חיפוש בתוכן האתר

סוד הזמן (1) - אור לכ"ט שבט ע"ט – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ט שבט ע"ט – ירושלים

סוד הזמן (1)

שיעור אנגלית – שבט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור הראשון בסדרה חדשה, העוסקת בסוד הזמן, נוגע בשאלות-יסוד ומזכיר שיטות פילוסופיות שונות בתחום ופותח כיווני חשיבה תורניים ביחס אליהן.

פרק א עוסק במחלוקת בין אפלטון (וניוטון) לאריסטו (ולייבניץ) האם לזמן יש קיום אבסולוטי, בפני עצמו, או שקיום הזמן הוא יחסי ותלוי בתנועה. את שתי הדעות הללו ניתן למקם בהתייחס לזמן שלפני הבריאה ולקו הזמן הבוקע, לאחר הבריאה, אל תוך חלל הצמצום. נושא חשוב בענין הוא שאלת 'הזמן הריק', שהנגזרת המעשית שלה היא החשיבות שלנו לנצל את מתנת-הזמן שהעניק לנו ה', ולא לבזבז את הזמן לריק, חלילה.

פרק ב מונה את שלש החידות הגדולות של הקיום – חידת הזמן, חידת החיים וחידת החכמה – מסביר את היחס ביניהן כתהליך התפתחותי של עיבור-יניקה-מוחין ומקביל אותן לשלשת האבות ולשלשת הראשים שבכתר.

בפרק ג יש חזרה להנחה שלזמן יש קיום וממשות, ומתוך כך החקירה לגבי חלקי הזמן השונים – עבר-הוה-עתיד. שלש תיאוריות ביחס לקיום הזמן – זו המניחה שרק ההוה קיים (וגם הוא רק 'כהרף עין'); זו המניחה שהעבר וההוה קיימים (בעוד העתיד עדיין פתוח); וזו המניחה שהזמן קיים כ'בלוק סגור' של עבר-הוה-עתיד – מכוונות בו כנגד שלש המדרגות של סוד הצלם, ומתאימות כפתור-ופרח לסדר של "הוי' מֶלֶך, הוי' מָלָך, הוי' יִמְלֹך לעולם ועד".

א. שאלת מציאות הזמן

בזבוז זמן – האם יש 'זמן ריק'?

ערב טוב לכל הנוכחים, ובקר טוב באמריקה. הנושא הערב הוא 'זמן'. בשיעורים האחרונים[ב] דברנו על 'אמת'. אחד הדברים החשובים שקבלנו מבורא עולם הוא מתנת הזמן. ה' נותן לנו זמן כדי שנמלא אותו, שנחיה ימים מלאים. מוסבר בחסידות[ג] ש"אורך ימים" הוא לא רק חיים עם הרבה ימים, אלא שכל יום הוא ארוך ומלא בתוכן של תורה, תוכן של אמת. זהו כבר קשר בין זמן ואמת.

אחד הדברים שרובנו נכשלים בו, לצערנו, הוא בזבוז זמן. עצם המחשבה על בזבוז זמן – הפסד ההזדמנות לעשות דבר טוב ומועיל, לימוד תורה, תפלה וקיום מצוות – מעורר את אחת השאלות הפילוסופיות העמוקות לגבי מושג הזמן: האם יש כזה דבר 'זמן ריק'? אנחנו יודעים שהאחים השליכו את יוסף לבור ריק, וחז"ל אומרים "'והבור רֵק אין בו מים'[ד] מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו"[ה]. כך נאמר ביחס למקום ריק – וואקום במקום. במקום הפיזי יש שלשה ממדים והזמן הוא ממד אחד. מה לגבי זמן – האם יש זמן ריק?

מחלוקת הפילוסופים

השאלה הפילוסופית הזו עלתה כבר לפני אלפיים שנה. הענין שלנו הוא התמקדות והעמקה במה שהתורה אומרת בענין, אך כדי שיתקיים "כיתרון האור מן החשך"[ו] נתייחס גם לדעותיהם של הפילוסופים הגדולים בכל הזמנים בעולם הכללי.

זהו אחד הויכוחים הגדולים בין אפלטון ואריסטו, שבעת החדשה 'התגלגל' לויכוח בין ניוטון ללייבניץ. אפלטון וניוטון אומרים שיש זמן מוחלט – זמן הוא מציאות שעומדת בפני עצמה. אם כן, הזמן לא תלוי בשום דבר אחר – הוא קיים לכשעצמו (גישה זו נקראת אבסולוטיזם, absolutism, ביחס לזמן). לעומתם, אריסטו ולייבניץ אומרים שהזמן נמדד ביחס לתנועות של חפצים, ואם אין חפצים ואין תנועות – אין זמן, הזמן אינו מוחלט, אינו קיים בפני עצמו, אלא הוא יחסי (גישה זו נקראת רדוקציוניזם, reductionism, ביחס לזמן). אם כן, הנושא שאנחנו מדברים עליו הערב, בעולם הכללי, הוא מחלוקת של אפלטון וניוטון עם אריסטו ולייבניץ.

לפעמים, אפילו במדע, מדמים את הזמן לכד – הכד יכול להיות מלא או ריק. השאלה אם יש לזמן קיום עצמאי, זו ה'חקירה'. מה פירוש 'זמן ריק'? אחת המלים למקום ריק היא 'חלל'. מה הכוונה 'חלל' בזמן? אחד הדברים שממחישים זאת הוא הדימוי של 'הקפאה' – אם נעצור את כל העולם, אין תנועה, אין נשימה, האם הזמן ימשיך לזרום, או שהזמן יעצור עם ה'הקפאה' של כל השאר?

'זמן ריק' – לטוב ולמוטב

הבה נניח שקיים 'זמן ריק' – מה המשמעות? יכול להיות משהו מאד טוב או משהו מאד רע.

הדבר הרע הוא מה שפתחנו בו – ה' נותן לנו מתנת-זמן, כדי שננצל את הזמן באופן המרבי, ואנחנו מבזבזים אותו. כל רגע מבוזבז הוא ריק, וכפי שהוסבר – רִיק מושך דברים שליליים, נחשים ועקרבים.

האם זמן ריק יכול להיות טוב? ישנו סיפור מפורסם בחז"ל[ז] אודות חוני המעגל, שישן שבעים שנה. הוא התעורר אחרי שבעים שנה לעולם חדש, לדור חדש – דור או שנים מאוחר יותר – בו הוא לא התחבר עם האנשים, והוא בקש למות. איפה הוא היה שבעים שנה? הזמן הפיזי שלו הפסיק – הוא ישן, הוא היה ב'הקפאה' לשבעים שנה, הקפאה עמוקה, ואז הוא חזר לחיים, בדיוק כפי שהיה לפני שנרדם. איפה הוא היה? הוא לא בזבז את הזמן הזה, אז מה הוא עשה? הדבר דומה לעלית הנשמה, כמו שהבעש"ט עשה – ואנחנו צריכים ללמוד איך לעשות בעצמנו – הנשמה עולה למעלה ואחר כך היא צריכה לחזור לגוף. לכן יש אנשים שעלית נשמה היא חויה מאד מסוכנת עבורם – הם לא תמיד חוזרים. אפילו במכתב המפורסם של הבעש"ט לגיסו[ח], בו הוא מספר על עלית הנשמה שלו להיכל משיח, בה שאל את משיח "אימתי קאתי מר", הוא אומר שכל כך שמחו אתו למעלה שהיתה סברא שהוא ישאר שם, והיה נראה שלא יחזור למטה – עד שאמרו לו למעלה שאנחנו נהנים מתורתך ועבודתך למטה. מהפרספקטיבה של התחתונים – הזמן שלו נעצר, הזמן היה זמן ריק, הוא לא היה למטה.

הזמן (הריק) שלפני הבריאה

נפשיט יותר את המושג זמן ריק: מה ה' עשה לפני שהוא ברא את העולם? האם היה זמן בכלל? מה הוא עשה קודם? אחרי הבריאה ה' 'מנצל את הזמן' – כל רגע הוא בורא את הכל מחדש, דואג לאין סוף בריות שצריך לברוא כל רגע ורגע מחדש. אבל מה היה קודם? צריך משהו לעשות כדי להשתמש בזמן באופן מועיל... מה ה' עשה קודם? איך הוא השתמש בזמן?

אולי אפשר לומר שהוא נצל את זמנו למה שנקרא בקבלה "שעשועים עצמיים"[ט] – להאיר אור המאיר לעצמו, לדעת את עצמו ולהשתעשע בכך. קשה לדבר במונחים של 'לפני' ו'אחרי', כי הזמן עצמו הוא נברא, כפי שנסביר, אבל כשלומדים חסידות לעומק מבינים שעוד לפני ה"אור המאיר לעצמו" היה משהו, ה' עצמו קדם לכך. מה הוא עשה שם? זהו הזמן הריק המוחלט – לכן קוראים לתיאוריה הזו אבסולוטיזם. הזמן הוא משהו מוחלט, שלא צריך שום דבר כדי להמצא.

נחזור לשאלה איך אפשר לדבר על זמן לפני הבריאה, לפני הצמצום הראשון בו התחוללה הבריאה. הביטוי שמשתמשים בו בקבלה – ומקורו במדרש[י] – הוא שעוד לפני שהיה זמן היה "סדר זמנים". אפילו לפני תחלת תהליך הבריאה, בו נברא הזמן, יש איזה שהוא "סדר זמנים". השאלה היא, האם באותו "סדר זמנים" יש 'זמן ריק', בו נמצא רק ה' לבדו? כן.

זמן מוחלט וזמן יחסי – לפני ואחרי הצמצום

נחזור לאפלטון ואריסטו: ההשקפה של אפלטון יכולה להיות נכונה לפני הצמצום הראשון, לפני הזמן המוכר לנו, לפני שהזמן האריסטוטלי מתחיל. לפי אריסטו זמן תלוי בתנועה – אין זמן בלי תנועה, ותנועה קשורה בכך שיש חפצים שנעים או אירועים שקורים. אפשר לדמות את הזמן למפה בתוכה דברים נעים. אנחנו מתייחסים לזמן כאל ממד אחד, קו, אבל הזמן הוא מפת אירועים. מתי מתחיל כזה זמן? מפת האירועים מתחילה כשמתחיל תהליך הבריאה – כל רגע מנוצל, בכל רגע דברים זזים, קורים דברים. יש עוד מלים באנגלית לזמן – אחת מהן היא 'הפנינג' (happening), שדברים קורים, הפנינג הוא נוטריקון הפי-אנדינג (happy-ending), הדברים שמחים לקרות. אנחנו לקראת ראש חדש אדר, "מרבין בשמחה"[יא], צריכים להיות שמחים. כדי להיות שמחים צריכים להתוועד יחד – זהו 'הפנינג חסידי', התוועדות חסידית שמחה היא שימוש טוב לזמן.

איזו מלה נרדפת נוספת באנגלית משמשת לזמן? מלה שתהיה מאד חשובה להמשך הדיון במושג הזמן – becoming (התהוות), הזמן הוא התהוות מתמשכת. becoming נשמע מאד קרוב לבריאה – כמו שנראה, הזמן עצמו הוא תהליך הבריאה יש מאין. כל רגע של זמן נמשך בעצמו יש מאין – הרגע הזה לא התקיים לפני רגע. כל רגע של זמן נברא כרגע יש מאין. אם הזמן עצמו מופיע יש מאין, צריך לומר שיש כח בזמן עצמו לברוא – לא רק את עצמו, אלא כל דבר אחר. זמן הוא ערוץ דרכו ה' ממשיך לברוא את העולם יש מאין.

מה הדבר הראשון שמופיע אחרי הצמצום הראשון של אור אין סוף? ברגע הראשון יש בור, וואקום, אבל מיד נמשך לתוכו קו של אור – קו שמתחיל לנוע. אם היינו מציירים זאת בתמונה, יש עיגול שלתוכו נמשך קו עם דחף לנוע – תנועה היא כבר זמן לפי אריסטו. משהו קורה, יש תנועה וממילא יש זמן.

אם כן, דברנו על שני סוגי זמן – זמן מוחלט וזמן יחסי. הזמן שלפני הצמצום – שעדיין קיים – הוא זמן מוחלט, והזמן שאחרי הצמצום הוא זמן יחסי, זמן שתלוי בתנועה והתרחשות, becoming ו-happening.

מילוי הזמן – ביאת המשיח

המלה becoming באה מהמלה come (בא) – דברים באים. השאלה הכי חשובה בענין זמן היא השאלה שהבעש"ט שאל את המשיח – "אימתי". במקום שואלים 'איפה' ובזמן 'מתי' – שתי שאלות בסיסיות, מתי ואיפה (כמו בשבע חקירות כו' של עדי נפשות). שאלת ה'מתי' שהיהודי שואל, צריך לשאול, כל יום היא – מתי בא משיח? "אימתי קאתי מר?". משמעות השאלה הא גם מתי תופיע-תתהווה. למלה ביאה יש הרבה משמעויות בעברית, והיא קרובה למושג בריאה. מה ההבדל בין ביאה ל-בריאה? רק ה-ר, שהרבה פעמים נוספת "לתפארת הלשון", כאות נוספת.

אם כן, יש קשר בין ביאה לבריאה, כמו הקשר באנגלית בין coming ו-becoming. התהליך בא ומתחולל רק אחרי הצמצום, כאשר ה' ממשיך קרן אור לתוך החלל. קו האור הזה – כפי שמוסבר אצלנו כבר שנים – הוא ממד אחד, קואורדינטת הזמן.

זהו רעיון אחד: הזמן בא למלא את החלל, ואנחנו צריכים לנסות למלא באופן המרבי את הזמן שניתן לנו. צריך לדאוג שמשהו יקרה, שמשהו יתהווה בזמן שלנו, ושלא לבזבז ח"ו את הזמן שה' נתן לנו. כל ערב לפני שהולכים לישון צריכים לעשות חשבון נפש – מה עשינו היום? מה התהווה בזמן היום? כל התהוות-בריאה היא גם ביאה מסוימת של המשיח – התגלות קטנה של ניצוץ משיח, שבא בכל יום בחיינו.

ב. זמן, חיים וחכמה

מודעות לזמן – רק אצל האדם

אנחנו בשיעור הראשון של זמן, בו עוסקים בשאלות ראשיות בנושא זמן. כל ההוגים סוברים שהזמן הוא התעלומה הגדולה של הבריאה. אף אחד לא באמת מבין מהו הזמן – שלא-ידוע אפילו אם הוא קיים... הרבה פילוסופים בכלל לא מאמינים בזמן, לא מאמינים שהזמן קיים – אני לא יכול לראות אותו, לא לשמוע אותו, לא להריח אותו, לא לטעום אותו ולא למשש אותו. אין לי שום גישה אליו. את המקום אני יכול לראות וכו', מה שאין כן הזמן. לכן הרבה פילוסופים מטילים ספק אם יש בכלל מציאות אובייקטיבית של זמן, או שכולו דמיון. במושגי הגמרא, הם סוברים שאולי יש זמן רק ב'גברא' ואין בכלל 'חפצא' של זמן.

פסיכולוגים אומרים שלבעלי חיים יש מודעות להוה בלבד, בלי מרחב הזמן. הם יכולים ללמוד מהעבר, אבל המודעות שלהם היא רק בהוה. החיה היחידה שחושבת על קיום העבר והעתיד היא האדם – משהו מיוחד לחשיבה האנושית. זו עוד נקודה ביחס לזמן. שוב, הזמן עצמו הוא המסתורין הכי עמוק בבריאה.

התהוות החיים מהזמן

המסתורין השניים של הבריאה הם החיים. אף אחד לא באמת מבין איך החיים התהוו, איך התחילו החיים. אפילו בין מי שמתייחסים ברצינות לתהליך אבולוציוני בן 13.8 מיליארד שנה, המדענים הגדולים יודעים שזהו לא מספיק זמן בשביל שבברירה אקראית יתהוו חיים. אז מאיפה באו החיים? החיים הם מסתורין. את הדומם, האבן, אני חווה, אין בכך עבורי חידוש מיוחד (חוץ מהיותו חלק מהבריאה כולה), אבל איך התהוו החיים והחומר האורגאני? עבור המאמין הדבר פשוט, ה' יצר אותם, אבל אם אני רוצה להבין איך החיים התהוו ומה הם החיים – אלו מסתורין.

איך חיים מתייחסים לזמן? הזמן לפי אריסטו מאד קשור לחיים. אחד הכללים בתורה לגבי חיים הוא "כל חי מתנועע"[יב] – חיים קשורים לתנועה. יש משהו מאד מיוחד ביחס לתנועת החיים, הם תנועה של "רצוא ושוב"[יג] – דופק החיים, תנועה כפולה של חיים. אם זמן ותנועה קשורים – אולי חיים הם תוצאה שלהם. אמרנו שאפשר לומר שהכל בא מהזמן, אבל באופן עמוק יותר אולי אפשר לומר שהזמן עצמו הופך להיות חיים (ואז השאלה – לגבי כל דבר חי – היא מהו משך החיים, כמה זמן חיים).

חכמת עץ החיים

אמרנו שתי תעלומות בבריאה. האם יש עוד דבר מסתורי? כן, הדבר המסתורי השלישי בבריאה הוא המודעות, האינטליגנציה. יכולים להיות חיים בלי מודעות תבונית. לחיות יש צורת מסוימת של אינטליגנציה, אפילו בצומח יש מודעות מסוימת, אבל המודעות של האדם נבדלת באופן מהותי מכל מודעות שניתן לזהות בעולם הצומח והחי. כמו בדוגמה הנ"ל, רק האדם מסוגל לחוות את הזמן כמתחלק לשלשה חלקים – עבר-הוה-עתיד. זהו מאפיין של המודעות האנושית.

בעברית, המלה הראשונה (למסתורין הראשון של הבריאה) היא 'זמן' – מלה שמופיעה בתנ"ך[יד] (אמנם מעט, אבל היא מופיעה). המלה השניה היא 'חיים'. לאינטליגנציה יש כמה מלים – שכל, דעת, אך המלה הכללית והרווחת היא 'חכמה'. אנו יודעים שיש שלשה כחות של שכל, חכמה בינה ודעת, אבל המלה הראשית והכללית בתורה היא חכמה. חיים וחכמה קשורים הדוקות, כמו שאומרים שני פסוקים חשובים – "החכמה תחיה בעליה"[טו] ו"ימותו ולא בחכמה"[טז]. החכמה חיה לעד, היא כמו "עץ החיים"[יז]. התורה – חכמת ה' – נקראת "עץ חיים"[יח]. אנחנו באים לאדר משבט, בו חל ראש השנה לאילן[יט] – איזה אילן? "עץ החיים".

זמן-חיים-חכמה – עיבור-יניקה-מוחין

אם כן, יש לנו שלש תעלומות של הבריאה, כולן קשורות זו לזו, והכל מתחיל מזמן. קשה או בלתי-אפשרי לדמיין מציאות ללא זמן. קל לדמיין יקום בלי חיים. לדמיין יקום בלי תבונה – גם קל, לא בעיה, הרבה סלעים או הרבה גלקסיות. האם לכוכבים ולגלקסיות יש אינטליגנציה? זו גם שאלה, אבל בחשיבה המודרנית גלקסיות אינן שונות מהותית מצבירי סלעים – ללא אינטליגנציה, ללא חיים, אבל עם זמן. עדיין שלשת אלו קשורים, וכנראה גם יוצאים אחד מהשני.

הנקודה השניה שלנו היום היא שהחיים יוצאים מהזמן והחכמה יוצאת מהחיים – זהו תהליך גדילה, צמיחה, שנקרא בקבלה עיבור-יניקה-מוחין. תינוק יוצא מהרחם ואז הוא יונק וגדל. יש משהו בממד הזמן שהוא המצב בתוך הרחם, העיבור. סוד החיים, התפתחות החיים, הוא כמו לידה מהרחם והתחלת הגדילה. אבל התכלית, המוחין, היא חכמה, תבונה אנושית. אלא שלשה שלבים של תהליך – מזמן בפני עצמו לחיים ומחיים לחכמה. אלה שלשת המסתורין של הבריאה.

יש כאן שלשה ספרים על השלחן: '137 – סוד הבריאה' (137: The Riddle of Creation), שייך לזמן, הספר השני על חיים (The Breath of Life) והספר השלישי על חכמה (Wisdom – Integrating Torah & Science) – שלשת המסתורין כאן.

זמן-חיים-חכמה – אברהם-יצחק-יעקב

קל להבין איך חיים וחכמה באים יחד, אחד מתוך השני, אך יותר קשה להבין את הזמן, השלב הראשון, מציאות העיבור. אברהם נקרא "אברם העברי"[כ] – להיות עברי פירושו גם להיות עובר. נתבונן כיצד שלשת הדברים האלה מקבילים לשלשת האבות של עם ישראל – אברהם, יצחק ויעקב:

מתאים לומר שאברהם אבינו מקביל לזמן, שהוא מצב העיבור, כי אברהם הוא העברי. למה אברהם קשור לחידת הזמן? כי לפניו לא היתה זקנה בעולם[כא] – עליו כתוב "ואברהם זקן בא בימים"[כב]. הוא 'בא' בימים (coming), אז אולי הוא שייך לסוד הזמן.

אחריו בא יצחק, אותיות קץ-חי[כג] – סוד (קץ-תכלית) החיים, זו המשמעות של צירוף אותיות שמו – הוא קשור לחיים. כמה שאברהם היה זקן, יצחק חי הכי הרבה זמן בין האבות – הוא חי עשר פעמים חי שנים.

מיהו החכמה בין האבות? יעקב, "יעקב איש תם יֹשב אהלים"[כד], הוא בחור-ישיבה, יושב ולומד תורה יום ולילה, "והגית בו יומם ולילה"[כה], בהתמדה, בלי לבזבז את זמנו. אם מישהו רוצה להיות חכם – שלא יבזבז את הזמן. "נעוץ סופן בתחלתן"[כו], החכמה חוזרת לזמן.

זמן-חיים-חכמה – אמונה-תענוג-רצון

במושגי הקבלה, מאיפה באים שלשת המושגים הללו – זמן, חיים וחכמה?

מכיון שחכמה כאן הכוונה לכח המח, היא מח החכמה. בקבלה שרש החכמה הוא בראש התחתון של הכתר (העל-מודע), שענינו רצון – שרש החכמה הוא במוחא סתימאה דאריך אנפין, השכל שברצון.

מה מקור החיים? חיים בקבלה מזוהים עם תענוג, והשרש שלהם בראש השני של הכתר, כח התענוג. הפסוק אומר "כי עמך מקור חיים"[כז] – ובחסידות מוסבר שעם ה' "מקור כל התענוגים"[כח], חיים הם תענוג. בין האבות, האב ששייך לצחוק (החוש של החדש המתקרב, אדר) הוא יצחק אבינו, שנקרא כך על שם "צחֹק עשה לי אלהים"[כט].

אם הראש השני של הכתר, רישא אין, התענוג, הוא החיים, ומוחא סתימאה בראש התחתון שבכתר הוא מקור השכל – המקור ממנו מבריקות הברקות החכמה – מהו הראש העליון של הכתר? אמונה פשוטה. בנשמה, אמונה פשוטה היא שרש הזמן, השרש האולטימטיבי של הזמן בנשמה. בעברית זמן הוא קיצור של 'זה מן'[ל]מן הוא השער של אמונה – ו'זה מן', בגימטריא אמונה (כשהמן ירד לישראל אמרו "מן הוא"[לא] אותיות אמונה[לב]). אפשר לומר בפשטות שעלינו להאמין בזמן, כי לא כל כך ברור שהזמן אכן קיים – המחשבה שיש זמן (אם כך אנו חושבים...) היא בעצם אמונה שיש זמן.

אדם צריך גם להאמין שיש לו מספיק זמן כדי לממש את שליחותו-משימתו בחיים. הכל מתחיל באמונה – אמונה שה' נותן לנו זמן, מספיק זמן, כדי לעשות מה שמוטל עלינו בחיים. זה עושה זאת אפילו יותר עמוק – זמן הוא אמונה, חיים הם תענוג וחכמה היא (במקורה) בכח המשכיל שברצון.

הרבה פעמים מסבירים שלשת הראשים שבכתר מכוונים בעצמם כנגד שלשת האבות[לג]: אברהם הוא "ראש כל המאמינים"[לד], הוא שייך לאמונה, ושייך לזמן כמו שאמרנו קודם. יצחק מקביל לתענוג ולחיים. יעקב מקביל לחכמה, כי הוא לומד תורה, וגם לרצון. בהקשר של תורה, רצון היינו מצוות התורה. מי אומר שקיים את כל פרטי תריג מצוות התורה בכל סיטואציה בחיים, כולל מצבים קשים? יעקב אומר "'עם לבן גרתי'[לה] ו-תריג מצוות שמרתי"[לו] – גם בסיטואציות הקשות עם לבן הארמי קיימתי את רצון ה' שבתורה, את כל המצוות. כל האבות קיימו את התורה עוד לפני שנתנה[לז], אבל רק על יעקב כתוב ששמר בפרטות תריג מצוות. זהו הסבר למה חכמה ורצון הולכים יחד – כי חכמה היא התורה, ומהי התורה? רצון ה' שנשמור 613 מצוות התורה. ביהדות "המעשה הוא העיקר"[לח] – לא התיאוריה אלא המצוות המעשיות, ביטוי הרצון העליון. מקור החכמה הוא ברצון הבורא.

ג. סוד הצלם – קיום הוה-עבר-עתיד

איזה מממדי הזמן קיים?

כעת נפנה לכותרת הכללית האחרונה שלנו הערב לגבי זמן:

השאלה הראשונה היתה האם יש 'זמן ריק', האם זמן הוא מציאות בפני עצמו או משהו שקיים רק יחסית לתנועה.

הנושא השני היה הבנת המושגים זמן, חיים וחכמה – שלשת פלאי הבריאה, שהכי פלאי ביניהם הוא הזמן עצמו.

הענין השלישי הוא החקירה הפילוסופית שהיא אולי המפורסמת ביותר לגבי הזמן: אם אני מניח שיש לזמן קיום עצמאי, והוא לא רק דמיון – מה היחס בין שלשת חלקי הזמן, עבר-הוה-עתיד? האם כולם קיימים כרגע – האם הם מציאות ממשית? אולי רק אחד מהם קיים, אולי שנים מהם קיימים ואולי שלשתם קיימים – אלה שלשה היגדים שקיימים בפילוסופיה לגבי הזמן.

שלש תיאוריות זמן

יש שלש תיאוריות זמן בפילוסופיה: תיאורית 'ההוה' (presentism), תיאורית 'העבר הצומח' או 'היקום הצומח' (the growing-past theory או the growing universe theory) ותיאוריות 'הנצחיות' (eternalism). נכון לומר (גם אם הניסוח קצת סרקסטי...), שרוב הפילוסופים בזמננו עומדים ביראת-כבוד לפני המדענים. בעוד שפעם התייחסו למדענים כנחותים מהפילוסופים, היום היחס הוא הפוך והפילוסופים צריכים להתאים את דעותיהם לדברים המוזרים שהמדע מציע... לאור תיאורית היחסיות, רוב הפילוסופים הם אטרנלסטים, אבל עדיין ישנם פילוסופים רציונאליים, שהם פרזנטיסטים, ויש גם מעט שדוגלים בגישה ממצעת – תיאורית 'העבר הצומח'. מה הכוונה?

הפרזנטיסטים אומרים שקיים רק רגע ההוה – כרגע העבר לא קיים והעתיד לא קיים. זה נשמע כמו מאמר החכם (לא מאמר חז"ל, יותר מאוחר, אבל מצוטט הרבה), פתגם מחורז – "העבר אין, העתיד עדיין וההוה כהרף עין". העבר כבר לא קיים, העתיד עוד לא קיים, הוא רק פוטנציאל, וההוה קיים להרף עין בלבד. זו תמונת העולם לפי השיטה שבפילוסופיה המודרנית נקראת פרזנטיזם. הזמן הוא הנושא העמוק ביותר בפילוסופיה המודרנית – לא רק בין אפלטון, ניוטון, אריסטו ולייבניץ. זהו גם תחום בו הפילוסופיה חייבת להתייחס לתיאוריות הכי עדכניות במדע, וזהו גם התחום האידיאלי בו התורה משיקה לתיאוריות המדעיות והפילוסופיות. שוב, לפי הגישה הזו רק רגע ההוה קיים, וגם בו אין שום דרך לאחוז.

מהי התיאוריה של 'העבר הצומח' (או 'היקום הצומח', growing past, ויש עוד כמה שמות)? שההוה קיים וגם העבר קיים. בספרים שמתארים זאת אומרים שהדינוזאורים קיימים – אפילו שבהוה הם אינם, זה לא אומר שהם לא קיימים. הם היו בעבר, והעבר הוא מציאות – העבר קיים, הוא עדיין כאן. אולי, יש פילוסופים שטוענים כך, יש לעבר מעמד פחוּת ביחס להוה – אבל הוא קים. בכל אופן, הם קיימים, העבר קיים, אבל העתיד אינו מציאות קיימת. זו הגישה השניה – שהעבר קיים לצד ההוה. אנחנו יכולים לדבר בבטחה לגבי העבר. היסטוריה היא תחום ריאלי, אבל מה יכול לקרות איני יודע בכלל – העתיד עדיין לא קיים. השם לפילוסופיה הזו הוא 'העתיד הפתוח' – העתיד לא סגור – וממילא היא נוגעת בשאלה הכי עמוקה של הפילוסופיה, הבחירה החפשית. השאלה האם הבחירה שלי יכולה לשנות את העתיד, או שהכל קבוע מראש. שוב, זו הגישה השניה – העבר והוה הם מציאות, אבל העתיד עדיין אינו מציאות. למה השטה הזו נקראת העבר המתפתח או היקום המתפתח? כי הזמן הוא תהליך של צמיחת העבר, בכל רגע נוסף עוד זמן לעבר שמתפתח – היסטוריה מתפתחת כל הזמן. כל רגע נלקח מהעתיד הפתוח, משמש רגע כמציאות של הוה, ומצטרף לעבר – העבר צומח. זו התיאוריה השניה.

מה יצא מהחידוש של אינשטיין בתיאורית היחסיות הפרטית? הוא חידש שזמן הוא רק עוד ממד של המציאות – המציאות היא בת ארבעה ממדים של זמן-מקום – וקואורדינטת הזמן, הקיימת במקביל לשלשת ממדי המקום, כוללת עבר-הוה-עתיד. לפי התיאוריה הזו, כל חלקי הזמן – עבר-הוה-עתיד – נמצאים כאן במציאות בו-זמנית, הכל 'בלוק' אחד גדול, הכל קיים. מהו ההוה? הפרוסה שאתה לוקח עכשיו מתוך כל הזמן. כלומר, העתיד מציאותי – וגם קבוע וספציפי, לא פוטנציאלי ולא פתוח – בדיוק כמו ההוה והעבר. השיטה הזו לכאורה שוללת בחירה חפשית, הכל סגור – כל הסיפור כבר קיים באופן זהה. נשמע כמו פטליזם, דטרמיניזם. המדענים הגדולים היום – אלה שנחשבים למדענים הגדולים, וכמותם הפילוסופים הגדולים שעומדים ביראת כבוד כלפיהם... – נוקטים בשיטה הזו, שנקראת אטרנליזם.

מודל הצלם

שוב, יש לנו פרזנטיזם, שיטת העבר הצומח, ואטרנליזם. האם יש מודל בקבלה וחסידות לשלש התיאוריות הללו של הזמן? כאשר נמצא את המודל נרצה לומר על הפילוסופים הגדולים "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[לט], צריך רק לתת לכל גישה את המקום שלה. כמו שחז"ל אומרים ביחס לדעות חולקות שלכל אחת יש מקום. אף שלעתים יש לפסוק כדעה אחת, כל הדעות קיימות במקביל. כך, להבדיל, צריך לומר ביחס לכל הדעות האינטליגנטיות – לכל מחשבה צריך להיות מקום. כאן יש דוגמה קלאסית לגבי שלש התיאוריות של הזמן בנוגע לעבר-הוה-עתיד – שרק ההוה קיים, שגם העבר קיים, ושגם העתיד קיים בצורה מלאה גם עכשיו.

יש מודל מאד יפה לשלש התיאוריות האלה – סוד הצלם בו נברא האדם. בתורה כתוב שלפני בריאת האדם ה' אמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[מ], ואחר כך כתוב שה' ברא את האדם "בצלמו, בצלם אלהים ברא אתו, זכר ונקבה ברא אתם"[מא]. המושג "צלם" חוזר שלש פעמים.

בקבלה – בדברי האריז"ל[מב], גדול המקובלים – מוסבר סוד הצלם על פי שלש אותיות המלה צלם, כשלש מדרגות של הנשמה, של המודעות. על השאלה האם הזמן קיים באופן אובייקטיבי או סובייקטיבי נדון בהמשך. כעת מדברים על שלש מדרגות מודעות בתוך האדם. שלש המדרגות נפש-רוח-נשמה (חיוניות, רגש ושכל) – שכולן מדרגות של מודעות פנימית באדם – כלולות באות צ. בגמרא כתוב "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'"[מג] – הצדיק חי באמונה שלו. מוסבר[מד] שהצדיק כאן היינו ה-צ של הצלם, והוא חי מוקף בתוך שני מקיפים, שתי הילות, של אמונה. כך מסבירים את "באמונתו" כ-ב אמונות (אותן אותיות) – שתי מדרגות עליונות של על-מודע, שנקראות חיה ויחידה.

שלש התיאוריות בסוד הצלם

המודל שכעת אומרים בקיצור, ואי"ה נרחיב בשיעורים הבאים, מקביל את שלש המדרגות שבצלם לשלש התיאוריות-התפיסות בנוגע לזמן ולקיום ההוה, העבר והעתיד:

תיאורית הפרזנטיזם, לפיה רק ההוה קיים – וצריך למלא אותו במשמעות – שייכת למודעות הפנימית של הנשמה, האות צ עצמה.

הצירוף של העבר לקיום ההוה – לתת מציאות לעבר, אבל לא לעתיד – הוא ה-ל של הצלם, האור המקיף הראשון.

אבל נתינת מציאות לכל שלשת חלק הזמן – אטרנליזם – 'סוגרת' את היקום. זו גישת 'היקום הסגור', שכל הזמן הוא בלוק סגור. איזו אות בתורה היא סגורה? ם סתומה, האות של היחידה – היא מקבילה לאטרנליזם. אטרנליזם היא הדרך בה ה' תופס את המציאות, כי ה' רואה הכל.

אני רואה את המציאות בעינים של צ – אם אני צדיק, אם אני מנצל את הזמן שלי – זו תפיסה פנימית. גם הפילוסופים הדוגלים בתיאוריה של העבר-הצומח מאמינים ביקום בן ארבעה ממדים, אבל ממד הזמן לא לגמרי תפוס וקשור במהותו בשלשת ממדי המקום. כמו שהאריז"ל עצמו מסביר[מה], ה-ל (שעולה 30) שייכת למספר שלש – אלה עדיין חיים בעולם תלת-ממדי. אבל ה-ם כבר שייכת לארבע – עולם ארבעה-ממדי, עולם אלקי.

בחירה חפשית באה מהחיה, המקיף הראשון. למה חסידים לובשים שני מקיפים (כפה וכובע)? כי הם מתייחסים לשני האורות המקיפים בהן מתקיים ה-צ. בחירה חפשית באה מהכפה, אבל הידיעה שה' יודע הכל – התפיסה של ה' ("דעת עליון"), שהעולם סגור – שייכת למקיף העליון, לכובע.

אם כן, הסברנו כעת – מאד בקיצור, צריך להסביר עוד הרבה – כי המודל הקבלי לשלש התיאוריות של הזמן הוא מודל הצלם, בו ה' בורא אותנו. זהו הצלם המיוחד בו נברא האדם, כפי שאמרנו שרק המודעות והתבונה האנושית מסוגלת לתפוס את הזמן כמורכב מעבר-הוה-עתיד

החיים בהוה בצל העבר והעתיד

צ היינו חיים בהוה – חוית ידיעת המציאות של ההוה. צלם בא מהמלה צל – אמרנו שההוה, ה-צ, הוא בצל העבר. יש מעליו שני צללים, אבל ה-ם הסופית היא הצל של הצל (בבואה דבבואה[מו]) – ההוה נמצא בצל הצל של העתיד. רבי נחמן אמר[מז] שצריך להתעורר בבקר ולזכור את העתיד – כשאתה זוכר את העתיד אתה נמצא בצל-הצל של העתיד.

כשמדברים על ה', משתמשים במושג הזמן רק ביחס למלכות שלו[מח] (נושא שאולי נדבר עליו בפעם הבאה), ולא ביחס לשאר הספירות – "הוי' מֶלֶך [בהוה] הוי' מָלָך [בעבר] הוי' ימלֹך לעולם ועד [בעתיד]"[מט]. מה הסדר? הוה-עבר-עתיד. המלה מלך עצמה בגימטריא צ. עבור ה-צ נחווה קודם כל רגע ההוה – ה', בורא העולם, נוכח בהוה. זו המציאות הראשונה. המציאות השניה היא צל – חויה של צל העבר, "הוי' מָלָך". אז זוכים ל-ם הסופית של הצלם – חוית צל הצל – "הוי' ימלֹך לעולם ועד".

זהו ההבדל בין הנפשות האלקיות של עם ישראל לשאר הנשמות האנושיות. לשאר הנשמות יש צל אחד, אבל לא שני צללים[נ]. מה המשמעות? שכל האנושות האינטליגנטית חיה בצל העבר, אבל רק הנשמות האלוקיות היהודיות חיות בצל-הצל של העתיד. כעת תפיסה זו הגיעה גם למדע הכללי. על ידי מי? למי מגיע הקרדיט? לאינשטיין. הוא מכין את הדרך ל'מהפכה הרביעית', שאפילו אינם-יהודים מתחילים לחיות עם האמונה (בלי להבין באמת, ספק אם יש מי שבאמת מבין את תיאורית היחסיות, אבל מאמינים בה) בצל הצל, תיאורית ה'נצחיות'. תיאורית הנצחיות שייכת ביחוד ליהודים, שהרי "נצח ישראל לא ישקר"[נא].

שלש התחלות

אם כן, היו לנו הערב שלש התחלות: התחלה ראשונה – העיסוק בשאלה על קיום הזמן. התחלה שניה – היחס בין זמן, חיים וחכמה, שלשת המסתורין של הבריאה. התחלה שלישית – המודל של שלש תיאוריות הזמן, ביחס לקיום ההוה, העבר והעתיד. הכל הקדמות, שאי"ה נמשיך בפעם הבאה – בה נהיה בעתיד, העתיד הטוב, בע"ה.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] כ"ד מנחם-אב; כ"ב אלול ע"ח; מוצאי כ"ח תשרי ע"ט; אור ל-ז"ך חשון ע"ט; כ"ט טבת ע"ט.

[ג] סה"ש תש"ד ליל שמח"ת סעיף טו; שבת בא סעיף ו (וראה לקו"מ ח"א ס, א).

[ד] בראשית לז, כד.

[ה] שבת כב, א; בראשית רבה פד, טז.

[ו] קהלת ב, יג.

[ז] תענית כג, א.

[ח] כתר שם טוב אות א.

[ט] ע"פ עמק המלך שער א.

[י] בראשית רבה ג, ז.

[יא] תענית כט, א.

[יב] ספר מפתח הרעיון לרבי אברהם אבולעפיא בסופו (אות ת); מגן אבות לרשב"ץ פ"ה בתארים של ה' יתברך.

[יג] יחזקאל א, יד.

[יד] דניאל ב, טז; ז, יב; נחמיה ב, ו; קהלת ג, א; אסתר ט, כז ו-לא.

[טו] קהלת ז, יב.

[טז] איוב ד, כא.

[יז] בראשית ב, ט.

[יח] משלי ג, יח.

[יט] ר"ה פ"א מ"א.

[כ] בראשית יד, יג.

[כא] ב"מ פז, א; בראשית רבה סה, ט.

[כב] בראשית כד, א.

[כג] זהר ח"א רנב, ב.

[כד] בראשית כה, כז.

[כה] יהושע א, ח.

[כו] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[כז] תהלים לו, י.

[כח] ראה לקו"ת בשלח א, א ובכ"ד.

[כט] בראשית כא, ו.

[ל] אמונה ומודעות מאמר "האמונה במעגל השנה" עמ' קו. ובכ"ד.

[לא] שמות טז, טו.

[לב] ראה קיצורים וביאורים לד"ה "הרכבת" (נדפס במגיד מראשית אחרית) אות ב; סוד ה' ליראיו שער א הערה ג.

[לג] סוד ה' ליראיו שער א פ"א (ומבואר בשיעורים בסוד ה' ח"ג עמ' סד ואילך).

[לד] שמות רבה כג, ה (ע"פ שה"ש ד, ח).

[לה] בראשית לב, ה.

[לו] רש"י שם.

[לז] ראה קדושין פב, א; ויקרא רבה ב, י;

[לח] ע"פ אבות פ"א מי"ז.

[לט] עירובין יג, ב.

[מ] בראשית א, כו.

[מא] שם פסוק כז.

[מב] עץ חיים שכ"ג פ"א.

[מג] מכות כד, ב.

[מד] ראה לב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" פ"ג (ובכ"ד).

[מה] עץ חיים שכ"ה פ"ד.

[מו] יבמות קכב, א.

[מז] לקו"מ נד.

[מח] תניא שער היחוד והאמונה פ"ז; תו"א לז, א ובכ"ד.

[מט] מתוך נוסח תפילת שחרית.

[נ] ראה לקו"ת כי תצא לו, ג ואילך.

[נא] שמואל-א טו, כט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com