חיפוש בתוכן האתר

התפלה שאחרי ספירת העומר - ד' אייר תשע"ט – באר שבע הדפסה דוא

בע"ה

ד' אייר תשע"ט – באר שבע

התפלה שאחרי ספירת העומר

יום שכולו תורה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ב"יום שכולו תורה" בבאר שבע לימד הרב שיעור יסודי על התפלה הנאמרת אחרי ספירת העומר – תפלה מיוחדת המתארת את הפעולה הפנימית של הספירה. בפרק א מדובר בקיצור על כוונות הספירה – הכוונה הכללית של הטהרות כנסת ישראל לבעלה (בשבעה שבועות כנגד שבעה נקיים, עד לטבילה בליל שבועות) והכוונות הפרטיות השוות לכל נפש. פרק ב עוסק בנוסח התפלה וברמזיה. פרק ג – הארוך והעיקרי – מתבונן במושגים התוכניים של התפלה: בצד החיוב – התקדשות, הטהרות, תיקון והמשכת שפע רב. ובצד השלילה (אותו יש לתקן ולהפוך) – קליפה, טומאה, זוהמה, סיג ופגם.

א. כוונות הספירה

ערב טוב לכולם. בשורות טובות ליהודים כאן בבית כנסת, בבאר שבע, בכל אתר ואתר – שנזכה לגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.

ספירת העומר – הטהרות לקראת יחוד

בתקופה זו אנו עוסקים במצוה מיוחדת – ספירת העומר – ולפי הקבלה לא עוסקים בשום כוונות חוץ מבכוונות הספירה. כלומר, צריך למקד את הראש בעניני הספירה בלבד.

הזהר הקדוש[ב] אומר ששבעת שבועות ספירת העומר הם כמו שבעה נקיים שאשה סופרת לבעלה – אנחנו האשה שסופרת לבעל, הקב"ה. בחג הפסח קראנו (כמה פעמים) את שיר השירים, שיר האהבה בין החתן העליון, הקב"ה, לכלה, כנסת ישראל. ממשיכים באהבה הזו עד שמגיעים לשבועות, שהוא זמן הזיווג השלם בין הקב"ה לבין עם ישראל, כשמקבלים את התורה. לכן גם בליל שבועות, אחרי התיקון, הולכים למקוה – אולי המקוה הכי מיוחד בכל השנה כולה, הטבילה לקראת קבלת עשרת הדברות. שוב, אנו אשה שספרה שבעה נקיים ועכשיו היא טובלת לשם הזיווג עם בעלה, ה' יתברך. זו הכוונה, הראש הכללי, של כל התקופה הזו. אם כן, כל התקופה היא תקופת הטהרות.

חמשים שערי בינה

בנוסף, בכל יום בספירה יש תיקון פרטי – מחסד שבחסד ביום הראשון עד מלכות שבמלכות ביום ה-49. אז מגיעים ל"תספרו חמשים יום"[ג] – את יום החמשים איננו סופרים בפה, הקב"ה משלים אותו, והוא בעצם מתן תורה. המספר חמשים רומז לחמשים שערי בינה, ולספירת הבינה בקבלה שייכים המושגים טהרה[ד] וטומאה. כלומר, צריכים לצאת מחמשים שערי טומאה ולהכנס לחמשים שערי טהרה, הכל כדי להכנס בחמשים שערי בינה ולקנותם בנפש[ה]. אז זוכים גם לשער הנון של הבינה, שהוא השגת עצם האלקות, ידיעת האלקות ממש ועד לראית ה' כביכול – "פנים בפנים דבר הוי' עמכם"[ו] – כפי שהופיע לנו ה' קבלת התורה "מפי הגבורה"[ז].

התורה היא "תורת חסד"[ח], לא 'תורת גבורה', אז מה פירוש "מפי הגבורה"?! גבורה היא כח צמצום, ומבואר שיש שני סוגי צמצום – צמצום של סילוק אור, וצמצום במובן היותר פשוט, של ריכוז, כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון"[ט]. "מפי הגבורה" היינו שה' מצמצם את כל עצמות אור אין סוף וכביכול מכניס את עצמו יתברך ממש, "אנכי הוי' אלהיך"[י], "אנכי מי שאנכי"[יא] – לתוך אותיות התורה. והוא פלא עליון, להכניס "פילא בקופא דמחטא"[יב]. זהו מאמר חז"ל ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשאי כתבית יהבית"[יג] – 'אני את עצמי כתבתי ונתתי', ה' נתן עצמו לנו באותיות התורה.

הכוונות השוות לכל נפש

אחרי הספירה נהוג לומר כמה דברים ולכוון כמה כוונות – אלה לא כוונות של מקובלים, שרק מקובלים גדולים יכולים לכוון, אלא כוונות שוות לכל נפש, שכל אחד מאתנו צריך לכוון. הכי חשובה, כמובן, היא הספירה הפרטית של כל יום. היום, לדוגמה, היה הוד שבתפארת. תיכף נכנסים לעוד יום, אבל כעת יוצאים מהוד שבתפארת. צריך לכוון לספירה הפרטית של כל יום, למה שהיא אומרת בעבודת ה' הפרטית שלנו וגם בתיקון המדינה.

בנוסף, אומרים את מזמור סז בתהלים, מזמור שנוהגים לצייר כמנורה של שבעה קנים, כי אחרי פסוק הכותרת – "למנצח בנגינֹת מזמור שיר"[יד] – יש שבעה פסוקים ובהם בדיוק מט מלים. כל יום מכוונים מלה אחת, החל מ"אלהים יחננו ויברכנו" עד "כל אפסי ארץ". רק בפסוק האמצעי, הקנה האמצעי של המנורה, יש מט אותיות (כאשר כותבים את מלים מלא, כמבואר בכוונות האריז"ל) – אות ליום אות ליום.

יש עוד כוונה: תפלת "אנא בכח", המחולקת לשבעה שמות של שש-שש אותיות (מהם מורכב שם בן מב אותיות). רבי נחוניא בן הקנה עשה ראשי תבות מהשמות, שכל אות היא מלה – כל יום מכוונים מלה אחת, ובסוף כל שבוע את כל שש האותיות, שם של אותה מדה עליונה. שש המלים "אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" הן שם החסד, וביום השביעי מכוונים את כל ראשי התבות – אבגיתץ. כך שבעה שבועות. זו עוד כוונה חשובה.

ב. נוסח התפלה שאחרי הספירה

התפלה שלאחר הספירה

אחר כך יש תפלה בה נתמקד הערב – תפלה שמודפסת בכל הסידורים (יתכן עם שינויי נוסחאות, אבל בעקרון זו אותה תפלה)., מתוך רצון להתבונן הערב בדיוקי התפלה (בנוסח האריז"ל, כפי שתקן אדמו"ר הזקן), ובמה שאומרים לנו הדברים בעבודה הפנימית. קודם כל, נקרא את התפלה ברצף:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה צִוִּיתָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה עַבְדְּךָ לִסְפֹּר סְפִירַת הָעֹמֶר כְּדֵי לְטַהֲרֵנוּ [הפעולה הראשונה כאן היא טהרה, כנ"ל שבכל הספירה יש כוונת אשה שנטהרת מטומאתה, עד לטהרה הסופית לבעלה.] מִקְלִפּוֹתֵינוּ וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עוֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת תִּהְיֶינָה, עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם [עד כאן הצטוט מפסוקי התורה[טו], בפרשת אמֹר, שקוראים השבוע.], כְּדֵי שֶׁיִּטָּהֲרוּ נַפְשׁוֹת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל מִזֻּהֲמָתָם [שוב מוזכרת הכוונה להטהר, אבל עם מושג חדש – קודם היתה טהרה מהקליפות ומהטומאות, ועכשיו הטהרה מהזוהמה ("קלִפותינו וטֻמאותינו" בגוף ראשון ו"זֻהמתם" בגוף שלישי, ודוק).],

וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ הוי' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת סְפִירַת הָעֹמֶר שֶׁסָּפַרְתִּי הַיּוֹם, יְתֻקַּן מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי [יש כאן פועל חדש, תיקון, וגם דבר שלילי חדש (שיחזור בהמשך) – לא קליפה, טומאה או זוהמה, אלא פגם.] בִּסְפִירָה (השייכת לאותו לילה [כל לילה שתי מלים, לפי הספירה שלו.]) וְאֶטָּהֵר וְאֶתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה [כאן נוסף עוד ענין – לא רק טהרה, אלא התקדשות. בקבלה קדושה באבא, "קדש – מלה בגרמיה"[טז], וטהרה באמא. זו עליה מלמטה למעלה.],

[מה הפועל היוצא מההטהרות וההתקדשות?] וְעַל יְדֵי זֶה יֻשְׁפַּע שֶׁפַע רַב בְּכָל הָעוֹלָמוֹת [אין עוד מצוה כזו, שאומרים שהיא מסוגלת להמשיך "שפע רב בכל העולמות", ביטוי מיוחד ויפה – שיא ספירת עומר – שנוהגים גם לשיר אותו.] וּלְתַקֵּן [שוב חוזר פועל התיקון, ומתייחס לשלש מדרגות האור הפנימי של הנפש לפי הקבלה, נר"נ:] אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְרוּחוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ [נפש היא מעשה, רוח היא מדות ונשמה היא מוחין.] מִכָּל סִיג [זו מלה שלילית חדשה, סיג.] וּפְגָם וּלְטַהֲרֵנוּ וּלְקַדְּשֵׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתְךָ הָעֶלְיוֹנָה [שוב חוזרות הטהרה והקדושה, אבל נוספת קדושה – על גבי הקדושה שמוטלת עלינו נוספת "בקדושתך העליונה", משהו עצום, כל יהודי צריך להיות קדוש בקדושה העליונה של הקב"ה. אף שהמטרה היא טהרת אשה לבעלה, כנ"ל, התכלית היא "לקדשנו בקדֻשתך העליונה".], אָמֵן סֶלָה[יז].

תבות התפלה

בכל התפלה, לפי נוסח האריז"ל, יש בדיוק אמן תבות – סוד יחוד הוי'-א-דני בקבלה – סכום כל המספרים מ-1 עד 13 (אחד, אהבה), כך שאפשר לציירה כמשולש:

 

 

 

 

 

 

 

רִבּוֹנוֹ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שֶׁל

עוֹלָם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אַתָּה

צִוִּיתָנוּ

עַל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יְדֵי

משֶׁה

עַבְדְּךָ

לִסְפֹּר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סְפִירַת

הָעֹמֶר

כְּדֵי

לְטַהֲרֵנוּ

מִקְלִפּוֹתֵינוּ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וּמִטֻּמְאוֹתֵינוּ

כְּמוֹ

שֶׁכָּתַבְתָּ

בְּתוֹרָתֶךָ

וּסְפַרְתֶּם

לָכֶם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מִמָּחֳרַת

הַשַּׁבָּת

מִיּוֹם

הֲבִיאֲכֶם

אֶת

עוֹמֶר

הַתְּנוּפָה

 

 

 

 

 

 

 

 

שֶׁבַע

שַׁבָּתוֹת

תְּמִימוֹת

תִּהְיֶינָה

עַד

מִמָּחֳרַת

הַשַּׁבָּת

הַשְּׁבִיעִית

 

 

 

 

 

 

 

תִּסְפְּרוּ

חֲמִשִּׁים

יוֹם

כְּדֵי

שֶׁיִּטָּהֲרוּ

נַפְשׁוֹת

עַמְּךָ

יִשְֹרָאֵל

מִזֻּהֲמָתָם

 

 

 

 

 

 

וּבְכֵן

יְהִי

רָצוֹן

מִלְּפָנֶיךָ

הוי'

אֱלֹהֵינוּ

וֵאלֹהֵי

אֲבוֹתֵינוּ

שֶׁבִּזְכוּת

סְפִירַת

 

 

 

 

 

הָעֹמֶר

שֶׁסָּפַרְתִּי

הַיּוֹם

יְתֻקַּן

מַה

שֶּׁפָּגַמְתִּי

בִּסְפִירָה

חסד

שבחסד

וְאֶטָּהֵר

וְאֶתְקַדֵּשׁ

 

 

 

 

בִּקְדֻשָּׁה

שֶׁל

מַעְלָה

וְעַל

יְדֵי

זֶה

יֻשְׁפַּע

שֶׁפַע

רַב

בְּכָל

הָעוֹלָמוֹת

וּלְתַקֵּן

 

 

 

אֶת

נַפְשׁוֹתֵינוּ

וְרוּחוֹתֵינוּ

וְנִשְׁמוֹתֵינוּ

מִכָּל

סִיג

וּפְגָם

וּלְטַהֲרֵנוּ

וּלְקַדְּשֵׁנוּ

בִּקְדֻשָּׁתְךָ

הָעֶלְיוֹנָה

אָמֵן

סֶלָה

 

משולש 13 כבר הופיע לעיל, כי בפרק "למנצח בנגינות" אחרי הכותרת יש מט (7 ברבוע) תבות שמכוונים, וב"אנא בכח" מב תבות – סה"כ בדיוק אותו מספר, אמן. אם כן, יש כאן שתי כוונות אמן – ה-אמן של "למנצח" עם "אנא בכח" ו-אמן תבות התפלה – "[ואמרה האשה] אמן אמן"[יח] (ב-מט ימי הספירה נוהגים ללמוד מט דפי מסכת סוטה, דף ליום דף ליום, לתקן ולטהר את האשה הסוטה בנפש ועד לקיום היעוד של "ונקתה ונזרעה זרע"[יט]).

ארבע פעולות הספירה

ראינו שפעולות הספירה (המלים החיוביות בתפלה הנ"ל) הן קדושה, טהרה, תיקון – מושגים שמופיעים בהרבה תפלות וענינים – והביטוי המיוחד לספירה, המשכת "שפע רב בכל העולמות". ארבע הפעולות מכוונות כנגד י-ה-ו-ה לפי הסדר: קדושה בחכמה; טהרה בבינה; תיקון היינו תיקון המדות, "לתקן מה שפגמתי בספירה..." (ומפרטים את התכללות שבע המדות), שלפי רבינו סעדיה גאון הוא תכלית בריאת האדם בעולם הזה (כפי שמביא הבעש"ט בשמו[כ]); "שפע רב" היינו המלכות – התכלית המתחוללת בסוף, המשכת שפע רב מהמלכות דאצילות בכל העולמות התחתונים בי"ע[כא]:

  י        קדושה

  ה       טהרה

  ו        תיקון

  ה       שפע רב       

"שפע רב בכל העולמות"

בביטוי המיוחד "שפע רב בכל העולמות" יש 15 אותיות. כמו ש-צא, אמן, הוא משולש 13 – כל המספרים מ-1 עד 13 – כך 15 הוא משולש 5. כשמציירים את 15 אותיות הביטוי, אפשר לכתוב מ-1 עד 5 או מ-5 עד 1. כאן מתבקש להתחיל מ-5, כי בעיקר הביטוי, "שפע רב", יש 5 אותיות:

ש פ ע ר ב

ב כ ל ה

ע ו ל

מ ו

ת

בציור סימטרי (כמשולש, רבוע וכו') מתבוננים דבר ראשון בפנות. כאן רואים רמז יפהפה שהפנות הן אותיות שבת:

ש פ ע ר ב

ב כ ל ה

ע ו ל

מ ו

ת

כל הספירה, שמתחילה "ממחרת השבת", היא "שבע שבתות", וב"שפע רב בכל העולמות" רמוזה קדושת השבת. אם לא היינו עושים את הציור לא היינו רואים זאת. בציור יש גם לב פנימי, משולש פנימי קטן המוקף בשאר האותיות – כלו:

ש פ ע ר ב

ב כ ל ה

ע ו ל

מ ו

ת

 

כתוב ששבת היא מעין עולם הבא, שהוא "יום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[כב]. אם כן, יש פה משהו מאד יפה, "כלו שבת" באמצע ובפנות. ה"שפע רב בכל העולמות" הוא אור קדושת השבת.

"שפע רב בכל העולמות" עולה 1261, מספר מיוחד בחכמת המספר – 13 פעמים 97, שני מספרים חשובים בקבלה. 97 הוא המספר הראשוני ה-26 (כשמתחילים לספור את המספרים הראשוניים מ-1), שם הוי' ב"ה. כמו ש-91 הוא יחוד שם הוי' ושם א-דני, כך 97 הוא יחוד שני מילויי שם הוי' –שם מה (יוד הא ואו הא) ושם בן (יוד הה וו הה), שהם גם החתן והכלה. גם שבת היא כפולת 13, וממילא שאר האותיות (בלי הפנות) הן גם כפולת 13 – 1261 פחות 702 שוה 559, חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (1118), המספר הראשון שהוא גם כפולת שם הוי' וגם כפולת שם אלהים. 1261 הוא גם "מספר שבת" (6 משולשים ועוד נקודה באמצע – 1261 = 6 פעמים 210, משולש 20, ועוד 1; 1261 הוא גם "מספר ברית" וגם "מספר מגן דוד", כמבואר במ"א שיש כאן יחוד שאין כיוצא בו). הציור הזה הוא פנינה.

ג. הטהרות ותיקון מקליפה-טומאה-זוהמה-סיג-פגם

בתפלה הוזכרו חמשה דברים שליליים שצריכים להתקדש-להטהר מהם ולתקנם – קליפה, טומאה, זוהמה, סיג, פגם (הפגם הוזכר גם קודם, אך חזר בסוף בניב 'סיג ופגם'). אין עוד תפלה שיש בה הרבה דברים לא טובים. אבל כנראה שספירת העומר היא ה"אתהפכא" לכל אלה – הפיכת כל הקליפות וכל הטומאות וכל הזוהמות וכל הסיגים וכל הפגמים לטוב. אכן, כתוב בחסידות[כג] שימי ספירת העומר הם ימי אתהפכא, הפיכת הרע לטוב – לטהר הכל, לתקן הכל, לקדש הכל – הכל לקראת הזיווג הקדוש של קוב"ה ושכינתיה בחג שבועות, במתן תורה.

כעת רוצים להבין מהם כל הדברים הללו בעבודת ה' יתברך[כד]:

קליפה – ישות

קליפה – בית גידול לפרי

הכל מתחיל מ"לטהרנו מקלִפותינו". מהן קליפות? ידוע הכלל – בחז"ל[כה] ובקבלה[כו] – ש"קליפה קדמה לפרי" (אנחנו אוהבים לומר רמז, קשור גם להיום, ש"קליפה קדמה לפרי" ראשי תבות קק"ל)[כז]. קודם צריכה להיות קליפה, ואחר כך הפרי מתפתח בתוכה, ובסוף צריך לשבור את הקליפה – לפצח את האגוז – ולגלות מתוכה את הפרי.

במעשה בראשית ה"קליפה קדמה לפרי" היא "ברישא חשוכא והדר נהורא"[כח]. ה' ברא את הארץ, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו'" ורק אז "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[כט] – קודם חשך, הקליפה, ואחר כך אור, הפרי. כל זמן שזקוקים לקליפה, שהיא שומרת על הפרי, היא לא דבר רע אלא דבר נצרך והכרחי. אבל ברגע שהפרי מבשיל צריכים דווקא לשבור את הקליפה.

קליפה לעומת קדושה – "כקוף בפני אדם"

התפלה מתחילה "לטהרנו מקליפותינו ומטומאותינו", אך בפרט הטהרה היא היפוך הטומאה דווקא, והקליפה היא ההיפך מקדושה – הפרי הוא הקדושה. הרמז הפשוט הוא ששתי המלים קדושה וקליפה מתחילות ב-ק – "את זה לעֻמת זה עשה האלהים"[ל], קדושת ה-ק וקליפת ה-ק.

יש עוד פירוש לקליפה – "כקוף בפני אדם"[לא] (לשון חז"ל בהשוואות בין דברים, בענין יפי ועוד), האדם הוא הקדושה. כמו שאומרים בהתפתחות – כאן ברוחניות – שקודם יש קוף, קליפה, ומתוכו מתפתח הפרי, האדם. מה הפירוש בעבודה? "קוף בפני אדם" הוא חיקוי זול ולא אמתי. היום המיוחד בספירת העומר הוא לג בעומר. כתוב על רשב"י – זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן – "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם"[לב], חיקו אותו חיקוי חיצוני[לג], הם רק "כקוף בפני אדם". צריך להסיר את הקליפה, פני הקוף, כדי לגלות את הקדושה, פני האדם.

קליפה – העלם אלקות

עוד כתוב בספרי הקבלה שקליפה בכל מקום היא בחינת ערלה, אותה צריך לחתוך בברית מילה[לד] (זהו קשר בין חכמה, לה שייכת הקליפה, ליסוד, שהסרת הערלה היא תיקונו – בסוד "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[לה]). הקליפה היא ה-ק, שרגלה יורדת מתחת השורה ונותנת יניקה לחיצונים (ה-ק דקליפה) – לכן צריך לחתוך את הרגל המיותרת, שנקראת "סרח העודף"[לו], כדלקמן. כתוב "גער חית קנה"[לז] – צריך לגעור ב"חית קנה", חיה המסתובבת ביער, בין הקנים (והכוונה כאן לדבר-אחר, חזיר[לח]) – ובקבלה[לט] מפורש שצריך לחתוך את ה"קנה" של ה-ק, את הרגל המיותרת. עם חיתוך הערלה ה"קנה" הופך ל"הנה", "הנה אלהינו זה קוינו לו וגו' נגילה ונשמחה בישועתו"[מ], גילוי ה', הקדושה בעצם.

הקליפה היא חשך שמסתיר על האור, העלם אלקות. בלשון החסידות, כל דבר שמעלים אלקות, שלא נותן לנו לראות את נוכחות ה' בחיינו – לראות, גם בחיים האישיים וגם בחיים הציבוריים, שה' הוא בעל הבית ומנהיג הכל – הוא קליפה. כשחותכים את ה"קנה" והוא הופך ל"הנה", לגילוי אלקות, הוא קדושה. תמיד לומדים מהפכים – אם אני רוצה להבין מהי קדושה אני יכול להבין מההיפך שלה. כתוב "מאֹיבי תחכמני"[מא] – מהשלילה ניתן להבין טוב את החיוב ולהתקשר אליו. מהבנת הקליפה אפשר להבין את הפרי ולהתקשר אליו. שוב, קליפה היא ההיפך מקדושה וטומאה ההיפך מטהרה.

קדושה וקליפה – בטול וישות

בקבלה אלה ערכים פשוטים: הקדושה – הפרי-האור שבתוך הקליפה-החשך – היא חכמה. בנפש היינו אור של בטול[מב]. חכמה היא כח-מה[מג], כמו שמשה רבינו אמר "ונחנו מה"[מד] – בטול לאלקות. זהו הפרי, האור, הקדושה. אבל הקליפה היא ישות, היפך הבטול, המסתירה את האלקות וצריך לשבור אותה (אך רק אחרי שהפרי בשל).

יש דוגמה חשובה לנו, במדינה שלנו פה בארצנו: בפרשת עקב, אחרי שה' מבטיח לנו כל טוב ("ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלהיך"[מה]), כתוב "ואמרת בלבבך"[מו] – בטוח יהיה ככה בארץ, תהליך צפוי מראש, שיהיה לנו טוב בגשמיות ואז ודאי נאמר בלב – "כחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה", הכל שלי. אני מייחס את נצחונות הצבא ואת כל ההישגים בגשמיות, הדברים היפים שקורים כאן, לכח שלי. ה' אומר שכך יהיה – "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". מה הפסוק הבא? מיד כשאתה אומר ככה צריך לתפוס את עצמך – אחרת יהיה לא טוב ח"ו – ולקיים "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". אמנם הוא נתן לך את הכח – לא עשה בעצמו, אלא בחר בך וזיכה אותך לעשות חיל – אבל הכל בא ממנו. זו דוגמה עיקרית בתורה ל"קליפה קדמה לפרי". הקליפה היא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[מז] – הסתר אלקות, איני רואה את האלקות כאן, אלא חושב שאני עשיתי – ופיצוח האגוז הוא "וזכרת". צריך באותו רגע לזכור שהכל לא מכחי, לא אני, אלא "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" – כך מגלים את הפרי הטוב.

מקום עמידת הקליפות

כלל גדול בקבלה[מח] הוא שהקליפות עומדות בין האור המקיף לאור הפנימי, בין העיגולים ליושר. ניתן דוגמה הלכה למעשה: אדם נכנס לשיעור ורוצה להבין מה שאומרים. דוגמה הכי בולטת היא התוועדות של הרבי – היו כמה שהבינו את דברי הרבי, את כוונת הרבי, אבל לרוב הציבור היתה בעיקר חויה.

החויה – התעוררות עצומה לעבודת ה' מראית הרבי, בלי להבין בדיוק מה קורה – היא אור מקיף. ההבנה היא אור פנימי. יש חלל בין האור המקיף לאור הפנימי. יש מי שרוצה להבין, אבל לא מבין, או שמבין קצת (אז סה"כ לא מבין), ויש מי שבא בשביל החויה אבל מבין קצת. שם, בין החויה לההבנה – בין האור המקיף לאור הפנימי – יכולות להדבק הקליפות, כל מיני מחשבות והפרעות, או במלה אחרת תסכולים. הוא מתוסכל משני הכיוונים, בין ההבנה החסרה והחויה החסרה, בין הפנימי למקיף, ושם מקום הקליפות. כמובן, התסכול בא בגלל איזו ישות – חיפוש השכל או החויה, הרגשת היש של עצמו.

ישות, גאוה, היא הגדר הבסיסי של קליפות, אבל יש עוד מלה, יותר מתאימה – חיצוניות, ל'חיצון' קוראים קליפה. אכן, חיצוניות יכולה להיות גם טובה – יש חיצוניות הנדרשת כקליפה השומרת על הפרי.

עד כאן דברנו על קליפה – קליפה היא כנגד קדושה, מסתירה על החכמה האלקית, על האור האלקי.

טומאה – עצבות

נעבור לטומאה שלעומת הטהרה (דרגת הבינה[מט], לאחר הקליפה שלעומת הקדושה בדרגת החכמה): מהי הטומאה בנפש? אבי אבות הטומאה הוא מת – טומאה היא היפך החיים. יש עוד טומאה חמורה בתורה – טומאת צרעת (עליה קראנו בתורה לפני כמה שבועות). צרעת היא מחלה קשה, מחלת עור (הקשורה גם לעִור, הסתר אור). אם כן, טומאה שייכת למחלה או להיפך החיים.

אמרנו שטומאה וטהרה שייכות לבינה. בינה היא מחשבה, מה שאדם חושב בראשו. מהו ההבדל בין טומאה לקליפה? בפשט, קליפה היא משהו שנאחז באדם מבחוץ – לא שהאדם הוא הקליפות, אלא שהן נאחזות בו, ר"ל. לעומת זאת, כשאומרים שאדם טמא הכוונה למשהו פנימי בו. חז"ל דורשים[נ] את הפסוק "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם"[נא] לשון טמטום. יש טמטום הלב ויש גם טמטום המח, אבל העיקר הוא טמטום הלב, "בינה לבא"[נב] – "ונטמתם בם" היינו טמטום לב, וממנו באים לטמטום המח. מה גורם טמטום? כתוב שמחשבות שליליות, הרסניות, אובדניות – מרה שחורה.

אמרנו שעיקר עבודת חדש אייר, ספירת העומר, הוא להטהר מהטומאה, כטהרת אשה מטומאתה לקראת הטבילה. כתוב בספר יצירה שלכל חדש יש חוש ושבט – החוש של ניסן היה דבור, "באשר דבר מלך שלטון"[נג], השבט של ניסן הוא יהודה, הדבר-המנהיג-המלך, המנהיג מכח הדיבור שלו. השבט השני הוא יששכר, החושב – "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים"[נד]. בינה היא מחשבה, הוא מחשב את הלוח העברי. כתוב ש-מחשבה אותיות בשמחה[נה] – צריך שכל המחשבה תהיה בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה"[נו]. לב טמא הוא לב מטומטם, טמטום הלב, ולעומתו לב טהור הוא לב פתוח, שהוא בעצם לב שמח, כמבואר באריכות בספר התניא[נז]. טומאה וטהרה הם באמא, שפנימיותה בעבודת ה' היא שמחה –"אם הבנים שמחה"[נח].

איך מגיעים לשמחה? שמחה תלויה במחשבה – "חשוב טוב יהיה טוב". צריך לחשוב רק דברים טובים, לא לחשוב דברים ממיתים, אבי אבות הטומאה, לא לחשוב על מות אלא רק על חיים – שבטוח יהיה טוב. יש עוד משחק מלים יפה – מה צריך לעשות אדם ששקוע במרה שחורה? אמרנו שזהו זמן של אתהפכא, ובמשחק קל הופכים את אותיות מרה שחורה ל-הרהור שמח[נט]. ההיפוך תלוי ברצון הפנימי שלי, בכחי לשנות את הצירוף.

זו העבודה העיקרית של חדש אייר, שהמחשבות תהיינה מחשבות טובות, מחשבות של אור, של חיים, של עתיד טוב ודאי לעם ישראל – לכל אחד ואחד בפרט ולכולנו יחד, כאן בארצנו. זהו משיח – כתוב[ס] ש-משיח אותיות יִשמח (בעצמו) וגם יְשמח (אחרים). רוצים לזהות משיח? הוא הטיפוס הכי שמח שעושה את כולם שמחים, הוא מחייך ועושה שכולם יחייכו. מתי הזמן הכי מסוגל להביא אותו? יש מסורת חסידית – מהבעש"ט, המגיד ובנו רבי אברהם המלאך – שהזמן הכי מסוגל להביא משיח הוא ימי הספירה, שעיקרם אייר. מביאים אותו מכח המחשבה שכולה חיובית, רק לחשוב טוב, לחשוב שמח – זהו הלב הטהור, לב שמח, שהוא עיקר הטהרה שה' מטהר אותנו, מטהר את מחשבותינו.

זוהמה – סרח העודף

המשך חיצוני לחויה

הדבר הבא נשמע הכי לא סימפטי – זוהמה. צריך לטהר את הזוהמה, לא רק את הטומאה. הזכרנו קודם – בקליפה, שכנגד החכמה – את הביטוי "סרח העודף". מה פירוש? לדוגמה, אם בגד מדי ארוך אפשר להחליק עליו וליפול. מה שמעבר למדה הנדרשת אינו טוב. אדרבה, הוא שלילי. אם יש סרח העודף – הקליפות מיד נאחזות בו. אמרנו שקליפות 'נאחזות' באדם – איפה? בסרח העודף.

מה הדוגמה בחסידות? אם אדם זוכה – וכל אחד זוכה, "אין לך אדם שאין לו שעה"[סא] – לחויה אלקית ממש, לראות השגחה פרטית, שה' עשה לו נס, והוא ממש מרגיש את אור ה'. מתוך כך הוא יכול לקום, לרקוד, למחוא כפים. אבל אם הוא ממשיך את הספונטניות האמתית של החויה בצורה מלאכותית, ממשיך את הריקוד מתוך אינרציה – התחיל באמת, אבל פתאום הופך להיות 'שויץ' או סתם, לא אמת אלא לשם קבלת סיפוק חיצוני (כמו שנסביר) – זהו כבר "סרח העודף". המשך החויה בצורה מלאכותית, לא אמתית, נותן מקום לכל הקליפות לבוא ולהאחז בו.

מה שתארנו כעת מסופר אפילו על צדיקים – צדיק יכול להיות בהתפעלות עצומה, אמתית, ואם ימשיך אותה יותר מהאמת שלה היא תהפוך ל"סרח העודף" שנותן מקום לאחיזת החיצונים, אחיזת הקליפות. הווארט בחסידות שאם מתוך התפעלות הרבי קפץ על השלחן והתחיל לרקוד – הוא צריך לדעת מתי נגמר, מתי לרדת מהשלחן. אם אינו יודע מתי לרדת מהשלחן, ההמשך יכול להזמין קליפות. מה הן קליפות? ישות, גאוה – היפך הקדושה-החכמה-הבטול-האין, כנ"ל. הכל נועד להסביר את המושג "סרח העודף".

"פסקה זוהמתם" במתן תורה

סרח הוא לשון סרחון. מה הדבר הכי מסריח במלים השליליות שבתפלה שלאחר ספירת העומר? זוהמה. על הביטוי "אדם מזוהם" בגמרא[סב] אומר רש"י בפירוש שגופו מסריח. טהרה מעלה ריח טוב – יש כמה סיפורים בגמרא[סג] שדווקא לבחורים טהורים, שומרי הברית כדבעי, יש חוש ריח – והריח הכי לא-טוב הוא זוהמה[סד].

כל ספירת העומר היא הכנה למתן תורה בהר סיני, וחז"ל אומרים "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם"[סה] – שימוש חשוב של חז"ל במלה זוהמה. את הזוהמה הטיל הנחש הקדמוני בחוה, ומשם בא גזר דין המות של האנושות – הביא מיתה לעולם. במתן תורה "פסקה זוהמתם" של ישראל – התבטלה גזרת היפך החיים, "ביום אכלך ממנו מות תמות"[סו], ולולא חטא העגל היינו חיים חיים נצחיים, כמו שיהיה לעתיד לבוא, במהרה בימינו. אם כן, זוהמה היא סם המות.

זוהמת הדעת – ספק

אם הקליפות ("לטהרנו מקלִפותינו") מסתירות על החכמה האלקית והטומאה ("ומטֻמאותינו") היא ההיפך מהטהרה שבבינה , הזוהמה ("כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזֻהמתם"), לפי סדר התפלה, היא כנגד הדעת.

מהו פגם הדעת? אמרנו שטומאה היא מחשבות לא טובות – מחשבות שליליות של מרה שחורה, עצבות ויאוש. זוהמת הדעת גרועה עוד יותר – הזוהמה בנפש היא דעות כוזבות. לא רק מחשבות שליליות, אלא כמו זוהמת הנחש. הנחש הוא עמלק, בגימטריא ספק[סז] – ספק באמונה בה' – "ראשית גוים עמלק [כנגד הדעת] ואחריתו עדי אֹבד"[סח].

הזוהמה בנפש היא הדעות הכוזבות שיש לאדם. הוא יכול להיות שמח מאד, אבל מלא דעות כוזבות המעלות סרחון. הרבה פעמים מזוהם הוא מאוס. צדיק גמור מואס ברע בתכלית[סט] – מאיפה בא לו המיאוס? מתוקף הדעת שלו (לא מהחכמה, מהבינה או ממשהו אחר). בכל הדברים שהתורה מגדירה תועבות – כמשכב זכור וכיו"ב – יש זיהום מוסרי, ומקורם-הצדקתם בדעות כוזבות ודתות שקר שונות.

חז"ל משתמשים במושג זוהמה שצריך לתקן גם בנוגע למים אחרונים[ע] – כדי לברך ברכת המזון צריך לרחוץ את הידים מהזוהמה, המזוהם לא יכול לברך. בתנ"ך שרש זהם מופיע רק פעם אחת (קליפה ופגם לא מופיעים כלל), איוב אומר "וזִהמתו חיתו לחם ונפשו מאכל תאוה"[עא], שאם אדם מזוהם הוא גם לא יכול לאכול, אפילו מאכל שבדרך כלל הוא מאכל תאוה.

סיג פסולת

הפסולת במעשה הטוב

מהו סיג? פסולת. כתוב שפסולת בעבודת ה' היא ענין החטא (לשון חסרון) שבפסוק "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[עב]. הבעל שם טוב מסביר[עג] שגם כאשר אדם עושה מצוה, "יעשה טוב", יש בתוך הטוב איזה חטא, איזה חסרון ומום.

מהו הסיג-החטא שבתוך ה"טוב"? שבסוף המצוה האדם מקבל סיפוק עצמי מהמעשה הטוב. הסיפוק מתערב בטוב ומקלקל, במדה מסוימת, את כל המצוה. האדם שעשה טוב נותן לעצמו טפיחה על השכם – 'כמה אני בסדר, נתתי הרבה צדקה, אני צדיק' – זהו סיג הגורם חסרון במצוה[עד].

הסתייגות מהטוב

בסיג האדם בעצם נסוג מהטוב – זהו יצר הרע שגורם לו לסגת מכל הטוב שעשה. הוא עשה דבר טוב, ואם רק היה שומר עצמו בסוף – נשמר מ"ואתה תשופנו עקב"[עה], נשיכת הנחש בעקב-בסיום המצוה – היה מושלם, ניצל מארס הסיפוק. סיג הוא הסתייגות, מודעת או לא מודעת, ממעשה האדם – אתה מתחיל לכתוב מאמר ל"ואביטה" ומתחרט באמצע...

כתוב "המתחיל במצוה אומרים לו גמור"[עו] – הפשט הוא שיסיים את המצוה, לא ישאיר באמצע, אבל הפשט הפנימי הוא שיגמור כפי שהתחיל. התחלת בכוונה טובה, לשם שמים – "גמור" כך, והשמר מהסיג-ההסתייגות. הסיג בנפש לא נותן לאדם לממש את עצמו עד הסוף. היום קוראים לסיג בנפש מעצור – אדם רוצה לעשות משהו טוב, והוא עושה, אבל רק עד גבול מסוים, "עד ולא עד בכלל" – הוא לא יכול להגיע למימוש התכליתי, האמתי. הוא לא תופס שהסיפוק העצמי הוא העוצר מלממש עד הסוף את מעשיו הטובים. בעצם, יש לו בפנים, בנפש, איזו תולעת של הסתייגות. סִיג הוא גם לשון סְיָג (על דרך "סיג לחכמה שתיקה"[עז]) – גדר, כח הגבול – הוא בתנועה נפשית של התפשטות, לעשות משהו עד הסוף, והיצר ההרע בא ושם לו רגל.

קודם אמרנו שלפעמים האדם מתפשט יותר מדי, סרח העודף, וצריך להפסיק. כאן בדיוק ההיפך – הוא ב'שוונג' של עשיה חיובית, ויש איזה סיג שעוצר אותו, שיהיה "עד ולא עד בכלל". כתוב בחסידות שבעולם הזה הכל "עד ולא עד בכלל", אבל כאשר יבוא משיח נוכל באמת לסיים דברים עד הסוף – "עד ועד בכלל".

התכללות מזוקקת

ארבעה פסוקים בתנ"ך קושרים סיגים לכסף דווקא: "כספך היה לסיגים"[עח]; "בן אדם היו לי בית ישראל לסיג כלם נחשת ובדיל וברזל ועופרת בתוך כור סגים כסף היו"[עט]; "הגו סיגים מכסף"[פ]; "כסף סיגים מְצֻפה על חרש"[פא]. התכלית היא "כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים"[פב].

כידוע, שבע המתכות מקבילות לספירות חסד עד מלכות:

חסד

כסף

 

גבורה

זהב

 

תפארת

נחשת

 

נצח

בדיל

 

הוד

עופרת

 

יסוד

כסף חי

 

 

מלכות

ברזל

היות שהמושג "סיג" הולך בדרך כלל עם כסף, שכנגד החסד, מתבקש למקם אותו בחסד. אבל החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[פג], הוא כולל את כל ה החסדים מחסד עד הוד. בעצם, שאר המדות הן עצמן הסיגים, כמפורש בפסוק השני, מספר יחזקאל, שסיגים הם שאר המתכות – נחשת, בדיל, ברזל ועופרת (כשהבדיל-הנצח הוא הסיג העיקרי[פד]) – שבתוך הכסף (לא מוזכר זהב, כי אינו סיג לגבי כסף, וגם לא כסף חי, שכלל אינו נזכר בתורה – הוא הצדיק הנסתר; הפגם – פגם הברית, כדלקמן – הוא הנוגע לכסף חי).

אפשר להקביל את כל ספירת העומר לשבע המתכות – "יום אחד" הוא כסף שבכסף, והיום הארבעים ותשע ברזל שבברזל, עוד מהלך שלם בספירה. לעתים סיג הוא תערובת שלילית של פסולת בבר ("סיג ופגם"[פה]) – פגם בזיקוק הדבר, שממילא מהוה מעצור מיישום המדה העיקרית עד הסוף, איזו נקודת הסח הדעת או הסתייגות מהמעשה, שאינך שלם עמו מאה אחוז, לא גומר את המצוה כמו שהתחלת. אבל לפעמים התכללות היא טובה, ספירת העומר היא תיקון – רק כסף הוא תהו, וצריך התכללות. צריך להעמיק מתי הסיג טוב[פו], בדוגמת "סיָג לחכמה שתיקה", ומתי הוא הסתייגות שלילית.

ההסבר שה' הוא שלמות הכל, "שיש לו כח בגבול כשם שיש לו כח בבלי גבול", ובכל אופן כח הגבול הוא מעין סִיג בתוך כח הבלי-גבול. בסופו של דבר, אחרי הצמצום וכו', מכח הגבול משתלשלים כל הסיגים הקשים. אבל אם הוא לא היה שם בהתחלה – לא היתה שלמות אמתית. הדבר מסביר שבשרש וגם בפועל בדרך כלל ההתכללות היא טובה, היא התיקון. מסביר מה שכתוב בחסידות שבעולם התיקון, לעומת עולם התהו, האורות באמת נחלשים – ההתכללות מריבוי כלים פועלת להחלשת אור המדה בפני עצמה. אכן, הנוסחה המשיחית היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"[פז] – התכללות שלא תחליש את הזיקוק, "מזֻקק שבעתים", שהוא היכולת לממש עד הסוף, "עד ועד בכלל". זהו ווארט חשוב.

פגם פגם הברית

פגם בשלמות

אחרון אחרון, הוא הפגם. אמרנו שסתם פגם הוא פגם הברית[פח]. ברית היא התקשרות בין אנשים ופגם הוא חוסר, פגימה. על "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו"[פט] דרשו חז"ל "זה השחזת הסכין"[צ]. השחזת הסכין היא תיקון הברית בקבלה[צא] – הכנה לזיווג של שבת. פגימה בסכין היא פגם ביכולת להתקשר.

מובא בספה"ק ש-פגימה בגימטריא חמץ. כשם שחמץ "אסור במשהו" ככה פגימת סכין מזערית מטריפה את הבשר. אם כן, תיקון הברית הוא כמו יעקב שחוזר על פכים קטנים[צב]. כמו שרבי זושא לומד מהגנב[צג], ש"דבר קטן חשוב כמו דבר גדול". אמרנו שפגם הוא חסרון – פגם בשלמות הדבר. כך בשלמות הארץ, העם והתורה – חסרון אות אחת פוגם את הספר, חסרון יהודי אחד פוגם בעם ישראל, חסרון סנטימטר אחד בארץ פוגם בשלמותה. ברית היא שלמות, וחסרון הוא פגם הברית.

פגם – התחתונים פוגמים בעליונים

את כל המושגים – קליפות, טומאה, זוהמה וגם סיג – הסברנו בתוך האדם, אבל במלה פגם יש משמעות מיוחדת, שמעשי התחתון משפיעים-פוגמים למעלה. אם אני עושה משהו לא טוב כאן אני פוגם בספירות העליונות. צריך להסביר באריכות מה בדיוק אני פוגם – בכל פרצוף פוגמים בצורה אחרת – אבל הפגם נובע מכך שיהודי החי בעולם התחתון קשור בעצם, בברית התקשרות, לעולם העליון, ובהתנהגותו למטה הוא משפיע למעלה (כפירוש הידוע ב"דע מה למעלה ממך"[צד], דע שמה ש"למעלה" הוא "ממך"[צה]). לכן התיקון כאן, בסוף, הוא להמשיך, מכח כל התיקונים שנעשים על ידי מצות ספירת העומר, שפע רב בכל העולמות. כשאני מתקן למעלה את הפגם שפגמתי (בעיקר בספירת היסוד) – נמשך "שפע רב בכל העולמות" (מספירת המלכות).

אם כן, העיקר להבין – שאדם יקח ללב את האמת הזו – שמה שאני עושה כאן למטה לא שייך רק לי. אני יהודי, וכמו ש"כל ישראל ערבים זה בזה"[צו] כך כל ישראל קשורים לכל העולמות. אם אני עושה משהו לא טוב כאן אני פוגם למעלה, ואז צריך לתקן.

איפה הפגם בספירות?

כאן מדברים רק על פגם, אך בקבלה יש שלשה מושגים שהולכים יחד – פגם-בטול-מיתה[צז]. הפגם הוא בכתר, בטול באחוריי אבא ואמא ומיתה בז"ת (ככל שיורדים המקרה יותר קשה) – הכל בעולם התהו שנשבר, לא פגם-בטול-מיתה שנעשה על ידינו. מה שאין כן הפגם שכתוב כאן בתפלה – שאזכה לתקן מה שפגמתי, אני הפוגם על ידי מעשי הלא-טובים. כלל גדול בקבלה שהפגם הוא רק בשם בן, ולא בשם מה המתלבש בו לתקנו בעולם התיקון – כל הפגמים הם רק במציאות (שם בן), לא במהות (שם מה).

אף שמכל המלים האלה (קליפה טומאה כו') רק ב"פגם" מעשי התחתונים פוגמים בעליונים, כנ"ל, יודגש שפגם התחתונים פוגם למעלה רק בזו"נ, לא באבא ואמא וכל שכן לא בכתר ח"ו. לכן בספירת העומר אנחנו אומרים "מה שפגמתי בספירה..." של הלב, מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, ולא למעלה מזה. לא כתוב, אבל פשוט שהסיבה היא שהאדם יכול לפגום רק בז"ת.

יש חילוק בין הז"א למלכות: הדבר החמור ביותר שאפשר לגרום במלכות על ידי העבירות הוא הסתלקות כל ט הספירות שלה, כך שתשאר רק עם הנקודה המקורית שלה, הכתר, נקודת האצילות שלה[צח]. בז"א החטא יכול לגרום רק להסתלקות הג"ר, לא הו"ק. חמש הנקודות העיקריות שנאצלו לא מסתלקות על ידי החטא, אלא רק התוספת – הג"ר דז"א וט"ס דמלכות. היה אפשר לחשוב שהסתלקות היא פגם, אבל פגם הוא רק על דרך פגימת הסכין – פגימה במה שקיים, לא הסתלקות דבר לגמרי. אדרבא, ההסתלקות הדבר היא כדי שלא ייפגם, והפגם הוא במה שנשאר ולא מסתלק – אלה שני דברים לא טובים. בז"א, לדוגמה, על ידי העבירות מסלקים את הג"ר ופוגמים בז"ת שנשארו.

יש שאלה לגבי המלכות: אם על ידי עבירות מסלקים את כל הט"ס ונשאר רק הכתר, איפה הפגם? האם פוגמים בכתר (מלכות)? כאן נחלקו המקובלים האחרונים – יש מי שאומר שמשמע מהאריז"ל שבכתר מלכות לא פוגמים, ותוצאת החטא היא רק סילוק הט"ס, ויש מי שאומר שהיות שכתר מלכות נאצל מאחורי תפארת ז"א, ותפארת ז"א כן נפגמת, כל שכן שכתר המלכות נפגם[צט]. אפשר להוסיף בסברתו שאם הכתר הכללי נפגם בשבירה – סימן שאפשר לפגום בכתר. אלה שתי סברות. אם אי אפשר לפגום במלכות, סוף הפגם הוא ביסוד.

נקשר זאת למה שלמדנו בטבריה[ק]: מלכות היא רוממות-שפלות-התנשאות – רוממות עצמית, שפלות פנימית והתנשאות חיצונית. רוממות המלכות היא כתר מלכות, הנקודה העצמית שלה, שפלות המלכות היא החותם השוקע, יסוד המלכות, והתנשאות על עם היא מלכות שבמלכות. בכך מוסבר הביטוי "השפל באמת", כי אמת היא יסוד ושפלות היא היסוד שבמלכות. לומדים מכך כמה דברים: דווקא "השפל באמת" היא כלי – בית קיבול – לכל השפע בזיווג, זרעא חייא וקיימא, מישראל (כידוע שהמלכות נקראת כנסת ישראל מפני שהיא כונסת לתוכה את האורות דישראל, ז"א בעלה); יסוד נוקבא נקרא "נקודת ציון" (בגימטריא משיח משיח) – יסוד שבמלכות, יום ה-מח שבספירה, שרש הגעגועים לציון, ה'ציונות' המתוקנת. ראשית הציונות היא "השפל באמת" של הויטבסקער.

פגם, נגע ופגע

כתוב בכתבי האריז"ל ש-פגם שוה נגע. נגע הוא צרעת, ומוסבר בקבלה וחסידות שענינה חסרון אור אבא באמא, ויש קשר מיוחד בין היסוד לאמא – "שאול [המלך הששי בעולם התהו, שכנגד היסוד] מרחבות הנהר [בינה, אמא]"[קא] (על יוסף נאמר שהוא "יפה תאר ויפה מראה"[קב], כרחל אמו שהיתה "יפת תאר ויפת מראה"[קג]). כתוב בספר יצירה[קד] ש"אין בטובה למעלה מענג [פנימיות הכתר, עתיק, המתגלה בבינה וביסוד (קשר הכתר והיסוד הוא בסוד "מכתם לדוד"[קה], יחוד הכתר, "מכתם", והיסוד, "מכתו תמה"[קו]), אבר התענוג] ואין ברעה למטה מנגע [פגם הברית המכונה 'נגעי בני אדם'[קז]]" – ערכים של יסוד – לכן פגם ביסוד[קח].

המלה נגע מזכירה עוד מלה שמתחילה ב-פג (עיר שער המלה פגם, שהרי ם היא מאותיות האמנתיו, הנוספות על השער[קט]) – פגע. יש גם פגע בקדושה, "ויפגע במקום"[קי] – יעקב תיקן תפלת ערבית (התפלה שלפני הספירה). בתיקון מדות, הפגם הכי גרוע הוא פגיעה במישהו – בחבר (או בסתם יהודי) או בעצמו. ממילא, "ויפגע במקום" לגריעותא היינו שעל ידי שפוגע במישהו פוגע למעלה, כנ"ל שדווקא בפגם מעשה התחתונים פוגם בעליונים. צריך בספירת העומר לתקן את כל הפגיעות, כמובן הולך עם האבלות על תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה – פגעו אחד בשני.

עיקר השער, פג, בהקשר של פגם הברית – קשור לדוד ש"אכלה פגה"[קיא]. פגם היסוד הוא אימפולסיביות[קיב], אכילת פג, בטרם עת.

סיכום

נסכם: קליפה, טומאה, זוהמה, סיג ופגם[קיג] הם כנגד (הלעומת זה של) חכמה בינה דעת (חב"ד) מדות הלב – ובעיקר מדת החסד (הכסף שבו מופיעים הסיגים) – וספירת היסוד, האות ברית קדש.

חכמה

קליפה

 

בינה

טומאה

 

דעת

זוהמה

 

 

 

חסד-הוד

סיג

 

 

 

יסוד

פגם

 

 

נסיים בכך. שנזכה לכל התיקונים – לקחת את כל הדברים השליליים האלה, לתקן אותם וגם ללמוד מהם את החיוב ("מאֹיבי תחכמני"), ושנזכה לכל המעלות עד "להתקדש בקדושתך העליונה"" הקדושה העצמית, "אמן סלה".

ועוד, ועיקר, שנזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ח"ג צז, ב.

[ג] ויקרא כג, טז.

[ד] ומה שטהרה עולה ג"פ חכמה היינו בסוד "חכם בבינה" (ס"י פ"א מ"ד), שהבינה, ההבנה וההשגה באלקות, תאיר "כעצם השמים לטהר" (שמות כד, י), וד"ל.

[ה] ישנה כוונה חשובה של "תספרו חמשים יום", בה נ הימים מתחלקים ל"מי" – כנוי הבינה, כמבואר בזהר ובכתבי האריז"ל ובכ"מ והעבודה בהם היא "מי יתן טהור מטמא" (איוב יד, ד). נקודה זו קשורה לפסוק "מי אל בשמים" (ראה התוועדות א' אייר ע"ט, בביאור תורת הויטבסקער על הפסוק "נשא לבבנו... אל בשמים"), זיהרא דאמא עילאה, חסד שמתגלה בשמים, "אל ['חסד אל'] בשמים".

חלוקת ימי הספירה ל"מי" היא מחסד שבחסד עד להוד שביסוד מ ימים ומיסוד שביסוד עד שבועות עוד י ימים (על דרך חלוקת מ הימים שמראש חדש אלול עד יום כפור – הרמוזים בסופי התבות "אני לדודי ודודי לי" [שה"ש ה, ו], ומתחלקים ל-"לי" ימים – ל ימים של אלול [ראשי תבות "אני לדודי ודודי לי". אבודרהם סדר ר"ה] ועוד י ימים עד יום כפור).

[ו] דברים ה, ד.

[ז] מכות כד, א; שמות רבה נ, ב; תנחומא ואתחנן ו; רש"י לבמדבר טו, כב.

[ח] משלי לא, כו.

[ט] ראה תנחומא ויקהל ז; שה"ש רבה א, סב; בראשית רבה ד, ד.

[י] שמות כ, ב.

[יא] זהר ח"א קסז, ב.

[יב] ברכות נה, ב; ב"מ לח, ב.

[יג] שבת קה, א (כגרסת הע"י).

[יד] תהלים סז, א.

[טו] הראשון 13 המלים של הפסוק הראשון ועוד 7 מלים מהפסוק השני – רמז ל-13 פעמים 7 (91, משולש 13) המלים שבכל התפלה, כדלקמן.

[טז] זהר ח"ג צד, ב.

[יז] המלה "סלה" חוזרת כמה פעמים בסדר ספירת העומר: בתפלת "רבונו של עולם" יש אמן תבות (כדלקמן), אבל סיום הסדר הוא "[אמן] סלה". "סלה" היא מלת מפתח בספירת העומר (סלה ובמילוי ובמילוי המילוי = 1300, 50 פעמים הוי' ב"ה – "תספרו חמשים יום"). המשפט הראשון אחרי הספירה הוא "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה", בתוך "למנצח" יש פעמיים "סלה" (סוף הפסוק הראשון, "יאר פניו אתנו סלה", המלכות של החסד, וסוף הפסוק הרביעי – הקנה האמצעי בציור המנורה – "תנחם סלה") ושוב בסוף התפלה, "בקדושתך העליונה אמן סלה". זה מגלה שתכלית הספירה היא אמן-סלה-סלה-סלה-אמן-סלה, בגימטריא 562, תיקון עולם התהו וכו'.

בתפלה "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה" – 52 אותיות, שם בן. אף על פי שספירת העומר היא "תספרו חמשים יום" התיקון הפנימי הוא תיקון בן. יש במשפט 52 אותיות, והוא עולה 2756, היהלם של 52 – 52 כפול 53. כלומר, הערך הממוצע של כל אות הוא 53. מיד אחריו אומרים את "למנצח בנגינת מזמור שיר" שיש בו 53 מלים – מט מלים ועוד ד בכותרת.

[יח] במדבר ה, כב.

[יט] שם שם, כח. "ונקתה ונזרעה זרע" = 1176, משולש מח = כד פעמים מט (ימי הספירה) = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (פתיחת היד החזקה לרמב"ם). כל הפסוק הוא: "ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא ונקתה ונזרעה זרע". י"ל שתחלת הפסוק, "ואם לא נטמאה האשה" עולה לכאן ולכאן, כלומר "ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא", שהיא טהורה מכל צד חשד (כמבואר במדרשי חז"ל), וכן "ואם לא נטמאה האשה ונקתה ונזרעה זרע", שבזכות החשד בהיותה באמת כשרה – "החושד בכשרים" – נקתה (מהחשד) ונזרעה זרע. אזי, הכל – "ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא, ואם לא נטמאה האשה ונקתה ונזרעה זרע" – יעלה 2401 = 49 ברבוע! ויש כאן חמשים אותיות – "תספרו חמשים יום"!

[כ] בעש"ט עה"ת בראשית עו (ובכ"ד).

[כא] במלים קדֻשה טהרה תקון שפע רב (בכתיב לפי דקדוק) יש טוב אותיות והן עולות טוב פעמים (ממוצע כל אות) 108 (טוב בהכאת אותיות), ד פעמים (ממוצע כל מלה) בעל שם טוב (בו כל מלה היא כפולת טוב, כנודע) – הכל טוב, כשתכלית מט ימי ספירת העומר היא לקנות "לב טוב" (בני יששכר מאמרי חדש אייר מאמר ג סימן א ובכ"ד). ארבעת הפעלים הם סוגי טוב: "וירא אלהים את האור כי טוב", בגימטריא בטול, היינו הטוב של קדושה-חכמה; "חשוב טוב יהיה טוב" בבינה (כדלקמן); לב טוב במדות; "אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה", שגמר 'בכי טוב', ודווקא אז נמשך "שפע רב בכל העולמות":

י           כי טוב

ה         חשוב טוב

ו          לב טוב

ה         גמר טוב

רק השרשים – קדש טהר תקן שפע – עולים 1618, היחס של חתך זהב ('פי' במתמטיקה). הפלא שראשי התבות עולים 809, שהוא-הוא חשבון אמצעי וסופי התבות. חוש האסתטיקה כנראה קשור וטמון בסוד ספירת העומר.

[כב] נוסח ברכת המזון.

[כג] תו"א פט, ג; לקו"ת אמור לו, ב (ובכ"ד).

[כד] רוב ביאורי המושגים לקמן לפי ערכי הקבלה מלוקטים מספרי הערכים – ספר הפרדס, מאורי אור ואמת ליעקב.

[כה] אוצר המדרשים יצירת הולד.

[כו] ספר הליקוטים ויצא פל"ו; לקו"ת בראשית. ובכ"ד.

[כז] ראה באורך בספר וממנה יושע מאמר "קליפה קדמה לפרי".

[כח] שבת עז, ב.

[כט] בראשית א, ב-ג.

[ל] קהלת ז, יד.

[לא] ב"ב נח, א; תנחומא לך לך ה. בקליפה אותיות קף של קוף. קף עולה אדם פנים ואחור: א אד אדם אדם דם ם.

[לב] ברכות לה, ב.

[לג] ראה כש"ט (קה"ת) אות ד.

[לד] פירוש המקשר את הקליפה לפגם, פגם הברית (כדלקמן). קליפה היא הערלה עמה נולד האדם ועליו לכרתה, ואילו הפגם הוא משיכת הערלה לאחר שנימול, ר"ל.

[לה] ע"ח שער הכללים פ"י, ובכ"ד.

[לו] ע"פ שמות כו, יב.

[לז] תהלים סח, לא.

[לח] פסחים קיח, ב.

[לט] זהר ח"ג רנב, א. ספר הליקוטים תהלים פס"ח. ד"ה "באתי לגני" תש"י פ"ט וביאוריו.

[מ] ישעיה כה, ט.

[מא] תהלים קיט, צח.

[מב] ראה סוד ה' ליראיו שער א פ"ב (ונתבאר בשיעורים בסוד ה' ח"ג).

[מג] זהר ח"ג כח, א; לד, א; רלה, ב; זהר חדש (מרגליות) לד, א; הקדמת תקו"ז ד, א ובכ"ד.

[מד] שמות טז, ז-ח.

[מה] דברים ח, י.

[מו] שם שם, יז.

[מז] בפרט מבואר – במאמר "הזמן לפתח את האגוז" (ובמאמרים רבים נוספים) בספר קומי אורי ובמאמר "קליפה קדמה לפרי" בספר וממנה יושע – שישנם שלשה גופים במדינה המכוונים כנגד שלש הקליפות הבלתי-אכילות שבאגוז (ג"ק הטמאות) וגוף נוסף כנגד קליפתו האכילה (קליפת נגה), ובתוך הכל טמון הפרי הטוב של עם ישראל המתעורר לשוב לארצו.

[מח] ע"ח שמ"ב (דרושי אבי"ע) פ"ג.

[מט] טמא בלשון תרגום הוא סאב, בגימטריא סג, השם שייך לבינה-אמא.

[נ] יומא לט, א.

[נא] ויקרא יא, מג.

[נב] הקדמת תקו"ז ("פתח אליהו").

[נג] קהלת ח, ד.

[נד] דה"א יב, לג.

[נה] תקו"ז תקון כב (סז, א).

[נו] תהלים ק, ב.

[נז] פכ"ו.

[נח] תהלים קיג, ט.

[נט] ראה סוד ה' ליראיו שער "ארבעה לשונות של גאולה" פ"ח.

[ס] של"ה הקדוש ברבוי מקומות.

[סא] אבות פ"ד מ"ג.

[סב] בכורות מא, א.

[סג] סוטה מט, א.

[סד] לזוהמה יש כוונה מיוחדת באריז"ל – זוהמא (מלא ו, לא עפ"י דקדוק, ובסיום א) בגימטריא נדה, קשור באופן מובהק לכך שנדה באה לעולם מהזוהמא שהטיל נחש בחוה. משיח הוא "מורח ודאין" (סנהדרין צג, ב) – "והריחו ביראת הוי'" (ישעיה יא, ג), שכתוב בהמשך ל"רוח דעת ויראת הוי'". "מורח" היינו הכתר ו"דאין" הדעת שלו. אמרנו שעיקר הזוהמה בריח, סרחון (סרח היינו ס-ריח, הריח נמצא בתוך הסרח). עיקר חוש הריח בכתר (ספר הפליאה ד"ה "ויגרש את האדם") או בדעת (ספר הליקוטים ויצא פל"ו), שניהם קשורים – "כשאתה מונה את הכתר אין אתה מונה את הדעת". כתוב "אם אין דעת הבדלה מנין" (עפ"י ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) – עיקר ההבדלה היא "בין דם לדם" (דברים ז, ח). כשאמרנו "בין דם לדם" בעבר התכוונו בין דם יהודי לדם גוי, אבל בתורה הכוונה בין דם טהור לדם טמא (של נדה). מכאן חידוש גדול לגבי תכונת "מורח ודאין" של המשיח: בעולם הזה כשאתה לוקח לרב בשכונה שלך דמים הוא דן לפי מראה, ומשיח יטהר אשה לבעלה לפי ריח. חידוש גדול שיהיה קשה לרבנים לקבל... אך יש לו מקור בגמרא (נדה כ, ב). איך אני יודע? דם טהור דם טמא (ביניהם עיקר ההבדלה, על ידי "רוח דעת ויראת הוי'" שהיא "והריחו") עולה בדיוק משיח.

[סה] שבת קמו, א. לדעה אחרת שם "עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו – אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי". בלשון הקבלה, קליפת-זוהמת ישמעאל יוצאת מאברהם וקליפת-זוהמת עשו יוצאת מיצחק. במקום אחר כתוב משהו שלכאורה סותר, שהימין דקדושה מניק לשמאל דקליפה והשמאל דקדושה מניק לימין דקליפה (בסוד "אחליפו דוכתייהו", כמו "שכל את ידיו", השייך למוחין דאבא – "אחליפו דוכתייהו" נוטריקון אחד, "אחד האמת" מתגלה בחכמה דווקא, כמבואר בתניא פל"ה בשם הה"מ - בעוד המשכת כל קו ביושר היינו מוחין דאמא). לכאורה סותר, כי הולדת ישמעאל מאברהם היא מימין לימין והולדת יצחק את עשו היא משמאל לשמאל. ניתן ליישב ולומר שבהפרשה הימין מפריש את קליפות פסולת הימין והשמאל את קליפות פסולת השמאל, אך ביניקה מכאן ולהבא הסדר מתהפך. ממילא, גם התיקון הפוך, כמפורש בזהר (מובא בקהלת יעקב ערך 'ישמעאל') "בנוי דאברהם בגלותא דאדום ובנוי דיצחק בגלותא דישמעאל" (ראה זהר ח"ג ריט, א). ההיפוך גם מיניק – כשישראל, מצד אברהם, בגלות אדום, הימין מיניק לשמאל – אבל נוכחותו שם אומרת שיש לו גם כח לתקן.

[סו] בראשית ב, יז.

[סז] הוספות לכש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אות קיח.

[סח] במדבר כד, כ.

[סט] תניא פ"י.

[ע] חולין קה, א.

[עא] איוב לג, כ.

[עב] קהלת ג, יד.

[עג] כש"ט (קה"ת) אות קמא.

[עד] הקשר בין השער סג (סיג) ל-סר (חסר) הוא על דרך "הכל סר" (תהלים יד, ג) ו"כלו סג" (שם נג, ד). ראה שיעור ש"פ בחקתי ע"ח, בביאור ד"ה "אם בחקתי" בלקו"ת.

[עה] בראשית ג, טו.

[עו] ע"פ ירושלמי פסחים פ"י ה"ה; ר"ה פ"א ה"ח.

[עז] אבות פ"ג מי"ג.

[עח] ישעיה א, כב.

[עט] יחזקאל כב, יח.

[פ] משלי כה, ד.

[פא] שם כו, כג.

[פב] תהלים יב, ז.

[פג] ראה זהר ח"ג קג, א-ב; קצא, א; ע"ח שכ"ה (דרושי הצלם) דרוש ב.

[פד] ראה ישעיה א, כה.

[פה] "סיג ופגם" הוא צמד. "מקליפותינו ומטומאותינו" לא ממש, כי יש מ נוספת לכל אחד (לא 'קליפותינו וטומאותינו'). סיג היינו סג ועוד י, בגימטריא חכמה (73), לכן כתוב "סיג לחכמה שתיקה". ידוע שמשולש חכמה הוא "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (2701). בריאת העולם היא חכמה או סיג – או החכמה הכי גדולה או הסיג הכי גדול. סיג במשולש פרטי היינו 61 במשולש (ס במשולש ועוד 61). מאד נדיר שמשולש פרטי נותן משולש. הכל שייך לחכמה, "החכמה מאין תמצא" – יש זיקה בין חכמה ל-אין, כאשר הממוצע שלהם הוא בינה. בתור סיג (פסולת) ודאי שייך למושג "אני".

"סיגים" שוה פגם (123). סיג-פגם (196) עולה 14 ברבוע.

על פי דקדוק, וכך בתפלה הנ"ל, קלִפה בלי י (עם י היינו שם הפועל של קילוף, קליפה, פ רפויה). גם טמאה כתוב חסר. קלפה טמאה עולה רע. אפשר לשאול למה המלה רע לא מוזכרת בדברים השליליים כאן, אך קלפה-טמאה עולה רע.

[פו] דוגמה נוספת לסיגים טובים: חוץ ממה ש"קליפה קדמה לפרי" יש סיגים שצריכים לצאת מתוך הקליפות, סיגים שביחס לקליפות הם ניצוצות אור (איזה 'ויטמין' דווקא בקליפת הפרי). כל עבודת הבירורים שייכת לסיגים, והכח לברר הוא חכמה – "כולם בחכמה אתברירו" (ראה תניא אגה"ק כא בשם הזהר) – בסוד "מה שמו ומה שם בנו" (משלי ל, ד).

[פז] שיחת כ"ח ניסן תשנ"א.

[פח] כל התפלה מתחילה (לא "יהי רצון" אלא) "רבונו של עולם" בגימטריא פגם הברית וגם "חלק אלוה ממעל ממש". כמו שיוסבר בהמשך, פגם הברית פוגע ב"שלמות העצמית", כמו שאומר הרבי הרש"ב (תורת שלום אור לכ"א כסלו תער"ג).

[פט] שמות טז, ה.

[צ] ראה רבינו יונה בספר היראה סימן שט ומובא בב"י או"ח סוף סימן רנ (ושל"ה מסכת שבת).

[צא] ראה גם שיעור כ"ה אלול ס"ו. ובכ"ד מובא בשם הספרי עה"פ "וידעת כי שלום אהלך" – פסוק שלום-בית מובהק.

[צב] רש"י לבראשית לב, כה.

[צג] לוח "היום יום" ג' אייר.

[צד] אבות פ"ב מ"א.

[צה] אור תורה (קה"ת) תפ.

[צו] סנהדרין כז, ב.

[צז] אוצ"ח שער הנקודים פ"ח; ראה חסדי דוד הנאמנים ח"ח עמ' 224-225, 235, 268. פגם בטול מיתה עולים יחד 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, אדם במילוי, "אמת למד פיך".

[צח] מבו"ש ש"ב ח"ב פ"ב.

[צט] ראה לשם שבו ואחלמה, ספר הדעה ח"ב דרוש ה ענף א סימן ד.

[ק] התוועדות א' אייר ע"ט.

[קא] בראשית לו, לז; דברי הימים-א א, מח.

[קב] בראשית לט, ו.

[קג] שם כט, יז.

[קד] פ"ב מ"ד.

[קה] תהלים טז, א.

[קו] סוטה י, ב (הובא ברש"י לתהלים טז, א).

[קז] ש"ב ז, יד. ראה זהר ח"א נד, ב, ובכ"ד.

[קח] משהו נחמד: שלש אותיות פגם עולות 123, ערך הממוצע הוא 41, שבספירת העומר היינו יסוד שביסוד.

[קט] ראה אילת השחר למלבי"ם פ"א אות ג.

[קי] בראשית כח, יא.

[קיא] סנהדרין קז, א.

[קיב] ראה חוברת "עדון המדות" עמ' יח.

[קיג] קלפה טמאה זהמה סיג ופגם (שרק ביניהם ו שממש מחברת, או לכתוב זוהמה) = 529 = 23 ברבוע, תענוג. זו הגימטריא של האתהפכא – הכל מתהפך לתענוג. רק ד הראשונים – קלפה טמאה זהמה סיג = 400 = 20 ברבוע (הערך הממוצע שלהם הוא 100 = 10 ברבוע).

ראשי תבות קלפה טמאה זהמה סיג פגם = 256 = 16 ברבוע, 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com