חיפוש בתוכן האתר

סינתזת הבינוני (1) - אור לכ"ה סיון ע"ט – אהל יצחק ואסתר, גבעת שמואל הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ה סיון ע"ט – אהל יצחק ואסתר, גבעת שמואל

סינתזת הבינוני (1)

השיעור השבועי – פרשת קרח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור ראשון בסדרה בת שלשה שיעורים, אי"ה, פותח הרב את נושא היסוד של התורה שבכתב של החסידות – ספר התניא, הנקרא גם "ספר של בינונים". אדמו"ר הזקן מחדש כי הבינוני אינו רק 'נקודת אמצע' על הציר בין הצדיק והרשע, אלא שהצדיק והרשע הם שתי דמויות הפכיות – תזה ואנטיתזה – שהבינוני הוא סינתזה ביניהן.

השיעור ניתן בפרשת קרח, המהוה נקודת-פתיחה להתבוננות. פרק א עוסק במהותה של "מחלוקת שהיא לשם שמים" – מחלוקת שתכליתה יחוד-זיווג בין הדעות ולידת סינתזה אמתית – ובדמותו של קרח כמייצג יסוד המחלוקת בבריאה (שסופו לעלות ממקומו הנפול).

פרק ב מתבונן בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה בטעם בריאת הרשעים בעולם – מתמונת ראי המבהירה לצדיקים שגם הם פגומים, דרך השוואה שמבליטה ומרוממת את הצדיקים ועד לאתגר-עבודה עבור הצדיקים.

פרק ג מתמקד במאמר איוב, "בראת צדיקים בראת רשעים", שמביא אדה"ז בתחלת התניא – מתמודד עם הטענה שאין מה לצטט אותו שהרי בטעות יסודו, מרחיב בלימודו מהמקור ומסביר כיצד אדה"ז מתייחס אליו, וגם מרחיב במקור נוסף בגמרא בו אותו הביטוי מצוטט בידי רבי יוחנן מפיה של בתולה יראת חטא.

פרק ד עוסק במבנה היסודי של עולם התיקון – ימין-שמאל-אמצע (תזה, אנטיתזה וסינתזה) – מעמיק בתוכנו ובעיקר מרחיב ברמזיו.

פרק ה חותם בעוד התבוננות ביחס למדות שמאי והלל, בעלי המחלוקת לשם שמים.

א. מחלוקת לשם שמים

"לשם שמים" – חבור המלכות והתפארת

חז"ל מלמדים אותנו בפרקי אבות ש"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח וכל עדתו"[ב]. "לשם שמים" הוא ביטוי חשוב ביותר – כל מה שאנחנו עושים בחיים, לאו דווקא מחלוקת, צריך להיות לשם שמים ("כל מעשיך יהיו לשם שמים"[ג]). מה פירוש "לשם שמים"?

האריז"ל מסביר[ד], ביחס ל"מחלוקת לשם שמים", כי "לשם שמים" היינו חיבור ה"שם"-המלכות ל"שמים"-התפארת (הכוללת אש ומים במיזוג נכון), על דרך "בכל דרכיך דעהו"[ה] – חבור (דע) ה תתאה של שם הוי', ה"שם", ל-ו, התפארת-השמים[ו]. צריך לעשות זיווג קוב"ה ושכינתיה, והסדר הוא "לשם שמים" – לעלות משכינתיה ולחבר לשמים, לקוב"ה. זהו פירוש פשוט וחשוב ביותר – שכל מעשינו יהיו "לשם שמים", למטרה זו.

לאור זאת, מהו דבר שאינו לשם שמים, כמחלוקת קרח וכל עדתו? מסבירים[ז] שהיא שייכת למי שרוצה שהשם יהיה דבר נפרד בפני עצמו ולא יתחבר לשמים. הרי אנשי קרח, עדת קרח, היו "אנשי שם"[ח]. בדור הפלגה כתוב "ונעשה לנו שם"[ט] – רצו את ה"שם" לעצמם, לעשות לעצמם שם. את "ויקח קרח"[י] תרגם אונקלוס "ואתפליג קרח", וכתוב[יא] שקרח שייך לדור הפלגה – "ואתפליג". במחלוקתו הוא חלק והפריד בין המלכות לז"א, רצה שהמלכות תהיה בפני עצמה – שהממשלה (הדמוקרטיה שהוא רצה) תעמוד לכשעצמה, בלי צורך להתחבר לצדיק, ספירת היסוד, או לקוב"ה, התפארת.

זהו הפשט הראשון ב"לשם שמים" וב"שאינה לשם שמים".

מחלוקת מחוללת זיווג

כוונת הלל ושמאי, במחלוקת שביניהם, היתה שדווקא מתוך המחלוקת יוולד הזיווג שנקרא "לשם שמים", ואז "סופה להתקיים" – היחוד "לשם שמים" מתקיים מתוך המחלוקת. כך כל מחלוקות חז"ל שהן לשם שמים – מתוך המחלוקת נולד יחוד, "דעהו", גם בין בעלי המחלוקת.

סוד המחלוקת דקדושה, מחלוקת לשם שמים, הוא "את והב בסופה"[יב] – אהבה ושלום בסוף[יג]. אהבה ושלום נולדים דווקא מתוך המחלוקת לשם שמים, מחיבור הקצוות והדעות השונות. הרי אנחנו, עם ישראל, "כשם שאין פרצופיהן שוין זה לזה כך אין דעותיהן שוות זה לזה"[יד], אבל סגולת המחלוקת לשם שמים למזג ולחבר את כל הנשמות יחד.

"סופה להתקיים" בסינתזה

בפילוסופיה המודרנית – במאתים השנים האחרונות – אחד המושגים החשובים, שהוא בעצם מושג טהור מהתורה, הוא תזה-אנטיתזה-סינתזה: קודם יש תזה, אחריה אנטיתזה ובסוף, אם מצליח, יש סינתזה. מי שלמד קצת פילוסופיה יודע למי מיוחסת הדיאלקטיקה הזאת. דבר פשוט, לפיו קודם יש עמדה ראשונה – נקרא לה ימין. מיד נולדת עמדה הפוכה, מחלוקת – אם אתה אומר ככה אני אומר הפוך, תכונה יהודית מובהקת, איפכא מסתברא – עמדה שמאלית. אבל אם זוכים, אם המחלוקת היא לשם שמים, מגיעים ליחוד – סינתזה. זהו בעצם הפירוש הפנימי ל"סופה להתקיים".

שואלים מפרשי המשנה[טו] – מה פירוש "סופה להתקיים"? הרי "הלכה כמאן" – כשיש מחלוקת אי אפשר ששתי הדעות תתקיימנה יחד. לכן אף על פי ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – כפי שיצאה בת קול לגבי מחלוקת ב"ה וב"ש – הרי "הלכה כבית הלל"[טז].

יש מפרשים[יז], לפי דברי האריז"ל[יח] שלע"ל הלכה כבית שמאי, שכעת הלכה כבית הלל ולעתיד לבוא הלכה כבית שמאי – שתי הדעות סופן להתקיים, כל אחת בזמנה. אומר הרבי[יט] במאמר אחד שלא די בכך כ"סופה להתקיים" – צריך את שתי הדעות יחד. לכן, אומר הרבי, שיהיה זמן לעתיד לבוא – דבר שקשה לתפוס – שההלכה תהיה כל כך במזיגה נכונה, של תפארת-שמים, ששמאי והלל יתמזגו לגמרי. תהיה סינתזה אמתית בין הלל ושמאי, היות שלכתחילה המחלוקת היתה "לשם שמים", ובעת ובעונה אחת תתקיימנה שתי הדעות המנוגדות – "סופה להתקיים".

קרח – סוד הרקיע

בפרשתנו, פרשת קרח, יש תופעה יפה ודי נדירה – במאמרי חב"ד[כ] מצטטים את הנועם אלימלך על תחלת הפרשה[כא]. הוא כותב שמחלוקת קרח היא סוד הבריאה שה' ברא ביום השני של מעשה בראשית – "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים"[כב].

כבר בזהר[כג] יש יסוד לדבריו שמקור המחלוקת – יכול להיות לשם שמים וגם שלא לשם שמים – הוא ביום שני למעשה בראשית. ב"יום אחד" של מעשה בראשית הכל אחד[כד] – אפילו מלאכים אין – ואין דעות מנוגדות. ביום שני יש כבר מלאכים[כה], וכנראה ביניהם כבר יש מחלוקת – מחלוקת בין מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש[כו]. ממיזוג האש והמים יוצאים שמים. בכל אופן, הרקיע בתחלה עושה מחלוקת בין מים למים – "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", בין המים התחתונים למים העליונים.

זו בריאת המחלוקת ב"מעשה בראשית", אבל תיכף נאמר שסוד המחלוקת הוא ה"מעשה מרכבה" שבתוך ה"מעשה בראשית" – המחלוקת היא שרש ומקור מעשה מרכבה. מציאות ללא מחלוקת היא "מעשה בראשית" – הכל טוב ויפה, כך ה' ברא את העולם, "האלהים עשה את האדם ישר"[כז]. כדי להגיע לסוד העמוק יותר, "מעשה מרכבה", צריך מחלוקת שתכליתה ימין-שמאל-אמצע. נפתח בגימטריא הראשונה, רמז ידוע, ש"מעשה מרכבה" שוה ימין-שמאל-אמצע. רק כשיש ימין, כשהשמאל קם כמתנגד לו והמחלוקת מגיעה, אם היא לשם שמים, ל"את והב בסופה", לסיתנזה-תפארת – יש מעשה מרכבה בשלמות.

כשהרבי הצ"צכ מביא ומסביר את הנועם אלימלך הוא אומר שקרח עצמו הוא סוד הרקיע. מה הקשר בין קרח לרקיע? כמעט אותן אותיות. אם במלה רקיע נחבר את ה-י וה-ע נקבל פ, במספר קטן ח – רואים שיש קשר הדוק. האותיות המשותפות ב-קרח ו-רקיע הן קר (בהיפוך הסדר). קרח עצמו הוא הרקיע של יום שני במעשה בראשית, "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" – עליו רמוז במעשה מרכבה "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה"[כח] ובסוד שאלת ה' לאיוב "מבטן מי [יסוד אמא[כט]] יצא הקרח"[ל].

"צדיק כתמר יפרח"

ה' ברא את הרקיע וודאי הוא טוב, טוב מאד. על קרח לעתיד לבוא כתוב "צדיק כתמר יפרח"[לא], ס"ת קרח[לב]. בעולם הזה הוא רשע, אבל יבוא דור שקרח יודה למשה רבינו, ועוד יותר – יתמזג עמו[לג]. הדעה של עדת קרח – אותיות דעת קרח – תתמזג בדעה ההפוכה, דעת משה רבינו, שהוא הדעת של כללות נשמות-עדת ישראל[לד]. בדור שקרח יודה הוא יוכל להתמזג ולהתחבר.

משה רבינו הוא ה"שמים" וקרח הוא ה"שם", ורצון ה"שם" לבוא מעצמו להתחבר עם ה"שמים", ה"תורה מן השמים"[לה] של משה רבינו, הוא סימן של ביאת המשיח. עליו לקוות ולצפות ליחוד של משה וקרח ולפעול למענו. אז יתקיים "צדיק כתמר יפרח", ס"ת קרח – מהפסוק גופא רואים שהוא הפך לצדיק. עד עכשיו אני מכיר אותו כרשע, ופתאום הוא צדיק – "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".

אם כן, תיקון קרח הוא חשוב מאד, תיקון משיחי. חייבים את קרח, שהרי "לא ידח ממנו נדח"[לו]. הוא ועדתו אבדו – האדמה פצתה את פיה ובלעה אותם, "ויאבדו מתוך הקהל"[לז]. הוא 'מקרה אבוד' (קרה-קרח מתחלפים), אבל מקרה אבוד בגימטריא משיח (מקרה שוה משה ואבוד שוה אחד – על משה להוסיף לעצמו אחד ואז נעשה משיח, כמבואר בדא"ח[לח], והדבר משתקף אצל קרח כמקרה אבוד, ודוק) – חייבים להוציא אותו מהגיהנם לפיה נפל. כשנוציא אותו נראה שהוא בכלל לא רשע, אלא "צדיק כתמר יפרח", מתוך האדמה שפצתה את פיה ובלעה אותו (קרח הוא גלגול קין, שכאשר הרג את הבל אחיו פצתה הארץ את פיה לבלוע את דמיו, בסוד 'פצה תחת פצה' כמבואר בספה"ק[לט]). גם עכשיו הוא צועק מתוך הגיהנם "משה אמת ותורתו אמת"[מ] – מצדיק את הדין ובכך מתחיל להיות צדיק.

טעותו של קרח

מה הטעה אותו? כתוב[מא] שקרח פקח היה, וטעה כי ראה ברוח הקדש שלו את כל השושלת שיצאה ממנו, עד שמואל, השקול כנגד משה ואהרן[מב]. 'יוצאת ממני שושלת של גדולה – מי ששקול כנגד שני הגדולים האלה, המלך והכהן הגדול יחד, כד משמרות משוררים לפני ה' בבית המקדש וספר תהלים עם מזמורי בני קרח – ואני אשתוק?!'. כמה שקרח היה פקח – הוא לא ראה עד הסוף. כפי שמביא רש"י בחומש – הם עשו תשובה. סימן שאם קרח יעשה תשובה – והוא יעשה תשובה – הוא יהפוך לצדיק הכי גדול, "צדיק כתמר יפרח".

לעתיד לבוא השמאל יעלה מעל הימין, וקרח רצה כך בעולם הזה. הוא השמאל-הלוי ורצה שכבר יתקיים "הכהנים הלוים"[מג] – לעתיד לבוא הלוים יהיו כהנים[מד], כמו שלעתיד לבוא יפסקו כבית שמאי. אכן, בעולם הזה שמאי קבל בשמחה, בחיוך, את "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל", כי גם עכשיו הוא פועל לשם שמים.

בכל אופן, הווארט הראשון הוא שהמחלוקת מתחילה מהרקיע, והרקיע הוא קרח עצמו. אחר כך יש הבל וקין – הבל הוא משה רבינו וקין הוא קרח[מה]. אז קם קרח-קין והרג את אחיו הבל, ועכשיו הוא שוב רוצה להרוג אותו – בדעות, בויכוח פילוסופי וגם פוליטי-מעשי. אחרי קין והבל, הגלגול הבא הוא דור הפלגה. כל דור הפלגה הוא עדת קרח – "נעשה לנו שם", נפריד את השם-המלכות, את הממסד הדמוקרטי, מהזיקה לספירות העליונות, שהן הצדיק-היסוד וקוב"ה-התורה, הסמכות התורנית, שהיא התפארת. אם כן, יש כאן ארבעה שלבים-גלגולים: רקיע, קין, פלג[מו], קרח[מז].

ב. בשביל מה יש רשעים?

הבחירה החפשית וחוקי ההסתברות

ממשיך הנועם אלימלך ואומר: למה ה' ברא רשעים? בשביל מה הוא צריך אותם? הרי הוא לא אוהב רשעים – הוא "חפץ במעשיהם של צדיקים" ו"לא חפץ במעשיהם של רשעים" בלשון חז"ל[מח] – אז בשביל מה יש אותם בעולם?

לכאורה, ה' לא ברא רשעים, שהרי יש בחירה חפשית – "צדיק ורשע לא קאמר"[מט], כמובא בעמוד הראשון בספר התניא. מה הכוונה שה' ברא רשעים? הוא ברא עולם עם יצר הרע. אמנם יש בחירה חפשית, אבל גם חוקי ההסתברות הם בריאה של הקב"ה. ה' לא גזר על אף אחד בפרט שיהיה רשע, כפי שכותב הרמב"ם[נ], אבל יש חוקי ההסתברות, ואם יש יצר הרע שעובד טוב, עם הרבה כח ומרץ – מסתבר שיהיו הרבה רשעים.

נועם אלימלך: הרשעים מסירים קטרוג מהצדיקים

למה ה' ברא עולם בו מן ההכרח, לפי ההסתברות – המתממשת לעינינו בפועל – יהיו הרבה רשעים? בשביל מה טוב לברוא אותם? הוא כותב שבריאת הרשעים טובה מאד: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך"[נא], ובזכות הרשעים ומעשיהם הלא-טובים ה' מצדיק את הצדיק ושולל ומבטל את המקטרג עליו.

כמו שה' ברא יצר טוב ויצר רע הוא גם ברא סנגור וקטגור. על כל צדיק מסתכלים, והרי אנחנו בעולם הזה – אנחנו לא מלאכי השרת, לא פרפקט, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[נב], לכל אחד יש חטאים. כמו שמסופר על איוב[נג], כך על כל צדיק בא השטן ואומר לקב"ה – הצדיק שלך, שאתה חושב שהוא צדיק, באמת רחוק מלהיות בסדר, הוא בכלל לא צדיק. הוא מקטרג עליו כדי שלא יצליח להמשיך שפע ברכה לעולם. יש בצדיק פגם, חסרון, וכמו בספר תורה – חסרון פוסל את כל הספר. בשל נקודת החטא פוסל המקטרג לגמרי כל צדיק, במיוחד לפי תורת הבעש"ט[נד] שנקודת החטא קיימת בכל דבר טוב שהצדיק עושה – שום דבר ואף אחד בעולם הזה לא מושלם.

איך אפשר לבטל את הקטרוג על הצדיק? רק על ידי הסתכלות על מעשי הרשעים. ההשוואה יוצרת הבחנה כל כך גדולה, מן הקצה אל הקצה, שמצילה את הצדיק – הרשע מציל את הצדיק מן הקטרוג.

"נתתי כפרך מצרים"

לאור זאת הוא מסביר את הפסוק "נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך"[נה]. יש לו ווארט יפה, ש"כֹפרך" לשון כפירה – לא רק שבמעשה הצדיק יש קצת חטא, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אלא אפילו טפת כפירה. הפלא ופלא. היות שבמה שאתה ישראל, הצדיק, עושה יש איזה "כפרך" – נקודת כפירה – בראתי "מצרים" להשוואה. ההסתכלות על מצרים, כופרים גמורים ועובדי עבודה זרה, תציל את ישראל.

אז יתקיים "כוש וסבא תחתיך" – לא רק שהם תחתיך-במקומך, אלא תחתיך ממש, נשתלט על כל העולם. ה' משוה בינינו לבינם, ואם אנחנו צדיקים כמיטב יכולתנו – עם כל חטאינו, עם כל הכפירות שלנו, כל הכופר (גם מלשון כפור וקרירות – "מבטן מי יצא הקרח וכפר שמים מי ילדו", בכל אחד ואחד, גם בצדיק, יש קרח קטן, וכפי שעוד יתבאר בהמשך השיעורים אי"ה, שהוא קר חזק, גם קר חשוך, ומתוך הקרירות לעניני קדושה הוא נעשה חם לעניני ה"לעֻמת זה"[נו]) – אנחנו צדיקים גמורים ביחס למצרים, כוש וסבא. לכן הם ינתנו תחתינו בפועל ממש, כלומר עם ישראל ישלוט על כל העולם כולו. כך הוא מסביר.

בעש"ט: הסתכלות על הרשעים משמחת הצדיק שזכה

אם כן, יש פה הסבר חשוב – בירור פרשת קרח, אבל שייך לכל השנה כולה – למה יש רשעים בעולם. מישהו זוכר משהו דומה אצל הבעל שם טוב? הנועם אלימלך נקרא בעש"ט קטן – מה אמר הבעש"ט הגדול בדיוק באותה שאלה? משהו דומה, אבל לא אותו דבר. הוא אומר[נז] שדווקא הצדיק מסתכל על מעשי הרשעים, וכאשר הוא רואה את הרשע וחש שב"ה איני אחד הרשעים, איני מאלה שהם היפך הטוב – יכולתי להיות אחד מהם, לא בזכותי ומכח עצמי ה' לא עשני אחד מהרשעים (על דרך "שלא עשני גוי"), הכל סיעתא דשמיא, מתנה מן השמים, "תן לו משלו שאתה ושלך שלו"[נח] – הוא מתמלא שמחה ותענוג. לפי הווארט הזה, הרשעים טובים כדי לתת לצדיק – "ועמך כלם צדיקים"[נט] – שמחה בעבודת ה' שלו, שיוכל לעבוד את ה' בשמחה. כדי להבליט את האור צריך את האנטי, את הצל, החשך.

ממשיך ומסיים הבעש"ט שההתבוננות בתועלת שהרשע נותן לצדיק כל כך חזקה, שכמעט העליתי את כל הרע – כמעט הפכתי אותו לטוב. הבעש"ט משתמש בביטוי מקורי שהוא המציא – "הרע כסא לטוב"[ס]. היות שהרע מרומם את הטוב, הרע הוא כסא לטוב. זו כוונה כשאומרים "הכל" – כמו "שהכל ברא לכבודו" – הכל ר"ת הרע כסא לטוב (הרע כסא לטוב בגימטריא הכל שמח – עם שמחה מחבקים את הכל, כולל הרע, ומעלים אותו לקדושה). בהתבוננות שהרע כסא לטוב, הרשע כסא לצדיק – במודע של הרשע "רשע מכתיר את הצדיק"[סא] ו"צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו"[סב], אבל בלא-מודע "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו"[סג]. השטן בא ונשק את רגלי מי שדרש ששטן לשם שמים נתכוון, לימד עליו זכות. שוב, זו התבוננות ש"הרע כסא לטוב", התבוננות כה חזקה שכמעט מטהרת ומקדשת ומעלה את הרע לגמרי – מכלילה את הרע בתוך הטוב, אין רע אם אני מבין שהרע הוא כסא לטוב. עד כאן הווארט של הבעל שם טוב.

שני פירושי הבדלה

בכל אופן, הצד השוה בין שני הפירושים – של הבעש"ט ושל הנועם אלימלך – הוא שצריך לראות את הרע בפרספקטיבה הנכונה, בהשוואת הרע לעומת הטוב. בלשון ספר יצירה, "הטוב מבחין את הרע והרע מבחין את הטוב"[סד]. צריכים לראות אותם עומדים בעימות, כמו תזה ואנטיתזה, הטוב הוא הימין והרע הוא השמאל, אבל מתוך העימות – "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – יוצא משהו טוב מאד. אם כן, שני הפירושים האלה הם פירושים של הבדלה. הבדלה היא מחלוקת, רקיע, "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים". פירוש הבעש"ט הוא הבדלה – כמה כיף לי שאיני רשע – וגם פירוש הנועם אלימלך הוא הבדלה, שבגלל הרשע ה' מבטל את הקטרוג מהצדיק ובסוף נותן את הרשע תחת הצדיק, "כוש וסבא תחתיך" בזכות "נתתי כפרך מצרים" (ממש "הרע כסא לטוב", אך הוא לא משתמש בביטוי).

האם יש עוד פירושים – בעבודת ה' לפי החסידות – למה ה' ברא רשעים בעולם? זו שאלה פתיחת הנועם אלימלך על הפרשה, שמצוטט בדא"ח של חב"ד, ויש עוד שני פירושים חשובים. יש לנו שני פירושי הבדלה, אך לפי הבעש"ט בכל עבודת ה' צריכה להיות הכנעה-הבדלה-המתקה[סה] – צריך לפחות פירוש אחד של הכנעה ופירוש אחד של המתקה מדוע ברא ה' את הרשעים.

אז התמונה תהיה מושלמת, ואפשר יהיה ממש לצאת במחול עם כל הרשעים והצדיקים – "ועמך כלם צדיקים", רשעים, הכל סינתזה אחת של נשמות עם ישראל, ואפילו רשעי אומות העולם, מצרים וכוש וסבא, "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[סו]. יבוא יום, לו אנו מצפים, בו כולם יצאו במחול יחד.

פירוש ההכנעה – הזולת כראי

מה תשובת ההכנעה בעבודת ה' לשאלה למה יש רשעים בעולם? למה יש בעם ישראל קרחים (העושים בעם ישראל קרחה – חלל ומקום פנוי, מתוך תפיסת המוטעית שהצמצום כפשוטו – כדרשת חז"ל[סז] על קרח), מנגדים למשה רבינו? יש פירוש אחד, שאמור להיות טבעי אצל כל מי שטעם טפת טעם חסידות, שכל מה שאני חווה, רואה ושומע הוא בהשגחה פרטית – כמו מראה בה ה' מראה לי דברים נסתרים, דברים בלא-מודע של עצמי. אני רואה פתאום מישהו עושה משהו לא טוב – בשביל מה ה' שלח לי חויה זו בהשגחה פרטית? כדי שאראה שבעצם היא קיימת בי עצמי[סח].

הרשע הוא מראה בשביל שהצדיק יכניע עצמו ביותר, בהכרה שאני כמוהו – כל מה שיש אצלו בגסות יש אצלי בדקות. בלי הרשע לא הייתי מגלה זאת אף פעם. חייבים את הרשעים בשביל ללמד אותי שגם אני רשע – זו תועלת עצומה של רשעים, ברוך ה'. שלא אחשוב שאני צדיק. זהו ההסבר הראשון, הפירוש של ההכנעה.

פירוש ההמתקה – הרשע הוא עבודת הצדיק

מה פירוש ההמתקה? פירוש פשוט, דוגמת הווארט הידוע[סט] בליל הסדר אודות הושבת הבן החכם-הצדיק ליד הבן הרשע – "אחד חכם ואחד רשע"[ע]. למה לא לשים את הרשע בסוף? למה מקרבים ומצמידים אותו לצדיק? דווקא בליל הסדר – זמן יציאת מצרים, הלילה היחיד בשנה בו אומרים הלל שלם בלילה ("לילה כיום יאיר"[עא], חשכת הרשע כ"אור צדיקים ישמח"[עב]) – יש סגולה מיוחדת הנותנת כח והשראה לבן החכם, הצדיק, להחזיר בתשובה את הרשע שיושב לידו.

בשביל מה יש רשעים בעולם? בשביל לתת עבודה לצדיקים, שיהיה להם מה לעשות בעולם. מה יש לצדיק לעשות בעולם הזה? מוטב שילך ישר לעולם הבא, מגיע לו! בשביל מה הוא נמצא כאן למטה, בעולם הזה? בשביל להחזיר את הרשעים בתשובה, "שסוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[עג]. "ועמך כֻלם צדיקים", וכל אחד מאתנו מקבל השראה כדי להאיר את פניו, את נשמתו, ליהודי רחוק – לקרב רחוקים. לשם כך יש רשעים – הם פשוט 'חמר גלם' לעבודת הצדיקים.

שני פירושי ההבדלה – שני קצוות בממוצע

אם כן, עלו לנו פירוש הכנעה מובהק – יש רשעים כדי שאדע שגם אני רשע. בכך צריך להתחיל כל התהליך; פירוש המתקה מובהק – יש רשעים כדי שיהיה לצדיקים מה לעשות, למלא את תפקידם בהחזרת הרשעים בתשובה, קירוב הרשעים; ושני פירושי הבדלה, של הבעל שם טוב ושל הנועם אלימלך. למה צריך שני פירושי הבדלה בין ההכנעה להמתקה? לפי הכלל הידוע, בכל ממוצע נדרשות שתי בחינות – אחת שנאחזת בקצה הראשון ואחת שנאחזת בקצה השני. אם כן, צריך להיות משהו בהבדלה שקשור להכנעה ומשהו בהבדלה שקשור להמתקה. לכשנתבונן, זהו בדיוק היחס בין שני הפירושים האלה:

פירוש הנועם אלימלך הוא הקשר להכנעה שבתוך ההבדלה. לכתחילה, גם בלי ראיית הרשע, הצדיק אינו צדיק – "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", יש בתוכו איזה רשע קטן[עד]. אבל כדי להצדיק אותו, להבדיל אותו, לרומם אותו – לבטל את הקטרוג שמעליו – נצרך הרשע ממש, שהחשך שלו יבליט את אור הצדיק, "אמרו צדיק כי טוב"[עה], "וירא אלהים את האור כי טוב"[עו]. מתוך החשך והצל של הכסיל – כסיל שוה צל בגימטריא – נראה אור הצדיק. זו הבדלה שיש בה פן-ממד של הכנעה.

מה לגבי פירוש הבעש"ט? הצדיק מקבל תענוג ושמחה מתוך השוואה לרשע – איפה אני ואיפה הוא. לא בזכות עצמי, אבל ה' זכה אותי להיות במקום יחסית הרבה יותר טוב, אם כן אני מתמלא שמחה. עם אותה שמחה גופא אוכל בהמשך לתקן את הרשע, להעלותו ולהחזירו בתשובה. אף שהוא לא אומר זאת בפירוש, הוא רומז לכך בווארט שלימוד הזכות על הרשע מעלה אותו. מכאן הדרך לא רחוקה להעלאתו גם במודע ממש – לצאת אליו, לדבר אתו, לקרב אותו, שהבן החכם יקרב את הבן הרשע. אם כן, פירוש הבעש"ט הוא בפירוש דוגמה יפהפיה לחלק ההבדלה ששייך להמתקה, בתור הכנה להמתקה האמתית – לחבר ולקרב אותו.

ג. "בראת צדיקים, בראת רשעים"

הבינוני כסינתזה

למדנו ארבעה פירושים-מענות לשאלה למה ה' ברא רשעים בעולם. אמרנו שהוא לא ברא ממש, כי יש בחירה חפשית, אבל לפי הסתברות ודאי יהיו רשעים – כפי שרואים בפועל. בכל אופן, בעמוד הראשון בתניא מביא אדמו"ר הזקן עוד מאמר חוץ מ"צדיק ורשע לא קאמר" – מאמר איוב ממסכת בבא-בתרא[עז], שאומר לרבונו של עולם "בראת צדיקים, בראת רשעים", מאמר מפורש שה' בורא אותם. אדמו"ר הזקן שואל – "והא צדיק ורשע לא קאמר"!

שני המאמרים מובאים כחלק מהצעת השאלה היסודית של כל ספר התניא, התורה שבכתב של החסידות – הכל מתחיל מדיון בהגדרות הצדיק והרשע, והבינוני על שמו נקרא כל ספר. מיהו הבינוני על שמו נקרא "ספר של בינונים"? הסינתזה. כל ספר התניא הוא מעשה מרכבה, בגימטריא ימין-שמאל-אמצע. יש תזה, הצדיק; אנטיתזה, הרשע – בכל אחד משני הקצוות האלה יש שתי בחינות, "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור", "רשע גמור" ו"רשע שאינו גמור" – ומהות הבינוני, הסינתזה.

תפיסת הבינוני כסינתזה היא חידוש. זהו הנושא שלנו גם השיעור הערב, ובע"ה גם בשני השיעורים הבאים – איך לתפוס נכון את הבינוני, החידוש של אדמו"ר הזקן, ולהבין, לאור דברינו, שהוא ה"מחלוקת לשם שמים". ה' ברא את הצדיק והרשע לשם מחלוקת לשם שמים, כדי שמזיווגם יוולד הבינוני של התניא.

נעשה הפסקה של כמה ניגונים ואחר כך נמשיך – נתחיל את הנושא הכללי שלנו.

טענת איוב לחוסר השגחה פרטית

אמרנו שבעמוד הראשון של התניא אדה"ז מביא את מאמר איוב לה', "בראת צדיקים, בראת רשעים", ומקשה ממאמר חז"ל – לגבי המלאך הממונה על ההריון, שאומר על הטפה אם יהיה חכם או טפש, עשיר או עני וכו', אבל – "צדיק ורשע לא קאמר". המלאך לא מכריז אם יהיה צדיק או רשע כי לא נתון בידיו – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"[עח], נתון לבחירה החפשית של האדם. הוא מקשה מהסתירה בין שני המאמרים וכל הספר בא ליישב את הסתירה.

כתוב במפרשי התניא[עט], שאחד מגדולי המנגדים – לא כתוב מי, אבל אם בחב"ד אומרים 'אחד מגדולי המנגדים' כנראה זהו מישהו חשוב – הקשה על אדה"ז: איך אתה מביא את מאמר איוב? הרי בפירוש כתוב בגמרא שם שאיוב לא האמין בבחירה חפשית, חשב שהכל גזור מהשמים!

מה המאמר השלם? איוב אומר לקב"ה – מאשים את ה' שמענישו כשלדעתו לא מגיע לו – "בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן, בראת גיהנם, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך". אין מי שיכול להציל מידך – הכל גזרה מן השמים. מה פירוש "בראת שור פרסותיו סדוקות"? סימן של בהמה טהורה. השור לא זכאי, לא מגיעות לו מחיאות כפים שהוא טהור – כך בראת אותו. בראת את החמור כשפרסותיו קלוטות, הוא לא מפריס פרסה – אז הוא בהמה טמאה, כך בראת אותו. כמו שבראת שור שפרסותיו סדוקות ובראת חמור שפרסותיו קלוטות, כך בראת ג"ע וגיהנם, וכך גם בראת צדיקים ובראת רשעים – אין מי שמעכב בידך, אף אחד לא יכול לשנות, זהו הטבע שה' ברא. אחד נברא טהור ואחד נברא טמא – השור נברא טהור והחמור נברא טמא. כך "בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין".

מההשוואה משמע שהצדיק הוא כמו השור, שפרסותיו סדוקות, ואילו הרשע הוא כמו החמור, שפרסותיו קלוטות. שור הוא לשון שרי, לשון היתר, וחמור לשון חומרא, מחמיר, כמו 'אלו מתירין ואלו מחמירין' – ימין ושמאל, הלל ושמאי בשרש, במקור. אין מי שמעכב בידך – כמו שבראת שני מקומות שונים ומנוגדים, גן עדן וגיהנם, גן עדן מקום טוב למשה ואהרן וגיהנם מקום טוב לקרח ועדתו, שפצתה הארץ את פיה והם נפלו לתוכה לגיהנם. מה הקשה אחד מגדולי המנגדים? איך אתה כותב בתניא את טענת איוב כלפי הקב"ה? הרי הוא לא האמין בבחירה חפשית ואנחנו כן מאמינים, כפי שענו לאיוב!

תבלין התורה ו"נשים במאי זכיין"

בכלל, בכל מהלך ספר איוב משמע שאיוב צודק יותר מחבריו (כדמוכח מתוכחת ה' לרעיו של איוב בסוף), עד שבא בסוף אליהוא בן ברכאל והוכיח את כולם – את איוב וחבריו. כאן מקרה בולט שהחברים ידעו יותר טוב מאיוב, שהם צדקו והוא לא – הוא לא האמין בבחירה חפשית והם הוכיחו אותו ("אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל"[פ]) ש"ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין"[פא]. לכל אמירה מביאים פסוק מאיוב. איוב אומר שהכל נגזר ("על דעתך כי לא ארשע ואין מידך מציל"[פב]), והם אומרים שלא נגזר – אפילו שהקב"ה נתן לך יצר הרע חזק, אתה יכול להנצל ממנו על ידי תורה תבלין[פג].

יש מי שמפרש יפה: מה לגבי נשים, שעל פי פשט אינן מצוות בתלמוד תורה – מה אשה עושה עם היצר הרע שלה? אפשר לומר שאולי לאשה אין בכלל יצר הרע... בכל אופן, מה היא עושה? איזו בחירה חפשית יש לה להנצל מהיצר הרע? יש מחשובי האחרונים[פד] שמפרש כך את מאמר חז"ל "נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן"[פה]. במה האשה זוכה? בהתמסרותה לתורה במשפחה – כשהיא שולחת את הבעל ללמוד תורה, מחכה לו שיחזור מאוחר בלילה מבית המדרש ומחנכת את הילדים ללמוד תורה – היא זוכה לכתר תורה בדיוק כמו הבעל. הוא מפרש "זכיין" לא רק כזכיה בשכר עולם הבא, כפי הפשט, אלא כמו "זכיתי" בלשון חז"ל ("לא זכיתי" בהגש"פ), במובן של נצחתי. "נשים במאי זכיין?" – באיזה כח הן מנצחות את יצר הרע? בהתמסרותן ללימוד התורה של הבעל והבנים.

כמובן, שעכשיו, כאשר אנחנו בעיצומה של המהפכה השלישית – מבין ארבע המהפכות[פו] – לימוד תורה לבנות בדיוק כמו לבנים, כבר לפי הפשט מתקיים בנשים "ברא הקב"ה יצר הרע ברא תורה תבלין", ש"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח וכו'"[פז].

תירוץ אדמו"ר הזקן: בריאה ובחירה

נחזור, אותו אחד מגדולי המנגדים הקשה על תחלת התניא – איך אתה מביא את מאמר איוב?! מה הבעיה של אותו מנגד? שלא הגיע לסינתזה, לא קרא את המשך ספר התניא. בהמשך[פח] אדמו"ר מסביר בפירוש את כוונת המאמר ושאליבא דאמת גם איוב צדק (ולא רק רעיו).

לפי המשך התניא, אין הכוונה שאיוב לא האמין לגמרי בבחירה חפשית, שלא שלא האמין – בצדק – שכל אחד יכול להיות צדיק של תניא. יסוד היסודות של התניא, שהיכולת להיות צדיק של תניא כן מוכתבת מהשמים – תלויה בכחות מיוחדים. לא כל אחד יכולה להיות צדיק של תניא, אפילו שישקיע, ויעשה את כל המאמצים. לא בהכרח שאני ואתה ואת נזכה להיות צדיקים של תניא. זו "עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם"[פט] – מתנה מיוחדת מהשמים. אם כן, אתה ה' "בראת צדיקים".

מה לגבי רשעים? איך הוא מפרש בהמשך התניא[צ]? שהבינוני נברא רשע – אנטיתזה לצדיק, השמאל ביחס לימין – אבל בכחו להשתלט על נטיתו הטבעית, בכח "מח שליט על הלב"[צא], ולא לתת לרע להופיע, להתבטא במחשבה-דבור-ומעשה שלו, בלבושי נפשו. אז, אף על פי שהרע נמצא בפנים – והוא לא התגבר ולא הפך אותו לטוב – הוא צדיק בדינו. קיימות בכל הנטיות להיות רשע, עמן ה' ברא אותו, אבל יש לו בחירה להתגבר ולא לתת להן לבוא לידי ביטוי חיצוני, בלבושי נפש. בכך הבינוני כבר הגיע לסינתזה מסוימת.

האם זו הסינתזה המוחלטת, של לעתיד לבוא, של הלל ושמאי יחד? עדיין לא, אבל בעולם הזה זו הסינתזה, הבינוני של התניא. כך הוא מפרש בהמשך את דברי איוב, שאכן "בראת צדיקים, בראת רשעים", ו"צדיק ורשע לא קאמר" פירושו שלאותו רשע יש כח לבחור לא להיות רשע בפועל. כל בינוני הוא רשע בכח, אבל הוא יכול להתגבר כל חייו – לא להיות אף פעם רשע בפועל, לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה. כך שני המאמרים מתקיימים יחד.

חמור טוב

בכל אופן, הזכרנו כאן שור וחמור – ניגוד שמופיע הרבה פעמים בתורה, כמו שיעקב אומר לעשו "ויהי לי שור וחמור"[צב], "משיח בן יוסף ומשיח בן דוד"[צג], כנראה שגם הם ניגוד. נראה שהשור מקביל לצדיק והחמור מקביל לרשע[צד], ככדברי איוב – שור נברא ופרסותיו סדוקות, באמת נברא כך, מוכשר להיות צדיק של התניא, והרשע נברא עם פרסות קלוטות, עם כל הנטיות הטמאות. רק מה? האדם הוא לא חמור גמור – הוא אדם, עם "מח שליט על הלב", וכמה שהוא חמור הוא יכול להיות חמור טוב.

מי החמור הטוב בעם ישראל? שבט יששכר, דווקא התלמיד חכם – "בראת יצר הרע – בראת לו תורה תבלין". יששכר מבין זאת הכי טוב, הוא "חמֹר גרם"[צה], מקבל עול תורה, וכך ממתיק את יצרו הרע, את ה"פרסותיו קלוטות". זהו משיח בן דוד – "עני ורֹכב על חמור"[צו]. משיח בן יוסף הוא השור, יוסף הצדיק לכתחילה.

"למדנו יראת חטא מבתולה"

האם הביטוי "בראת צדיקים בראת רשעים" חוזר שוב בגמרא? למה אדמו"ר הזקן צריך לציין שהוא מצטט את מאמר איוב מבבא-בתרא? משמע – כך נראה – שיש עוד מאמר "בראת צדיקים בראת רשעים", במקום נוסף בגמרא. ואכן, במסכת סוטה מובא מאמר מאד יפה של רבי יוחנן: "אמר רבי יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה וקבול שכר מאלמנה"[צז] – שני דברים שצריכים ללמוד. מה הסיפור?

"יראת חטא מבתולה": פעם אחת רבי יוחנן ראה בתולה, בחורה צנועה וכנראה יפה, שנפלה על פניה בתפלה – כמו נפילת אפים, יש תפלה 'סתם' ויש להתפלל בכוונה עצומה, בריבוי תחנונים והפצרות בקב"ה עד שאתה פשוט נופל על פניך כיד להתפלל לה' מתוך מסירות נפש – והתחננה "רבונו של עולם, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם"[צח]. עד כאן "למדנו יראת חטא מבתולה". קודם כל, רואים שיראת חטא היא לא רק יראה שאני לא אחטא, אלא יראה שלא אגרום ח"ו – בלי כוונה שלי בכלל – לחטא של מישהו אחר.

נחלת גן עדן וירושת גיהנם

גם איוב אמר "בראת גן עדן, בראת גיהנם" יחד עם "בראת צדיקים, בראת רשעים". בב"ב אין פירוש רש"י למה יש ג"ע וגיהנם וצדיקים ורשעים, אבל בסוטה רש"י מפרש למה צריך לומר "בראת גן עדן ובראת גיהנם בראת צדיקים ובראת רשעים" – "בראת צדיקים לנחול גן עדן, בראת רשעים לירש גיהנם", כאילו שהקב"ה דואג לאכלס את שני המקומות האלה.

שאלנו קודם למה יש רשעים בעולם. בשביל מה יש צדיקים ורשעים? קודם לכל, טרם בריאת העולם, ה' ברא שני מקומות – גן עדן וגיהנם[צט]. והרי "לא תהו בראה לשבת יצרה"[ק] – צריך תושבים בשני המקומות, צריך לאכלס אותם. לשם כך הוא ברא צדיקים, בשביל לנחול גן עדן, וברא רשעים, בשביל לירש גיהנם.

איפה עוד רואים שגן עדן הוא נחלה וגיהנם הוא ירושה? בפרקי אבות. אחרי "כל מחלוקת שהיא לשם שמים", בסוף פרק ה של מסכת אבות, כתוב "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו נוחלים גן עדן ותלמידיו של בלעם הרשע יורשים גיהנם ויורדים לבאר שחת"[קא]. רואים שבאופן עקבי בחז"ל גן עדן הוא נחלת צדיקים וגיהנם הוא ירושת רשעים. מענין מאד. באלף-בית שאנחנו מלמדים בגנים, מה אומרת נון? "נחלה וירושה נצור" – צריך לנצור גם גן עדן וגם גיהנם, לנחול את גן עדן ולירש גיהנם. לשם כך יש צדיקים ורשעים בעולם.

עד כאן מאמר מוסגר, ווארט על פי רש"י. בכל אופן, מה הבחורה הזו מתפללת? היא לא רוצה לגרום שאיזה יהודי יירש גיהנם. לכן רש"י צריך לפרש זאת כאן. במאמר איוב לא צריך לפרש, אבל כאן מתבקש לפרש את תפלתה, "בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם" – שלא אגרום למישהו להיות רשע ולרשת גיהנם. עד כאן "למדנו יראת חטא מבתולה".

יראת חטא וקבול שכר

היות שהזכרנו נפרש גם את ההמשך, "קבול שכר מאלמנה": היתה אלמנה בשיבבותיה (בשכנותו) דרבי יוחנן – לא ממש בשכונה שלו – שאף שהיה בית כנסת בשכונתה הלכה להתפלל כל יום בבית המדרש של רבי יוחנן. הוא פנה אליה – "בתי, למה את טורחת לבוא לכאן כל יום? יש בית כנסת בשכונה לידך". היא ענתה – שכר פסיעות יש לי. היא לא אמרה שבאה להתפלל עם הצדיק במנין שלו, כפי שהיה עונה חסיד[קב], אלא שבאה בגלל שכר פסיעות. על כך הוא אמר שלמדנו "קבול שכר מאלמנה".

כנראה ששני הדברים האלה הולכים יחד – יראת חטא וקבול שכר. שתי נשים במצב קיצוני[קג] – אחת בתולה, לא נשאת עדיין אף פעם, ואחת אלמנה, נשאת והתאלמנה – דווקא את יראת החטא צריך ללמוד מהבתולה וקבול שכר מהאלמנה. את שניהם לומד רבי יוחנן, שהוא מרא דתלמוד ירושלמי, כידוע. כדי לתת סימן – "סימנים עשה"[קד] – לשני הדברים שצריכים ללמוד דווקא מנשים, איזו מלה, שם של מישהו, יכולה להיות סימן ליראת-חטא וקבול-שכר? ישחק. יצחק אבינו בתנ"ך נקרא גם ישחק[קה] (ב-ש שמאלית, כמו שכר). יראת חטא היא ודאי יצחק, שמדתו יראה, וקבול שכר הוא בינה, שרש הגבורה ("אני בינה לי גבורה"[קו]), גם בחינת יצחק.

הבאנו את כל המאמר רק בגלל ה"בראת צדיקים, בראת רשעים". אם כן, יש פה "שני עדים" – "על פי שני עדים... יקום דבר"[קז] – שנכון ש"בראת צדיקים בראת רשעים", ובתניא אדה"ז מפרש זאת באופן הנכון.

ד. ימין-שמאל-אמצע

יסוד עולם התיקון

נחזור לעניננו: בהפשטה, "בראת צדיקים בראת רשעים" אומר שבכל מקום שיש ימין חייב להיות שמאל, בכל מקום שיש תזה חייבת להיות אנטיתזה. זהו בעצם סוד "מעשה מרכבה", שמתחיל מיום שני של "מעשה בראשית". התכל'ס שזו תהיה מחלוקת "לשם שמים", לחבר את ה"שם" עם ה"שמים", לעשות סינתזה אמתית, סוד השמים האמתיים, "השמים החדשים" שלעתיד לבוא, "השמים החדשים והארץ החדשה" שכבר "עֹמדים לפני"[קח].

אמרנו שנושא כל שלשת השיעורים בסדרה זו יהיה, בעזהי"ת, ימין-שמאל-אמצע. ימין-שמאל-אמצע הוא יסוד עולם התיקון, שהוא כבר "מעשה מרכבה". בעולם התהו, שעדיין בגדר "מעשה בראשית", אין ימין-שמאל-אמצע. רק בתיקון יש שלשה קוים, כמו שאומרים ב"פתח אליהו" – "חד אריך, חד קציר וחד בינוני"[קט]. רואים בפירוש שהקו האמצעי נקרא "בינוני", רמז ברור לבינוני של התניא – הצדיק הוא "חד אריך", הרשע הוא "חד קציר", והבינוני הוא "חד בינוני".

"חד אריך וחד קציר" – רפואה ומחלה – אריך וז"א

מחד, אריך וקציר הם ימין ושמאל, חסד וגבורה. אבל יש עוד פירוש בקבלה – אריך אנפין ("ארך אפים" בתנ"ך) וזעיר אנפין ("קצר אפים" בתנ"ך), שהם בעצם מעלה ומטה. "חד אריך וחד קציר" הם ימין ושמאל או שהם מעלה ומטה.

כשם אמרנו ששור וחמור הם היתר ואיסור, קולא וחומרא. מה הם אריך וקציר? יש פירוש ש"אריך" לשון ארוכה ורפואה, כמו שמבקשים "ארוכה ורפואה" בברכת "רופא חולי עמו ישראל" בשמו"ע. ארוכה היא רפואה, והיא באה מאריך אנפין, הכתר בקבלה. אנחנו כבר בחדש סיון, אבל החדש הקודם, איר, הוא חדש רפואה הרמוז[קי] בר"ת "אני הוי' רפאך"[קיא]. הביטוי המלא הוא "כי אני הוי' רפאך", ר"ת אריך[קיב]. גם ראשי התבות של "אמן כן יהי רצון", אבל כמלה היינו אריך – כי הרפואה מה' באה מאריך. מהו קציר? בלשון חז"ל "קצירי ומריעי"[קיג] היינו לשון חולים. אם כן, "חד אריך וחד קציר" היינו אחד בריא, ברפואה שלמה, ולעומתו אחד חולה.

מי שבריא ושלם שייך לכתר, שנקרא גם "כליל", לשון שלמות. אבל ז"א, שהוא קצר אפים, מורכב משבע ספירות שכל אחת כלולה מכולן (כמו בספירת העומר) – מט בגימטריא חולה. כל מציאותו שהוא חולה, בגשמיות או ברוחניות או בשתיהן גם יחד. הוא צריך לקבל הארה מאריך בשביל להתרפאות, לכן "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[קיד] ועוד יותר "ז"א ועתיקא כולא חד"[קטו]. כמו שצריך "לאכללא שמאלא בימינא"[קטז] – להכליל את הקצר בארוך, את החולה בבריא – כך את ה"קצר אפים", החולי בנפש, צריך להכליל ב"ארך אפים"[קיז]. במלים הכי פשוטות, חולי בנפש מתחיל מכעס – "קצר אפים" היינו נטיה לכעוס. "ארך אפים" הוא סבלנות לכולם, ללא כעס אף פעם. צריך להכליל את הקצר בארוך.

צריך סינתזה, אם הקצר הוא זעיר אנפין והארוך הוא אריך אנפין, הסינתזה היינו "ז"א ועתיקא כולא חד" – לא רק "אחיד ותליא", אלא "כולא חד" ממש, זו הסינתזה שלעתיד לבוא. בכל אופן, הכל נועד כדי להתחיל שיש לנו "חד אריך" ו"חד קציר" אבל באמצע יש בינוני, "חד בינוני". כל התורה כולה מלאה בשלישיות של "חד אריך, חד קציר וחד בינוני" – בע"ה נראה הרבה דוגמאות של הכלל, יסוד עולם התיקון, מעשה מרכבה.

"ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"

ניתן סימן: ימין שמאל אמצע ר"ת ישא[קיח]. אמרנו שהגימטריא של ימין שמאל אמצע היא מעשה מרכבה, 682, שמסתמא יש בו עוד דברים חשובים, שגם יכולים להאיר לנו מה הם ימין-שמאל-אמצע. שמאל עם ש שמאלית, תחלת המלה שמאל, הוא כמו השטן, סמאל (ס-ש מתחלפות), כמו הרשע לעומת הצדיק, רק שלעתיד לבוא יעלה מעליו, "צדיק כתמר יפרח".

שוב, הר"ת ימין-שמאל-אמצע הם ישא. איפה כתובה מלה זו (גם עם ש שמאלית)? זו הברכה השלישית, כנגד "הבחיר שבאבות"[קיט], בברכת כהנים. בשלש ברכות "הברכה המשולשת בתורה", ברכת כהנים – שהן כנגד האבות[קכ], בחינת ימין-שמאל-אמצע – הברכה השלישית היא "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"[קכא]. ממש סינתזה, כי אחת המלים של סינתזה בתורה היא שלום – שלום בין שנים. זהו הסימן, שבשלישי מתכללים כל השלשה יחד. כמו שהרבי אומר[קכב] תמיד לגבי בית המקדש השלישי – כל דבר שלישי הוא גם משולש, יש בו את כל שלשת בתי המקדש יחד, בסינתזה אמתית. זהו סימן מאד יפה של ישא – "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום".

פסוקי ישא

האם יש עוד פסוקים חשובים של "ישא"? יש פסוק שכולם אמורים לזכור – "ישא ברכה מאת הוי' וצדקה מאלהי ישעו"[קכג], בפרק כד בתהלים, "מי יעלה בהר הוי' ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב וגו'", ועליו כתוב "ישא ברכה מאת הוי' וגו'". בתוך המזמור יש שלשה פסוקים המהווים יחידה אחת (הפסוקים הקודמים הם ענין אחר, על פי פשט, וכן הפסוקים אח"כ) – "מי יעלה... נקי כפים... ישא ברכה...". אנחנו עכשיו עושים רמזים. מסיימים את השיעור בכמה רמזים יפים. "ישא" הוא הברכה העיקרית של ברכת כהנים, "הברכה המשולשת בתורה". כמה שוה "ישא ברכה"? 538, כל הברכה השניה של ברכת כהנים – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" – שוה "ישא ברכה". עוד רמז מובהק לברכת כהנים.

יש עוד פסוק של "ישא" שמישהו זוכר? פסוק חשוב של מוסר השכל בתנ"ך. מתקרבים לתשעה באב, בו יקראו את מגלת איכה גם כשיבוא מלך המשיח – יהיה היו"ט הכי גדול בשנה[קכד], ולכבודו יקראו וילמדו איכה. שם כתוב "טוב לגבר כי ישא עֹל בנעוריו"[קכה]. זהו מוסר השכל לכל בחור – שהדבר הכי טוב הוא "ישא עֹל בנעוריו", עול מלכות שמים. גם, שיעשה הכל לשם שמים (עול במשמעות של העלאת המלכות, השם, להתיחד עם התפארת, השמים). כמה שוה "טוב לגבר"? "יברכך", המלה הראשונה של הברכה הראשונה בברכת כהנים, המצטרפת כאן ל"ישא ברכה" העולה כל הברכה השניה, כנ"ל, ול"ישא הוי' פניו אליך" הפותח את הברכה השלישית.

יש עוד פסוק חשוב – קצת פחות ידוע – של "ישא" בנביא זכריה[קכו]. זכריה מתאר את מלך המשיח, בפסוק מאד מפורסם – "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" – וההמשך הוא "והוא ישא הוד". מה נושא אותו משיח, ש"צמח שמו ומתחתיו יצמח"? "והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו"[קכז].

אם כן, יש לנו "ישא ברכה", "ישא עֹל", "ישא הוד" של המשיח ("צמח שמו") ו"ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". יש כאן איזה סדר? "ישא הוד" היינו ספירת ההוד. "ישא עֹל" הוא ספירת המלכות – "עול מלכות שמים". הולך יחד, כי "איהי בהוד"[קכח] – "הוד מלכות"[קכט], כמו שכתוב על שלמה המלך. איהי, המלכות, מתייחדת עם ההוד של המלך. "ישא ברכה" היינו חסד – מדת אברהם, עליו נאמר "והיה ברכה"[קל]. חסד הוא מקור הברכה. כתוב באברהם – שהוא עצמו הברכה – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[קלא]. הוא-הברכה מאמין וה' מחשיב לו זאת לצדקה – רמז יפה לפסוק "ישא ברכה מאת הוי' וצדקה מאלהי ישעו". מה לגבי הפסוק מברכת כהנים, "ישא הוי'"? כפי שהוסבר, שלשת פסוקי ברכת כהנים הם כנגד האבות, אברהם יצחק ויעקב, כך שהפסוק השלישי כנגד יעקב שמדתו תפארת, וכן השם הקדוש של ספירת התפארת בקבלה הוא שם הוי'[קלב], שם הרחמים, המדה שבפנימיות התפארת. אם כן, ארבעת פסוקי "ישא" בתוך שבע מדות-ספירות הלב הם דילוג מדויק – חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות. יש פה המון רמזים – מי שאוהב לחשב יחשב את הפסוקים ואת הספירות ויראה נפלאות[קלג], "גל עיני ואביטה נפלאות".

איש-יצא-נעל

האם יש יחידה בתורה – משהו כללי, במעשה בראשית – של שלשה פסוקים שסדרם יכול להיות ישא או איש? הרי האמצע בסוף הוא תכלית הכל, התכלית היא להגיע לאמצע – ל"חד בינוני". בסדר הזמן התהליך הוא ימין-שמאל-אמצע, אבל לפי מעלתם האמצע הכי גבוה (והוא בעצם השרש הכל, וכמו שעוד יתבאר אי"ה) – השמאל יעלה, אבל עוד יותר ממנו האמצע עולה עד אין סוף, הבריח התיכון[קלד]. מה קורה כאשר שמים את האמצע בהתחלה? דברנו על ז"א, אבל מה הן שלש הספירות העליונות? או סגולתא של כתר-חכמה-בינה או סגול של חכמה-בינה-דעת (או חסד-גבורה-תפארת). בכתר-חכמה-בינה הסדר הוא אמצע-ימין-שמאל, ר"ת איש (ה-ש הופכת לימנית).

נעשה עוד חידה-שעשוע: מה האות המשותפת לשלש המלים ימין-שמאל-אמצע? מ. לא רק שהיא משותפת, אלא שבכולן – שלש מלים עם ארבע אותיות – היא האות השניה (אמצע נוטה לימין), רמז ל"יום שני" של מעשה בראשית. "יום שני" – "ויהי ערב ויהי בקר יום שני"[קלה] – שוה הלל-שמאי. מ היא מים, חסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[קלו]. חוץ מה-מ, מה ראשי התבות? איש. מה האותיות השלישיות? יצא. מה האותיות האחרונות? נעל. מה יש לנו כאן? מי חלם שמתוך מעשה מרכבה של ימין-שמאל-אמצע נגיע למשפט הסודי 'איש יצא נעל'...

החידה היא – איפה יש בתורה 'איש יצא נעל'? מיד בהתחלת התורה, יחידה מובהקת – פרשיה שלמה בתורה, פרשיה פתוחה. אחרי חטא אדם הראשון, "ויאמר הוי' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחי לעֹלם. וישלחהו הוי' אלהים מגן עדן לעבֹד את האדמה אשר לֻקח משם. ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרֻבים ואת להט החרב המתהפכת לשמֹר את דרך עץ החיים"[קלז]. "הן האדם היה וגו'" – איש. אחר כך "וישלחהו" – יצא. אחר כך ה' שם את הכרובים, שחז"ל אומרים שהם מלאכי חבלה, ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים – נעל. ה' נעל את גן עדן, שהאדם לא יכנס – לא בקלות עכ"פ, כל עוד לא לומד את מלאכת פריצת המנעולים – לא בקלות יחזור לגן עדן ויגיע לעץ החיים.

אם כן, יש פה שלשה פסוקים יפהפיים של איש-יצא-נעל, משפט שיצא מסוד ימין-שמאל-אמצע, כנראה סוד מעשה מרכבה. מי שאוהב לעשות גימטריאות יחשב את כל שלשת הפסוקים ויראה שהם עולים אחדות פעמים הוי'. רק המלים הראשונות והאחרונות בפסוקים שוות מב ברבוע וכל מה שבאמצע שוה י"פ בראשית. יחידה מיוחדת של איש-יצא-נעל.

ה. מדות שמאי והלל

הכנת שמאי ובטחון הלל

נסיים בעוד דבר שנוגע למחלוקת הלל ושמאי, המחלוקת לשם שמים: במסכת ביצה מופיעה מחלוקת מיוחדת ביניהם – "אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו אכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה – אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'[קלח]"[קלט].

שמאי הזקן כל השבוע הכין לשבת, ובכך קיים את הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו"[קמ], אבל הלל הזקן "מדה אחרת היתה לו" – מה הכוונה? במדות העליונות הוא שייך לימין, מדה אחרת מאשר שמאי, השייך לשמאל[קמא]. דווקא שמאי, ששייך לשמאל, כל הזמן חושב על שבת ומכין לשבת. אבל הלל שייך לחסד וענף החסד הוא נצח שפנימיותו בטחון. שמאי פועל לפי כללי הצמצום של המציאות, של העולם הזה, שצריך להתכונן – מי יודע האם אמצא בהמה יפה מזו לשבת? לכן מיד בראשון קונה את הבהמה ומייחד אותה לשבת. להלל יש בטחון, אפילו בטחון מופרז[קמב] – הוא בוטח בה', בטחון שלמעלה מטעם ודעת. לא צריך להתכונן לשבת, הכל יהיה בסדר, על הצד הטוב ביותר. הוא בוטח שגם ברגע האחרון ה' יזמין לו את הכי טוב לשבת – "ברוך ה' יום יום", והיינו "הבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[קמג].

בהיות שמדת הלל, "מדה אחרת היתה לו", נשמעת משהו יוצא מהרגיל, יש כמה פוסקים[קמד] שאומרים שכאן יוצא מהכלל פוסקים הלכה כשמאי הזקן ולא כהלל – נגד הכלל של "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל".

שמאי ושמים – שני חיבורי אש ומים

שואלים המפרשים[קמה] שאלה טובה: מה הכוונה "מדה אחרת היתה לו [שהסברנו, במדות העליונות] שכל מעשיו לשם שמים" – האם מעשיו של שמאי אינם לשם שמים?! איך אתה אומר שלהלל יש "מדה אחרת" שכל מעשיו לשם שמים? שמאי הוא גם צדיק גמור וכל מעשיו לשם שמים! חוזרים להתחלת השיעור, "לשם שמים".

יש פירוש, בדרך הרמז, שב"שמים", אף על פי שהם אש-מים, ה-אש לא מלאה, אין א, ו-מים כן בשלמות. הוא לא מביא את שני הפירושים הנוספים לשמים[קמו] – שם-מים או שא-מים (שהרקיע נושא את המים העליונים מעליו) – לפיהם אין כלל אש בשמים. אבל גם לפי הפירוש שה-ש היא אש (כמו בספר יצירה[קמז]), האש לא שלמה. מה זאת אומרת? שאף על פי שהשמאל בתחלת המלה, הוא כפוף לימין ונכלל בו. בית הלל תמיד היו מקדימים את בית שמאי לפניהם[קמח], אבל בית שמאי – אחרי הבת-קול ש"הלכה כבית הלל" – נכנעו מרצון לבית הלל. זהו סוד השמים, הכללת השמאל בתוך הימין. מה לגבי שמאי? אותו הגיון – שמאי אותיות מי-אש ('משקה' הוא מי-אש, יין-שרף). שם הפוך – המלה אש בשלמות ו-מים חסרה, אין מם סופית, רק מי-אש ולא מים-אש. זאת אומרת שלפי נטיה שלו שהשמאל שלם והימין הוא חצי, וממילא הוא נכלל בשמאל וכפוף לו. זהו הראש הראשון של שמאי, שהימין נכלל בשמאל.

המחלוקת, בתוך הסינתזה, מי נכלל במי. לכן הגמרא אומרת ש"הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים" – אצלו מודגש ה"לשם שמים", כי הוא לא רק חבור השם לשמים (כמו שאמרנו בהתחלה), אלא גם בתוך ה-שמים גופא השמאל נכלל בתוך הימין. זו מדתו המיוחדת של הלל, שאין לשמאי.

החולק גובר

אפשר לשאול: במסכת חגיגה[קמט] מופיעה מחלוקת בין שמאי והלל מה נברא קודם, השמים או הארץ, ודווקא שמאי אומר "שמים קדמו" והלל אומר "ארץ קדמה". אם כן, נראה ששמאי דווקא נוטה לשמים! כנראה שמי שבא שני הוא הגובר. כאשר יש תזה ואנטיתזה ואחריהן באה סינתזה – יש בה משהו שקשור לאנטיתזה. הסינתזה היא התפארת שאחרי הגבורה – התפארת אמנם נוטה לימין, אבל כיבוד האב של יעקב גדול מכיבוד הסב שלו. יש משהו באנטיתזה, בחולק לשם שמים על האמירה הראשונה, שיתכן מאד שההלכה בסינתזה תהיה כמי שבא שני ולא כדעה הראשונה.

הנושא נוגע להרבה דברים בתורה, גם בנגלה – אם "תתאה גבר" או "עילאה גבר"[קנ], "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"[קנא] וכל מיני נושאים – מי העיקר, מי שאומר ראשון או מי שחולק. גם לגבי הלל ושמאי – מי פתח ומי חלק? מחלוקת תלויה בעיקר בחולק, אך בשביל מי שחולק צריך להיות מישהו שפתח.

אם הלל מתיר ושמאי אוסר, מי דבר קודם? שאלו בבית מדרש – זה מותר או אסור? מי פתח? אומרים שמרוב ענוות הלל הוא הקדים את שמאי בכל המשניות. אבל יש עוד פירוש, יותר פשוט, למה תמיד כתוב שמאי לפני הלל – שכנראה כך היה הסדר, שקודם שמאי אמר 'זה אסור' ואחר כך בא הלל והתיר (כסדר הגרים שבאו להתגייר – קודם שמאי דחה אותם ואחר כך הלל קבל אותם[קנב]). מה פירוש להתיר? אינך מתיר דבר שלא היה אסור. התרה היא רק כשהיה קשר שאסר ואני בא להתיר. לפי הגיון, מישהו אמר אסור ומישהו התיר. כמו בבית, יש אבא ואמא, אחד משניהם – לא נאמר מי – אומר 'אסור' והשני חולק, 'כל הכבוד, אבל זה מותר, זה בסדר'. מותר הוא התרת האיסור. יתכן מאד שהסדר שמקדים את שמאי להלל אומר ששמאי פתח ואמר אסור.

מי שהוא חמור, מחמיר, גם מזדרז לומר אסור – שח"ו מישהו לא יעבור על האיסור. מי שמתיר לא מזדרז – לא נורא, שיאכל או לא יאכל, הדבר מותר. האוסר מזדרז לומר זאת, שאף אחד לא יכשל, ואחריו בא "כוחא דהיתרא עדיף"[קנג] ואומר שמותר. מה הסינתזה? בעולם הזה פוסקים כבית הלל, החולק (אם אכן זהו הסדר). לעתיד לבוא, כמו במעגל, נחזור לדעה הראשונה – הלכה כבית שמאי – ובשלב יותר מתקדם לעתיד לבוא נגיע למצב שהכל אחד, הגילוי של "ז"א ועתיקא כולא חד".

כאן נסיים היום, ובע"ה נמשיך בנושא של מעשה מרכבה, ימין-שמאל-אמצע. לחיים לחיים.

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] פ"ה מי"ז.

[ג] אבות פ"ב מי"ב.

[ד] ספר הלקוטים קרח ד"ה "עוד ענין מחלוקת קרח במשה".

[ה] משלי ג, ו.

[ו] מגלה עמוקות פרשת ויצא.

[ז] אוה"ת קרח עמ' תרצז; תשה.

[ח] במדבר טז, ב.

[ט] בראשית יא, ד (ראה גם מעין גנים ח"א פרשת נח).

[י] במדבר טז, א.

[יא] מגלה עמוקות פרשת קרח ד"ה "אלו הב' שאלות", ובמגלה עמוקות על ואתחנן (רנ"ב אופנים) אופן קפא בשם רבינו בחיי.

[יב] במדבר כא, יד. ראה פירוש הגר"א לאבות פ"ה מי"ז.

[יג] קידושין ל, ב.

[יד] ע"פ במדבר רבה כא, ב.

[טו] ראה בפירוש במלאכת שלמה (המביא מספר חן טוב) ובכ"ד.

[טז] עירובין יג, ב.

[יז] ראה זרוע ימין לחיד"א על המשנה.

[יח] מקדש מלך על זהר ח"א יז, ב בשם האריז"ל. מובא בלקו"ת (אדה"ז) קרח נד, ג.

[יט] ד"ה "ויקח קרח" תשכ"ז.

[כ] אוה"ת פרשת קרח עמ' תרצז ו-תשכג; ד"ה "כל פטר רחם" תרכ"ז (סה"מ תרכ"ז עמ' שמב ואילך) ובכ"ד.

[כא] וז"ל:

"ויקח קרח" תרגומו "ואתפליג" נראה לפרש בהקדים לפרש פסוק "יהי רקיע בתוך המים כו'" דהנה יש להבין על שברא הקדוש ברוך הוא בעולם שיהיו צדיקים ורשעים * והלא אין חפץ השם יתברך ברשעים * אך מחמת ש"אין צדיק בארץ כו'" ולמען שלא יהא ח"ו קטרוג על הצדיק כי הצדיק צריך לתקן העולמות שזה הוא מעשה דקות ורוחניות * ועל ידי הרשעים ניכר ונראה צדקת הצדיק כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום "כיתרון כו' כן יתרון החכם מן הכסיל" ופירשו המפרשים כמו שעל ידי חושך ניכר מעלת האור כן על ידי הכסיל ניכר מעלת יתרון החכם בחכמתו ובראות המקטרג רשעת הרשעים נגד צדקת הצדיק שבחר בחיים בבחירתו שנתן לו השם יתברך אז נסתם פיו מלקטרג עוד עליו * וזהו פירוש "יהי רקיע בתוך המים" רוצה לומר הצדיק שנקרא בשם רקיע ע"ש הדקות והרוחניות מלשון "וירקעו פחי הזהב" שיהיה לו כח לתקן על ידי התורה הקדושה הנקרא מים * "ויהי מבדיל בין מים למים" כלומר על כן הוכרח להיות הבדל בין מים למים והיינו שיהיה צדיק * וגם ניתן רשות ובחירה לאדם להיפך ח"ו ואף גם הוא יש לו חלק בתורה כמו שאמרו "רקנין שבך מלאים כו'" בראות המקטרג ההבדל שבין הצדיק והרשע אין יכול שוב לקטרג עליו ויכול הצדיק לפעול פעולתו כנ"ל * וזהו פירוש הפסוק "ונתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך". "כפרך" הוא מלשון כפירה וחטא ח"ו והיינו אם ח"ו הצדיק נכשל קצת בחטא קל כנ"ל לעומת זה נתן הקדוש ברוך הוא רשעים כמו למשל מצרים ושאר אומות כוש וסבא בעולם כדי שעל ידי זה לא יהיה כח למקטרג לקטרג על הצדיק * ולכן כתיב "תחתיך" שפירושו שהם כבושים תחתיך כי כיון שנסתם פי המקטרג ממילא כבושים תחת הצדיק כל האומות * וזהו "ויקח קרח" תרגומו "ואתפליג" דהיינו שעשה חלוקה והבדל שעל ידי רשעתו היה ניכר צדקת אביו שהיה צדיק גדול * ולכך מייחסו אחר אביו וק"ל.

[כב] בראשית ו, א.

[כג] זהר ח"א יז, ב.

[כד] בראשית רבה ג, ח: "'יום אחד'... שבו היה הקב"ה יחידי בעולמו".

[כה] שם (כדעת רבי יוחנן).

[כו] דברים רבה ה, יא ובכ"ד; ראה תניא, אגה"ק יב.

[כז] קהלת ז, כט.

[כח] יחזקאל א, כב.

[כט] ראה זהר ח"א פה, ב-פו, א.

[ל] איוב לח, כט. ובתקו"ז תקון נג (פז, ב): "...ובגינה אתמר מבטן מי יצא הקרח וגומר, דאיהו הקרח הנורא".

[לא] תהלים צב, יג.

[לב] ספר הליקוטים תהלים צב.

[לג] על ידי שקרח, הרשע, יחזור ויתאחד עם יצהר אביו – ודוק בנועם אלימלך הנ"ל, ולקמן הערה נאקרח יצהר = 613 = משה רבינו.

[לד] תניא פמ"ב.

[לה] סנהדרין פ"י מ"א.

[לו] ע"פ שמואל-ב יד, יד.

[לז] במדבר טז, לג.

[לח] שיחת אחש"פ תשכ"א (סעיף ה).

[לט] קהלת יעקב ערך קרח.

[מ] תנחומא קרח יא.

[מא] רש"י לבמדבר טז, ז (עפ"י תנחומא קרח ה).

[מב] ברכות לא, ב (ובכ"ד).

[מג] יחזקאל מד, טו.

[מד] שער הגלגולים הקדמה לה; שער הפסוקים יחזקאל סימן כ.

[מה] שער הגלגולים הקדמה לג; שער הפסוקים וספר הליקוטים פרשת קרח.

[מו] דור הפלגה נקרא על שם פלג בן עבר, הדור ה-יה לאדם הראשון, כאשר קרח, כמו משה ואהרן, הוא הדור ה-הוי', סוד "ביה הוי' צור עולמים" (ישעיה כו, ד). הפלגה היתה בסוף ימי פלג, כמבואר ברש"י לבראשית י, כה, ה"לעומת זה" של "את והב בסופה", "סופה להתקיים"

[מז] רקיע קין פלג קרח בגימטריא 961 = לא ברבוע, שכאשר יתוקן יהיה אל ברבוע, כמבואר בענין משפחת אדם הראשון (אדם חוה קין הבל שת) לעומת משפחת אברהם אבינו (אברהם שרה יצחק). ראשי התבות רקיע קין פלג קרח = 480, אמצעי וסופי התבות = 481 (השראה 16, 13 פעמים 37 = ימין שמאל), ודוק.

[מח] בראשית רבה ב, ה.

[מט] ילקו"ש דברים רמז תתנה.

[נ] הלכות תשובה פ"ה ה"ב.

[נא] קהלת ב, יג. הנועם אלימלך מסיים שרשעת קרח מבליטה את צדקת יצהר אביו, שהיה "צדיק גדול". קרח רשע = 878 = "יתרון האור [מן החשך]" = חשך במילוי: חית שין כף = חשך ענן ערפל. קרח רשע יצהר צדיק גדול = 1430, הכל פעמים הוי' וכו'.

[נב] שם ז, כ.

[נג] ראה איוב פרקים א-ב.

[נד] כש"ט (קה"ת) אות קמא.

[נה] ישעיה מג, ג.

[נו] קהלת ז, יד.

[נז] כש"ט (קה"ת) אותיות כו ו-ע.

[נח] אבות פ"ג מ"ז.

[נט] ישעיה ס, כא.

[ס] ראה סוד הוי' ליראיו שער "הרע כסא לטוב", אמונה ומודעות מאמר "עיקרי האמונה של פנימיות התורה" (עמ' רה) ותום ודעת מאמר "שני השעירים" הערה פא.

[סא] חבקוק א, ד.

[סב] תהלים לז, לב.

[סג] ב"ב טז, א.

[סד] ספר יצירה פ"ו מ"ד.

[סה] ראה כש"ט (קה"ת) אות כח.

[סו] צפניה ג, ט.

[סז] סנהדרין קט, ב.

[סח] ראה בעש"ט עה"ת בראשית קכו.

[סט] לקו"ש ח"א עמ' 250-251 (ובכ"ד).

[ע] נוסח הגדה של פסח.

[עא] תהלים קלט, יב.

[עב] משלי יג, ט.

[עג] רמב"ם, הלכות תשובה פ"ז ה"ה.

[עד] רשע קטן אותיות קרע שטן, שם קדוש, גבורה שבגבורה, זך ברבוע וכו'.

[עה] ישעיה ג, י.

[עו] בראשית א, ד.

[עז] טז, א.

[עח] ברכות לג, ב...

[עט] עפ"י בית רבי ח"א פכ"ז.

[פ] איוב טו, ד.

[פא] ע"פ קידושין ל, ב.

[פב] איוב י, ז.

[פג] הרבי (ברשימותיו) כותב שדווקא מדברי רעי איוב מוכח שגם איוב צדק – אכן "בראת רשעים" בבריאת היצר הרע, אלא שיש לכך תיקון-תבלין בלימוד תורה (והוא-הוא ביאור אדה"ז בהמשך, שבאמצעות "מח שליט על הלב", מכח לימוד התורה, ניתן להתגבר על ה"בראת רשעים") – ויתכן שלכך רומז אדה"ז בציון המ"מ במסכת ב"ב (וראה ביאור נוסף לקמן).

[פד] יערות דבש ח"א דרוש א ואהבת יהונתן הפטרת כי תבוא (והביאו החיד"א משמו בכ"ד, וביניהם בחומת אנך עה"פ דנן ובפתח עינים לגמרא המובאת בפנים).

[פה] ברכות יז, א.

[פו] ראה התוועדות כ"ד טבת ע"ה ואילך.

[פז] סוכה נב, ב.

[פח] פי"ד.

[פט] במדבר יח, ו.

[צ] פכ"ז.

[צא] זהר ח"ג רכד, א; תניא פי"ב.

[צב] בראשית לב, ו.

[צג] ראה מגלה עמוקות פרשת וישלח, ישמח משה שם ועוד.

[צד] וראה בן יהוידע לב"ב שם.

[צה] בראשית מט, יד.

[צו] זכריה ט, ט.

[צז] סוטה כב, א.

[צח] "בראת גן עדן ובראת גיהנם בראת צדיקים ובראת רשעים יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם" = 5000, הרבוע הכפול של 50, גילוי שער הנון של הבינה – "בינה יתרה שנתנה באשה", ולבתולה צנועה ב"כפלים לתושיה".

[צט] פסחים נד, א. נדרים לט, ב.

[ק] ישעיה מה, יח.

[קא] אבות פ"ה מי"ט.

[קב] וראה פתח עינים בסוגיין שזו היתה כוונת האלמנה, אלא שענתה 'לשיטתיה' דרבי יוחנן.

[קג] וראה גם חדא"ג למהר"ל בסוגיין.

[קד] שבת קד, א.

[קה] ירמיה לג, כו; עמוס ז, ט ו-טז; תהלים קה, ט.

[קו] משלי ח, יד.

[קז] דברים יט, טו.

[קח] ישעיה סו, כב.

[קט] הקדמת תקו"ז יז, א.

[קי] חתם סופר על שבת קמז, ב; ישמח ישראל פ' מצורע בשם הרבי ר' שמחה בונים מפרשיסחא.

[קיא] שמות טו, כו.

[קיב] קהלת יעקב ערך 'ארוכה'. יונת אלם ח"ב פט"ז.

[קיג] נדרים מט, ב.

[קיד] זהר ח"ג רצב, א; ע"ח שי"ג פ"ב.

[קטו] זהר ח"ג קמא, א: "עתיקא דעתיקין וזעיר אנפין כולא חד".

[קטז] ראה זהר ח"ג קעח, א.

[קיז] אריך אנפין זעיר אנפין משלימים ל‑900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי כנודע, העולה בגימטריא אחדות ימין שמאל, ר"ת איש (כדלקמן).

[קיח] אמרי נועם פרשת יתרו.

[קיט] ע"פ בראשית רבה עו, א.

[קכ] מגלה עמוקות אחרי מות ד"ה "או יאמר בזאת" (ובכ"ד בספרי קבלה וחסידות).

[קכא] במדבר ו, כו.

[קכב] ראה קונטרס "בית רבינו שבבבל", ובכ"ד.

[קכג] תהלים כד, ה.

[קכד] זכריה ח, יט (וברמב"ם וטושו"ע סוף הלכות תעניות) וראה שם משמואל מסעי תר"ע ד"ה "בגמרא שלעתיד תהיה הזכירה".

[קכה] איכה ג, כז.

[קכו] ו, יב.

[קכז] "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" = 1813 = 49 פעמים 37. "והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו" = 1225 = 25 פעמים 49, משולש 49 שהוא 35 ברבוע. ביחד, 1813 ועוד 1225 = 3038 = 62 פעמים 49. "איש... ישא [איש אותיות ישא] הוד" = 637 = 13 פעמים 49, השאר = 2401 = 49 ברבוע, 7 בחזקת 4, ודוק היטב.

[קכח] ע"ח שער הכללים שער א פ"א, ובכ"ד.

[קכט] דה"א כט, כה; דניאל יא, כא.

[קל] בראשית יב, ב.

[קלא] שם טו, ו.

[קלב] ע"ח שער מד (השמות) פ"ו.

[קלג] "ישא ברכה" "ישא הוי'" "ישא הוד" "ישא על" = 1612 = 62 פעמים 26, הוי' ב"ה. חסד-תפארת-הוד-מלכות = 1664 = 64 פעמים 26, הוי'. יחד – 1612 ועוד 1664 = 3276 = 26 פעמים 126 = יעקב פעמים חי, ודוק.

[קלד] שמות כו, כח; לו, לג.

[קלה] בראשית א, ח.

[קלו] ראה זהר ח"ג קג, א-ב; קצא, א; ע"ח שכ"ה דרוש ב.

[קלז] בראשית ג, כב-כד.

[קלח] תהלים סח, כ.

[קלט] ביצה טז, א.

[קמ] שמות כ, ח (וראה מהרש"א ופתח עינים בסוגיין).

[קמא] וראה באורך בן יהוידע על אתר.

[קמב] ראה שיעור אמונה ובטחון 24 (כ"ד אייר ע"ט) נדפס ב"ואביטה" פרשת קרח.

[קמג] תהלים לב, י.

[קמד] או"ז דיני ערב שבת יח (הובא בדרכי משה סימן רנ). וראה גם חת"ס, פתח עינים ושפ"א בסוגיין.

[קמה] ראה שטמ"ק ובן יהוידע על אתר (ועוד).

[קמו] רש"י לבראשית א, ח.

[קמז] פ"ג מ"ב.

[קמח] עירובין יג, ב.

[קמט] י, ב.

[קנ] פסחים עו, א.

[קנא] ברכות ס, א.

[קנב] שבת לא, א.

[קנג] עירובין עב, ב.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com