בע"ה

ג' מנחם-אב ע"ט – כפר חב"ד

היחוד ב"אלה הדברים"

שיעור אור החיים פרשת דברים (א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנתם ניגון היום לפני הלימוד? לפני כל שיעור צריך ניגון, כל סדר.

נגנו שאמיל.

פרשות "אלה"-"ואלה"

אלה הדברים וגו' אלה מיעט הקודם,

מתחיל כמו שהתחיל בתחלת "אלה מסעי"[ב]. מה הפרשה הראשונה בתורה שמתחילה "אלה"? [אלה המשפטים?] שם הפוך, מתחיל "ואלה המשפטים"[ג], ורש"י מביא שם את הכלל "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים" – "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".

בכלל, כמה סדרים בתורה מתחילים במלה "אלה" וכמה ב"ואלה"? מה הפעם הראשונה? "אלה תולדֹת נח"[ד] – גם שם האור החיים מסביר מה "אלה" בא למעט. איזה עוד פרשה מתחילה "אלה"? "אלה פקודי המשכן"[ה] – הפרשה האחרונה של חומש שמות (וגם שם הוא מסביר מה "אלה" בא למעט).

לגבי "ואלה" – מה הפרשה הראשונה שמתחילה כך? "ואלה המשפטים" היא האחרונה. הראשונה היא פרשת תולדות – "ואלה תולדֹת יצחק"[ו], בא להוסיף על הראשונים. חומש שמות מתחיל "ואלה שמות בני ישראל"[ז] – כל החומש מתחיל כך. חומש דברים מתחיל "אלה הדברים" וחומש שמות "ואלה שמות". אם כן, כמה פרשות אלה/ואלה יש בתורה? 7 – תופעה של "כל השביעין"[ח] – ארבע פרשות "אלה" ושלש פרשות "ואלה".

הראשון לפי סדר התורה הוא "אלה תולדת נח" והאחרון "אלה הדברים". כל "אלה" הוא בגדר "התחלה", בחינת חכמה, "ראשית הגילוי". לפי זה, אפשר לפרש שארבע "אלה" היינו ארבעה מוחין דאבא, וכנגדם שלש "ואלה", שבאו להוסיף על הראשונים, היינו שלשה מוחין דאמא, כידוע, ודוק. ורמז: "אלה תולדת נח" "אלה פקודי המשכן" "אלה מסעי בני ישראל" "אלה הדברים"[ט] עולה 2701, חכמה במשולש, העולה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", "'בראשית' בחוכמא"[י], ראשית הגילוי של כל התורה כולה!

בכל אופן, הדיוק שלו הוא המלה "אלה" בראשית החומש. כאן נראה – גם משהו אופייני לאור החיים – שעל פסוק אחד, עם שאלה אחת, הוא מביא כמה וכמה פירושים שונים. אחרי שנראה את מגוון הפירושים צריך לנסות לסדר אותם בהתבוננות.

פירוש ראשון: רק "אלה" נאמרו "מפי עצמו"

התוכחה שבמצוות משנה תורה

פירוש לפי שאמר אשר דבר משה שהם דברי עצמו [התורה מדגישה שמשה דבר את הדברים האלה. כתוב[יא] שהחומשים הראשונים נאמרו למשה "מפי הגבורה" והחומש הזה, משנה תורה, הוא "מפי עצמו" של משה רבינו.], שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה',

מהלשון כאן משמע שכל תוכן הספר הוא תוכחה. משמע מכאן שאפילו המצוות הן תוכחה. יש בחומש דברים שני ענינים – הרבה תוכחה, עם סיפור כל החטאים שעשו בני ישראל במדבר, וגם חזרה על המצוות. הספר נקרא "משנה תורה" לא על שם התוכחה, אלא על שם חזרת משה על המצוות. תוך כדי שהוא חוזר הוא גם מחדש הרבה דברים, אבל בעקרון זהו "משנה תורה" – חזרה על המצוות. יש אומרים[יב] שהחזרה על המצוות היא עיקר התוכן ויש אומרים[יג] שהתוכחה היא עיקר התוכן. כאן הוא אומר שהתוכחה היא העיקר, ומשמע שגם המצוות הן חלק מהתוכחה – יש ממד של מוסר השכל במצוות.

רוב המצוות במשנה תורה הן "בין אדם לחברו" – המצוות כמו קרבנות, שהן "בין אדם למקום", היו קודם. רוב המצוות כאן הן חלק מהמוסר, ומוסר הוא תוכחה – 'תהיה בן אדם'. לפני שמשה רבינו מסתלק הוא מוכיח אותנו להיות בני אדם. כאן הוא מוכיח אותנו על כל החטאים, אבל לא הדור שעומד כאן עשה את החטאים – אבותיהם עשו את החטאים. הדור הקודם, דור המדבר, כולו מת – אלה הימים האחרונים של משה רבינו, כמו שיסביר תיכף – והם חטאו, "אבות אכלו בֹסר"[יד]. עיקר המוסר השכל הוא להיות בן אדם, לתקן את ה"בין אדם לחברו" – אך גם "בין אדם לחברו" הן מצוות ה' והעובר עליהן הוא "עובר פי ה'".

"מפי עצמו" לעומת "מפי הגבורה"

בכל אופן, הדגש שמשה מפי עצמו אמרו, ולכן כתוב "אלה":

ואמרו ז"ל (מגילה לא:) קללות שבמשנה תורה [שאומרים תמיד לפני ראש השנה, כמפורש שם בגמרא[טו].] משה מפי עצמו אמרן [בניגוד לקללות שבתורת כהנים, שאמר משה "מפי הגבורה".], ואפילו מה שחזר ופירש מאמרי ה' הקודמין [החזרה על המצוות, על פי פשט.], לא נצטוה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים [כותב זאת מאד חזק – מדגיש שכל החומש הזה הוא מעצמו. לכן "אלה" ממעט, שלא כמו הקודמים.].

וחש הכתוב [שנטעה] לומר כי כדרך שאמר משה מפי עצמו דברים כאלה כמו כן במאמרים הקודמין [בחומשים הקודמים.] אמר משה מפי עצמו איזה דבר [אפילו אות אחת.], לזה אמר אלה הדברים, פירוש אלה לבד, הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן, בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה.

עד כאן הפירוש הראשון שלו על "אלה הדברים". אין אף אחד שאומר חריף כמוהו את החילוק בין ארבעת החומשים הראשונים לחומש דברים. הרבה חילוקים נאמרו בין החומשים – בכל אופן הכל מה', כפשוט – והרבה דיו נשפך דווקא על האוה"ח הזה[טז], שאולי פירושו הכי חזק בתורה.

יש מי שאומר[יז] שאכן אמר מפי עצמו, ואז ה' אמר לו לכתוב זאת ולכלול את דברי עצמו בספר התורה – משה רבינו נשא נאום וכל כך מצא חן בעיני ה' שאמר לו שיכתוב זאת כחלק מ"תורת הוי'"[יח]. זהו סימן לתלמיד טוב.

תוספות אומרים[יט] ש"מפי עצמו" היינו "וברוח הקדש", אבל כל הנביאים נבאו ברוח הקדש – לא מיוחד לנבואת משה רבינו. יש מאמרי חז"ל[כ] חריפים על מי שאומר אפילו על אות אחת בתורה שלא ישר מפי הקב"ה, ואף על פי כן הוא כותב זאת בצורה חדה ביותר.

החלוקה בין ארבעת החומשים הראשונים לחומש דברים – שהקודמים "מפי הגבורה" ואילו חומש דברים "מפי עצמו" – היא דעת אביי בגמראיא. יש מסורת[כא] בשם אדה"ז שלבעש"ט יש את הראש של אביי, הסברות של אביי. החילוק כאן הוא חילוק של אביי – קשור לראש של הבעש"ט – כמה שחריף, שאומר שממש מפי עצמו אמר, יש בו משהו מאד חסידי, שצריך לדבר עליו עוד הרבה.

פירוש שני: רק "אלה" דברים קשים לכל ישראל

עוד ירצה להגיד הכתוב שכל ארבעים שנה שהיה משה רועה ישראל במדבר לא דיבר להם קשות, זולת אלה הדברים הוא שדיבר קשות [כפי שאמר קודם שעיקר החומש הוא תוכחה – דברים קשים. "אלה הדברים אשר דבר" – הדגשה כפולה. היו בחיים שלו דברים קשים שדרשו תוכחה, אבל עד כאן לא הוכיח כך את כולם יחד. מה זאת אומרת? שעד כאן הוא כבש את תוכחתו. גם רש"י אומר[כב] שהצדיק מוכיח רק בסוף ימיו.],

והגם שמצינו שאמר להם (במדבר כ י) שמעו נא המורים, לא אמר דבר זה לכללות ישראל, אלא לחלק אחד שהיו מורים הוראה [וכך כל פעם, הוכיח חלק מהעם שחטא – אבל לא כלל את כל עם ישראל בתוכחתו, שעם כולם צריך לדבר קשות.], וכן אמרו בספר הזוהר[כג] [שהיו מורים הוראה.], אבל לכל ישראל לא דיבר קשות זולת אלה, והוא מה שדקדק לומר אל כל ישראל, פירוש אל כולם הוא שלא דיבר קשות אלא אלה, אבל לקצתן ימצא שדיבר קשות חוץ מאלה.

זהו פירוש שני מה ממעט ה"אלה". הפירוש הראשון – שממעט שקודם הכל היה "מפי הגבורה" ורק כאן "מפי עצמו". פירוש שני – עד כאן לא דבר קשות עם כל עם ישראל.

פירוש שלישי: תוכחה ב"אלה" ימים

עוד ירצה לרמוז חשבון ימים אשר הוכיח לישראל שהם במספר אלה [יש פה גימטריא. הוכיח אותם שלשים וששה ימים.], וכן מוכיחים הכתובים כי בא' לחודש שבט [בשנה האחרונה, שנת הארבעים. התחיל לדבר רק חדש וכמה ימים לפני הסתלקותו.] התחיל לדבר אליהם דכתיב (פסוק ג) בעשתי עשר חודש באחד לחודש, והוא נצפן [מלה יפה – אומרים 'הסתלק' או 'נפטר', אבל "משה רבינו לא מת"[כד] אלא רק נצפן.] בז' באדר (סוטה יב:) הרי ל"ו, כמספר "אלה" שבהם דיבר הדברים של התוכחות האמורים בענין.

איך הוא עושה את החשבון? בפשט מוציא את יום ההסתלקות – ל ימי חדש שבט ו-ו ימי חדש אדר, וביום ההסתלקות כנראה היה עסוק מדי בשביל להמשיך להוכיח אותם. או, אפשר לומר, שאמנם לפי הלוח שלנו – הקבוע תמיד – חדש שבט תמיד מלא, אבל אז היה לפי הראיה, ואם חדש שבט היה חסר יש לו ימים כולל ז' אדר. בכל אופן, יותר נראה שהפירוש הראשון הוא הנכון – ששבט ל ימים ואדר עוד ו ימים, סה"כ אלה ימים.

הפירוש השלישי הוא מסוג אחר – מסביר את ה"אלה", אך לא מסביר בפירוש מה בא לפסול. לפי ההסבר הראשון שאמרנו, "אלה" בא לפסול את היום האחרון – בו הסתלק ולא הוכיח אותם, היה עסוק. איך שלא נחשב, העובדה ששמר את החדש האחרון ועוד כמה ימים כדי להוכיח אותם ממעטת את כל הימים הקודמים. מתי הסתלקה מרים? היו שלשה אחים שהוציאו אותנו ממצרים – מתי הם התחילו להצפן-להעלם? התחיל ממרים, כמעט שנה לפני כן – ב-י' ניסן[כה]. אחר כך אהרן בר"ח אב[כו], כמה חדשים אחריה. עכשיו עוד כמה חדשים הלאה. כנראה מאז שמרים הסתלקה משה רבינו מרגיש שיומו מתקרב – כבר היה יכול להתחיל להוכיח. אבל – לא! הוא חכה אחרי מרים ואחרי אהרן, ורק סמוך להסתלקות – חדש פלוס – הוכיח. אם כן, אפשר לומר שמיעט את הימים האלה – שלא היה יותר לפניהם – או למעט את היום האחרון כנ"ל.

פירוש הרביעי: "אלה הדברים" ולא דברים בטלים

עוד ירמוז על דרך מה שאמרו בגמרא (יומא יט:) אמר רבא [השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר] ודברת בם ולא בדברים בטלים [כפי שאנו אומרים לפחות פעמיים בכל יום, בקריאת שמע, "ודברת בם"[כז] – שצריך לדבר רק בדברי תורה.] עד כאן, מכאן שאסור לדבר זולת בדברי תורה ויראה [כמו שיש שמירת העינים יש גם שמירת הלשון, שהיא לא רק שמירה מדברים אסורים ממש – כמו לשון הרע ורכילות – אלא זהירות לא לדבר שום דבר חוץ מדברי תורה ויראה. מהם דברי יראה? לחזק מישהו – לעשות מבצעים, להחזיר בתשובה. חוץ מדברי תורה ויראה לא צריך לפתוח את הפה בכלל.],

והודיע הכתוב כי משה רבינו עליו השלום אלה הם הדברים אשר דיבר כל ימיו מעצמו [חוזר לפירוש הראשון, שדבר "מפי עצמו" – מה שבא לו. כעת נותן עוד פן, עוד ממד, שכל מה שדבר כל החיים היה כיוצא בזה – דברים דומים, דברי תורה ויראה, ולא שום דבר אחר. מה בא למעט? שלא היתה לו אף פעם שיחת חולין בחיים. אפשר לקשר זאת גם למה שהיה פרוש מן האשה[כח], מהתשעה קבין של שיחה שניתנו לאשה[כט].], לבד הדברים אשר צווה מה' לדברם, הא למדת שקיים [משה רבינו, יותר מכל היהודים מאז ומעולם.] ודברת בם,

ודבריו אלה כל רואה [כל קורא בחומש דברים.] יעיד כי כולם דברי תורה וחכמה ומוסר [קודם היה כתוב תורה ויראה, אם כן יראה הולכת עם חכמה ומוסר. איך אני יודע? "אם אין יראה אין חכמה"[ל] – יראה עילאה, ירא בשת[לא]. מוסר הוא יראה כפשוט – יש יראה תתאה, מוסר כמו יראת הענש, ויראה עילאה, היראה של חכמה עצמה, ירא-בשת. לפי הקבלה יש עוד דרגה של יראה – פנימיות החכמה היא גבורה דעתיק, מקור היראה והבטול במציאות.].

אם כן, זהו פירוש מיוחד ביותר – "אלה הדברים" בא להעיד שמשה רבינו קיים בשלמות כל ימי חייו "'ודברת בם' ולא בדברים בטלים".

פירוש חמישי: "אלה הדברים" שאין כיוצא בהם

עוד ירמוז על זה הדרך אלה פסל כל הדברים חוץ מאלה, שאין מדריגה שוה לדברים אלו [גם קצת הפוך מהפירוש הקודם שכל ימיו דבר דברים דומים לדברים אלה, וחוזר לאיך שפרש "אלה מסעי" – עיקר הווארט שלו, הדבר הראשון שאמר, ש"אלה מסעי בני ישראל" פוסל את כל המסעות שבעולם, שאין כיוצא בהם, מסעות אלה הם באין ערוך לגבי כל המסעות שבעולם. כך מפרש גם כאן – השאיר זאת לפירוש החמישי. בפירוש הקודם היה משמע שכל דברי משה במשך כל חייו היו באותה רמה, וכאן אומר שאין כיוצא בדברים האלה, גם ביחס למה שמשה בעצמו אמר קודם. אם נחבר את שני הפירושים, אומר שיש לדברים האלה חיצוניות ופנימיות – בחיצוניות כל חייו היה "'ודברת בם' ולא בדברים בטלים", אבל בפנימיות דברים אלה הם באין ערוך לכל הדיבורים שבעולם, ולכן ה' קבע אותם בתורה.],

ונתן הכתוב טעם מעלתם [אחרי שפסל את כל שאר הדיבורים בעולם הכתוב נותן טעם למה.], א' אשר דבר משה מצד מעלת המדבר שאין כמוהו עליון [מצד המדבר "אין כיוצא בו".] כמו שהעיד ה' לב' אחיו ככתוב בתורה [בסוף פרשת בהעלתך[לב], שה' אמר להם שאינם כמוהו.] (במדבר יב, ה), [אמנם, אם רק מצד שהוא מדבר – כך היה גם בכל דבוריו הקודמים. לכן מוסיף:] ב' אל כל ישראל [ביטוי שהזכיר גם קודם, שרק כאן התוכחה היתה ל"כל ישראל".] מצד מעלת הנדבר אליו אומה שלימה ["מבחר מין האנושי", בלשון הרמב"ם[לג], מדבר אל כל האומה – "כל ישראל" – לכן אין כדברים האלה בכל הדיבורים שבעולם.].

ורמז עוד באומרו אל כל ישראל, פירוש לא לישראל שהיו נמצאים נגלים שם בדור ההוא לבד היו הדברים, אלא לכל ישראל אשר שם היו ואשר עתידין להיות [כמו שכתוב בסוף החומש – "את אשר ישנו פה עמנו עֹמד היום... ואת אשר איננו פה עמנו היום"[לד].], כי תורה שם משה בדבריו עליונים אלו [אף ש"מפי עצמו" היינו תורה, ותורה היא הוראה נצחית לכל הדורות, שייך לספירת הנצח כמו שיתבאר.], ועל כל ישראל לקיים כל דבר הכתוב בדברים אלה [בחינת הוד, להודות לדברים אלה ולקיים אותם בפועל.], הרי שאין דברים בעולם במדרגה שוה לדברים אלו, והוא מאמר אלה הדברים, פירוש ואין דומה להם [בדיוק כפי שפירש על "אלה מסעי".].

הקבלת הפירושים למדות הלב

עד כאן. כמה פירושים יש? חמשה פירושים. נעשה מהם סדר, התבוננות – טוב גם בשביל לזכור וגם בשביל להבין יותר לעומק. היות שיש לנו חמשה פירושים, נמקם את כולם בלב. "אלה הדברים" – לו, התכללות של ו"ק – רומז שהכל צריך להיות כאן בתוך הו"ק:

לאיזו ספירה שייך הפירוש הראשון – עיקר החידוש, שמדגיש מאד שחומש זה נאמר "מפי עצמו" של משה ולא מפי ה', בניגוד לחומשים הקודמים שבהם ח"ו לומר שאפילו אות אחת היא לא מפי ה'? אמרנו שכמה שהפירוש הראשון נשמע רחוק, הוא הפירוש הכי חסידי – ויש עוד הרבה מה להסביר בענין. איפה אדם הוא, בלשון החסידות, 'עצמי'? בתוך הלב, איפה העצם של האדם? הכל "מפי הגבורה" וכאן "מפי עצמו". ה'אני' הוא אוני – "כֹחי וראשית אוני"[לה]. ה'עצמי' הוא היסוד, "צדיק יסוד עולם"[לו] – אם אתה צדיק באמת אתה 'עצמי'. כמו רבי אייזיק מהומיל, שאף על פי שהיה חסיד של הרבי היה 'עצמי'. גם משה רבינו, אף על פי שהוא חסיד של הרבי שלו – הקב"ה – יכול גם להיות 'עצמי', לומר דברים מפי עצמו. תכונת ה"צדיק יסוד עולם" מתחזקת מאד לפני הסתלקותו – שהוא מתעצם עם עצמו, היסוד שלו.

מה הפירוש השני? תוכחה, שאין כמוה, לכל ישראל – פשוט ששייך לגבורה (גם מה שכבש את תוכחתו עד כה – "איזהו גבור הכובש את יצרו"[לז]).

הפירוש השלישי – הגימטריא של "אלה" ימים בהם אמר את הדברים. אלה עולה 6 ברבוע, חצי חסד. נאמר בצורה אחרת – אם הוכיח אותם אלה ימים, השל"ה הקדוש אומר[לח] שמספר ימים צריך להכפיל כי בכל יום יש לילה ויום, "ויהי ערב ויהי בקר"[לט]. לכן את קריאת שמע, אף שהיא מצוה אחת, אומרים פעמיים בכל יום[מ] – מוחין אחרים. אם רצוף, במשך "אלה" ימים, הוא דבר איתם – היו חסד עונות. לא כתוב כאן, אבל אני מבין מעצמי, שהוא צמצם לטובה – השאיר את כל התוכחה להיות מרוכזת ב-אלה ימים, חסד עונות. לכן אני מבין שיש פן של חסד בימים מר"ח שבט עד ז' אדר (ולא עד בכלל).

הפירוש הרביעי הוא "ודברת בם" – מלמד אותי שמשה רבינו כל חייו דבר רק "כיוצא באלה הדברים", למעט כל סוג אחר של דברים, שהוא אף פעם לא דבר משהו אחר. לאיפה מתאים "ודברת בם"? כל הדברים האלה לא מפורשים, רק התבוננות שלנו. "ודברת בם" שייך לתפארת. זו תפארת משה רבינו – השבח הכי גדול שלו בחיים – ועל פי קבלה[מא] שרש הדבור, "כתר מלכות", נאצל מאחורי התפארת. דברים מפוארים הם דברי תורה ויראה, דברי תורה חכמה ומוסר. יש גם רמז מפורסם במלה "בם" – "ודברת בם" – שהיא ר"ת שתי התורות, שבכתב ושבעל פה. תורה שבכתב מתחילה ב-ב של "בראשית" ותורה שבעל פה מתחילה ומסיימת ב-מ, "מאימתי... בשלום". נקודת המגע והחבור בין שתי התורות היא בדיוק הדבר הזה – תפארת פנים ואחור. התורה שבכתב היא התפארת, הפנים, והמלכות, התורה שבעל פה, יוצאת מאחורי התפארת. זהו סוד "ודברת בם", בנקודה זו. זהו גם השבח המפואר ביותר של משה רבינו – מדתו שלו (מה ש"משה מלגו ויעקב [תפארת, עמוד התורה] מלבר"[מב]).

אחרון חביב הוא מה שאומר שאין כיוצא דווקא בדבורים האלה, הם ב"אין ערוך" ביחס לשאר כל הדבורים שבעולם, כולל גם דברי משה עד כה. מה נשאר? נצח והוד. הוא אומר שיש שני טעמים – מטעם המדבר ומטעם הנדבר. המדבר הוא משה רבינו, שמקומו במדות נצח, ומטעם הנדבר היינו כל עם ישראל, "אומה שלמה", שהיא ההוד שמקבל מהנצח. יש פה יחוד של "איהו בנצח – איהי בהוד"[מג] – יחוד יחודי לגמרי, שלא היה ולא נברא. נצח והוד הם שם צבאו-ת – "הוי' צבאות" ו"אלהים צבאות".

כך היה נראה לי לכוון את הפירושים האלה של בעל אור החיים הקדוש על "אלה הדברים". ולסיכום:

רמזי הפסוק

נסיים בגימטריא של החלק הראשון בפסוק (עד כאן מפרש האוה"ח בכל חמשת הפירושים הנ"ל) – "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל". כמה שוה? צריך לבוא עם מחשבון... הוא עצמו התחיל לעשות גימטריא מהמלה "אלה". כל החלק הראשון של הפסוק עולה 1971. יש בו 27 (זך) אותיות, והנה 1971 הוא כפולת 27 – ממוצע כל אות הוא חכמה, מדת משה רבינו, "מן המים משיתהו"[מד]. הוא חכמה עילאה – חכמה היא אצילות והוא אצילות דאצילות. כל החומש הזה, שהוא "מפי עצמו", הוא מפי עצם החכמה. שני המרכיבים – 27 ועוד 73 – הם כבר שלמות של 100, יפ"י (ההפרש ביניהם בגימטריא מאה). "אלה הדברים" = 297 = 11 פעמים 27, "אשר דבר משה אל כל ישראל" = 1674 = 62 פעמים 27.

עוד משהו יפה: שמונה המלים בתחלת הפסוק מתחלקות לחמש ("אלה הדברים אשר דבר משה") ושלש ("אל כל ישראל") – נצח והוד (משה והעם). גם באותיות – 18 ו-9 אותיות, "שלם וחצי". רק "אל כל ישראל" עולה 622. ראש וסוף כל שמונה המלים עולים 622. כלומר, אותה חלוקה חוזרת כאן פעמיים, משה ("אלה הדברים אשר דבר משה") ההוא כאן הפנימיות של הכל, אמצעי התבות, ו"אל כל ישראל" המסגרת, כח המשפיע בתוך כח המקבל.

רק שבע המלים הראשונות של החומש – "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל" = 1430 = הכל פעמים הוי' וכו'. יש ב-7 מלים אלו 22 אותיות (יחס של פנימי למקיף, כנודע[מה]), והנה 1430 הוא כפולת 22 – ממוצע כל אות הוא 65, שם אדנ-י ב"ה ("כשם שאני נקרא"[מו]). וכך מבואר בספרי הקבלה[מז] שארבעת החומשים הראשונים הם כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה ואילו חומש דברים, "משנה תורה", כנגד שם אדנ-י!

שש המלים הראשונות (שש הוא השרש של "אלה", סוד הו"ק) – "אלה הדברים אשר דבר משה אל" (שלש האותיות האחרונות הנן אותיות "אלה") = 1380 = 4 פעמים 345, משה = משה "פנים ואחור" – מ מש משה משה שה ה!

אלה כמה רמזים יפים בפתיחת משנה תורה, ש"משה מפי עצמו אמרם".