו בחייו. אבל כאן אומרים לך "והיה", עיקר השמחה של ה' יתברך ועיקר השמחה בכל העולמות, הוא כאשר תהיה כל כך בענוה ושפלות, בבטול, שבזכותן יתגלו לך כל חמשים שערי בינה, ראית האלקות.], ולדרך זה גזירת הכתוב היא תשמעון, שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה.

הפירוש האחרון – קוצו של י

זהו פירוש העולה על כולנה, כי עד כאן היו שמחות האדם וכאן שמחת הקב"ה שהוא "מלא עולם". איפה צריך להיות ביחס לפירושים האחרים? אמרנו שהפירושים האחרים הם י-ה-ו-ה, "והיה", וזה צריך להיות הכתר. גם מתאים, כי ן (שער הנון) היא גילוי הכתר (סוד "לפני שמש ינון שמו", השמש היינו "שמש הוי'", "הוי' בחכמה", ואילו הנון הוא לפני שמש) – גילוי הכתר באמא (שער הנון דחמשים שערי בינה), גילוי עתיקא באמא. אם רוצים לשמוע את הכתר, הסודות העמוקים, ה"רזין דרזין דאורייתא", תלוי בענוה ושפלות. אז ה' שמח בגלוי – יש שמחה בכל העולמות.

הלימוד מביא לשמירה וקיום

אם כן, בזה השלמנו רק את "והיה עקב תשמעון". צריך לסיים את הפסוק – לפחות שנלמד פסוק שלם:

ואומרו ושמרתם וגו' פירוש שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות ["והיה עקב תשמעון" היינו השכלה בתורה, ובזכותה "ושמרתם ועשיתם אותם" – "ישיג לשמור ולעשות", "ישיג" משמע גם בשכל ודם במעשה. בדרך כלל בחסידות "השכלה" ו"השגה" הן חכמה ובינה, אבל הכל לפי ערכין וכאן "השכלה" כוללת את כל החב"ד ואילו "השגה" היינו השגת התכלית בפועל ממש, "לשמור ולעשות". והיינו תורה לשמה, לשם "המעשה הוא העיקר", לומד על מנת לעשות.],

שהתורה מגנא ומצלא מן החטא (סוטה כא) שהיא השמירה [שומרת עליך שלא תפול בחטא, שומרת מהיצר הרע. שמירה היא חומה – התורה בונה מסביב חומה. כמו אשה טובה, שכתוב עליה "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה". אשה-חומה = שסה – עיקר השמירה הוא מפני מצות לא-תעשה. התורה היא חומה בפני היצר הרע, ובכך היא שומרת עלינו.], גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה ["ושמרתם" – מפני העבירות, "ועשיתם" – לעשות ביתר עז את מצוות עשה.].

ושמר וגו' – אומרו בתוספת וא"ו, ולפי משמעות הכתוב הוא גזירת הדיבור, והיה צריך לומר ישמור ה' וגו' [לכאורה כאן הוא סיום הדברים – שמירת ה' את הברית ואת החסד גו' – ולכן יותר טוב לומר 'ישמור ה'' (עקב כך וכך ישמור ה' לך את הברית גו'), "ושמר" משמע יותר דבר חדש.], ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה, לאחד מהדרכים שהגזירה היא עקב, ולאחד מהדרכים הגזירה היא תשמעון [מה הכוונה? שהשמחה היא או "עקב" או ב"תשמעון" – אז כבר יש משפט שלם, ואז נכון לומר "ושמר". אם עדיין לא היה תכל'ס היה צריך לומר 'ישמור', אבל כבר היה תכל'ס.], יבוא על נכון אומרו ושמר בתוספת וא"ו.

ב. מדרגות שונות בירושת הארץ

ההבדל בין כיבוש הארץ מצד השבועה לכיבוש מצד הזכות

חשוב שנלמד עד הסוף, כי כאן פירוש של שלמות הארץ – נושא שהוא ציפור הנפש של הרבי:

לך את הברית וגו' – קשה שמדבריו כאן משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו [כאן משמע שרק אם עושים כל מה שכתוב קודם ה' ישמור לנו את ההבטחה. אבל הוא מקשה:], וממה שאמר בפרשה זו עצמה (להלן ט ה) לא בצדקתך וגו' כי ברשעת וגו' ולמען הקים וגו', זה יגיד שהגם שאין להם צדקות [אלא ברשעת הגוים, וגם כדי שה' יקיים את השבועה שנשבע לאבות.] בהכרח שיקיים ה' את השבועה [ללא תנאי. שוב, כאן משמע שצריך "עקב תשמעון וגו'", אבל בהמשך הפרשה משמע שלא צריך שום דבר, שה' יתן לך את ההבטחה הטובה בגלל רשעת הגוים וכדי להקים את השבועה.], וזה לך האות כי לא בצדקתו בא וירש מה שירש [כי יש כאן גוים שמלאה סאתם, וה' הבטיח לנו את הארץ. עד כאן השאלה.].

ואולי כי כניסתם לארץ היתה בשביל שבועת האבות [לא צריך את הצדקות שלנו.], ותנאי ["והיה עקב תשמעון".] הוא הדבר אם ישמרו ויעשו ישמור ה' המתנה לעולם ועד [ווארט יפה. אם אנחנו לא צדיקים – בלשון המעטה, אפילו מאד לא צדיקים – ה' הבטיח להכניס אותנו לארץ, ה' הבטיח ה' יקיים. אז הוא חייב להכניס אותנו לארץ ולהוריש לנו אותה בגלל השבועה. אז מה כתוב כאן שדווקא "עקב תשמעון וגו'" אז "ושמר הוי' לך את הברית ואת החסד"? ישמור שהמתנה תשאר אצלנו לעולם ועד. תהיה מיד גאולה, ותשאר בידינו לנצח.], והוא אומרו כאן ושמר ה',

ההמשך, "לא בצדקתך", הוא במקרה הגרוע – כשאיננו צדיקים, בכל אופן ה' יקיים את השבועה ויביא אותנו לארץ וינחיל לנו את הארץ, אבל זה לא יחזיק מעמד ח"ו – אחרי כך וכך זמן ה' יגרש אותנו מן הארץ, אם אנחנו לא צדיקים. יש כאן שני פסוקים – הראשון בפרשה הוא המצב האידיאלי, "והיה עקב תשמעון וגו'" אז "ושמר הוי' אלהיך את הברית ואת החסד", לא תהיה גלות. אבל "לא בצדקתך" יתקיים בכל מקרה – ה' יתן לנו את הארץ אך אחר כך יוציא אותנו ממנה:

ואם לא ישמרו תהיה קיום השבועה בזמן המועט שנכנסו לארץ וישלחם לנפשם [ביטוי מענין, שקורא לגלות "וישלחם לנפשם", נפש לשון רצון, ישלחם לחיות, בגלות, לפי רצונם. "למה נקראה שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה", והיא שייכת למי שרוצה לעשות רצון קונו, אבל מי שאינו רוצה לעשות רצון קונו אלא רצון נפשו הבהמית המלאה תאוות העולם הזה אין מקומו בארץ הקודש אל בגלות ששם עושים כל עם ועם כרצונם המגושם.].

נחלת עשר עממין – בקיום רצון ה'

הגיע הזמן למנחה, אז נסיים מהר:

עוד יתבאר על זה הדרך, לפי שבהבטחת אברהם מצינו שאמר לו שני הבטחות, א', להוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ כנען דכתיב (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ודור רביעי ישובו הנה (שם שם טז) ב', לתת לנו מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות [מה שכתוב בברית בין הבתרים – שה' הבטיח ש"דור רביעי ישובו הנה" ויקבלו כל ארצות עשר אומות, כולל קיני-קניזי-קדמוני.].

והן עתה הגם שלא היו צדיקים כמצטרך כאומרו (להלן ט ה) לא בצדקתך וגו', אף על פי כן קיים ה' לבניהם הבטחה ראשונה שהוציאם ממצרים והביאם אל הארץ והנחילם שיעור המספיק [נתן שבע אומות, גבולות מצומצמים יותר. קודם היו שני דברים – להכניס אותנו לארץ ולהושיב אותנו בארץ. כעת עוד שנים – ה' הבטיח לנו להוציא אותנו ממצרים ולתת לנו ארצות עשר אומות. את ההבטחה להוציא אותנו ממצרים – קיים. לתת לנו ארצות עשר אומות – צריך להיות צדיקים, ולכן לא זכינו לזה עדיין.], והלא תמצא שאפילו שיעור הצריך להם [גבולות פרשת מסעי.] לא נחלו, שהרי בני יוסף עומדים [בספר יהושע.] וצווחים שלא הספיקה נחלתם [והוא אומר להם ללכת להר ולרשת אותו.] הרי שעדיין לא הגיעה לידם הבטחת מנהר מצרים עד נהר פרת ועשרה אומות [רחוק מא"י המובטחת לעם ישראל.], לזה אמר משה עקב תשמעון וגו' ושמר ה' וגו' את הברית וגו', פירוש לתת מנהר מצרים ועשרה אומות בשלימות [אם תשמעו תקבלו הכל. שוב, פירושים מאד חשובים.].

הברית והחסד – נחלת שבעת עממין ונחלת עשרה עממין (שהם כל העולם)

הוא מסביר עוד דבר חשוב. כתוב כאן "את הברית ואת החסד"[יב], והוא מסביר שחסד למעלה מברית – ברית היא מינימום, וחסד לפנים משורת הדין לגמרי, מקסימום:

או אפשר לומר כי על ז' אומות אומר את הברית, ועל תשלום העשרה הוא אומר ואת החסד, כי מתנת הג' [קיני קניזי קדמוני.] הוא חסד מופלא [קיני קנזי קדמני = ישראל כנודע, ויחד עם חסד מופלא = 770, אזי שלמות הארץ המובטחת נעשית בית משיח.] שהם מלבד ארץ כנען

[כעת אומר משהו עוד יותר מופלא – שהקדמוני אינו רק עשו הראשון, ארץ אדום של אז, אלא כל ארצות מלכות אדום איך שיתפשטו בכל הדורות – לא רק הקדמוני של אז – בכל העולם, ובעצם אומר לתת לנו את כל העולם:] והמשכיל על דבר יראה כי הם כללות רוב העולם, כי אדום עמון ומואב הם פינה גדולה [חלק גדול וחשוב.], ומה גם לדבריהם ז"ל שאמרו (יומא י) עתידה מלכות אדום שתתפשט בכל העולם מעתה יש במתנה זו [של קיני-קניזי-קדמוני.] כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד [שכולל את כל העולם. והרמז: "עולם [כל העולם כולו] חסד יבנה [כאשר ינתן לישראל]"], ותדע שכן הוא, שהרי עדיין לא זכו ישראל להבטחה הנזכרת [סימן שלא קבלנו את החסד בכלל, רק את הברית.], ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל עליון לנו גוים רבים [רואים כמה שהוא היה 'משלנו' – שכל התפלות שלנו הן שנירש כבר, סוף כל סוף, את כל העולם כולו.].

זכות עצמו וזכות אבות

עוד ירצה על זה הדרך, עקב תשמעון וגו' לא תצטרכו לזכות בטוב ה' ובחסדו מצד שבועת האבות, אלא [אם אתם תשמעון.] תזכו מצד עצמיכם לשמור ה' לכם הברית וגו' שנשבע לאבותיכם, כי אינו דומה הבא לזכות בשביל עצמו כמו לזכות בשביל אבותיו [פירוש חב"די מובהק – עבודה בכח עצמו. אם אתה מקבל בזכות אבות בסדר, בדיעבד. גם אם הרבי מוציא אותך ידי חובה זה בדיעבד. לכתחילה צריך שאתה תעשה.] והוא שדקדק לומר לך את הברית ולא אמר ושמר לך ה' אלהיך וגו', שנתכוון להסמיך תיבת לך עם תיבת הברית [ששמורה לך, בזכות עצמך.] להעירך לדברינו ולדרך זה אומרו ושמר, פירוש שכל הבטחות ה' ואין צריך לומר בריתו [הברית היא קטנה ביחס לחסד.], הם בטוחים ושמורים לעולמי עד.

ודברים אלו כנים הם, שהלא אברהם זכה לכל הכבוד לצד מעשיו, ואם ישראל ישמרו תורת ה' למה יגרעו לבא בכח זכות אבות [למה צריך זכות אבות? זכות אבות היא בדיעבד. אך אם נשמור וכו' נזכה "לך" – לא בזכות אבות, אלא לך בזכות עצמך. הסיפור המפורסם של המגיד שנשרף הבית, ובו ספר היחוס שלהם, ואמו בכתה – אמר לה לא לדאוג, שממנו יתחיל ספר יחוס חדש.], ואדרבא שלהם גדול משל אבותיהם, כי הם עמדו על הר סיני [בעוד אברהם, יצחק ויעקב לא עמדו על הר סיני.], וגם היותם מצווים בתורה ובמצות, מה שאין כן האבות שלא נתנה להם התורה, ומעתה גדול כח הבנים כשיטיבו מעשיהם מכח האבות [זהו הדיוק של "לך [את הברית ואת החסד]". "הוי' אלהיך לך את הברית ואת החסד" (1644, 12 פעמים 137) עולה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – פסוק של "עושין רצונו של מקום", כנודע, המזכה בנחלת עולם, ארץ שרצתה לעשות רצון קונה.].

שלמות הז"א ועלייתו בעתיקא

יש כאן שני חידושים מופלאים – שהחסד הוא קיני-קניזי-קדמוני, שבעצם כולל כל העולם, ואם נקיים את "והיה עקב תשמעון", עם השמחה וכל הפירושים, נקבל זאת תיכף ומיד ממש, "אין 'והיה' אלא לשון מיד". דבר שני – "לך את הברית" לכתחילה. זכות אבות טובה דיעבד, לגאולה שיש אחריה גלות, אבל בשביל גאולה שאין אחריה גלות צריך עבודה בכח עצמך.

והנה, מה ש"גדול כח הבן מכח האב" הוא סוד "ז"א [הבן] בעתיקא [שמעל או"א] אחיד ותליא" ועד ל"ז"א ועתיקא כולא חד". שלמות הארץ כולל הקיני הקניזי והקדמוני היינו שלמות "עשר ספירות בלימה" (סוד "תֹלה ארץ על בלימה" בגימטריא בראשית – בשביל התורה שנאמר "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", סוד הקדמוני, ובשביל ישראל, שעל ידי שמירת התורה ראויים ישראל לרשת את כל הארץ כולה, כאשר עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות כו'). הפירוש שקיומנו בארץ תלוי בשמירת התורה כו' (אחרת ה' יכניס אותנו לארץ לקיים את שבועת האבות אך אח"כ יוציא אותנו ממנה) היינו כנגד שלמות הז"ת (כאשר עוד לא זכינו לקיני קניזי וקדמוני, ודוק).



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] במדבר יא, כה.

[ג] ובדרך מליצה: "דאגה בלב איש ישחנה" – איך ניתן להשפיל את הדאגה בלב על כך שאיני שלם בקיום התורה והמצות? רק על ידי "ודבר טוב ישמחנה" – אין עצה אחרת, רק לקיים את אותו "דבר טוב" שחסרת, אזי "ישמחנה", ראוי לשמוח.

[ד] ממוצע "שוב יום אחד לפני מיתתך" ו"שמח מאד ביום מיתתך" עולה 1369, 37, הבל-יחידה, ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

[ה] הגם שיסוד אמא קצר ומסתיים בתפארת ז"א בסוד "בינה לבא", היינו מה שאור ההתבוננות של אמא-בינה מגיע עד למדת הרחמים בלב, סוף ה"מורגש" שבנפש, אך החסדים והגבורות שבאמא מתפשטים בה"ק דז"א ונכללים ביסוד, סיום ה"מוטבע" שבנפש, והיינו סוף השמיעה דאמא, "והיה עקב תשמעון" עד שהעקב, עקבי נו"ה, ישמע ויקיים. והוא סוד "שמעון ולוי [בני לאה, בינה] אחים" – שמעון מגיע עד ליסוד ואילו לוי עד התפארת, והסימן: שמעון-יסוד = אהיה פעמים הוי', ג"פ יעקב, ותפארת = לוי במשולש.

[ו] סוד האוירא בקבלה, שבו מאיר שם סג ועם ה-י של ישראל, שם ה'חיה' שבתוך האוירא כידוע, היינו סוד סיג, "סיג לחכמה...". ידוע שיוצאים מהסוכה כדי ללמוד תורה – "אורייתא מחכמה נפקת", סוד האות י – באוירא, כמו שמבאר סוד זה רבי לוי'ק אביו של הרבי.

[ז] על דרך זה – 'סיג לחכמה שמחה' = תענוג, חדוה-חיה ברבוע! שתיקה-שמחה = 1168 = 16 פעמים חכמה!

[ח] משיחשמחה בטהרתה = 1332, יהלום לו = "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות, "היהלום שבכתר". והוא עולה "ואתחנן אל הוי' בעת ההוא לאמר" ששווה "עת לעשות להוי' [הפרו תורתך]", וד"ל.

[ט] שמחה בכל העולמות = 962 = יחידה פעמים הוי', סוד מילוי שם סג כנודע (הוי' בתוספת חלק המילוי העולה יחידה), מקור השמחה, כאשר 'בכל העולמות' כולל גם את עולם התהו שנשבר ונתקן על ידי השמחה בטהרתה.

[י] כבוד-שמחה משלימים לשכינה, הפירמידה של י. בכל ארבע רמות המספר, כנגד ארבעת העולמות אבי"ע, 'כל העולמות', כבוד-שמחה – 385 70 34 7 = 496, 31, אל, במשולש = מלכות, סוד השכינה.

[יא] והרמז: "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" – עת ר"ת ענוה תורה, קודם ענוה ואח"כ תורה, משא"כ "הפרו תורתך" כאשר אין עמה ענוה. "לעשות" היינו לתקן, צריך לתקן את שם הוי', תיקון לשון לבוש, להלביש את שם הוי' על ידי ענוה-תורה, ואז הוי' אותיות "והיה" לשון שמחה יתגלה בכל העולמות.

[יב] "את הברית ואת החסד" ר"ת אהוה, שם הטובברית = לו פעמים טוב, "אך טוב וחסד". גם בפסוק הראשון של בראשית רשום שם אהוה – "את השמים ואת הארץ".

בפסוק שלנו ישנם ששה פעלים: והיה תשמעון ושמרתם ועשיתם ושמר נשבע = 3672 = ו פעמים ברית, הערך הממוצע של כל מלה, שהוא נא פעמים חסד, ודוק. ארבעת הפעלים של החלק הראשון של הפסוק = 2704 = בן, הוי' הוי', ברבוע, הממוצע שלהם הוא 676, הוי'-והיה ברבוע. שני הפעלים של החלק השני של הפסוק = 968, הרבוע הכפול של 22. "והיה... ושמר" = 572 = 22 פעמים 26, סוד כו-כב, "דרך כוכב מיעקב", ודוק.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com