בע"ה

מוצאי ח' סיון ע"ט – כפר חב"ד

שלהבת האהבה

ווארט אחיה-אשר שי' כהן אלורו ודבורה-לאה תחי' פרידמן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שלהבת האהבה

אהבות השלהבת

מובא בשם אדמו"ר הזקן שצריך לקשר כל דבר לפרשת השבוע, "לחיות עם הזמן"[ב], ואנו בפרשת בהעלתך – "בהעלתך את הנרות". רש"י מסביר "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". איזו שלהבת? שלהבת האהבה, "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה"[ג] (שלהבת יה, השם של "שכינה ביניהם"). החתן הוא כהן, ואהרן הכהן הוא המעלה את הנרות, מדליק את אהבתנו – אהבת הנשמות לה' – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

יש אצלנו רמז מפורסם[ד] ש-שלהבת עולה "[ואהבת את הוי' אלהיך] בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[ה]. בשלהבת גופא יש שלש מדרגות – נהורא אוכמא (או תיכלא), האוחזת ומכלה את הפתילה (תכלת לשון כליון); נהורא חוורא שמעל; ועוד אור-הילה מלמעלה, המדרגה העליונה. שלש המדרגות הן "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", בגימטריא שלהבת. מדובר באהבת ה' יתברך, אבל מדרגות אלו שייכות גם לאהבה ואחוה שלום ורעות שבין החתן והכלה (כמו בשיר השירים) – יסוד הבית, בנין עדי עד, הוא האהבה (כרמוז בנוסח ההזמנה המסורתי לחתונה, מהרבי הריי"ץ).

נאמר ווארט המקשר את כל שלש האהבות של השלהבת העולה מאליה לכל חתן וכלה. מחד, כתוב בתניא, שאהבת ה' צריכה להיות כה גדולה עד שהיא מתגברת על האהבה הטבעית של אדם לאשתו ולבניו ("בכל לבבך") לחייו ("ובכל נפשך") ולנכסיו ("ובכל מאדך") – "להפקיר הכל בשביל אהבת ה'"[ו]. אבל בסוד ההמתקה (הבאה לאחר הבדלה) צריך ללמוד מאהבת ה' איך לאהוב גם אחד את השני[ז].

"עבֹדת מתנה"

עוד "לחיות עם הזמן": בחג השבועות התחלנו ללמוד את החלק השני של התניא, שהקדמתו נקראת "חינוך קטן". שם מביא אדה"ז את הביטוי "שלהבת עולה מאליה" ומייחס אותו לאהבת צדיקים, שאהבתם עולה בדרך ממילא – לא על פי התבוננות, אלא יורדת מהשמים. גם אהבה זו קשורה לכהנים. על האהבה שהיא כשלהבת העולה מאליה כתוב[ח] "עבודת מתנה אתן את כהֻנתכם" [ט]– עבודה שהיא מתנה למי ששלם בכל העבודה שעושה מעצמו. הצדיק מקבל מהשמים אור גדול של אהבה – אהבה שלמעלה מהיכולות שלו ליצור – ועל אהבה גדולה זו כתוב "שלהבת עולה מאליה".

בכל אופן, עצם הביטוי שייך לכל אחד ואחת – צריך להדליק את הנר, את האור, עד "שתהא שלהבת עולה מאליה". זהו עיקר המסר-הווארט של הפרשה, ו-שלהבת שוה לשלש מדרגות האהבה – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

הודאה על נס הנישואין

מסתמא כולם מכירים את דרשת חז"ל: "'בכל לבבך' בשני יצריך... 'ובכל נפשך' אפילו הוא נוטל את נפשך 'ובכל מאדך' בכל ממונך. דבר אחר 'בכל מאדך' בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאֹד מאֹד"[י]. ודאי עלינו לאמץ במסיבה כזו את מדת "בכל מדה ומדה... הוי מודה לו במאד מאד" ולהודות לה' בלי גבול – "מאֹד מאֹד" היינו בלי גבול.

לכן נתחיל במדה זו: בני זוג שחיים יחד חיים מאושרים – כפי שבכל בקר קמים ואומרים "מודה אני לפניך" – כך בכל יום בחיי היחד והאחד שלהם[יא], כבר מהיותם חתן וכלה, צריכים להודות לה' על הקשר ביניהם. "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב"[יב], החתן והכלה מצאו, אבל ה' הוא הממציא – כל זיווג הוא נס מן השמים (נישואין לשון נס[יג]), וצריך להודות עליו במאד מאד. זו אהבה שמוצאת את ביטויה בהודיה לה' עד בלי די, "במאד מאד".

"בכל לבבך" – משיכה טבעית

נחזור להתחלה: מה הפשט של "בכל לבבך"? מה קורה בלב כשנפגשים מי שעתידים להיות חתן וכלה? דבר חשוב ביותר, שגם הרבי כותב במכתבים רבים – חייבים להרגיש משיכה, משיכת הלב אחד לשני (כולל בנפש הטבעית). עצם המשיכה – שאני נמשך אליך (יש גם ביחס לה', בתחלת שיר השירים, "משכני אחריך נרוצה"[יד]) – נקרא "בכל לבבך".

"בכל נפשך" – בטול הרצון ('אני מת עליך')

מהי אהבת "בכל נפשך"? לא רק שאני נמשך אליך – 'אני מת עליך...'. הרי "בכל נפשך" היינו "אפילו נוטל את נפשך" – לא מספיק להמשך. זהו ביטוי מחודש, בשפה המדוברת היום, והאהבה צריכה להיות עזה כמתואר בו. מה פירוש 'אני מת עליך'? כמו שנסביר, אני מוכן לוותר על כל הרצונות שלי בשביל הרצון שלך. נפש פירושה רצון בלשון תנ"ך[טו] ובחז"ל[טז], אם כן "בכל נפשך" היינו 'בכל רצונך'. לא רק שאני רוצה בך מאד, אלא שאני כל כך רוצה בך עד שאני מבטל את רצוני לרצונך. כש'אני מת עליך' הרצון שלי אינו פונקציה, העיקר הרצון שלך. אני אומר על החתן, אבל גם אצל הכלה צריך להיות אותו דבר בכיוון השני.

"בכל מאדך" – להשקיע הכל בבית

אם יש כבר "בכל לבבך", משיכת הלב, ויש גם "בכל נפשך" – רצון שהוא בעצם בטול-רצון מוחלט, כמו שכתוב בפרקי אבות[יז] "עשה רצונך כרצונו" ו"בטל רצונך מפני רצונו" (התכלית של "עשה רצונך כרצונו"). מהי מדרגת "בכל מאדך"? גם כאשר אני מת עליך – יש לי כח אדיר לקום לתחיה, ולהשקיע בבית המשותף שלנו את כל הכח שיש לי. כדי לבנות בית, בנין עדי-עד, צריך להשקיע הרבה – גם כסף, לכן חז"ל אומרים ש"ובכל מאדך" הולך על כסף, "בכל ממונך" – אבל הפשט הכי פשוט של "מאדך" היינו כח ומאמץ גדול, מאמץ אדיר, שאני משקיע ב'פרוייקט' הזה. הפרוייקט הוא לבנות ביחד בית, אז כל כולי עכשיו מוקדש לו ומושקע בו. זוהי אהבת "בכל מאדך".

מה קורה ב"אפילו נוטל את נפשך"? האדם כבר לא פה, הוא למטה מתחת לאדמה ("כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[יח], פסוק שהבעל שם טוב מאד השתוקק לקיים...). גם אז, אם הוא יעשה מאמץ יתקיים "הקיצו ורננו שוכני עפר"[יט]. אפשר לחשוב שמקיצים רק מלמעלה, שיורד למת טל תחיה וזהו, אבל פשוט שגם הוא מתעורר מעצמו, כבר נמאס לו להשאר שם, צריך כבר לקום. הקימה בכחות עצמו (שעצמותו יתברך העניקה לו מעודו) מתוך כביכול-הקבר היינו "בכל מאדך" – "ויקץ כישן א-דני [שם המלכות, כנסת ישראל] כגבור מתרונן מיין"[כ].

חשוב לדעת שיתכן שיש לי רצון טוב, "בכל נפשך", אך אין לי כח ליישם אותו בפועל, "בכל מאדך". מכאן נבין למה חז"ל[כא] קובעים שדווקא "בכל מאדך" היינו "עושים רצונו של מקום" – יש מי שרוצה באמת לעשות רצונו של מקום אבל אינו מסוגל לבצע זאת בפועל, עליו נאמר "מחשבה טובה [רצון כן הוא מחשבה טובה, כמוסבר בקונטרס ההתפעלות שמדובר במחשבה מלאה רגש וחום, לא מחשבה סתם שהיא מחשבה קרה] הקב"ה מצרפה למעשה"[כב], כאילו עשה, אף על פי שבפועל לא עשה. אך "עושים רצונו של מקום" היינו מי שעושה את הרצון בפועל ממש, בכח אדיר שנובע מהתחושה הפנימית והעצמית ש"אין לך דבר העומד בפני הרצון"[כג] – גם כאשר הכח הדרוש לבצע את הרצון נמצא בהעלם שאינו במציאות – כח שבא דווקא מהתקשרות פנימית ועצמית לבעל הרצון.

ביטויי ורמזי שלש המדרגות

נתרגם זאת לביטויים. אנחנו אוהבים לתת סימנים, ולעשות גם חשבון שלהם אם יצא משהו נחמד. התחלנו מכך שפרשת שבוע היא "שלהבת עולה מאליה" ו"שלהבת" עולה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", וניסינו לתרגם זאת לחיי נישואין הכי טובים שיכולים להיות.

קודם כל ניתן מלה אחת לכל ביטוי – משיכה, רצון (רצון הוא יותר ממשיכה, עד כדי בטול רצון עצמי), כח (הפשט של "בכל מאדך" – לשים את כל הכח שלך בפרוייקט הזה, אין לי עוד עסקים, אין לי עוד משהו לעשות בחיים, רק לשים את כל הכח ואת כל האמצעים פה, להשקיע הכל בקופה הזו).

כמה שוה משיכה-רצון-כח? משיכה שוה 375 ורצון ועוד כח עולה 374. 374 הוא 1 פחות מ-375. יחד הם עולים 749, "אשת חיל", "אשת חיל מי ימצא ורחֹק מפנינים מכרה"[כד]. מכר, שרש "מכרה", ראשי תבות משיכה-רצון-כח.

כעת ניתן לכל מדרגה ביטוי יותר מלא: "בכל לבבך" היינו משיכת הלב, "בכל נפשך" בטול רצון ו"בכל מאדך" הוא רב-כח (הביטוי של ריבוי כח, על ה' עצמו כתוב "גדול אדונינו ורב כח"[כה], מאד הוא רב-כח, ולא סתם כח). משיכת הלב בטול רצון רב כח עולה 1430. מישהו יודע מה המספר הזה? מי שמחייך ודאי יודע... (הכל פעמים הוי' וכו'). כשמכריזים זאת – גם 'יחי' הזיווג הזה, שיעלה יפה – תלוי בשלשת הדברים האלה, משיכת הלב בטול רצון רב כח.

אנחנו מברכים את החתן והכלה שיזכו לשלשת הדברים האלה "לעולם ועד" – שיהיו פה משיכת הלב ובטול רצון אחד לשני, מתוך רצון חזק, והעיקר להשקיע את כל-כולי, את כל ה"רב כח" שלי בבנין עדי עד. אז יהיו חיים מאושרים, דור ישרים יבורך ושפע ברכות לעם ישראל מהמעין העליון, שהוא האין העליון, סוד השמות שלהם.

ב. רמזי שמות החתן והכלה

[השלמה – מכאן ואילך חלקו הראשון של השיעור, שעוסק בשמות החתן והכלה:]

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב! שיהיה בנין עדי עד. נאמר כמה מילים לכבוד החתן והכלה.

אנחנו נוהגים לעשות את חשבון הגימטריא של שמות החתן והכלה. אצלנו החתן הוא אחיה-אשר והכלה דבורה-לאה, ה' עליהם יחיו – הם עולים יחד 778. עשינו לו הרבה גימטריאות לפני שנה, תשע"ח, כנראה שבשמים השידוך עלה במחשבה שנה שעברה – לקח קצת זמן עד שירד למטה...

שני הסימנים העיקריים שעשינו אז לשנה מאד קשורים לחתן ולכלה. אחד הוא "בקש שלום". כתוב "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו" – אלה שלש מדרגות שעולות מלמטה למעלה: "סור מרע" בעולם העשיה (ש"רובו רע", ושם עלינו לבער את הרע מכח המלכות שמתלבשת בעולם העשיה), "ועשה טוב" ביצירה (ש"חציו טוב", ושם עלינו להגביר את הטוב מכח המדות דז"א שמתלבשות בעולם היצירה, החל מ"חסד לאברהם") ו"בקש שלום ורדפהו" בבריאה ואצילות (בדרך מלמעלה למטה – עיקר השלום-אמת בין המדות השונות והמנוגדות הוא בעולם האצילות, עולם האחדות, ששם "לא יגורך רע" כלל, והוא בחינת השלום של שבת קדש, "שבת שלום ומבורך", ששורה בין בני הזוג שזכו ל"שכינה ביניהם". "'ורדפהו' במקום אחר" היינו בעולם הבריאה ששם ראשית מציאות הרע, הפירוד מאלקות, אמנם במיעוט הבטל ברוב טוב, ושם צריך לרדוף את השלום שישכון גם שם ויבטל את ה"שרש פורה ראש ולענה" של מודעות עצמית שמתחילה שם). בכל אופן, יש אור מקיף השורה על החתן והכלה – אור השלום, שלום בית – וצריך לבקש אותו, להתפלל שה' יזכה את החתן והכלה בשלום אמת. זו המשמעות של הגימטריא הזו, שהחתן והכלה שוים "בקש שלום".

גם אמרנו שיש סימן שקשור לגאולה, והגאולה היא בעצם חתונה – חתונה של הקב"ה וכנסת ישראל, שה' פוקד אותנו "כמשוש חתן על כלה". יש פקידה מלמעלה והתעוררות לפקידה מלמטה. סימן הגאולה הוא "פקד פקדתי", ששוה אותה גימטריא. זהו יחוד פנימי, שמוליד "דור ישרים יבורך".

אם כן, יש אור מקיף על החתן והכלה, "בקש שלום", והמשכה פנימית – לא רק אור פנימי, אלא המשכת העצם, אור עצמי שמאיר בפנימיות – של "פקד פקדתי".

בהמשך ההתבוננות בשמות סופרים את האותיות ומחפשים צורה גיאומטרית סימטרית לשמות החתן והכלה. באחיה אשר יש 7 אותיות ובדבורה-לאה 8 אותיות, יחד 15 אותיות. 15 הוא י-ה, השם של "שכינה ביניהם" – "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם", ה-י של האיש וה-ה של האשה. בחכמת המספר 15 הוא משולש, סכום המספרים מ-1 עד 5, וכך אפשר לצייר את השמות שלהם ולראות עוד תופעות יפות הרמוזות בשמות:

א

ח י

ה א ש

ר ד ב ו

ר ה ל א ה

זהו הסימן – אנחנו תמיד מציעים לחתן ולכלה לעשות מזה שלט-עץ, או כיו"ב, על הדלת. נתבונן בפנות ובאמצעי הצלעות (דילוג שוה סביב המשולש). יש פה פעמיים ה, שעולות י, ויחד עם שאר האותיות נוצרת המלה ישראל (לה שוות שש האותיות האלה). לא הייתי מנחש שבשמות החתן והכלה, אחיה-אשר ודבורה-לאה, מסתתר השם העצמי שלנו – של עם ישראל, ארץ ישראל, ה' אלקי ישראל ותורת ישראל (אמרנו אותם בסדר של והיה – יחודא תתאה לפני יחודא עילאה – לשון שמחה ולשון מיד, ודוק). אבל הנה, זהו זוג שאומר ישראל.

אם יש ישראל בצורה כה יפה, והכל יחד עולה 778, כמה הן האותיות האחרות? 778 פחות 541 שוה 237. המספר הזה אומר משהו? צריך ללכת יחד עם ישראל. קודם כל, 237 הוא חצי דעת (שעולה ו פעמים דעה בסוד "מפתחא דכליל שית", שש הדעות-מדות בלשון הרמב"ם של חג"ת נה"י, מורגש ומוטבע. נמצא ש237 הוא ג"פ דעה, שלש הדעות של חג"ת או שלש הדעות של נה"י, ודוק). והנה, הגדר של נשמות ישראל הוא דעת (שהרי "אל אחר אסתריס", אין לו דעת), לשון התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא על פי הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו". ועוד, 237 הוא המלה אין במילוי – אלף יוד נון. איך זה קשור לישראל? "אַיִן מזל לישראל", כפירוש הבעש"ט. אנו מברכים את החתן והכלה במזל טוב, והם מיצגים עכשיו את כל עם ישראל. הברכה באה ממקום שנקרא אין – אין אלקי. ישראל עצמו הוא אין, הדעת שלו הוא להכיר באפסיות של עצמו, וכן הוא מרגיש את האין סופיות של ה', שאינו מושג לנו ("לית מחשבה תפיסא ביה כלל"), לכן גם הוא נקרא אין – ומהאין הזה נמשכות כל הברכות, שבע ברכות לחתן ולכלה ולכל לעם ישראל.

המספר הזה שייך גם ל-עין ב-ע (לא רק ל-אין ב-א): הבעש"ט גילה את השם הקדוש של קפיצת הדרך. הוא מופיע בכתר שם טוב, השם שיש לכוון כדי לזכות לקפיצת הדרך. כל חתונה היא קפיצת הדרך. יש שני ביטויים – קפיצת הדרך וקפיצת הארץ. עד כה החתן והכלה היו רחוקים זה מזה, ובקבלה חתן וכלה הם יסוד ומלכות. כתוב שקפיצת הדרך היא קפיצת היסוד למלכות, החתן לכלה – צריך לקפוץ, לא ללכת לאט-לאט – וקפיצת הארץ היא קפיצת הכלה לחתן. יש שם קדוש לכוון כדי לפעול זאת, והוא יוצא מהפסוק שאמר אליעזר עבד אברהם כאשר הלך לעשות שידוך ליצחק אבינו, מצא את רבקה אמנו – "ואבא היום אל העין". עין היינו מעין מים. "ואבא היום אל העין" עולה 237. המלה "היום" היא גם המלה שאמר משיח לרבי יהושע בן לוי, ששאל אותו מתי הוא בא – "היום"! משיח בא בדילוג ("פתאום יבוא האדון"), "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (בזכות אבות ואמהות שנקראו הרים וגבעות, כלומר בזכות קדושת הזיווג של בני ישראל סבא). "היום" עולה אין – כתוב ש-אין מתלבש ב-עין – והכל יחד עולה אין במילוי, והוא נמשך לישראל בסוד "אין מזל לישראל".

מה בדיוק כאן השם של קפיצת הדרך? ר"ת "ואבא היום אל העין" הוא צירוף השם הקדוש אהוה, שם ה-טוב, השם הקדוש שאתו התעצם מורנו הבעל שם טוב, לכן הוא הרבה לעשות קפיצת הדרך (הכל בכוונה של קפיצת דרך לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו). השם אהוה מופיע לראשונה ("הכל הולך אחר הפתיחה") בר"ת החלק השני של הפסוק הראשון של התורה – "את השמים ואת הארץ". הוא הכח האלקי לחבר יחד שמים וארץ שהם על דרך חתן וכלה. אהוה, שם הטוב, הוא שם של דבקות, "האמר לדבק טוב", "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". שוב, שם הדבק, הדבקות בין החתן והכלה, הוא שם ה-טוב, "האמר לדבק טוב", המחבר שמים וארץ, רוחניות וגשמיות, חתן וכלה. שם זה וכח זה מופיע במיוחד בסוד קפיצת הדרך של אליעזר לעשות את השידוך הכי טוב ליצחק אבינו והוא-הוא השם הקדוש של קפיצת הדרך. בקיצור, יש הרבה כוונות חשובות בביטוי "ואבא היום אל העין", שעולה 237, ובחבורו לישראל – "אין מזל לישראל" – מקבלים את שמות החתן והכלה שלנו, אחיה אשר דבורה לאה. כל ההתבוננות הזו עולה מהתבוננות בציור אותיות החתן והכלה.

ישנה עוד תופעה חשבונית יפה ביותר שמתגלה כאשר מתבוננים בשמות החתן והכלה במספר סדורי: אחיה אשר = 66, דבורה לאה = 55 (כלה בחשבון הרגיל), 6 פעמים 11 ו-5 פעמים 11. ביחד, 6 פעמים 11 ועוד 5 פעמים 11 = 121 = 11 פעמים 11, 11 ברבוע. והוא לפי הכלל שהמשולש של n ועוד המשולש של n מינוס 1 = n ברבוע. והרי, 66 = משולש 11 ו-55 = משולש 10, וביחד הם עולים 121, 11 ברבוע. המספר 11 רומז לכתר עליון ה"חד ולא בחושבן" (האחד שמעל לחשבון עשר ספירות).

מזה מתבקש להתבונן בשמות גם במספר קטן: אחיה אשר = 21, דבורה לאה = 28, 3 פעמים 7 ו-4 פעמים 7 שיחד = 7 פעמים 7, 7 ברבוע, ובדיוק לפי אותו כלל חשבוני הנ"ל – 21 = 6 במשולש ו-28 = 7 במשולש וביחד הם עולים 49, 7 ברבוע! נשים לב שבמספר קטן דבורה לאה היא המשולש הגדול ואחיה אשר הוא המשולש הקטן ואילו במספר סדורי הפוך הדבר (לרמז שככל שמקטינים את עצמם כך "אשת חיל עטרת בעלה", בסוד "אשת חן תתמך כבוד" ו"שפל רוח יתמך כבוד", כמבואר 'גזרה שוה' זו במ"א).

נמצא שבמספר הכרחי החתן והכלה = 778, במספר סדורי 121 ובמספר קטן 49. אפשר לחבר את שלשת המספרים האלה יחד ואז נקבל 948 = דעת דעת (דעת עליון ודעת תחתון) שעולה ד פעמים "ואבא היום אל העין" כנ"ל ("ואבא היום אל העין" ב"רצוא ושוב", שתי הקפיצות של החתן לכלה והכלה לחתן כנ"ל: ואבא ואבא היום ואבא היום אל ואבא היום אל העין היום אל העין אל העין העין)!

עד כאן ביחס לשמות.