ב"ה

כ"ב טבת ע"ט – כפר חב"ד

אור וזמן

ברית שניאור-זלמן שי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הילולת אדמו"ר הזקן ופרשת שמות

מזל טוב, ששניאור זלמן הקטן גדול יהיה, כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים, בהרחבה.

הרך הנימול נקרא על שם אדמו"ר הזקן, שמחרתיים, כ"ד טבת, ההילולא שלו. בעצם גם היום ההילולא שלו, כי הסתלקות אדמו"ר הזקן היתה במוצאי שבת פרשת שמות, ובכמה שיחות הרבי מסביר באריכות ובעומק את הקשר שלו למוצאי פרשת שמות. יש לו קשר גם לפרשת שמות וגם ל'ראשון' של פרשת וארא – "ושמי הוי' לא נודעתי להם"[ב], גילוי שם הוי' דלעילא, שם העצם, שנתגלה ביציאת מצרים[ג]. אם כן, בעצם מוצאי שבת שמות בכל שנה ושנה – היום – הוא גם בחינת ההילולא של אדמו"ר הזקן. התינוק שלנו, שניאור זלמן, נולד במוצאי שבת – פרשת ויחי. אז השבוע שלו נשלם במוצאי שבת פרשת שמות, ממש זמן ההסתלקות של אדמו"ר הזקן.

שניאור-זלמן – אור וזמן

אדמו"ר הזקן נקרא שניאור על שם שני-אור. יש הרבה פירושים בשני-אור. הפירוש הכי פשוט[ד], שהתורה היא אור ("תורה אור") ואדמו"ר הזקן כולל שני-אור, גם אור הנגלה דאורייתא, השו"ע של אדמו"ר הזקן, וגם – ובעיקר – אור הנסתר של התורה, רזין דרזין דאורייתא (השמן שבתורה), מה שמלך המשיח (שנמשח בשמן) יגלה. האור השני התחיל להתגלות אצל הבעש"ט, המשיך אצל אדמו"ר הזקן – בספר התניא שלו ובשאר דרושיו – ומלך המשיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש ישלים את גילוי התורה החדשה.

על השם זלמן אומר הרבי[ה] שהוא אותיות לזמן – ממשיך את השני-אור לזמן, כמו שמברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". בברית מילה, לפי מנהג חב"ד לא מברכים שהחיינו, בגלל צער הרך הנימול, אבל הכוונה הפנימית – ההודיה שבלב – ודאי נמצאת. אם כן, בפנימיות יש את ה"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ו-לזמן אותיות זלמן. זלמן עולה 127 – הזמן הראשון שמופיע בתורה לגבי חיי יהודי, "שני חיי שרה" ("כולן שוים לטובה")[ו].

בכל אופן, השם שניאור-זלמן מגלה קשר, שמצריך התבוננות, בין אור לזמן. מה הקשר? הזמן הוא הבריאה הראשונה של ה' – "בראשית" (לשון זמן) רומז לבריאת הזמן עצמו (את החידוש שהזמן מחודש מביא אדה"ז בשם הרב המגיד[ז]). יוצא שכל ענין הזמן הוא הכח להמשיך את האור למטה, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", תכלית כוונת בריאת העולם[ח]. לכן בריאת הזמן קודמת ל"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[ט]. הכל רמוז בשם שניאור-זלמן.

"זמן" ו"עת"

יש שני לשונות זמן בתורה, הכתובים בתחלת פ"ג בספר קהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". הפסוק ממשיך ב-כח עתים, החל מ"עת ללדת" וכלה ב"עת שלום"[י]. סימן ה-כח עתים הוא "בידך עתֹתי"[יא], ב פעמים יד. יד עולה דוד, וכתוב בכתבי האריז"ל[יב] ש"עת" היינו מלכות בית דוד. עוד לפני המלה "עת" כתוב "זמן" – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". הסימן של עת-זמן הוא עז[יג] – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[יד] – אך בקהלת הסדר הפוך, ה"זמן" קודם ל"עת", ואז באות כח עתים והמלה "זמן" לא חוזרת. צריך להבין מה ההבדל בין 'זמן' ל'עת'.

מברכים מעוברת שתלד "בעתה ובזמנה", וכך הרבה פעמים מברכים שכל דבר יהיה "בעתו ובזמנו" ("את הכל עשה יפה בעתו"[טו]). גם ביאת המשיח צריכה להיות "בעתו ובזמנו" – "בעתה אחישנה"[טז], שתהיינה שתי הבחינות יחד, כי בכל בחינה יש מעלה. יש מעלה ב"בעתה" ומעלה ב"אחישנה", ופשט הפסוק שהולכות יחד – כשמגיע הרגע המתאים, "בעתה", "עת לעשות להוי'"[יז], יתקיים "אחישנה" והגאולה תבוא מהר. לכך אנחנו מייחלים, שאף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא ("כי עת לחננה כי בא מועד"[יח]).

האריז"ל אומריג ש-עת היינו המלכות לפני הזיווג, לפני ביאת הגואל – גואל צדק, שגואל את ה"צדק [מלכותא קדישא]"[יט] והופך אותה ל"צדקה"[כ] – שאחריה ה"עת" הופכת להיות "עתה", עכשיו, היינט, נאו. אם כן, יש בחינה של 'עת', והתפקיד שלנו להמשיך לה את ה החסדים – על פי פשט, על ידי הרבה עשית חסד בעולם, ולהאיר "תורת חסד" בעולם – ולהפוך אותה ל'עתה', עכשיו, ברגע זה ממש.

מהו 'זמן'? מהו הפשט הפשוט? אם אני אומר 'יש זמן' הכוונה שיש מספיק זמן, יש די זמן. 'זמן' משמע גם משך זמן מסוים, כמו שבישיבות יש 'זמן קיץ' ו'זמן חורף' – זמן הוא תקופה מסוימת – אבל 'עת' היא לשון עכשיו, לא משך זמן, אלא רגע, "רגע כמימרא". "לכל זמן" – יש זמן להכל, וגם הכל מזומן, כמו שנסביר בשם חז"ל, שהכל מזומן מראש. כשה' ברא את העולם הוא ברא את הזמן, והכוונה שכבר זימן את כל מה שעתיד להיות, "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", והכל מוכן ומזומן מהרגע הראשון. כאשר מגיע הרגע המסוים – "את הכל עשה יפה בעתו" – זהו ה'עת', ה"בעתה אחישנה", עכשיו הגיע הרגע של ביאת הגואל.

כמות שוות יחד שתי הבחינות, 'זמן' ו'עת'? 567, בגימטריא שניאור. יש כאן כוונה מאד מכוונת ומדויקת. על פי פשט שניאור היינו שני-אורות, אבל לפי הרמז הפשוט הזה שניאור כולל שתי בחינות של זמן. היות שבכל אופן הפשט הוא שני-אור, הרמז מקשר עוד יותר בין המושגים אור וזמן – זמן (עם כח העתים המתפשטים ומתפרטים ממנו) הוא כח להמשיך אור, אוחז באור וממשיך אותו לתוך המציאות שלנו, 'לזמן', שניאור-זלמן.

זוגות של מושגי אור

נחזור לאור: איפה יש שני "אור" בתורה? "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". בשאר הדברים כתוב "ויאמר אלהים... ויהי כן", ודווקא באור יש שני-אור – "יהי אור ויהי אור". מהם שני ה"אור" הללו? יש כמה פירושים בחסידות. קודם אמרנו שהם אור הנגלה ואור הנסתר. יותר בהפשטה, שתי בחינות האור בחסידות – "יהי אור ויהי אור" – הן זוג אורות. יש כמה זוגות כאלה:

אור ישר ואור חוזר.

אור מקיף ואור פנימי.

אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו, דהיינו אור מופנם ואור מוחצן.

שלשת הזוגים האלה אינם זהים – כל אחד קובע ברכה לעצמו, משהו אחר. אור מקיף ואור פנימי הם זוג עצמי של שני-אור וכך, גם הזוגות האחרים. כנראה יש כמה וכמה שניאורים –שני-אור אחד, שיש לו אור מקיף ואור פנימי, שני-אור שני, שיש לו אור ישר ואור חוזר ושני-אור שלישי, שיש לו אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו. אנחנו מברכים את השניאור שלנו שיהיה לו את כל השני-אור, בנוסף על הפשט הראשון – אור הנסתר ואור הנגלה.

אם רוצים להבין מושגים מופשטים, יש לנו את יסוד חכמת הנסתר, "עשר ספירות בלימה"[כא], וצריך להתבונן איך מופיעים זוגות שני-אור אלו בספירות העליונות:

אור מקיף ואור פנימי – כתר ודעת

נתחיל מאור מקיף ואור פנימי:

אור מקיף בנפש הוא הכתר – או שהוא רצון, או תענוג או אמונה. כל ה-ג רישין שבכתר הם אורות מקיפים. בנפש יש שני מקיפים, חיה ויחידה – אמונה בה' כבורא עולם (בכל רגע תמיד) היא חיה, מקיף הקרוב, ואמונה בעצמות ה', הקדוש ומובדל ממציאות העולמות, היא יחידה, מקיף הרחוק. הכל אור מקיף בנפש.

אם אור מקיף בנפש הוא בכתר, מהו אור פנימי? הם זוג – אור פנימי הוא דעת, "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים"[כב]. הדעת היא כח חדירה בנפש – להחדיר את האור לתוך חדרי הלב. מהם חדרי הלב? חדר ראשי תבות חסד-דין-רחמים, שלשה חדרים, ואחר כך "כל הון יקר ונעים" עוד שלשה חדרים, כנגד נצח-הוד-יסוד (נעים-הון-יקר, בהתאמה)[כג]. דעת היא "מפתחא דכליל שית"[כד] – כח בנפש להחדיר את האור העליון של ה', להפוך את המקיף לפנימי.

לכן, אם מברכים את שניאור שלנו שיהיה שני-אור, שיהיה לו גם אור מקיף וגם אור פנימי, היינו שיהיה גם גדול באמונה – העיקר אצלנו, עם ישראל, שאנחנו "מאמינים בני מאמינים", אבל גם גדול בדעת. בהיותו קשור לרבי, לתורת החסידות, יש לו כח של "רעיא מהימנא" (לרעות ולפרנס את האמונה, כמ"ש "ורעה אמונה"[כה]), להפוך את האמונה לדעת, אור מקיף לאור פנימי. זהו השני-אור הראשון.

אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו – חו"ב ותפארת

מי השני-אור השני? נלך לפי סדר הספירות – הזוג הבא הוא "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו". "אור המאיר לעצמו" היינו מוחין בעצם (יש כמה מדרגות מוחין), שהם בעצם שעשועים עצמיים – חכמה ובינה (אלפיים שנה שקדמה תורה לעולם[כו] – "שעשֻעים יום-יום"[כז]) הן "אור המאיר לעצמו", אור מופנם. מהו "אור המאיר לזולתו"? תפארת, "מה שמו [אבא, חכמה] ומה שם בנו [תפארת]"[כח], מדת הרחמים. יש גם חסד, כפי שתיכף נסביר – אבל עיקר האור המאיר לזולתו הוא כללות ה-ו קצוות, ועיקר ה-ו קצוות הוא ספירת התפארת.

זהו השני-אור השני, שיש לו גם אור מופנם, אור המאיר לעצמו, מוחין בעצם, וגם אור המאיר לזולתו, שמרחם על הבריות, ו"כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים"[כט]. על המשיח כתוב "כי מרחמם ינהגם"[ל] ("כי מרחמם" בגימטריא משיח). יש לו מוחין בעצם ועיקר תכונתו-מדתו היא רחמים, "תורה חדשה מאתי תצא"[לא], להאיר את העולם, אפילו לאומות העולם, אור לגוים. זהו כח האור השני, אור המאיר לזולתו.

אור ישר ואור חוזר – חסד וגבורה

השני-אור השלישי הוא אור ישר ואור חוזר. כתוב בפירוש בקבלה וחסידות שאור ישר הוא חסד, כטבע המים היורדים ממעלה למטה, ואור חוזר הוא גבורה, אש, העולה ממטה למעלה. הגבורה היא עמוד העבודה, על דרך עבודת הקרבנות, עליהם כתוב "רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף"[לב] – העלאה מלמטה למעלה. יש עוד זוג מושגים מאד חשוב בחסידות – המשכה והעלאה. כל המשכה היא מכח החסד וכל העלאה היא מכח הגבורה. זהו הזוג השלישי – "ויאמר אלהים יהי אור [החסד] ויהי אור [הגבורה]". גם בתניא[לג] מביא אדמו"ר הזקן את הרמז ש"ואהבת" עולה בגימטריא ב"פ אור, אור היראה-גבורה, כפי שהיא כלולה באהבה, ועצם אור האהבה-חסד. "בנין המלכות מהגבורות"[לד], סתם אור חוזר הוא תכונת הנוקבא (העלאת מ"ן), אבל הכח להעלאה באור חוזר בא מהגבורה.

בדא"ח מוסבר ההבדל בין חסד לרחמים (פנימיות התפארת) – חסד היינו עצם הרצון להשפיע, "אור ישר", כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך על מנת להשפיע, אך הרחמים היינו הרצון הפנימי שהשפע יתקבל בכי טוב בכלי המקבל (ושם יפרה וירבה), הענין המודגש בביטוי "אור המאיר לזולתו", "לזולתו" דווקא, העיקר שהזולת יקבל ויהנה מהאור (והיינו סוד יפי מדת התפארת, היחוד והזיווג בין המשפיע והמקבל להוליד תולדות).

"זמן" ו"עת" – יסוד ומלכות

אם כן, מה למדנו עד כאן? שיש שלשה שני-אור, שבספירות מתחילים מהכתר, האור המקיף, ומגיעים עד התפארת, אור המאיר לזולתו. הכל אורות. כמה ספירות עשינו עד כה? כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת – שבע הספירות העליונות, כולל הכתר והדעת. מה נשאר? הנהי"ם.

אמרנו ש-שניאור בגימטריא זמן-עת. כפי שהוזכר, כתוב בפירוש ש"עת" היינו מלכות, דוד, "בידך עתֹתי". מה לגבי זמן? מופיע בכתבי האריז"ל שגם 'זמן' הוא מלכות, אבל עיקר הדרוש שמסביר את סוד המלה 'זמן' קשור לדין "מצוות עשה שהזמן גרמא"[לה], מהן נשים פטורות.

האריז"ל מסביר[לו] שמהחזה ולמטה הז"א והנוקבא דבוקים יחד – כך בראשית האצילות – ומקום הדבקות יחד, דו-פרצופים זו"ן, מכונה 'זמן'. סוד המלה זמן הוא מקום הדבקות. אין הכוונה לדבקות שבפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[לז] – זו הדבקות שאחרי הנסירה, וכאן מדובר בדבקות שלפני הנסירה, הדבקות הראשונה מצד האחור, "אחור וקדם צרתני"[לח], "דו פרצופין נבראו"[לט]. גם אחרי הנסירה רושם הדבקות הראשון נשאר, כי זו מציאות של קדושה, וכל מציאות של קדושה נשארת לעולם ועד. האריז"ל אומר שכל מצוות עשה שהזמן גרמן שייכות לשם. כל מצוות עשה הן חסדים, אבל יש חסדים מהחזה ולמטה – ב"זמן", מקום הדיבוק – ויש חסדים מהחזה ולמעלה, לפני שמתחיל פרצוף הנוקבא. למעלה מהחזה יש "מצוות עשה שלא הזמן גרמן", אבל למטה ממקום הדיבוק יש "מצוות עשה שהזמן גרמן", שמספיק שהזכר מקיים ובכך מוציא ידי חובה את האשה.

בכל אופן, בנוגע לעניננו, יוצא שסוד המלה 'זמן' הוא מקום הדיבוק המקורי בין הז"א והמלכות. בהיות הזמן מקום הדיבוק (שבצד האחור, 'רוח'-כיוון היסוד כנודע) הוא רומז לספירת היסוד, הכח המייחד-מדבק את זו"נ (גם קודם הנסירה וגם לאחר הנסירה, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"). אם כן, אפשר לומר ש"זמן ועת" ב"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" היינו יסוד ומלכות. "לכל" שוה יסוד ואחר כך יש כח עתים של המלכות, דוד ושלמה.

לפי זה, כל האורות הנ"ל (ששה אורות, בסוד ששת צירופי המלה אור) יורדים מהכתר עד התפארת (שבע ספירות), ג בחינות שני-אור שהסברנו, כדי להמשיכם למטה, לזמן (זלמן). מי אומר "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים"? קהלת – שלמה המלך (במ"ק, שלמה-קהלת = 28, כח עתים). שלמה באידיש הוא זלמן. הוא אומר הרבה פסוקים, כתב שלשה ספרים קדושים, אבל הפסוק של הזמן והעת הוא פסוק ממצה לגמרי – פסוק מובהק של שלמה המלך (= עת) בספר קהלת, שבעצם בא לחבר את היסוד והמלכות ולהמשיך את כל האורות למטה, שיהיה שניאור-זלמן.

עצות הנצח וההוד – ממוצע בין אור לזמן

מה עדיין חסר לנו? נצח והוד. אמרנו עכשיו שמכתר עד תפארת הכל 'אור', ויסוד ומלכות הם כבר 'זמן' ו'עת'. מה יכול להיות ביניהם, בנצח והוד? הפשט של נצח והוד בחז"ל הוא "כליות יועצות"[מ], שתי עצות. עצה היא גם סוג של אור – לתת למישהו עצה היינו להאיר לו את דרך החיים (בסוד "דרך עץ [לשון עצה] החיים"[מא] מצד הנצח בפרט, וכמו שיתבאר). תריג מצות התורה, כמנין אורות, נקראו בלשון הזהר[מב] "עֵטין", עצות. שוב, עצה היא אור מעשי, הדרכה בחיים ("ארח [נוט' אור-חיים] חיים"[מג]) – המשכה מהכליות, הפרקים העליונים של נצח והוד, לרגלים, הפרקים התחתונים של נצח והוד). בסוד ההיכלות בקבלה[מד], נצח והוד (שברקיעים נכללים ברקיע "שחקים") הם "היכל נוגה" (היכל הנצח) ו"היכל עצם השמים לטהר" (היכל ההוד) – שני סוגי אור.

לפני כמה ימים[מה] הסברנו שכאשר מישהו בא עם שאלה מה לעשות – או האם בכלל לעשות משהו, או שה' כבר ידאג שיהיה בסדר – אפשר לתת שתי עצות: עצה פעילה – 'תקום ותעשה משהו' (תהיה חשמונאי, כפי שדובר בחנוכה) –שבאה מצד הנצח, או עצה סבילה – 'לך לישון, כמו חזקיהו, וה' כבר ידאג, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר' – שבאה מצד ההוד[מו], הסברנו ששתי העצות הן בסוד "עץ הדעת טוב ורע", אך הפשט הפשוט הוא ששתי העצות (סוד "עצות מרחוק אמונה אמן"[מז]) הן סוד שני העצים שבגן עדן מקדם (עדן לשון "זמן ועִדן"[מח], שם נרדף לזמן) – "עץ החיים" (עצה פעילה של "האיש החפץ חיים... נצר לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"[מט], תהליך המתחיל מ"שב ואל תעשה" אך מגיע לעצמה רבה של "קום עשה", עד לרדיפת השלום במקום אחר, לצאת ממקומו לגמרי, ודוק היטב) מצד הנצח (סוד חיים נצחיים) ו"עץ הדעת טוב ורע" (עצה סבילה) מצד ההוד (לפעמים עצה סבילה היא עצה טובה ולפעמים היא עצה רעהמז).

בכל אופן, עצות הן סוג של אור (כמו פנסים, המאירים את הדרך בחשכת לילה – עד התפארת הכל יום, "ויקרא אלהים לאור יום"[נ]), וכאן אפשר לומר שעצות הנצח וההוד, "כליות יועצות", הן בין ששת האורות (שלשת פירושי שני-אור) לזמן המתרגם את האורות למציאות ממש (בסוד זמן-עת = שניאור)[נא].

ולסיכום:

מדרש קהלת על "לכל זמן"

נסיים בדברי מדרש קהלת[נב] על הפסוק "לכל זמן"[נג] ונקשר אותם לברית מילה, המצוה שעכשיו זכינו לקיים:

"לכל זמן ועת לכל חפץ". זמן היה לו לאדם הראשון שיכנס לגן עדן ["לכל זמן" = גן עדן כנ"ל], שנאמר "ויניחהו בגן עדן"[נד], וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר "ויגרש את האדם וגו'"[נה]. זמן היה לו לנח שיכנס לתיבה, שנאמר "בא אל התבה וגו'"[נו], וזמן היה לו לצאת, שנאמר "צא מן התבה וגו'"[נז], זמן היה לאברהם שינתן לו המילה, שנאמר "ואתה את בריתי תשמור"[נח], וזמן היה לבניו להמול מהן שימולו בשני מקומות, אחת במצרים ואחת במדבר, שנאמר "כי מולים היו כל העם היוצאים וגו'"[נט].

במאמר אדמו"ר הזקן לברית[ס] כתוב שאברהם אבינו חכה עד גיל 99 לקיים את מצות ברית מילה (אף על פי שקיים את כל התורה כולה עד שלא נתנה) כדי שיזכה למילה הגדולה מלמעלה למטה. כשאומרים למישהו 'יש זמן' הכוונה היא שיש זמן עד שהדבר יבוא וגם משמע שיש זמן שהוא אכן יבוא, ויש לחכות עד הזמן המיועד (וכמו שנאמר על המשיח "בא יבא לא יאחר"[סא]). אם אתה אברהם אבינו – יש זמן, חכה, עד שה' יאמר לך לעשות ברית מילה. אחר כך בניו עושים ברית מילה לפני יציאת מצרים, עכשיו (לפי קריאת התורה). אמרנו בברכת הברית "בדמיך חיי... בדמיך חיי"[סב] – דם הפסח ודם המילה[סג]. הגיע הזמן למול – לפני יציאת מצרים. אחר כך, כעבור ארבעים שנה, שוב הגיע זמן למול – יהושע מל את העם שנית בגלגל. הגלגל הוא סוד גלגל הזמן – גלגל בגימטריא היה-הוה-יהיה.

אם כן, לדברי המדרש "לכל זמן" הולך על אדם הראשון, על נח, אברהם אבינו ואחר כך בני אברהם אבינו (ורמז נאה: אדם הראשון נח אברהם, כלשון המדרש, עולה בראשית שעולה שלשה דברים יחד כנודע מר"א אבולעפיא).

אחר כך המדרש ממשיך על "ועת לכל חפץ תחת השמים":

"ועת לכל חפץ תחת השמים". זמן היה שתנתן התורה לישראל. א"ר ביבי זמן היה לאותו דבר שהיה נתון למעלה מן השמים ועכשיו יהיה נתון למטה מן השמים, ואיזו? זו התורה, שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[סד].

היום קוראים ל"עת" – עיתוי נכון. יש עת שצריך להוריד את ה"חפץ", שקודם היה למעלה מן השמים, שיהיה "תחת השמים" – עת למתן תורה. קודם התורה היתה למעלה מן השמים, ואחר יציאת מצרים (בה מלו עצמם והמשיכו את ברית אברהם אבינו, "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו") הגיע העיתוי להורידה את כל התורה אל תחת השמים. המדרש מסיים "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" – שה' לא השאיר למעלה כלום, לא אות ולא תג. את כל התורה כולה, כולל תורת משיח, ה' הוריד "תחת השמים", כי הגיע העיתוי.

סיכום

אם כן, יש לנו דרוש של אור וזמן, שיצא מהרמז של שניאור, העולה זמן-עת, ומההקבלה לספירות יצא עוד חידוש, שבין האור והזמן יש עוד משהו, כמו בין כל שני דברים-קצוות שצריכים ממוצע מחבר – עצות. כדי לחבר את האור לזמן, שהזמן ימשיך את האור למטה, צריך עצה טובה. תשע"ט היינו תהא שנת עצה טובה – עצה לקום ולעשות משהו, כמו שהרבי אומר "עשו כל אשר ביכלתכם"[סה]. העצה ממשיכה את האור, נותנת כח לזמן להאחז באור ולהמשיך אותה למטה. זהו סוד הזמן – הגיע הזמן! ששניאור זלמן שלנו יבשר את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו – הגיע הזמן. שכל האורות ימשכו "לזמן הזה", שנוכל לברך "שהחיינו" – מהברכות שנזכה לברך תיכף ומיד ממש על ביאת מלך המשיח.

שרנו כמה מניגוני אדמו"ר הזקן, שניאור-זלמן, ואפשר לסיים בעוד אחד – ניגון "צמאה" מחבר בין אדמו"ר הזקן לרבי, כי הרבי לימד אותו "צמאה" ואמר שהוא ניגון של אדמו"ר הזקן.