חיפוש בתוכן האתר

עולם הנסיונות - שיעור לבנות תיכון יעלת חן – ארץ ישראל במשנת אבות החסידות (4); אמונה ובטחון (18) - כ"א כסלו ע"ט – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

כ"א כסלו ע"ט – כפר חב"ד

עולם הנסיונות

שיעור לבנות תיכון יעלת חן – ארץ ישראל במשנת אבות החסידות (4); אמונה ובטחון (18)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור רביעי, ומלא 'עבודה', בסדרת השיעורים אודות "ארץ ישראל במשנת אבות החסידות", מאריך הרב לעסוק בעבודת הנסיונות (נושא שנפתח בקיצור בשיעור הראשון), השייכת לתכונת ה"דעת" של פרצוף ארץ ישראל.

פרק א עוסק ביחס בין נסיונות א"י לנסיונות חו"ל (באופן מהותי, אף שבמציאות יש התכללות ביניהם) – נסיון העושר, בו נדרשים לא לשכוח את ה' בעת טובה, ונסיון העוני, בו נדרשים להתאמץ מול מציאות קשה.

פרקים ב ו-ג עוסקים בדמותו של יוסף הצדיק כאב-טיפוס של הכח לעמוד בנסיון ובארבעת הנסיונות (כנגד אותיות שם הוי' ב"ה) בהם עמד בפרשת וישב – נסיון שליחות אביו אל אחיו-שונאיו; נסיון השהות בבור הנחשים והעקרבים; נסיון אשת פוטיפר; ונסיון הישיבה בבור הכלא במצרים. דגש רחב מושם על נושא היחס להורים – שהם המעמידים את הבנים בנסיון, וגם נותנים להם את הכח לעמוד בו.

שיעור זה הוא גם המשך לסדרת שיעורי אמונה ובטחון, אף שהרב לא המשיך בו בלימוד המאמר עצמו, והדבר מתבטא בהסבר שכח העמידה בנסיון (של יוסף ומשיח בן יוסף) שייך לתכונת הבטחון בעוד כח התשובה והתיקון אחרי אי-עמידה בנסיון (של דוד ומשיח בן דוד) שייך למדת האמונה.

פרק ד מקנח בבירור כח המדמה (השייך ל"בינה" של פרצוף ארץ ישראל), תוך הסבר שתכונת ארץ ישראל היא בהירות, בעוד תכונת חו"ל – הנכללת בשם בבל – היא בלבול. על פי תורות הבעש"ט מודגש כי כדי שהעבודה בארץ ישראל תהיה כדבעי יש להקפיד על שפלות ובטול בתכלית (מכח העמידה בנסיון הארץ, שלא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" ולא ליפול ב"שמנת עבית כשית"). גם כאן חוזרים האמונה והבטחון, כתכונות הצלם והדמות בהם נברא האדם.

נזכיר שאפשר לבקש ולקבל את סדרות השיעורים – על אמונה ובטחון ועל ארץ ישראל – במייל כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת

א. נסיון העוני ונסיון העושר

אמונה ובטחון בארץ ישראל

אנחנו ממשיכים את י"ט כסלו. לכן, בצורה חריגה, במקום ללמוד מתוך הספר נמשיך את נושאי השיעורים של י"ט כסלו. עד כה היו שלשה שיעורים – כולם בנושא אחד: ארץ ישראל במשנת אבות החסידות. אבות החסידות הם הבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, וממילא הם כוללים גם את כל החסידות, הכל תולדות האבות. היות שהנושא הקבוע שלנו הוא אמונה ובטחון גם נקשר את הענינים לאמונה ובטחון. ברור שאמונה ובטחון הם מעיקרי עניני ארץ ישראל.

אחד הפסוקים החשובים בתנ"ך שמקשר בין אמונה ובטחון וארץ ישראל הוא בתחלת פרק לז בתהלים: "בטח בהוי' [מתחיל מבטחון] ועשה טוב [סימן שמתוך בטחון עושים, כמו שמסבירים תמיד שהבטחון הוא כח בנפש ליזום עשיה טובה.] שכֹן ארץ [ישראל] ורעה אמונה"[ב]. כאן בארץ מתקיים "ורעה אמונה", כמו שמשה רבינו – וגם מלך המשיח – נקרא "רעיא מהימנא", שרועה ומפרנס את האמונה[ג]. על ידי שהוא מזין-מפרנס את האמונה בהתבוננות אלקית הוא גם הופך אותה לדעת, "דעה את הוי'"[ד].

הפיכת האמונה לדעת על ידי נסיון

כמו שנסביר עכשיו בעומק, המעבר בין אמונה לדעת גם קשור לעבודת הנסיונות של היהודים שחיים כאן בארץ. יש כמובן נסיונות בכל מקום ומקום בעולם. כתוב בספר התניא[ה] – של בעל הגאולה של י"ט כסלו – שאנחנו בעולם הזה בשביל לעבור נסיונות, לשם כך ה' ברא אותנו. יש נסיונות של חוץ לארץ, של גלות, ויש נסיונות של ארץ ישראל – נסיונות של גאולה.

מה יכול להיות נסיון של ארץ ישראל? כאן בארץ אמור להיות טוב, גם בגשמיות וגם ברוחניות, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"[ו] – לשם כך קבלנו את הארץ, לכבוש ולרשת אותה, שכל אחד יקבל נחלה בארץ, ושיהיה טוב גם בגשמיות וגם ברוחניות. היום מדברים על 'איכות חיים'. על פי פשט, "אם בחקתי תלכו וגו'"[ז] – כשעושים את רצון ה', כאן הכי טוב. במצב כזה יכולים להיות גם נסיונות? שוב, ה' רוצה שנעבור נסיונות בחיים, בשביל לרעות את האמונה שלנו – לפרנס, לחזק ולהזין את האמונה, שהאמונה תהיה כל כך מוחשית, כאילו רואים[ח]. במקום "ורעה אמונה" יהפוך ל'וראה אמונה', כמו "ראה אנכי נתן לפניכם"[ט], לראות ממש בצורה מוחשית את מה שאנחנו מאמינים בו – מאמינים בה', בהשגחה פרטית, במלכות בית דוד (שהבעש"ט אומר[י] שהיא עצמה אמונה בהשגחה פרטית).

בשביל להפוך את האמונה לדעת – לדעת את ה' בעולם באופן מוחשי, ובכך להפוך את העולם הזה לדירה לו יתברך בתחתונים – צריך שאדם יעבור נסיון[יא]. מהו נסיון? מצב בו על האדם לגלות פתאום בנפשו כחות-על שלא היו לו קודם בגלוי – לגלות מהלא-מודע שלו כחות, לעמוד במצב קשה, כחות שלא הכיר שקיימים בעצמו. זהו "נס להתנוסס"[יב]נסיון לשון נס, לשון התרוממות. בנסיון אדם צריך לגלות את הכחות העל-טבעיים שטמונים בו. יש את הטבע שלי, מה שאני זורם וחי בצורה טבעית, אבל יש לי גם כחות על-טבעיים – יש לי נס בפנים. ה' נתן את הארץ דווקא כדי שנגיע כל אחד לנס שלו, "נס להתנוסס", ולכך מגיעים דווקא על ידי עמידה בנסיון.

נסיון העוני ונסיון העושר

השאלה היא מה הנסיון במצב טוב, כפי שצריך להיות בארץ. אם לאדם לא טוב, מילא, מובן שצריך להתחזק – לא ליפול ברוח, להחזיק במצב הרוח (כפי שנדבר עוד בהמשך) – אבל אם הכל טוב, מה הנסיון?

יש פסוק במשלי "רֵאש ועֹשר אל תתן לי [הטריפני לחם חֻקי]"[יג]. מבקשים מה' – אל תתן לי את נסיון העניות וגם לא את נסיון העשירות. חז"ל[יד] שואלים איזה נסיון יותר קשה – להיות עני, עם כל הקושי, או להיות עשיר. הפשט הוא בגשמיות, אך כנראה נכון גם ברוחניות – "אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת"[טו]. יש דעת כזו – לא ידיעת ה' ממש – בה כתוב "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"[טז]. שוב, יש נסיון של עניות ויש נסיון של עשירות, והפסוק אומר "רֵאש ועֹשר אל תתן לי", ושואלים במה מביניהם יותר קשה לעמוד. חז"ל עונים שיותר קשה נסיון העשירות.

נסיון העוני בחו"ל ונסיון העושר בארץ ישראל

איפה נסיון העשירות? מתי הוא? דווקא כאשר הכל טוב, זהו נסיון של ארץ ישראל – יש לנו את הארץ, כאילו הכל בסדר. צריך להעמיק בענין:

איפה רואים בתורה שמצב בו הכל טוב יכול דווקא להפיל את האדם ברוחניות? פסוק מפורש – "וישמן ישֻרון ויבעט שמנת עבית כשית ויטֹש אלוה עשהו וינבל צור ישֻעתו"[יז], פסוק שאומר משה רבינו בשירת האזינו[יח]. יש עוד פסוק – "ורם לבבך ושכחת"[יט]. כשהכל טוב בגשמיות, "ורם לבבך", אדם מרגיש טוב, 'עלא כיפק' כמו שאומרים, ואז הוא שוכח את ה'.

באמת כתוב[כ] שהנקודה הזו היא "זכרון ארץ ישראל", כי זהו הנסיון של ארץ ישראל. יש הרבה זכירות – כל בקר אומרים שש זכירות, אבל יש מקום שכתובות עשר זכירות, ואחת מהן "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"[כא], והיא נקראת "זכירת ארץ ישראל", דווקא בארץ צריך לזכור שההצלחה שלנו באה מה'.

בכל אופן, יתכן יהודי עשיר בחוץ לארץ ויתכן יהודי עני בחוץ לארץ. כאשר החסידים הראשונים, בראשות רבי מנחם מענדל מויטבסק, הגיעו לארץ, קודם היו בצפת ואז בטבריה – היה להם מאד קשה, ממש פיקוח נפש של עוני, גוועו מרעב. לכאורה לא מתאים לארץ, כמו שאמרנו – זהו סימן שגם בארץ יכול להיות עוני. אז צריך לעשות התכללות, שיש ארבע אפשרויות: עוני כאן בארץ – נעבעך, אף אחד לא צריך להיות עני, אבל אם יש כאן עני – זהו נסיון של חו"ל בארץ. עשירות בחו"ל – זהו נסיון של ארץ ישראל בחו"ל. כמו בכל שני דברים הפוכים יש התכללות – יש חו"ל שבחו"ל, א"י שבחו"ל, חו"ל שבא"י, א"י שבא"י[כב]. בכל אופן, על נסיונות ארץ ישראל (ארץ ישראל שבארץ ישראל) מבקשים "ועֹשר אל תתן לי", נסיון העושר שקשה מנסיון העוני.

"רשה בתחלתה – מתעשרת בסופה"

אם הגענו לפסוק הזה נתבונן בו: הכי מענין בפסוק הוא תואר העוני – "רֵאש". מה השרש? רש – רשות היא כמו דלות. להיות דל ורש היינו להיות עני. בכל אופן, המלה כאן היא "רֵאש". צירוף האותיות רֵאש בניקוד זה, מופיע בתוך המלה הראשונה בתורה – "ברֵאשית" – זהו השרש, רק ששם מפרשים לשון רֹאש, ולא לשון עוני.

איפה יש עוד פסוק שהפשט הוא כמו רֹאש, אבל דורשים לשון רֵאש, עוני, כי כתוב חסר? אולי הפסוק הכי חשוב של ארץ ישראל, הפסוק לפני הפרשה השניה של קריאת שמע בפרשת עקב (הפרשה שלפי שמה, עקב, היא ההיפך מהראש) – "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרֵשית השנה ועד אחרית שנה"[כג]. בכל התורה, בכל התנ"ך, ראש לשון התחלה הוא תמיד ב-א, אבל כאן פעם אחת בלי א – "מרֵשית".

כמובן, חסרון ה-א כאן נוגע לכל מיני תופעות, כמו הגימטריא של כל הפסוק, שאולי נעשה. אבל קודם כל יש את הפשט: למה ה' הוציא כאן את ה-א מהראש, מראש השנה? חז"ל דורשים – דרוש מפורסם – "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה"[כד]. דורשים את הפסוק של ארץ ישראל רֹאש מלשון רש. יוצא משהו טוב, שאם רוצים שהשנה תתעשר בסוף (בעקב, על דרך "בשמרם עקב רב"[כה]) – שיהיה בסוף טוב – צריך להיות בהתחלה רש.

מדמים זאת לצורת השופר, בו תוקעים בראש השנה. על השופר כתוב "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[כו], כי יש לו צד צר וצד רחב. תוקעים דווקא בצד הצר, ואז הקול יוצא ומתרחב. אי אפשר לתקוע מהצד הרחב – תוקעים מן המצר אל המרחב. זהו סימן לכל השנה, שמתחילה מהמצר – כאן התקיעה היינו הנחישות לעבוד את ה', קבלת עול מלכות שמים – ומתוך הצר אני תוקע את עצמי (תקיעה היא גם התקשרות חזקה) ברצון ה', "רחמנא אמר תקעו"[כז]. אך ורק אם אני תוקע עצמי מתוך 'צר' בהמשך הכל יתרחב מאד, עד שמגיעים למה שנקרא בחסידות[כח] "המרחב העצמי", מרחב אין סוף. זהו סימן לכל השנה.

להתחיל מחסרון

נסביר בצורה יותר פנימית: התחלת כל דבר, כולל בריאת העולם, היא שה' עושה לעצמו 'חור בראש' – חוסר. הרבה פעמים שואלים – גם בחסידות, כמו בתחלת המשך ס"ו למה ה' רצה לברוא את העולם? אם יש רצון סימן שיש חסרון, והרי ה' לא חסר כלום, אז איך הוא רוצה משהו? הווארט הוא שהרצון גופא, שמבטא חסרון (כמו "רֵאש [ועשר]"), הוא עצמו ה"רֵאש" של "ברֵאשית" – הוא עושה את עצמו עני מרשית השנה כדי להגיע לאחרית. זהו הראש של כל תהליך, וכך צריך להיות גם הראש של כל אדם. צריך לדעת שהראש של כל דבר הוא בעצם חור, חסרון, בראש[כט].

דרך אגב, י"ט כסלו גם נקרא ראש השנה – ראש השנה לחסידות. כל כוונות ראש השנה שייכות לי"ט כסלו. באגרת הקדש בתניא[ל], אדמו"ר הזקן מביא שזהו גם סימן לאור של כל השנה – בערב ראש השנה האור של השנה הקודמת מסתלק ואין גילוי אור חדש עד תקיעת שופר. יש איזה מצב של חלל, של חוסר, וכאשר אני תוקע בשופר – בצד הצר – מתגלה אור חדש של השנה החדשה. שוב, נוגע גם לנו בי"ט כסלו. האור הזה הולך ומתרחב עד סוף השנה. אבל הפעולה הראשונה היא כמו תקיעת בשופר, "מן המצר אל המרחב", מרֵאש לעשר.

בעברית, בתנ"ך, הרבה פעמים "אחרית" מובנה שכר טוב[לא]. 'שתהיה לך אחרית' הכוונה שיהיה לך טוב – בסוף יהיה לך טוב (היינו "עקב רב" כנ"ל). כתוב ש"צדיקים [כל צדיק צריך להיות כך] תחלתן יסורין ואחריתן שלוה"[לב], מתחיל ביסורים ונגמר טוב, כמו השופר, כמו השנה החדשה, כמו האור שמאיר. כל הענין קשור בעצם לארץ ישראל, עליה נאמר "ארץ אשר וגו'" – צריך להתחיל רש ואז מגיעים לאחרית, שהיא רחבה, שכר טוב, הכל טוב, הכי טוב.

ב. יוסף הצדיק – בעל הנסיונות

יהודים מאמינים – מכח נסיונות אברהם

בעל הגאולה אמר שצריך "לחיות עם הזמן", פרשת השבוע, ואנחנו בפרשת וישב. י"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, תמיד חל בסמיכות ובקשר לפרשת וישב. מה המיוחד בפרשה? איך תוכנה מתקשר למה שדברנו עכשיו? ידוע שאברהם אבינו, היהודי הראשון, זכה להיות יהודי – שאנו יהודים כילדיו – על ידי שעמד בעשרה נסיונות. הוא לקח את האמונה שלו והפך אותה לדעת, להכרה, וכל כך קבע אותה במהות שלו – היום אומרים 'בגֵנים שלו' – עד שהאמונה נעשתה חלק מהותי גם מהגוף שלו והוא זכה להוריש אותה מדור לדור.

אנו, בני ישראל, "מאמינים בני מאמינים" בזכותו. באיזו זכות? בזכות עשרת הנסיונות בהם עמד. אם כן, אפשר לחשוב, ובאמת נכון, שאברהם הוא הכי מנוסה. כתוב ש"אוירא דארץ ישראל מחכים"[לג], צריך להיות חכמים בארץ ישראל, אבל כדי שהאויר יחכים אותנו צריך גם נסיון שהרי "אין חכם כבעל הנסיון"[לד] ("אין חכם כבעל הנסיון" = תבל – "זה ארץ ישראל שהיא תבלו של עולם"[לה], והתיבול הוא על ידי העמידה בנסיונות). הראשון שהגיע לכאן, לארץ ישראל, בשליחות ה', הוא אברהם אבינו. גם "לך לך" הוא אחד הנסיונות שלו.

נסיונות יוסף – בגיל ההתבגרות

יש נסיון של אברהם שלא כתוב בתורה – שהוא שבר את פסלי אביו, השליכו אותו לאור כשדים, לכבשן האש, והוא יצא חי. מחלוקת בין המפרשים אם מונים אותו בין עשרת הנסיונות, כי לא כתוב בפירוש בתורה. לפי פשט התורה, הנסיון הראשון שלו בגיל 75 – הוא בעצם אדם מבוגר. אבל יש אחד שאפשר לומר שבמדה מסוימת הוא בעל הנסיון, בעל הנסיונות, אפילו יותר מאברהם אבינו. מי זה יכול להיות? מי שקוראים עליו בפרשת השבוע.

מהי פרשת וישב? עד וישלח עיקר הנושא היה יעקב אבינו. כל חומש בראשית ("ספר הישר", סיפורי הישרים, האבות) הוא אודות האבות. הולך לפי הסדר – אברהם, יצחק ויעקב. מה קורה ב"וישב"? הפסוק הראשון הוא עדיין יעקב אבינו, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"[לו], אבל הפסוק הבא הוא מיד "אלה תֹלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה", מתחיל לדבר על יוסף, ובעצם בכל הפרשה יוסף 'תופס את הבמה', עד סוף חומש בראשית. המעבר מיעקב ליוסף הוא בדיוק כמו שכתוב בפסוק – "אלה תלדות יעקב יוסף", עכשיו מתחילים להדגיש כל מה שעבר על יוסף הצדיק. באיזה גיל? לא שבעים (לפי חז"ל, ברית בין הבתרים היתה כשאברהם אבינו היה בגיל שבעים) או שבעים וחמש. אצל יוסף, שבמדה מסוימת יש לו נסיונות יותר קשים מלאברהם אבינו, כל הנסיונות הם בגיל 17 – כלומר, בגיל ההתבגרות. זהו משהו אחר לגמרי.

אברהם מתנסה מגיל שבעים וחמש והלאה, ונסיונו הגדול הוא בגיל 137 – שכולנו נגיע אליו בשמחה ובטוב לבב – גיל העקדה. יצחק אכן היה בן 37, ניחא, אבל אברהם – שהנסיון נקרא על שמו, הנסיון האחרון שלו – היה בן 137. הוא עמד בנסיון. אנחנו אוכלים את ה"אחרית" שלו עד היום – אוכלים את שכר נסיון העקדה עד עצם היום הזה. אבל שוב, יוסף הוא סיפור אחר לגמרי – יוסף הוא נער, "והוא נער"[לז]. יש לו נסיונות קשים ביותר בגיל 17, נסיונות של נער.

כל הנסיונות שלו מסופרים כאן, בפרשת וישב. למה? איזה מספר פרשה "וישב" בתורה מבראשית? הפרשה התשיעית. כתוב שהתשיעי הוא ספירת יסוד, הברית. עיקר הנסיון שלו בהמשך הפרשה – ב'ששי', שנקרא מחר – הוא נסיון אשת פוטיפר, והוא עומד בו. הוא עומד בנסיון בזכות שרואה את דמות דיוקנו של אביו[לח], ששומר עליו מרחוק ונותן לו כח לעמוד בנסיון הכי קשה. זהו נסיון מסוג אחר – נסיון של נער בן 17, ולא של יהודי בן 137 או 75. אבל עוד לפני כן היו לו נסיונות, הכל מרוכז אצלו בגיל 17, "והוא נער" – הכל בנערות שלו.

בעל הנסיונות (גם בנסיונות אברהם) – יוסף הצדיק

יוסף נקרא בפרשה "בעל החלומות" – הוא גם חולם חלומות (בעטיים שונאים אותו אחיו) וגם פותר חלומות, אין מישהו כמוהו (עד שנגיע לדניאל בסוף התנ"ך, שאף הוא פותר את חלומות המלך בהשראת יוסף) – ובאותה מדה אפשר לקרוא לו גם 'בעל הנסיונות', הנסיונות של נער. יש קשר בין חלומות ונסיונות – כנראה שכדי בשביל הכח לעמוד בנסיונות יוסף צריך להיות בעל חלומות. חלומות שייכים לחדש כסלו, כידוע.

על אברהם קראנו לא בחדש כסלו אלא בחדש חשון, בהתחלה, אבל כעת הדגש עובר מיעקב ליוסף הצדיק, כנ"ל. על הפסוק "אלה תֹלדות יעקב יוסף" כתוב בחסידות[לט], לפי הזהר[מ], שכל תולדות יעקב באו מכח יוסף. כלומר, יעקב אבינו הוליד את כל ילדיו – כל יב השבטים ודינה בתו – מכח יוסף, דרך הצינור של נשמת יוסף, כי יוסף הוא כח ההולדה. חוץ מיוסף עצמו ובנימין, אחיו מאמו, את כל ילדיו הוליד יעקב עוד לפני שיוסף נולד – הוא לא היה בעולם כשכל השבטים הראשונים נולדו, אבל הוא היה בשמים. כמו שדורשים[מא] "ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם"[מב], אותיות 'באברהם'. שרש נשמת אברהם הוא שרש "עולם חסד יבנה"[מג] – ה' ברא את העולם מכח אברהם, לפני שנולד בעולם הזה, כי הנשמות הן נצחיות. כך יעקב הוליד את כל השבטים מכח יוסף.

אמרנו שליוסף אפשר לקרוא גם בעל הנסיונות, וכולם מרוכזים בפרשת וישב. בדיוק כמו "אלה תֹלדות יעקב [מכח] יוסף [שטרם נולד]", אפשר לומר על אברהם אבינו, שהוא לכאורה בעל הנסיונות, אותו ה' נסה אותו בעשרה נסיונות, שהכח הנפשי שלו לעמוד בנסיונות, כולל העקדה, הוא כח נשמת יוסף – יוסף היה גם אצל אברהם אבינו ונתן לו את הכח לעמוד בנסיון.

כתוב דבר דומה על הקשר בין אברהם ליעקב – על הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם"[מד] דורשים חז"ל שה' פדה את אברהם מכבשן האש כי זכר שעתיד לצאת ממנו יעקב[מה]. קצת אחר, אבל דומה – איך יעקב פדה את אברהם? ה' ראה את יעקב, ו-יב השבטים שעתיד להעמיד, ובזכות הנכד שעתיד לצאת מאברהם הציל אותו באופן נסי מכבשן האש. אם כן, רואים שהדורות הבאים משפיעים על הדורות הקודמים. כלומר, כל מה שקורה אתך יכול להיות בזכות מה שיעשו הנינים שלך. לכן צריך להתכונן להרבה ילדים, נכדים ונינים, ולתת להם את החינוך הכי טוב, כדי שנזכה בזכותם. בכל אופן, כמו שיעקב הוליד את כל ילדיו דרך צינור יוסף, אברהם עמד בנסיונות גם מכח יוסף, כי יוסף הוא הכח לעמוד בנסיון. כח העמידה בנסיון קשור גם למשיח בן יוסף.

יוסף ודוד (ותרין משיחין) – אמונה ובטחון

מהו הכח לעמוד בנסיון? בטחון. עכשיו נגיע לנושא הקבוע שלנו, אמונה ובטחון. אם יוסף ומשיח בן יוסף הם הכח לעמוד בנסיון, שהוא כח הבטחון בנפש, מהי האמונה? כנראה היא קשורה למשיח בן דוד. לכאורה, משיח בן דוד עוד יותר שייך לנסיון ממשיח בן יוסף. אבל דוד המלך עמד בנסיון? בדיוק ההיפך – הוא נפל בנסיון. כתוב[מו] שדוד המלך בקש מה' "בחנני הוי' ונסני"[מז] – שגם יהיה כמו אברהם, יצחק, יעקב ויוסף – וה' הסכים: 'אתה רוצה נסיון? ניתן לך נסיון'. ה' ניסה אותו עם בת שבע, והוא לא עמד בנסיון. יוסף עמד בנסיון עם אשת פוטיפר ודוד המלך לא עמד בנסיון. אבל מה? הוא עשה תשובה. הוא גם סבל הרבה צער בגלל מה שעשה. כתוב שדוד "לא היה ראוי לאותו חטא, אלא כדי להורות תשובה ליחיד"[מח] – התשובה שלו לא באה מתוך בטחון אלא מתוך אמונה.

אז הנה, יש לנו עוד כלל גדול לגבי אמונה ובטחון – הם בעצם היחס בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. איך יודעים שבטחון הוא יוסף? כתוב "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב"[מט], ודורשים חז"ל[נ] על יוסף הצדיק. יוסף הצדיק נקרא "הגבר אשר שם הוי' מבטחו" – הוא לא השלים מאה אחוז, אך בכל אופן דורשים זאת עליו. בסוף הפרשה שלנו הוא מבקש משר המשקים שיזכיר אותו לפרעה, ולכן היה צריך לשבת בבית הסהר עוד שנתיים. בכל אופן, העבודה שלו, התיקון שלו, הם "אשרי הגבר אשר שם הוי' מבטחו". כתוב[נא] שמיוסף דורשים בטחון נסי – אמרנו שנסיון לשון נס – יותר מהאבות. סימן שהבטחון שייך לעצם הנשמה שלו. זהו גופא הסימן שנשמת יוסף היא הכח של כולנו לעמוד בנסיון (כתוב בחסידות[נב] שכל נסיון הוא נסיון באמונה, כאשר הכח לעמוד בנסיון בא מכח הבטחון).

מהו הדוד שבתוכנו? שאם חלילה נופלים – וגם צדיק נופל, "שבע יפול צדיק וקם"[נג] – אפשר לקום, אפשר לעשות תשובה (וכמו שאמר רבי נחמן, "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן"[נד], התיקון בא מכח האמונה שאפשר לתקן, שה' מרחם עלי ונותן לי אפשרות לשוב אליו ובכך לתקן את מה שקלקלתי), ו"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[נה], ובסוף אותו בעל תשובה הוא משיח בן דוד. בכל אופן, זהו אחד היסודות הכי חשובים שנבין מהי אמונה ומהו בטחון.

ג. ארבעת נסיונות יוסף

נחזור למה שאמרנו, שעוד לפני אשת פוטיפר היו ליוסף נסיונות. מתחלת הפרשה יש לו נסיונות, אחד אחרי השני, לא כמו אברהם אבינו, אלא יריות – עוד אחת ועוד אחת, זו אחר זו. אפשר לזהות ארבעה נסיונות בהם עומד יוסף בפרשתנו:

הנסיון הראשון – מסירות נפש על כבוד אב

הנסיון הראשון: יוסף יודע שאחיו שונאים אותו, בגלל חלומותיו. אם שונאים אותו יכול להיות קצת מסוכן – מאד מסוכן, כמו שהוכיח הנסיון – שילך לבד למקום אחיו. והנה, אביו שולח אותו מעמק חברון – מעומק המחשבה של הבטחת ברית בין הבתרים לאברהם אבינו, השוכב בחברון, במערת המכפלה[נו] – "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן"[נז]. שולח את יוסף לאחיו, לדווח מה שלום האחים ומה שלום הצאן.

עוד פעם, ברור שזו שליחות מסוכנת, סכנת נפשות ממש. קודם כל, שאלה על יעקב – הוא לא הכיר את המצב? הוא לוקח את בן הזקונים שלו, הבן האהוב שלו, ושולח אותו אל בין האריות?! זו שאלה על יעקב, אבל ודאי שאלה על יוסף – יוסף ודאי יודע שמסוכן לו. בהמשך המלאך אומר לו שעזבו את האחוה[נח], עוד יותר ברור לו שהוא הולך לגוב אריות שמסוכן לו – אז מה הוא עושה?! בתמימות, ילד טוב, אבא שלו שולח אותו למקום מסוכן, שליחות מסוכנת, והוא קם והולך. זהו כבר הנסיון הראשון שהוא עמד בו – הנסיון לקיים שליחות מסוכנת של אביו.

יחס רבי-חסיד כיחס אב-בן

על הענין הזה דברנו בשיעור הראשון בסדרה, ביום ראשון בערב[נט]. אמרנו שגם רבי יכול להעמיד בנסיון – יש צדיקים ששולחים את החסידים לשליחות לא פשוטה, שיכולה להיות מסוכנת, והחסידים כמובן הולכים בתמימות ("הולך בתֹם ילך בטח"[ס]). הסברנו ווארט מאד חשוב, שרבי שולח חסיד לשליחות מסוכנת כי בעצם היחס ביניהם הוא לא רק רב ותלמיד אלא ממש אבא ובן (שהרי ממשה רבינו לומדים[סא] שהמלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, והיינו שהתלמיד המובהק של רבי מובהק נחשב כבנו ממש, ועוד יותר מבנו הביולוגי).

הבאנו דוגמה מאלישע הנביא, התלמיד המובהק של אליהו הנביא. כאשר אליהו עולה בסערת אש השמימה אלישע מבקש "פי שנים ברוחך אלי"[סב], ואליהו אומר לו "אם תראה אֹתי לֻקח מעמך"[סג] יהיה לך, ואם לא אז לא. כשאלישע רואה אותו עולה בסערת אש השמימה הוא צועק לו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[סד] – זו הצעקה כשהוא רואה את הרבי שלו עולה לשמים. מכאן לומדים חז"ל שרבי אמתי הוא אבא.

כתוב "ושננתם לבניך"[סה], "אלו התלמידים"[סו], ומכאן שכל תלמיד צריך להיות בן, ועוד יותר מבן ביולוגי, וכך גם הרבי צריך להיות אבא, ועוד יותר מאבא ביולוגי.

העמדת הילדים בנסיון – ממהות ההורות

מה היחוד של אבא ואמא? ביודעין או שלא ביודעין, הם כל הזמן מעמידים את ילדיהם בנסיונות. היום כשלומדים פסיכולוגיה, ומתחילים לרצות לטפל באנשים, הבעיות של אנשים בעולם, ברובן, הן תסכולים עם ההורים שלהם – 'מה אבא שלי עשה לי', 'מה אמא שלי עשתה לי', כל מיני טענות ותלונות. בתורה המצוה הכי גדולה-חמורה[סז] היא "כבד את אביך ואת אמך"[סח]. כדי להבין מה באמת אבא שלי ואמא שלי עשו לי – קודם כל הם הולידו אותי. כפי שהסברנו, בכך שהולידו אותי כבר שלחו אותי למקום קשה, מקום של נסיונות. כמו שאמרנו, כל העולם הזה כולו נסיונות, מתחלה ועד סוף. איזה עול עשו לי שהולידו אותי בכלל! כתוב במחזור[סט] "אשרי מי שלא נברא משנברא". מצד אחד, המצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו", ומצד שני "פרו ורבו" אומר בעצם להוליד ילד לתוך העולם הזה, להוליד אותו לקושי עצום – להוריד אותו מהמקום הכי טוב, הוא היה בגן עדן עם הכיף הכי גדול, למקום הכי קשה שיכול להיות[ע]. מה זה?! ממש כמו יעקב אבינו, ששולח כאן את יוסף למקום מסוכן, הכי מסוכן. זהו הנסיון הראשון.

נחזור על הנקודה הזו, כי היא מאד חשובה: זו המהות של אבא ואמא. יש להם מסירות נפש, לקיים את רצון ה' שאינו מובן – לא מובן למה ה' רוצה באמת את העולם הזה ונסיונות וקשיים. אבל למעלה מטעם ודעת, יש בתורה מצות "פרו ורבו", צריך להוליד ילדים, וצריך לחשל ולחזק אותם. איך מלמדים ילד ללכת? נותנים לו ליפול. מעודדים אותו, לא זורקים אותו לרחוב, אבל גם נותנים לו ליפול – עד שלאט-לאט ילמד ללכת. אם הילד בתת-מודע כועס על הוריו שנתנו לו ליפול – אוי ואבוי. זה בדיוק מה שקורה היום, שמנסים לחטט בתת-מודע, אבל ככה צריך להיות. יש נסיונות שהאמא נותנת לילד ויש נסיונות שהאבא נותן לו. אמרנו קודם שיש נסיונות של עוני וקושי ויש נסיונות שהכל הכי טוב. איך נסיון העושר יכול להתבטא בחינוך ילדים? פינוק. כשאמא מפנקת ילד היא מעמידה אותו בנסיון יותר קשה מלהרביץ לו. זהו נסיון רוחני, משהו אחר לגמרי.

שוב, הנסיון הראשון כאן בפרשה הוא מה שיעקב שולח את יוסף למקום מסוכן, לאחים שלו. עדיין יש לנו קושיא על יעקב, לא מבינים איך הוא עושה כזה דבר, אבל זהו חלק מהמהות של אבא. הווארט הוא שרבי אמתי, אם הולכים בשליחות שלו למקום קשה, שליחות קשה, שיכולים להיות בה מה שנקרא ריבוי העלמות והסתרים – גם העלמות והסתרים על היחס בין החסיד לרבי – אפשרי רק אם היחס הוא "אבי".

"אבי אבי" בנסיון עזיבה-הסתלקות

מתי אלישע צועק "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"? כשהרבי שלו מסתלק. מהי ההסתלקות בשבילו? הסתלקות הרבי היא עצמה העמדתו בנסיון – הוא בתפקיד ואין לו רבי. מה הנסיון הכי קשה? שעוזבים אותך. אם נחזור לאבא ואמא, שמחנכים את הילד ללכת – הם עוזבים אותו ללכת והוא נופל. בלי לעזוב אותו – לא ילך. יש לעזוב אותו בקטן ויש בגדול. בסוף כתוב "על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו"[עא], בשביל להתחתן צריך לעזוב את ההורים, אבל כדי לחנך על ההורים לעזוב את הילד. לפעמים ילד אומר 'עזבו אותי'. צריך לעזוב אותו, אבל יש עזיבה טוטאלית, עוזבים את העולם ("כי אבי ואמי עזבוני והוי' יאספני"). זהו הנסיון הכי קשה.

נחשוב על הרבי בהסתלקות הרבי הקודם – ברגע שהרבי הקודם מסתלק הוא יודע שהמנהיגות עברה אליו (כמו שמסופר על הבעל שם ובעל אור החיים הקדוש). ההסתלקות-העזיבה של הקודם היא-היא ראשית השליחות שלו, זהו נסיון קשה מאד. לכן אלישע אומר – אם לא אקבל "פי שנים ברוחך אלי" אין סיכוי שאחזיק מעמד. בשביל אליהו 'כיף' לעלות באש השמימה, הכל בסדר – בשביל מי קשה? בשביל אלישע. לכן דווקא במצב הזה, שעוזבים אותו, ועכשיו הוא צריך להתחיל להנהיג ולפעול – הוא חייב להרגיש שזהו אבא שלי, לא רק רבי שלי. האבא הוא מי שעוזב. לכן הוא צועק לו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[עב]. מכאן לומדים בכלל מה היחס האמתי, הפנימי, של חסיד לרבי.

הפשט של "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" הוא שאתה מגן על עם ישראל יותר מכל הצבא ופרשיו. נאמר רמז יפה מתוך הרבים שיש כאן: ראשי התבות של "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", בקצת משחק עם האותיות, הם אוירא – "אוירא דארץ ישראל מחכים" כנ"ל. האויר שצריכים לנשום בארץ הוא האוירא של "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", זהו הריח בתוך האויר שנושמים (אוירא = ריח). כך מתחזקים כדי לקיים את השליחות שמטיל עלינו הרבי.

קצת הארכנו כדי להסביר שהנסיון הראשון של יוסף הוא השליחות של אביו למקום מסוכן, אותה הוא מקבל בתמימות, בלי שום הרהור. כמו שאסור להרהר אחר מדותיו של הקב"ה כך הוא לא מהרהר לשניה במה שאביו אומר לו – מה שאביו אומר לו הוא קדוש, אז הוא הולך. גם כשהוא פוגש מלאך שאומר לו שהאחים "נסעו מזה", שונאים אותך, רוצים להרוג אותך – הוא ממשיך ללכת. פלאי פלאים, מכח מי? מכח שליחות אביו. אבא שלו יותר חשוב מגבריאל המלאך.

הנסיון השני – בור הנחשים והעקרבים

מה הנסיון השני שלו? כל הנסיונות בתכיפות – מכה אחרי מכה. הוא מגיע לאחים, הם חושבים להרוג אותו, אבל למזלו – בזכות ראובן ואחר כך בזכות יהודה – הוא ניצל. דבר ראשון מפשיטים ממנו את כתנת הפסים שלו. מה המשמעות ברוחניות? כתנת הפסים היא הקשר בינו לבין אבא שלו. הרי כתוב היה קודם "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקֻנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים"[עג]. כתנת הפסים, המעידה על בחירת אביו בו, היא באמת מקור הקנאה – מקנאים בו ושונאים אותו בגללה. דבר ראשון מפשיטים את כתנת הפסים ואחר כך משליכים אותו לבור, "'והבור רק אין בו מים', מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו"[עד].

מה הוא עשה בתוך הבור? מה הוא חשב? מישהי מכן פעם חשבה על זה? אם מפשיטים את הבגד שלך, וזורקים אותך לתוך בור, ואת מוצאת את עצמך בתוך בור מלא נחשים ועקרבים, שכל שניה בו היא סכנת נפשות – זהו נסיון? ודאי. איזה סוג נסיון? אמרנו שיש פה נסיון אחרי נסיון. הנסיון הראשון הוא עצם קבלת השליחות וקיומה ויהי מה. הנסיון השני הוא מה חושב הילד הזה, נער בן 17 – הגיל של כולן כאן, פחות או יותר – כאשר אחיו זרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים.

עוד פעם, יוסף הוא שרש מקור הבטחון והכח לעמוד בנסיון. במצב הכי קשה – כמו שאתה מוצא את עצמך בתוך הבור – הנסיון הוא לא לאבד עשתונות. אם הוא מאבד את העשתונות שלו בתוך הבור – הוא גמור, באמת הנחשים והעקרבים נושכים אותו וזהו, גמרנו איתו. מה פירוש לאבד עשתונות? להתייאש. יוסף הוא טיפוס שבכל מקרה – קשה לומר זאת... – שומר על מורל גבוה, איפה שהוא לא נמצא. גם בתוך הבור אליו זרקו אותו אחיו, עם נחשים ועקרבים, בלי שום סיכוי לצאת חי – הוא נשאר עם מורל גבוה. אמרנו שהוא 'בעל הנסיונות' כי הוא 'בעל החלומות'. 'בעל חלומות' יכול מיד, בכל רגע ובכל מצב, לעשות סוויצ' בתודעה ולהכנס למצב של חלום. אני נמצא בבור, מלא נחשים ועקרבים – אני נמצא בחלום רע, סה"כ חלום, עוד רגע יעבור. אני בעל החלומות – ודאי נמצא בחלום. אחד שחולם הרבה כבר מנוסה בחלומות – יש כל מיני חלומות, טובים ורעים, לא נורא, גם זה יעבור (במחזור, בימים נוראים, כתוב "וכחלום יעוף". ידוע שיוסף בגימטריא עוף, הוא נמצא בחלום אבל עוד מעט יעוף מכאן, ינער את עפעפיו, יתעורר...).

שוב, יוסף הוא אחד שלא מתייאש, הוא שומר על מצב רוח גם בתוך הבור. לפעמים עמידה בנסיון היא רק השמירה על מצב הרוח. רוב נסיונות החיים הם – 'נראה אם את יכולה להמשיך להיות רגועה, לפי ערך'. קשה לדרוש ממך שתישארי מאה אחוז רגועה, אבל לשמור על עצמך שלא להתבלבל לגמרי, לא לאבד עשתונות, לא להתייאש – יהיה טוב, ה' עדיין נמצא אתי, "לית אתר פנוי מיניה"[עה]. הבור ריק, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, אבל חוץ מזה "לית אתר פנוי מיניה", גם ה' נמצא כאן. הרי יוסף הוא בן זקונים של יעקב, שמסר לו את כל חכמתו[עו]. מהי חכמת יעקב? קודם כל, שה' נמצא בכל מקום. זו מהות יוסף.

שוב, זהו הנסיון השני שלו – מה הוא מרגיש וחושב בתוך הבור. כנראה שהוא הצליח (בכלל הוא "איש מצליח"[עז]). התורה לא מספרת לנו בדיוק, אבל מכל מה שקרה אנו יודעים שהוא עמד בנסיון – ההצלחה עם ראובן וההצלחה עם יהודה, כל המחשבות שלהם, הן מכח אי-היאוש שלו. מי שלא מתייאש משדר לאחרים תדרים של מחשבות שיצילו אותו – הכל כי הוא עצמו בתוך הסכנה חושב נכון ולא מתייאש. זהו כבר הנסיון השני.

שני הנסיונות האלה הולכים יחד – כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[עח]. הנסיון הראשון, לציית לאבא שלו, הוא בחינת אבא (חכמה). הנסיון השני הוא מה חושבים בתוך הבור – אני מוצא את עצמי בתוך הבור, מה אני חושב? שמירת המחשבה הנכונה, המורל שאמרנו קודם, מצב הרוח – הם תיקון אמא (בינה), שהולך יחד עם אבא.

הנסיון השלישי – אשת פוטיפר

ליוסף יש ארבעה נסיונות כאן, אחד אחרי השני. אחרי סיפור הבור האחים מוציאים אותו, מוכרים אותו, הוא יורד למצרים – הכל בעל כרחו, "ויוסף הורד מצרימה"[עט], הכל סוג של נסיון, ובכל אופן יש כאן נסיונות קשים ועיקריים. מתחיל מהנסיון הראשון, לציית לאביו, ובעצם הכל שייך לקשר שלו עם אביו. הוא נמכר לעבד, מאד מצליח, ופתאום נושאת אליו אשת אדוניו את עיניה ומנסה לפתות אותו. קודם כל כתוב "ותתפשהו בבגדו"[פ] – מה מזכיר? את כתונת הפסים. כבר אין לו כתונת פסים, אבל יש לו בגד. הוא עזב את הבגד אצלה "וינס ויצא החוצה". "וינס" גם מהשער של נסיון – הוא נס ויצא החוצה. המלה "וינס" כתובה ארבע פעמים[פא] – במעשה עצמו, כשהיא ראתה מה שקרה, כשהיא ספרה לאנשי ביתה ובסוף כשספרה לבעלה. ארבע פעמים התורה מדגישה את פעולת יוסף – "וינס". הכל אחרי שהשאיר את בגדו בידה.

מהו הבגד? כתוב שבגד לשון בגידה[פב]. כאשר הוא בא הביתה באותו יום, בו כולם היו בעבודה זרה – היו באיזה אירוע, כנראה עשו משהו גדול בבניני האומה... – היא נשארה בבית, אמרה לכולם שהיא חולה (באמת היתה "חולת אהבה"[פג] ליוסף, חולת אהבה מצד הסטרא אחרא), כהזדמנות לתפוס את יוסף. כתוב שהוא בא "לעשות מלאכתו"[פד], ויש פירוש אחד שבא לעבור עבירה[פה]. הרי היא דברה איתו ונסתה לפתות אותו כל יום, "יום יום", כמו שכתוב. יוסף הוא עדיין נער בן 17, הוא הצליח לעמוד בנסיונות, בזכות זה ה' נתן לו חסד וחן והצלחה, אבל יש לו יצר הרע של נער בן 17 – לכן יש פירוש אחד שהכניסה באותו יום "לעשות מלאכתו" היתה לעבור איתה עבירה. אבל בשעת מעשה הוא ראה את דמות דיוקנו של אביו וברח. הוא עזב את בגדו – איזה בגד? לשון בגידה. הבגד הוא היצר הרע שלו – הוא עזב את היצר הרע שלו אצלה ("מצא מין את מינו"). כמו שאז האחים הפשיטו אותו בזמנו, גם כעת הוא ערום, בלי בגד, ובורח החוצה. העמידה שלו בנסיון היא "וינס ויצא החוצה", ועל ידה התקיים אצלו "נס להתנוסס", הוא התרומם מאד, עד שבזכות נסיון זה קוראים לו "יוסף הצדיק" (ב-ה הידיעה). זהו הנסיון השלישי.

הנסיון הרביעי – בור בית הסהר

מה הנסיון הרביעי? הוא תלוי בשלישי – כמו שהראשון והשני הולכים יחד, כך השלישי והרביעי הולכים יחד. במקום לקבל פרס הצטיינות, צל"ש על העמידה בנסיון, איזה צל"ש הוא קִבל? 12 שנה בבית הסהר[פו]. הוא היה בכלא עד גיל 30, אבל הנסיון התחיל ברצף אחד עם הירידה למצרים. מה קורה? הוא עוד פעם בבור – בית הסהר נקרא בתורה בור. שני הבורות שלו הם ה עילאה ו-ה תתאה בנסיונות שלו. נסיון אשת פוטיפר, הנסיון העיקרי, הוא כנגד המדות – כנגד היסוד, סיום ה-ו. המציאות של "ויוסף הורד מצרימה" היא המשכתו מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, ה-ו של שם הוי', והנסיון של אשת פוטיפר הוא בסוף ה-ו – ספירת היסוד, הברית.

שוב, מה הצל"ש שהוא קבל? לשבת בבית הסהר. מה העמידה בנסיון שם? כמו בבור הראשון – שמירה על המחשבה. בבור הראשון לא כתוב בפירוש מה חשב, כי הוא עלמא דאתכסיא. בבור השני גם לא כתובות המחשבות שלו, אבל כתוב שמאד הצליח – מיד מצא חן בעיני שר בית הסהר, נעשה אחראי על הכל, ואחר כך גם על שני השרים שהגיעו לכלא בנסיבותיו. הוא מחזיק שם מעמד לעילא ולעילא – הוא בתוך בית הסהר ושומר על מורל גבוה, הכי למופת שיכול להיות. שוב, 12 שנה יושב בבית הסהר ושומר הכי טוב על המורל שלו. הוא מחכה לישועה בכל רגע, אבל לא נופל ברוחו, הוא לא מרה שחורה'דיק. [הוא שואל את השרים "מדוע פניכם רעים?"[פז].] נכון, הוא בכלל לא יודע מהי עצבות – לא צריך להיות עצוב, גם פה בבית הסהר צריך להיות שמח.

סיכום ארבעת הנסיונות

בכל אופן, מה למדנו? שיש ארבעה נסיונות – כולם מרוכזים בפרשת וישב – כנגד י-ה-ו-ה, שנים ראשונים ושנים אחרונים[פח]. הכל שייך לקשר לאביו. בנסיון השלישי מפורש שראה דמות דיוקנו של אביו – הוא עדיין בשליחות אביו, והוא הנותן לו כח לעמוד בנסיון, להשאיר את הבגד-היצר בידי המפתה.

דרך אגב, כתוב[פט] שאשת פוטיפר התכוונה לשם שמים (קודם פרשנו, לפי הפשט, שאהבת אשת פוטיפר ליוסף היתה מצד הסט"א, אך לפי מדרש חז"ל היה באהבתה גם ניצוץ קדוש, כוונה לשם שמים) – ראתה שהיא או בתה עתידה ללדת מיוסף, וכך היה. היא גדלה את אסנת כבת – או ממש בתה, או, לפי חז"ל, היא בת דינה שהיא גדלה כבת – והוא התחתן אתה והעמיד ממנה את אפרים ומנשה, שנים משבטי י-ה, שני דגלים. הכל מכוון לטובתו, גם הנסיונות שה' עושה הם לטובתך – רוצים שתעמוד בנסיון (ועל ידי כך תעמיד דגלים לעם ישראל).

ולסיכום:

    י        שליחת יוסף לאחיו

    ה       שמירה מנפילת הרוח בבור הנחשים והעקרבים

    ו        ירידה למצרים ונסיון אשת פוטיפר

    ה       שמירה מנפילת הרוח בבור בית הסהר

נעשה גימטריא יפה: אמרנו קודם ביטוי – הכח לעמוד בנסיון. יוסף הוא 'הכח לעמוד בנסיון', דווקא נסיונות הנערות. הביטוי הכח לעמוד בנסיון שוה 19 ברבוע, חוה ברבוע. יוסף הוא הכח לעמוד בנסיון שוה 23 ברבוע, תענוג, המדה שלו, חדוה ברבוע. זהו תיקון חוה, שעושים ממנה חדוה[צ].

כח העמידה בנסיונות – הדעת בפרצוף ארץ ישראל

עד כאן נושא שלם של פרשת שבוע אודות נסיונות. הרי בנות צלפחד, שהן מיוסף, חבבו את הארץ ביותר[צא]. "כן בנות צלפחד דֹברֹת"[צב], לכן אנחנו אומרים[צג] שהבנות כאן צריכות להיות הדוברות של ארץ ישראל, בעיקר לענין שלמות הארץ. הכח לעמוד בנסיון קשור לדעת של ארץ ישראל.

בשיעורי השבוע התחלנו – אנחנו רק בהתחלה, אפשר לומר – להתבונן בסגולות המיוחדות והכחות המיוחדים של ארץ ישראל, המתפרסים על כל הספירות, פרצוף שלם, כדרך שתמיד אנחנו מנסים לבנות פרצוף שלם של הנושא בו אנו דנים. כל נושא כח העמידה בנסיון שייך לדעת, כבפסוק "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת [הישכם אֹהבים את הוי' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם]"[צד] – ה' נותן לנו נסיונות כדי להגיע לדעת.

המקום המסוגל לקבל כח עמידה בנסיון – גם נסיונות חו"ל – הוא הארץ. הכח לעמוד בנסיון בכל מצב, "רֵאש ועֹשר", הוא כח של ארץ ישראל. כמה ש"יוסף הורד מצרימה" בעל כרחו, גלה מן הארץ, הוא נשאר בארץ. איך הוא יכול לשמור על מצב רוח טוב? הוא קשור לארץ. משהו מאד גדול ביחס לארץ – קשר אמתי לארץ ישראל היינו כח לשמור על מצב רוח בכל מצב. ארץ ישראל היא הטוב – הארץ המובטחת, ההבטחה שה' מבטיח לנו שיהיה טוב, ואצל מי שקשור לארץ באמת (כאשר "במקום רצונו [ומחשבתו] של אדם שם הוא נמצא ממש"[צה], מיסודות תורת הבעל שם טוב) – כבר הכי טוב.

ד. בירור כח המדמה

צלם ודמות – אמונה ובטחון

נסיים בעוד משהו, שקשור גם לדעת וגם לבינה, לאמא ("אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[צו]):

כאשר ה' ברא את אדם הראשון כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[צז]. יש סוד של צלם ודמות – גם נושא שמתקשר לאמונה ובטחון, הנושא שלנו. המלה דמות עצמה היא עשר פעמים אדם. מה יהיה אם נחלק את המלה דמות לשש? נקבל בטחון. ב-בטחון יש 5 אותיות, אז שש פעמים בטחון היינו כתיבת המלה בטחון פנים ואחור – ב בט בטח בטחו בטחון בטחון טחון חון ון ן. הכלל הוא שהצורה "פנים ואחור" של כל מלה היא ערך המלה כפול מספר אותיותיה ועוד אחד. יוצא שיש משהו במושג "דמות" שקשור לבטחון – תיקון הדמות, שבה נברא האדם, הוא שלמות ההתפתחות וההסתלקות (היינו ענין "פנים ואחור" – "אחור וקדם צרתני"[צח], צורת ה"אחור", ההתפתחות, יש מאין, לפני צורת ה"קדם"-הפנים, ההסתלקות, היינו עלית ה'יש' של המדה להכלל ב'אין') של מדת הבטחון בנפש.

אם כן, מתבקש לומר שצלם הוא אמונה. מה יכול להיות הקשר בין צלם לאמונה? כתוב שהמלה צלם רומזת לפסוק "צדיק באמונתו יחיה"[צט]. צלם, לפי הקבלה והחסידות, היינו שלש מדרגות בנפש – כל אות היא מדרגה: ה-צ היא נר"נ, האורות הפנימיים של הנפש, ה-ל היא המקיף הקרוב, החיה של הנפש, וה-ם הסתומה היא המקיף הרחוק, היחידה[ק]. שני המקיפים הם שתי בחינות אמונה[קא] – אמונה בחידוש מעשה בראשית בכל רגע (ה-ל של הצלם) ואמונה בעצמות ה' שקדוש ונבדל מהעולמות לגמרי (ה-ם של הצלם). לכן על הצלם כתוב "צדיק ב-אמונתו יחיה", על גבי הצדיק, האור הפנימי של הנפש, יש ב אמונות, שני מקיפים.

אם כן, צלם קשור לאמונה ודמות קשורה לבטחון. איפה הם בספירות? כתוב הרבה פעמים שצלם ודמות הם זכר ונקבה[קב]. זכר ונקבה יכולים להיות ה-ו וה-ה, המדות והמלכות, או, בשרש, אבא ואמא, י ו-ה. כלומר, הצלם בשרש הוא אבא והדמות בשרש היא אמא. צלם ודמות, "בצלמנו כדמותנו". דמות היא מלשון דמיון. כתוב ש"כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי''"[קג]. "כה" היינו "כמו", כ הדמיון – כל הנביאים ראו את ה' ב"אספקלריא דלא נהרא", כמו במראה, בראי. רק על משה רבינו כתוב "במראֶה ולא בחידֹת"[קד] – הוא ראה את ה' ישר, התנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'". צלם, מדויק, הוא נבואת משה רבינו ששרשו בחכמה, "כי מן המים משיתהו"[קה], ואילו דמות היא נבואת שאר הנביאים, "כה אמר הוי'", שכתוב שהיא מבינה, מאמא. צריך את שניהם, יש אפילו מעלה ב"כה" ביחס ל"זה"[קו]. צריך גם "זה", צלם, וגם "כה", דמות, כמו שצריך אבא ואמא כדי להוליד ילדים. לכן כתוב "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", שניהם הכרחיים לגמרי. ואכן, בשיעורים הקודמים למדנו ששרש האמונה בחכמה (אין, צלם, זה) ושרש הבטחון בבינה (יש, דמות, כה).

בלבול – ירידה לבבל

נוסיף לגבי אמא, דמות, שאמרנו שקשורה לבטחון: באמא עבודת ה', בין היתר, היא בירור כח המדמה. נחזור לכך שיש ליוסף שני בורות בחייו הצעירים – הבור בארץ ישראל, אליו השליכוהו אחיו, והבור במצרים, אליו השליכו פוטיפר, ה עילאה ו-ה תתאה בנסיונות שלו. אמרנו שהוא עמד בנסיון בכך שהחזיק ראש, שלא התבלבל. בלבול הוא ניתוק קשר עם ארץ ישראל. זהו עוד ווארט חשוב:

הבעל שם טוב אומר[קז] שכאשר אדם מתבלבל פתאום, כי החויה גדולה עליו – באותו רגע הוא ירד מארץ ישראל לבבל. סתם חוץ לארץ בחז"ל הוא בבל, וכתוב שבבל לשון בלבול – מי שמתבלבל נמצא בבבל. ארץ ישראל היא ידיעת ה' – אני קשור לה' ואיני מתבלבל. לפני ביאת עמלק כתוב "היש הוי' בקרבנו אם אין"[קח] – זהו בלבול של רגע. מי שלא מתבלבל יודע שודאי ה' נמצא איתי. מי שמתבלבל – כבר לא בארץ ישראל, לא ב"אוירא דארץ ישראל מחכים", אלא בבבל, בבלבול, בו הוא טפש.

פגם ה"נבלה בארץ ישראל" – אי-עמידה בנסיון העושר

על איזה מאמר חז"ל הבעש"ט אומר זאת? בעופות הטמאים בתורה יש עוף שנקרא ראה, וחז"ל אומרים "למה נקרא שמה ראה? שעומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל"[קט]. יש לה ראיה חזקה מאד, רואה מרחק עצום מבבל לארץ ישראל. היא אוכלת נבלות, ויש לה ראיה כל כך חדה שהיא יכולה לעמוד בבבל ולראות נבלה בארץ ישראל. מה משמעות מאמר חז"ל על הראה בעבודת ה'? איך הבעש"ט מפרש? אפשר לחשוב שמי שמבולבל לא רואה טוב, אבל הבעש"ט מפרש שיש כאן מישהו מבולבל בעצם עם ראיה מצוינת – הוא רואה כל כך חד, עד שהוא רואה נבלה בארץ ישראל. ארץ ישראל היא מי שלא מבולבל, שיש לו דעת, שלא מסתפק "היש הוי' בקרבנו אם אין", וגם אצלו יכולה להיות נבלה. עומד בבבל מישהו מבולבל, והוא רואה נבלה בתלמיד חכם צדיק, שבבחינת ארץ ישראל – רואה אצלו איזה פגם, משהו לא בסדר. יש אנשים עם ראיה מאד חדה לתפוס פגמים אצל צדיקים. הוא מבולבל לגמרי, אבל מתוך הבלבול שלו הוא רואה נבלה בארץ ישראל, האדם הכשר.

אלה דברי הבעש"ט, אבל צריך להבין קצת יותר: אם הצדיק הוא באמת ארץ ישראל מה הנבלה אצלו? חז"ל אומרים ש"כל תלמיד חכם שאין שאין בו דעת נבלה טובה הימנו"[קי] – הענין של יהודי דתי, וכל שכן תלמיד חכם, צריך להיות קידוש שם שמים בפני מי שאינם תלמידי חכמים כמוהו. אם לאותו דתי ותלמיד חכם – ששומר הלכות מאה אחוז ויודע תורה מאה אחוז – אין דעת, דהיינו דרך ארץ וענוה (כדברי המפרשים שם), אפילו נבלה טובה הימנו. למה אין לו דעת? מפני שלא עמד בנסיון (הנותן דעת כנ"ל).

התחלנו בפסוק "שכֹן ארץ ורעה אמונה". "שכֹן ארץ" הוא כמו "הקיצו ורננו שֹכני עפר"[קיא] – כתוב שבפרט בארץ ישראל צריך לשכון ארץ, להיות בענוה ושפלות. דווקא כשטוב לך, "[רֵאש] ועֹשר", עיקר הנסיון – האם תשמור על בטול וענוה כשהכי טוב לך, גם ברוחניות, כשאתה עשיר בדעת, וגם בגשמיות, שאתה עשיר בגשמיות? האם יש לך בטול כל הזמן? אם אין, אם יש טפת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"[קיב], יש בך נבלה. יש מישהו מבולבל, עומד בבבל, אבל רואה זאת – עומד בבבל ורואה את הנבלה בארץ ישראל. שוב, זו תורה מקורית של הבעש"ט. לומדים ממנה שדווקא בארץ צריך "שכֹן ארץ", לשכון את מדת הארץ, העפר, "ואנכי עפר ואפר"[קיג] – שפלות וענוה ודרך ארץ כאן בארץ. כשהכל טוב קשה מאד להשמר מ"וישמן ישֻרון ויבעט" צריך בטול עצמי, כח בטול באמת (הבא כאשר אדם מתנסה וזוכה, בעזרת השי"ת, לעמוד בנסיון).

"כמי שאין לו אלוק" ו"כמי שיש לו אלוק"

מהו בירור כח המדמה? הנבלה הזו היא רק כי אדם לא תקן את הדמות שלו. הדמות של כל אדם היא, כמו שהיום אומרים, התדמית האישית שלו. אמרנו שהתיקון כאן הוא דווקא הפסוק "שכן ארץ ורעה אמונה", שמתחיל "בטח בהוי' ועשה טוב" – הכל מתחיל מבטחון.

בשביל להבין זאת צריך עוד תורה מפורסמת של הבעש"ט, על מאמר חז"ל ידוע – "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק"[קיד]. נשמע מובן, אבל הבעל שם טוב אומר שהמשמעות הפוכה מאיך שהבנתי – זה גופא סימן שאני מבולבל. הפירוש הפנימי הוא בדיוק הפוך ממה שנראה לי בהשקפה ראשונה. כעת נראה כמה לא פשוט להיות כאן בארץ ישראל. הוא מפרש את המלה "דומה" – 'נדמה לו' – בשני הכיוונים. כל מי שנדמה לו שהוא בקדושה, שהוא בארץ ישראל, ארץ הקדש, ממילא נדמה לו שיש לו אלוק – שהוא יודע את ה', מכיר את ה' – רק נדמה לו... אבל בעצם הוא מבולבל, אין לו אלוק. נדמה לו שיש לו – ובאמת אין לו. אבל כל מי שמחזיק בענוה ושפלות, ודומה-נדמה לו שהוא נמצא בחו"ל, שעוד לא הגיע לקדושת ארץ ישראל, ואז נדמה לו שאין לו אלוק, שעדיין לא קשור לה' כמו שצריך – זהו הסימן שבאמת יש לו אלוק, שהוא כן קשור לה'. הוא מפרש ממש הפוך על הפוך. את הפירוש הזה מביא נכדו ב"דגל מחנה אפרים"[קטו].

כלומר, כל העולם הזה הוא בשביל לברר את הנדמה – נדמה לי שאני בסדר? סימן שאני לא בסדר. נדמה לי שאני לא בסדר? לפחות סימן שאני מתחיל להיות בסדר (ועוד, ידוע הרמז: אני לא בסדר = משיח). היות שהכל קשור לארץ ישראל, סימן שזהו גופא הכח והענין של ארץ ישראל – לצאת מבבל, באמת לצאת מהבלבול, שהוא הנדמה השקרי, ולהגיע לאמת. להגיע לאמת היינו כל הזמן לדעת שעדיין אינני שם (היינו ראש של "עד ולא עד בכלל", הראש המתוקן של העולם הזה, כמבואר בחסידות). זו שאיפה תמידית להגיע אל המנוחה והנחלה של ארץ ישראל באמת, לירושלים עיר הקדש, לבית המקדש – הכל בגדר שאיפה. כשממש יבוא משיח השאיפה תתממש (נזכה ל"עד ועד בכלל"), אבל בינתים, כל עוד לא בא משיח, אנחנו כל הזמן בשאיפה – וזו המהות.

סיכום

שוב, אנחנו שומרים על מצב רוח מרומם, לפי ערך, מורל גבוה של יוסף הצדיק – יוצאים לשליחות מסוכנת ועומדים בנסיון, והרבי הוא אבא שלי וגם אמא שלי, כמו שדברנו היום – אבל השאיפה היא להגיע לארץ, לשלמות הארץ. שלמות הארץ הולכת ודאי יחד עם שלמות מלכות ישראל בארץ ישראל – זו גם שלמות הארץ. אם אני חושב שאני בארץ ישראל אבל אין פה מלכות – סימן שאיני בארץ, היא עדיין מרחפת, עדיין לא ממשתי את היעוד של ארץ ישראל לעם ישראל.

אם כן, למדנו עוד פרק, בו השלמנו קצת (בנושא הנסיונות) קשרנו לספירת הדעת, ובסוף – כשדברנו על כח המדמה והדמות, שכדי לתקן את הדמות-המדמה-הדמיון צריך בטחון – השלמנו משהו ששייך לאמא.

ביום ראשון התחלנו כתר וקצת חכמה. ה'צלם' שהזכרנו שייך לחכמה (אין, אמונה) וה'דמות' לאמא (יש, בטחון). הנושא העיקרי היום, הכח לעמוד בנסיון, הוא אחד הענינים העיקריים של הדעת, הדעת של ארץ ישראל. שנזכה כולנו לארץ ישראל השלמה באמת, לא ארץ ישראל הנדמית לי אלא ארץ ישראל האמתית, "ובא לציון גואל"[קטז]. שכל הדברים יתממשו לעיני בשר שלנו. שיהיה המשך י"ט כסלו שמח וחנוכה שמח.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] תהלים לז, ב.

[ג] ראה תניא פמ"ב (ומבואר במקומות רבים).

[ד] ישעיה יא, ט. וראה גם בשיעור אור לח"י כסלו (פורסם ב"ואביטה" שמות) ש"ורעה אמונה" פועל 'ודעה אמונה'. כפי שיתבאר לקמן, על ידי רעיית האמונה והפיכתה לדעת זוכים לראיה מוחשית באמונה (ראה תניא פכ"ט) – 'וראה אמונה'. ה'דעה' היא ממוצע בין ה'רעה' ל'ראה', כאשר 'רעה' משרש בינה (אמא, רעיה); 'דעה' מדעת, כפשוט; ו'ראה' חכמה (ראיה) – צירוף הוי (סוד "הוי כל צמא לכו למים", העולה חשמל, כנודע), צירוף הגבורה (בחינת יצחק, לו נאמר "גור בארץ").

וכמה רמזים: ורעה ודעה וראה עולה ב"פ טוב ברבוע. ורעה אמונה ודעה אמונה וראה אמונה עולה 884, לד פעמים הוי', בן פעמים טוב, חיים פעמים אחד. ה-חיים מתחלק כאן בסוד לולב (זו כוונה לברכת "על נטילת לולב" בארץ ישראל) – ורעה אמונה ודעה עולה לו פעמים אחד (חי פעמים הוי') ו-אמונה וראה אמונה עולה לב פעמים אחד (טז פעמים הוי').

[ה] ראה תניא אגה"ק יא (וראה גם במ"מ לקמן הערה יא).

[ו] מיכה ד, ד.

[ז] ויקרא כו, ג.

[ח] ראה תניא פכ"ט.

[ט] דברים יא, כו.

[י] כש"ט (קה"ת) מוא.

[יא] לקו"ת ראה ד"ה "אחרי ה"א תלכו" (ובפרט שם יט, ג) דרך מצותיך ד"ה "אחרי ה"א תלכו" (קפה, ב).

[יב] תהלים ס, ו.

[יג] משלי ל, ח.

[יד] ויקרא רבה כב, ו; פסיקתא רבתי פרשה כד.

[טו] ראה נדרים מא, א.

[טז] קהלת א, יח.

[יז] דברים לב, טו.

[יח] התורה משתמשת כאן דוקא בשם "ישֻרון" (בכל התנ"ך השם ישֻרון מופיע רק ארבע פעמים וזו הפעם הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה"), ולא ישראל או יעקב. ישראל-ישֻרון-יעקב הם בסוד קוצא-גזעא-שבילא (זהר ח"ג רג, ב; אור תורה ס). ישֻרון הוא הגזעא, הבינה של החכמה, שתופסת את הברק, את נביעת האין סוף – שם אפשר להיות שמן. שמן הוא פנימיות החכמה, שענינה בטול, אם כן איך אפשר להשמין? מפני שבגזעא מאיר התענוג שבהברקת החכמה, הקוצא, ומהתענוג אפשר להשמין (כמו שמספרים, בקדושה, על רבי נחום מטשערנוביל זצ"ל שהשמין, בגשמיות, מתענוג ענית "אמן יהא שמיה רבא"). בגזעא יכול להיות "וישמן ישרון" (וישמן-ישרון – אותן אותיות על ידי חילוף מ"ר באח"ס בט"ע, והוא חילוף בספירת היסוד של אח"ס בט"ע, אותיות ומ"ר, השייך לסוד השמן, "[ששה חדשים] בשמן המֹר"). חשש ההשמנה שייך גם לחנוכה – חג השמן. בחנוכה, לאחר הנס ועלית בית חשמונאי למלכות, התקיים "וישמן ישרון" – חז"ל מסתייגים מגבורת בית חשמונאי (ומתפיסת המלכות על ידי שבט הכהונה, שלא כדין), כי היא התדרדרה במשך הדורות, עד שבקושי רוצים להזכירה. והנה, ישרון = משיח בן יוסף, שנמצא בסכנת מיתה ועלינו להתפלל כל יום שיחיה (יתענג בקדושה) ולא ימות, כיודע מהאריז"ל (שרמז על עצמו שהנו משיח בן יוסף), וד"ל.

[יט] שם ח, יד.

[כ] 'עשר קדושות' בסוף הספר קדושת לוי.

[כא] דברים ח, יח.

[כב] נסיון העשירות, שהכל טוב, שייך למבואר במאמר האחרון שהרבי חילק (ד"ה "ואתה תצוה" תשמ"א), על חסידים שברוסיה היתה להם מסירות נפש ובאמריקה היא נעלמה. העושר שבאמריקה הוא ארץ ישראל שבחו"ל. הדרך היחידה לעמוד בנסיון העושר היא בטול אמתי, המוחה כל רושם של "וישמן ישֻרון".

[כג] דברים יא, יב.

[כד] ר"ה טז, ב.

[כה] תהלים יט, יב (וראה רש"י, רד"ק ומצודות עה"פ).

[כו] תהלים קיח, ה.

[כז] ר"ה טז, א.

[כח] המשך תער"ב פרק רכב (מובא במלכות ישראל ח"ב עמ' קטו הערה נט).

[כט] כפי שמוסבר במ"א, אחד מסודות החשמל הוא ראשי התבות חסר-שלם-מלא (ראה שיעור כ"ג טבת ע"א פ"ג ולקמן בשיעור פרשת וישב ש"ז). חוסר יכול להיות בכלי או באור – אם הכלי חסר הוא פגום, אבל גם כלי שלם בלי אור הוא חסר. חוסר יכול להיות בעצם מציאות הכלי, שאינו כלי לקבל, או שהוא חסר מילוי. בעוד שהמושג 'חסר' מתייחס גם לכלי וגם לאור, 'שלם' הוא ביחס לכלי ו'מלא' הוא ביחס לאור. בלשון המשנה (סוף מסכת עוקצים, סיום ששה סדרי משנה) הכלי נקרא "שלום" והאור נקרא "ברכה": "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (זהו נושא תחלת ספרנו על ברכת כהנים, שעדיין לא זכה לראות אור – "יברכך... שלום"). יש חסרון בכלי שלא בשל, וכשהכלי בשל הוא עדיין ריק וצריך למלא אותו.

[ל] אגרת יד.

[לא] ראה ירמיה כט, יא; משלי כג, יח; כד, יד; כד, כ.

[לב] בראשית רבה סו, ד.

[לג] ב"ב קנח, ב.

[לד] עקידת יצחק שער יד.

[לה] תנדב"א פ"ב. "תבלזה ארץ ישראל שהיא תבלו של עולם" = 7 פעמים משיח. ובאוצר המדרשים (ועד"ז ביל"ש): "... וראש עפרות תבל זו ארץ ישראל שנקראת ארצו של הקב"ה שנאמר משחקת בתבל ארצו ולמה נקרא שמה תבל שהיא מתובלת בכל דבר שבכל הארצות יש בזו מה שאין בזו אבל א"י אינה חסרה כלום שנאמר לא תחסר כל בה ד"א למה נקרא שמה תבל על שם תבלין שבתוכה ואיזה תבלין שבתוכה זו תורה שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב וגו'". והנה, תבל = קדם קדם קדם (הערך הממוצע של כל אות) = עדן נהר גן (ר"ת ענג), "גן בעדן מקדם", שרש ארץ ישראל.

[לו] בראשית לז, א.

[לז] שם שם, ב.

[לח] סוטה לו, ב.

[לט] תורת חיים ויחי רמו, א; באוה"ז ויחי כט, ד ועוד.

[מ] זהר ח"א פה, א; קפא, א. ראה גם בראשית רבה פד, ה.

[מא] בראשית רבה יב, ט; פסיקתא דרב כהנא נספחים אות א.

[מב] בראשית ב, ד.

[מג] תהלים פט, ג.

[מד] ישעיה כט, כב.

[מה] בראשית רבה סג, ב.

[מו] סנהדרין קז, א.

[מז] תהלים כו, ב.

[מח] ראה ע"ז ד, ב-ה, א.

[מט] תהלים מ, ה.

[נ] בראשית רבה פט, ג (מובא ברש"י סוף פרשת וישב).

[נא] רמ"ח אותיות אות קד (נלמד בשבת מטו"מ ע"ז). ראה באורך שיעור אמונה ובטחון 14 פ"ב.

[נב] פרי הארץ וארא. הובא בשם רמ"מ מויטבסק בד"ה "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" בסוף דרך מצותיך (קפו, ב).

[נג] משלי כד, טו.

[נד] לקומ"ת קיב.

[נה] ברכות לד, ב.

[נו] סוטה יא, א.

[נז] בראשית לז, יד.

[נח] שם שם, יז: "ויאמר האיש נסעו מזה". ופירש"י: "הסיעו עצמן מן האחוה".

[נט] התוועדות י"ט כסלו המרכזית (אור לח"י כסלו) – פורסמה ב"ואביטה" ויחי.

[ס] משלי י, ט.

[סא] סנהדרין יט, ב.

[סב] מלכים-ב ב, ט.

[סג] שם פסוק י.

[סד] שם פסוק יב.

[סה] דברים ו, ז.

[סו] ע"פ ספרי ואתחנן פיסקא ט.

[סז] דברים רבה ו, ב ובכ"ד.

[סח] שמות כ, יב; דברים ה, טז.

[סט] מוסף ליום כפור (אחרי "על חטא" של חזרת הש"ץ); ע"פ עירובין יג, ב.

[ע] ראה באורך גם דרך מצותיך מצות "פריה ורביה" פ"א.

[עא] בראשית ב, כד.

[עב] "רכב ישראל" נוטריקון רבי – "אבי אבי", שעולה כמנין שם הוי' ב"ה, הוא הרבי של כל ישראל, הוא המגלה לכל אחד בישראל את חלקו בתורה – "יש ששים רבוא אותיות לתורה" ר"ת ישראל, ביחד עם כל פרושיו ע"ד פרד"ס כו'. כל הביטוי, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" עולה אבי, אחד, פעמים "אנכי הוי'", ראשית הגילוי של מעמד הר סיני, ודוק.

[עג] שם לז, ג.

[עד] שבת כב, א; בראשית רבה פד, טז (מובא ברש"י לבראשית לז, כד).

[עה] תקוני זהר תקון נז (צא, ב).

[עו] בראשית לז, ג וברש"י עה"פ.

[עז] שם לט, ב.

[עח] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[עט] בראשית לט, א.

[פ] שם פסוק יב.

[פא] שם פסוקים יב, יג, יח, טו.

[פב] ראה קידושין יח, ב.

[פג] שה"ש ב, ה (וראה לקו"ת שה"ש כה, א; לו, א).

[פד] בראשית לט, יא.

[פה] סוטה לו, ב.

[פו] שמות רבה ז, א.

[פז] בראשית מ, ז.

[פח] היחס בין שני הנסיונות ה'זכריים' (כנגד י-ו) לשני הנסיונות ה'נקביים' (כנגד ה-ה) הוא בבחינת "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" (תהלים קלט, ח; ראה לב לדעת "פרק בעבודת ה'" הערה כט): בשליחות אביו על יוסף ללכת ל"שם אתה", למצוא את ה' במקום בו הוא רוצה שיהיה מחמת מצות כיבוד אב, ובנסיון אשת פוטיפר עליו לנוס החוצה, ולמצוא את ה' ב"שם אתה", מחוץ למקום הנסיון. לעומת זאת, בשני הבורות עליו לחוש את נוכחות ה' במקום בו הוא נמצא כרגע – "ואציעה שאול [בעומק הבור] הנך".

[פט] בראשית רבה פה, ב (הובא ברש"י לבראשית לט, א).

[צ] אשא עיני מאמר "סוד הנשימה: חדוה" פ"ג.

[צא] יל"ש במדבר רמז תשעג (וראה רש"י במדבר כו, סה).

[צב] במדבר כז, ז.

[צג] ראה שיעור כ"ד אייר ע"ד פ"ג ובכ"ד.

[צד] דברים יג, ד.

[צה] כש"ט (קה"ת) אותיות נו ו-ערה.

[צו] אבות פ"ג מי"ז.

[צז] בראשית א, כו.

[צח] תהלים קלט, ה.

[צט] חבקוק ב, ד.

[ק] קונטרס חסדי דוד אות ב ובכ"ד.

[קא] ראה סוד ה' ליראיו כללי השערים פ"ח.

[קב] זהר ח"ג לה, ב; ע"ח שכ"ה (דרושי הצלם) דרוש א (מ"ב).

[קג] ראה רש"י לבמדבר ל, ב (ע"פ ספרי מטות).

[קד] במדבר יב, ח.

[קה] שמות ב, ב.

[קו] ראה יין משמח ח"ב ש"ג בתורה "טובה ראייתה" (והנסמן שם).

[קז] ראה בעש"ט עה"ת ראה ו (ועיי"ש מקור מיים חיים).

[קח] שמות יז, ז (וראה רש"י שם פסוק ח).

[קט] חולין סג, ב.

[קי] ויקרא רבה א, טו.

[קיא] ישעיה כו, יט. ראה סוטה ה, א.

[קיב] דברים ח, יז.

[קיג] בראשית יח, כז.

[קיד] כתובות קי, ב.

[קטו] פרשת דברים.

[קטז] ישעיה נט, כ.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com