בע"ה

כ' אד"ש ע"ט – שערי תפלה, טורונטו

השמחה – מפתח היצירתיות

שיעור באנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שמחת לידת העם

[הזכירו שיש בחור מהקהילה שנעדר ויש חשש לחייו.]

ערב טוב לכולם, תענוג בשבילי להיות כאן פעם ראשונה. כתוב בתניא[ב] שבמקום בו יש עשרה אנשים השכינה שורה[ג] ואפשר לפעול ישועה.

שמחת פסח – "בזכות נשים צדקניות"

אנחנו נמצאים בין פורים לפסח, וחז"ל אמרו שצריך "למסמך גאולה לגאולה"[ד] – לחבר את גאולת פורים לגאולת פסח. הכח שמחבר את שני החגים ואת שתי הגאולות הוא השמחה[ה].

התורה אומרת שהגאולה היא "בזכות נשים צדקניות"[ו], הנשים שמנקות את הבית לפסח. מבואר בקבלה וחסידות שפסח הוא ענין "לידת העם" – העם היהודי נולד מחדש. מאחורי תהליך הלידה עומדת האם – בה טמון כח הלידה ומרחמה נולד התינוק. כך, חז"ל[ז] מדמים את מצרים לרחם האם, ואת יציאת מצרים ללידה.

יציאת מצרים – לידת העם

ביציאת מצרים ה' יצר לעצמו עם, כמ"ש "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"[ח]. בהתחלה ה' ברא עולם – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[ט]. אחר כך, נבחרו האהבות והאמהות – מכח הנאמנות המוחלטת ומסירות הנפש שלהם – להיות לחלקו של ה'. אבל התכלית היא שהאבות והאמהות יולידו תולדות ויהפכו להיות עם, שהרי ה' הוא מלך ו"אין מלך בלא עם"[י]. לא מספיק שיהיו אנשים צדיקים, בשביל להעמיד מלך צריך להפוך לעם. לתכלית הזו מגיעים ביציאת מצרים, בה נולד עם.

כשנולד ילד ההורים מאד שמחים. במיוחד גדולה שמחתה של האמא, שגדלה את העובר תשעה חדשים ברחמה, כאשר הוא 'יוצא לאור עולם'. בפורים כתוב "ליהודים היתה אורה ושמחה"[יא] – כאשר משהו חדש יוצא לאור יש שמחה. בכל יציאה לאור יש שמחה, שמחה מיוחדת יש לאמא כאשר נולד ילד, והשמחה גדלה על אחת כמה וכמה בלידת עם שלם.

שמחת היציאה לחירות

חג הפסח הוא חוית השמחה שבאה עם הלידה. פסח נקרא "זמן חרותנו", כאשר אנו נגאלים ויוצאים "מעבדות לחרות". פסח הוא הזמן העיקרי של אמירת הלל, עד שאפילו בליל פסח אומרים הלל (פעמיים, אחרי ערבית ובתוך הסדר). ההלל מתחיל "הללו עבדי הוי'". בפורים לא אומרים הלל – אי אפשר לומר "הללו עבדי הוי'" שהרי "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"[יב]. בשביל להיות עבד ה' בשלמות צריך לא להיות עבד של אף אחד אחר ("'עבדי ה'' ולא עבדי פרעה").

בגמרא כתוב שגאולת פסח היא "מעבדות לחרות" וגאולת פורים היא "ממיתה לחיים". בפשט, נשמע שגאולת פורים, ממיתה לחיים, גדולה יותר – אבל חז"ל אומרים שבמובן מסוים (המתבטא בענין ההלל) היא פחותה מגאולת מצרים מעבדות לחרות. כמובן, גם היציאה ממיתה לחיים היא שמחה גדולה מאד. בכל אופן, אף שבפסח לא היינו בסכנת חיים, אלא רק עבדים, יש משהו ביציאה מעבדות לחרות שאפילו יותר מיציאה ממות לחיים – דבר שבפני עצמו כבר דורש מחשבה.

הגאולה האמהית

בפסח עצמו, בליל הסדר, אנחנו שותים ארבעה כוסות יין, כתקנת חז"ל. אמנם זו מצוה דרבנן, לא מצוה מדאורייתא, אך הטעם שלה מופיע בתורה – שותים ארבעה כוסות כנגד ארבעה לשונות של גאולה, "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי..."[יג]. כל ארבעת הלשונות נקראים על שם השלישי, "וגאלתי" – "לשונות של גאולה". הלשון השני, "והצלתי", מזכיר את גאולת פורים, בה כתוב "רוח והצלה יעמוד ליהודים"[יד] – ה' הציל אותנו מסכנת חיים. אך בפסח גם ההצלה נכללת בלשון השלישי – "וגאלתי" (שמעל לשון "והצלתי", הלשונות עולים מלמטה למעלה).

ארבעת לשונות הגאולה מכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי' מלמטה למעלה, כמבואר בקבלה וחסידות[טו]: "והוצאתי" כנגד ה תתאה שבשם, מלכות; "והצלתי" – הצלת החיים – כנגד ה-ו שבשם ה'. ההצלה היא התיקון וההקמה לתחיה של שבעת המלכים הקדמונים שמתו, המכוונים בקבלה כנגד ה-ו המכוונת בקבלה – תיקון מדות הלב (אהבה, יראה וכו'); עצם פסח, שמעל מדות הלב, הוא "וגאלתי" – מעבדות לחרות – כנגד ה עילאה שבשם, אמא. "ולקחתי", במתן תורה[טז] ("לקח טוב נתתי לכם"[יז]), מכוון כנגד ה-י, החכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[יח].

הרחבנו בהקבלה המראה שכל ה"לשונות של גאולה" נכללים בלשון שכנגד אמא-בינה, "וגאלתי", בשביל להדגיש שיש משהו אמהי בפסח, לידה חדשה – שמחת פסח היא "אם הבנים שמחה"[יט]. ואכן, פסח בגימטריא "אם הבנים"! שוב, הפרק הראשון בהלל מתחיל מ"הללו עבדי הוי'" – ולא עבדים של אף אחד אחר – ומסיים ב"אם הבנים שמחה הללויה".

ב. יצירתיות בכל כחות הנפש

שמחה – הכח להרות וללדת

נושא הערב הוא 'שמחה – מפתח היצירתיות'. היצירתיות הכי גדולה של האדם, בה היהודי הופך להיות שותף לה'[כ], היא לידה. לתחלת ההריון שותף גם האבא, אבל תהליך יצירת הולד, ההריון והלידה – הוצאת הילד לאור – שייכים לאם, לכן בעיקר "אם הבנים שמחה הללויה". האם יוצרת עם (כידוע ש-א היא פנימיות ע), "עם זו יצרתי לי"[כא], כנ"ל.

מוסבר[כב] שהשמחה של "אם הבנים" לא מתחילה ברגע הלידה, אלא שהיא הגורמת ללידה. השמחה היא כח בנשמה להביא ללידה, אנרגיה פוטנציאלית שנמצאת עוד לפני הלידה ומלווה את כל התהליך – מהכניסה להריון ועד הלידה וגידול הילדים. כשהילד נולד, יוצא לאור, גם השמחה יוצאת לאור – אבל היא היתה שם מההתחלה, ובלעדיה התהליך לא היה מתחיל מעיקרא.

כל יצירתיות באה מתוך שמחה – זהו הנושא הערב. כל יצירתיות – רעיון חדש, הוצאת ספר חדש אחרי שנים וכו' – היא לידה. הצלחת הלידה תלויה בשמחה. מתוך שמחה – הלב נפתח. אמא-בינה היא פנימיות הלב, "בינה לבא"[כג] – מדות הלב הן ה-ו שבשם, אבל עצם ותמצית הלב היינו אמא. השמחה פותחת את הלב, וכשהלב פתוח הנשמה נעשית יצירתית בעצם. שמחה היא כח להוציא מהכח אל הפועל, לקחת אנרגיה פוטנציאלית ולהפוך אותה לאנרגיה קינטית.

יצירתיות – המדות שבכל ספירה

אמרנו שיצירתיות אמתית פירושה להיות שותף עם היוצר, הקב"ה – כל יצירה היא התדמות אליו. ה' יצר את העולם בששה ימים (סוד הו"ק, שש מדות הלב, החיות הפנימית של עולם היצירה, ממנו באה היצירתיות בנפש), וביום השביעי הוא נח (סוד המלכות). כל הבריאה והיצירה האלוקיות מתחוללות בתהליך של ששה-שבעה ימים, שבעה אורות. מי היוצר? מי נמצא מעל שש המדות והמדרגה השביעית? הבינה, אמא. אבא נקרא חכמה ואמא היא בינה (כולל הבנת הלב, "בינה לבא", האינטואיציה של הלב, כנ"ל), ואחריהם נולדות שש מדות הלב, ששת ימי בראשית.

אם כן, הייתי חושב שכל היצירתיות שייכת למדות. אפילו פסח (וכמוהו סוכות) הוא חג של שבעה ימים, זמן של יצירה חדשה, התגלות חדשה. אך הכל בא מאמא, המולידה את השבעה. מי האם הקלאסית שמולידה שבעה? לאה אמנו, לה יש ששה בנים ובת – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון ודינה. אחותה רחל, האשה האהובה של יעקב, מכוונת כנגד ה תתאה שבשם ולאה כנגד ה עילאה, המולידה ששה בנים ובת (כביאת העולם בששה ימים ואחריהם שבת). לכן הייתי יכול לחשוב שיצירתיות שייכת למדות הלב – יצירה המחוללת הנעה וחויה חדשה.

אמנם, אמרנו שלידה יכולה להיות בכל כחות הנפש – לידת רעיון חדש, תגלית חדשה שממציא מדען, אומן שמלחין יצירה סימפונית חדשה. לאיפה שייכת יצירתיות כזו? כתוב בקבלה שכל חידוש – כולל חידוש תורה – שייך לו"ק, למדות. אבל בכל אחת מעשר הספירות יש התכללות של עשר ספירות, כאשר בתוך כל מדרגה החידוש שייך לשש המדות. שתי המדרגות שמעליהן, אבא ואמא שבכל מדרגה – בסוד "תורה קדמה לעולם אלפים שנה"[כד] (כנלמד מהפסוק "ואהיה שעשֻעים יום יום"[כה]), "אאלפך חכמה"[כו] ו"אאלפך בינה"[כז] – קודמים לחידוש-ליצירה ומולידים אותו.

חידושי אמונה-תורה, נגינה ואמנות

מעל החכמה והבינה נמצא הכתר, שרק בו עצמו יש שלש מדרגות, שלשה ראשים:

העליון הוא רדל"א – הראש שלא נודע, שייך לסוד "עד דלא ידע"[כח] של פורים. ממדרגה זו באים כל חידוש ביחס לידיעת ה' והאמונה בו וכל חידושי התורה בכלל.

הראש השני הוא כח התענוג בנפש – ממנו באה מוזיקה טובה, ניגונים חדשים. מוזיקה טובה היא מוזיקה חסידית.

מהמדרגה השלישית בכתר מגיעה האמנות. אב-הטיפוס של אמן בתורה הוא בצלאל, בונה המשכן – האמן הגדול בכל הזמנים – והיצירתיות שלו, האמנות הויזואלית באה מהראש השלישי בכתר.

אחרי שלשת הראשים, כחות של על-מודע, באות עשר ספירות של מודע – חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

חיבור התורה וחכמות העולם

שלש המדרגות שבכתר הוסברו כאן לפי מבנה קבלי שדברנו עליו הרבה שנים – האקדמיה התורנית. את כל הנושאים הנלמדים בעולם יש ללמוד באופן של "חולין על טהרת הקדש". בזהר[כט] מדובר אודות החכמות שבאות מ"מים תחתונים", אבל הכל צריך להיות בסנכרון מלא עם התורה – צריכים למצוא את החיבורים בין חכמת התורה לחכמה האנושית. לשם כך נדרשת אוניברסיטה בה הכתר של הכל הוא חידושי תורה, וכל הלימודים הכלליים מופיעים בשלמותם בהקשר של תורה וקדושה.

אנחנו מדברים על כך כעת, כי באותו מבנה ניתן למצוא יצירתיות בכל אחד מתחומי הידע (דיסציפלינות), המכוונים כנגד הספירות. נעבור בקיצור על תחומי הידע:

המתמטיקה הטהורה, 'מלכת המדעים', היא חכמה; פיזיקה, ובכלל מדעי הטבע, היא בינה, האמא; פסיכולוגיה היא הדעת. בכל תחום יש חידושים כל יום. אם אתה פסיכולוג, כל יום אתה צריך לייצר התייחסויות חדשות, דרכים חדשות להגיע לנשמות ולעזור להן; סוציולוגיה היא חסד; משפטים הם גבורה; רפואה היא תפארת; החינוך – שהוא גם מדע, הכל כאן מדעים, חלקם בתחומים ההומניים – הוא נצח (הילדים מנציחים את הדורות); כלכלה היא הוד; תקשורת היא יסוד; והאחרון – "אחרון אחרון חביב"[ל] – הוא המלכות, מדעי המדינה (פוליטיקה).

שאלה: לאיפה שייכת הפילוסופיה?

זו שאלה טובה. פילוסופיה נכללת באמונה – הפילוסופיה היא דרך למצוא את האמת, תכליתה לבנות מערכת אמונית אמיתית. כל השאלות הפילוסופיות הגדולות – כמו בחירה חפשית, בריאה וכו' – מופיעות בחסידות. בקדש, פילוסופיה יהודית היא חסידות, ויש שמכנים אותה לימודי אמונה. הפילוסופיה היהודית היא בעצם הכתר של התורה, ובתורה – בראש העליון של הכתר – אנחנו כוללים את הפילוסופיה הנכונה, ברמה הכי גבוהה שלה.

כח החידוש היהודי

שוב, המדות הן מקום הגילוי החדש שנוצר. בכל מדרגה, גילוי היצירתיות הוא בשש המדות שבתוכה. אבל מקור היצירתיות הוא יחוד החכמה והבינה של אותה מדרגה.

אנחנו נמצאים בעולם הזה כדי להשתמש בחושינו – להיות יצירתיים. קודם כל, כל אחד הוא יצירתי, כל אחד צריך להתחתן וללדת ילדים. אבל גם בכל שאר תחומי החיים – כל יום צריך לעשות חשבון נפש, לא רק 'איזה דברים טובים עשיתי היום?', אלא גם 'איזה דברים חדשים עשיתי היום?'. הדברים הטובים צריכים גם להיות יצירתיים. ה' רוצה שהיהודים יכניסו אור וכח חדש לעולם – 'אינפוט' חדש.

לפי הפיזיקה יש חוק שימור החומר והאנרגיה, אין אינפוט חדש ליקום, אבל הכח של היהודים הוא להכניס לעולם שלנו אנרגיה חדשה בכל דבר טוב שעושים. כל שותפות שלנו עם ה' ביצירה – אפילו כשמדובר בחולין, אבל עם כוונה נכונה, שהכל יהיה בקדושה – מכניסה אנרגיה חדשה לעולם. בכל מה שיהודי עושה הוא צריך להיות יצירתי – גם אם הוא עובד כפקיד בבנק. ענינו של יהודי להביא חידוש לעולם, להכניס אינפוט של אנרגיה חדשה לעולם – זהו היחוד שלנו, היהודים.

ג. יצירה שמחה ב'חתך זהב'

חשיבות הגימטריאות

כעת נתבונן במלה שמחה עצמה. כל היצירתיות שלנו קשורה לאותיות לשון הקדש. כך כתוב על בצלאל, האמן הגדול, "שהיה יודע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ"[לא] – זהו סוד אמנותו.

אמרנו שהמדע החילוני הראשון שצריך להעלות ולכלול בקדושה הוא מתמטיקה טהורה, ולכן כתוב בזהר[לב] שגימטריא, שהיא יסוד המתמטיקה, היא אחת משבע הדרכים ללימוד התורה. כולנו מכירים את המושג פרד"ס – ארבעה רבדים בלמוד התורה, פשט-רמז-דרוש-סוד (שגם מקבילות לארבע אותיות שם הוי' מלמטה למעלה[לג]) – אבל בזהר כתוב שיש שבע דרכים ללמוד תורה, ואחת מהשבע היא המתמטיקה של התורה, הגימטריא. זהו רק ווארט לכבוד חכמת הגימטריא, שלא כולם מספיק מכבדים אותה כחלק מהתורה.

סדרת האהבה במלה 'שמחה'

לאותיות יש את החשבון הרגיל – א עד י מ-1 עד 10, אחר כך חשבון העשרות עד ק ואחריה מאות עד ת (400). אבל יש גם חשבון, יותר פשוט ומתבקש לפי ההגיון, שנקרא מספר סידורי – כל האותיות מחושבות מ-1 עד 22, לפי מיקומן בסדר האלף-בית (א = 1, כ = 11, ת = 22).

נחשב את המלה שמחה במספר סידורי ונראה תופעה פלאית ויחודית המופיעה רק בה: ש עולה 21, מ עולה 13, ח עולה 8 (בכל צורות החישוב) ו-ה עולה 5 (גם בכל צורות החישוב). מישהו כבר זיהה את התופעה? אלה מספרי היפי הטבעי, הביטוי המתמטי של היחס-הפרופורציה הכי יפה בטבע – 'מספרי פיבונאצ'י' בכינויים המדעי, או 'מספרי אהבה' בשמם התורני. כעת אפשר לקרוא להם גם 'מספרי שמחה'. המספרים, למפרע, הם 5, 8, 13, 21. 5 ועוד 8 עולה 13, 8 ועוד 13 עולה 21 – זהו ההגיון של מספרי פיבונאצ'י, היוצרים את היחס של חתך הזהב, היחס הכי נושא חן בטבע ובמודעות. כל פרסומאי יודע שבשביל לתפוס את העין הגרפיקה צריכה להיות לפי יחסי חתך זהב – זו תמצית היפי.

יצירת האדם – "מחציו ומעלה" ו"מחציו ומטה"

הדבר הכי יפה בבריאה הוא גוף האדם, בו יש תופעות 'חתך זהב' יותר מבכל בריאה אחרת בעולם. הדוגמה הכי חשובה היא העולה מדברי חז"ל על משה רבינו, שנקרא "איש האלהים"[לד] – "מחציו ולמטה 'איש', מחציו ולמעלה 'אלהים'"[לה]. איפה ה'חציו'? האריז"ל מסביר שהחצי הוא הטבור – המקור ממנו ניזון האדם כשהיה ברחם, לפני שנולד. מהחצי-מהטבור ולמטה הוא "איש" ומהחצי-ולמעלה הוא "אלהים".

הכחות הפנימיים נמצאים מעל החצי – בעיקר המח, אבל גם הלב והכבד (כל תרכובת המלך בגוף) – כולם שייכים ל"אלהים" שבמשה רבינו. משה רבינו אינו אלקים, אבל הוא אלקי – המודעות שלו היא רצון ה' באופן נקי. משה אינו מרגיש את עצמו נפרד מהבורא לעולם, אפילו לא לרגע קט – זו המודעות "מחציו ולמעלה". הטבע שלו – צרכי הגוף היום-יומיים, אכילה ושתיה וכו' – הוא ה"מחציו ולמטה", אבל המודעות שלו היא החלק העליון, החצי העליון, החלק המודע, הוא אלקי והחצי התחתון הוא יום-יומי, וגם לשם הוא מחדיר את התודעה האלקית, גם החולין אצלו הם "חולין ['איש'] על טהרת הקדש ['האלהים']".

חלוקת הגוף לשנים בנקודת הטבור היא החלוקה הכי ברורה בגוף. אם אדם גבוה 13 יחידות, מחציו ומטה יש 8 יחידות ומחציו ולמעלה 5. אם הוא גבוה 21 – למעלה יש 8 ולמטה 13. זו דוגמה פשוטה אחת, וכל דבר בגוף מתחלק באותו יחס – האצבעות, הזרועות וכו'. בקבלה מוסבר שזהו סוד "בצלם אלהים"[לו] – הכל מבוסס על הסדרה שבמדע החילוני נקראת סדרת פיבונאצ'י, על שם הגוי שגילה אותה (כך הוא חשב, היא מופיעה מראשית הבריאה ובתורה לרוב).

שוב, הסדרה מתחילה – 1 1 2 3 5 8 13 21. שמחה היא 21, 13, 8, 5. אין עוד מלה בה מופיע בצורה כל כך מושלמת הסדרה הזו. אנחנו מדברים על שמחה כמפתח של יצירתיות והולדה. כל יצירתיות, ובפרט יצירת ילד ברחם (הכשרון האמנותי של האמא), מבוססת על הסדרה הזו, סדרת השמחה. באנגלית אהבה ויפי הולכים יחד – אומרים על משהו שהוא 'לאבלי' (lovely), יפה ואהוב, כי אנשים אוהבים יפי ונמשכים אליו.

סדרת האהבה

למה השם התורני לסדרה הוא 'סדרת האהבה'? אהבה בגימטריא 13; השרש אהב עולה 8; האות הנוספת, ה, עולה 5; ה'שער' של אהב (2 האותיות העיקריות בשרש) הוא אב (לשון רצון, מקור האהבה), נמצא שהשרש אהב עצמו מתחלק ל-ה באמצע ו-אב בצדדים, 5 ו-3, כאשר שער אב עצמו היינו 1-2. כלומר, בחלוקות השונות כוללת המלה אהבה את כל המספרים בסדרה עד 13 – 1 2 3 5 8 13.

כאשר מחשבים את אותיות אהבה במספר קדמי (כל אות שוה לסכום כל האותיות עד אליה) נוסף לגימטריא עוד 21 ('חלק הקדמי' של אהבה) – המספר הבא בסדרה, כאשר סך הכל אהבה במספר קדמי עולה 34, המספר הבא (כמובן). אהבה ברבוע פרטי – א ברבוע, ה ברבוע, ב ברבוע, ה ברבוע – עולה 55, המספר הבא בסדרה. כך, כל עשרת המספרים הראשונים בסדרה – מ-1 עד 55 – מופיעים במלה אהבה עצמה.

עם זאת, התופעה שראינו כעת במלה שמחה – רצף מסודר של ארבעה מספרים בסדרה – לא מופיעה באף מלה אחרת בלשון הקדש. יש משהו מאד יפה ואמנותי בשמחה – זו הוכחה-עצמית ששמחה היא כח יצירתיות, כח ליצור דברים יפים (שהרי אנשים לא רוצים ליצור דברים מכוערים, רק דברים יפים). זו נקודה בפני עצמה, ששמחה היא מקור החוש בפרופורציות הכי יפות במציאות.

שמחת מחית עמלק

יש סבה נוספת לעיסוק שלנו בנושא השמחה: אנחנו בין פורים לפסח, ואחת ממצוות פורים – אודותה קוראים בתורה בשבת לפני פורים – היא "זכור את אשר עשה לך עמלק"[לז]. קריאת "זכור" היא מצוה מן התורה – אנשים ונשים חייבים לבוא לשמוע אותה, פעם בשנה. הידיעה מה עשה עמלק וזכירת "תמחה את זכר עמלק"[לח] הן מיסודות היהדות. מהו עמלק? הבעל שם טוב[לט] אומר שעמלק בגימטריא ספק – עמלק הוא הספקן הכי גדול, המחדיר לנשמה ספקות באמונה.

ענין עמלק מופיע בתורה בפרשת בשלח ובפרשת כי תצא. בפרשת בשלח (שנקראת בפורים עצמו) כתוב "כי מחה אמחה את זכר עמלק"[מ], ה' מוחה את עמלק (וכסיום "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[מא], הוי' הוא הלוחם, על דרך האמור קודם בפרשת בשלח, "הוי' ילחם לכם ואתם תחרִשון"[מב]), ובפרשת כי תצא (שנקראת בשבת "זכור", לפני פורים) כתוב "תמחה את זכר עמלק", המחיה היא התפקיד שלנו[מג].

והנה, "מחה" (13 8 5 במספר סדורי) היא המלה הכי דומה ל-שמחה – כשתולים את המן על עץ גבוה חמשים אמה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". "מחה" הוא "שמחה" בלי ש – גם דוגמה טובה לסדרה המולידה את היחס של חתך זהב, יש כאן שלשה מספרים רצופים ממספרי פיבונאצ'י – 13, 8, 5. השרש מחה חוזר שלש פעמים – "מחה אמחה" "תמחה" (ר"ת אמת) – נמצא שיש קשר הדוק בין שמחה למחית עמלק. כדי לשמוח באמת יש למחות את עמלק מהמוח (ה'שער' של השרש מחה הוא מח, שהוא גם הפנימיות-ה'לב' של שמחה). כך מוסיפים ש וזוכים לשמחה.

ד. מלך יוצר עם

לידת העם – יצירתיות המלך

בימים האלה, בין פורים לפסח, עלינו לזכור את תפקיד עם ישראל – כשם שעלינו להיות עבדי ה' בלבד כך גם "כל ישראל מלכים"[מד] ו"כל ישראל בני מלכים"[מה] (יש מעלה במלך ויש מעלה בבן מלך, העתיד לרשת את המלוכה). מה היצירתיות שיש למלך? כאן חוזרים לנושא בו פתחנו – לידת העם. מלך צריך קודם כל להיות מסוגל ליצור עם, שהרי "אין מלך בלא עם".

נאמר זאת בצורה פשוטה ומובנת: לכל מנהיג יש ציבור שמקבל ממנו – הנהגה מתחילה מהצבור שסובב את המנהיג. הדרך העיקרית לבנות ולרכז ציבור היא תקשורת. מלך צריך ליצור 'רשת' (לא בכדי המלכות נקראת רשות), כדי שכל מלה שלו תגיע לאלפי אנשים שיצייתו לו – זהו כח-כשרון של נשמת המלך לייצר ציבור. המלך צריך גם יועצים טובים[מו], אנשים טובים סביבו, אבל הוא זקוק קודם כל לכריזמה שתגיע-תאיר לאנשי העם. לכל אחד מהצדיקים – כמו אדמו"ר הזקן, או רבי נחמן מברסלב – היתה כריזמה קדושה של "צדיק יסוד עולם"[מז], שאספה אנשים סביבו (על המלך נאמר "זה יעצֹר בעמי"[מח], לשון ליכוד ואסיפה). היו להם גם אנשים טובים סביבם, שליחים שעזרו להם להפיץ עוד ועוד את דבריהם – להפיץ חסידות – אבל עיקר הצלחת הבעל שם טוב להפיץ חסידות ו'לכבוש' את יהדות ארופה היתה בשל הסחף הציבורי שהצליח ליצור. כל אחד מהצדיקים יוצר סחף ציבורי אחריו, ציבור נאמן ששומע את לקחו.

גם ה' יצר סחף – הוא ברא שמים וארץ, ברא את הכל, וכתוב[מט] שהמלה "את" בפסוק הבריאה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", באה לרבות את צבא השמים וצבא הארץ. כל הבריאה היא בכדי שיהיה ציבור שנסחף אחריו – ה' רוצה עם שיתייחס אליו, מודעוּת עם "רצוא" אל המלך ורצון למלא את רצונו. כך אומר הנביא ישעיהו שה' ברא את השמים ואת הארץ ואזי "נֹתן נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה"[נ] – בריאת שמים וארץ היא נתינת חיות-נשמה חדשה לדרים עליה. תכלית הבריאה היא להחיות את הנבראים, וכח הבריאה-היצירתיות של המלך הוא ליצור ולעורר עם.

כריזמה שמחה

יצירת העם היא מהות החוש ביצירתיות של המלך, ולשם כך עליו להיות שמח. קודם כל, עצבות לא טובה לכריזמה של המלך... ובאמת, כח הנשמה להקרין את פנימיותה הוא השמחה. "שמחה פורצת גדר"[נא], השמחה פועלת על הסביבה – אם אתה שמח, כל הסביבה שלך שמחה. הכריזמה היא בעצם שידור השמחה שלך והיכולת לסחוף אחריה את כולם. כך כתוב שמשיח הוא אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים).

אמרנו שמנהיג אמתי צריך הרבה שלוחים טובים. המגיד התקרב לבעל שם טוב על ידי שליח שלו. היתה התנגדות לבעל שם טוב, אך כאשר הוא שלח את שלוחו והמגיד ראה אותו הוא אמר – 'אם התלמידים כה גדולים, ודאי הרבי עוד יותר גדול'. השליחים גורמים משיכה למנהיג. פעולה זו היא מיסודות ההתפתחות של החסידות, שהשליחים – שרבים מהם נהיו בסוף רבי'ס בעצם – 'הדליקו' את הציבור. הרבי הסביר[נב] ששליח בגימטריא שמח, המלך זקוק לשלוחים טובים ושמחים, כך הוא מדליק ומשמח את כולם ויוצר סביבו עם – זו היצירתיות של המלך.

העם – השתקפות המלך

שוב, היצירתיות הראשונה של המלך מתבטאת ביצירת עם, שיהיו לו אנשים – אחרת אינו מלך. יש תופעה יפה בקבלה – מתוך התבוננות באותיות לשון הקדש – שממחישה שהעם הוא רק השתקפות מה שיש בתוך המלך:

אם כותבים מלך בצורת אחוריים (האות הראשונה, אחר כך הראשונה והשניה וכו', עד סיום המלה) – מ מל מלך – שני השלבים הראשונים (כמו הזרע והעובר ברחם) הם מ מל, ומכיון ש-מל שוה ע כתוב כאן עם למפרע. מזכיר את העין-הראיה, בה יש התהפכות של מה שאדם רואה – ה"איש" ב"אישון" הוא הפוך – והמח הופך זאת שוב (כמו "ונח מצא חן בעיני הוי'"[נג]). כך, בלא-מודע של המלך מופיע העם – מ מל – ואחר כך מופיע המלך עצמו.

אם כן, העם מקדים את המלך – העם הפוטנציאלי בתוך המלך קודם למציאות המלך עצמו, כי "אין מלך בלא עם". אם אין לך עם – אתה לא יכול להיות מלך. כלומר, חוש המלך ליצור עם הוא חוש שיקוף וביטוי הלא-מודע שלו החוצה – כח להגיע לעומק אישיותו ולשקף אותה החוצה. זו היצירתיות של המלך.

יצירת העם – עולם הבריאה מהמלכות דאצילות

בקבלה, המלכות היא הספירה הכי נמוכה, ומלכות דאצילות בוראת את שלשת העולמות התחתונים – בריאה-יצירה-עשיה – בהם יש מודעות עצמית נפרדת. בעולם האצילות יש רק מודעות לאחדות האלקית – אין מודעות עצמית, כל המודעות היא לה', הכל חלק מה'. אבל שלשת העולמות התחתונים בי"ע הם שלשה שלבים בהם גוברת והולכת המודעות העצמית[נד]. איך שלשת השלבים האלה מתבטאים במלך ובעמו?

בשלב הראשון המלך משדר את העם מתוך המודעות שלו. לכן העם נמשך אליו, מתוך תחושת התכללותו במלך עצמו. העם כלול במהות המלך, והדבר משתקף בכריזמה של המלך האמתי, המלך הצדיק. יצירת העם שייכת לעולם הבריאה – "בורא השמים ונוטיהם רֹקע הארץ וצאצאיה נֹתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה" ("נשמה" היא מעולם הבריאה ו"רוח" מעולם היצירה כנודע[נה]).

יצירה ועשיה – משפט ובטחון

כשהעם בקש מלך בספר שמואל, מה הם רצו? מה הם תפקידי המלך? פשוט – "ושפטנו מלכנו... ונלחם את מלחמֹתנו"[נו]. צריך מלך שישליט משפט וצדק בתוך המדינה, וילחם באויבים שמחוץ למדינה. המשפט והמלחמות הם שני השלבים הבאים של המלך:

עולם היצירה הוא כח המלך לתקן את כל עניני הפנים של המדינה, שעיקרם חוק וסדר. מערכת כלכלית טובה, המאפשרת רווחה, שייכת לחסד – אהבה לאנשים מתבטאת בדאגה ל'ניהול' המדינה כמו שצריך, בחוק, משפט וברווח. כל אלה עניני פנים, עניני "שר הפנים". בקבלה השר של עולם היצירה (מט"ט) נקרא "שר הפנים". כח המלך לתקן את כל עניני הפנים של המדינה היא כשרונו לברוא את עולם היצירה. אחרי הכשרון הראשון – לברוא את העם עצמו, לשקף את הלא-מודע שלו לאנשים בכדי לכונן אותם לעם, סוד עולם הבריאה – צריך להנהיג את המדינה בצדק, סוד עולם היצירה.

מהו עולם העשיה? יש עוד פסוק בישעיה, הפסוק הכי חשוב שמפרט את שלשת העולמות – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[נז]. משמעות המלה "אף" שבין היצירה לעשיה היא גם לשון חרון אף, כעס – הפעולה האחרונה, כנגד עולם העשיה, היא כח המלך להגן על המדינה מבחוץ. על מלך לתקן את המדינה מבפנים וגם לכונן יחסי חוץ ולדאוג לשלום המדינה.

יש כשרון מיוחד של עם ישראל להביא שלום לכל העולם – אנחנו לא אוהבים מלחמות, אנחנו רודפי שלום. כיום יש מלחמות בעולם כי עם ישראל עדיין אינו אחראי, 'בעל הבית', על כל העולם. אך כאשר משיח יבוא, ואנחנו נהיה האחראים, יהיה שלום בעולם. שלום שייך לעולם עשיה – "עֹשה שלום"[נח] – ה' עושה שלום ושליחיו לענין הם עם ישראל. אבל כאשר אין שלום – בעיקר כאשר יש איום ועלינו להתגונן מפניו, או בעת הצורך להרחיב את הגבולות (שה' הבטיח לאברהם אבינו, אפילו לפני ההבטחה העתידית "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[נט], בכדי להביא שלום לכל העולם) – צריך להלחם.

בסיום הלכות מלכים[ס] כותב הרמב"ם שאחד מתפקידי המשיח הוא לנצח את כל האויבים שסובבים את ארץ ישראל. הנצחון על האויבים הוא הפעולה השניה של משיח. גם לפי הסדר ברמב"ם תיקון היצירה קודם לתיקון העשיה. התפקיד הראשון של המשיח הוא תיקון פנים החברה היהודית – שכולם יהיו טובים וישמרו את התורה, יהיו צדק לפי תורה וכלכלה לפי תורה – זהו תיקון עולם היצירה. התפקיד השני שלו הוא להלחם באויבים מסביב, תיקון עולם העשיה. איננו רוצים מלחמות, אבל יש סיטואציות בהן צריך להלחם, וצריך מנהיג שיכול להלחם ולנצח. המנהיג מלכד את העם ("זה יעצֹר בעמי," כנ"ל) – אלה המלים בהן משתמש הרמב"ם[סא] – כמו בצבא. זהו ביטוי הכריזמה של המנהיג בעשיה – ליכוד העם העם כדי להלחם. ברוך ה', יש לנו את הצבא הכי טוב בעולם – אבל הבעיה שלא כולם מכירים במנהיג האמתי של הצבא, ה', "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[סב]. יצירת הצבא היא יצירתיות המלך בעולם העשיה, "אף עשיתיו".

סיכום

אם כן, רק ביחס למלך עצמו ראינו שלשה סוגי יצירתיות: בעולם הבריאה – יצירת העם. כפי שהוסבר, בליל הסדר נולד העם. צריכים להיות בשמחה, שהולכת עם יפי (פרופורציות יפות), וכך נולד העם. אחר כך, ביצירה, המלך צריך ל'צייר' לארגן את העם שיצר, ליצור חוק וסדר על פי תורה וליצור מערכת כלכלית טובה. כלכלה שייכת גם לפנים, וגם ליחסי החוץ – יצוא ויבוא. במובן זה, הכלכלה מחברת בין היצירה והעשיה. כל יחסי החוץ של המדינה נכללים בעולם העשיה, כולל אחריות המלך, במצבים מסוימים, לשמש כמפקד העליון של הצבא.

הסברנו שהשמחה היא המפתח ליצירתיות, עם דגש על מה שאנחנו צריכים כיום. לכן הדגשנו את ענייני המלכות – בדורנו צריך מנהיג שמח ויצירתי לעם.

נאמר 'לחיים', בפורים כבר יצאנו ממות לחיים וכעת אנחנו רוצים לצאת מעבדות לחירות. עבדות יכולה להיות גם מנטלית – שעבוד לתרבות גוים – ורוצים לצאת לחירות של התורה, למנטליות של התורה, על ידי מחית עמלק, שלא ישאר שום צל של ספק שה' אתנו ו"דידן נצח". לחיים לחיים, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ה. שאלות ותשובות

התגלות העל-מודע בלידה

שאלה: הרב דבר על לידת עם, אבל אמא יולדת כל פעם ילד אחד. האם העל-מודע מעורב בלידה הפרטית?

תשובה: בכל לידה האמא מנסה לדמיין – אם היא רוצה או לא – איך יראה הילד. היא לא יכולה ליצור את המראה המדויק שלו, אבל היא מנסה לחוש איך נראה הילד שברחמה. זהו שיקוף הלא-מודע במודע שלה. בלידה יש שמחה והפתעה – מנסים לדמיין קודם, אבל כאשר רואים את הילד במציאות יש הפתעה. הילד במציאות הוא שיקוף אמתי ושלם של הלא-מודע של האב והאם (ובמיוחד של האם, היוצרת-מציירת את העובר ברחמה).

אמרת שאמא כל פעם יולדת ילד אחד, אבל במצרים ילדו "ששה בכרס אחד"[סג]. כתוב[סד] גם שהיתה אמא אחת ילדה "ששים ריבוא בכרס אחד" – מי זו היתה? יוכבד, שילדה את משה רבינו, ששקול כנגד ששים ריבוא. כל אמא יכולה ללדת עם שלם בפעם אחת.

אמנים לא מאוזנים

שאלה: הרב אמר ששמחה, יותר מכל כח אחד, היא המפתח ליצירתיות. על איזו שמחה מדובר? הרי נראה שרוב האמנים והאנשים היצירתיים אינם שמחים אלא אנשים חולים, עם הרמות הכי גבוהות של דכאון, הפרעות דו-קוטביות ועוד.

תשובה: כבר כשאמרתי זאת חשבתי על השאלה שלך... עצבות (וכיו"ב) של אדם העוסק באומנות משקפת את חוסר החיבור שלו – היא מלמדת שיש אצלו איזה 'קצר' במערכת. כל אותם אמנים ויוצרים גדולים שאתה מדבר עליהם אינם מאוזנים, כי אין להם חיבור למקורם, יש 'קצר'. ה'קצר' אינו גורם לכך שלא תהיה לו שמחה – יש לו שמחה בעצם היצירתיות, אך הוא מיד נופל ממנה להיפוכה, "יעלו שמים ירדו תהומות"[סה].

נחזור לבסיס כל מה שאמרנו: השמחה היא מקור היצירתיות, כי ששת ימי היצירה, ימי בראשית, הם שש מדות הלב – הנולדות מאמא, שפנימיותה שמחה. הוספנו שמדרגות האמא והבנים מתבטאות בכל הספירות – גם במדרגות העל-מודע – כי בכל ספירה כלולות עשר ספירות. בכל מדרגה יש אמא, כח היצירה, שיוצרת-יולדת ששה בנים ובת, שש מדות הלב ומלכות. בכח השמחה נפתח הלב, שהיה סגור.

אכן, ביטוי שמחה עלול להיות גם תופעה של חוסר איזון נפשי, שמחה היא סוג של 'היי'. הרבה אמנים כותבים אודות חווית הציור או הנגינה – כמו בטהובן או מוצרט – שיש בה 'היי'. הם מתארים 'היי' כשזכו ליצור משהו גדול, ו'היי' הוא שמחה (גם אם מכנים אותו בשם אחר). בגלל אותן בעיות נפשיות אנשים יודעים מהו 'היי'... הבעיה היא שאנחנו עדיין משועבדים ל'חיצונים', ליצרים (בפרט ביחס ליוצרים נאמר ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו"[סו] – כגודל היוצר גודל יצרו). עדיין איננו יכולים להביע את היצירתיות שלנו באופן מלא, להכניס את כל היצירתיות למציאות באופן יציב – ה"אורות דתהו" שלנו, ה'היי' שלנו, ללא "כלים דתיקון". לכן מה'היי' נופלים ל'דאון'.

יהי רצון שנזכה להיות צדיקים ("ועמך כלם צדיקים"[סז]) ויתקיים בנו "שבע יפול צדיק וקם"[סח], "כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך הוי' אור לי"[סט] – "ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'".

יישוב הנשמה בגוף

שאלה: לפעמים אדם יצירתי מגיע לחוסר תפקוד. אדם כה גבוה שמוריד את יכולותיו כה נמוך לא יגיע בהכרח לדיסוננס?

תשובה: זהו המשך לשאלה הקודמת – האמנים והמוזיקאים הגדולים, בשל אותו דיסוננס, היו עצובים עד כדי בעיות נפשיות. הכל כי הנשמה והגוף לא 'התאימו'. כאשר הגוף אינו כלי מתאים להכיל נשמה גבוהה – משהו לא עובד כדבעי. מי הדוגמה הקלאסית לכך? הנשמה הכי גבוהה מאז ומעולם – משה רבינו. מכיון שהוא היה נשמה כה גבוהה, והגוף שלו לא היה כלי לכך – הוא היה "כבד פה וכבד לשון"[ע], הוא לא היה יכול לבוא לידי ביטוי באופן שלם בגשמיות. היתה לו כריזמה כדי להפוך למנהיג, אבל הוא לא היה מסוגל לדבר – הוא היה צריך את אהרן אחיו שידבר עבורו. אצל משיח יהיה כבר איזון. הוא יצליח, לראשונה, להכניס את האורות המרובים דתהו בכלים הרחבים דתיקון.

מיהו מלך?

שאלה: הרב דבר על מלך. האם במציאות המודרנית ראש ממשלה או נשיא מדינה הוא מלך?

תשובה: אין הכי נמי. אמנם, יתכן – לאור המדובר על יצירת עם – שהיום המלך הוא לאו דווקא ראש ממשלה או נשיא מדינה, אלא מי שיש לו מליון עוקבים בפייסבוק. אם יש לך מליון עוקבים בפייסבוק – אתה גם מלך-מנהיג ('מאן דאמר', שדעתו ורצונו פועלים במציאות), ואם יש מאה מליון או מליארד – עוד יותר טוב...

נשים מזהות מנהיג

שאלה: מה ביכולתנו לעשות כדי להביא משיח? הנשים סביב כל העולם עושות ערבי גאולה, רוקדות, מגבירות אחדות, מנסות לשפר יחסי-אנוש במשפחה ועם החברות, לומר תהלים ולהתפלל – מה עוד אנחנו יכולות לעשות?

תשובה: אנחנו זקוקים למנהיג. עלינו לעשות כל מה שאנחנו יכולים לעשות – דברים טובים, תורה ומצוות ותפלה – אבל אנחנו זקוקים למנהיג. מציאת המנהיג תלויה בנשים יותר מאשר אנשים. נשים יכולות לזהות מנהיג – ולהצביע עליו לבעליהם – לפני הגברים. זהו חוש פנימי.

היום היארצייט של הרבי ר' אלימלך, מגדולי הצדיקים, שנקרא "בעל שם טוב קטן". יש שיר באידיש – 'כשהרבי אלימלך רוקד, רוקדים כל החסידים'. זו דוגמה יפה לכריזמה קדושה ואמתית, שמנהיג גורם לאנשים לעשות בדיוק מה שהוא עושה – אם נמצא את המנהיג לרקוד יחד איתו, זהו המשיח. המלך דוד רקד לפני הארון. כשהוא מצליח לסחוף את כל האנשים בשמחה ובריקוד שלו, כשכולם רוקדים איתו – הוא המשיח עצמו. ננסה לרקוד עם המלך – ונשים רוקדות יותר טוב... גברים רק מדלגים אבל נשים קופצות, "'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים' בזכות אבות, 'מקפץ על הגבעות' בזכות אמהות"[עא] – ההרים הם האבות והגבעות הן האמהות, ובשביל לקפוץ למשיח צריך את כח הנשים.

סדרת אהבה וחתך זהב

תגובה: שני המספרים הראשונים בסדרת האהבה שמתקרבים ליחס המדויק של חתך הזהב הם 144 ו-233 (233 חלקי 144 = ...1.6180555).

תשובה: שני המספרים שהזכרת הם ה-12 וה-13 בסדרה, יש תופעה יפה ש-קדם, המספר ה-12 בסדרה, הוא גם 12 ברבוע. והמספר הבא, ה-13 (= אהבה), הוא עץ החיים, שנמצא ב"גן בעדן מקדם". כך שכל מה שקשור לגן עדן מקדם ועץ החיים בתוכו הוא דוגמא יפה בתורה לסדרת אהבה. צריך לדעת שזה גם לא הערך המדויק. ככל שמתקדמים בסדרה היחס בין זוג המספרים מתקרב יותר ויותר למספר המדויק. 5 ו-8 פחות קרוב וכו'...

חשך – מציאות או העדר אור?

שאלה: האם המושגים של אנטי-חומר, החומר האפל וכו' שייכים לעולמות עשיה, יצירה וכו'? האם אלה כינויים של העולמות שלא מוכרים לנו?

תשובה: כל המונחים האלה הם תוצר אנושי, ואנחנו עדיין לא בטוחים אם יש חומר אפל ואנרגיה אפלה, ומה הם, אבל למושג יש שייכות ללשון הפסוק – "בורא חשך"[עב]. שאלה פילוסופית המופיעה בתורה האם חשך הוא רק העדר-אור, או שיש לו מציאות בפני עצמו – זו חקירה עתיקת יומין מאד חשובה. כשמדברים על חומר אפל או אנרגיה אפלה לוקחים את הדעה – שגם החסידות מאמצת – שחשך הוא מציאות בפני עצמו, "ברישא חשוכא והדר נהורא"[עג], בתחלה ה' ברא את החשך ואז יצר את האור. נמצא, לפי זה, שהחומר האפל שייך לעולם הבריאה ("בורא חשך"). זו דוגמה יפה למשהו יסודי בפיזיקה. המשימה של הדור שלנו לחבר את כל הפיזיקה לתורה – לחבר את המים העליונים של התורה עם המים התחתונים של המדע.

קדימת החשך לאור

שאלה: הרב דבר על אפלה. בתפלה אנחנו אומרים "יוצר אור ובורא חשך". האם הכוונה שהאור קודם ואז לאורו מתגלה החושך?

תשובה: בתורה כתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך"[עד] ורק אחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[עה]. החשך קדם, והאור דוחק את החשך. שאלנו קודם – שאלה פילוסופית – האם החשך הוא מציאות או רק העדר-אור. ב"יוצר אור ובורא חשך" יצירה קודמת לבריאה, אבל במציאות (לפי סדר השתלשלות העולמות, "בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו") יצירה באה אחרי הבריאה. יש הרבה פסוקים בתורה שסדר הפסוק הפוך מסדר המאורעות. "יוצר אור" קודם בפסוק כי הוא התכלית – ה' רוצה ליצור אור, ואיך הוא עושה זאת? על ידי הקדמת "ובורא חשך".

אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות

שאלה: לפני שנתיים עברתי חויה, עם דברים טובים ורעים, וכעת אני קורא בתניא על מה שראיתי. בגדול הרגשתי שעצם הקיום שלי – הגוף והממשות שלי – אינו קיים באופן ממשי. איני בא מרקע של תורה וההרגשה הזו שבאמת אני 'שקוף' ולא באמת קיים באופן ממשי טלטלה אותי...

תשובה: כתוב בחסידות שההבדל בין חסיד ללא-חסיד, 'מתנגד', הוא שאצל לא-חסיד "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות" – אני והסביבה שלי זה דבר פשוט, ומציאות ה' והופעתו בעולם היא חידוש. חסידות באה להפוך את היוצרות – שיהיה "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות", ה' ודאי קיים, ואני אולי כן ואולי לא. אם כן – החויה שלך מוכיחה שאתה חסיד...

טסלר

שאלה: מה דעת הרב על טסלר?

תשובה: מה דעתך? כל מה שאני יודע עליו שישנן דעות לכאן ולכאן איך לדרג אותו ביחס לאינשטיין כו' (מי המדען הכי גדול כו'). העיקר הוא שעלינו לדעת שכל גילוי, כל יצירתיות, מקורו אלקי, וה' בוחר בן אדם, נשמה בגוף, להעביר דרכו את החידוש לעולם בעתו ובזמנו.

שאלה: כאשר משיח יבוא עננים יקחו את כולנו לארץ ישראל – מה המשמעות עבורנו היום, איזה עננים אלה?

תשובה: יש שתי אפשרויות[עו] – אם נזכה משיח יבוא על ענני שמיא, "וארו עם ענני שמיא"[עז], ואם לא הוא יבוא על חמור, "עני ורֹכב על חמור"[עח]. זה תלוי בנו, מכיוון שהעם קודם למלך אז אופן התגלות המלך תלוי בזכות העם, ובאותו אופן שהוא יבוא לנו כך אנחנו נעלה לארץ ישראל. הכוונה הפשוטה היא איזה סוג נס יהיה – משיח הוא נס – יהיה נס המלובש בדרכי הטבע (חמור) או נס גלוי שלמעלה מהטבע (ענן)? זהו גם היחס בין פסח לפורים – בפסח הנסים על-טבעיים, ובפורים הכל מלובש בדרך הטבע. אם זוכים ישנם נסים גלויים, והכל הולך יותר מהר – על עננים הכל הולך מהר – ואם לאו הולך יותר לאט, חמור הולך לאט. חמור הוא גם חומר – המשיח נכנס לעולם החומרי ומתקדם בכלים שלו, יותר לאט. באמת, צריך לחבר יחד את שתי הבחינות, הרי עצם ענינו של משיח וימות המשיח הוא נשיאת הפכים, והסימן: ענן חמור = משיח בן דוד.