בע"ה

ד' ניסן תשע"ט – כפר חב"ד

סדר שלש השלמויות

ברית משה-ליפא הכהן שי' שפירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סדר שלש השלמויות בדגלו של המלך

שם הרך הנימול

לחיים לחיים, שמשה-ליפא שי' יגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, רוב נחת לכל המשפחה. עד ששמעתי את השם לא ידעתי – וכנראה הרבה אנשים לא ידעו – שהשם המלא של ר' משה שפירא ע"ה הוא משה-ליפא. ר' איציק אמר לי שגם הוא לא השתמש בשמו השני אך קבל אותו בברית שלו. ככה קבל גם משה שלנו בברית שלו, ואיך יבחר להשתמש נראה בהמשך. ליפא צירוף אותיות פלאי. משה רבינו, ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[ב], הוא "פלא יועץ"[ג], נוטריקון פלאי. שמשה-ליפא שלנו יזכה להתנוצצות של אותו "פלא יועץ" שהוא משה השני, הגואל האחרון.

מעלת המילה על התורה

שמענו במאמר "בעצם היום הזה"[ד], שחזר אבי הרך הנימול, שבמלים "מי יעלה לנו השמימה"[ה] יש מילה בר"ת ושם הוי' בס"ת[ו], ללמד שיש בברית מילה משהו שיותר גבוה משם הוי'. אדמו"ר הזקן מסביר ששם הוי' שייך לתורה ו"אורייתא מחכמה נפקת"[ז] – התורה היא חכמתו יתברך, ש"הוא וחכמתו אחד"[ח]. אבל יש משהו יותר גבוה מהחכמה, עצם הרצון שלו, שהוא הכתר, גם עליו נאמר "שהוא ורצונו אחד"[ט].

כתוב "הוי' בחכמה"[י] – שם הוי' בחכמה. אמנם, כמו שאמור במאמר, הוא כולל את כל סדר ההשתלשלות של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, אבל בכללות "הוי' בחכמה" – "הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". סימן שמילה יותר גבוהה מחכמה-תורה. שרש המילה הוא ב-יג מדות הרחמים, כמודגש שם, וכמאמר חז"ל בו חותם הרמב"ם את הלכות מילה, "הכל הולך אחר החיתום"[יא], "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות"[יב]. בפרשת ברית מילה של אברהם אבינו[יג] המלה "ברית" כתובה שלש עשרה פעמים, שלש עשרה בריתות, יותר מכל התורה בה נכתבו שלש בריתות[יד]. יג מדות הרחמים הם סוד הדיקנא קדישא דאריך אנפין, הכתר, למעלה מהתורה-החכמה, כמו שמילה בר"ת ושם הוי' בס"ת.

בכל אופן, התורה מקבלת את אור הדיקנא (אבא יונק מהמזל ה-ח, "נֹצר חסד"[טו]) – בציור אותיות שם הוי' ה-י כוללת גם קוצו של י. אך משהו קרה במעבר בין המילה (הדיקנא), שנכרתו עליה יג בריתות, לתורה (חכמה), שנכרתו עליה ג בריתות – נעלמו עשר בריתות. לאן הן הלכו? יתכן שהן חזרו לשרש. האם יש משהו עוד יותר גבוה מברית מילה? כאן הוא כותב שברית מילה גבוהה מהתורה – האם יש משהו למעלה ממנה?

יום הבחירות – במי לבחור?

השאלה נוגעת ליום בו אנחנו נמצאים, בהשגחה פרטית. צריכים לחיות עם הזמן, היום יום בעל משמעות מיוחדת לעם ישראל בארץ ישראל – יום הבחירות. אנחנו היום בוחרים – בוחרים את המנהיג שלנו, את המלך שלנו, שנזכה לבחור במלך המשיח, שיבוא ויגאלנו. אם עם ישראל קבע שזהו יום של בחירות, כל אחד צריך להתבונן בינו לבין עצמו ובפועל לבחור בנפש.

כששאלו במי לבחור – ועדיין שואלים, עד סוף היום – אמרנו שהרבי אמר שצריך לבחור "במפלגה החרדית ביותר", וגם אמר ש"חרדי ביותר" היינו מי שדוגל בשלש השלמויות, שלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ. זהו העיקר, רוצים להיות חרדים לדבר הוי' (זו הלכה, זו נבואה, זה הקץ[טז]) – צריך להיות חרד לשלש השלמויות.

נשאלת השאלה: טוב ויפה שמישהו אומר שהוא בעד כל שלש השלמויות, אבל תכל'ס – מה קודם למה? איך מסדרים את שלש השלמויות? צריך להיות איזה סדר, "יש סדר למשנה"[יז]. מה צריך להיות הדגש הראשון?

שינוי סדר השלמויות בין "כתר תורה" ל"כתר מלכות"

לכאורה, אדם חרדי (במובן המקובל היום) יאמר שהדגש הראשון הוא התורה: הכל צריך להיות על פי תורה – גם הארץ וגם העם על פי תורה. מה עושים עם הארץ? תשאל רב. יש מועצת גדולי התורה, תשאל אותם. קודם כל, כידוע אצלנו[יח], "אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו"[יט] – צריך לעשות מה שהתורה אומרת, לא מה שהמלך אומר. הדבר הראשון הוא סמכות התורה. גם בספר תיקון המדינה מוסבר שסמכות התורה היא כנגד החכמה (כנ"ל שתורה היא חכמה). אם כן, חרדי 'סתם' יאמר לך שודאי שלמות התורה קודמת, ומתוכה נגזרות שתי השלמויות האחרות, שלמות העם ושלמות הארץ.

כאשר בוחרים כאן מנהיג, מלך, הוא ודאי צריך להיות "הוגה בתורה כדוד אביו"[כ], כלשון הרמב"ם הרמב"ם – הוא צריך להיות כנוע לתורה, עבד ה', עבד התורה. בכל אופן, ישנה פרשת המלך[כא], שנפסקה להלכה[כב], ויש למלך הרבה סמכויות לעשות כרצונו. כתוב שבעיקר רוצים "מלך לשפטנו"[כג], על פי תורה (ובהשלמות הנצרכות בעיניו כ'משפט המלך'[כד]), וגם להלחם את המלחמות שלנו ולנצח ("ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמֹתנו"[כה]). בכלל, "כתר מלכות" אינו "כתר תורה". יש שלשה כתרים[כו] – המשפחה פה היא "כתר כהונה", משפחת כהנים, וצריך גם "כתר מלכות" ו"כתר תורה" שאינם זהים, יש משהו מיוחד במלך.

כעת אנו בוחרים למלך, איך רשומות שלש השלמויות על הדגל שלו? מה הראשונה, מה השניה ומה השלישית? החידוש הוא שאצלו הכי למעלה, הראשונה, רשומה שלמות הארץ. שלמות הארץ משקפת את עצם ה"כתר מלכות" שלו (כאשר "כתר תורה" הוא כנגד שלמות התורה, כמובן, ו"כתר כהונה" כנגד שלמות העם, "ממלכת כהנים"[כז] – על הכהנים "לברך את עמו ישראל באהבה"). הרי המלך הוא כעין בעלים על הארץ דווקא, והוא מוציא את עמו למלחמה כדי להרחיב את גבולות הארץ ובכך להגדיל את כבודו[כח], שכבודו של מלך צדיק הוא כבוד ה'. מתחת לשלמות הארץ רשומה אצלו שלמות העם ומתחתיה שלמות התורה. כמובן, הוא לא יוותר על קוצו של י של התורה הקדושה, ובכל אופן העוז שלו – "עֹז מלך"[כט] – מתבטא קודם כל בהתחייבותו לשלמות הארץ, ממנה נגזרת התחייבותו לשלמות העם וממנה נגזרת התחייבותו לשלמות התורה. זהו חידוש גדול שצריך להבין.

ג ו-יג בריתות – קוצא, גזעא ושבילא ו-יג תיקוני דיקנא

התחלנו להבין בכך שאמרנו "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מן התורה שנכרתו עליה ג בריתות". ג הבריתות הן הקוצא, הגזעא והשבילא של האות י, כפי שכתוב בזהר[ל]. אמרנו שהקוצא רומז לכתר, אך בכל אופן הוא חלק מציור ה-י. הרבי הרש"ב כותב שה-י נקראת "נקודה מצוירת"[לא]. יש נקודה פשוטה שאין לה שום ציור, ועליה כתוב "נקודה דלא נעיץ"[לב] – בהיותה בלי ציור כלל היא איננה נעוצה בשאר ספירות האצילות. אבל ה"נקודה דנעיץ"[לג], הנעוצה בכל עשר הספירות, היא נקודת החכמה, נקודה מצוירת, שמצוירת בשלש מדרגות-בחינות – קוצא, גזעא ושבילא. זהו סוד ג הבריתות של התורה.

למעלה ממנה יש את יג מדות הרחמים, הדיקנא קדישא דאריך אנפין. ברית התורה היא שלמות התורה, כמובן. איזו שלמות היא ברית המילה? שלמות העם. יהודי הוא מהול, כהלכה פסוקה, משנה מפורשת במסכת נדרים[לד] שכל היהודים – גם מי שלא נימול – נקראים בעצם מהולים, ו"כל הגוים ערלים"[לה], גם מי שנימול. את היהודי מגדירה ברית מילה, וגם אשה "כמאן דמהילא דמיא"[לו] – כל היהודים מהולים. זו ברית המילה שנתנה לאברהם אבינו – שלמות העם.

סדר הבריתות: ברית הארץ, ברית המילה וברית התורה

האם יש משהו למעלה מברית המילה? עם אברהם אבינו נכרתו שתי בריתות. אחת היא ברית המילה, עליה כתוב במדרש קהלת בתחלת פרק ג על הפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"[לז]: "זמן היה לו לאדם הראשון להכנס לגן עדן... וזמן היה לו שיצא משם, זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה... וזמן היה לו לצאת, זמן היה לאברהם שינתן לו המילה... וזמן היה לבניו להמול מהן שימולו בשני מקומות אחת במצרים [בזמן הזה] ואחת בגלגל [על ידי יהושע]". אם כן, יש זמן להכנס לגן עדן[לח], זמן להכנס לתבה וזמן לעשות ברית מילה – זמן שהגיע כשהיה אברהם בן 99. זו בעצם קושית המאמר "בעצם היום הזה", למה אברהם חכה עד גיל 99 ולא מל עצמו קודם, אף ש"קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה"[לט]? אדמו"ר הזקן עונה שהוא חכה למילה הגדולה שמלמעלה למטה, המילה שנכרתו עליה יג בריתות – המילה של "אין מזל לישראל"[מ], "ביום השמיני ימול בשר ערלתו"[מא], "נֹצר חסד לאלפים" (המזל ה-ח של יג המזלות, יג מדות הרחמים).

אבל לאברהם אבינו יש עוד ברית, שקבל קודם – הברית על ארץ ישראל. באיזה גיל? על ברית מילה מפורש שהיא בגיל 99. הגיל ברית בין הבתרים לא ברור, הייתי חושב שבגיל 75, אבל חז"ל אומרים[מב] שהוא היה בארץ חמש שנים קודם ואז היתה הברית על ארץ ישראל. אם כן, קודם באה הברית על ארץ ישראל (עם זאת, כתוב בזהר הקדוש[מג] שבלי הברית השניה הברית הראשונה לא יכולה להתקיים, בלי יהודים מולים).

אגב, מל ראשי תבות משה-ליפא, הרך הנימול. לא רק ראשי תבות מל, אלא ב-משה יש מה, משה אמר "ונחנו מה"[מד], ו-ליפא מתחיל לי, אז כל המלה מילה כתובה בשם משה ליפא. מה נשאר? שפא, שלש אותיות שהערך הממוצע שלהן הוא 127, רמז לשרה אמנו. כלומר, אף על פי שהשם משה הוא על שם משה רבינו, יש כאן רמז למילה של אברהם אבינו (עליו נאמר "אתה כהן לעולם"[מה], אברהם הוא מקור הכהונה בעם ישראל) וגם רמז יפה לשרה אמנו. זה מאמר מוסגר.

אם כן, רואים שבתורה יש סדר לבריתות, הסדר שאמרנו שרשום על דגל משיח: דבר ראשון שלמות הארץ. מהי שלמות הארץ? מהנילוס עד הפרת, עשרה עממין, כולל קיני-קנִזי-קדמֹני. היא קודמת לכל, עוד לפני ברית מילה. אברהם אבינו הוא שלמות הארץ ואחר כך שלמות העם, שתי הבריתות שלו – ברית בין הבתרים בגיל 70 וברית מילה בגיל 99 (ביחד – 169, אחד-אהבה ברבוע, "אחד היה אברהם"[מו]). מתי התורה? הרבה יותר מאוחר, בזמן משה רבינו (משה-ליפא, משה ה"פלא יועץ" שנתן לנו תריג עיטין דאורייתא).

שרש ברית הארץ

כעת צריך להבין לפי הספירות. שאלנו קודם, מה קרה לעשר הבריתות במעבר מ-יג הבריתות של ברית המילה ל-ג הבריתות של התורה? התירוץ שהעשר חזר לשרש, שהוא עוד למעלה מברית המילה – עשרת העממין של ברית בין הבתרים. למה הם רומזים? או ל-י ספירות דאריך, או גבוה מכך ל-י ספירות דעתיק, או גבוה מכך ל-י ספירות דא"ק, או יותר גבוה עשר ספירות הגנוזות במאצילן ממש. אם כן, קודם יש עשר – עשרה עממין, ברית בין הבתרים, שלמות הארץ. אחר כך יש יג, תוספת ג, ואז ה-י חוזרות למקורן ונשארות ג.

שלמות הארץ היא בסימן עשר, עשרה עממין – "העשירי יהיה קדש להוי'"[מז] בא לידי ביטוי דווקא בשלמות הארץ (אכן בפרשת ברית בין הבתרים המלה "ברית" מופיעה רק פעם אחת – "ביום ההוא כרת הוי' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת"[מח], אך ידוע מרבי אייזיק מהומיל שבכל גילוי עצמי יש אחד יש התנוצצות של עשר דווקא); שלמות העם בסימן יג, "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות"; ושלמות התורה בסימן ג, "נכרתו עליה שלש בריתות", כמפורש שהתורה היא שלש – "בריך רחמנא דיהב לנא אוריאן תליתאי וכו'"[מט], הכל משולש שם בזכות התורה המשולשת (תורה-נביאים-כתובים). הרבי הכי אהב את המספר שלש. הסדר של 3-13-10 כבר שם הוי' ב"ה, פעמיים שלש עשרה (ברית מילה, הממוצע המחבר את הארץ לתורה), שם העצם.

ברית בין הבתרים – ברית-אש

כעת נראה איך כל הווארט רמוז בתחלת התורה: התורה מתחילה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". אחר כך "והארץ היתה תהו ובהו וגו'", ואחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

מפורש ש"אברהם התחיל להאיר"[נ], הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" הולך על אברהם בפירוש. ידוע אצלנו[נא] שהפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – פסוק בן כג אותיות[נב] – מורכב רק מ-ז אותיות שונות, אור-מילה. כלומר, כל הפסוק הוא אור של ברית מילה. מה קבל אברהם אבינו בשעת ברית מילה, שנכרתו עליה יג בריתות? נוספה לו ה בשמו, ה אורות, רמז ל-ה חומשי תורה אור שעתידים להנתן לישראל, כמבואר במדרש[נג]. ב"יום אחד" ("אחד היה אברהם" כנ"ל) של מעשה בראשית כתוב ה פעמים "אור", וכתוב שהם סוד ה-ה של אברהם אבינו. ברית מילה היא אור.

מאד חשוב לדעת שברית מילה היא גילוי אור (מילה מלשון מול, גילוי אור, כמבואר בדא"ח) – "מל ולא פרע כאילו לא מל"[נד] כי צריך גילוי העטרה, גילוי אורו של שרש נשמת הילד שנימול, "אור ישראל"[נה]. ברית מילה היא אור. מהי ברית בין הבתרים, שלמות הארץ, שעוד לפני ברית מילה, אך לא יכולה להתקיים בלי ברית המילה? זהו הרמז שכתוב בתיקוני זהר על המלה הראשונה של התורה, שגם רומזת לברית – "בראשית" אותיות ברית-אש[נו]. מה ההבדל?

כתוב[נז] שסימן של מלך שיוצאת אש מהברית שלו, סימן של מלך המשיח. כל "בראשית" היא בסמיכות למלכות בתנ"ך[נח] ("בראשית ממלכת...") – מלכות מתחילה מברית בין הבתרים, משלמות הארץ, והיא ברית אש. בברית בין הבתרים, אחר מלחמת המלכים (רמז למלחמות מלך המשיח, כמבואר ברמב"ן[נט]), כורת ה' עם אברם ברית, ברית בין שנים ממש (לא בדומה לשאר הבריתות בתורה, שהן נתינת אות לשם קיום הבטחה, כברית הקשת וברית מילה), כאשר "ויבתר אֹתם בתוך... והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה"[ס] ופירש"י שהאש "הוא שלוחו של שכינה שהוא אש", היינו ברית אש (ברית עם אש השכינה) ממש.

מאיפה עוד יודעים שברית-אש היא הברית על הארץ? הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" חותם ב"הארץ", והפסוק הבא הוא כבר "והארץ היתה תהו ובהו", לא מדברים על השמים – עוסקים בארץ, בשלמות הארץ. רק מה? לפני שיש ברית מילה, לפני "אברהם התחיל להאיר" – מי שדוגל בשלמות הארץ, אבל אין לו בדגל גם את שלמות העם ושלמות התורה – אזי "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". אכן, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", "זו רוחו של מלך המשיח"[סא], משיח נמצא. מה צריך בשביל לגלות אותו? "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", "אני אמרתי אלהים אתם"[סב], "אור מילה". אם כן, יש פה שני רמזים מובהקים למה שאמרנו.

מברית אש לבריתות אור

נחזור: התורה מתחילה מ"ברית אש" (שגם שייכת לאברהם אבינו, אש ראשי תבות אברהם שרה, כמבואר במ"א בסוד ברית אש), אבל הפסוק השלישי – "אברהם התחיל להאיר" – הוא כבר לא אש אלא אור[סג]. מה ההבדל בין אש לאור, "באור אש"[סד]?

כתוב[סה] שאש היא גבורה ואור הוא חסד. האור הוא ה-ה של אברהם אבינו, איש החסד – אור הוא חסד, טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב", "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"[סו]. גם אש היא דבר טוב, צריכים התלהבות כשעובדים את ה', גם כשאומרים דברי תורה. חב"ד היינו, כרמז הידוע[סז], "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני"[סח]. בשביל לומר דברי אלקים חיים צריך אש, ברית-אש. בכל אופן, זו גבורה – שמענו את התורה מפי הגבורה[סט], גבורה היא טובה. "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[ע], הכי ימין, ואף על פי כן הוא אש. מקור האש הוא בבוצינא דקרדוניתא, מוחא סתימאה – גבורה דעתיק שמלובשת במוחא סתימאה דאריך, "כח המשכיל" בלשון החסידות. שרש האור הוא בחסד דעתיק המלובש בגלגלתא דאריך.

שוב, "בראשית" אותיות ברית-אש, יש בה הרבה גבורה, הרבה אש – כדי להלחם על שלמות הארץ צריך הרבה אש, לפעמים צריך גם לפתוח באש. כשמשיח בא להלחם על שלמות הארץ מול כל האויבים מסביב, כמו שכותב הרמב"ם, צריך אש. מהי ברית בין הבתרים בלי ברית מילה וברית התורה? ציונות. ככה הענין מתחיל, אבל לא מחזיק מעמד – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". אלא מה? מסתתר שם משהו, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

עכשיו צריך לבוא אברהם אבינו ולמול, בגיל 99, "לכל זמן" – "זמן לאברהם אבינו למול" – ואז ישנה שלמות העם. מתוך שלמות העם צריך להגיע לעוד אור, שלמות התורה. התחלנו מאש ואז בא אור – אור הוא יג תיקוני דיקנא (שבתיקון האמצעי, השביעי-החביב[עא], שלו, תיקון "ואמת"[עב] יש שע נהורין של אור הפנים) ואש היא בוצינא דקרדוניתא, גבורה דעתיק – אך אור הוא גם תורה, "תורה אור"[עג]. אם כן, יש אש אחת ושני אור, כמו חש-מל-מל[עד]. ה"חש" הוא ברית-אש, עוד לפני המאמר הגלוי הראשון – "'בראשית' נמי מאמר"[עה], אבל "מאמר סתום"[עו], "עת לחשות"[עז].

המשכת אורות דתהו של הארץ בכלים דתיקון של מילה ותורה

זהו עיקר הדרוש, שצריך ללכת לפי סדר הדורות – קודם ברית בין הבתרים, אחר כך ברית מילה ואז הברית על התורה, רק שבין ברית בין הבתרים לברית המילה יש סכנת שבירה. לפני שיורשים את עשרת העממין, כולל קיני-קנִזי-קדמֹני, מהם העשרה? אמרנו שהם שייכים לעשר ספירות דאריך. מי שמכיר את כתבי האריז"ל, מה שרש עשר ספירות דאריך שלפני הדיקנא? הוא אומר שהיינו עוצמת עשר הספירות של עולם התהו שנשבר – עשרה עממין הם תהו.

הרבי אומר[עח] שצריך לקחת את האורות המרובים דתהו ולהמשיך אותם בכלים דתיקון. הכל מתחיל מעשר ספירות דתהו, וכאשר זוכין לתקן אותן הן גופא הופכות להיות עשר הספירות דאריך. עשר ספירות דעתיק הן תיקון עשר ספירות דעולם העקודים, שקדם לעולם התהו – עולם הנקודים. עולם הנקודים הופך לאריך בתיקון, ועולם העקודים הופך לעתיק בתיקון. עשרה עממין הם י"ס דנקודים, שהופכים לי"ס דאריך. אחר כך יש את סוד הדיקנא ואור אבא.

אם כן, הסדר הוא ברית-אש, אור מילה ואור תורה.

ב. "בשעת האבל" ו"אחר האבל"

רפואת המשפחה

נסיים במשהו שיותר שייך למשפחות כאן – שתי המשפחות בתוך שנת האבל על פטירת האבא. כתוב[עט] שהשמחה של לידה וברית מילה היא רפואה לכל המשפחה. מהי רפואה? כתוב שהמלה רפואה היא אור-מילה, אור-פה. אחרי "והארץ היתה תהו ובהו וחשך וגו'" נאמר "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – אותיות אור-מילה השוה אור-פה, רפואה. יש פה בחינת רפואה.

ד' ניסן – "עת לפרוץ ועת לבנות"

הזכרנו את פרק ג בתחלת קהלת, בו כתוב "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". יש שם ארבעה עשר זוגות עתים – החל מ"עת ללדת" וההיפך – סוד "בידך עתֹתי"[פ] שאומר דוד המלך (השוה יד), כל כח העתים שלי הם ביד שלך, ב-יד, יד זוגות. כל זוג הוא אור וחשך, והסברנו לאחרונה[פא] שאפשר לראות ב-יד העתים את יד הימים הראשונים של חדש ניסן, הלילה והיום שבכל אחד מהם.

בכל אופן, היום, יום הבחירות, ד' ניסן, כבר הזוג הרביעי. צריך גם להזכיר את הנשיא – מי שעוד לא אמר את הנשיא, אולי שכח, שיאמר, אליצור בן שדיאור[פב] נשיא שבט ראובן, בכור ישראל. היום הוא "עת לפרוץ ועת לבנות", הזוג הרביעי, כנגד היום הרביעי של ניסן. על פי פשט "לפרוץ" הוא שלילי, להרוס, כנגד הלילה, ו"לבנות" היינו היום. אבל לחסיד חב"ד "לפרוץ" נשמע מצוין – "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה"[פג], הסיסמה של הרבי, הסיסמה של חב"ד.

הסימן של היום הוא "ופרצת", ואם יש הרבה "ופרצת", "עת לפרוץ", ממילא יש "עת לבנות". קודם צריך לעשות הרבה "ופרצת", ואז מגיעים לבנות את הארץ. מתחילים לבנות את הארץ. צריכים לבנות גם את העם וגם את מבצר התורה. שוב, הסדר הוא ברית הארץ, ברית מילה וברית התורה – תהו[פד], דיקנא וחכמה.

זוגות אבל וזוגות מלחמה ושלום

עוד מעט לילה, מה הזוג החמישי? "עת לבכות ועת לשחוק". אחר כך המשך אותו פסוק, הזוג הששי, "עת ספוד ועת רקוד". מה בא יותר מאוחר בהמשך? "עת לחשות ועת לדבר". מאד מענין שבמדרש, קהלת רבה[פה], על כל שלשת האחרונים הוא מפרש באופן דומה – לגבי שני הזוגות הראשונים (שבאותו פסוק), הראשון הוא "בשעת האבל" והשני "אחר האבל": "'עת לבכות' בשעת האבל, 'ועת לשחוק' אחר האבל; 'עת ספוד' בשעת האבל, 'ועת רקוד' אחר האבל". ולגבי הזוג השלישי מפרש המדרש על פי מעשה ברבי מנא בשעת האבל על אשתו, ששתק גם מדברי תורה המותרים בשעת אבל ובכך העלה את כבוד התורה עיי"ש.

מענין, הייתי מצפה שחז"ל יאמרו משהו מיוחד לכל אחד, כמו שאומרים על חלק מהעתים סיפורים שלמים. יש לומר שהחזרה שלש פעמים, "בתלתא זימני הוי חזקה" על ענין האבל כו' היינו להדגיש ש"הכל הבל", 'הכל אבל', השקפת העולם הכללית של קהלת. עוד "לשון נופל על לשון": "חבל על דאבדין ולא משתכחין". הבל אבל משלימים ל"ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[פו], שבעים שנה של דוד המלך, ויחד עם חבל – מאה ועשר שנים של יוסף הצדיק, ודוק.

עוד יותר מענין, שיש עוד שבעה זהים – כולם על שם "עת מלחמה ועת שלום", הזוג האחרון (כנגד ערב פסח, זמן ביעור חמץ והקרבת קרבן פסח). "'עת לטעת' בשעת שלום 'ועת לעקר נטוע' בשעת מלחמה; 'עת להרוג' בשעת מלחמה 'ועת לרפוא' בשעת שלום; 'עת לפרוץ' בשעת מלחמה, 'ועת לבנות' בשעת שלום; 'עת לבקש' בשעת שלום 'ועת לאבד' בשעת מלחמה'; 'עת לקרוע' בשעת מלחמה, 'ועת לתפור' בשעת שלום; 'עת לאהב' בשעת שלום 'ועת לשנא' בשעת מלחמה; 'עת מלמחה ועת שלום'" – כך דורשים שבעה זוגות, המון, בדיוק חצי מכל הזוגות.

לעניננו, הרבי רצה שכל הילדים, וגם הגדולים, ישתייכו לצבאות ה'. יש לנו מלחמה, ביצר הרע, ואחד מסימני המלחמה הוא דווקא "ופרצת", שפורצים. כל עבודת "ופרצת", "עת לפרוץ", היא בשעת מלחמה. "עת לבנות" בשלום. צריך להיות מוכנים לשניהם. בשביל מה צריך מנהיג? בשביל "עת מלחמה ועת שלום", קודם מלחמה, להלחם מלחמותינו.

תקופת ה"אתהפכא"

רצינו לדייק את שלשת אלה בהם הראשון בשעת האבל והשני לאחר האבל (שי"ל שהם בסוד הג"ר ביחס לז"ת של מלחמה ושלום), וללמוד מהדיוק גם ביחס לדבר שדברנו קודם עם דוד של אבי-הבן. הוא אמר, ובצדק, שבחב"ד נוהגים להקל באבל. אמרתי שכן, ולא רק בחב"ד[פז]. שמענו עכשיו מהסבא מה שהרבי דבר על מצורע – מצורע היום הוא כבר משיח עצמו, "חיוורא דבי רבי"[פח], אתהפכא. אנחנו בתקופה של אתהפכא (היינו מאז מורנו הבעל שם טוב – חיוורא דבי רבי, כך הכתיב בגמרא ורש"י, בגימטריא בעל שם טוב).

לא רק שמקילים באבל, אלא שהתפנית משעת האבל לאחר האבל היא חדה ביותר (דבר שהדהים אותי כאשר התבוננתי בלשון המדרש) – "'עת לבכות' בשעת האבל, 'ועת לשחוק' אחר האבל". כלומר, דקה אחרי האבל אתה מתחיל לצחוק. "'עת ספוד' בשעת האבל, 'ועת רקוד' אחר האבל" – מיד אחרי האבל מתחילים לרקוד. "עת לחשות ועת לדבר" אני מבין – באבל שלשה ימים גם לא עונים למי ששואל שלום, ועד סוף השבעה לא שואלים וכן עונים[פט], יש "עת לחשות", ואני מבין שמיד אחרי כבר אפשר לדבר. שני הזוגות הראשונים, המופיעים בפסוק אחד, הם חידוש גדול – בפרט כשמסתכלים ברש"י ושאר המפרשים. המפרשים אומרים ש"עת לשחוק" היינו "אז ימלא שחוק פינו"[צ] לעתיד לבוא – לא מיד קמים מהבכי ומתחילים לצחוק, לא מיד קמים מההספד ומתחילים לרקוד. כך לפי הפשט, אבל המדרש אומר שיש משהו שבאבל בוכים ומיד בסיומו מתחילים לצחוק – איך יכול להיות?

השראת תחית המתים

כשהרבי כתב מכתבי ניחום הוא מדגיש תמיד שעיקר הנחמה הוא האמונה בתחית המתים. אני מאמין בה מהרגע הראשון. את "עת לחשות" חז"ל מפרשים[צא] – כפי שמביא רש"י על הפסוק – על "וידֹם אהרן"[צב]. רש"י כותב ש"עת לדבר" הולך על "אז ישיר משה ובני ישראל"[צג]. הפירוש של "עת לחשות" מובן, אבל הדבר השני הוא חידוש – "עת לדבר" הוא "אז ישיר", שיא יציאת מצרים, השיא של פסח (מכאן אסמכתא לאדמו"ר הזקן שכל דיבורו היה בניגון, כנודע), פסוק שממנו לומדים על תחית המתים[צד].

בכל אופן, כאשר יהודי מאמין במשהו הוא רואה אותו במוחש, 'הנה זה קורה' – אפילו ברגע הראשון של האבל, אם רק היה יכול היה צוחק, כי הוא רואה את תחית המתים. אבל הוא לא יכול, ההלכה אומרת שאינו יכול. לאחר האבל – האבל היה כמו סכר, ואחריו משהו פורץ. בשעת האבל יש "עת לבכות". כשהחזקתי את התינוק בברית בא לי, שבעים פנים לתורה, ש"עת לבכות" היינו התינוק בברית מילה, וכמה שהוא בוכה יפה (אגב, הוא בכה מצוין, בדיוק לפי הכללים...) – ככה כל החיים שלו יהיו "עת לשחוק", "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה", הוא יחיה עם משיח, עם הגאולה האמתית והשלמה, יראה אותה. שוב, הבכי בשעת האבל, ומיד לאחר מכן "עת לשחוק" כלעתיד לבוא.

אותו דבר "עת ספוד" בשעת האבל, ומיד אחר כך "והחי יתן אל לבו". מהו עיקר ההספד? חסידים לא מספידים – מה עושים בשבעה אצל חסידים? מספרים סיפורים, בשביל ללמוד, בשביל לקבל השראה – השראה היא שירה, "אז ישיר משה". כשמקבלים הרבה השראה, מיד אחרי השבעה, אחרי האבל, מתחילים לרקוד עם ההשראה שקבלנו – כמו שהרבי היה מסיים שיחות, נרקוד עם השכינה בקדש הקדשים, נרקוד עם האהוב שלנו ביחד עם מלך המשיח, בקדש הקדשים.

כל זה קשור לנושא של כח עתים שאנחנו לומדים בזמן האחרון, שכל יום יש אחד מזוגות העתים. היום הוא "עת לפרוץ ועת לבנות", שאצל הילד הזה יתקיים הרבה "ופרצת", כמו חב"דניק טוב, ושיבנה – שיבנה את הארץ, יבנה את העם ויבנה את התורה. לחיים לחיים, שיהיה הרבה מזל טוב, "והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די"[צה].