בע"ה

אור לכ"ח מרחשון ע"ט – כפר חב"ד

לימוד לקו"ת בחקתי (ד"ה אם בחקתי הב' אות א)

התוועדות יום הולדת משפחתית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חידוש אדמו"ר הזקן: צלם – נפש השכלית

שלֹש נפשות – אלקית-שכלית-בהמית

(א) אם בחקותי תלכו כו'. מבואר בע"ח (שער כ"ה פ"א המתחיל ענין הצלם באמיתית נלע"ד כו') בחי' צלם כו' שהוא בחי' נפש השכלית [זהו חידוש חשוב בדרוש אדמו"ר הזקן, שסוד הצלם בקבלה – הממוצע בין הנשמה לגוף, בין הצורה לחומר – הוא הנפש השכלית, שהיא ממוצע בין הנפש האלקית לנפש הבהמית. כדי שהנפש האלקית תוכל להתלבש בנפש הבהמית ולברר את בירוריה צריך נפש שכלית באמצע, שנקראת צלם – זהו ענין יסודי בחסידות.] המחבר הצורה והחומר [ומהם הצורה והחומר?] שהוא נפש האלהית עם נפש הבהמית [לשם מה הצלם מחבר? בשביל] לברר בירורים כי נפש הבהמית [החומר, הגוף.] הוא בחי' בהמה פשוטה [שצריך לברר אותה.] ועמ"ש מזה בד"ה זאת חנוכת המזבח [כל המ"מ באמצע הם תוספת של הצ"צ – כדי להקל על הלימוד אפשר גם לדלג עליהם.].

ונפש השכלית היא בחי' נוגה [נפש האלקית היא קדושה, אבל נפש השכלית היא מקליפת נוגה, שהוא] מעורב טו"ר כמ"ש חכמים המה להרע [אדה"ז רוצה להביא ראיה שנפש השכלית היא לא בהכרח טובה. יש שכל טוב, אם הוא מנחה אותך בדרך הטובה בחיים, אבל יש מי שמשתמש בשכלו לדברים רעים – "חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו"[ב] – ומכאן ראיה ששכל אינו טוב בעצם, אלא קליפת נוגה, תערובת טוב ורע.].

שנות חיים להפיכת החטאים

[הענין גם קשור לימי החיים, לכן בהשגחה המאמר קשור ליום הולדת:] וזהו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דקאי אלמעלה [דהיינו, הביטוי מפרש את הפסוק הקודם:] שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כו' [הפשט הוא שהקב"ה מסתכל על עבירות האדם – "עונותינו" ו"עלומינו". אבל אדמו"ר הזקן דורש כאן את הפסוק בווארט חסידי:] היינו שיתהפכו בחי' עונותינו כו' שיהיה לנגדך ועלומינו יבא למאור פניך כו' ["עונֹתינו" ו"עלֻמֵנו" – שהם עבירות – רחוקים מה', לא לפני ה'. צריך לקחת מה שרחוק מה' ולעשות "נגדך", שיהיה קרוב לה', נגד ה', מול ה', וכך גם להפוך את עלומינו. זו העבודה בעולם הזה. (מהם עלומינו? מה לא טוב בזה?) "עלֻמֵנו" יתפרש לנו כעבירות שאדם עושה בסתר.].

[מי יכול להתלבש ברע ולהפוך אותו לטוב? סוד הצלם –] הוא ע"י הצלם כו' [שהוא השכל. אם משתמשים בשכל לטוב, להתבונן באלקות, כדי לבוא לידי אהבת ה' – כמו שיסביר בהמשך – הוא טוב מאד ועושה אתהפכא.] ולזה ניתן ע' שנה לכל אחד ואחד [משמע שלכל אחד יש עונות ועלומים – אין אדם נקי – ולשם כך הוא מקבל חיים, להפוך את "עונֹתינו" שיהיו "לנגדך" ואת "עלֻמֵנו" שיהיו "למאור פניך".] לפי ערכו ושיעורו ["ימים יוצרו ולו אחד בהם"[ג], כל אחד כמה שזקוק] בכדי לברר כו'.

סֻלם הצלם

עד כאן הקדמה אחת, שיש ממוצע בין הנפש האלקית לנפש הבהמית – הנפש השכלית – שבקבלה נקרא "סוד הצלם". זהו חידוש גדול. [מה הקשר בין הנפש השכלית לצלם? מהו צלם?] צלם הוא לבוש. הנפש האלקית, היא אור, היא מופשטת, לא יכולה להתלבש בגוף בלי משהו באמצע. כמו שמוסבר תמיד בפשטות בחסידות, שכל הוא שפה. את נוסעת לברצלונה – את צריכה להבין את השפה. השכל הוא השפה בה הנפש הבהמית תוכל להבין את הנפש האלקית.

[אבל מה הקשר למושג צלם?] נסביר מכיוון אחר: כתוב שבמלה צלם ה-צ מתחלפת ב-ס, שתיהן אותיות שיניות – שמוצאן מהשינים. בכל אופן, יוצא, וכך גם כתוב[ד], שיש קשר בין צלם ל-סֻלם – "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[ה], הסֻלם מחבר את הארץ לשמים, את הגוף לנשמה כו'.

הסבר נוסף: צלם הוא לשון צל (בבואה, כאשר ה-ם הסתומה של צלם היא "בבואה דבבואה"[ו]. בבואה היינו צורה, מעין רושם אפל של מהות מאירה – כך השכל, הנפש השכלית, ביחס לנפש האלקית) – אי אפשר לראות את השמש ישירות, אבל אפשר לראותה דרך הצל. כח הצל להציל-להכיל שהדבר יוכל להתלבש בארץ, בגשמיות.

שוב, נדגיש את החידוש: כל כתבי הקבלה מלאים בסודות הצלם, אך לומר שהצלם הוא השכל זהו חידוש גדול מאד, חידוש של אדמו"ר הזקן. עד כאן ענין אחד.

ב. שבירה ותיקון בשם ס"ג

עלית "אשת חיל" – שם בן למעלה משם מה

מכאן ואילך אדה"ז לא מדבר על הנפש השכלית, אלא על הצורה, החומר והצלם שביניהם:

גם איתא בע"ח שעתה [הכוונה בזמן הזה, לפני ביאת משיח.] מ"ה מברר ב"ן [שם מה הוא הנפש האלקית, הקדושה, ושם בן הוא החומר, המציאות, הגוף. קודם אדה"ז אמר שצריך להיות ביניהם ממוצע שמחבר – כעת הוא לא מזכיר זאת, אלא רק ששם מה בעולם הזה מברר-מתקן את שם בן.] ולע"ל כשיתברר בחי' ב"ן [מה בגימטריא אדם ו-בן בגימטריא בהמה, כפי שאמר קודם שנפש הבהמית היא בהמה פשוטה. נפש האלקית היא האדם האמתי. היום מה צריך לברר את בן, אבל לעתיד לבוא, כשיתברר בחינת בן,] אזי יהיה א"ח עטרת בעלה [כתוב בזהר[ז] שאברהם ושרה הם הנשמה והגוף. שרה היא צדיקה גדולה, שהשלימה את התיקון שלה – היא גוף מתוקן, ששרשו באורות דתֹהו – גבוה יותר מהנשמה, כפי שיסביר כאן. שרה הגיעה לכך כבר בעולם הזה, היא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה", ולכן ה' אמר לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[ח].].

כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'"[ט] – תכלית העולם הזה היא לחבר בין האדם לבהמה, כדי שיחד יגלו את המאור, את עצמות ה', כפי שיסביר. בכל אופן, אדם שוה מה ו-בהמה שוה בן, ובעולם הזה האדם צריך לברר את הבהמה. אבל לעתיד לבוא הגוף, ה-בן, יהיה "אשת חיל עטרת בעלה".

"אשת חיל עטרת בעלה" – סוד יצחק ורבקה

"אשת חיל עטרת בעלה" – היעוד של לעתיד לבוא – עולה בגימטריא 1535. נחלק ל-5 ונקבל 307 (הנקודה האמצעית של 613, תריג מצות התורה), גימטריא חשובה. מי שוה 307, ומתאים לה להיות "אשת חיל עטרת בעלה"? קודם אמרנו ש"אשת חיל עטרת בעלה" היא שרה[י], עליה נאמר "שמע בקֹלה", אבל "אשת חיל עטרת בעלה" עולה ה פעמים רבקה, שבאמת דומה לשרה בכל, כמ"ש "האהלה שרה אמו"[יא], והנה היא שרה אמו! ה פעמים רבקה היינו רבקה פנים ואחור – ר רב רבק רבקה רבקה בקה קה ה – וממילא "[אשת חיל עטרת] בעלה" הוא יצחק.

אדמו"ר הזקן כותב בסוף הלקוטי תורה שעיקר יחוד מה-בן בתורה הוא לא אברהם ושרה אלא דווקא יצחק ורבקה. זה שייך לפרשה שלנו. כמו שנסביר בהמשך, המלה בחקתי – חק – רומזת ליצחק. יצחק נקרא גם ישחק[יב], יש-חק. בכל אופן, עשינו גימטריא ש"אשת חיל עטרת בעלה" היא רבקה והבעל הוא יצחק. למה באמת זה מתאים לתוכן? כי אדה"ז ידבר כאן על שבירת הכלים – שבירה ותיקון – וכל השבירה היא בעולם הנקודים, שכנגד יצחק. עקודים-נקודים-ברודים כנגד אברהם-יצחק-יעקב[יג] – כל מה שקשור לתהו שייך ליצחק.

השבירה ב"כלו סג"

כי השבירה היא בבחי' ס"ג [יש ארבעה מילויים-מדרגות בשם הוי' ב"ה – עב-סג-מה-בן. קודם אמרנו שהנשמה והגוף הם מה ו-בן, אבל למעלה משניהם יש סג, ועוד יותר גבוה יש עב, "האיתן שבנשמה", עצם הנשמה שמוזכר כאן רק ברמז. דברנו על מה ו-בן, אבל השבירה היתה בשם סג, שהוא בינה. אם נתרגם לספירות, מה הוא תפארת, מדות, ו-בן הוא מלכות, סג הוא אמא ו-עב הוא אבא. אדה"ז מביא ראיה יפה מפסוק לכך שהשבירה ב-סג – הפסוק] כלו ס"ג יחדיו כו' [זו הפעם היחידה בכל התנ"ך שמופיעה המלה "סג", בתהלים נג, ד.]

חיבור פסוקי "כֻלו סג" ו"הכל סר"

נתבונן בפנים מתחילת הפרק: הפרק פותח ב"משכיל לדוד" – שייך לשכל-הנפש השכלית, שהיא הצלם, כנ"ל. "אמר נבל בלבו אין אלהים" – הוא כופר באלקים – "השחיתו התעיבו עול אין עֹשׂה טוב". הביטוי "אין עֹשה טוב" יחזור בהמשך. "אלהים משמים השקיף לראות היש משכיל [האם יש מישהו עם שכל] דֹרש את אלהים" – מכאן רואים את תכלית השכל, לדרוש את ה', "בכל לבי דרשתיך"[יד]. אבל אין – אין מי שמשתמש בשכלו, בנפשו השכלית, לטוב – לכן כתוב "כֻלו סג יחדו". מה פירוש "סג"? [לשון סיגים?] גם קשור, אבל מה הפשט? לשון נסיגה. קשור למלה סיגים, ולעוד משהו. מה פירוש "נאלחו"? "כלו סג יחדו נאלחו". [בזוי?] יותר גרוע, "נאלחו" לשון חלאה, בהיפוך אותיות. "אין עֹשה טוב אין גם אחד".

למרות שפשט הפסוק מדבר על מצב רע, יש בו כמה דברים יפים ומענינים. כמה שוה "כלו"? 56. כמה "יחדו"? 28. היחס ביניהם הוא "שלם וחצי". ב"יחדו" ממוצע כל אות הוא 7, "כלו" עולה 8 פעמים 7 ו"סג" עולה 9 פעמים 7. כבר רואים משהו מענין בביטוי, שכל מלה בו היא כפולת 7. אז יחד, "כלו סג יחדו" עולה 21 פעמים 7, אבל 21 הוא ג פעמים 7. סה"כ 147. מי חי 147 שנה? יעקב אבינו. מה הקשר? יעקב הוא שם מה, אבל הוא התברך מפי יצחק[טו] אביו בברכות שהיו מיועדות לעשו, ברכות מעולם התהו, בגיל סג, לכן זכה לאורות המרובים של שם סג וחי עוד "כלו... יחדו" (84) שנים, וגם התחתן עם לאה ורחל והתחיל להעמיד תולדות בגיל "כלו... יחדו" (21 שנים לאחר קבלת הברכות – 14 שנה הוא נטמן בבית מדרשו של עבר ו-7 שנים הוא עבד עבור אשה אצל לבן). [כתוב בתו"א של השבוע שהתגלות יצחק ביעקב.] נכון. "כלו סג יחדו" כבר כפולת 7 ברבוע. הערך הממוצע של כל מלה כאן הוא 7 ברבוע, ג פעמים 7 ברבוע. במילוי סג, "כלו סג יחדו" (כף למד ואו סמך גימל יוד חית דלת ואו) = 1275 = 50 במשולש, סוד שער ה-נ של בינה, שם סג (חלק המילוי = 1128 = 47 במשולש. הרוא"ת = 325 = 25 במשולש).

אף על פי שאין עוד "סג" בתנ"ך, יש כאן תופעה – שחוזרת הרבה בתהלים ובכל התנ"ך – של פסוקים מקבילים. שני פסוקים כמעט אותו הדבר עם שינוי קטן. נפתח בפרק יד פסוק ג – כל הפרק דומה, מתחיל "אמר נבל בלבו אין אלהים השחיתו התעיבו עלילה אין עשה טוב. הוי' משמים השקיף וגו'", אבל במקום "כלו סג יחדו" ממשיך "הכל סר יחדו נאלחו". חוץ משני השינויים האלה – "כלו"-"הכל" ו"סג"-"סר" – הפסוק זהה. מהו חילוף סג-סר? אותיות ג-ר הן לא מאותו מוצא, אז מהו החילוף? ג-ר מתחלפים באתב"ש. מי שחושב שאתב"ש אינו פשט, קודם כל מראים לו ש-בבל כותבים בתנ"ך[טז] ששך וכשדים כתוב לב קָמָי[יז]. אז אי אפשר לומר שחילוף אתב"ש איננו פשט. מי שעוסק ברמזי תורה משתמש כל הזמן באתב"ש, אבל זו דוגמה להראות למי שחדש או שרחוק שאתב"ש הוא פשט בתורה, לא רמז. התופעה העיקרית היא כנ"ל, בבל-ששך כשדים-לב קמי – דוגמה קלאסית של עולם התהו. אבל כאן יש דוגמה יפהפיה, ש"סג" הוא "סר". יש עוד שינוי קל – במקום "כלו" כתוב "הכל", חשוב לגבי הגימטריא – אך השינוי העיקרי הוא שבמקום "סג" כתוב "סר". מעבר לכך, שני הפסוקים זהים, אות באות, בלי שום הבדל.

חיבור שני הפסוקים האלה בגימטריא נותן משהו פלאי, למי שמבין במספרים, מראה שהפסוקים משלימים: "הכל סר יחדו נאלחו אין עשה טוב אין גם אחד" ועוד "כלו סג יחדו נאלחו אין עשה טוב אין גם אחד" עולה 1820, 70 פעמים הוי', מספר שמות הוי' בכל התורה כולה. מספר חשוב זה יוצא דווקא מחבור שני פסוקים שהפשט שלהם רע מאד – יש בהם איזה סוד גדול. שלש המלים הראשונות המובאות במאמר הן "כלו סג יחדו" ובפסוק המקביל כתוב "הכל סר יחד". ראינו שב"כלו סג יחדו" כל מלה כפולת 7, והכל יחד עולה שלש פעמים 7 ברבוע. והנה, "הכל סר יחדו" עולה 7 פעמים 7 ברבוע, דהיינו 7 בחזקת 3 ("הכל סר" = 315 = 5 פעמים סג, הערך הממוצע של כל אות, היינו שגם בפסוק זה "כלו סג"!). ממילא יחד ("יחדו"), "הכל סר יחדו" "כלו סג יחדו" עולה י פעמים 7 ברבוע (תמים – "תמים תהיה עם הוי' אלהיך") כאשר ההפרש בין שני הביטויים עולה ד פעמים 7 ברבוע דהיינו יד-דוד ברבוע. סכום שני הביטויים כאשר מחשבים כל תבה בהכאת אותיות = 22620 = יה פעמים הוי' פעמים חן (= 10 פעמים אלדד פעמים מידד). המשחק כאן של הפסוקים המקבילים מאד מכוון.

מחלקי הפסוקים

נתבונן בעוד תופעה פלאית: יש כאן 7 מלים זהות אחר "הכל סר יחדו" ו"כלו סג יחדו". על פי פשט המלה "נאלחו" מתחברת לתחילת הפסוק. רגילים להביא רק את שלש המלים הראשונות – כפי שמובא כאן – אבל לפי טעמי המקרא צריך לקרוא "כלו סג יחדו נאלחו" ו"הכל סר יחדו נאלחו"[יח] (שני הפסוקים עם אותם טעמים), ואחר כך את החלק השני של הפסוק, "אין עשה טוב אין גם אחד". יש עשר מלים בכל פסוק, כלומר שבשני הפסוקים יש 20 מלים – 1820 הוא 20 פעמים (ממוצע) אמן, 91. 1820 = ז פעמים סר = א-דני פעמים יחדו = 140 פעמים "אחד". יש כאן שלש מלים – סר, יחדו, אחד – שכל אחת מהן מחלקת את הסך הכל, וגם מספר המלים של שני הפסוקים מחלקת את הסך הכל.

גסות שלילית וגסות חיובית

אדמו"ר הזקן אומר ש"כלו סג יחדו" רומז לשם סג. באמת המפרשים שם – כמו החיד"א ב"יוסף תהלות" – מביאים ש"סג" הוא גס, גס רוח. הפסוק מדבר על הרשעים, אז "סג" היינו גסות רוח. אבל החיד"א מביא גם דרוש, שיש מחלוקת בחז"ל[יט] לגבי גסות רוח, גאוה, אם מותר חלק "שמינית שבשמינית". יש מי שסובר שלתלמיד חכם מותר "שמינית שבשמינית", אז כמה אסור לו? "שמינית שבשמינית" הוא אחד חלקי 64. אז כמה אסור לו? אחד מ-63 חלקים, סג. זהו פירוש ידוע. הגסות האסורה היא סג, אבל יש חלק אחד שמותר לו. סוף הפסוק אומר "אין גם אחד". החיד"א מביא פירוש שאחד מותר, אבל אומר שהפסוק אומר-סובר הפוך, כמאן דאמר שגם אחד אסור גם לתלמיד חכם – דעת רב נחמן בגמרא, שבדבר שכתוב שהוא "תועבת הוי' כל גבה לב"[כ] צריך "לא מינה ולא מקצתה" – הדעה שהרמב"ם פוסק להלכה. בכל אופן, הפסוק רומז לגסות רוח, שהיא שבירת הכלים.

האם לפעמים גסות היא מדה טובה? בחסידות לא אוהבים גסות, זו מדה רעה – גס הוא גראב, וכל מי שגס לא מכיר בפחיתות עצמו, כפי שכתוב בלוח "היום יום"[כא]. יש בטוי בחז"ל[כב] "לבו גס בה" – מה הכוונה? שהוא רגיל, אין לו מחסומים. מי שמאד מיודד עם מישהו, כמו איש ואשה – באופן המותר – אומרים למעליותא ש"לבו גס בה". אומרים כך אפילו על משה רבינו לגבי השכינה – משה רבינו יכול לדבר עם השכינה מתי שהוא רוצה, לבו גס בה. זה יהיה קשור למה שתיכף נראה – נמצא שגם ב"גס" יכול להיות משהו טוב. [אורות דתהו.] כן, המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון.

השבירה בשכל

[נקרא שוב:] כי השבירה היא בחינת ס"ג [שלמעלה מ-מה ו-בן] כלו ס"ג יחדו, והיינו בבחי' ב"ן שבס"ג [בכל אחד מארבעת השמות הללו, עב-סג-מה-בן, יש התכללות כל השמות. כשאומרים שהשבירה היתה ב-סג, שלמעלה משם מה ושם בן, הכוונה ל-בן שב-סג, וכשהוא נשבר נפל לשם בן עצמו, כי גם שרשו ב-בן – בן שב-סג. מה זה בן שב-סג? סג היינו אורות מרובים, שבכללות הם בינה. ננסה להבין לפי חסידות – מה היינו מדות ו-בן מלכות, סג בינה ו-עב חכמה.].

שם סג בכללות הוא בינה. אם כן, על איזו גסות מדובר? כתוב הרבה בחסידות. הרבה פעמים חכמה היא אין ובינה היא יש. למה? כי כאשר אני מבין משהו טוב אני יכול גם להתגאות. מבין גדול, תלמיד חכם גדול, יכול להגיע לגסות כפשוטו – זו קליפת "תניא", קליפה של תלמיד חכם[כג], שמבין ויודע הכל, אז נעשה גס רוח. אפילו לא ביודעין, לאו דווקא שהוא רשע, אך נעשה גס, גראב.

שם בן הוא במלכות. כתוב[כד] שעולם הנקודים נשבר כי כל ספירה אמרה "אנא אמלוך"[כה]. מי שמבין לגמרי את הענין משוכנע שכולם צריכים להסכים איתי – רק אני יודע, איש לא יודע טוב כמוני – וממילא יש בכך נטיה ל"אנא אמלוך", המלכים משם סג. המלכים האלה הם בן ד-סג – המלכות של סג – "אנא אמלוך" שבא מתוך הבנה דווקא, אורות מרובים של הרבה שכל. אף שלא מדובר בפירוש כאן על נפש השכלית, כן מדובר על שכל, כי ב-סג יש הרבה שכל (וי"ל שהנפש השכלית היא סג ד-בן הנעשה מנפילת בן ד-סג ל-בן עצמו. והיינו מה שהנפש השכלית היא מקליפת נוגה כמו הנפש הבהמית. וכן, מבואר לאור זאת הכלל ששרש כל ממוצע המחבר הוא למעלה משני הדברים-ההפכים שהוא מחבר, והיינו מה ששרש סג, שממנו הנפש השכלית, הוא למעלה מ-מה ו-בן, ודוק). ה-בן ד-סג נשבר, שם מה בא לברר אותו, אבל צריך את נפש השכלית שתוכל להתלבש בתוכו – שהוא הגוף עכשיו – כדי לברר אותו. [מדובר בשכל אמתי או ב"הדיוט קופץ בראש"?] ודאי שכל אמתי. הוא הביא את הפסוק "חכמים המה להרע" – הם חכמים באמת, אנשים מאד חכמים, אבל להרע.

תקון שם סג – שכל טהור

כעת אדה"ז מתחיל להסביר מאיפה מגיע התיקון. קודם היה בן ד-סג, ואז נפל ונעשה בהמה-בן, וצריך אדם-מה לברר אותו. כך בעולם הזה:

ולע"ל כשיתברר שם ס"ג [שהיה בן ד-סג וכעת הוא בן, אבל כאשר יתוקן ממנו – האורות המרובים שהסתלקו בשבירה יחזרו.] יתהוה ממנו [לשון מענינת.] ס"ג שבס"ג כו'.

לכאורה סג שב-סג הוא עוד יותר גס, אבל צריך לומר שהוא כמו שהזכרנו קודם – כמו משה רבינו שלבו גס בקב"ה, כל כך קרוב. תיכף הוא ידבר על משה רבינו. השכל הגדול הזה כבר לא יאמר "אנא אמלוך", אלא יהיה שכל נטו. כשאומרים משהו שבמשהו – התכללות הדבר בעצמו – היינו כמו "שמחה בטהרתה", הביטוי של הרבי[כו]. סג הוא בינה שהיא גם שמחה, אז סג שב-סג הוא כמו "שמחה בטהרתה" או 'שכל בטהרתו'. השכל בטהרתו לא מתגאה – בן ד-סג מתגאה, אבל סג שב-סג הוא עוד יותר שכל, אז הוא כבר לא מתגאה.

[בן ד-סג הם רחל ולאה?] פרצוף לאה, אותיות המחשבה, נאצלה ממלכות דתבונה, בן ד-סג, ואילו פרצוף רחל, אותיות הדבור, נבנית מנקודת המלכות השרשית של עולם האצילות, עצם שם בן. אמנם, ביחס למוסבר כאן, לאה ורחל יכולות להיות כל הנשים בעולם, וגם הגברים מתגאים בשכל שלהם...

[אבל סג שב-סג חיובי, לא?] כן, זה המצב לעתיד לבוא, "בכל מאדך" כמו שיסביר. כאשר שם סג יתברר לא יהיה גס רוח לגריעותא, אלא 'לבו גס בה' למעליותא, מדרגה עליה נאמר "משה זכה לבינה"[כז]. תיכף ידבר על משה, שכל ענינו הוא להוות את ה-סג שב-סג – לתקן את כל ה-סג שנפל, ואז יתהווה ממנו סג שב-סג. תיכף נראה איך יסביר זאת.

ג. בירור המידות בזמן הזה ולעת"ל

שם מה – אור, שם בן – כלי

וביאור הענין הוא כי בחי' מ"ה המברר [שם מה בא לברר את שם בן, כנ"ל, ומהו ה-מה?] הוא האור הנמשך בבחי' כלי [מה הוא האור ו-בן הוא הכלי. כעת יתחיל לדבר על משה רבינו:] וכמו משה [שאמר] ונחנו מ"ה ['מה אנחנו חשובים?' בדיוק ההיפך מגסות רוח.] בחי' ביטול בתכלית ואעפ"כ [בעולם הזה משה רבינו] היה בגוף [שמגביל אותו. לכן, אף שמבקש מה' "הראני נא את כבֹדך"[כח] ה' לא נותן – כל זמן שהוא בתוך גוף, כמה שהוא צדיק, בבטול במציאות, הוא לא יכול לראות את פני ה'.]

ואף שהוא מבחי' אבא [אור זה בא מאבא. חכמה היא כח-מה – לא משתמש בשם עב, אף שכעת יביא את האחוריים שלו:] היינו רק מבחי' אחוריים קפ"ד קס"א גימטריא משה [מביא כוונה מכתבי האריז"ל[כט], גימטריא, ורוצה שנבין אותה. שם עב הוא כתיבת שם הוי' במילוי יודין – יוד הי ויו הי. יש 'אחוריים' של מילוי – קשור למה שאמרנו קודם, פנים ואחור – האחוריים של שם עב הוא יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי, סה"כ עולה קפד. מה הכוונה אחוריים? מה שהוא משפיע לספירה הבאה – אמא. באמא יש שם אהיה – שפירושו 'אני אהיה' – והפנים שלו, רק מילוי יודין (כמו עב), אלף הי יוד הי, עולה קסא. מה אומר היחוד? שאחורי אבא – לא הפנימיות של אבא – מתייחדים-מתחברים עם הפנים של אמא. זהו סוד משה רבינו בעולם הזה. יש עוד משהו, יותר מתוחכם, שהאריז"ל רומז אבל לא אומר בפירוש – יש מכנה משותף לשני השמות האלה. אם מישהו בקי במספרים הוא יראה שיש מספר אחד שמחלק את שניהם. משה עולה 15 פעמים חיה, החיה שבנפש, גם קשור לחכמה. קפד עולה ח פעמים חיה ו-קסא עולה ז פעמים חיה – חלוקת 15 ל-8 ו-7. אדמו"ר הזקן אומר שמשה הוא מבחינת אחוריים – הוא לא פנימיות אבא, אלא רק המשכה מהאחוריים שלו – המלה 'אחוריים' כאן מוסבת על ה-קפד, לא על ה-קסא. ה-קפד מתחבר עם קסא, ויחד עולה משה – זו כוונת משה בכתבי האריז"ל, והיינו מה ש"משה [שם קפד, אחורי חכמה] זכה לבינה [שם קסא, פנימיות בינה]".],

נובלות התורה – תורת המדות

ועמ"ש מזה ע"פ אני ישנה גבי קול דודי דופק, וכן נובלות חכמה שלמעלה תורה [כתוב[ל] שסוד המלה נחשת הוא "נובלות חכמה שלמעלה תורה"[לא] – המשכה מחכמה לתפארת, תורה כאן היא תפארת, מדת יעקב אבינו, עמוד התורה. נובלות הן אחוריים, מה שנובל.] פי' הנמשך מבחי' מוחין דאבא למדותיו [תפארת, מדות הלב.] שיהיה תורה [במדות הלב –] כשר או פסול כו' [חייב או זכאי, מותר או אסור.]

אלה ששת הקצוות של המדות בלב: חסד וגבורה הם מותר-אסור (סוד בראשית בגימטריא אסור-מותר, סוד "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא"), כמו בית הלל שמחסד מתירים ובית שמאי שמגבורה אוסרים, "הללו אוסרין והללו מתירין"[לב]; חייב-זכאי היינו נצח והוד. אם יש ריב, כמו סוגיא בנזיקין, בחושן משפט, הדיינים בסוף יוצאים ואומרים "פלוני אתה זכאי, פלוני אתה חייב" – מי שזכאי ניצח ומי שחייב הפסיד. נצחון והפסד בקבלה הם נצח והוד, שתי כפות המאזנים (ב"פתח אליהו" נצח והוד נקראו "מאזני צדק", והוא סוד מזל מאזנים של חדש תשרי, שבו ימי הדין והכרעת המשפט); מה נשאר? כשר-פסול. לולב למשל – לא רק אוכל, דווקא מצוות – הוא כשר או פסול, תפילין כשרות או פסולות. מותר-אסור שייך יותר באוכל, חייב-זכאי בדינים, אבל כשר-פסול במצוות – הן בקו האמצעי, כשר בתפארת (כשר היינו ישר – "איזוהי דרך ישרה... כל שהיא תפארת...") ופסול ביסוד (פסול לשון פיסול היינו הצבת וקימת הברית, "והנה קמה אלומתי וגם נצבה" הנאמר ביוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם").

זו התורה של המדות, עליה כתוב ש"נובלות חכמה שלמעלה תורה" – מה שנובל מהחכמה, רק אחוריים, סוד שם קפד עליו דברנו קודם, בא למדות, שהן כבר שם מה, ה"ונחנו מה"[לג] של משה רבינו, "תורת משה"[לד] של המדות. הוא כותב כאן דווקא כשר או פסול, כי משה שייך לקו האמצעי – התפארת והיסוד[לה].

התפעלות מ"בחינת מוחין" והתפעלות מ"בחינת התלהבות"

ועמ"ש בד"ה השמים כסאי כו', וכמ"כ בחינת משה היה לו אהבה ויראה ומדות [משה רבינו לא היה מופשט, לא היה שכל טהור – שכל טהור הוא פנימיות אבא. כאן מבואר שמשה רבינו, כפי שהוא בגוף, הוא אחוריים דאבא. כך מוסבר גם באגרת הקדש יט, על מאמר חז"ל "חכם עדיף מנביא"[לו]. משה רבינו כמו שהוא בתוך גוף הוא מדות.]

למי שהוא שכל טהור – אין התפעלות כלל. כמו חב"דניק מושלם – אם היה כזה דבר... – הוא אָן-התפעלות. אפילו אהבת ה' אין לו, כי אין לו בכלל התפעלות. מהו שכל טהור? דביקות בה' (בחינת "תמתי"[לז]), לראות את ה' (בחינת "יונתי" וכמו שבקש משה רבינו "הראני נא את כבודך", וכמו שיתבאר), "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון", מבלי להתפעל מה' בכלל (ההתפעלות מה' היא בחינת "רעיתי" – על ידי תיקון המדות והתפעלות מורגשת בעולם הזה "ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[לח]).

[אבל כל הענין של החסידות הוא תיקון המדות.] אכן אדמו"ר האמצעי כותב שהיו חסידים – חסידי חב"ד בזמנו – שחשבו שאם יש התעוררות אהבה צריך לעצור אותה, שלחב"דניק אסור לאהוב ולהרגיש וכו'. אדה"א אומר שזו טעות, בעולם הזה צריך לתקן את המדות – צריך להרגיש. לכן כתב את קונטרס ההתפעלות – ללמד איך להתפעל באמת. כך זה כאן, גם למשה רבינו יש מידות – יש לו עדיין תפקיד בעולם הזה, לברר את הגוף. [השומעים צחקו ממשהו.] עושים זאת על ידי צחוק – חלק מהבירור...

רק שהיו נמשכין מבחי' מוחין [מאחורי המוחין, שם קפד.] פי' שהיה האהוי"ר שלו בבחי' ביטול בתכלית [משה רבינו לא אהב בבחינת "יש מי שאוהב"[לט] – אמנם היתה לו התפעלות, אבל מאד עדינה, הפוך בדיוק מ"גס", כידוע שעדן הוא בחינת חכמה ובטול.] בבחי' אבא [ועדיין רק] מבחי' אחוריים (כי פנימית אבא הוא פנימית עתיק [היינו הגילוי של לע"ל כמו שמביא מהרח"ו בשם האריז"ל[מ], ושם – בפנימיות אבא – אין התפעלות כלל. פנימיות עתיק היינו פנימיות הענג האלקי והאמונה בה'.]) ולא מבחי' התלהבות שמבחי' אימא [התלהבות היא התפעלות בלי מוחין פנימיים, מוחין דאבא, התפעלות שיחסית לעבודה פנימית בדרך חב"ד היא עבודה חיצונית. חב"דניק מתפעל בשקט, בעדינות. יש לו התפעלות, אבל לא בגדר התלהבות חיצונית.]

חשוב לדעת שיש התלהבות שהיא בסדר גמור – אבל היא לא חב"ד, לא משה רבינו. יש מדות שנמשכות "מבחינת מוחין" ויש מדות שנמשכות "מבחינת התלהבות" – כלומר, התלהבות היא משהו אחר, אבל גם ממנה נמשכות מדות. התלהבות היא בחינת אמא – אבא הוא מוחין, מים, ואמא היא אש, התלהבות. אמנם גם אמא היא מוחין, אבל היא מתלהבת, "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה". [יש שני סוגי חסידים.] כמו תפילין דרש"י ותפילין דר"ת – בתפילין דרש"י, מוחין דאמא, יש התלהבות אבל תפילין דר"ת הם בטול.

ראיית האין סוף – לאחר היציאה מהגוף

[כעת נותן דוגמה:] וכמו ההפרש שבין שבת ליו"ט [שבת נמשכת ממוחין דאבא ויו"ט ממוחין דאמא.] שיו"ט הוא בחי' שמחה כו' [יש שמחה גם בשבת, "'וביום שמחתכם' אלו השבתות", אבל היא כמו מדות הנשלטות על ידי מוחין. ביו"ט השמחה יוצאת מגדר הכלים, לרקוד, למחוא כפים (אחרי החגים יש צמים ב-ה-ב, שמא השמחה פרצה את גדר הקדושה).] ושבת הוא בחי' עונג נאדר בקדש כו' [ו"קדש" הוא] מלה בגרמיה כמ"ש בפ' אמור צ"ד ע"א [כלומר, קדש הוא מופשט, דבר לעצמו – דבר שמופשט, "נאדר בקדש"[מא], הוא לא בהתלהבות. מבואר בדא"ח ש"קדש" היינו נקודת החכמה שאיננה מלובשת בבינה כלל],

וכן היה האהוי"ר של משה [בבחינת "נאדר בקדש", לא בבחינת התלהבות, אבל עדיין רק אחורי אבא.] וביקש הראני נא את כבודך פי' שיראה א"ס שלא בבחי' כלי [אור לא מוגבל.] (ע' רע"מ פ' פנחס ד' רנ"ה ע"ב) והשיבו כי לא יראני האדם וחי [מה הכוונה? חז"ל אומרים שכל זמן שהוא חי – חי בתוך גוף:] בחייהן אינן רואים אבל במיתתן [כאשר מתפשט, יוצא מהגוף,] רואים כו' [אבל בגוף, מוגבל, הוא לא יכול לראות את האין סוף.]

וכדאיתא במדרש [על הפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[מב]:] טוב זה מלאך חיים מאד זה מלאך המות [יש משהו במלאך המות יותר טוב, כי כאשר יוצאים מהגוף אפשר לראות את האין סוף.] היינו שלאחר מיתה יכול להשיג בחינת מאד [מפרש את "'מאד' זה מלאך המות" למעליותא, שאחרי מאה ועשרים אפשר להגיע למדרגת "מאד",] בלי גבול כו' [מה למדים מפסקה זו? שגם בכל יום צריך להגיע לבחינת "מאד", ואדרבא, זהו "עושין רצונו של מקום"[מג] – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[מד], זו תכלית הפרק הראשון כאן.] היינו כשהוא חי בבחי' גוף וכלי לא יראני כו'

רק במיתתן [חוזרים להתחלה – מהי "מיתתן"? גמר הבירור. הכל מחושב. מהם החיים בתוך גוף? אדמו"ר האמצעי הגדיר זאת[מה] בית סהר. למה הדבר נצרך? כדי לברר את הגוף. כשגומרים – לא צריך להיות כאן יותר, הכי כיף לצאת מהגוף.] אחר שנתברר הכלי לגמרי בבחי' אתכפיא ואתהפכא [מה שעשה כל השבעים-שמונים שנה.] אז רואין [זוכה מיד לראות את האין סוף – מה שרצה כל הזמן, אבל לא יכול היה בהיותו בגוף בעולם הזה, כי היתה לו שליחות, לזכך את הגוף.]

לידת נשמות חדשות מהכתר

ולע"ל שיזדכך שלא יהיה הגוף מדכר ונוקבא (וע' זהר ח"ב קס"ז ב')

כאן מובא ענין שצריך להרחיב בו, אבל נאמר בקיצור נמרץ. אדה"ז מביא מהזהר מהו ההבדל בין אדם הראשון לבנו שת – אדם הראשון הוא יציר כפיו של הקב"ה, לא נולד מאבא ואמא, אבל הילדים שלו כבר כן נולדו מאבא ואמא. כך נולדים כולם, עד ביאת המשיח. [עד תחית המתים, שאז כולנו נהיה מחדש תוצרת ישירה, יציר כפיו, של הקב"ה.] או תחית המתים או, מבחינה מסוימת, אפילו בביאת משיח – אפילו בביאת משיח תהיה תופעה שאדם נולד לא על ידי הורים גשמיים. כמו שאדם הראשון נולד לא על ידי הורים גשמיים, יש כזה דבר להיוולד לא על ידי הורים – ככה יהיה לעתיד לבוא. בגמר התיקון של כל העולמות – כולם יוולדו כאילו ישר מה', בלי הורים, בלי זכר ונקבה. הוא לא מזכיר בפירוש תחית המתים, אלא אומר לעתיד לבוא.

כשמסבירים בפשטות קשה להביא, אז נסביר באותיות של קבלה: בקבלה יש ארבעה פרצופים עיקריים של המודע שבנפש – אבא, אמא, בן ובת; חכמה, בינה, מדות ומלכות. המדות והמלכות נקראות וה של שם הוי', ויש להן אבא ואמא, יה. כתוב בכתבי האריז"ל באריכות איך מתוך יה, אבא ואמא, נולדים הבן והבת, המדות והמלכות. אבל מה לגבי אבא ואמא עצמם, מי הוליד אותם? גם בנפש של כל אחד ואחד – ברור מי ההורים של המדות והמלכות, חכמה ובינה, אבל את השכל עצמו מי הוליד? מאיפה הוא בא? מהכתר. אבל כתוב בקבלה שבכתר אין זכר ונקבה כפרצופים נפרדים. בשכל יש שני פרצופים, אבא ואמא, שהם זכר ונקבה. מדות ומלכות הן זכר ונקבה. אבל בכתר הזכר והנקבה הם שני חלקים, שני צדדים, של אותו פרצוף. אין פרצופים נפרדים של זכר ונקבה, שאפשר לומר שהזכר מוסר את האור או הזרע לנקבה, ואז הופך למים ורקיע ומתפתח ונולד. בין אבא ואמא, שמולידים את זו"נ, יש את התהליך של אור-מים-רקיע, אבל מהכתר לחכמה ובינה אין.

עיבור בסוד הדיקנא

זהו הנושא בזהר שמובא כאן – זהר עמוק, שבלי כתבי האריז"ל אי אפשר להבין מה כתוב בו. הזהר מסביר שבאמת אבא ואמא נולדים מאור הכתר, אבל בכתר אין אמא, אין רחם, אין שם פרצוף שמקבל את האור כדי שיתפתח ויתבשל ברחם עד הלידה. אז איך נולדים אם אין שם אמא? כתוב שזהו סוד – אחד הסודות – של הדיקנא דאריך.

בקיצור נמרץ, האור יוצא ממנו – מהבינה של אריך, אותיות, או מהיסוד שלו – והאור נכנס תחת הזקן שלו. תחת הזקן שלו משמש כמו רחם. כלומר, אבא ואמא, השכל 'מתעבר' תחת הזקן של אריך ובסוף נולד משם. [הזקן הוא יג מדות הרחמים?] כן. משהו מאד יפה, שלא ראיתי שמישהו כותב – הדיקנא הוא יג מדות הרחמים, ורחמים לשון רחם, משהו מופלא. סוד הזקן של הכתר הוא עצמו הרחם להוליד את אבא ואמא.

נשמות של מוחין בעצם

זהו קטע מהזהר – צריך ללמוד עם הפירושים – שאומר שההבדל בין הנשמות של היום לנשמות דלעתיד לבוא – תחית המתים או אפילו קודם – הוא שהנשמות של היום הן כמו זו"נ והנשמות שלעתיד לבוא הן כמו אבא ואמא.

אדמו"ר הזקן כותב כאן ש"לא יהיה הגוף מדכר ונוקבא" – גם לאבא ואמא יש גוף, יש כלים, אבל אין להם אבא ואמא. זאת אומרת שכל הנשמות דלעתיד לבוא יהיו, יחסית, נשמות של מוחין בעצם.

זהו אחד הפירושים שהרבי אומר על ה-א שנכנסת ל-גולה והופכת אותה ל-גאולה[מו] – אלף היא מוחין בעצם, אלה הנשמות החדשות. כתוב שהנשמות החדשות דלעתיד לבוא יאכלו אותנו (ובכך יעלו אותנו להכלל במדרגה שלהם), נהיה כמו בהמות ביחס אליהן.

ראיית האין סוף בגוף – אורות דתהו בכלים דתקון

רק כדכתיב ועצמותיך יחליץ מבחי' טלא דבדולחא [הגבורה דעתיק שמתלבשת במוחא סתימאה דאריך[מז].] טל אורות טלך [פסוק שאכן כתוב על תחית המתים[מח], "טל תחיה"[מט].] אז גם הגוף [שלא יהיה כפי שאנחנו מכירים היום, אז גם הוא] יוכל לראות ולהשיג בחי' אור א"ס וזהו [מה שכתוב לעתיד לבוא "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים"[נ] – זהו "אור שבעת הימים":] כאור שבעת הימים פי' אור ז' הימים כמו שהיתה קודם הבריאה בעולם התהו [בדרך כלל חושבים ש"אור שבעת הימים" היינו שבעת ימי בראשית – שמתחילים ב-כה אלול, וכאן מסביר אדה"ז שזהו השבוע שלפני כן. השבוע שהתחיל, לפי האריז"ל, ב-חי אלול. שייך ליום ההולדת של אדמו"ר הזקן עצמו ושל הסבא הרוחני שלו, מורנו הבעל שם טוב.] רק שהיה בבחי' ז' אורות להיות האורות גדולים מהכלי [לכן הכל אור – "אור שבעת הימים" – הכל אור גדול.].

אך [מפני שהכלים היו קטנים] היה בהן שבירה ואח"כ עולם התקון נעשה הכלי גדול והאור קטן [האור התמעט והכלי התרחב. אז הכלים יכולים להכיל את האורות בלי להשבר.]. ולעתיד לבוא כשיזדכך הכלי יהיה ג"כ האור גדול [בדיוק מה שהרבי אומר[נא], שיהיה כבר בזמן משיח – עוד לפני תחית המתים, או יחד עם תחית המתים – ולכן צריך "אורות דתהו – אבל – בכלים דתיקון".] כאור ז' הימים בחי' תהו [התכל'ס היא לחזור לתהו, אבל באופן מתוקן.] ואז יהי' א"ח עטרת בעלה [רבקה וגם שרה כנ"ל.] כו' (ועמ"ש בד"ה והיה אור הלבנה. ועיין במק"מ ס"פ מצורע מענין אור שבעת הימים ובהרמ"ז פ' כי תשא קפ"ח ב')

ד. כוונות קריאת שמע

שם-ע

וזהו ענין ק"ש שמע שם ע' רבתי [כתוב שהמלה "שמע" מתחלקת, שם-ע. מהו שם? כתוב בכתבי האריז"ל[נב] ומובא בחסידות, בסידור עם דא"ח על קריאת שמע[נג], ש-שם הוא בן-רפח. שם בן מברר – באמצעות מיין דכורין ובאמצעות הצלם – את ה-רפח ניצוצין.

(רפח ניצוצין אינם שם בן עצמו?) בן היינו הכלים שנשברו ויש רפח ניצוצות – כלים וניצוצות אינם אותו דבר, הניצוצות הם בתוך הכלים. יש רפח-בן, שיחד עולים שם, ויש ע רבתי – ע היא שבע המדות דתהו, "שבעת הימים", כל אחת כלולה מעשר. (ב"שמע" יש אור שבעת הימים?) כן, מכוונים שם-ע, והוא אומר ש-ע] היינו בחינת אור שבעת הימים שהעלאת מ"ן מהבירור דנה"ב [ה-שם] מתעלה לשם [העלאת מיין נוקבין היא האתערותא דלתתא שלנו, שמבררים את ה-רפח, מתקנים את שם בן, ואז עולה עד ל-ע רבתי, עד לתהו. ככה מכוונים ב"שמע".].

"בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך"

וזהו ואהבת את הוי' אלקיך את [היינו] הטפל כו' להיות בבחי' אהבה. וטפל ובטל לשם הוי' [שהאהבה שלנו תהיה כמו של משה רבינו – לא אהבה של התלהבות חיצונית, מצד אמא, כמו שמחת יו"ט, אלא אהבה מאחורי אבא, שם קפד, שהיא טפלה ובטלה לאלקות. כלומר, שאנחנו אוהבים את ה' באמת, אבל לא בבחינת "יש מי שאוהב" – אני, האוהב, לגמרי טפל ובטל לשם הוי'.] (ועמ"ש ע"פ וידעת היום) ו[כל הענין שלי ב"שמע ישראל" הוא ]להתכלל באחד [שיהיה "ואהבת" שהוא "את", טפל ובטל, ל"הוי'".].

[כעת נחזור לצלם שהוזכר בהתחלה:] בכל לבבך שהוא בחינת נפש הבהמית רביעית דם שבלב כו' ["הדם הוא הנפש"[נד], נפש הבהמית.] ובכל נפשך בחינת נפש השכלית בחי' צלם המחבר הנ"ל [זהו חידוש – כוונה לכל קריאת שמע. "בכל נפשך" היינו הצלם שתפקידו לחבר בין הצורה לחומר, בין שתי הנפשות. על ידי החיבור עושה את הבירור, ואז] וכשיתהפכו ויתבררו יבא [לתכלית, כהתפשטות הנשמה מהגוף:] לבחי' ובכל מאדך [ולכך צריך להגיע פעמיים ביום, בקריאת שמע.] מאד בלי גבול

מאד – עליות משיח

כדכתיב [כעת מביא את הפסוק של משיח:] הנה ישכיל עבדי [כל עליות משיח מתחילות ב"ישכיל", תלויות בצלם שלו. אחר כך יש עוד עליות, עלית שם בן לשרשו.] ירום ונשא וגבה מאד [כתוב[נה] שאלה חמש מדרגות כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה של המשיח. המשיח עצמו הוא היחידה, וה"מאד" שלו הוא היחידה שביחידה.] אשר בשביל זה ירדה הנפש האלהית למטה [ירידה צורך עליה. כל המאמר הזה מאד מתאים ליום הולדת, כמו שאמרנו. והנה, פלא, נפש שכלית עולה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", כל חמש העליות של מלך המשיח תלויות ועומדות על יסוד העבודה שלו – "הנה ישכיל עבדי", שעולה ו פעמים "עבדי", שם אלהים – הכל מכח הצלם שלו, הנפש השכלית שלו, שהיא בחינת "נפש" סתם, כמו שמפרש כאן את "ובכל נפשך". והיינו מה שצלם במילוי – צדיק למד מם – עולה משיח, ודוק.]

כי מקודם היתה בבחי' גבול ומספר כי נש"י נמשכו מבחי' זו"נ [שהם] עולם התיקון [אור קטן בתוך כלי מוגבל, הגיון.] בבחי' כלי כו' וכמ"ש [אליהו הנביא] חי ה' אשר עמדתי לפניו כו' [לפני מי? לפני זו"נ דאצילות.] משא"כ אחר ירידתה בחי' צלם [הכל חוזר לצלם, הכל בזכות הצלם – הוא ירד והתלבש בצלם בשביל] לברר כו' [את הגוף-הבהמה.] לאכפיא כו' בכל לבבך [הנפש הבהמית – תיקון הגוף.] ובכל נפשך [היינו ה'איך'. האות ב היא או 'בתוך' או 'על ידי'. אפשר לומר ש"בכל לבבך" היינו שמתלבש בתוך הגוף לבררו ו"בכל נפשו" היינו איך מברר, עם הנפש השכלית.] יכול עי"ז להשיג [מה שבשבילו ה' ברא אותנו – ] האהבה מבחי' אור א"ס בחי' בכל מאדך שמעולם התהו [שלכאורה צריך למות בשבילו, אבל כאן למדנו שאפשר להגיע לכך פעמיים ביום – בקריאת שמע.]

ואף שא"א להיות בבחי' גוף וכלי מ"מ הארה מזה יוכל להיות [כמו שכותב על עוד דברים בתניא – שאי אפשר להשיג משהו, אבל אפשר להשיג הארה ממנו.] בכל יום [לכך צריך לשאוף כל יום.] ובמיתתן אחר שנברר הכל רואין כו' וזהו [פסוק בנביא, בהפטרת פרשת שמות[נו]:] היה מספר בני ישראל כו' אשר לא יספר כו' [נכנסים לגוף – ירידת הנשמה לגוף היא כניסה למספר, מספר הוא מצרים – אבל על ידי הירידה למספר מגיעים ל"אשר לא יספר", "אין מספר" בגימטריא אמת, סוד "אהיה אשא אהיה", השם של יציאת מצרים, הגילוי של "ובכל מאדך".].

עד כאן. הווארט הוא שיש צלם, שכל המתבונן באלקות בדרך חב"ד, כח לברר, ועל ידי הבירור זוכים לראות את האין סוף ולהגיע לאהבה של "ובכל מאדך".

בהמשך, באמצע האות הבאה במאמר כתוב:

וע"י מצות אלו ששרשן מאד נעלה יכול להיות חקיקה מבפנים בנפש הבהמית וכדכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שמפני שהם בעמקי הקליפות צריך דוקא אני בחינה גבוה מאד...

"ועברתי בארץ מצרים"[נז], "'אני' ולא מלאך"[נח], שייך להגדה של פסח. אמרנו ש-מצרים עולה מספר. בשביל לצאת ממצרים צריך "'אני' ולא מלאך". אחר כך הוא אומר ש"'אני' בחינה גבוה מאד" – ה"אני" של ה'. כמה שוה "גבוה מאד"? אני. כאילו גימטריא מוסתרת, מובהקת, ה"אני" של ה' – "אני בחינה גבוה מאד" (מאד היינו בלי גבול, האני של ה' הוא גבוה בלי גבול, עד אין סוף ממש ועד בכלל, והוא זה שמוציא אותנו ממצרים, וכמבואר בתניא פמ"ו).