בע"ה

י"ט אד"ש ע"ט – שערי תורה, טורונטו

"מסמך גאולה לגאולה"

מגאולת פורים לגאולת פסח – אנגלית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חבור פורים ופסח בשמחה

"למסמך" בשמחה

ערב טוב לכולם, טוב להיות כאן בטורונטו אחרי הרבה שנים. שבוע שעבר היה פורים ועוד שלשה שבועות יהיה פסח. ידוע מאמר חז"ל שמצוה "למסמך גאולה לגאולה"[ב] – לחבר את גאולת פורים לגאולת פסח. בחסידות[ג] מוסבר שבזכות החיבור הזה – בתקופה זו, בין פורים לפסח – מתחברים גם לגאולה האחרונה, גאולת המשיח, שיביא שלום לעולם ויגלה ממד חדש של התורה לכל האנושות, שתחזור לעבוד את ה' בלב אחד. אם כן, זהו זמן מיוחד להבאת הגאולה על ידי חיבור פורים ופסח. מה פירוש? איך עושים זאת?

המלה "למסמך", בה השתמשו חז"ל לתיאור חיבור הגאולות, היא משרש סמך, שמובנו שייכות וקירוב (ואפילו נגיעה). סמך היא גם האות ה-15 באלף-בית, הנכתבת כעיגול ומסמלת מחזוריות (השייכת למעגל השנה) – עלינו לקרב בין שתי הגאולות של פורים ופסח, סיום מעגל החדשים ותחילתו, עד שתגענה זו בזו, שפורים ופסח יתחברו יחד.

פונטית, סמך נשמע כמו שמח. ס ו-ש, שבאות מאותו מוצא, מתחלפות בעברית, וגם ך ו-ח, אף שהן ממוצאות שונים, מתחלפות. ה-ח באה מהגרון וה-כ מהחך, אך בקבלה מוסבר[ד] שיש יחוד אבא ואמא בפה, בין מוצאות החך והגרון. נלמד, אם כן, שקירוב פורים ופסח ("למסמך") קשור לשמחה[ה].

שיא השמחה ומקור השמחה

מה הקשר בין פסח לפורים? פסח הוא ראש השנה לרגלים[ו] – כל המועדים בתורה הם "מועדים לשמחה", כלשון התפילות. מענין שבהקשר לפסח לא מופיעה בתורה המלה שמחה. בשבועות ובסוכות מפורש בתורה שצריך לשמוח – פעם אחת ביחס לשבועות ושלש פעמים ביחס לסוכות (לכן סוכות, בו הכי הרבה הופעות שמחה בתורה, נקרא "זמן שמחתנו"[ז]). אך מהו מקור השמחה? כל החגים הם "זכר ליציאת מצרים", הכל חוזר לפסח, ואף שלא מפורשת בו שמחה[ח] – הוא שרש השמחה. אבל יש הקדמה לפסח – נקודת-השיא של השמחה בכל השנה היא פורים, אפילו יותר מ"זמן שמחתנו" ושמחת תורה. השמחה הגבוהה בשנה היא שמחת פורים[ט] – חג דרבנן, שלא מופיע בתורה, כי התרחש הרבה יותר מאוחר.

הרעיון הראשון הערב הוא שכח הנשמה "למסמך גאולה לגאולה" הוא השמחה – חיבור שיא השמחה, פורים, למקור השמחה, יציאת מצרים, פסח. כך גם נזכה לגאולת המשיח, השמחה האמתית – משיח אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים). לא הרבה אנשים שמים לב כשהם אומרים משיח שהוא יהיה שמח. הדמות האידאלית של הגואל, של המשיח, היא איש מלא שמחה – שמח בעצמו ומשמח את כל האנשים, את עם ישראל ואת כל העולם. אם רוצים לחפש מי הוא המשיח – צריך לחפש את האדם הכי שמח בעולם, העושה את כל האנשים שמחים. אם כן, זו נקודת החיבור – הדרך לחבר את הגאולות היא על ידי שמחה.

ב. "מרבין בשמחה" במעגל השנה

"מרבין בשמחה" בכל חדש אדר

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"[י] – שמחת פורים מתחילה מראש חדש אדר, וגם אחרי פורים אנחנו עדיין באדר.

אדר הוא גם חדש הלידה והפטירה של משה רבינו, שנולד ונפטר ב-ז' אדר. ב-ז' אדר משה רבינו גם נולד מחדש – גם לידתו מחדש ביום שנפטר היא מקור לשמחה. חשוב לדעת שבכל פעם משה רבינו נולד מחדש – "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[יא], כל פעם מגיעה ממש אותה נשמה, רק בגוף אחר. זהו ענינו של ז' אדר.

בכל אופן, השמחה מתחילה מראש חדש, "משנכנס אדר" – מרגע שנכנס אדר עלינו להוסיף בשמחה. השאלה היא עד מתי נמשכת המצוה להיות שמח יום אחר יום, יותר ויותר? המחשבה הראשונה שבאה לראש היא ש"מרבין בשמחה" מתחלת החדש עד פורים – פורים הוא השיא. אבל כתוב שלא, גם אחרי פורים – שאנו כמה ימים אחריו – עדיין יש אותו מומנטום של ריבוי השמחה מיום ליום. עדיין מאיצים את השמחה כל יום בלי להפסיק, 'לוחצים על הדוושה' עוד ועוד.

"מרבין בשמחה" עד לפסח

אם כן, אפשר לחשוב שה"מרבין בשמחה" הוא משנכנס החדש עד סופו – בכל אדר יש 'ללחוץ על דוושת השמחה'. אבל לא די בכך, כי הסברנו ש"מסמך גאולה לגאולה" היינו סמיכת פורים ופסח באמצעות השמחה. השבת מברכין את חדש ניסן, ושבת הבאה היא ר"ח ניסן, והשמחה צריכה להמשיך לתוך ניסן – עד פסח.

פסח נקרא בתורה "חג המצות"[יב], מצוותו מן התורה[יג] היא אכילת מצה (הנוהגת תמיד, גם בזמן שאין בית המקדש קיים ואין קרבן פסח), וחז"ל תקנו גם לשתות ארבע כוסות. השתיה הכי גדולה בשנה היא בפורים, צריך לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[יד], צריך לצאת מן הדעת עד שאתה נופל למִטה... בפסח לא כתוב שצריך להיות שתוי, אבל הרבה אנשים קצת ב'היי' אחרי ארבע כוסות גדולות של יין. אם כן, תקנת חז"ל הזו, שמביאה ל'היי' בפסח, היא חיבור מפורש בין פורים לפסח.

"מרבין בשמחה" עד שבועות

מהו המקור לארבע כוסות? בתורה השרש הוא "ארבעה לשונות של גאולה"[טו]. ה' אמר למשה רבינו, לפני יציאת מצרים, לומר לעם ישראל – "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי אתכם לי לעם"[טז]. בכל לשון יש ניואנס שונה, משמעות עמוקה אחרת[יז].

הלשון הרביעי, "ולקחתי", מתממש בסיום ספירת העומר. ממחרת היום הראשון של פסח מונים 49 ימים, והיום החמשים הוא שבועות – התכלית של פסח. שבועות ביחס לפסח הוא כשמיני עצרת ביחס לסוכות (אלא שבסוכות לא מחכים 49 יום, כי אז נהיה בעומק החורף – במיוחד כאן בקנדה... – ויהיה קשה לעלות לירושלים[יח]), וגם הוא נקרא "עצרת" בתורה. מתי ה' לקח אותנו לו לעם? במתן תורה, בשבועות. ארבעה לשונות של גאולה הם ארבעה שלבים בגאולה[יט], והשלב הרביעי הוא שבועות עצמו. אם כן, השמחה מתחילה בראש חדש אדר, והיא צריכה להתרבות – צריך להמשיך אותה בכח עוד ועוד – עד מתן תורה.

"מרבין בשמחה" עד ל"ממעטין בשמחה"

אבל אולי השמחה ממשיכה לנצח, לעולם לא עוצרת? חז"ל אומרים "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". אחד ההסברים בחסידות[כ] שלא מפסיקים לשמוח, אלא ש"ממעטין בשמחה" היינו שממעטים את כל הדברים הלא רצויים – את חורבן בית ראשון ובית שני – בשמחה. צריכים להתאבל בימים אלה, לעשות מעשים שאינם שמחים, אבל גם לשמור על רוח של שמחה בלב – שמחה שאנו יהודים, הקשורים לה' בכל מצב – ושמחה זו ממעטת את החורבן ומקרבת את בנין בית המקדש השלישי. בכל אופן, במובן מסוים אנחנו 'יורדים' מהשמחה.

אם כן, השמחה שמתחילה להתרבות מר"ח אדר – מתמעטת כשמגיעים לר"ח אב. עד מתי "ממעטין בשמחה"? הצענו קודם, הצעה ראשונה, ששמחת אדר היא עד פורים – עד אמצע חדש אדר. באב ה"ממעטין בשמחה" מוגבל מאד – מיד אחרי שעוברים את תשעה באב, שיא הירידה, מתחילה עליה מחדש, ותוך ששה ימים מגיעים לחמשה עשר באב, יום של שידוכים, "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'"[כא]. אם כן, מיעוט השמחה מאד מוגבל, ואילו הריבוי ממשיך וממשיך עד לזמן בו מוכרחים למעט את השמחה. לעתיד לבוא, כשמשיח יגיע, יִשמח ויְשמח, יהיה חג מי"ז תמוז עד תשעה באב – שני ימים טובים, עם שלשה שבועות חול המועד ביניהם – ואז השמחה תהיה בלתי-מוגבלת, רק תתגבר מיום ליום. כעת, בסדר של היום, אנחנו עדיין מוגבלים – ריבוי השמחה מתחיל בר"ח אדר, לא עוצר בפורים, לא בר"ח ניסן, אפילו לא בפסח, ממשיך עד שבועות, והשאריות ממשיכות עד ל"ממעטין בשמחה" של ר"ח אב.

ארבע מדרגות "מרבין בשמחה"

זו דוגמה יפה בקבלה למודל אמתי שמקביל לארבע אותיות שם הוי' ב"ה:

תחלת השמחה, מר"ח אדר עד פורים, היא המלכות של השמחה – מגלת אסתר פותחת בתיאור מלכות אחשורוש, מלך מאד ציורי, שעוד נדבר עליו קצת בהמשך. הוא עושה משתה של 180 יום, חצי שנה, וכולם מוזמנים לאכול ולשתות איתו. ההשתתפות בסעודתו, שיכולה להביא לידי התבוללות וכו', היתה חטא[כב]. בכל אופן, אלה ימי שמחה של מלכות, בהם הכל מתחולל סביב המלך – אסתר היא המלכה, מרדכי יועץ למלך, המן משנה שלו וכו'.

הימים בין פורים לפסח – לא כולל פסח עצמו – ימי "למסמך גאולה לגאולה" בהם נמצאים כעת, הם ימי שמחת הלב, "נתתה שמחה בלבי"[כג]. מלכות היא ה תתאה של שם הוי', והלב – הכולל את ו מדות הלב (אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות ואמת) – הוא כנגד ה-ו שבשם. זו השמחה המחברת את פורים ופסח – כח של ו החבור.

שמחת פסח עצמה – הממשיכה כל הדרך לשבועות, לא כולל שבועות – היא שמחת אמא, הבינה, לה שייכת במיוחד השמחה ("אם הבנים שמחה"[כד]), ה עילאה של שם הוי'. הנשים עובדות קשה לנקות את הבית לפסח, וצריכות באותו זמן לשמוח בלב. כשמגיע פסח כבר נגאלים – הבית נקי, הכל מושלם – זהו "זמן חרותנו"... פסח נקרא "זמן חרותנו" (כמו שסוכות נקרא "זמן שמחתנו", כנ"ל), ובקבלה חרות מקבילה לבחינת אמא[כה]. שש מדות הלב – כנגד ששת ימי בראשית – עדיין מוגבלות במגבלות העולם הזה. החרות היא כמו טיל שיוצא ומשתחרר מכח המשיכה של כדור הארץ – בפסח, לשון דילוג, אנו משתחררים ממגבלות הטבע. כל הנסים שהתרחשו ביציאת מצרים היו על-טבעיים, זהו גילוי שם הוי'. מצרים היא מלשון מיצרים וגבולות, והכח לצאת מכל המגבלות הוא מושג האמא, חרות, מלה מאד חשובה. מעל שש מדות הלב המוגבלות יש מוחין טהורים, מוחין בעצם – חכמה בינה דעת (ר"ת חב"ד), בגימטריא חרות (אחד מעל תריג מצוות התורה), וגם במוחין מתגלה השמחה.

מסבירים כעת שבכל אחת מרמות הנשמה יש גילוי שמחה. במדה מסוימת, שמחת המלכות – ששיאה בפורים – גדולה מהכל. כל עליה היא מדרגה רוחנית יותר גבוהה, ויש בה שמחה ברוחניות, אבל יש מעלה בשמחה הגשמית – שמחת פורים על הצלת הגוף היהודי מהשמדה, מהגזרה שהיתה כל יהודי ויהודי. שמחת פורים היא השמחה הגופנית הכי גבוהה, אבל אחריה עולים למדרגות השמחה בכל קומות הנשמה. השמחה השניה היא בלב, השמחה השלישית היא בבינה – שמחת החירות שלמעלה ממגבלות הטבע.

השמחה העליונה כאן היא השמחה בתורה – "הוא וחכמתו אחד, הוא ורצונו אחד"[כו] – התורה היא חכמת ה' ורצון ה', המאוחדים עם ה' עצמו. זו המדרגה של "ולקחתי", תכלית הגאולה. מאיפה יודעים ש"ולקחתי" היינו מתן תורה? מהפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"[כז] – "לקחתי" אותך לעצמי, וגם נתתי לכם לקח-חלק מעצמי. מתן תורה פותח "אנכי", ודרשו "אנא נפשי כתבית יהבית"[כח] – כתבתי ונתתי לכם את עצמי בתורה. השמחה בתורה היא שמחת החכמה – "אורייתא מחכמה נפקת"[כט].

שארית השמחה, הנמשכת משבועות עד "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (מיעוט המתחיל בעצם מי"ז תמוז, יום שבירת הלוחות שנתנו במתן תורה, ונמשך בכל שלשת השבועות) מגיעה ממדרגה יותר גבוה בנשמה, מהעל-מודע. חכמה היא ראשית המודע של הנפש, ראשית הגילוי, אבל מעליה יש את הכתר הלא-מודע, קוצו של י ("כתר תורה" הנכלל ב"עשרת הדברים"[ל], י הדברות, כנודע).

ולסיכום:

  י        השמחה ממתן תורה עד "ממעטין בשמחה"

  ה       השמחה מפסח עד מתן תורה

  ו        השמחה מפורים עד פסח

  ה       השמחה מר"ח אדר עד פורים

אם כן, ראינו שיש שמחה שמתחילה מאדר, ממשיכה עד שלשת השבועות – בהם יש מיעוט מסוים – ואחר כך תוך ששה ימים עולה לשיא של חמשה עשר באב, יום השידוכים.

השמחה – כח ל"פרו ורבו"

המלה בה נוקטים חז"ל היא "מרבין [בשמחה]". איפה מופיע שרש הריבוי לראשונה בתורה? בברכת "פרו ורבו"[לא]– שיהיו ילדים, הרבה ילדים. זו גם אמירה לנשים, מצוה, לא להפסיק ללדת ילדים כל עוד הדבר אפשרי – "מרבין". זה לא דבר קל. מאיפה בא הכח, השכנוע הפנימי להמשיך, לעוד ועוד ילדים? מהשמחה, "אם הבנים שמחה". אם יש לאמא שמחה – וודאי יש לך שמחה עם עוד ילד, והיא רוצה עוד ועוד, למרות הקושי – זו מדרגת "מרבין בשמחה", יש הרבה ילדים משום שכל פעם גדלים במדרגות השמחה.

אם כן, הרעיון הראשון הערב היה התבוננות ב"מרבין בשמחה", באמצעותה מחברים בין גאולת פורים לגאולת פסח, ועד לגאולה האחרונה – גאולת משיח.

ג. להגאל מאחשורוש ומפרעה

אמירת הלל – מה בין פסח לפורים?

נאמר עוד רעיון לכוונת חז"ל במצות "מסמך גאולה לגאולה": כל גאולה היא ממלך עריץ ורשע. בפורים ובפסח היו מלכים רשעים בגשמיות, אבל כל אחד מהם גם רומז למדרגה רוחנית בנשמה. בפורים היינו תחת אחשורוש, והנס היה בזכות מרדכי ואסתר המלכה. בפסח היינו עבדים לפרעה, וה' עשה נסים ונפלאות על-טבעיים להוציאנו לחרות מתחת ידיו. צריך להבין מהי הגאולה מאחשורוש ומהי הגאולה מפרעה – אלה, בהכרח, שתי גאולות שונות.

חז"ל שואלים מדוע איננו אומרים הלל בפורים. פסח הוא היום של הלל – בכל חגי התורה אומרים הלל, אבל ההלל המקורי, שנקרא "הלל מצרים"[לב], הוא ההלל של פסח. ההלל כל כך קשור ו'עצמי' בפסח, שיש רק לילה אחד בשנה – לנוהגים לפי קבלה וחסידות, חסידים וספרדים – בו אומרים את ההלל, ליל פסח. חוזרים עליו בהגדה של פסח, אבל גם בבית הכנסת אומרים קודם הלל בערבית. הלל פירושו שבח, והלל הוא גם שם נרדף לאור בעברית – מתוך יג לשונות (שמות נרדפים) של אור. לכן בדרך כלל איננו אומרים הלל בלילה, זמן שאין בו אור, חוץ מפעם אחת – ליל פסח, עליו נאמר "לילה כיום יאיר"[לג], לילה אחד בשנה המאיר כיום. ליל הסדר הוא 'יום', ואפילו כמו שני ימים – אומרים בו פעמיים הלל. אם כן, היום של הלל הוא פסח, אבל בשיא השמחה – פורים – איננו אומרים הלל. למה?

יש שלש דעות בגמרא[לד], ואחת מהן היא ש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן" – שמחים בנס הגדול שעשה לנו הקב"ה, שותים "עד דלא ידע", אבל גם בסיום סיפור המגילה אנחנו עדיין עבדי אחשורוש. דעה נוספת היא שהטעם הוא שנס פורים קרה בחוץ לארץ. גם נס פסח קרה בחוץ לארץ, אבל תכליתו להגיע לארץ ישראל, הלשון החמישי של לשונות הגאולה, "והבאתי אתכם". בפורים הנס קרה בשושן הבירה, בה נשארנו גם אחרי הנס. מעט בהמשך היה רשיון לבנות את בית המקדש השני, אבל החוויה בסוף סיפור פורים עצמו היא שגם אחרי כל הנס נשארנו עבדי אחשורוש, ולכן לא אומרים הלל (לפי אחד ההסברים).

"אף עשיתיו"

אנחנו כעת בין הגאולה מאחשורוש לגאולה מפרעה. יש קשר יפה בראשי התיבות שלהם –אחשורוש-פרעה ר"ת אף. "אף" יכול להתפרש כאפילו, כחוטם או ככעס (חרון אף, אש היוצאת מהאף). המלה "אף" בפסוק מפורסם בישעיהו ביחס לבריאת העולם, הפסוק ממנו לומדים על שלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה – "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[לה]. המלה "אף" מופיעה בין יצירה לעשיה, וכתוב שהיא באה להפסיק את העולם התחתון ביותר – בו אנחנו חיים – מהעולמות שמעליו.

גם העולמות שמעל העשיה נקראים עולמות התחתונים, כי יש בהם מודעות עצמית[לו]. בעולם העליון, אצילות, אין מודעות עצמית – רק מודעות אלקית. מודעות עצמית מתחילה מעולם הבריאה, עולם של "יש מאין" – מה פירוש 'יש'? משהו שמרגיש את עצמו כנפרד ממקורו. כל העולמות התחתונים נבדלים מאצילות, נפרדים כביכול, אבל יש הבדל מיוחד בין עולם העשיה לעולמות שמעליו. יש כעס בהפסקה הזו, כי אנשים לא מודעים כלל שה' נמצא ומשגיח עליהם – הם מרוחקים ממנו לגמרי, והדבר מעורר את חרון האף של ה' – ה' מחיה את האדם בכל רגע, והוא לא מכיר אותו?! הוא עושה הפוך מרצונו בעולם?![לז] בימים שבין פורים לפסח עלינו לעבור מאחשורוש לפרעה, מה-א ל-ף, ולתקן את חרון האף שהם גורמים לו.

אחשורוש ופרעה – תאוה וגאוה

צריך להבין בקצרה מה המשמעות בנפש של שני המלכים, וללמוד מה עלינו לעשות עכשיו – על ידי השמחה שמחברת את פורים לפסח ובזכותה:

אחשורוש הוא מלך ששקוע לגמרי בתאוה (הוא גם מלך הפכפך שמקשיב לעצת 'אוהבו' – אפילו בהמן כתוב שהתייעץ ב"כל אֹהביו"[לח] – ובסוף גם הורג אותו[לט]). כל הסיפור מתחיל מ-180 יום של משתה, בו נותנים לכל אחד מה שהוא רוצה – "כרצון איש ואיש" – ואנחנו נכשלנו בהשתתפות במשתה התאוות הזה. הנאתנו מהתאוותנות של אחשורוש גרמה לגזרה עלינו. המן גזר, אבל הגזירה מתחילה בשמים, כי נהנינו ממשתה אחשורוש.

הרבה פעמים נידון בחסידות מה שרש כל המדות הרעות – תאוה או גאוה. פרעה מסמל את הגאוה – "לי יאורי ואני עשיתני"[מ], "אני ואפסי עוד"[מא]. פרעה עשה עצמו אלוק, בעוד שבסיפור המגלה לא כתוב שאחשורוש עשה עצמו אלוק (רק המן עשה עצמו ע"ז, ולכן מרדכי לא השתחוה לו[מב]). אחשורוש הוא תאוה טהורה ופרעה הוא גאוה טהורה. פסיכולוגית, אלה שתי הדעות השונות מאיפה מתחילות כל המדות הרעות. בחב"ד מסבירים[מג] ששרש הכל הוא גאוה – כמו שפרעה קדם לאחשורוש, כך הגאוה קודמת לתאוה.

בכל אופן, עלינו להנצל משניהם – בפורים להשתחרר מהתאוה, שלא תשלוט בנו, ובפסח להשתחרר מהגאוה. השמחה נותנת כח להשתחרר משני עמודי הרוע – זהו הקשר בין שתי הגאולות. באמצעות השמחה בשני החגים משתחררים מהגאוה ומהתאוה, וכך נגיע לגאולה השלמה.

ההסתר על "אנכי הוי'"

ראינו שהר"ת של אחשורוש פרעה הן אף. אף הוא מספר מושלם – 81 שהוא 9 ברבוע וגם 3 בחזקת 4. אף בגימטריא "אנכי", המלה הראשונה של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך וגו'". שני המלכים האלה, אחשורוש ופרעה, המשעבדים את עם ישראל (בכל דור ודור), מסתירים, עם ה"אנכי" שלהם – ה"אנכי" של הגאוה (פרעה) וה"אנכי" של התאוה (אחשורוש) – על ה"אנכי" של ה'. כך אמרו חז"ל "אסתר מן התורה מניין? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'"[מד] – ה"אנכי" של ה' מוסתר (בהסתר כפול, הסתר בתוך הסתר, עד שלא מכירים את ההסתר כלל, כמו שביאר מורנו הבעל שם טוב).

בחסידות שגור על "אנכי הוי' אלהיך" הביטוי "אנכי מי שאנכי" – עצמותו יתברך, ש"מציאותו [שרש התאוה שלו, התאוה 'להמצא'] מעצמותו [שרש הגאוה שלו, הרוממות העצמית שלו]". בביטוי "אנכי מי שאנכי" ה"אנכי" הראשון הוא ה"גאה גאה"[מה] של ה', מה שה' מתגאה על הגאים[מו], שנתגלה בקריעת ים סוף, שיא נסי יציאת מצרים, ו"מי שאנכי" היינו התאוה העצמית של הקב"ה במעשה בראשית, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[מז].

רמזי אחשורוש-פרעה

כמה שוים יחד אחשורוש פרעה? 1176, שגם הוא מספר מושלם – משולש 48 (24 פעמים 49). הרמב"ם (שהיה במצרים) בחר לפתוח את חיבורו הגדול בביטוי השוה לאותו מספר – "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[מח] (ר"ת הוי' ב"ה). 1176 שוה גם "ראשית דרכי אל"[מט] – ר"ת אדר (ועם ה-ל של "אל" – רדל"א).

בתורה 1176 הוא שוה "ויברך יעקב את פרעה"[נ]. נמצא ש"ויברך יעקב את" = אחשורוש! יעקב אבינו המתיק את שתי הקליפות של אחשורוש-פרעה, תאוה-גאוה, ואחריו בא הרמב"ם והופך אותם ("ונהפוך הוא"[נא]) ל"יסוד היסודות ועמוד החכמות".

והנה, יש רק פסוק אחד בתהלים – פסוק מתוך הלל (הנאמר בפסח, כנ"ל) – השוה 1176: "לך אזבח זבח תודה ובשם הוי' אקרא"[נב]. "לך אזבח זבח תודה" עולה "פרו ורבו"[נג], השייך לפורים ו"למרבין בשמחה" (כנ"ל), ו"ובשם הוי' אקרא" עולה הוי' ברבוע[נד], "פסח הוא להוי'"[נה] ("ושמי הוי' לא נודעתי להם"[נו], אלא ליוצאי מצרים על ידי הנסים והנפלאות, גילוי שם הוי' דלעילא, שהיו שם, כמבואר ברמב"ן עה"פ).

ד. תיקון הפה בפסח ופורים

אכילה ושתיה בפורים ופסח

נאמר עוד רעיון לגבי פורים ופסח: גם פורים וגם פסח מתחילים באותה אות – פ, שמשמעה פה (פרעה נשמע בעצמו כמו פֻרים, מתחיל באותן אותיות). אם כן, הקשר בין שני החגים האלה הוא מפה לפה – "פה אל פה" (המתאר את יחוד נבואת משה רבינו, "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידֹת"[נז] – משה מתגבר על קליפת פרעה בפסח ואילו "מרדכי בדורו כמשה בדורו" מתגבר על קליפת אחשורוש בפורים).

בשני הימים האלה יש מצוות אכילה בפה – בפורים יש סעודה, ובעיקר שתיה, וגם בפסח יש סעודה גדולה. המצוה מהתורה היא לאכול את המצה, לחם עוני, מתוך זכרון הלחם שאכלנו במצרים, וחז"ל צרפו לכך את מצות שתית ארבע כוסות. יש שלש מצות (בקערת הסדר) וארבע כוסות. בסיום הסדר, ב"אחד מי יודע", שרים "שלשה מי יודע? שלשה אבות" ו"ארבע מי יודע? ארבע אמהות" – שלש המצות הן כנגד שלשת האבות וארבע הכוסות כנגד ארבע האמהות. גם היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא יחס בין אבא לאמא.

לשתות (ולאכול) כדי לדבר

בפורים עלינו לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – בסוף לא יודעים כלום, רק נופלים. בפסח עלינו לאכול ולשתות, אבל לא ליפול על המטה – אדרבא, צריך לפתוח את הפה ולספר על יציאת מצרים. בפורים, כדי להיות בטוח שקראת מגלה, מקדימים את הקריאה לשתיה – אחר שתקרא מגלה תטול ידים לסעודת פורים – אבל בפסח עושים הפוך, מקדימים את השתיה בכדי לפתוח את הלב ואת הדיבור.

כתוב באר"י בפרוש[נח] ש-פסח הוא קיצור של פה-סח. במקור פסח הוא שם של קרבן, שיש מצוה באכילתו – בזמן הבית אוכלים מצה ופסח (ומרור) במצות התורה, ונוספו ארבע כוסות דרבנן. פסח נקרא "חג המצות", כנ"ל – חג של "לחם עני"[נט], "לחם שעונים עליו דברים הרבה"[ס]. המצוה הגדולה של ליל הסדר היא לספר את הסיפור של יציאת מצרים, "והגדת לבנך"[סא], תוך כדי השלמת ארבע כוסות היין. מתחילים כוס ראשונה בקידוש, לפני הכל, אבל משלימים בסוף. לפי המהר"ל[סב] יש גם כוס חמישית, כנגד "והבאתי"[סג] – תכלית הגאולה.

אם כן, יש לנו כאן פה אוכל, פה שותה ופה מדבר. אכילה ושתיה הן מה שנכנס פנימה ודבור יוצא החוצה. על יין כתוב במיוחד "נכנס יין יצא סוד"[סד] (כרמוז בכך ש-יין עולה סוד) – היין נכנס וסודות יוצאים החוצה.

ה. פורים ופסח – "רצוא ושוב"

מיתת נדב ואביהוא – "רצוא" בלי "שוב"

את הרעיון האחרון ביחס לפורים ופסח נאמר בקיצור, והוא שייך לקריאת התורה של השבוע (וגם לקריאה הסמוכה לפסח השנה, "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני הוי' וימֻתו"[סה]) – אחד השבועות שבין פסח לפורים, אותם עלינו לחבר. קוראים על מיתת שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, "בהקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם"[סו] ביום חנוכת המשכן. הם לא נצטוו על אש זו, אלא רק התנדבו להביאה מעצמם, מתוך תשוקת קודש אדירה, ושני חוטי אש יצאו מאת ה' ושרפו את נשמתם[סז] (בעוד הגופים נשארו שלמים).

בעל אור החיים הקדוש, מגדולי מפרשי התורה, אומר[סח] שנשמתם יצאה מהעולם ב"נעימות, עריבות, ידידות, מתיקות" – ארבעה שמות נרדפים לתענוג אין סופי. ר"ת ארבע המלים מאייתים את התיבה "נעים" (המלה הראשונה, "נעימות", לשון "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים [נדב ואביהוא] גם יחד"[סט]). הם עזבו את העולם בכלות הנפש לה' ממש, אבל הם עשו דבר שלא היו צריכים לעשות.

בחסידות מוסבר שהיה להם "רצוא" בלי "שוב"[ע]. ה' נתן לנו את התורה בשביל "וחי בהם"[עא] (כמפורש בפרשת "אחרי מות"), לא בשביל למות בהם[עב]. אין מטרה למות בשביל ה' – יש סיטואציות בהן צריך לקדש שם שמים, אבל התורה נתנה בשביל שנחיה בה, וחיים תלויים בדופק – "והחיות רצוא ושוב"[עג]. ה"רצוא" היינו רצון להתאחד עם ה' – ב"רצוא" בלבד האדם לא רוצה לחזור, הוא רוצה שה' יקח אותו. שני בני אהרן רצו והשיגו זאת, על כך הם נענשו – על "רצוא" בלי "שוב" – כי ה' רוצה שגם נחזור.

פורים – "רצוא"; פסח – "שוב"

גם הימים שבין פורים לפסח הם ימי "רצוא ושוב". כמו שאמרנו קודם, פורים הוא חג בו אנחנו יוצאים מעצמנו "עד דלא ידע". אנחנו לוקחים את המשקה, שותים יותר ויותר, ופשוט עוזבים, עוזבים את המציאות. בפורים טוב לעשות כך, אבל ה' לא רוצה שנישאר מחוץ לעולם – לכן מיד אחרי פורים, יחד עם ה"מרבין בשמחה", צריך "שוב".

אמרנו ש"פורים" לשון "פרו ורבו", בדגש הוא על "פרו". בארמית המלה פוריא – לשון פורים – היא מטה. חז"ל[עד] שואלים למה מטה נקרא פוריא? "שפרין ורבין עליה". כל חג פורים הוא לשם פריה ורביה מתוך שמחה. המצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", בשמחה, "שמחה של מצוה [רבה]".

בפורים שמחים ועולים כה גבוה עד שאולי לא נחזור. יש סיפור מפורסם בגמרא[עה] שבפורים, כאשר האמורא רבה הגיע ל"עד דלא ידע", הוא קם ושחט את חברו, רבי זירא. בבקר הוא קם וראה את חברו על הרצפה, התפלל ובקש מה' שיחיה אותו – וכך היה. שנה הבאה הוא הזמין אותו שוב לסעודת פורים, והוא ענה – 'לא יותר, פעם אחת מספיק, לא בכל עת מתרחש נס'. הגמרא מלמדת אותנו שפורים הוא באמת זמן של עזיבת המציאות.

אם בפסח היין היה העיקר גם פסח היה חג של "רצוא" – יין הוא "רצוא" – אבל יש בו גם מצה, שענינה "שוב". מצות "והגדת" – לספר את הסיפור מתוך חויה שבכל דור, בכל יום ובכל רגע ביום, יש יציאת מצרים. הזמן המיוחד להזכרת יציאת מצרים כל יום הוא בקריאת שמע – החרות האמיתית ממגבלות העולם היא האמונה המלאה ביחוד ה', שצריכה ללוות אותנו כל רגע[עו]. אך מיד אחרי שאומרים "שמע ישראל" אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", גם פעולת "שוב" בנשמה.

אם כן, הרעיון האחרון הוא, שהימים בין פורים לפסח – שתי הגאולות – נועדו להשלים את ה"רצוא ושוב". צריך להיות "רצוא" אמתי בלי מגבלות, אבל באופן פרדוקסלי שבסוף גם יהיה "שוב" – ה' רוצה שנרד חזרה למטה, ונעשה לו דירה בעולם הזה התחתון, לשם כך ה' ברא את העולם.

אם כן, אמרנו כמה רעיונות פשוטים ביחס לחיבור שני החגים האלה, "מסמך גאולה לגאולה", ונצפה לביאת המשיח – הגאולה האמתית והשלמה – במהרה בימינו.

ו. שאלות ותשובות

ספירת העומר – שמחה בחוש המחשבה

שאלה: הרב הסביר שהשמחה מתגברת עד "ולקחתי" בשבועות, "ולקחתי". אך ברוב ימי ספירת העומר שביניהם יש מנהגי אבלות (למעט בתחלת הספירה, ימי ניסן, בו אין אבלות) – אנשים רבים לא מנגנים או שומעים מוזיקה חיה, בשל הספירה, ולא מתחתנים – אלה לא ימים כל כך שמחים...

תשובה: שאלה מצוינת. כדי לענות קדים שלכל חדש בשנה יש חוש, כפי שמבואר בספר יצירה[עז] – הספר של אברהם אבינו. היום מדברים על חמשה חושים, אבל בספר יצירה מוזכרים 12 חושים – לכל חדש יש שבט ולכל שבט יש את החוש שלו. 'חוש' הוא מעין כשרון אישי של האדם. אנחנו עדיין בחדש אדר, מה החוש שלו? חוש השחוק. היום רגילים לקרוא לו חוש הומור – אם למישהו חסר חוש הומור, אדר הוא הזמן לקבל אותו. מה בנוגע לחדש הבא, ניסן, הראשון מבין יב חדשי השנה? לו שייך חוש הדיבור, לכן המצוה העיקרית של פסח היא לספר את הסיפור, "והגדת לבנך", "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"[עח].

לא נעבור על כל יב החדשים, נזכיר רק את החדש הבא – חדש אייר, כי הוא החדש העיקרי של ספירת העומר, ובעיקר בו נוהגים מנהגי האבלות. קודם כל, מה הם שני החגים-השיאים של אייר? חג אחד מהתורה וחג אחד מדברי חכמים. יותר מפורסם החג מדברי חכמים, לג בעומר, ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, שהיה 'רבי שמח'[עט] – יותר מכל אחד אחר. היה לאריז"ל תלמיד שהתאבל הרבה על החורבן, ואמר בכל יום בחורבן "נחם", ורשב"י – לא בעולם הזה –הזהיר שלא יהיו עצובים ביום שלו. אולי מאות אלפי אנשים באים כל שנה למירון –ורשב"י רוצה שכולם יהיו שמחים. אם אתה בא אלי – תהיה שמח! היה מקובל גדול מתלמידי האריז"ל שאמר "נחם" בל"ג בעומר במירון, בציון רשב"י, והיה סוף רע לסיפור[פ]. החג השני של אייר הוא פסח שני – אם פספסת קרבן פסח בפסח ראשון אתה יכול להשלים. המסר של פסח שני הוא שלעולם לא מאוחר – אתה תמיד יכול להשלים, גם את שמחת הימים האלה. אם כן, שני החגים האלה אומרים – תמיד אפשר להשלים, ואם אתה לידי תחייך (אם אינך שמח – תזהר).

מה החוש של אייר? חוש המחשבה. כולם מכירים היום את המושג "חשיבה חיובית" – באידיש אומרים "טראכט גוט וועט זיין גוט" ('חשוב טוב, יהיה טוב'), מיסודות החסידות – המציאות מתאימה את עצמה למחשבה החיובית של האדם. זהו החוש או הכשרון של הימים אלה, והרמז הוא ש-מחשבה אותיות בשמחה – "עבדו את הוי' בשמחה"[פא]. צריך לשכתב את התסריט, במחשבה, באופן יותר טוב.

מכאן עולה המענה לשאלה מה השמחה בספירת העומר: בחיצוניות לא כל כך שמחים – אבל השמחה היא בפנים, במח, בעינים הרוחניות. בעיני הרוח רואים התרחשות עתידית טובה – לעתים חושבים ורואים משהו שלילי, אבל החוש של אייר הוא לראות כמה טוב יכול להיות, כמה טוב יהיה. הסבה לאבל היא פטירת 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו. יש מסבירים שהם נהרגו במרד בר כוכבא. הם היו גדולים בתורה, אבל מתו במרד. בר כוכבא מרד, ורבי עקיבא תמך בו[פב] – הוא היה גדול התומכים בו בין התנאים – ושלח את תלמידיו לצבאו, ועשרים וארבעה אלף מהם נהרגו (היום בישראל זהו נושא לדיון – אם בחורי ישיבה צריכים להתגייס או לא). כתוב שהם מתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה[פג]. אם רוצים לתקן זאת – איך עושים? מתגייסים לצבאות ה' מתוך אהבת ישראל אמתית, וכך מנצחים. איך מנצחים? גם על ידי שמחה – "חשוב טוב יהיה טוב", תיקון המחשבה.

"רצוא ושוב" במסירות הנפש של פורים

שאלה: הרב אמר שפורים ופסח הם "רצוא ושוב". חז"ל מסבירים את ה"קיימו וקבלו" במגלה כרצון לקבל את התורה באהבה – יש אתערותא דלתתא, "רצוא" – אבל איפה רואים במגלה את ה"רצוא"?

תשובה: שאלה טובה. כתוב[פד] שבכל השנה של גזרת פורים היתה לנו נכונות למות על קידוש ה'. אם מישהו היה נעשה לא-יהודי, היה ממיר את דתו לאמונת הפרסים, הוא לא היה נכלל בגזרת המן. אבל היהודים מסרו את הנפש לא להמיר את דתם ח"ו. כל העם נקרא "עם מרדכי"[פה] – עם שהאמין במה שמרדכי מאמין, האמין בה'. על משה נותן התורה כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[פו] – מאמינים בה' ומאמינים בו, מאמינים באחדות השם בדרך שלימד אותנו משה. ה"רצוא" של פורים הוא הנכונות של כל היהודים למסור את הנפש, למרות שלא היה שום חוט של תקווה מאין תבוא הישועה. [הנכונות למסור את הנפש לא נבעה מפחד?] ההיפך, הם יכלו להמיר את דתם, אבל "יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות"[פז]. בזמן הנסיון, כמו עשרת הנסיונות של אברהם אבינו, גורם ליהודי "רצוא" – איני יכול להיות נפרד מה', זהו "רצוא", נכונות למות על קידוש ה'.

הפסוק החשוב שהזכרת, "קימו וקבלו היהודים"[פח], הוא סיום הנס. אחרי הנס – שה' עשה בזכות ה"רצוא" ומסירות הנפש – היה גם "שוב", קבלת כל התורה מאהבה. בהר סיני קבלת התורה היתה מיראה, ואחרי שעבר פורים קבלו מחדש את כל התורה מאהבה[פט]. זו כמובן מדרגה של "שוב". רבי לוי יצחק מברדיטשוב, בעל הקדושת לוי, אמר[צ] שבפעם ראשונה שקראו את המגלה אחרי פורים, קראו את המגלה וחיו מחדש את הסיפור, היתה כזו משיכה של הנשמה לה' שגרמה לקבלת חג הפורים ושמירתו לדורי דורות, עד שכל הספרים בטלים חוץ מחמשה חומשי תורה ומגלת אסתר. התעוררות זו של הנשמה לשמור את פורים בכל דור הוא בזכות ההתעוררות שהייתה בפורים הראשון כתוצאה מהנס שחוו. "קימו וקבלו" היינו המצוה, שאחרי הנס, שהיא ה"שוב". ה"שוב" כה חזק ונצחי, עד שהוא מעיד כמה גדול היה ה"רצוא" – ה"שוב" הוא לפי ה"רצוא".

איך מרבין בשמחה?

שאלה: איך אנחנו מרבין בשמחה?

תשובה: קודם כל – תחייך!

הבעל שם טוב אמר[צא], ששלשה דברים אינם מצוות מפורשות בתורה אבל הם דברים גדולים ונצרכים יותר מכל – שלשה דברים שאדם זקוק להם כדי להצליח בשליחות חייו:

הדבר הראשון הוא להיות חכם – תהיה חכם, אל תהיה טפש. אפשר לשאול – איך אפשר לומר להיות חכם? מה אם אני אדם טפש?! היום מוציאים לאור ספרים 'עבור אדיוטים' – כולנו אדיוטים, לכאורה לא יכולים לקיים את המצוה הראשונה, 'להיות פקח'. מסתבר שהדבר תלוי בבחירה – שהאדם יחליט לשים לב למה שקורה סביבו, ולהתנהג ברגישות ופקחות.

הדבר השני הוא להיות שמח. גם נשמע דומה ללהיות חכם – תהיה חכם ואל תהיה טפש, תהיה שמח ואל תהיה עצוב. גם שמחה תלויה בבחירה. כיצד ניתן להיות שמח? צריך לראות את נקודת הטוב בכל מה שקורה. שמחה תלויה בהתבוננות – בבינה, מדרגת השמחה. עליך להתבונן כל מה שקורה בחייך וסביבך ולמצוא בשכלך את הסבה הטובה שלו, למה ה' עשה אותו – למצוא את נקודת הטוב בכל דבר. התבוננות זו תעשה אותך שמח.

ה'מצוה' השלישית של הבעל שם טוב היא "זריזות במתינות" – ביטוי יחודי של הבעל שם טוב. אנחנו אוהבים לומר שאם אתה רוצה לראות דמות אידיאלית של מישהו מהיר, אבל שכל פעולותיו הן מתוך מחשבה מיושבת ובמתינות – תסתכל על הרבי מליובאוויטש.

אם כן, אלה שלשת הלימודים של הבעל שם טוב – היה חכם, היה שמח ותהיה זריז במתינות. השמחה, כפי שהוסבר, היא על ידי ראית הטוב שבכל דבר שה' עושה.

שאלה: כל הדברים האלו תלויים ביכולת עיבוד מהירה. אי אפשר בימינו לעבד מספיק מהר בכדי לעמוד בקצב המציאות – קשה לעבד את כל המידע בכדי לראות את נקודת הטוב מבעד לכל מה שקורה. מה ניתן לעשות בכדי לזרז את תהליך העיבוד?

תשובה: המלה העיקרית שאמרת היא עיבוד (process) – צריך לעבד בצורה נכונה. לעתים יש עניין או לימוד שאנחנו מתקשים בו – היינו רוצים להשיג אותו, אנחנו מחפשים אותו, אבל הוא מעבר ליכולותינו. העצה היא להתקשר לאותו צדיק שמלמד אותנו את הענין. הקב"ה לא מצוה אדם משהו שאינו מסוגל לעשות, ואם חושבים שהמצוה היא למעלה מכחותיו – צריך קודם כל, כדי לעבד את הענין, להתקשר מחדש למצווה המצוה. כך בעניננו, ההוראות האלה באות מהבעל שם טוב. לכן, מה שאני יכול לומר לך הוא ללמוד כל יום משהו מהבעל שם טוב – זה מה שיעזור לך, עוזר לי ויעזור לכולנו, לעבד את כל הזרימה של חיינו.

פורים כ-פורים

שאלה: שמעתי שיום הכפורים הוא כ-פורים, כמו פורים – מה הקשר ביניהם?

תשובה: אכן, כתוב שיום הכפורים, היום הכי קדוש בשנה, הוא כ-פורים. מהרמז אפילו עולה שיום הכפורים הוא רק כמו פורים, ופורים יותר ממנו. איך יתכן? כתוב שיש שני ימים בשנה הקשורים לגורל. פורים נקרא כך על שם ה"פור הוא הגורל"[צב]. גורל הוא משהו שאינו לפי השכל, מגיע ממקום לא רציונאלי. גם ביום כפור יש גורל, בין שני השעירים – איזה שעיר יוקרב לה' במקדש ואיזה שעיר יישלח לעזאזל, עם חטאי עם ישראל. אין משהו דומה לזה בכל התורה – הדבר אפשרי רק ביום כיפור, בזמן המקדש (אף שהוא לא נעשה במקדש, אלא נשלח למדבר ושם נזרק מצוק). הגורל מי הולך לה' ומי הולך לעזאזל –שניהם באים לכפר, אבל עיקר החידוש בהליכה לעזאזל – בא ממקום על-שכלי. בשניהם האדם מגיע לגורל שלו, ביום כיפור ועוד יותר בפורים, לכן הוא כ-פורים. הכל שייך גם לגאולת פסח, שנסמכת לגאולת פורים.