חיפוש בתוכן האתר

כוונות האכילה מהמגיד ממעזריטש - ז' שבט ע"ט – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ז' שבט ע"ט – כפר חב"ד

כוונות האכילה מהמגיד ממעזריטש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א

הערה ראשונה: נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה. ז' שבט – יארצייט אם הרב, מרת בריינה-מלכה ע"ה – ע"ט.

קיצור מהלך השיעור

לכבוד 'חוש האכילה' של חדש שבט מסר הרב שיעור ארוך אודות כוונות האכילה בתורת המגיד ממעזריטש עם ביאורי רבי הלל מפאריטש. בפרק א מובאת תורת המגיד, שעיקרה הסבר כיצד בתוך המאכל הגשמי מסתתר שרשו הרוחני, ומדוע האדם – הכולל את כל בעלי החיים – נמשך בעולם הזה לאוכל בו מעורבת פסולת. בפרק ב מובא ביאור רבי הלל, המרחיב את דבריו בצורה נפלאה ומסבירם על פי יסודות הקבלה. פרק ג חותם בביאור המסכם של רבי הלל לארבע מדרגות המצויות באוכל ויש לכוונן בעת האכילה.

המוגש כאן הוא מעט מזעיר (פחות מחמישית) מהשיעור. השיעור המלא – המפרט ומרחיב את הנושאים שכאן, ועוסק גם בכח הרפואה שבמאכל, בדמותו של רבי דוד מלעלוב ובתורות נוספות של המגיד ושל בעל אוה"ח הק' על פרשת בשלח – נשלח ברשימת התפוצה וניתן לבקשו במייל כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת

 

א. תורת המגיד על אֹכֶל ומאכל

אֹכֶל ומאכל – פנימיות וחיצוניות

יש קטע חשוב במגיד דבריו ליעקב[א], שנדפס בשנים האחרונות:

כללים שמסר רבינו הה"מ ממעזריטש נ"ע לאדמו"ר הזקן נ"ע ושאלות ששאל אדמו"ר הזקן ממנו והתשובות שהשיב לו עליהם.

הכלל הראשון עוסק בחילוק בין 'מאכל' ל'אוכל':

דע כי יש ב' מיני השפעות. חלק מאכל הפשוט [הכוונה למאכל שלנו, מאכל גשמי.] לחם מן הארץ וחלק אוכל לחם מן השמים.

בכל מה שאוכלים, האֹכֶל הוא הפנימיות ("לחם מן השמים") והמאכל הוא החיצוניות ("לחם מן הארץ") – החיצוניות היא כלי לפנימיות, והכלי משמש 'להאכיל' את האור, כמו שמאכילים תינוק בכפית. הכלי ממציא את הפנימיות גם למי שמגושם כמו הכלי.

קביעת הטעם על ידי המחשבה

ואמנם ההפרש שביניהם כי לחם מן השמים מה שרצו שיהי' דהיינו שמחשבתם עשה טעם באוכל [האוכל מן השמים הוא מופשט, נטול גוון, ולפי המחשבה טעמו טעם. כלומר, מחשבת היהודים נעשתה כלי לפשיטות האוכל ונתנה בו את הטעם שרצו.] כי בשביל מח' נמשכו ויהי' המח' כלי להאוכל [קודם אמרנו שהמאכל הוא כלי לאֹכל, ורואים כאן כלי בתוך כלי – הכלי החיצוני הוא המאכל הגשמי, אבל למן יש כלי, ודאי בדרגה אחרת לגמרי, של מחשבת האוכל. בניגוד למאכל, את כלי המחשבה איני רואה, ואף על פי כן הוא כלי, המושך טעם לעצם האוכל.]

(ושמעתי [מאדמו"ר, המגיד] שזהו טעמים התחתונים [זהו משפט המובן רק מהסבר רבי הלל, כדלקמן.]) אמנם הטעם לא ניכר בתוך האוכל [בעולם הזה לא מכירים את הטעם באוכל הפנימי. למה? כי יש לו גוון אחד:] כי גוון א' הוא [באוכל הגשמי הגוונים הם הטעמים, ומכיון שלאוכל הרוחני אין גוון גם אין לו טעם.] ומאכל הפשוט [שלנו] הגוון שבו בטעם המאכל [אני מסתכל על התפוח, וכבר טועם אותו בעינים – יש איזו תחושת טעם בראית האוכל. שוב, אלה דברים עמוקים שרבי הלל יסביר.].

אמנם באוכל מן השמים לא הי' שביעה כי לא ראו הטעם [אם לא רואים את הטעם לא שבעים ממנו.]. וז"ש ואכלתם אכול [את ה'אוכל' עצמו] ושבוע [ממנו עצמו. בעולם הזה אין לאוכל גוון, אין בו שביעה, אבל לעתיד לבוא יהיה שובע גם באוכל –] שלע"ל שכולם יהיו צדיקים שאוכל יהי' משביע להם [חידוש שצריך להבין.]

החזיר שבכל אדם

כי בעוה"ז רצו [עם ישראל במדבר[ב]] דוקא בדבר שיש בו פסולת [כך אנו בנויים בעולם הזה, רוצים לאכול דווקא משהו עם פסולת, לא משהו נקי-נקי.] כי האדם עולם קטן [ויש בו את כל הנבראים, את כל החיות.] ויש בו חלק מחזיר [אנחנו מתרחקים ממנו, מואסים בו – ובדרך כלל לא מזכירים אותו, אלא מכנים אותו 'דבר אחר' – אבל צריך לדעת שחלק ממנו נמצא בתוכך. לכל אחד יש את החזיר שלו.] וחזיר רוצה בצואה [כמפורש בחז"ל[ג], חזיר אוהב פוסלת, אוהב צואה, היא הכיף הכי גדול שלו. מכאן מובנת גם עבודת פעור, עבודת הצואה-הפסולת, שהוא לא מזכיר כאן. היות שלכל אחד יש חלק חזיר, והחזיר רוצה בצואה – רוצים מאכל עם פסולת.]

יש פה משהו נחמד: בעולם הזה, עולם העשיה בעצם, יש אוכל, אך אין אוכל טהור – האוכל תמיד מעורב בפסולת. דווקא נפש האדם, בה מעורב גם חזיר שאוהב פסולת, רוצה אוכל עם פסולת. יש כאן רמז שאפשר להוסיף לרשימת רמזי "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[ד] – "'אף' הפסיק הענין"[ה]אף ראשי תבות אוכל-פסולת. בעולם העשיה, "עשיתיו", רוצים דווקא אוכל עם פסולת, כי כולנו חזירים באיזה מקום (גם תאות משגל מכונה אכילה, "הלחם אשר הוא אוכל"[ו], ויש בה אהבת-פסולת, בסוד "אשה חמת מלא צואה... והכל רצין אחריה"[ז].).

רפואה על ידי מציאת בעל החיים בתוך האדם

"מרובה מדת טובה ממדת פורענות"[ח] – כשם שיש בכל אחד חזיר, שאוהב פסולת, יש בו חיות עם תכונות הפוכות לגמרי:

(ושמעתי כי זהו שהשיב השי"ת לאיוב [איוב תמה על יסוריו, הבלתי-מוצדקים בעיניו, וה' השיב לו בסוף[ט] בסיפור נפלאות הטבע, בעיקר על הלויתן, הבהמות ושור הבר.] מעשה לויתן ושור הבר [הסעודה דלעתיד לבוא – מאד שייך לנושא, למרות שלא מצוין בפירוש. למה ה' מספר לו עליהם?] אפס כי גם לויתן יש באדם וכל העולמות

והשי"ת רוצה שבדיבורו יומשך עליו אברים חדשים שמרומז בעולם [בנוסח הדברים בספר דברות המגיד נוסף שתכלית הסיפור היתה לרפא את איוב, כאילו ה' 'האכיל' אותו בסיפור. בסיפור על הלויתן ושור הבר – הנמצאים בו בהעלם, ויש לגלותם – ה' ריפא אותו, המשיך לו אברים חדשים שמרומזים בהם. זו הצדקה ללמד בבית ספר נפלאות הטבע (מדור ב'שיחות לנוער' שערכה הרבנית חיה מושקא), כי הכל כלול בכל ילד. אנחנו מסבירים לילדים שלכל נברא יש שירה – צריך לבקר בגן חיות ולשיר את השיר של כל חיה – וכאן כתוב שכל מה שיש בעולם יש בך, ואם יש לך איזו בעיה סימן שיש איזו ג'ירפה שלא גילית בתוך עצמך. אם תגלה אותה בתוכך תתרפא, תהיה אדם שלם שהוא עולם קטן.])

ב. ביאור ר' הלל מפאריטש

נקרא את ביאור רבי הלל לקטע שקראנו[י] (הראשון מבין שלשה קטעים רצופים שהוא מבאר):

שמים – עולם העקודים

רבי הלל מסביר את היחס בין ה"לחם מן שמים" (אוכל, חסר טעם-גוון) וה"לחם מן הארץ" (בעל הגוונים-הטעמים):

נלע"ד ביאוה"ד כי נלע"ד ששמים הוא עולם העקודים [בדרך כלל בקבלה שמים וארץ הם ז"א ונוקבא דאצילות, אבל פה מתחדש פירוש אחר – "שמים" הם עולם העקודים, וממילא "ארץ" צריכה להיות התהוות עולם הנקודים מהמלכות דעקודים. למה שמים הם עולם העקודים?] שמבואר בע"ח שבאור יש עשר בחי' והכלי הוא אחד ולכן נק' עקודים עשר אורות עקוד בכלי א', לכן נק' שמים שהוא ג"כ [נראה לעינינו] עד"ז הכלי עיגול פשוט והאורות שבו הם הרבה כוכבים ומזלות שרשי' הרוחני' דפרטי דצח"ם [כל אחד שרש לפרט בעולם.]

לכאורה הסברו – שהשמים הם כלי אחד, עגול פשוט, והכוכבים הם ריבוי אורות, טעמים פרטיים, שאין לכל אחד מהם כלי בפני עצמו – סותר למקובל בחז"ל[יא] וברמב"ם[יב] שלכל כוכב יש מסלול-גלגל בפני עצמו (שהוא כלי פרטי עבורו). התפיסה כאן הרבה יותר דומה למקובל היום – אולי לא במכוון – שאין 'גלגלים' בשמים, והכוכבים לא מסתובבים בתוכם, אלא רק שמים פשוטים, דבר אחד פשוט, המכיל הרבה מאד כוכבים (כדוגמת ריבוי הספירות דעקודים בכלי אחד). ניתן להעמיק ולומר שתפיסת הקדמונים שלכל כוכב יש גלגל היא בעולמות התחתונים, אך כשאני עולה גבוה-גבוה, לפה דא"ק, עולם העקודים, הציור הופך להיות יותר כמו שהיום נתפס. אפשר לעשות מזה בנין אב, שהתפיסה היום הרבה יותר גבוהה במקור מתפיסת ה'מדע' של פעם (של אריסטו וכו', שאומץ במדה מסוימת על ידי הרמב"ם וכו'). עד כאן מאמר מוסגר.

טעימת החיך וחוש הראיה

וזש"א [המגיד] שזהו טעמים התחתונים כי כן מבואר בע"ח שבחי' עולם העקודים הוא מטעמים התחתונים דשם ס"ג [הוא לא מציין בפירוש דבר פשוט – עולם העקודים יוצא מפה דא"ק, וממילא אין מתאים ממנו לנושא האוכל. הצדיק חושב בכל מעשיו על השרש למעלה, וכשהוא אוכל בפה אפשר לחשוב על מלכות דאצילות, "מלכות פה, תורה שבעל פה"[יג], או יותר גבוה, "גבֹה מעל גבֹה"[יד]. צריך להגיע לפה הכי גבוה בקבלה, הפה דא"ק, ממנו יוצא עולם העקודים, ולו גם שייך הביטוי המפורש בתורה לגבי המן על מקור החיות שבמאכל – "מוצא פי הוי'"[טו].],

והנה המן שרשו מעולם העקודים לכן נק' לחם מן השמים ולכן הגוון שבו הוא פשוט כעין הבדולח [בפשט הכוונה לקריסטל, שאינו לבן – שגם הוא גוון – אלא שקוף.] שהוא גוון פשוט אך הטעם שבו כלול מכל הטעמים שבמאכלים כי האורות רוחני' שבו הם הרבה כמו במקורו עולם העקודים כנ"ל ולכן ע"י מחשבתן פעלו כלים פנימי' לריבוי האורות [כששאלו את הרוז'ינער מי מסתובב סביב מי, השמש סביב הארץ או הארץ סביב השמש, הוא השיב 'לפי רצון הצדיקים' – פעם הצדיקים רצו שהשמש תסתובב סביב הארץ, היום הם רוצים שהארץ תסתובב סביב השמש... יש שמים פשוטים, מרובי כוכבים שאין להם כלים מיוחדים, ובכח המחשבה שלי אני עושה להם כלים-גלגלים, עם גוון וטעם, כפי שפעלה המחשבה של אוכלי המן. אמנם, הכל באתכסיא, במחשבה, שלא ניתן לראותה.] והלבישו הטעמים בתוך הכלי שהוא גשמי' המ"ן שהוא חומר הפשוט [המופשט.] ולכן בחיך יטעם אוכל טעמו טעם הפנימי המלובש בחומר הפשוט שהוא בבחי' התחלקות דוקא [עשו במחשבה טעם פרטי לכל כוכב, לכל בחינה שכלולה בעקודים.].

בהמשך מתייחס רבי הלל לדברי המגיד שב"אוכל מן השמים" לא היתה שביעה כי לא ראו את הטעם, ומסביר כי העין שולטת בגווני-טעמי ה"לחם מן הארץ", ששרשו באורות דעולם הנקודים (שיוצאים מהמלכות דעקודים, ה"ארץ"), מכיון שאורות עולם הנקודים יצאו מעיני א"ק. אפילו בכלי דעקודים, שעינו כעין הבדולח, יש מעט שליטה של העין – רואים כלי קריסטל. אמנם, האורות-הטעמים דעקודים – שרש המן – נתפסים בחך העליון של החכמה (חך-מה), במחשבה הנותנת להם כלי-טעם, ובהיותם בלתי נראים הם גם לא משביעים (כמו שכתוב[טז] שסומא אינו שבע לעולם).

עליונים למטה ותחתונים למעלה

מכאן מתחיל רבי הלל להסביר את דברי המגיד על שאיפת הפסולת בעולם הזה ועל השביעה מהאוכל הרוחני לעתיד לבוא:

[פי' הדברים נלע"ד [גם דברים עמוקים בקבלה:] כי בעוה"ז הוא עולם הפוך עליונים למטה[יז] [מה הפוך? שנקודים, עולם התהו, למטה מברודים, עולם התיקון, עולם האצילות הנוכחי. שרש עולם הברודים הוא בשם מה, שלמטה משם סג דעולם הנקודים, אך על ידי שבירת הכלים נפל עולם הנקודים למטה, ועולם הברודים התחתון נשאר מעליו.]

והיינו אורות ניצוצי' כלים [סוד אנ"ך, שער שלם בע"ח.] דעולם התהו שהם אורות עליונים שנפלו למטה בבחי' ש' ב"ן עד שנתלבשו בקליפות שהוא בחי' פסולת כו' [אנחנו, דהיינו החזירים שבנו, אוהבים פסולת – כי בפסולת ישנם ניצוצות קדושים בשרשם, ניצוצות מעולם התהו. בדרך כלל כתוב שהכלים נשברו, האורות הסתלקו והניצוצות נשארו בשברי הכלים[יח]. כאן כותב בפשטות שיש למטה את כל האנ"ך.] ותחתוני' [ברודים.] שהוא בחי' אורות דתיקון שהם למטה מבחי' אורות דתהו הם למעלה מלובשים בבחי' כלים דקדושה דאצי' או"ג ['איהו וגרמוהי', דהיינו הכלים דאצילות.] חד והם בבחי' ש' מ"ה המברר לב"ן ["עליונים למטה" הם עולם התהו, שם סג שנפל בשם בן, ו"תחתונים למעלה" הם ברודים, בו יש שם מה, שמברר שם בן – העליון-שהוא-התחתון מברר את התחתון-שהוא-העליון.],

התכללות ארבע חיות באדם

והנה אדם הוא עולם קטן מצד נשמתו הוא כולל כל האורות דתיקון המלובשים בבחי' כלים דאצי' ומצד חומר גופו [כולל הנה"ב שלו.] כולל כל ד' בחי' דנוגה דאבי"ע ונוגה דאצי' הוא כנגד קליפות חזיר (כנלע"ד בדא"פ לפי ס' המדריגו' המנויים בפ' שמיני ארנבת כו')

בדרך כלל כתוב שכל החיות הטמאות שייכות לג"ק הטמאות לגמרי, ולא לקליפת נגה, אך כאן יש חידוש מופלא, שארבע החיות הטמאות המנויות בפרשת שמיני לפי סדר אבי"ע ממטה למעלה, הן נוגה דאבי"ע. אפשר להסביר שהוא קורא נוגה לכל הקליפות, כי הרע דנוגה נתכלל ב-ג קליפות הטמאות לגמרי. אבל הפירוש היותר פנימי, שהיות שלכל אחת מארבע החיות – גמל, שפן, ארנבת, חזיר – יש סימן אחד טהור וסימן אחד טמא, הן על דרך קליפת נוגה שחציה טוב וחציה רע (היינו שהם בחינת נוגה שב-ג הקליפות טמאות, כמבואר במ"א).

בפרט, בשלשת הראשונים כתוב "מעלה גרה הם ופרסה לא הפריסו"[יט]. בחזיר הפוך, מפריס פרסה אך לא מעלה גרה. הכי נמוך הוא הגמל, שכתוב בזהר[כ] שמסמל את מלאך המות, הוא העשיה. החיות הדומות, שפן וארנבת, הן כנגד יצירה (סימן שביצירה עושים הרבה ניסויים...) ובריאה – כמו בסוד פרד"ס כנגד אבי"ע[כא], שהרמז והדרוש דומים ולעתים מתחלפים[כב]. אז עולים לאצילות, בו החזיר – הפושט טלפיו ואומר 'טהור אני' – מפריס פרסה (רמז לפרסא שבין אצילות לבי"ע) ולא מעלה גרה (רמז לעולם האצילות, בו לא צריכים בירור שני – לכתחילה כל הבירורים נעשים בפעם אחת):

            אצילות        חזיר   מפריס פרסה ואינו מעלה גרה

            בריאה ארנבת מעלה גרה ולא מפריסה פרסה

            יצירה שפן    מעלה גרה ולא מפריס פרסה

            עשיה  גמל    מעלה גרה ולא מפריס פרסה

תכלית המשיכה לפסולת – "אורות דתהו בכלים דתקון"

ולכן יש בו רצון לפסולת [שוב, זהו ווארט מאד חזק – אדם נמשך לפסולת בגלל החזיר שבו. (לכאורה עוברים את החזיר בגיל שנתיים.) כן, בשבעת העולמות-הבלים של קהלת[כג] כתוב ש"בן שנתים דומה לחזיר" כי פושט את ידיו ללכלוך, לצואה. בפנימיות, זו תכונה שנשארת לכל החיים. זו לכאורה סוגיה קלאסית בשביל פרויד – מה שנשאר בנפש מהינקות. אפילו אצל משה רבינו יש משיכה לפסולת, כדרשת "פסל לך"[כד] – הפסלת תהיה שלך[כה]. שם הפסולת היא עושר-כסף – נראה ראש ישיבה אחד שלא נמשך לפסולת... רק לעתיד לבוא, כשהמעדנים יהיו מצויים כעפר[כו] (כלומר שייחשבו בעיני האדם כעפר, בטלים והפקר ללא שום משיכה אליהם[כז]), אז הכל יהיה בבחינת מן, אכל ללא פסולת.]

וזהו [המשיכה לפסולת – כדי לברר את ניצוצות התהו שבתוכה.] הי' המכוון להלביש הנשמה בגוף וראשית ההלבשה הוא בבחי' נוגה דאצי' [החזיר. ה' מלביש את הנשמה שלך בגוף, החל מלמעלה, והדבר הראשון הוא רצון לפסולת – ראשית הלבשת הנשמה בגוף. פלאי פלאים.] בכדי שיהי' בו רצון לפסולת ועי"ז יתלבש בהם [בכל מדרגות התהו שנפל מטה, בכל שם בן בגימטריא בהמה.] אך שלא ישאר ברצון זה [ה' לא רוצה שהאדם ישאר במשיכה לפסולת, אלא שהאדם יעשה – לא רק אתכפיא, אלא – אתהפכא:] רק יהפוך רצונו בכדי לבררם [רציתי את הפסולת, ואני צריך לקחת דווקא אותה ולבררה.] ולהפכם מיש לאין [זו תורה של המגיד[כח], שה' ברא את העולם יש מאין כדי שהצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[כט], יהפכו את היש לאין.] כו',

אמנם לע"ל [הכל כדי להסביר (בהמשך) שאמנם לדור המדבר אין חלק ב"עולם הבא" – שנמשך מתהו לתיקון – אבל ב"לעתיד לבא" יש להם חלק, הם אוכלי המן העיקריים.] יהי' עולם ברור והיינו שיהי' שלימות הבירור מכל הניצוצי' ואז יהיו עליונים למעלה כי יתעלו [כל] הניצוצות לשרשם ויעוררו אורות דתהו שלמעלה מבחי' התיקון שירדו ויתלבשו בבחי' רבוי הכלים וממילא [ימשיכו אורות ממדרגה יותר גבוהה דתהו.] יהיו בחי' ריבוי האורות מלובש בבחי' רבוי הכלים [מה שהרבי קורא[ל] אורות מרובים דתהו – כאשר התהו כבר למעלה – בכלים מרובים דתיקון.] וזהו שיהיו כולם צדיקים [מתי? לעתיד לבוא.] בלי שום תערובות רע דנוגה [הוא מתכוון לצדיק של תניא[לא], שברר את הרע בפנים לגמרי, ונשאר "ולבי חלל בקרבי"[לב], ואף הפך את הרע לטוב, את החשך לאור ואת הטעם המר למתוק.] רק חומר גופם מרכבה לכלים דתיקון ובהם יהיו מלובשים אורות דתהו לחיות נשמתם,

שביעה באמצעות ראיה

אך מחמת חיבור זה דאורו' דתהו בכלים דתיקון יאיר בהם [משהו עוד יותר גבוה] אורות עליונים שלא היו בסדר השבירה והתיקון והם האורות דעקודים [עצם ענין האין-המן.] או [אפילו יותר:] אורות דעיגולים דא"ק כמ"ש [על הפסוק שאומרים כל בקר.] בענין יהללו שמו במחול[לג] כו' ["מחול" היינו עיגולים, סוד המחול שיעשה הקב"ה לצדיקים לע"ל, ו"שמו" בחינת יושר, ו"יהללו" לשון אור, "יהל אור" – הארת העיגולים ביושר, כך מבואר בדא"ח.], וגם האורות אלו יתלבשו בכלים [הכלים דתיקון של הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים".]

וממילא יהיו נתפסים בראיית העין ["עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"[לד].] ויבואו בבחי' שביעה במורגש [רק בראיה יש שובע.] וזהו שהאכול [האוכל הרוחני.] יהי' משביע להם, ועיקר הענין שהכלים שלהם יתרחבו עד שיקבלו כלים הפנימי' של האורות דעקודים [בתוך הכלים דתיקון.] שהם בחי' אותיות המח' [הבלתי נראית מצד עצמה.] כנ"ל ולכן יהיה האכול משביע כו' וזהו"ע לויתן [המחשבה שלנו, שעשתה שביל לאורות הפנימיים שבתוך העקודים, כנ"ל.] שהוא כלים הפנימי' דאורו' דעקודים, משא"כ שור הבר [משהו אחר לגמרי.] הוא הכלים דתהו ותיקון והאדם כלול מכולם אפי' מבחי' עולמות העליונים שלמעלה מבחי' התהו והקב"ה רוצה שיומשך אברים חדשים [לשון המגיד.] כלים הפנימי' דעקודים שהוא בחי' אותי' המח' [בהמשך יאמר שהיינו פרצוף לאה – סוד דור המדבר – בשרש כל השרשים. היינו הלויתן, שבים, עלמא דאתכסיא, המחשבה. עיקר הסעודה דלעתיד נקרא על שם הלויתן דווקא.] ויתגלו בכלים הנגלים דתיקון ע"י הדיבור [שמתרחבים לקבל את אותיות המחשבה.] כו' וד"ל.

כ"ז נלע"ד בדא"פ [הוא חוזר כמה פעמים שהכל "נראה לפי עניות דעתי בדרך אפשר", והכי יפה שיסיים כל הביאור "וענין זה אינו מובן אצלי עדיין בשלמות עד יערה עלינו רוח ממרום כ"ז נלע"ד בדא"פ כו' וד"ל".]:

ג. ארבע כוונות האכילה

נקרא קטע עיקרי מסיום כל ביאוריו – כוונה מעשית לחדש האכילה. נקדים בעל פה, כדי שנרוץ בקריאה. הוא מסביר ארבע מדרגות כוונה באכילה:

הארות העקודים והנקודים במאכל

משבירת המדות בעולם התהו נובעת עבודתו בעולם הזה. כל סוד הבריאה שייך לאכילה – אכל היינו א-כל, אחד הוא הכל והכל אחד. עבודתנו כאן היא לברר-לאכול את רפח הניצוצין שנפלו במיתת המלכים, שבירת המדות (בסוד "מהאֹכֵל יצא מאכל"[לה] בגימטריא רפח). עולם התהו מתחיל במלך "בֶּלַע" – כבר רואים שעולם התהו קשור לאכילה, בליעה, יש תענוג של בליעה.

אבל מעל שבעת מלכי התהו שמתו, מעל שבע המדות, יש את החכמה והבינה של עולם התהו, שלא מתו, אלא רק האחוריים שלהם נפלו עד סוף האצילות, ואת הכתר דתהו, שאחוריו לא נפלו אלא רק נפגמו. זהו כלל גדול באריז"ל[לו] לגבי עולם התהו: ה-ז תחתונות מתו, במוחין היה בטול ובכתר היה רק פגם. יש שבירה-בטול-פגם, או מיתה-בטול-פגם (בגימטריא 625, 25 ברבוע, 5 בחזקת 4, אדם-מאד במילוי: אלף דלת מם).

מכל שלש התופעות יש משהו בתוך האוכל, שצריך לזהות בכל אכילה: יש בו חלק מת, הפסולת ממש, שירדה מהז"ת דנקודים. יש חלק שלא מת, אלא רק בבחינת אחוריי החו"ב דתהו שנפלו, בבטול המהות. ויש באוכל משהו מאד קרוב לאין, שיש בו טפת פגם, מהכתר דתהו. למעלה משלשת הבחינות האלה, יש באוכל בחינה שבאה מעולם העקודים – המן, האין האמתי, האכל הפנימי.

ארבעה טעמים בסוד הוי'

ארבעת הדברים הללו מקבילים לי-ה-ו-ה (אף שרבי הלל לא מסביר זאת):

הפסולת ממש היא מה שהחזיר שבי רוצה. פרי שאבד את כל טריותו, התייבש, הוא רק בחינת המיתה – באכילתו אני אוכל רק פסולת. יש בו חיות, יתכן שיחיה אותי – ניצוצות מז"ת דנקודים.

כל זמן שמספיק טרי, שאני רואה את יפי התפוח – שהוא לא התייבש ומת – השביעה בראית הגוון המיוחד של האוכל הגשמי באה מחכמה ובינה דתהו.

יש שתי בחינות של טעימה ממש (הטעם שלמעלה מראיה, כנ"ל): הטעם המורגש על ידי הלעיסה בשינים, שהיא עדיין סוג בירור, בא מהכתר דנקודים. הטעם הראשוני, המורגש בלי לעיסה, הוא מעולם העקודים. אם כן, שני הטעמים הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[לז].

הביאור בלשון רבי הלל

אחרי שהקדמנו את תמצית הביאור נקרא בפנים:

[פי' הדברים נלע"ד בדא"פ [כאן מסכם הכל:] שבמאכל הפשוט יש בחי' חיות הנמשך מעולם הנקודים כנ"ל, רק גם בזה יש ג' בחי' [שלש מדרגות נקודים – יש בניקוד (כמו בטעמים) שלש בחינות – נקוד עליון (חולם) תחתון (חיריק וכו') ואמצעי (שורוק).]

הא' בחי' החיות שנפל מז"מ דנקודים שחיות זה הוא מלובש בהפסולת ממש [גם בפסולת יש חיות.] ונק' מיתה ממש אבל החיות הנמשך מבחי' אחוריים דאו"א הוא מלובש ג"כ בכל הדברים דצח"ם כמבואר בע"ח שגם בהם הי' בחי' ביטול כו' והוא בחי' ב' וחיות זה ניכר לכח הראי' שבעין הדוגמה לזה יובן ממה שאנ"ר בכל פרי בתחלת חידושו יש בו חיות באופן אחר עד שהחיות שבו ניכר לראי' העין ולכן עיקר ברכת שהחיינו הוא דוקא על הראי' [אחר כך אוכלים, אבל ה"שהחיינו" – החיות – בעיקר על הראיה.] כו' וזה החיות הוא מבחי' אחוריים דאו"א המלובש בהם שאינו בבחי' מיתה כי [או"א לא נפלו לעולמות התחתונים, כמו המדות שנפלו לבי"ע ומתו, ואו"א] נשאר בעולם האצי' כמבו' בע"ח משא"כ כשמתיישן אינו ניכר בו שום חיות רק כמו מת ממש והיינו מחמת שנסתלק החיות זה והגם שמוכרח להיות בו חיות הוא רק חיות המדות שאינו ניכר כלל [לא רואים חיות, אלא רק חומר מת.] מצד שנתעלם ונתלבש בבחי' הפסולת ממש [אלה שתי הבחינות התחתונות, כנגד וה. מיתת המדות שייכת למלכות, ה תתאה שבשם, עליה נאמר "רגליה יֹרדות מות".[לח] נפילת-בטול אחורי המוחין שייכת למדות, ו שבשם, עליהן נאמר "שבע יפול גו'"[לט].],

אך בחי' ג' הוא הטעם הנרגש לחיך אחר הלעיסה בשיניים כנ"ל שהוא נמשך מבחי' אור הכתר דתהו שהי' בו פגם בעלמא כמבו' בע"ח וזה החיות גובר על הפסולת [נושא שטרם למדנו – הטעם גובר על הפסולת ומברר אותה.] ודוחה אותו [את הפסולת שאי אפשר לברר] לחוץ והוא נכלל אחר הבירור מן הפסולת בנפהא"ד [בנפש האדם.] ומוסיף בו חיות כו' אך אעפ"י שהוא בבחי' האין [שתי המדרגות העליונות הן 'אין' ושתי התחתונות 'יש' – עוד ראיה שכנגד י-ה-ו-ה.] מ"מ גם לו יש קצת חיבור עם ישות המאכל ומתעלם בו ולכן אינו נרגש ונגלה רק אחר הבירור קצת שהוא הלעיסה בשיניים

אבל חיות שמעולם העקודים שבמאכל שנק' אוכל כנ"ל [עצם המן, האין הפנימי.] אינו מלובש כלל בבחי' היש ואין לו חיבור עמו כלל רק הוא בבחי' אין בעצם ולכן נרגש תיכף לחיך בעת שמכניסו בפה [הטעם שיש בו תערובת ישות לא מורגש מיד, ולכן צריך שהות, ללעוס, לעכל וכו'. 'אין' שאינו מעורב ב'יש' בכלל – מורגש מיד. כל ענינו נאו, תיכף ומיד ממש.],

ולסיכום ארבע המדרגות:

  י        אוכל  חיות מעולם העקודים – הטעם הראשוני          למעלה משבירה ותקון

  ה       מאכל כתר דנקודים – טעם המתגלה בלעיסה             פגם

  ו        מאכל חכמה ובינה דנקודים – טעם המתגלה בראיה    בטול

  ה       מאכל מדות דנקודים – החיות שבפסולת                   מיתה

 



[א] הוספות למגיד דבריו ליעקב (קה"ת, תשע"ב) אות קסג.

[ב] ראה רש"י לבמדבר כא, ה.

[ג] ברכות כה, א (ובכ"ד).

[ד] ישעיה מג, ז.

[ה] ראה לקו"ת תחלת פרשת בלק.

[ו] בראשית לט, ו (וברש"י עה"פ).

[ז] שבת קנב, א (וראה תניא פי"ד בצד השוה בכך לתאות אכילה).

[ח] יומא עו, א.

[ט] פרקים לח-מא.

[י] הוספות למגיד דבריו ליעקב (קה"ת, תשע"ב) אות קסה.

[יא] פסחים צד, ב (עיי"ש במחלוקת חכמי ישראל וחכמי האומות, שגם דעתם מובאת).

[יב] הלכות יסודי התורה פ"ג.

[יג] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[יד] קהלת ה, ז.

[טו] דברים ח, ג.

[טז] יומא עד, ב.

[יז] פסחים נ, א.

[יח] ראה ע"ח שער אנ"ך.

[יט] דברים יד, ז.

[כ] ראה לדוגמה זהר ח"ב רלו, א.

[כא] ראה קהלת יעקב ערך 'דרש'.

[כב] גם בסימני החיות יש חילוף בפרשת שמיני הסדר הוא שפן-ארנבת ובפרשת ראה הסדר הוא ארנבת-שפן.

[כג] קהלת רבה א, ג.

[כד] שמות לד, א; דברים י, א.

[כה] שמות רבה מו, ב; תנחומא כי תשא כט.

[כו] הלכות מלכים פי"ב ה"ה.

[כז] ראה הדרן על הרמב"ם י"א ניסן תשמ"ה.

[כח] אור תורה (אמור) אות קכ.

[כט] ישעיה ס, כא.

[ל] שיחת כ"ח ניסן תשנ"א.

[לא] פ"י.

[לב] תהלים קט, כב. ראה תניא פרקים א ו-יג.

[לג] תהלים קמט, ג.

[לד] ישעיה נב, ח.

[לה] שופטים יד, יד.

[לו] אוצרות חיים שער הנקודים פ"ח. ראה לקולו"י תניא פ"י (טו, ב).

[לז] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[לח] משלי ה, ה.

[לט] שם כד, טז.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com