בע"ה

שבת קדש פרשת וארא, כ"ח טבת ע"ט – כפר חב"ד

כתר שם טוב (ו-ז)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות ו: הכרעה בספקות – סילוק הפניות

התלבטות במצוה

הגענו לתורה ו בכתר שם טוב[ב]:

ו. והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי [פסוק שמופיע בתחילת ספר דברים[ג].]. [פי' הבעש"ט]... [דשמעתי ממורי] בשם הרמב"ן, שצוה לבנו [כתב בצוואה לבן שלו.], אם יסתפק לך באיזה דבר [מצוה] איך לעשותו כשיש בו דרכים לצדד לכאן ולכאן, או שיש לך ספק אם הוא מצוה או לאו ואם יש לעשותו או למנוע ממנו,

הרמב"ן מצווה לבנו כיצד לנהוג במקרה של ספק בדבר מצוה, כאשר בשתי האפשריות יש משום מצוה. לבן הרמב"ן לא היתה הוה-אמינא לעשות משהו שאינו מצוה, אם זו לא מצוה – לא עושים! אבל גם כשאדם עושה דבר שנדמה לו כמצוה, עליו לבחון האם נכון לעשותו או לא. לפעמים גם הטבה לזולת, שהיא מצוה בדרך כלל – מצות אהבת ישראל – עלולה להיות לא טובה בהקשר מסוים. לדוגמה, פינוק ילד יותר מדי יכול לפעמים להזיק לו. עוד דוגמה: בחור שמתלבט אם לעבור ישיבה – בשני המקומות הוא ילמד תורה, ועדיין נצרכת החלטה משמעותית לכאן או לכאן.

העדפת הפניה לימין

הבעש"ט לא כותב זאת כאן, אבל חז"ל לימדונו כלל גדול: כאשר יש בפניך שתי דרכים, לימין ולשמאל, עליך לפנות ימינה – "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין"[ד]. בעומק, לא מדובר דווקא בגשמיות – בכל התלבטות צריך לפנות לימין, לחסד, למה שיותר ייטיב עם הזולת. הרי התורה נקראת "תורת חסד"[ה] ו"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"[ו].

צדיק עולה צד ימין, כי הצדיק הוא הפונה לימין, לחסד. אכן, מיסודו, הצדיק כולל בעצמו את כל ארבעת הצדדים, ארבע רוחות העולם – צפון דרום ים קדם – אך נטיתו הטבעית היא לפנות לימין, בידעו שכל ד הצדדים כלולים בדרום[ז].

מי היה הראשון שתמיד פנה לימין? אברהם אבינו – "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[ח]. נגב הוא דרום, צד ימין, החסד והאהבה[ט]. כתוב בחסידות שדרום רומז לגילוי אור אין סוף – דרום מלשון דר-רום[י], בדרום מתגלה מי שדר ברומו של עולם (סוד הנצח, "עמק רום"[יא], ענף החסד, "עמק דרום"יא – הענף כלול בגזע). הצדיק יודע לצדד, לבחור צד-יק, לבחור בצד ימין. צדיק מתבונן מאיזו דרך אפשר לעשות חסד ליהודי, לגמול חסד עם הזולת וגם עם הקב"ה שדר ברומו של עולם (ע"ד "מלוה הוי' חונן דל"[יב]).

סילוק האינטרס או שימוש בו

[והדבר שיש לאדם הנאה ממנו יכוין למצוא ראי' להתיר האסור [טבע האדם – כשהוא מסופק אם דבר מסוים טוב או לא, או מתלבט באיזו דרך לבחור – לשכנע את עצמו פסיכולוגית שמה שטוב עבורו הוא מותר ואפילו מצוה.], ע"כ] אז תראה קודם כל לסלק מעסק דבר זה הנאת עצמך או כבודך, ואח"כ תראה לצדד לכאן ולכאן [אם אדם רוצה לעשות משהו טוב, צריך לראות שאין בו פניה לגרמיה. לדוגמה, אדם יכול לתת צדקה כדי להצטייר כגביר, על מנת שיעשו איתו עסקים, או כדי לזכות לכבוד. לכן, קודם כל צריך לסלק את האינטרס. רק אחרי שמסלקים את האינטרס, אפשר לצדד לכאן ולכאן ולשקול באובייקטיביות מה נכון לעשות. עם זאת, אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל... כפי שעוד נראה.], אז השי"ת יודיעך האמת [אחרי שאתה מסלק את הנאת עצמך, ה' כבר יראה לך לאיזה צד לפנות.] ותלך לבטח [ההליכה לבטח היא מכח הבטחון העצמי שלי, אלא מתוך הבטחון בה'.], [ודפח"ח]...

[שאלה: אם יש אינטרסים לא צריך לעשות?]

יש פעמים בהן צריך לעשות משהו גם כשיש פניות. ידוע הסיפור על אחד מחסידי אדמו"ר האמצעי שהיה חוזר חסידות בעירו, ובא לבקש 'פטור' מהרבי מללמד כי המעמד גורם לו להתגאות. אדמו"ר האמצעי אמר לו "תהיה בצל ותמשיך ללמד חסידות" – גאוה אינה סיבה להמנע מעשיית מצוה. גם לגבי פניות של עושר וכבוד, בנוגע למתן צדקה, ידוע הווארט החסידי שבנוגע לצדקה 'אחד המכוון ואחד שאינו מכוון ובלבד שירבה'. גם אם הנותן מלא פניות – העיקר שלעני יהיה מה לאכול. ובכלל, אדם הרואה בעצמו שאין לו כח לעשות מעשה לשמה, צריך לעסוק בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"[יג].

אכן, יש תחבולות שונות במלחמת היצר. כך מפרש-דורש הבעל שם טוב[יד] עצמו על הפסוק "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך"[טו], שלפעמים צריך לתת ליצר את שלו, על דרך "שעיר לעזאזל", כדי שיניח את האדם לעשות את רצון ה'[טז]. היינו דווקא מתוך מה ש"ידע איניש בנפשיה", שלפי האומדנא שלי את עצמי לא הייתי מצליח לעשות את המצוה מבלי להקדים את הנאת עצמי. וכמבואר לקמן, בתורות הבאות בכתר שם טוב[יז], שרופא מומחה יודע מתי ואיך להשתמש בסם המות על מנת לרפא את החולה. נמצאנו למדים שההדרכה כאן היא הכלל, אך אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל, ובאמת היוצאים מן הכלל רבים ומגוונים.

נסביר בכיוון אחר: ההדרכה היא להכיר מה הדבר שצריך לעשות לכתחילה, אך כאשר מתברר מה הדבר הרצוי יש לעשותו אף על פי שהביצוע המעשי מצריך שימוש באמצעים בדיעבדיים כמו שימוש בפניות, או אפילו המצאת פניות – העיקר לקיים את המצוה בסופו של דבר.

הכנעה-הבדלה-המתקה ביחס למצוה

באמת "לית אתר פנוי מיניה"[יח], אך על אדם שעסוק רק בעצמו אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"[יט]. מאידך, ברגע שהאדם מסלק את עצמו ופניותיו, פתאום הקב"ה מאיר לו כשחר את הדבר הנכון. הוא מסתכל מהן האפשרויות, ופתאום מאיר לו, הוא רואה באחד הכיוונים את האור בקצה המנהרה.

[יש פה בעצם הכנעה, הבדלה, המתקה?] כן. זיהוי הפניות וההבנה שעשיית המעשה הטוב עם אינטרס היא 'לא שוה', הם ההכנעה, המאפשרת שחרור מהאינטרס בעשיית הטוב; הסרת הפניות לגמרי – היא הבדלה; בסוף, כשה' מכוון בדרך אמת – זו ההמתקה (זהו התהליך לכתחילה, כנ"ל, כאשר אין צורך בשעיר לעזאזל).

בסוף צריך להעלות גם את הנאת עצמי – להרגיש שאני בן של ה' ואני שמח בכך שה' נותן לי אוכל, וגם להרגיש שה', כמו אבא טוב, שמח שאני נהנה[כ]. טוב להרגיש את הזכות שבעשיית מצוות, לחוש שמחה של מצוה, אבל ברגע שההרגשה הופכת לסיפוק עצמי[כא] – 'אני עשיתי', 'אני הצלחתי' – "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".

עבודת ה' בלי סיפוק – על ידי התקשרות לרבי

[וז"ש] [ובזה יובן] והדבר אשר יקשה מכם, [ר"ל הדבר אשר יקשה] שאינכם יודעים איך לעשותו או למנוע [כלל, אם הוא מצוה או לאו], הספק נולד מכם [ההתלבטות כאן מגיעה מספק שנולד ממני – ספק בגימטריא עמלק[כב]. ספק גם מלשון סיפוק – כסף וכבוד אנשים אחרים נותנים לך, אבל סיפוק הוא דבר שאתה נותן לעצמך...], שיש בו הנאתכם, [כמו לך לכם להנאתכם [על דרך "'לך לך' להנאתך ולטובתך"[כג], זו לא הלשון כאן בדיוק, אבל משם מטבע הלשון לקוח[כד].].],

[ע"כ תסלקו מדבר זה] הנאתכם [וכבודכם] ותקרבון אלי ["תקרבון אלי" היא העצה שאומר משה רבינו לדיינים בנוגע להכרעה ב"דבר הקשה מכם". כלומר, רמוז כאן שעל ידי התקשרות לרבי, יהודי יכול לבחור בדרך הטובה ולא בפניה שלו. בולט במציאות שבלי רבי הרבה יותר קשה לבחור בטוב האמיתי, במצוה, בלי פניות. העצה כאן היא "תקרבון אלי" –"אלי" היינו בטול, מדתו של משה רבינו בנפש (כמאמרו "ונחנו [אני-משה ואתה-היהודי שמתקשר-מתקרב אלי, למדת הבטול שלי] מה"[כה]), ועל ידי בטול אפשר לבחור בטוב. כדי שאור ה' יוכל לעבור דרכי עלי להיות בבטול, לרוקן ולפנות מהנפש כל אינטרס או פניה. כדי לעבוד את ה' לא מתוך סיפוק חייבים רבי. רואים שלמי שאין רבי אי אפשר להסביר מהי עבודת ה' בלי סיפוק. רבי טוב הוא רבי שקודם כל נותן למקושר אליו את נקודת הבטול.], [שהוא יותר פנימי מן לי] והכוונה שיהי' [רק] לשם שמים בלי שום פניה והנאה, אז ושמעתיו, [אתן לו הבנה] איך יתנהג [הפשט של "שמעתיו" הוא 'אשמע אותו', אבל פה הבעש"ט דורש ש"שמעתיו" פירושו 'אגרום לו לשמוע' בשמיעה פנימית את הדבר הנכון, אשמיע לו איך להתנהג.], וק"ל.

בין 'טוב חילוני' לטוב לשם שמים

צריך שהטוב יהיה טוב גמור, טוב לשם טוב, מה שנקרא בלועזית 'אלטרואיזם'. [לכאורה זהו "טוב חילוני", נכון?] אחד הדברים שמעכבים את הגאולה הוא הטענה של הרבה יהודים שאינם שומרי מצוות ש'הטוב החילוני' יותר טוב מ'הטוב הדתי' שמלא באינטרסים – שדתיים עושים רק בשביל העולם הבא ולא מתוך רחמים פשוטים-טבעיים על הזולת. בפשטות, הם טוענים, העשיה של אדם עושה בלי שום כוונת רווח הרבה יותר נעלית מעשיה בה אדם 'מרוויח נקודות' לעולם הבא. 'נתינת היניקה' וההצדקה לטענה הזו היא העובדה שאנחנו לא עושים את הטוב בצורה שלמה, בלי אינטרסים בכלל, טוב נקי. זו הסיבה שהמשיח לא בא.

נסביר יותר בדקות, מה הטעות כאן? שגם אם אני לא מחפש כסף ואפילו לא כבוד, אני מצליח רק לא לחפש כבוד בעיני אחרים, אבל בתוך תוכי, אני עדיין עושה זאת מצד הפניה (בשביל סיפוק עצמי או בשביל שכר העולם הבא), לעומת עושה מצוה לשמה (עבודת ה' מאהבה, כמו אברהם אבינו, כמו שמסביר הרמב"ם בהלכות תשובה[כו], ש"עושה האמת מפני שהיא אמת") שבטל לה' באמת.

מאיפה באמת הגיע כל הציבור שאינו שומר מצוות? הרי לפני 100 שנה כולם היו בני חסידים ודתיים! הם ראו בביתם-בסביבבתם שכל עבודת ה' מלאה אינטרסים ועזבו. זה היה התירוץ לעזוב. כמובן שמדובר רק בתירוץ ש"חזי לאצטרופי" להליכה אחרי היצר הרע, אחרי שרירות הלב, אבל בסוף יש פה איזה ניצוץ אמת שעליו השקר הזה מתלבש.

הדבר דומה למבואר בזהר[כז] ביחס לבני ישמעאל. איננו מצליחים להוריש אותם ולרשת את הארץ בגלל היניקה שיש להם יניקה מברית מילה המדומה שלהם. אמנם, ברגע שאנחנו נשמור את הברית שלנו כמו שצריך, כבר לא תהיה יניקה, לא יהיה לשקר שלהם במה 'להתפס', ונוכל להוריש אותם.

ב. אות ז: שתי משמעויות בכל מלה

ז. [דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי] [מבעש"ט פי' ע"פ] נשיו הטו לבבו [נשיו הנכריות, לא חלילה להוציא לעז על נשות ישראל. לשלמה המלך היו 1000 נשים, לעת זקנה הנשים הנכריות היטו את לבבו מדרך הישר. אלו היו נשים שלא עברו גיור כראוי, כמבואר באריז"ל[כח]. אנחנו מדגישים זאת זה כדי שלא יצא לעז ח"ו על בנות ישראל הכשרות, עליהן נאמר "איש ואיש יולד בה"[כט], גם הן בבחינת זכר-משפיע טוב למציאות מתוך יראת שמים טהורה, ופעמים רבות יותר ויותר מן הגברים. רואים שהתורות כאן קשורות זו לזו. האמור כאן קשור לתורה הקודמת – האשה הנכריה היא בחינת פניה לגרמיה, שהרי "כל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין"[ל].],

שאין לך שום תיבה בתורה שאינו סובל ב' משמעות שהוא בחי' דכר ונוק' כו', [כל מלה בתורה אפשר לפרש לשני צדדים, גם כזכר-משפיע כנקבה-מקבל. לכן, בלימוד כל מלה בתורה יש בחירה חופשית, אם לקבל ממנה הנאה עצמית (סיפוק וגאוה), להיות בחינת נוקבא, או להמשיך על ידה שפע ברכה לעולם, להיות בחינת דכורא (בבטול ואהבה, "זכר חסדו"[לא]). כל דבר בתורה אפשר לקחת לתנועה של בטול, אבל אפשר להפך ללמוד בצורה נקבית – איך אני לוקח את הנאמר לטובת עצמי.] [יעו"ש].

א"כ אין לך שום דבר נברא בעולם שלא יהי' כלול מהכל [הכל נברא על ידי התורה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[לב], ובהיות שבכל אות בתורה יש בחינת זו"נ, כך בכל דבר שבעולם.], והבחירה נתונה לו להטות לאיזה בחינה שירצה [בכח היהודי להשתמש בכל דבר שבעולם לצורך השפעת-טוב לזולת, בחינת זכר, או לצורך קבלת סיפוק עצמי, בחינת נקבה. והוא סוד "בשבילי נברא העולם"[לג] – בשבילי, בשביל שלי, כמו שלמדנו באות ה – להשפיע לעולם, לתקן עולם במלכות ש-די ולהפוך את העולם הזה להיות דירה לו יתברך, על ידי שאגרום שכל פרט ופרט שבעולם ישפיע טוב לזולתו ובכך יתאחדו כל הפרטים ויהיו ל"אתר שלים" שבו דווקא "שכינתא שריא" (ולא כאשר הפרטים הם ענפים נפרדים, וכל פרט הוא בחינת נקבה, מקבל לעצמו).], לכך נשיו הטו לבבו.