חיפוש בתוכן האתר

ארץ אבותינו - כ"ה טבת ע"ט – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

כ"ה טבת ע"ט – כפר חב"ד

ארץ אבותינו

ארץ ישראל במשנת אבות החסידות (6) – שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור נוסף בסדרת "ארץ ישראל במשנת אבות החסידות" מורחב אודות תכונות הארץ של רוב מדות הלב.

בפרק א מוסבר – לפי רמז נאה – שבארץ מתגלים כל כחות הנשמה הפנימיים.

פרק ב, העוסק במלכות שבפרצוף, מסביר כי המלך זקוק לסנהדרין, עם וארץ.

פרק ג מרחיב בפעלים עליהם צוה ה' את האבות ביחס לארץ – ה"התהלך בארץ" של אברהם אבינו, בתנועת "רצוא ושוב"; "גור בארץ" של יצחק אבינו, הפועל "מצוה גוררת מצוה"; ו"שוב" לארץ (והתיישב בה) השייך ליעקב אבינו, הפרה ורבה בארץ – ונוגע גם בנצח ובהוד, ירושת הארץ וההודיה עליה בכלל, וקדושת ירושלים והמקדש בפרט.

ניתן לבקש את השיעורים הקודמים בסדרה במייל כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת

א. גילוי כחות הנשמה בארץ

מאז י"ט כסלו אנחנו לומדים על ארץ ישראל בחסידות – בונים 'פרצוף' של תכונות ארץ ישראל בכל הספירות, הכתר של א"י, החכמה, הבינה וכו'. עד כה למדנו – לא הכל, אבל פחות או יותר מיצינו – את המוחין. צריך להשלים את המדות, והסוף – התכל'ס – הוא המלכות.

ארץ ישראל והכחות הפנימיים

נתחיל ברמז: יסוד הלימוד אצלנו הוא שכחות הנפש הם בדוגמת הספירות העליונות (סוד "מבשרי אחזה אלוה"[ב]), ולכל כח-ספירה יש פנימיות – פנימיות החסד היא אהבה, פנימיות הגבורה היא יראה וכו'. לכן, התרשים הכי בסיסי אצלנו הוא יג הכחות הפנימיים:

 

כתר

אמונה

תענוג

רצון

 

חכמה

בטול

 

בינה

שמחה

 

דעת

יחוד

 

חסד

אהבה

 

גבורה

יראה

 

תפארת

רחמים

 

נצח

בטחון

 

הוד

תמימות

 

יסוד

אמת

 

מלכות

שפלות

צריך ש-יג המדרגות האלה תהיינה חרוטות בנשמה. במקור הדברים, בתחלת ספרנו סוד הוי' ליראיו, יש רמז יפהפה[ג]: יג שמות כחות הנפש הפנימיים – אמונה תענוג רצון בטול שמחה יחוד אהבה יראה רחמים בטחון תמימות אמת שפלות – עולים צלם פעמים הוי'. מי שיש לו בגלוי את כל הכחות האלה משלים ומגלה את 'צלם הוי'' בו נברא. מוסבר שם ש"צלם אלהים"[ד], הבטוי המפורש בתורה, הוא כחות הנפש החיצוניים (כתר חכמה בינה כו') ו'צלם הוי'' היינו הכחות הפנימיים.

המספר הזה – 4160 – הוא ה פעמים 832, לב (כבוד) פעמים הוי', שעולה ארץ ישראל. גם כאן יש פנימיות וחיצוניות – בששת ימי בראשית מופיע שם אלקים לב פעמים (שם הוי' מופיע רק בפרק ב), מקור "לב נתיבות חכמה", אבל כתוב שבתוך כל שם אלקים יש שם הוי'. אלהים עולה 86 ו-הוי' 26, וההפרש ביניהם 60 – בגימטריא כלי. שם אלקים הוא כלי המקבל את שם הוי', שהוא האור. אם כן, האורות של לב הופעות שם "אלהים" הם לב פעמים הוי', העולה ארץ ישראל – היא הפנימיות-האור של כל הבריאה. הדבר משתקף בנפש היהודי, שכללות הכחות שלו עולים ה פעמים ארץ ישראל.

ארץ ישראל – מקום גילוי יג הכחות הפנימיים

הרמז מגלה זיקה בין ארץ ישראל לכחות הנפש הפנימיים. בהחלט אפשר לומר על כל אחד מהכחות שהוא מתגלה דווקא בארץ, יותר מאשר בחו"ל:

מהו מקום האמונה האמתית של היהודי? איפה היהודי יכול לגלות את אמונתו בה' כמו שצריך? בארץ. אם כן, אפשר לומר שארץ ישראל היא 'ארץ האמונה'.

באותה מדה, אפשר לומר שארץ ישראל היא 'ארץ התענוג' – הכי כיף להיות כאן.

"למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[ה] – ארץ ישראל היא 'ארץ הרצון', פה מקבלים רצון לעשות את רצון ה'. חו"ל היא רצון אחר, רצון זר, וארץ ישראל היא מקום הרצון לעשות את רצון ה'.

איפה אפשר להרגיש בטול אמתי לה'? גם בארץ – היא 'ארץ הבטול'.

איפה אפשר להיות שמח? בארץ ישראל – "[תחת אשר לא] עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב"[ו], 'ארץ השמחה'.

איפה אפשר להתייחד ולייחד את כל הדברים עם ה'? בארץ – 'ארץ היחוד'.

איפה אפשר לאהוב את ה', את התורה, ואת עם ישראל? בארץ – ארץ ישראל היא 'ארץ האהבה'.

איפה אפשר לירא את ה' באמת, ביראה טהורה? בארץ ישראל – 'ארץ היראה'.

כך בכל המדות – זו 'ארץ הרחמים', 'ארץ הבטחון', 'ארץ התמימות', 'ארץ האמת' ("אמת מארץ תצמח"[ז]) ו'ארץ השפלות'[ח]. השפלות היא מדת דוד מלך ישראל (סמל המלכות המובהק, שאמר "והייתי שפל בעיני"[ט]), אחת הנשמות של אלה שלא רצו מעולם לצאת מהארץ.

אמרנו זאת רק כדי לסבר את האוזן, שנבין שכל הכחות הפנימיים, כל האורות של הנפש, מתגלים כאן בארץ. הביטוי בספר התניא[י] הוא שצריך להגביר את "חבת ארץ הקדש". לכל יהודי יש חבה – געגועים, פנימיות הרצון – לארץ ישראל. כדי להרבות אותה צריך להתבונן שכאן מקום האמונה, התענוג והרצון וכו' – כל העושר והאושר של פנימיות נפשנו. זו הקדמה אחת חשובה.

ב. מלכות: 'אין מלך בלא ארץ'

נדבר היום החג"ת, האבות, וגם על המלכות. יש עדיין הרבה מה לומר, להשלים את פרצוף ארץ ישראל, והיום נתיחס לכמה נקודות. נתחיל מהמלכות, היות שבקשו להתבונן ולהעמיק בנושא המלכות:

תכלית הארץ – המלכת מלך

בשביל מה עם ישראל צריך ארץ בכלל? לא טוב לו בלי ארץ? הרי יש יהודים בכל מקום – בתאילנד, בהודו, באמריקה, בסקנדינביה. איפה שלא נרצה יש יהודים – עושים חיים, עושים חיל, מרויחים כסף. באמת הרבה יהודים שואלים – בשביל מה בכלל צריך ארץ?

יש סבה דה-פקטו, דיעבד שבדיעבד, שאומרים – תראו מה קרה לעם ישראל בלי ארץ, קרתה השואה ר"ל. כדי שלא תוכל לקרות שוב כזו צרה ("לא תקום פעמים צרה"[יא]) צריך מקום, מדינה. יש כזו סברה, סברת דיעבד, אבל אנחנו רוצים הסבר לצורך בארץ לכתחילה.

תשובה טובה לשאלה זו היא שצריך ארץ כ"היכי תמצי" – מכשיר – לקיום המצוה הראשונה שנצטוו עם ישראל בכניסתם לארץ, "להעמיד להם מלך"[יב]. צריך את ארץ ישראל בשביל מלכות – שיהיה כאן מלך. לסברה זו, ארץ ישראל היא אמצעי והתכלית היא המלך. למה מלך הוא התכלית? כי ב"שום תשים עליך מלך"[יג] מתקיים "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"[יד] – דרך מלך בשר ודם כרצון ה', המלך הצדיק, מלך המשיח, יתקיים הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[טו], כמאמר חז"ל[טז] שמלך המשיח בסוף ימסור את המלכות לקב"ה. כלומר, המלך שאנחנו רוצים הוא שלב נצרך והכרחי, כדי לעשות את ה' למלך על כל הארץ – לעשות לה' דירה בתחתונים, תכלית כוונת הבריאה.

'אין מלך בלא ארץ'

מה שאמרנו עכשיו נשמע כמו משפט מוכר אחר, בהחלפת מלה אחת. אנחנו מכירים את המשפט "אין מלך בלא עם"[יז], שגם מסביר בשביל מה ה' ברא אותנו. בשביל מה ה' צריך אותנו? הוא רוצה להיות מלך ו"אין מלך בלא עם" – אנחנו העם שלו. אפשר להחליף את המלה 'עם' בעוד מלה, וגם יצא נכון – 'אין מלך בלא ארץ'. לפי זה, ארץ ישראל היא כלי לאפשר מלכות.

מה המשמעות תכל'ס? שאם רוצים להצביע על מישהו כמלך אפשרי, הוא לא יוכל להיות מלך בלי ארץ – צריך מקום שימלוך בו. כמו שהוא צריך עם, הוא צריך גם מקום. לכן, אם רוצים לקדם את רעיון המלכות צריך מקום מוכן למלכות. עקרונית, מקום מלך ישראל הוא ארץ ישראל השלמה, שבינתים אינה ברשותנו. כל דבר מתחיל בקטן – שיהיה לו לפחות, בית, חצר או כפר בו הוא מלך. אי אפשר להיות מלך באויר – מלך לא מרחף באויר.

'אין מלך בלא סנהדרין'

היות שיש לנו שני משפטים טובים ונכונים – "אין מלך בלא עם" ו'אין מלך בלא ארץ' – מישהי יכולה לחשוב על עוד משפט? אנחנו אוהבים שלישיות. האם יש עוד משהו שלא יכול להיות מלך בלעדיו? כמובן, אחר כך צריך לחשב את הגימטריא של הכל, לראות אם מוצלח... העם יושב בארץ והמלך מולך עליו – יש עוד ממוצע בין המלך לעם? בינתים יש לנו מלך-עם-ארץ, שלשה דברים, ואם יתווסף עוד משהו כבר יהיה איזה י-ה-ו-ה.

יש פסוק חשוב שמסביר מה עושה המלך – "מלך במשפט יעמיד ארץ"[יח]. מה צריך המלך בשביל להעמיד את הארץ על ידי משפט? [שופטים.] איך קוראים להם? [בג"ץ...] לא התכוונתי איך קוראים להם היום, אלא איך צריך לקרוא להם – המלך צריך סנהדרין. בתחלת מסכת ברכות יש סוגיא שלמה על האינטראקציה, יחסי הגומלין, בין דוד המלך לסנהדרין שלו[יט]. הסנהדרין הם בחירי העם, אבל בעצם הם ממוצע מחבר בין המלך לעם.

שוב, תפקיד המלך הוא לעשות משפט, והוא עושה אותו באמצעות-בעזרת הסנהדרין, אז בהחלט אפשר לומר 'אין מלך בלא סנהדרין'. איך רואים זאת בתורה? איפה כתובה פרשת המלך? מצות "שום תשים עליך מלך" מופיעה בפרשת שופטים, המתחילה במצות העמדת שופטים – "שֹפטים ושֹטרים תתן לך בכל שעריך". מיד רואים שאין מלך בלי שופטים, 'אין מלך בלי סנהדרין'.

כך גם ברמב"ם: יש יד ספרים במשנה תורה של הרמב"ם, "היד החזקה" – יד בגימטריא דוד – מההתחלה בספר המדע ועד הסיום בספר שופטים (הספר של דוד המלך) ספר שופטים, סוף הספרים, מתחיל בהלכות סנהדרין ומסיים בהלכות מלכים, במלך וכל מצותיו. רואים שבאמת 'אין מלך בלא סנהדרין'.

מלך-סנהדרין-עם-ארץ

נשאיר לכן לעשות את הגימטריא של שלשת המשפטים[כ]. הביטוי הרווח הוא "אין מלך בלא עם", כי צריך להתחיל מהעם, אבל כשיש עם צריך שני דברים – מקום למלך (שעתיד להתפשט לכל הארצות[כא]) וסנהדרין. [תיכון יעלת חן הוא מקום מאד יפה...] כן, התיכון הוא ה'ארץ' (והוא נמצא בי"ם. יהי רצון שיתפשט התיכון קודם כל לכלול את כל ארצות הים התיכון...), וצריך גם סנהדרין, נציגי העם.

מלך הוא לשון נמלך – מלך בעצם אוהב להוועץ, הוא רוצה יועצים. בסופו של דבר המלה שלו קובעת, יש לו סמכות, אבל לא בושה עבורו לקבל עצה. אדרבא, הוא אוהב לקבל עצה, רוצה אותה וזקוק לה. אם כן, יחס המלך והסנהדרין הוא דוגמת "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[כב], יחס של י-ה. הסנהדרין מגלים בעצם, כמו אצל הקב"ה, שהעם עצמו הוא "חלק אלוה ממעל"[כג]. נציגי העם היושבים עם המלך – הצדיקים שבכל דור ודור, אצלם ה"חלק אלוק" גלוי – הם המסוגלים לגלות זאת.

אם כן, יש מלך ויש לו בית דין – גם למלך העליון, הקב"ה, יש יועצים, סנהדרין, בית דין של מעלה, כמו שכתוב בספר איוב, שה' מתייעץ עם בית דינו[כד]. "אין עוד מלבדו"[כה], אין חוץ מה', אבל הוא ברא את העולם כך ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא"[כו] – במלכותא דרקיעא יש מעין מלכות הארץ, הצריכה מלך וסנהדרין. אחר כך יש עם וארץ, שהיא התכלית בסוף. מחד, התכלית היא העם. מאידך, התכלית בסוף – המלכות שבמלכות – היא ארץ ישראל (שהיא ארץ האמונה, ארץ התענוג וכו' עד ארץ השפלות, כנ"ל). ולסיכום:

  י        מלך

  ה       סנהדרין

  ו        עם

  ה       ארץ

עד כאן נושא אחד, נקודה אחת בקשר בין המלכות לארץ ישראל.

ג. חגתנ"ה בפרצוף הארץ

נצח והוד: נחלת ושמירת הארץ

כעת נדבר על חג"ת בכלל, ונזכיר גם את נצח והוד (שתי בחינות הבטחון, הפעיל והסביל):

חסד-גבורה-תפארת הם האבות, אברהם, יצחק ויעקב. ה' נתן את הארץ לאבותינו, ומהם אנחנו מקבלים-נוחלים אותה. הארץ עוברת אצלנו בנחלה (כנחל הזורם מדור לדור[כז]) – היא הנחלה אותה עלינו לשמור ("'שמור' לנוקבא"[כח], "איהי בהוד"[כט]). נחלתנו היא הנצח שלנו, כבפסוקים "חבלים נפלו לי בנעִמים אף נחלת שפרה עלי... נעִמות בימינך נצח"[ל]. הנצח הוא גם הנצחון שלנו. איפה אנחנו יכולים ממש לנצח את האויב, כמו החשמונאים בחנוכה (לא רק כמו היהודים בפורים)? בארץ. ארץ ישראל היא ארץ הנצחון, כי היא ארץ הנצח – "נחלת עולם" שלנו. על מתנה צריכים להודות, בוודאי על "נחלת עולם", לכן נצח והוד הם "תרין פלגי גופא"[לא] (שני "ערבי נחל", כנ"ל הערה כז).

ספירת הנצח נקראת "ברא כרעא דאבוה"[לב] (וכיוצא בכך 'ברתא כרעא דאבוה' שהרי "אבא יסד ברתא"[לג], אלא ש"איהו [ברא] בנצח ואיהי [ברתא] בהוד") – ממי אנחנו נוחלים את הארץ? מהאבות, אברהם יצחק ויעקב.

צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות בירושת הארץ

את הארץ מקבלים בעיקר מאברהם, אבינו הראשון, לו נתנה הארץ על כל עשרת העממים. רק מה? כאשר מגיעים ליעקב אבינו, הבחיר שבאבות, ה' נותן לו "נחלה בלי מצרים"[לד]. כלומר, ה' רומז לו שארץ ישראל – שנתנה לאברהם אבינו, ובה גר יצחק אבינו, כדלקמן – עתידה להתפשט לכל העולם כולו (החל מ"ופרצת ימה[לה]", לארצות הים התיכון כנ"ל), להיות "נחלה בלי מצרים" כלל. בכל אופן, הכל מתחיל מאברהם. כשאומרים "הארץ המובטחת" מתכוונים לגבולות ההבטחה לאברהם אבינו – מהנילוס עד הפרת[לו] – הרחבים מהגבולות בפרשת מסעי, בהם נוהגות המצוות התלויות בארץ. חסד הוא בכלל התפשטות – זו התפשטות ראשונה.

בשיעור י"ט כסלו לנשים[לז] דברנו על צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות (י-ה-ו-ה) של ארץ ישראל. כעת נאמר בצורה אחרת, נשלים זאת מזוית מבט חדשה:

כתוב[לח] שכאשר ה' ברא את העולם הוא ברא את כל הארצות ובחר לעצמו – הנחלה של הקב"ה – את ארץ ישראל. אחר כך הוא ברא את כל העמים ובחר לעצמו את עם ישראל, ואז נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. בהתחלה הקב"ה מציין את ארץ ישראל, נקודה קטנה על מפת העולם, ואומר 'זה המקום שלי'. הבחירה בארץ היא ה-י של נחלת ארץ ישראל, לכן בארץ ישראל מאירים מוחין דאבא.

אחר כך בא אברהם אבינו, וה' נותן לו את הארץ – מבטיח לו ארץ רחבה, מהנילוס עד הפרת – וזו כבר התפשטות ראשונה, ה עילאה (הרמוזה ב-ה שהשם הוסיף בשמו).

אחר כך בא יצחק אבינו, וה' אומר לו "גור בארץ"[לט] – אל תצא מהארץ – זהו שוב צמצום, 'אל תצא מגבולות הארץ', אך עם המשכה מרוחניות לגשמיות, ממעלה למטה, שהיא תפקיד יצחק.

בסוף בא יעקב אבינו וה' אומר לו "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[מ], הפסוק ממנו לומדים שה' נתן לו "נחלה בלי מצרים" – התפשטות ארץ ישראל עד אין סוף, בכל העולם, ה תתאה:

  י        בחירה בארץ

  ה       התפשטות הארץ המובטחת לאברהם

  ו        צמצום-המשכה "גור בארץ"

  ה       התפשטות "נחלה בלי מצרים"

אברהם – "התהלך" ("רצוא ושוב")

לכל אחד משלשת האבות ה' אומר פועל אחר. לאברהם אבינו ה' אומר "התהלך בארץ"[מא], כפי שאמר לו "לך לך... אל הארץ אשר אראך"[מב] – אברהם אבינו קשור להליכה (כמו שנאמר "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[מג]).

ידוע בחסידות[מד] שהתהלכות (כמו גם "הלוך ונסוע"[מה]) היינו תנועת "רצוא ושוב" – "מטי ולא מטי", כניסה ויציאה – אך בהתקדמות מתמדת ("הנגבה", אל אור אין סוף ב"ה[מו]). זו מעלת הנשמות על המלאכים, שה"רצוא ושוב" שלהם חוזר על עצמו.

"התהלך בארץ" עולה אברהם שרה (או אברם שרי, כפי שנקראו בשעה שה' אמר לאברם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"), שניהם יחד (שרה היא ה"אשה כשׁרה", אשה כ-שׂרה, העושה-מעצבת את רצון בעלה[מז], כמאמר ה' לאברהם "שמע בקֹלה"[מח]).

יצחק – "גור בארץ" ("מצוה גוררת מצוה")

ליצחק אבינו ה' אומר "גור בארץ", וכתוב גם "וישב יצחק בגרר"[מט]. ודאי שהתורה דורשת לשון נופל על לשון, קשר בין "גור" ל"גרר"[נ]. גרר הוא שם של מקום פלשתים אותו צריך לגרור להכלל בקדושת הארץ, כי ליצחק אסור לצאת מהארץ, כ"עולה תמימה"[נא]. את ה"וישב" שלו לוקח יעקב בנו, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"[נב], אבל קודם כתוב "וישב יצחק בגרר"[נג]. כתוב בחסידות[נד] (על "מגורי אביו" שנאמר ביעקב אבינו, כמבואר בסמוך) ש"גור" – חוץ מלשון מגורים, דירה – הוא גם לשון פחד ("מגור מסביב"[נה]) וגם לשון אוצר-מגורה, בסוד "יראת הוי' היא אוצרו"[נו], שיש לה' "אוצר של יראת שמים"[נז] (מדה של אשה, העשויה כאוצר[נח], "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[נט]).

כעת נאמר יסוד חשוב: לשם מה צריך יראה? יצחק הוא צמצום עם המשכה. צריך "וישב יצחק בגרר", גרירה בקדושה היא "מצוה גוררת מצוה"[ס]. זהו פירוש יראה מיוחד לנשים, שכל אחד צריך לאמץ. צריך לעשות מצוות, אבל אסור לקבל בסוף סיפוק – יש כעת שיעור, אבל אסור בסוף לקבל סיפוק, 'איזה כיף היה'. זהו האיסור הכי חמור אצל הבעל שם טוב[סא]. למה? איך אפשר להשמר מקבלת סיפוק שיש בה שמץ של ניפוח אגו מהדברים הטובים שעושים? כל הזמן צריך לעשות דברים טובים, ומדת היראה אומרת לי שאף פעם לא יצאתי ידי חובה – לא עשיתי מספיק.

הרבי הוא דמות של אהבה וגם של יראה – יש לו הרבה גבורה, הרבה יראה. אחד הדברים שרואים אצל הרבי, שאף פעם לא היה מבסוט מכל ההצלחות, מכל מה שעשה, כי תמיד שאף ליותר. נאמר אחרת, תמיד הוא ירא-פחד – לא עשיתי מספיק, לא יצאתי ידי חובה. לפעמים מסבירים בחסידות[סב] שיראת חטא היינו יראה מניתוק חבל התקשרות האהבה, עבותות האהבה, על ידי החטא. כעת מפרשים פירוש חדש וחשוב, שהיראה היא שמא לא יצאתי ידי חובה בכל מה שעשיתי, וכך אני אף פעם לא יוצא ידי חובה. מה טוב ביראה זו? היא הכח המניע בנפש ל"מצוה גוררת מצוה". עשיתי מצוה, ומיד אני יודע שלא עשיתי מספיק (וממילא אין מקום לסיפוק), ואני חייב מיד לעשות עוד מצוה. זו מדת "גור בארץ" של יצחק – עשיתי משהו ברוחניות? לא מספיק, צריך להוריד אותו שיתבטא במלכות עלי ארץ, "גור בארץ" (לגרור את השמים לארץ). או, בלשון חז"ל שהרבי הרבה לצטט, "יש לו מנה רוצה מאתים"[סג] בקדושה. כל מה שעשינו אף פעם לא מספיק. זו מדת יצחק, בזכותה מתרבות המצוות. כמה שוה "[וישב] יצחק בגרר"? תריג – רמז יפה ומכוון ל"מצוה גוררת מצוה". יש עוד ביטוי של יצחק ששוה תריג – "צחק עשה לי [אלהים]"[סד] שנאמר בלידתו.

יעקב – "שוּב" (תשובה ורפואה)

אז מגיעים לשלב הבא – ליעקב, "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". אצל יעקב אבינו הפסוק הכי חשוב ביחס לארץ הוא, כנ"ל, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – הוא יושב במקום שה' אמר לאביו "גור בארץ", "מגורי אביו". זו פתיחת פרשה בתורה, פרשת "וישב" (הפרשה של י"ט כסלו). אבל זהו תיאור, ואנו מחפשים ציווי מה', בדומה לפסוקי אברהם ויצחק. אכן, יש עוד פסוק – יעקב יצא להתחתן ולהוליד את רוב השבטים בחרן, וכשהגיע הזמן לחזור הביתה ה' מצוה עליו "שוב אל ארץ אבותיך"[סה].

בתורה יש הרבה פסוקי תשובה, וברובם התשובה היינו שיבה מחו"ל לארץ ישראל. כל הרעיון שתשובה היא לשוב לארץ – וכנראה גם מי שנמצא בארץ צריך את עבודת התשובה של הארץ – הוא "שוב אל ארץ אבותיך [אברהם ויצחק]". "שוב" ו"וישב" באים מאותו שער, שב – לכאורה אם אתה יושב במקום אינך צריך לשוב אליו אבל השער זהה ובודאי יש קשר בין תשובה לישיבה.

כתוב "לשבת יצרה"[סו] – הארץ נקראת "ארץ נושבת"[סז], ארץ מיושבת. זו תכונת התפארת של ארץ ישראל ("כתפארת אדם לשבת בית"[סח] – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון [שנצטוה לישב את העולם]"[סט]), אותה מיישבת בחינת יעקב, מדת הרחמים. הוא מיישב את הארץ בכך שמוליד הרבה ילדים, יותר מאברהם ויצחק – הוא מוליד את עם ישראל. סתם יצירה היא מדת התפארת – "לא תהו בראה לשבת יצרה" היינו מדת יעקב.

יש כמה סיפורים בחסידות (אחד מהם על הצמח צדק) שצדיק אמר למישהו שהיה חולה בחוץ לארץ – חולה הוא כמו חו"ל, כנראה שכל מי שחולה נמצא בחו"ל – שיסע לארץ ישראל ושם יתרפא. ההסבר היה שכאן פוסקים כמו הב"י, המיקל בכל מיני טרפות – בחו"ל מחלה זו טרפה ובארץ לא, ולכן אפשר להתרפא. זהו ווארט, אבל בכלל, כמו שארץ ישראל היא ארץ האמונה וכו' – היא גם ארץ הרפואה, יש בה סגולת ריפוי (עד לסגולת תחית המתים ממש – "וארץ רפאים תפיל"[ע]), ומי שיתעצם עם הארץ יתרפא. רפא אותיות פאר – רפואה היא תפארת בקבלה[עא].

מה המחלה ה'יהודית' ממנה צריכים להתרפא האבות? מחלת עקרות. האבות והאמהות היו עקרים ועקרות. בפשט לכן ה' שלח את אברהם לארץ ישראל – בחו"ל אינך יכול להתרפא מהעקרות. כל מי שנמצא בחו"ל, כמו שהוא חולה, הוא גם בחינת עקר – הוא לא יכול להוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל שלו, לא יכול להוליד. תבוא לארץ ישראל – תתרפא ותוליד. הרפואה היא פוריות – "פרו" גם לשון פאר, בלי א, אותו שער ("וישב יעקב" עולה "פרו ורבו", כנודע). הכל קשור ל"וישב", וגם לשיבה-תשובה שצריך בשביל ההתיישבות – צריך הרבה בעלי תשובה להתיישב בארץ, בחינת יעקב, הרחמים, ספירת התפארת.

תהליך שלשת האבות

אם כן, למדנו היום שני ענינים בפרצוף ארץ ישראל. אמרנו שבמלכות של פרצוף ארץ ישראל – ארץ ישראל היא התנאי למלכות. מי שרוצה מלך צריך ארץ, סנהדרין ועם. אחר כך אמרנו שהארץ שייכת לאבות, מהם אנחנו נוחלים אותה. הנחלה היא הנצח (ועלינו להודות עליה מאד מאד), אבל צריך להבין באיזה אופן ה' נתן את הארץ לאבות:

לאברהם ה' אמר להתהלך – גם אצלנו, אם רוצים את כל השלבים, יש ענין גדול להתהלך בארץ, לעשות טיולים, על מנת להחזיק את הארץ. זהו דין כיבוש.

אחר כך, כדי לגור בארץ, צריך יראת ה' טהורה – אף פעם לא להיות מבסוט ממה שעשיתי, שתהיה "מצוה גוררת מצוה".

אח"כ בא "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", כח יעקב (הבחיר שבאבות) לישב את "מגורי אביו", לפעול התכללות אמתית וגלויה לעין ("עין בעין יראו"[עב], היינו "עין יעקב"[עג]) של מדת היראה (מדתו העצמית של יצחק) עם כח המניע שלה, מדת האהבה (כנ"ל הערה נז), ובסוד "יעקב אשר פדה את אברהם" (כנ"ל הערה לו) – ביעקב מתגלם סוד עקדת יצחק, יחוד כנפי הנפש, אהבה ויראה, ב"תפארת גופא".

ליעקב ה' אומר גם בחו"ל "שוב לארץ" – לאברהם ה' לא אומר "שוב" (אלא "לך לך... אל הארץ", עבודת אברהם, הליכה), כי לא היה כאן קודם, אבל יעקב שייך לארץ בעצם – ראש שאומר: איפה שלא תהיה "שוב לארץ" ותיישב אותה. יחסית, אברהם ויצחק הם "לא תהו בראה" ("בראה" לשון אברהם, ובגימטריא יצחק) – אברהם הוא תהו יציב, יצחק תהו שיכול להשבר[עד] – ואחריהם יכול לבוא יעקב ש"לשבת יצרה" בריבוי ילדים, כח התפארת.

נצח והוד – ירושלים ובית המקדש

נשלים בעוד משהו לגבי נצח והוד: על הפסוק שאומרים כל בקר – "לך הוי' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו'"[עה] – דורשים חז"ל "'הנצח' זו ירושלים, 'וההוד' זה בית המקדש"[עו]. בעשר הקדושות, בתוך קדושת הארץ ישנה קדושת ירושלים ובתוכה קדושת המקדש. קצת קשה, למה נצח הוא ירושלים, והוד, שיותר נמוך בספירות, הוא המקדש, הקדוש מירושלים?

זו נקודה ששייכת לנושא הקבוע שלנו – "אמונה ובטחון". ירושלים, בתור נצח, היא בטחון פעיל – לשם שלמות ירושלים צריך הרבה בטחון, המעודד גם לקום ולעשות דברים. מה עושים כשבאים לבית המקדש? דבר ראשון משתחווים. השתחויה היא בטחון סביל, התבטלות, פישוט ידים ורגלים. באמת בבית המקדש לא נלחמים, לא מתנצחים – בירושלים כן, אבל לא במקדש. עוד פעם, "'הנצח' זו ירושלים" הוא כח לנחול. באלף-בית שלנו[עז] נון אומרת "נחלה וירושה נצור" – זהו ה-נ של ספירת הנצח, שמתחילה ב-נ[עח].

סיכום

בזה נסיים היום, יש "התהלך" של אברהם, "גור" של יצחק, "שוב" של יעקב[עט], נחלת הנצח, ירושלים, עם הבטחון הפעיל שלה, והשתחוואת בית המקדש, של ההוד. זהו סימן לגבי כל ארץ ישראל שיש בה תכונות אלו – עתיד בית המקדש להתפשט בכל ירושלים וירושלים בכל ארץ ישראל. יסוד שייך לקשר בין ברית מילה לארץ ישראל – כפי שדובר באחד השיעורים הקודמים[פ] – ופשוט שמלכות היא ארץ ישראל עצמה, לה הוספנו כעת את הקשר בין מלך לארץ, ש"אין מלך בלא עם" ו'אין מלך בלא ארץ', מלך זקוק לארץ. שנזכה לכל המדרגות – ארץ האמונה, ארץ התענוג וכו', כל המדות שבנפש, ונזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.



[א] נרשם ע"י איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] איוב יט, כו.

[ג] סוד ה' ליראיו שער א פ"ה (ובשיעורים בסוד ה' ח"ג שם).

[ד] בראשית א, כז; ט, ו.

[ה] בראשית רבה ה, ז; פסיקתא זוטא בראשית א, א.

[ו] דברים כח, מז.

[ז] תהלים פה, יב.

[ח] ארץ האמונה ארץ התענוג ארץ הרצון ארץ הבטול ארץ השמחה ארץ היחוד ארץ האהבה ארץ היראה ארץ הרחמים ארץ הבטחון ארץ התמימות ארץ האמת ארץ השפלות (4160 הנ"ל ועוד 13 פעמים ארץ ה – אותיות הארץ, חותם הפסוק הראשון של התורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", 296, 8 פעמים 37, נצח נצח – 3848, נצח פעמים הוי') עולה 8008 = 308 פעמים הוי' = "הוי' [אלהינו] הוי'" (סוד "הוי' הוי'" שלפני יג מדות הרחמים) פעמים "הוי' אלהינו הוי'", עיקר יחוד עם ישראל בהצהירו פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

[ט] שמואל-ב ו, כב.

[י] אגה"ק יד.

[יא] נחום א, ט.

[יב] סנהדרין כ, ב: "שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה".

[יג] דברים יז, טו.

[יד] זהר ח"ג ערה, ב.

[טו] זכריה יד, ט.

[טז] פרקי דרבי אליעזר פ"י.

[יז] רבינו בחיי לבראשית לח, ל; כד הקמח ערך ר"ה ה; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א.

[יח] משלי טז, י.

[יט] ברכות ג, ב. ראה מאמר "בזבוז האוצרות" בספר מלך ביפיו.

[כ] אין מלך בלא עם-אין מלך בלא ארץ-אין מלך בלא סנהדרין עולה 1332 – יהלום 36, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" (פסוק הכותרת של עשרת הדברות), ועוד. עם-ארץ-סנהדרין עולה 780 – משולש 39, טל, "הוי' אחד". ג"פ "אין מלך בלא" = 552 – יהלום 23, חיה. חלק הקדמי של הכל = 4004, 22 פעמים יעקב (יעקב הוא הדור ה-22 מאדם הראשון – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"), שעולה הוי' פעמים "הוי' אלהינו הוי'" (חצי 8008 הנ"ל הערה ח).

[כא] ע"פ ספרי א, א; פסיקתא רבתי פרשת שבת ונח ב.

[כב] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[כג] איוב לא, ב. תניא פ"ב.

[כד] פרקים א-ב.

[כה] דברים ד, לה.

[כו] ברכות נח, א.

[כז] ה"נחל" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "וערבי נחל" (ויקרא כג, מ) בארבעת המינים של זמן שמחתנו. בקבלה, שני ה"ערבי נחל" הם כנגד נצח והוד.

[כח] זהר ח"ב מח, ב.

[כט] ע"ח שכ"ט פ"ה (ובכ"ד).

[ל] תהלים טז, ו-יא.

[לא] זהר ח"ג רלו, א; ע"ח שכ"ז פ"א.

[לב] ע"פ עירובין ע, ב.

[לג] זהר ח"ג רמח, א.

[לד] שבת קיח, א.

[לה] בראשית כח, יד.

[לו] נחלת הנילוס עד הפרת היא בזכות יוסף, בגימטריא נילוס, שנתברך "בן פֹרת יוסף" (בראשית מט, כב). כמו שבזכות יעקב ניצל אברהם מכבשן האש, כמבואר בחז"ל (בראשית רבה סג, ב) עה"פ "יעקב אשר פדה את אברהם" (ישעיה כט, כב), כך בזכות יוסף הצדיק, שעמד בנסיון עם אשת פוטיפר וזכה להיות מלך במצרים, ארץ הנילוס, הובטחה לאברהם אבינו ארץ עשרה עממים.

[לז] פורסם ב"ואביטה" וארא.

[לח] תנחומא ראה ח. תנדב"א זוטא פ"ב.

[לט] בראשית כו, ג.

[מ] שם כח, יד.

[מא] שם יג, יז.

[מב] שם יב, א.

[מג] בראשית יב, ט.

[מד] ראה בריש סה"מ "אתהלך לאזניא") ובתו"ח חיי שרה קלט, ג (ובהערה 41).

[מה] תו"א עג, ד ובכ"ד.

[מו] שם נו, ג ובכ"ד.

[מז] עפ"י תנדב"א פ"ט. ראה הקדמת שכינה ביניהם הערה לד (ובכ"ד).

[מח] בראשית כא, יב.

[מט] בראשית כו, ו.

[נ] גור = יצחק ע"ה, גרר = 13 פעמים 31, אל פעמים אחד, וביחד עם יצחק שעולה 13 פעמים 16 = תורה, "רצוא ושוב", גמילות חסדים, 13, אהבה, פעמים 47, בטול. וביחד עם גור = 820, משולש 40 = "ואהבת לרעך כמוך" וכו'.

[נא] בראשית רבה סד, ג.

[נב] בראשית לז, א.

[נג] גם אצל אברם יש "וישב" – בפסוק שאחר "קום התהלך בארץ וגו'" נאמר "וישב באלני ממרא אשר בחברון", אך אין כאן לשון גור-גרר כמו שיש אצל יצחק ויעקב, וכן אצלו הפסוק מתחיל "ויאהל", ולא "וישב" כביצחק וביעקב. והעיקר, בפסוק יעקב מוזכר בפירוש "מגורי אביו" יצחק. הפסוקים "וישב יצחק בגרר" (שלש תבות כנגד ג"ר) "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (שבע תבות כנגד ז"ת) משלימים ל-2485, משולש 70, רמז לשבעים נפש יוצאי ירך יעקב וכו'. עשר תבות שני הפסוקים יוצרות משולש 4, שנקודתו האמצעית היא "יעקב", מדת התפארת, ועם שלש פנות המשולש: וישב יעקב מגורי כנען = 949 = אהבה פעמים חכמה = אהבת ישראל וכו'. ממוצע שש התבות הנותרות הוא 256, 16 ברבוע, אהרן, כהנא רבא, אהבה רבה.

[נד] פלח הרמון ד"ה "בראשית ברא" הג' (יט, ב). וראה תו"א וישב כז, ב ובכ"ד.

[נה] ירמיה ו, כה; כ, ג-י; מו, ה; מט, כט; תהלים לא, יד.

[נו] ישעיה לג, ו.

[נז] ברכות לג, ב. והנה רוב הרמזים הנ"ל הערות נ ו-נג מצביעים על מדת האהבה, ללמד שבקדושה הדשמאל, יראה, כלול בימין, אהבה, וכמבואר בדא"ח שהיראה היא מצות עשה דאורייתא, ככל רמח (אברהם) מצות עשה המוּנעות על ידי אהבת השי"ת (תניא פ"ד).

[נח] ברכות סא, א.

[נט] משלי לא, ל. בכל המקרא מופיע הביטוי "יראת הוי' היא" רק בשני הפסוקים הנ"ל, רמז לקשר המובהק ביניהם. ב"פ "יראת הוי' היא" עולה אשה ועוד 1000 – סוד מתן אלף אורות באוצרה של האשה. "יראת הוי' היא" היינו הנקודה האמצעית של 1305, אשה בחישוב ה-א כ-1000 (העולה "אשה כי תזריע וילדה זכר", "דרך ארץ קדמה לתורה" וכו', כידוע). שני הפסוקים בשבח "יראת הוי' היא" (בלי החלק השלילי בפסוק השני, "שקר החן וגו'") – "והיה אמונת עתיך חסן ישועֹת חכמת ודעת יראת הוי' היא אוצרו"(אדם אותיות, פסוק סימן ששה סדרי משנה שבסוד מה ד-בן, ז"א דנוקבא, שעיקרם "'חסן' זה סדר נשים", שנקרא גם "תורת הוי' תמימה", כמבואר במ"א) ו"אשה יראת הוי' היא תתהלל" (חוה אותיות, שבסוד בן ד-בן) – עולים ל-יג (אהבה) פעמים 435 (יהודית, כט – חצי חן – במשולש) ומשלימים ל-ח ברבוע אותיות (שפנותיו עולות צא, משולש יג, והשאר עולה רוח פעמים הוי'; האלכסון משמאל לימין – בחי' נוקבא – עולה ט"פ צא, הפירמידה של יג, והשאר עולה מקום פעמים הוי'. שני המחלקים, רוח-מקום, עולים כ ברבוע).

[ס] אבות פ"ד מ"ב.

[סא] ראה לב לדעת מאמר "פרק בעבודת ה'" בכ"ד.

[סב] ראה תניא פכ"ה.

[סג] ע"פ קהלת רבה א, לב.

[סד] בראשית כא, ו.

[סה] שם לא, ג.

[סו] ישעיה מה, יח.

[סז] שמות טז, לה.

[סח] ישעיה מד, יג.

[סט] ב"מ פד, א.

[ע] ישעיה כו, יט.

[עא] ראה קהלת יעקב ערך 'רפואה'.

[עב] ישעיה נב, ח.

[עג] דברים לג, כח.

[עד] אברהם-יצחק-יעקב הם כנגד עולמות עקודים (תהו יציב), נקודים (תהו) וברודים, ראה הגהות הרנ"ש על אוצרות חיים אות כד (נדפס בסוף מבוא שערים).

[עה] דה"א כט, יא.

[עו] ברכות נח, א.

[עז] פלקט (וחוברת) "אמת למד פיך".

[עח] יש בשמות הספירות עוד נ? נ של בינה. אין עוד נונין בשמות הספירות. בינה (אמא, תכלית גדלות האשה – לאמא, לאשה, יש הרבה ילדים, וכרמוז בגימטריא: אשה = הרבה ילדים!) ר"ת בינה יסוד נצח הוד, ללמד ששרש הנה"י, כל גווני הבטחון בנפש, בבינה-אמא (בינה יסוד נצח הוד = יש – "אל כל החיים יש בטחון"), בסוד "כי בו ישמח לבנו [בינה-שמחה] כי בשם קדשו בטחנו [נצח-בטחון]" (תהלים לג, כא), מבטחון הנצח (הכולל את כל נה"י) באה שמחת אמא, שתי הנונין. ה-נ של בינה היא שער הנון וה-נ של נצח היא "נחלה וירושה נצור".

[עט] התהלך גור שוב = אמונה תענוג רצון, ג הרישין שבכתר, ג השרשים של שלשת האבות אברהם יצחק ויעקב, כמבואר אצלנו בכ"ד. ארץ ישראל הוא סוד "אור הכתר", חושבנא דדין כחושבנא דדין (לב-כבוד פעמים הוי' ב"ה, "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"). בפרט, כתר = יעקב רחל לאה בלהה זלפה, יעקב וארבע נשותיו, שהן כנגד ארבע רוחות העולם, כפי שנתברך בצאתו לחרן – "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה", היינו "נחלה בלי מצרים". והנה, "נחלה בלי מצרים" = יצחק רבקה (שיחד הם עמוד התפלה כנודע), ללמד שהתפשטות יעקב תלויה בצמצום-המשכה של הוריו (כמבואר לעיל) ו"יפה כח הבן מכח האב" דווקא. לעיל ראינו ש"התהלך בארץ" = אברהם שרה, ודוק היטב שארץ ישראל היא נחלת אבותינו ואמותינו הקדושים, "איש וביתו" דווקא.

[פ] כ"ה כסלו ע"ט.         

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com