בע"ה

כ"ג אד"ר ע"ט – כפ"ח

שם הגאולה האחרונה

אמונה ובטחון 21 – שיעור לבנות תיכון "יעלת חן"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. התקדמות למשיח (במהלך הספר והמאמר)

מבנה הספר לב לדעת – הדרך למשיח

צהרים טובים לכולם. פעם קודמת סיימנו פרק ה ועכשיו נתחיל פרק ו במאמר "אמונה ובטחון" (עמ' עד בספר). יש במאמר שמונה פרקים, ותכלית כוונתו לחזק את יכולתנו לקיים את מה שהרבי אמר לנו[ב] – "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את המשיח עכשיו".

נעשה סקירה כללית לספר לב לדעת: יש בספר שלשה מאמרים גדולים – "פרק בעבודת ה'", "אמונה ובטחון" ו"וצדיק יסוד עולם". איך אפשר לסכם את הקשר ביניהם? למה חברנו אותם יחד?

מהמאמר הראשון, "פרק בעבודת ה'", האדם אמור להבין ש'אני לא משיח'. גם המשיח עצמו צריך להבין ש'אני לא משיח' – כך הוא נעשה משיח. הבסיס הוא שפלות – זהו נושא "פרק בעבודת ה'".

המאמר השני, "אמונה ובטחון" בא לומר שצריך לעשות כל אשר ביכולתנו להביא משיח, ואומר שאם רק נתאמץ מספיק, את כל האומץ שיש לנו נשקיע בהבאת הגאולה – עד כדי "בכל מאדך" (הדרגה העליונה בשלש דרגות המסירות לה', "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[ג] – יבוא משיח. הדבר תלוי בעיקר בבטחון הפעיל, אותו אנחנו מדגישים בכל השיעורים האלה.

אחר כך, "פתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים"[ד], "הנה הנה משיח בא" – מי הוא המשיח שאנחנו רוצים, איך מתייחסים אליו, ואיך גם משתוקקים שהוא ישתקף בתוכי בפנים? בכך עוסק המאמר השלישי, "וצדיק יסוד עולם" – הדמות של צדיק-אמת ("זכאי קשוט" בלשון הזהר[ה], וכידוע שפנימיות ספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם"[ו], היא מדת האמת, כח ההגשמה-האמתה בפועל ממש בנפש) שבא "לתקן עולם במלכות ש-די".

שפלות-בטחון-אמת

זהו הסדר כאן, מהשפלות דרך הבטחון ועד להתגלות – בחב"ד אוהבים מאד את המלה התגלות – המשיח, שהוא נקודת האמת של כל הבריאה. ההתגלות היא המאמר השלישי כאן, והמאמר שאנחנו לומדים, כבר כמעט שנתיים, הוא הדרך – אנחנו בשפלות, ואף על פי כן אנחנו יודעים שיש לנו כח להביא את המשיח.

שוב, הסדר כאן הוא שפלות-בטחון-אמת[ז]: שפלות – פנימיות ספירת המלכות, מדת דוד מלכא משיחא, שאמר "והייתי שפל בעיני"[ח]; בטחון – בטחון פעיל, פנימיות ספירת הנצח, מדת משה רבינו שלקח עמו את עצמות יוסף, מקור מדת הבטחון (כפי שלמדנו, ונראה גם לקמן); אמת – פנימיות ספירת היסוד, מדת יוסף הצדיק, שמקורה בנשמת משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת"[ט] (אם כן, בשתי המדות האחרונות יש התכללות שלמה של משה ויוסף).

להגיע לתכל'ס

למה הקדמנו את כל ההקדמה הזו? כי כעת מגיעים לפרק בו מתחיל עיקר המאמר. למדנו הרבה מהי אמונה ומהו בטחון. כעת מתחילים לתרגם כל מה שלמדנו עד כה לתכל'ס, הבאת משיח. בכך עוסקים שלשת הפרקים האחרונים במאמר. אם כן, יש פה תפנית וסימן דרך חשובים. סיימנו פרק ה, המסיים את ההקדמות והיסודות אודות מהות האמונה ובטחון. עכשיו מתחילה התכלית, שלשת הפרקים האחרונים כאן – מה עושים עם הכל? התכלית היא, שוב, שהבטחון יתן לנו את הכח לקיים את הוראת הרבי "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח עכשיו", לא מחר, היום!

חתך זהב

יש רמז מפורסם לגבי המלה משיח, בגימטריא 358, אם מתייחסים לספרות (לא כמאות-עשרות-יחידות אלא) כסדרה –8 מתחלק ל-5 ו-3. יש כמה דוגמאות כאלה בלשון הקדש, כמו סוד ה-זהב – ז מתחלק ל-ה ו-ב. ב-משיח הרמז לא באותיות אלא בספרות. למה 8 מתחלק ל-5 ו-3? זהו 'חתך זהב' – נושא שצריך להילמד במסגרת "חולין על טהרת הקדש" אצלנו. החלוקה הכי חיננית – הכי מוצאת חן לעין – היא לפי חתך זהב. זהו יחס בו משתמשים בכל האמנות ובכל הבריאה – הקב"ה, האמן הגדול, יוצר במעשה בראשית את הדברים הכי יפים כשהיחס בין חלקיהם הוא חתך זהב.

'חתך זהב' יוצר מהסדרה לה אנו קוראים "סדרת האהבה" – א ועוד א שוה ב, א ועוד ב שוה ג, ב ועוד ג שוה ה, ג ועוד ה שוה ח. מתחילים מ-1 ו-1 והמספר הבא כל פעם הוא סכום שני המספרים הקודמים. כל סדרה כזו, בה המספר הבא הוא סכום שני המספרים הקודמים – 'סדרה חיבורית' – נותנת את היחס של חתך הזהב, ככל שמתקדמים בסדרה היחס נעשה יותר מדויק. הדוגמה הכי טובה, במספרים עד 10, היא 3-5-8, 3 ועוד 5 שוה 8 – הרמז של משיח.

מהי הבריה הכי יפה ומושלמת שה' ברא בעולם? האדם, "בצלמנו כדמותנו"[י], "בצלם אלהים"[יא]. לכן יחס 'חתך זהב' חוזר הרבה מאד ביחסי האברים בגוף. ה'חתך זהב' הכי כללי בגוף הוא חלוקת "חציו ומעלה" ו"חציו ומטה", כשהחלוקה לפי קבלה היא בטבור[יב]. התינוק ברחם ניזון מהטבור, וכשהוא נולד ומתבגר הטבור מחלק ל"חציו ומעלה" ו"חציו ומטה". אם נמדוד, שני החלקים אינם שווים – למטה הרבה יותר מאשר למעלה – אך האברים החיוניים, עיקר האדם, הם מהטבור ולמעלה. מהו היחס? בדיוק חתך זהב. אם האדם גבוה 8 – לא משנה באיזה מדה – מהטבור ולמעלה יש 3 ומהטבור ולמטה 5. זהו יחס מאד יסודי הרמוז במלה משיח.

לכך התכוונו בחלוקת שמונת פרקי המאמר. משה רבינו נקרא "איש האלהים"[יג], וחז"ל מפרשים "מחציו [מהטבור] ולמטה 'איש', מחציו [מהטבור] ולמעלה 'אלהים' [כולו גילוי אלקות, מתוך בטול מוחלט לאלקות]"[יד]. חמשת הפרקים הראשונים של המאמר, שסיימנו פעם קודמת, הם עדיין בגדר ה"מחציו ולמטה 'איש'", והיום מתחילים את שלשת הפרקים האחרונים – "מחציו ולמעלה 'אלקים'" – התכל'ס של מימוש הבטחון כדי להביא משיח.

ב. "אהיה אשר אהיה" – מאמונה לבטחון

שם הגאולה

אחרי הקדמה זו נתחיל לקרוא בפנים:

והנה אמונה ובטחון הם בסוד השם הקדוש, שם הגאולה, "אהיה אשר אהיה"[טו],

ראינו בפרקים הקודמים הרבה השוואות בין אמונה לבטחון. כעת מגיעים לדבר אולי הכי חשוב עד כה – ששני עמודי התווך של עבודת ה', אמונה בה' ובטחון בה', הם השם הקדוש של הגאולה, שהוא גם שם הלידה, לידת העם. כאשר משיח בא כל עם ישראל צריך להוולד מחדש, כמו לפני יציאת מצרים. שם הגאולה – שהוא גם שם הלידה, קשור לאשה-יולדת דווקא – הוא "אהיה אשר אהיה"[טז]. כשה' התגלה למשה רבינו לראשונה במראה הסנה, "והנה הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכַּל"[יז], משה שאל – כשעם ישראל ישאלו 'מי שלח אותך, מה שמו?', מה אומר להם? ה' השיב שיאמר "אהיה אשר אהיה" ובהמשך הפסוק נאמר "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם", רק "אהיה" אחד.

שם הגאולה אמור להורות לנו איך להביא את הגאולה. כמו שהקדמנו, מתחילים להתבונן ו'לקחת ברצינות' כל מה שלמדנו – 'נו, מה עושים עם זה? איך מביאים את הגאולה, את המשיח?!' – דבר הקשור לשם הגאולה, "אהיה אשר אהיה". תיכף נסביר למה בהמשך כתוב רק פעם אחת "אהיה". חוץ משלש הופעות אלה, שם "אהיה" לא חוזר בתנ"ך. כמה פעמים מופיע שם הוי' – שם העצם, השם הכי מקודש – בכל התורה? כל אחת צריכה לדעת... 1820 פעמים, 70 פעמים הוי', סוד פעמים הוי'. לעומתו, שם אהי' מופיע סך הכל שלש פעמים – בכל התורה וגם בכל התנ"ך. המלה "אהיה" חוזרת הרבה, אבל כשם ה' היא מופיעה רק שלש פעמים, באותו פסוק. שוב, זהו השם שהקב"ה מגלה למשה רבינו איך קוראים לו בהקשר לגאולה.

גילוי "אהיה" בסמוך לגאולה

[מביאים את רש"י, שהוא "פשוטו של מקרא", שמפרש לפי חז"ל:] "אהיה עמם בצרה זאת (בטחון, מקרוב), אשר אהיה עמם בשיעבוד שאר מלכויות (אמונה, מרחוק)" [למה ה' אמר פעמיים "אהיה"? אף על פי שזהו שם קדוש, פירושו כמו המלה "אהיה" – ה' אומר לבני ישראל (באמצעות משה רבינו) 'אני אתכם', אני אתכם בצרה זו, להוציא אתכם מארץ מצרים, כשם שאני עתיד להיות אתכם בעתיד, בכל שאר הגלויות ושעבוד מלכויות, ובעיקר בשעבוד האחרון, הגלות האחרונה שלנו, לפני ביאת משיח – גם שם "אהיה".][יח]^,[יט].

לפי רש"י, ה"אהיה" הראשון הוא עכשיו ו"אהיה" השני לעתיד. כלומר, אני תמיד אתכם, אבל עיקר גילוי שם "אהיה" – לידת כל העם מחדש – הוא לפני גאולה. העם נמצא בגלות, בצרות, וה' פתאום מופיע – אני אתכם בשביל להוציא אתכם מהגלות ולהוליד אתכם מחדש.

למה בהמשך הפסוק כתוב רק "אהיה [פעם אחת] שלחני אליכם"? לא מובא כאן, אבל רש"י מסביר שמשה רבינו טען לקב"ה: למה להזכיר להם עוד שעבוד? היהודים מספיק סובלים, כבר רדו שנים (כמו שנראה) הם בצרת גלות מצרים, ועכשיו בא זמן הגאולה. מספיק, אל תתחיל לספר להם שתהיה עוד גלות, הם לא צריכים לשמוע זאת עכשיו – הדבר רק עלול לערער את הבטחון החזק שעכשיו יוצאים ממצרים. הם לא צריכים לדעת שגאולה זו אינה אמתית ושלמה, ותבוא עוד גלות אחריה. הקב"ה אומר למשה: טוב, אני מסכים איתך – לך אני מגלה את כל האמת, האמת לאמתו, "אהיה אשר אהיה", אבל "כה תאמר לבני ישראל", לעם, רק פעם אחת, "אהיה שלחני אליכם", עכשיו אני בא ואני אתכם בשביל להוציא אתכם מארץ מצרים.

אמונה מרחוק ובטחון מקרוב

מה כתוב כאן בסוגריים? שההבדל בהרגשה בלב בין ה"אהיה" הראשון, עכשיו, ל"אהיה" השני, לעתיד לבוא, הוא בדיוק ההבדל בין בטחון לאמונה. הרגשה אמתית של "אהיה עמם בצרה זו" – אני אתכם בצרה ברגע הזה – היא בטחון. כתוב[כ] ששם אהיה רומז גם למדת האמת[כא] של ה', כי אהיה פעמים אהיה (21 ברבוע) עולה אמת (441). הרגשת האמת בהבטחת ה' שהוא אתנו – "חותמו של הקב"ה אמת"[כב] – נוסכת בנפש בטחון, ולא רק אמונה. כמו שנסביר, אמונה היתה להם כל הזמן – החידוש הוא הבטחון.

בכלל, "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים"[כג], ובפרט אמונת הנשים הצדקניות[כד]. היינו חזקים באמונה כל זמן הגלות. מה מתחדש לפני הגאולה? ה' רוצה ש'נעבור פאזה', מאמונה לבטחון שהגאולה קרובה לבוא. כך באמת קרה, כאשר משה רבינו בא ובשר על שליחות ה' כתוב "ויאמן העם"[כה] – אמונת העם בגאולה הקרובה לבוא הופכת את האמונה הקודמת שלהם לבטחון במשהו שהולך לקרות בקרוב, לא רק סיפור או שיר ערש. כתוב שבמשך גלות מצרים האמהות הצדקניות שרו לילדיהן בעריסה שיר עשר על הגואל שעתיד לבוא, להתגלות, וללהוציא אותנו ממצרים. כעת הענין הופך משיר ערש למציאות, 'הנה זה קורה', בא עכשיו. בטחון הוא מקרוב ואמונה היא מרחוק. זו התוספת כאן ללשון רש"י – בטחון בגאולה המידית, ואמונה מרחוק שגם אם ח"ו יהיה עוד שעבוד מלכויות, עוד גלות, ה' יהיה עמנו.

אם נדבר במושגים של מקיפים, יש מקיף קרוב ומקיף רחוק – המקיף הקרוב הוא הבטחון והמקיף הרחוק הוא האמונה. אמנם, בטחון אינו רק מקיף קרוב אלא פנימיות ממש, כפי שיוסבר בהמשך, לכן לא נדבר על שני מקיפים, ונסביר שהמקיף (הרחוק) הוא האמונה, וברגע שהוא מופנם – בהרגשה ש'הנה זה קורה' – הוא הופך לבטחון.

"אהיה [בטחון סביל] אשר אהיה [בטחון פעיל]"

לפני שנקרא את ההערות החשובות נמשיך למשפט הבא, שמתאים לכך שהפרק מתחיל להיות תכל'ס:

כיום עלינו להמשיך את "מקיף" האמונה של ה"אהיה" השני

בזמנו משה רבינו אפילו לא גלה להם את ה"אהיה" השני, אלא הסתפק ב"אהיה" של יציאת מצרים, שכבר התממש ב"ה. עדיין צריכים לזכור את ה"אהיה" הראשון, כמו שנסביר, אבל כעת צריכים להגיע ל"אהיה" השני, שעד כה היה אמונה, ולהפוך אותו לבטחון. אמרנו שבמצרים היתה אמונה חזקה במשך 210 שנות הגלות. בגלות שלנו יש הרבה יותר – האמונה שבזכותה תבוא הגאולה קיימה אותנו בגלות כמעט 2000 שנה, מאז חורבן בית שני. כעת, בדומה למה שהיה ביציאת מצרים, צריך להפוך את כל האמונה הזאת לבטחון חזק.

כמו שנראה, בזמן יציאת מצרים הפכו את האמונה בעיקר לבטחון סביל – וודאות שה' אתנו ושהוא הולך בקרוב להוציא אותנו ממצרים. איך? בני ישראל לא עשו יותר מדי, בכלל לא, אבל הם היו בנכונות נפשית להגאל. ה' עשה עשר מכות והוציא אותם ממצרים. אצלנו, אחרי כמעט 2000 שנות גלות – עם אמונה שהגאולה תבוא סוף כל סוף – הגיע הזמן להפוך את האמונה לבטחון פעיל, בו אנחנו מביאים את הגאולה, משתתפים עם הקב"ה. זהו ההבדל בין הגאולות.

כלומר, יחסית הגאולה ממצרים היתה בבחינת הוד, בטחון סביל, והגאולה שלנו בעיקר נצח, בטחון פעיל. לכן, לדוגמה, במאמר "באתי לגני" על הגאולה מדבר הרבי הקודם בעיקר על ספירת הנצח, ומסביר שענינה "בזבוז האוצרות" – שהמלך לוקח את כל אוצרותיו שהיו גנוזים במשך דורות רבים ומבזבז הכל על חיליו כדי שינצחו במלחמה. ה' נותן לנו את כל הגילויים כדי שנביא את הגאולה, מתוך בטחון פעיל – "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כו]. את הכל מקבלים מלמעלה, אבל – בשונה מגאולת מצרים – הוא נותן לנו די כח כדי שאנחנו, החילים שלו, נפעל להבאת הגאולה.

שוב, עכשיו עלינו להגיע ל"אהיה" השני. אז, הגילוי למשה רבינו, היה מרחוק-מרחוק – אלפי שנים לפני ביאת משיח. ה"אהיה" הראשון אז היה בטחון והשני אמונה. עכשיו, כשממש מתקרבים לקץ המשיח, העבודה היא המשכת ה"אהיה" השני והפיכתו לבטחון, חזק בהרבה מהבטחון שהיה ביציאת מצרים.

משיח חייב לבוא היום!

([מהו ה"אהיה" השני כפי שכתוב בתורה? האמונה שלוותה אותנו במשך כל הגלות:] האמונה הפשוטה של כל בית ישראל בביאת המשיח [אמונת כל מאמין במשפט:] – "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא" – [מה הפשט?] כלומר שהנני מחכה לו ומאמין [עדיין בגדר אמונה.] שיכול לבא בכל יום והלואי שיבוא היום, אך ללא בטחון גמור שודאי יבוא היום)

מהו מקיף של אמונה מרחוק? קודם הכוונה היתה שהדבר רחוק, יקרה בעתיד הרחוק. באמירת "אהיה עמם" עכשיו, אני כבר מתחיל להוציאם ממצרים – "אתחלתא דגאולה", כפי שנסביר – "אשר אהיה עמם" בעוד הרבה זמן, המקיף הרחוק התיחס לזמן רחוק. אבל יתכן מקיף רחוק שאינו אמונה לטווח רחוק דווקא, אלא אמונה בדבר שלא בהכרח יקרה עכשיו – אני מאמין באמונה שלמה שיכול לקרות היום, ואפילו מחכה ומתפלל שיקרה היום, אבל לא בטוח שיקרה היום. החיוב שיקרה היום אינו חלק מהאמונה. זו נקודה מאד חשובה.

הרבי הרבה לדבר על 'עכשיו' – 'משיח נאו' – והדבר עורר התנגדות אצל הרבה רבנים. יש אפילו מושג 'דחיקת הקץ'[כז] – 'מה אתה דוחק את הקץ?! תן לה' לפעול לפי סדר הזמנים שלו, בקצב שלו. מה אתה דוחק אותו?!'. רבים טענו-טוענים – כולנו, מאז ומתמיד, רוצים שמשיח יבוא היום, וגם מאמינים שיכול לבוא היום. דווקא בחב"ד לא אומרים את יג עיקרי האמונה בסוף התפלה בכל בקר, אבל יש הרבה יהודים טובים, יראים ושלמים, שכל בקר אומרים את יג עיקרי האמונה. והעיקר הוא האמונה בביאת המשיח, העיקר ה-יב – שגם הפך לניגון חסידי – בו אומרים "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הרבי הסביר, וכולם יסכימו, שאין הפירוש שבכל יום אני מחכה שיבוא עוד אלף שנה, אלא מחכה שיבוא היום, אבל רק מחכה, ללא תחושה שהמשיח חייב לבוא היום – "אף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא [היום]", אני רוצה ומחכה שיבוא היום, אבל אין הכרח שכך יקרה.

הרבי הפך זאת לאמונה שהמשיח חייב לבוא היום – זהו כבר בטחון חזק, לא רק אמונה. כמסופר בגמרא[כח] – ומבואר באריכות בפרקים הבאים – שרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח מתי יבוא והוא ענה "היום!". כאשר עבר היום והוא לא בא ריב"ל חשב שהמשיח שקרן ואליהו הנביא נזקק לתרץ לו – נשאיר זאת ללימוד הפרק הבא. בכל אופן, משיח אומר "היום", צריך בטחון שהוא אכן יבוא היום, לא מחר – אבל נדרש בטחון פעיל, בטחון שבבחינת "בכל מאדך" (כנ"ל), כדי שהדבר יקרה. זהו החידוש של הרבי, שלא כולם מסכימים עמו שצריך לנסוך בלב בטחון גמור שודאי משיח יבוא היום. האמונה מסתפקת ברצון וציפיה שיבוא היום. ברגע שהוא חייב לבוא היום, והדבר גם תלוי בי – זהו בטחון פעיל. אפשר לומר שהוא חייב לבוא היום בבטחון סביל – משה רבינו מבטיח שהוא יבוא, כמו אז, ואני מקבל זאת. אבל אצלנו הבטחון צריך להיות בבחינת "בכל מאדך", התאמצות חזקה והשקעת כל כחות נפשו במבצע הבאת המשיח, כדי שיבוא היום. זהו יסוד היסודות כאן.

ידוע שלפני השינה יהודי עושה חשבון נפש: מה עשיתי היום – מצוות או חלילה עבירות? מבשורת הרבי צריך לעשות חשבון נפש רק על דבר אחד – אפשר גם באמצע היום, לא רק לפני השינה – האם היום השקעתי את כל הכחות שלי בהבאת המשיח?! כמו שהרבי היה אומר, "קער א וועלט היינט", צריך להפוך את העולם היום, לא מחר. "להפוך את העולם" היינו להכין ולהכשיר אותו ככלי לקבל את הגאולה, את המשיח.

שתי חוויות הכרחיות: צעקת "עד מתי?" והרגשת "עד דֹדים"

[אם כן, עבודתנו היום היא המשכת מקיף האמונה של ה"אהיה" השני, לא רק כמקיף קרוב, אלא] ב"פנימיות" הבטחון של ה"אהיה" הראשון [יתכן שזהו תירוץ פנימי להסכמת ה' עם משה רבינו, לומר רק את ה"אהיה" הראשון, כי כשיבוא זמן ה"אהיה" השני יצטרכו להמשיכו בפנימיות, בדוגמת ובאמצעות ה"אהיה" הראשון.] (לבטוח ודאי שהגאולה השלמה קרובה לבא – [כלשון הפסוק בתהלים, שאומרים בקבלת שבת:] "כי בא כי בא"[כט] [כאן אין משמעות הכפל שאחד מקרוב והשני מרחוק, אלא להיפך – הדגשה שבא עכשיו, היום, לא בעתיד אלא בהוה.]

מה הולך בראש שלי? איך אני יכול להיות כל כך בטוח שמשיח ממש קרוב לבוא עכשיו? ההרהור שלי עובד בשני כיוונים הפוכים גם יחד:

– כי כשל כח הסבל מחד גיסא [אי אפשר יותר לסבול את הגלות. הראשון בארבעה לשונות של גאולה, לפי הסדר, הוא "והוצאתי אתכם מתחת סבלֹת מצרים"[ל]. גדולי הצדיקים[לא] הסבירו שאוציא אתכם מהכח הנפשי לסבול עוד רגע את גלות מצרים. כשמגיע הרגע שאי אפשר לסבול יותר – זהו זמן הגאולה. זו גם משמעות הפסוק "כשל כח הסבל"[לב] – אי אפשר לשאת יותר, כמו סבל הכושל תחת משאו הכבד.],

הרבי צעק 'משיח נאו', ואנחנו מנסים להבין מה הולך בראש בצעקה כזו. אפשר לצעוק כל מיני סיסמאות, מהשפה ולחוץ – אבל הן לא שוות הרבה (כמו שהרבי עצמו אמר בשיחה המפורסמת של כ"ח ניסן). כדי שנצעק באמת עלינו להרגיש שני דברים: הראשון, תחושה שאי אפשר לסבול עוד רגע את הגלות. איך חסיד יאמר זאת? 'איני יכול לסבול עוד רגע את העלם והסתר האלקות', את ה"אכן אתה אל מסתתר"[לג] ואת "אסתר מן התורה מנין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'[לד]"[לה], הסתר כפול ומכופל. כעת הולכים לקרוא להיות מגלת אסתר – גילוי ההסתר[לו]. כשההסתר כפול כבר אי אפשר לסבול – זהו סימן שהגאולה קרובה. מאחד שיכול לסבול את המצב – יש לנו מדינה וכו' – לא יצמח משיח, אין בטחון פעיל בביאת משיח. צריך קודם כל לא לסבול את המצב הנתון.

ומאידך גיסא [הדבר השני בדיוק הפוך:] תחושת ביאת עת דודים מתעוררת בקרבנו [כמו בחור ובחורה שמגיעים לפרקם ויש התאהבות, כמו יעקב ורחל אמנו – יש 'אהבה ממבט ראשון' ויש הרגשה שהגיעה "עת דֹדים"[לז]. ממש דבר והיפוכו שצריך להרגיש יחד בראש. מחד, לא יכול לסבול זאת יותר. אם מדברים על רווק ורווקה – איני יכולה לסבול עוד רגע להיות רווקה – ועם זאת פתאום יש הרגשה ש'הנה זה קורה' כי עת דודים הגיעה. הגאולה נקראת "עת דֹדים" – "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד"[לח]. פסוק חשוב, שיש לנו ניגון עליו – ודאי אתן מכירות. מנהג אנ"ש בזמן האחרון גם לשיר אותו תחת החופה. זו תחושה של כלה.]

כדי שההרגשה שמשיח חייב לבוא היום תהיה אמתית צריך את שני הדברים יחד. מצד אחד, אי אפשר לסבול את המצב יותר, אפילו שניה אחת. מצד שני, מרגישים ה"עת דֹדים". הרבי אמר לצעוק "עד מתי?!". לכאורה הפשט של "עד מתי" הוא בדיוק הדבר הראשון – 'איני יכול לסבול את המצב יותר, עד מתי?!' – אבל הסוד ש"עד" ראשי תבות "עת דֹדים", עת דודים הגיעה. בעת דודים אנחנו הכלה – לא רק החתן מתחתן, אלא גם הכלה, ואדרבא, היא העיקר.

"'זכו' אחישנה" מכח ה"זכר ליציאת מצרים"

[אם עת דודים הגיעה, הכלה מתעוררת במלוא המרץ וההתעוררות לעשות כל אשר ביכלתה לגמור את השידוך בכי טוב:] ברצון עז לפעול את חלקנו אנו בשלבי תהליך הגאולה בבחינת "זכו – אחישנה"[לט] דוקא [תלוי בנו. מהו ה"זכו"? שעם הבטחון הפעיל שלנו אנחנו עושים כל אשר ביכלתנו, ובכך גופא מחישים את הגאולה.])

[אז נזכה לקיום הפסוק במיכה הנביא. כמה שוה מיכה? בטחון – כנראה שהוא נביא של בטחון. הוא אומר את פסוק ההבטחה:] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[מ].

מה הפסוק רוצה לומר? למה צריך להשוות את הגאולה העתידה לגאולת מצרים? לפי הפירוש בחסידות[מא], הפסוק מלמד שנפלאות הגאולה העתידה – גאולת משיח, שצריכה לקרות עכשיו – הן "אראנו נפלאות" גם ביחס לכל הנסים והנפלאות שהיו ביציאת מצרים, 'פלאי פלאות'. בכל אופן, רואים שיש זיקה בין הגאולה העתידה לגאולת מצרים (עם כל היות הגאולה העתידה מופלאה יותר ויותר מיציאת מצרים).

מכיון שגאולת משיח נפלאה הרבה יותר מגאולת מצרים, יש מחלוקת בחז"ל[מב] האם אחרי ביאת המשיח עדיין נזכור גם את גאולת מצרים. ההלכה היא שכן – יציאת מצרים תהיה טפלה, אך עדיין צריך לזכור אותה. כאן יש הסבר פנימי לכך – המעבר לבטחון בגאולה הנוכחית הוא בזכות זכרון יציאת מצרים. כלומר, כשמגיע זמן ה"אהיה" השני, ורוצים להפוך את האמונה בגאולה לבטחון, צריך לזכור היטב את ה"אהיה" הראשון – איך במצרים האמונה המצטברת שלנו, במשך 210 שנים, הפכה לבטחון – כדי שגם אצלנו יקרה אותו הדבר, והאמונה שהצטברה במשך אלפים שנה תעבור פאזה. באמת האמנו, "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", אבל עכשיו צריך להפוך את האמונה לבטחון, ואפילו יותר מהבטחון שהיה ביציאת מצרים – לא רק בטחון סביל אלא בטחון פעיל, שהוא העיקר.

לא כתוב כאן בפירוש, אבל נשים לב ששתי המלים "זכו" וזכרון הן מלשון זך, להזדכך. בפירוש כתוב ש"זכו" לשון הזדככות, אבל גם בשרש זכר ה-ר היא "לתפארת הלשון"[מג] ועיקר השער הוא זך. כל המצוות שלנו הן "זכר ליציאת מצרים", ואם זוכרים טוב זוכים שהאמונה תהפוך לבטחון, כמו אז וביתר שאת. זהו הקשר בין "זכו 'אחישנה'" ל"זכר ליציאת מצרים". אם כן, בשביל להביא את הגאולה באופן של "זכו 'אחישנה'" צריך לזכור הרבה את יציאת מצרים.

בזכות ההתקשרות לזכרון הבטחון שהיה לנו בזמן יציאת מצרים – [איך בא אז הבטחון לידי ביטוי? מעבר ל"ויאמן העם" לבשורת הגאולה מפי משה – כשהאמונה הפכה להרגשה שהגאולה קרובה, בטחון סביל – כתוב ביציאת מצרים:] "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"[מד] [פסוק בתחלת ירמיהו. בתחלת הפסוק גם מופיע זכרון – "זכרתי לך חסד נעוריך אהבה כלולֹתיך". ה' זוכר תמיד את מסירות נפשנו לצאת למדבר, ללכת אחריו בארץ לא זרועה, כמו כלה אחרי החתן שלה, מתוך אהבה רבה והתעוררות עת דודים. ה' זוכר זאת, וגם אנחנו צריכים לזכור, ואז הופך להיות "זכו 'אחישנה'".] – שבזכות זו זכינו [אז] לנסים גלויים, גלוי שם הוי' ב"ה שלמעלה מן הטבע לגמרי[מה] [תיכף נלמד את ההערה שמסבירה מה הכוונה.], כך נזכה להגיע לבטחון גמור בביאת המשיח "נאו". ובבא הבטחון באה "אתחלתא דגאולה"[מו] [הבטחון אצלנו הוא עצמו תחלת הגאולה.], ועל כן [היות שהבטחון גם בזכות ה"זכר ליציאת מצרים", זכרון הבטחו בה' ומסירות הנפש ללכת אחריו שהיו אז,] תזכה יציאת מצרים להיזכר [להיות בתודעה שלנו תמיד.] אף לימות המשיח[מז] [כפי שאומרים בהגדה של פסח – מצוטט כאן בהערה י. גם בימות המשיח אנחנו זוכרים את יציאת מצרים, כי בגאולה האחרונה ה"זכר ליציאת מצרים" פעל אצלנו את הבטחון, החזק והפעיל, בביאת משיח.].

ג. רמזי אמונה ובטחון

הסדרה הלינארית של אמונה ובטחון

נחזור להערות שלא קראנו. הערה א בפרק היא חשבון יפה. כל המאמר עוסק אמונה ובטחון, וכעת מקשרים זאת גם לשם יציאת מצרים, "אהיה אשר אהיה":

כאשר נבנה טור חשבוני [ב'טור לינארי' יש הפרש קבוע בין מספר למספר בסדרה. בסדרה ריבועית (או סדרה בחזקה יותר גבוהה) הדילוגים עצמם משתנים לפי סדר קבוע, אבל אם הדילוג קבוע זו סדרה לינארית בלועזית, הסדרה הכי פשוטה.]

נתבונן בשני עמודי התווך שלנו, אמונה ובטחון – בגימטריא 102 ו-75 – כאשר עושים מהם טור לינארי: על כמה מספרים עלי לדלג ביניהם? ההפרש הפשוט בין אמונה ל-בטחון? הוא 27, אבל במונח 'דילוג' הכוונה, פעמים רבות, לסכום המספרים עליהם דלגתי, כלומר, למספרים שבין הקטן והגדול, בלי לכלול אותם עצמם. בהפרש של 27 בין אמונה ל-בטחון נכלל אמונה, המספר האחרון, אבל הקפיצה- הדילוג – כמו משיח, "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[מח] – היא על 26 המספרים שביניהם, אחד פחות. 102 הוא כבר היעד, וכאן סופרים "עד ולא עד בכלל" – 76, 77, 78 וכו' עד 101 – 26 מספרים. זהו דילוג פנימי, בו מונים את המספרים שבין הראשון לאחרון. אם הדילוג כולל את היעד, "עד ועד בכלל", הוא כבר נקרא דילוג כולל. לפעמים מחשבים גם את שני הצדדים, ממספר עד מספר כולל שניהם – מ-75 עד 102 יש כח מספרים – זהו דילוג מקיף. הדגשנו כאן את 26 כי כולנו יודעים שהוא שם הוי', סימן שיש בטור הזה כח מסוים של שם הוי', כאשר כל פעם קופצים על 26 מספרים.

בהגיון פשוט, ההפרשים הם תמיד 27 – כדי לחשב את המסר הבא/הקודם צריך להוסיף/לחסר 27. מה המספר לפני 75? 48. ומה לפניו? 21. המספר ההקודם הוא כבר שלילי, מינוס, לכן איננו מחשיבים אותו כעת. הטור הלינארי החיובי, שנותן בטחון ואמונה, מתחיל מ-21, סוד שם אהיה. לכן כתבנו הערה זו כאן, במקום בו מבואר שאמונה ובטחון רמוזים בשם הגאולה "אהיה אשר אהיה". הסדרה הפשוטה ביותר שנותנת גם אמונה וגם בטחון מתחילה משם אהיה וכל פעם מדלגת על שם הוי' – יש פה קשר בין שם אהי' לשם הוי'.

אמונה ובטחון בארבע רמות המספר

נראה עוד משהו יפה: אמונה במספר קטן גם שוה בדיוק 21. כלומר, סדרה זו מתחילה מ-אמונה במספר קטן – שם אהיה הוא אמונה.

נעשה עוד חשבון: כמה שוה כל הבטוי "אהיה אשר אהיה" במספר קטן? בדיוק 30. כמה שוה בטחון במספר קטן? גם 30. כלומר, במספר קטן בטחון שוה את כל הבטוי "אהיה אשר אהיה", ו-אמונה במספר קטן שוה אהיה במספר הרגיל. אם כן, יש בשם "אהיה אשר אהיה" רמזים יפים גם לאמונה וגם לבטחון.

בין המספר הרגיל, הגימטריא הרגילה, שנקראת בספרי הקבלה 'מספר הכרחי', למספר הקטן, יש עוד סוג חישוב – 'מספר סדורי', בו מחשבים כל אות לפי מיקומה באלף-בית, לפי הסדר מ-1 עד 22. אמונה במספר סדורי שוה 39, שבמספר הרגיל הוא טל, "הוי' אחד" (ב"הוי' אחד" כל האותיות הן עד י, ולכן הוא שוה 39 גם במספר סדורי). כמה שוה בטחון במספר סדורי? גם 39. דווקא במספר סדורי אמונה ו-בטחון שוים. תופעה יפה, שכבר הזכרנ בכמה שיעורים[מט]. במספר הרגיל אמונה יותר מבטחון, אבל במספר סדורי – צמצום ראשון – הם בדיוק שוים, טל-טל, "הוי' אחד"-"הוי' אחד". במספר קטן בטחון הוא 30 ו-אמונה 21 – מתהפך, בטחון גדול מאמונה. אחר כך, אם מצמצמים אותם עד מספר קטן מספרי אחרון, הכל מצטמצם ל-3, כל אחד הוא 3 ("שלשה מי יודע... שלשה אבות" – את האמונה והבטחון יורשים מהאבות, וכן בסוד "תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה"[נ]).

ארבע הרמות האלה הן כנגד אבי"ע[נא] – המספר ההכרחי של המלה בעולם האצילות, מספרה הסדורי בעולם הבריאה, מספרה הקטן בעולם היצירה ומספרה הקטן המספרי בעולם העשיה. ירידה של כל עולם היא צמצום: באצילות אמונה היא 102, החשבון הרגיל; בבריאה היא 39; ביצירה 21; ובעשיה 3. מה לגבי בטחון? באצילות 75; בבריאה כבר 39 – בדיוק כמו אמונה; אחר כך עוד צמצום, דווקא בעולם היצירה היוצרות מתהפכות, ו-בטחון עולה 30 שמעל 21; בעולם היצירה, בו הרגש, הבטחון חזק מהאמונה; בעולם העשיה שוב 3, הם שוים. אפשר לעשות הרבה חשבונות יפים כאשר בודקים מלה בארבעת העולמות, כשכל פעם הצמצום הוא יותר גדול. ולסיכום:

                                        אמונה         בטחון

אצילות מספר הכרחי          102    75

בריאה  מספר סדורי            39      39

יצירה   מספר קטן              21      30

עשיה    מספר קטן מספרי              3        3

רמזי סדרת אמונה ובטחון

נמשיך בהערה:

ע"פ ה"דלוג" מבטחון (עה) לאמונה (קב) – "דלוג פנימי" של כו, שם הוי' ב"ה – תהיה ראשית הטור אהיה, והוא יכלול [בהמשך] את יוסף וכן משה (וכן עקיבא, אליעזר, שמשון ועוד), [הופעת יוסף ומשה בטור רומזת לפסוק:] בסוד "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[נב] [אחד הפירושים[נג] הוא שמשה לוקח את עצמות יוסף בשביל מדת הבטחון. כי, כפי שלמדנו כמה פעמים[נד], יוסף הצדיק הוא המצטיין בכל התורה בבטחון עצמי מתוקן[נה]. משה, שבפני עצמו הוא אמונה, לקח את עצמות יוסף כדי לזכות לבטחון הנחוץ להבאת הגאולה.].

סכום כל הטור [מ-אהיה] עד משה עולה טל (אמונה, בטחון, משה במ"ס), פעמים אין (תענוג במ"ס) וד"ל [הכחות הנפשיים שכנגד שני הראשים העליונים של הכתר – שניהם בפרצוף עתיק, פנימיות הכתר – הם אמונה ותענוג. אמונה במספר סדורי היא טל ו-תענוג הוא אין, וכשמכפילים אותם מקבלים את כל הטור מ-אהיה עד משה.].

הערה זו היתה שעשוע של גימטריא.

ד. גאולת מצרים בזכות האמונה; הגאולה העתידה בזכות הבטחון

"אהיה אשר אהיה" – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה

נסתכל בהערה ג, שמתייחסת לפירוש רש"י על "אהיה אשר אהיה" – "אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכויות", בטחון מקרוב ואמונה מרחוק (שכעת הגיעה הזמן לעשות גם אותה קרובה):

ידוע בספה"ק שג' תבות "אהיה אשר אהיה" מרמזות לג"ר, כח"ב [כתוב ששלש המלים "אהיה אשר אהיה" הן כנגד שלש הספירות הראשונות, אך לא תמיד כתוב באיזה כיוון – מלמעלה למטה, כתר-חכמה-בינה, או שמא מלמטה למעלה, בינה-חכמה-כתר.]. נמצא [לפי שני הפירושים.] ששני השמות "אהיה" הם בכתר ובבינה [ה"אשר" הוא תמיד באמצע, בחכמה.] (ולפעמים מבואר בדא"ח דהיינו בכתר ובבינה דעתיק [בפנימיות הכתר.], ודוק [פחות משנה לנו כרגע.]).

לפי פרש"י, ע"פ חז"ל, "פשוטו של מקרא", שפנימיות סודו מתבאר בפרק זה [כל הפרק התייחס לאופן בו רש"י מפרש, שה"אהיה" הראשון הוא על הגאולה הקרובה והשני על הגאולה הרחוקה – הראשון בטחון (מקרוב) והשני אמונה (מרחוק). למדנו[נו] ששרש הבטחון במוחין הוא הבינה. אם כן, ה"אהיה" הראשון – "אהיה עמם בצרה זו", בטחון בגאולה מקרוב – שייך לבינה. מכיון ש"בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[נז], יש כאן שייכות לנשים צדקניות בזכותן יצאנו ממצרים. אבל האמונה ב"אהיה" העתידי באה בנפש מהכתר, מקיף רחוק – אמונה, רדל"א, המדרגה הכי גבוהה בכתר. אם כן, לפי "פשוטו של מקרא" ברש"י ה"אהיה" הראשון הוא הבינה והשני הוא ה"כתר".], הסדר הוא מלמטה למעלה, דהיינו שה"אהיה" הראשון מכוון כנגד הבינה (מקום גלוי הבטחון – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[נח] [כפי שלמדנו בפרק הקודם.]) ואילו ה"אהיה" השני מכוון כנגד הכתר (אמונה פשוטה – מקיף הרחוק – [איך אני יודע שאמונה היא מרחוק? פסוק חשוב, שלא היה כתוב בפנים:] "עצות מרחוק אמונה אמן"[נט] [אמונה היא עצה מרחוק. שייך לשנה זו, תשע"ט, תהא שנת עצה טובה. העצה היא "מרחוק", אך כדי שתהיה טובה – בטחון אותיות "חן טוב"[ס] – צריך להפוך אותה ל'מקרוב'.]). אך בדרך כלל בספה"ק הסדר הוא מלמעלה למטה, ה"אהיה" הראשון בכתר והשני בבינה,

זו דוגמה חשובה ויפהפיה להבדל בין נגלה לנסתר: לפי הנגלה – פירוש הגמרא המובא כאן ברש"י – הסדר הוא מלמטה למעלה, פשט. אבל לפי נסתר, כמפורש בדרך כלל בספרי הקבלה עצמם[סא], הסדר הוא מלמעלה למטה. כלומר, נסתר הוא אור ישר ונגלה הוא אור חוזר.

השלמת שני הפירושים

יש כלל גדול, שהרבי חוזר עליו הרבה פעמים, שכאשר יש פירושים שונים – ואפילו הפוכים – לאותו פסוק בתורה, הם חייבים להיות קשורים אחד לשני, הם לא סותרים, ואדרבא, הם משלימים. איך אפשר לקחת את פירוש הקבלה, ששם "אהיה" הראשון הוא בכתר-אמונה והשני בבינה-בטחון, ובכל זאת להתאימם לדברי רש"י וחז"ל – שה"אהיה" הראשון הוא גאולת מצרים והשני הוא הגאולה העתידה? כפי שכתוב כאן (ובעצם כבר הסברנו):

והיינו שעל פי הסוד (הפרוש בספה"ק) העיקר תלוי באיזו זכות ועבודה פנימית זכו בנ"י ל"אהיה עמם וכו'". ביציאת מצרים עיקר הזכות היתה [לא מצד הבטחון אלא] מצד האמונה הפשוטה במשך רדו שנות הגלות [שהאמהות שרו לילדים שירי ערש שמשיח בא. עד כאן הסברנו שהאמונה של 210 שנה הפכה להיות בטחון מקרוב, אחרי ששמעו את בשורת הגאולה מפי משה. אך אפשר לפרש שה"אהיה" הראשון הוא האמונה שהאמינו כל משך ה-210 שנים, עליה כתוב "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים". אם כן, ה"אהיה" הראשון של יציאת מצרים הוא אמונה, ואמונה היא כתר.], כדלקמן בפנים [בפסקה הבאה.].

[ואיך נפרש את ה"אהיה" השני?] אך לע"ל עיקר הזכות תהיה מצד הבטחון החזק המתבטא במעשה בפועל להחיש את הקץ וד"ל [כפי שעוד יוסבר בהמשך.].

את כל הנתונים כבר אמרנו, השאלה איך לחבר את המרכיבים. אפשר בהחלט לומר שבזכות האמונה באה גאולה מצרים. הדבר שייך גם להבדל שאמרנו – ולא כתוב כאן – בין הבטחון הסביל לבטחון הפעיל. היות שזכות הגאולה ביציאת מצרים היתה האמונה 210 שנה, הבטחון היה מטעם האמונה ובדומה לה – בטחון סביל. אבל הזכות של משיח היא הבטחון בעצם, בטחון פעיל – "עשו כל אשר ביכלתכם". אפשר היה לומר גם על משיח, שיבוא בזכות 2000 שנות אמונה – שיהודים לא אבדו את אמונתם במשך 2000 שנה. אבל כעת אומרים יותר קיצוני – יפה מאד, באמת האמונה החזיקה אותנו 2000 שנה, אבל לא בזכותה יבוא משיח. אפשר לפרש שבזכות האמונה שהיתה במצרים – בא אז משיח. ברגע שמשה רבינו אמר את ה"אהיה" הראשון – האמונה הפכה לבטחון סביל. אבל זכות משיח אינה שהחזקנו מעמד עם אמונה אלפים שנה – חיוני, אבל לא הזכות בה תלויה ביאת המשיח – אלא בזכות שלפני ביאת משיח עוברים לבטחון פעיל, "עשו כל אשר ביכלתכם". לפי זה, ה"אהיה" הראשון, של יציאת מצרים, הוא כתר, וה"אהיה" השני, שהוא בטחון פעיל, הוא בינה. זהו הפירוש על פי הקבלה, מלמעלה למטה. הפירוש לפי הפשט הוא מלמטה למעלה – בזמן יציאת מצרים היה בטחון קרוב וביאת משיח היתה בגדר אמונה, לעתיד הרחוק.

ה. גילוי שם הוי' דלעילא ביציאת מצרים

שם הוי' דלתתא ושם הוי' דלעילא

הערה ח בפרק עוסקת בגילוי שם הוי' ב"ה, ממנו נמשכו ביציאת מצרים הנפלאות שלמעלה מן הטבע לגמרי. בתחלת פרשת "וארא", לפני ארבעת לשונות הגאולה, כתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם"[סב]. הרמב"ן מסביר שכל נפלאות מצרים הם שידוד הטבע, שלא התגלה לאבות, והתגלה רק בנסי יציאת מצרים, ועוד יותר כאשר ה' אמר בהר סיני "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[סג]. "בשמי הוי' לא נודעתי להם" אין הכוונה לשם הוי' של בריאת העולם, אותו ידעו האבות, אלא לשם העצם של ה'. חשוב בשבילנו להבין זאת, והדבר מוסבר כאן בהערה ח:

ככתוב [בתחלת פרשת "וארא", לפני ארבעת לשונות הגאולה.] (שמות ו, ב-ג): "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם". אך עתה "... והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... וידעתם כי אני הוי'..." (שם ו-ז) [תחלת וסיום לשונות הגאולה הם "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" ו"ולקחתי אתכם לי לעם וידעתם כי אני הוי'". מתי ה' לוקח אותנו? במתן תורה[סד], "כי לקח טוב נתתי לכם"[סה]. מה ש"לא נודעתי להם" מתגלה לכם בסוף יציאת מצרים, במ"ת – ההתגלות של שם הוי' האמתי, "וידעתכם כי אני הוי'".].

ועפ"י פרש"י: "לא הודעתי אין כתיב [שהרי שם הוי' כן מופיע אצל האבות.] אלא נודעתי [עם נ, לשון נפעל.] – לא נכרתי להם במדה אמיתית שלי וכו'" [שהרי הבטחתי להם להוציאם ממצרים ולא עשיתי זאת עדיין. זהו ההסבר לפי רש"י בפשט, אבל בפנימיות הכוונה שהיה גילוי שם הוי' דלתתא, אבל לא גילוי עצמי של שם הוי' דלעילא:]

מבואר בדא"ח ששם הוי' שנגלה לאבות היה שם הוי' דלתתא אשר הוא מקור להתהוות העולמות, דהיינו הוי' מלשון מהוה העולמות [כתוב בתניא, בשער היחוד והאמונה[סו], ששם הוי' הוא לשון מהוה – פירוש י-ה-ו-ה. ה-י, שלכאורה על שם העתיד, היא הרבה פעמים פעולה תמידית, כמו "ככה יעשה איוב"[סז] – כתוב "יעשה", והכוונה שעושה כך בקביעות. ככה מסבירים לגבי פשט שם הוי', שה' מהוה את העולמות כל הזמן, כל רגע תמיד, "המחדש בכל יום – ובכל רגע – תמיד מעשה בראשית"[סח]. זהו שם הוי' דלתתא, שלפי ההסבר כעת יש לו פירוש – לשון התהוות. את אותו שם האבות קבלו וידעו. אדרבא, הם עבדו את שם הוי' הזה – המהווה את העולמות תמיד. אז מהו שם הוי' שלא נודע להם, אלא רק ביציאת מצרים ומתן תורה?],

אך שם הוי' דלעילא שהוא שם העצם (עיין בפרוש ראב"ע [שהוא פשטן.] ל"הוי', הוי'" שבי"ג מדה"ר [מהו הכפל "הוי' הוי'"? מסביר בפשט האבן עזרא[סט] שהשם השני הוא לשון מהוה, שם הוי' עם פירוש, אבל השם הראשון הוא שם העצם של הקב"ה, שאין לו פירוש כלל, למעלה מטעם ודעת לגמרי, והוא שנתגלה ביציאת מצרים ומתן תורה. חשוב לציין את דברי אדמו"ר הזקן – 'נאך אמאל מתן תורה וועט ניט זין' (שוב לא יהיה מתן תורה) – לעתיד תתגלה פנימיות השם שהתגלה אז בחיצוניות, אבל לא יהיה גילוי של עוד שם.]) לא נתגלה לאברהם יצחק ויעקב, ונגלה רק לבנ"י במ"ת, לאחר צריפתם בכור הברזל של מצרים [על ידו הזדככו – פירוש המלה "זכו", כנ"ל – והיו ראויים למה שאבות העולם לא היו ראויים לו עדיין, לקבל את גילוי שם הוי' דלעילא, שם העצם.].

שם הוי' זה, שהוא שם העצם אשר אין לו פרוש, הוא למעלה מלהיות מקור להתהוות העולמות [לא שייך לבריאה בכלל.], ולכן אי אפשר לדעתו מתוך התבוננות בטבעי מעשה בראשית [איך אברהם אבינו גילה את ה'? הוא התבונן בפלאי הטבע. יש מצוה גדולה להתבונן בטבע, כלשון הפסוק באיוב, "עמֹד והתבונן נפלאות אל"[ע]. אבל כל כמה שמתבוננים אפשר להגיע רק לגילוי שם הוי' ששייך לעולם, ולא לשם העצם שאין לו קשר לעולם.],

[יש לכך משל מאד יפה:] כמשל המתבונן בציור נפלא, אשר יכול לדעת מתוך הציור שהאומן שעשאו היה בודאי חכם מופלג בחכמת הציור [כאשר רואים ציור פלאי פלאים, יפהפה, אפשר להבין שהציר שצייר אותו הוא האמן הכי גדול בציור בעולם.], אך לא יכול לדעת מהתבוננותו בציור אם האומן שצירו הינו חכם מופלג גם בחכמות אחרות שאינן שייכות כלל לענין הציור עד שהציור לגביו הוא דבר של מה בכך [אולי אותו חכם שעשה את הציור המופלא שלפני עשה אותו רק בתור תחביב בזמנו הפנוי, ובעצם בשבילו כל הציור הוא כלאחר יד.].

מה בכך

יש ביטוי[עא] שעשרה מאמרות בהם נברא העולם הם "מילין דהדיוטא", כמו שיחת חולין של חכם, שאמנם צריכה לימוד[עב], אבל היא אינה עיקר חכמתו. גם כאן, יש חכם מופלא בכל החכמות, גם בציור – כמו בצלאל שעשה את המשכן, שקוראים עליו בפרשות אלה – אבל יחסית לעצם החכמה שלו, ה"קדש" שלו, היא אינה תופסת מקום, על דרך ההבדל בין עשרת הדברות לעשרה מאמרות, עשרה מאמרות, שהן "מילין דהדיוטא", הן כאילו דבר של מה-בכך.

יש הרבה דברים מופלאים ביותר, אבל כמה שהם מופלאים הם 'מה בכך'. 'מה-בכך' הוא ניב יפה בעברית. כמה שוה מה בכך? 87. כתוב "תלה ארץ על בלימה"[עג], בגימטריא בראשית, ורק "בלימה" עולה 87, מה בכך. בקבלה מדובר על "עשר ספירות בלימה"[עד] – הכל מה בכך ביחס לה', הכל "בלימה". שוב, הגם שזהו צייר מופלא – יתכן שכל חכמת הציור אצלו היא דבר של מה בכך.

התגלות "בעל הבירה" – הוי' דלתתא, יציאת מצרים ומתן תורה – הוי' דלעילא

כך האבות שידעו את ה' מצד התבוננותם במע"ב (כמובא במדרש לגבי אברהם אע"ה במשל לאדם שראה בירה דולקת ואמר אפשר לבירה בלא מנהיג וכו' [וכך הוא גלה את ה' – "הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו 'אני הוא בעל הבירה'"[עה]. הוא הכיר את ה' מתוך התבוננותו בעולם, הדירה שלו, הארמון שלו – זו התגלות שם הוי' דלתתא, כבמשל הציור המופלא. אבל מי הוא אותו חכם בעצם? אי אפשר לדעת מתוך הציור שלו.]) לא נודע להם שם הוי' דלעילא כמשדד מערכות הטבע [כדברי הרמב"ן, שה' שולל את אדני הקיום של הבירה (חוקי הטבע).], ונודע לבניהם ביצ"מ ומ"ת.

יתכן שיש רמז דק בכך שראה "בירה דולקת". ה' מתגלה אליו – "אני הוא בעל הבירה". אפשר להמשיך לשאול – אז למה הבירה שלך דולקת, עולה באש? יש כאן רמז, שכמו שה' הוא "בעל הבירה" הוא גם משדד את אותם חוקי טבע שמקיימים את הבירה שלו. אם נחזור לאומן המופלא עם הציור שלו – אם בגלל איזו חכמה אחרת, הרבה יותר רמה ונשגבה מחכמת הציור, הוא צריך לשרוף את הציור הזה – יש לו סבה, הדבר טוב למשהו אחר, הרבה יותר רם ונשא – הוא יעשה זאת. לכן, כאשר ה' משדד את הטבע ונותן עשר מכות למצרים – ה' דואג, כמו בקריעת ים סוף, "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!"[עו], לא קל לה' להרוג גוים, אפילו רשעים, "מעשה ידי", אך לפעמים עושה זאת למען מטרה הרבה יותר גבוהה, למען עם ישראל – זהו גילוי שם העצם שלמעלה מחוש הציור שלו, שבא לידי ביטוי בציור המופלא שלו.

ו. בטחון ממשיך אהבה

בטחון ואהבה

ההערה הבאה היא ציטוט של רבי הלל מפאריטש, על כך שהבטחון הוא כבר אתחלתא דגאולה. הרבי אמר שהדבר קרה בשנת תש"נ ('חצות היום' של האלף הששי), אז היתה תפנית – גם בדיבורים של הרבי, שהתחיל לדבר הרבה על 'משיח נאו', משיח עכשיו:

"... וכן ההנהגה למעלה: כשאדם מתנהג עצמו עפ"י מדת הבטחון, שהוא תלוי במדת האהבה דוקא [הבטחון שלנו תלוי בהרגשה כמה ה' אוהב אותנו[עז], ומכיון ש"כמים הפנים לפנים"[עח] זו גם מדת אהבתו לה'. ככל שמרגישים את אהבת ה' העזה בוטחים בו – כאשר מישהו אוהב אותי מאד אני בוטח שיתן לי את כל הכח ויעשה מה שצריך לעשות עבורי.], כמו שעל אוהבו הנאמן בוטח שיעשה לו מבוקשו [הבטחון שתתן לי מה שאני מבקש, מתוך הידיעה שאתה אוהב אותי, הוא בטחון סביל. לכך מתייחס הפשט כאן. אבל אם אני מבקש ממך שתתן לי כח להיות חיל מוצלח שלך – זהו בטחון פעיל. שוב, מאיפה הבטחון שודאי יתן לי? כי אני מרגיש את האהבה הגדולה שיש בינינו.],

[מי שנוהג בבטחון כזה] ממשיך עליו מדת החסד והאהבה [הולך בשני הכיוונים – הוא בוטח כי הוא מרגיש את האהבה, וככל שהוא בוטח יותר כך הוא ממחיש את האהבה. כלומר, הוא ממשיך לעצמו את האהבה, שהאהבה תתגלה. אם יש שני אוהבים נאמנים, כמו איש ואשה, טוב שהם מבקשים דברים אחד מהשני – הבקשות מגבירות את החסד והאהבה[עט]. זהו ווארט מאד חשוב: אם אנחנו מאד אוהבים, אבל מתוך צניעות אין לי מה לבקש ממך – בסדר... אבל אם מאד-מאד אוהבים, ואני מעז לבקש משהו גדול כי אני סומך על האהבה שלך, יודע שאתה אוהב אותי וודאי תתן לי – הדבר מגביר את האהבה וממשיך אותה.],

כמ"ש 'והבוטח בה' חסד יסובבנו' [למה הוא בוטח לכתחילה? כי הוא מרגיש כמה ה' אוהב אותו, מתוך שגם הוא מאד אוהב את ה'. כעת הוא בוטח בה' שיתן לו מה שהוא רוצה – הבטחון שלו הוא בעצם בקשה. בטחון הוא בקשה תוך כדי שבטוחים שה' ימלא את המבוקש, והוא ממשיך עוד יותר חסד ואהבה. זהו פירוש הפסוק שאמרנו הרבה פעמים – "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[פ].].

נעשה תרגיל: אמרנו ש-בטחון שוה 75 בעולם האצילות, אבל בשלשת העולמות התחתונים הוא שוה 39-30-3 – ביחד 72, חסד. זהו רמז יפה ל"הבוטח בהוי' [באצילות] חסד יסובבנו [דווקא בעולמות התחתונים]". 72 הוא גם שם קדוש, שם עב. מה המדרגות המקבילות באמונה? 39-21-3 – יחד 63, ג"פ אהיה שבאותו פסוק, שם סג. רואים משהו מאד יפה, שלמטה, במציאות בי"ע, הבטחון הוא שם עב, שיותר עצמי, והאמונה היא שם סג. ביחד הם עולים ג"פ שם מה, ועם האצילות הכל יחד עולה יב פעמים (צירופי שם) הוי'.

דאגה ממשיכה דינים, בטחון ממשיך חסדים

הסיום כאן הוא נקודה מאד חשובה בנפש: רבי הלל כותב שאם האדם כל הזמן חושש ודואג – גם מתוך יראת שמים, דוגמת אדם שכל הזמן דואג לצאת ידי חובה – הוא ממשיך על עצמו, ח"ו, דינים. יראה – גם בקדש, אם אינה מאוזנת עם אהבה, שהיא עיקר עבודת ה', "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[פא] – היא מדת הדין וממשיכה דינים. המשכת חסדים תלויה בבטחון – פשוט לא לדאוג. מי שכל הזמן מודאג – ממשיך על עצמו דינים.

הדוגמה העיקרית המובאת לכך בספרים הקדושים היא איוב, כפי שמובא כאן בסיום. איוב אומר "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבֹא רֹגז"[פב]. בחסידות מפרשים שה"לא שלותי" היה תלוי בו – איוב לא היה בשלוה כי כל הזמן דאג. הוא דאג שמא יחטאו בניו, והביא עליהם קרבנות בקביעות, מתוך דאגה של יראת שמים. נשמע משהו טוב, אך לא – מכיון שכל הזמן היה בדאגות ממצב ילדיו בא דין. זו גם הוראה גדולה מאד ליחסי הורים-ילדים ומורה-תלמיד – אם יש יותר מדי דאגה של המורה ביחס לתלמידות זו בעיה. צריך לדאוג, אבל שהכל יהיה עם מקיפי חום ואהבה ובטחון – אחרת הדאגה ממשיכה דינים.

שוב, הפירוש הוא ש"לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי" – אני עשיתי שאין לי שלוה ואין לי שקט, לכאורה הוא הצדיק הכי גדול, כל הזמן דואג, לא יושב בשלוה, לא בשקט, לא נחתי אף פעם, אך בגלל הנהגתו – "ויבא רגז". מה ההיפך? מדת הבטחון – אני אוהב את ה' והוא אוהב אותי, וממילא אפשר לבקש מה שאני רוצה ואני בטוח שימלא את הבקשה שלי, "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו". נקרא זאת בפנים:

ואם מתנהג עצמו בחששות יתירות עפ"י מדת הדין, כמ"ש באיוב 'ירא אלקים' [משבחים אותו, אך השבח עצמו הופך להיות לרועץ לו – שיותר מדי "ירא אלהים", דווקא שם אלקים, מדת הדין.] והיה חושש 'אולי חטאו בני וגו'' [שוב, זו הוראה מאד חשובה בחינוך, לא צריך לחשוב "אולי חטאו בני", 'אולי חטאו תלמידותי'.], [בכל החששות האלה] המשיך עליו מדת הדין, כמ"ש 'לא שלותי וגו'', ועי"ז דוקא 'ויבוא רוגז'.

ולכן אמר הבעש"ט על פסוק 'הוי' צלך' ["הוי' צלך על יד ימינך"[פג], חסד ואהבה, "וימינו תחבקני"[פד].] כמו הצל כו' [הצל נוהג כמו האדם, וכך פרש הבעל שם טוב[פה] את הפסוק "הוי' צלך"– אם אתה בדינים גם ה' בדינים ואם אתה באהבה גם ה' באהבה.], כידוע" ["הוי' צלך על יד ימינך" זו הוראה, עצה טובה, שהיות שה' הוא הצל שלך תדאג תמיד במדת הימין, החיבוק, ואז גם ה' יחבק אותך תמיד, "חסד יסובבנו".]. מאמר כ"י [בינתים הדפיסו.] (ד"ה איתא בפסיקתא) להרה"צ ר"ה הלוי מפאריטש זצ"ל.

נחזור: נקודת הערה זו היא שבטחון הוא ה"אתחלתא דגאולה", כי כאשר אני בוטח ודאי ה' ימלא את המבוקש. אם אין בטחון ואני חששן – זו ממש הגלות, הדאגה מביאה את הגלות, ממשיכה את הגלות. יש לא-חסידים שאומרים שאני מאמין בביאת המשיח, אבל שיבוא עוד 2000 שנה, ר"ל. בינתים מה הוא עושה? לחוץ לקיים את כל המצוות כמו שצריך. מתאים בדיוק למה שאמרנו, שרק מתוך חשש ויראה הוא מצליח להמשיך את הגלות הלאה. אם רוצים את הגאולה צריך לעבור פאזה לגמרי, ומחשש לעבור לבטחון גמור שמשיח בא היום.

עד כאן לפעם הזו. בע"ה פעם הבאה נסיים את הפרק ונגיע עוד יותר. מכאן והלאה מתחיל להיות בתאוצה של הבאת משיח בפועל ממש. שנזכה להיות חילים טובים, חילים שמחים.