בע"ה

כ' כסלו ע"ט – בניני האומה, ירושלים

שמחת ארץ ישראל

ארץ ישראל במשנת אבות החסידות (3); שיעור י"ט כסלו לנשים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. דעת א"י: נשיאת הפכי היראה והשמחה ועבודת הבירורים

"חג החגים" ו"יום בשורה"

שלום לכולן. שני הימים האלה – י"ט-כ' כסלו – הם ימי גאולה, ימי שמחה. כתוב[ב] שזהו "חג החגים". הרבי מסביר[ג] ש"חג החגים" היינו הנקודה הפנימית של כל ימי השמחה של עם ישראל, כל החגים של עם ישראל. הגאולה הזו היא סימן של הגאולה הכללית, האמתית והשלמה, של עם ישראל, על ידי משיח צדקנו, שתהיה בקרוב ממש.

מתחילים בלאחל לכולן: שנה טובה ומתוקה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו, כל אחת ואחת. והעיקר, שיהיה הרבה כח להפיץ את אור החסידות בעולם – כל אחת היא שליחה להפיץ את אור החסידות בעולם.

אנחנו יודעים שאתמול, י"ט בכסלו, חוץ מגאולת אדמו"ר הזקן, בעל התניא, הוא גם יום ההילולא של הרב המגיד ממעזריטש, התלמיד המובהק והממשיך, ממלא המקום, של מורנו הבעל שם טוב. כלומר, בעצם זו שמחה משולשת, של שלשת הדורות הראשונים של החסידות – הבעש"ט, הרב המגיד, אדמו"ר הזקן. לפני הסתלקות הרב המגיד – 26 שנה לפני גאולת י"ט כסלו – הוא קרא לתלמידו החביב, אדמו"ר הזקן, ואמר לו "זלמניו, היינט איז אונזער יום טוב", 'היום הוא היום טוב שלנו', ובכך נבא שאותו יום עתיד להיות חג הגאולה של תלמידו, אדמו"ר הזקן.

בעצם, יש משהו מיוחד בי"ט כסלו מאות שנים קודם. יש חיבור בשם "שאלות ותשובות מן השמים" מאחד מבעלי התוספות, ששאל שאלות מהשמים וקבל תשובות. משהו יוצא דופן לגמרי, שאין דומה לו בספרות עם ישראל. שם, באחת השאלות[ד], התשובה מן השמים – הוא רושם בדיוק מה ששמע מן השמים – התחילה מהתאריך, שלא כמנהג הספר, י"ט בכסלו, ועליו הוא כותב "היום יום בשורה". אם כן, מאות שנים לפני שקרה כבר הוקבע י"ט כסלו כיום בשורה לעם ישראל, וסתם בשורה טובה היא הגאולה – כפי שאליהו הנביא יבוא ויבשר את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

"לחיות עם הזמן"

בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, אמר כלל גדול – צריך "לחיות עם הזמן"[ה]. כל דבר שקורה, גם בחיי הכלל וגם בחיי הפרט, צריך לקשר לפרשת השבוע וללמוד ממנה משהו. בזמן היהודי, מה שקוראים בתורה ומה שמתרחש במציאות הולך יחד. בכלל, כל ענין החסידות הוא לחבר שמים וארץ – לחבר את ה"תורה מן השמים" למה שקורה אתנו יום-יום כאן בארץ. "כי כל בשמים ובארץ"[ו], "דאחיד בשמיא ובארעא"[ז] – "כל" הוא הצדיק ותפקידו לחבר שמים וארץ. אחד הדברים הפשוטים, שהוא מלמד אותנו לחבר מה שקורה בחיינו – חיי הפרט וחיי הכלל – עם מה שקוראים בתורה ('קורא' תרתי משמע, מה שקורה במציאות ומה שקוראים בתורה).

השבוע קוראים פרשת וישב, שמתחילה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". מהפסוק הבא, "אלה תֹלדות יעקב יוסף", לומדים[ח] שכל תולדות יעקב – ש"מטתו שלמה"[ט] ב-יב שבטי י-ה, שכולם צדיקים – נמשכים דרך הצינור של יוסף הצדיק. אף על פי שרוב השבטים נולדו לפניו, הם נמשכים דרך צינור הנשמה שלו. הוא בחינת הצדיק, היסוד, ה"כל" שמחבר שמים וארץ, ודרך הנשמה שלו נולדים כל השבטים, כל עם ישראל.

תכלית החסידות – ישוב הארץ (כח יעקב)

אם כן, ענין תחלת הפרשה הוא "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" ו"אלה תֹלדות יעקב יוסף". "וישב" לשון ישוב הארץ. כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה"[י] – ה' ברא את העולם בשביל ישוב, להוליד ילדים, מסירות הנפש של האמא. מסירות נפש להביא ילדים לומדים מרחל אמנו, שמסרה את הנפש שלה ממש – היא האמא של עם ישראל, של כל אחת מהבנות והנשים שיושבות כאן. התכלית היא להעמיד תולדות, ליישב את העולם, ליישב את ארץ ישראל – "לא תהו בראה לשבת יצרה".

מאז הבעש"ט ועד עצם היום הזה החבה והגעגועים לארץ ישראל התגברו מאד. הבעש"ט עצמו נסה כמה וכמה פעמים, במסירות נפש ממש, להגיע לארץ – וה' לא נתן לו. הראשון בין התלמידים שהגיע עם עליה רצינית ומשמעותית הוא רבי מנחם מענדל מויטבסק שהגיע עם מעל 200 יהודים – כמו להגיע היום עם מליון יהודים, לפי תנאי הימים ההם. בכלל, חבת ארץ ישראל בערה בלב אבות החסידות, וכל החסידים, מאז ומתמיד[יא]. לכן השנה הקדשנו, ומקדישים, את הדיבורים בענין י"ט כסלו והגאולה לנושא חבת ארץ ישראל וענינה של ארץ ישראל בתורת החסידות – החל מהבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, שלשת אבות החסידות, כמו אברהם, יצחק ויעקב[יב].

הפסוק הראשון של הפרשה, מדבר על ארץ ישראל בפירוש – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", צריך כאן ישוב. הארץ נקראת "ארץ נושבת"[יג]. אפשר לשבת, לגור, בכל מקום בעולם – אבל זהו לא ישוב אמתי בשביל יהודי. הישוב האמתי – שמתחיל גם מישוב הדעת, איפה אמור להיות ישוב הדעת? – הוא דווקא כאן בארץ.

ארץ ישראל היא "ארץ נושבת", ומי מיישב אותה? הישוב הוא מדת יעקב בארץ, "וישב יעקב". אברהם לא נולד בארץ, נכנס וגם יצא למצרים וחזר. יצחק נולד בארץ ולא יצא ממנה, הוא "עולה תמימה"[יד] מאז העקדה, אסור לו לצאת מהארץ. ובכל אופן, מי שיישב את הארץ – בתולדותיו, באמצעות "אלה תֹלדות יעקב יוסף" – הוא יעקב אבינו. מדת יעקב היא תפארת, שפנימיותה רחמים. על מדת הרחמים כתוב "כי מרחמם ינהגם"[טו] – מנהיג אמתי, המלך לו אנו מצפים, הוא מי שמרחם על עם ישראל ("כי מרחמם" שוה משיח, זהו גדר המשיח) – וזו מדת יעקב אבינו, המיישב את הארץ.

יראה ושעשועים בישוב הדעת

איך מכונה הארץ בכותרת פרשת וישב? בשני ביטויים – "ארץ מגורי אביו" ו"ארץ כנען". לכל ביטוי יש משמעות. כתוב[טז] שהכינוי "ארץ מגורי אביו", חוץ מהמקום בו גר אביו, רומז גם ללשון פחד, "מגור מסביב"[יז], המדה בה עבד יצחק אבינו את ה'. על אברהם כתוב "אלהי אברהם"[יח] וגם על יצחק כתוב בהרבה מקומות "אלהי יצחק", אבל במקום אחד כתוב "פחד יצחק"[יט] – הוא עובד את ה' במדת הפחד. מה הקשר בין "פחד" ל"אלהי" – בתפלה אומרים שלש פעמים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", א-להי בגימטריא 46 ו-פחד בגימטריא 92 – פחד הוא בדיוק פעמיים א-להי. מתי נאמר "פחד יצחק"? עוד לפני שיש "אלהי יעקב" – יעקב אומר זאת – אבל בתוך "פחד [יצחק]" יש "אלהי [יצחק]" ו"אלהי [יעקב]"[כ].

כתוב בחסידות ששרש היראה הוא נקודת הבטול של החכמה – יראה עילאה, בטול במציאות. יצחק הוא לשון צחוק ושעשוע, תענוג, כיף – איך הבטול והצחוק הולכים יחד? זהו פלא, נשיאת הפכים – בתוך הצחוק, השעשוע, יש נקודת בטול במציאות. איך אומרים זאת בלשון הקבלה והחסידות? "חכם בבינה"[כא]. נקודת הפחד היא בעצם נקודת חכמה, והשעשוע, התענוג, הצחוק של יצחק – הוא אמא בקבלה. "פחד יצחק" אומר להכניס, להחדיר ולהאיר, נקודת פחד, נקודת בטול, בתוך תענוג הבינה.

מי יכול ליישב (בישוב הדעת) יחד "פחד יצחק", "מגורי אביו" ("מגורי" לשון "פחד", ו"אביו" כאן הוא "יצחק", לשון צחוק ושעשועים)? יעקב אבינו, שהוא הדעת. ב"פחד יצחק" יש גם נקודת חכמה, בטול, פחד, וגם צחוק של אמא, בינה, אבל כדי ליישב זאת בנפש, כמצב קבוע של האדם ("כתפארת אדם לשבת"), צריך דעת. הישוב הוא שאדם יחיה בטבע עם הפחד, במודעות טבעית. כשאדם פוחד הוא יכול לרעוד – רעדה היא לא מצב תמידי. יש צדיקים – כמו שכתוב על הבעל שם טוב – עם תדר קבוע של פחד ורתת[כב] כל החיים, אבל הדבר לא שייך לאדם רגיל. אדם רגיל לא יכול להחזיק מעמד בכזה פחד – "לית כל מוחא סביל דא". מי יכול ליישב זאת, שיהיה מיושב, מצב טבעי? יעקב, עליו נאמר "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – בדעתו הוא מיישב את חיבור החכמה והבינה. אם כן, הוא חב"דניק, יש לו גם חכמה וגם בינה – "פחד יצחק", "מגורי אביו" – והוא מיישב אותן בדעת.

הכנעה ומסחר בניצוצות

מה כתוב הלאה? לא מספיק "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – צריך עוד תכונה של ארץ ישראל, "בארץ כנען". כנען הוא עם לא יהודי – יש משהו טוב בכנען? כמעט בכל התנ"ך מכנים את הארץ שלנו ארץ כנען. לפעמים, בנ"ך, מכנים אותה ארץ ישראל[כג], אבל ברוב הפעמים ארץ כנען. מה טוב בכנען? כתוב[כד] שכנען לשון הכנעה, וכנען בתנ"ך גם לשון מסחר[כה] – כנעניים הם סוחרים שמסתובבים ועושים מסחר. יהודי צריך להיות בהכנעה כלפי ה' יתברך, וגם כל יהודי – בין 'סוחר' באמת, ובין יושב אהל, יהודי תם כ"יעקב איש תם יֹשב אהלים"[כו] – הוא סוחר. כולנו סוחרים, כולנו עוסקים בעבודת הבירורים.

רק ליהודי יש את הכח – שנובע מספירת הדעת שלו, כחו של יעקב אבינו – לזהות את הניצוץ הקדוש שיש בכל דבר. "בכל דרכיך דעהו"[כז] – גם באכילה, בשתיה, בכל מה שיהודי עושה במשך היום. אם הוא מודע לכך – מה טוב. אך גם כשהוא לא כל כך מודע, אם היהודי הוא מאמין – הוא מוציא יהלום, ניצוץ קדוש, מכל דבר שהוא נוגע בו. יהודי כל הזמן סוחר, מוציא את הטוב – זו עבודת הבירורים.

ישוב הארץ בדעת יעקב

אם כן, שני הדברים קורים בזכות ומכח יעקב, האב השלישי, שבחסידות היינו אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה. בחסידות אברהם אבינו הוא הבעל שם טוב, יצחק אבינו הוא הרב המגיד – שאתמול היה יום ההילולא שלו – ויעקב אבינו הוא אדמו"ר הזקןיב. הראשון שנכנס לארץ כנען ועבר בה "עד מקום שכם עד אלון מורה"[כח] הוא אברהם אבינו, לכן אפשר לומר ש"ארץ מגורי אביו" רומזת ליצחק ו"ארץ כנען" רומזת לאברהם אבינו. מפורש[כט] שעבודת הבירורים החלה מאמירת ה' לאברהם "לך לך מארצך וגו'"[ל] – ואז נאמר "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ", הוא אמץ לעצמו מדת הכנעני, גם הכנעה וגם כח המסחר, הכל כדי להוציא יהלומים וניצוצות טובים מכל מה שיש בארץ.

עד כאן פתיחה – קשרנו את הנושא לפרשת השבוע, "לחיות עם הזמן". בפרט קשרנו את ארץ ישראל לספירת הדעת. מחד, יעקב הוא תפארת, אבל בציור עץ החיים של הספירות – התפארת היא ענף הדעת. או, בצורה אחרת, הדעת היא הנשמה הפנימית של התפארת. כלומר, הכח הפנימי-האמתי של יעקב הוא הדעת, ודעת היא כח ליישב – "וישב יעקב" – ליישב את הארץ, שתהיה "ארץ מגורי אביו", עם "פחד יצחק" החיובי, אבל מיושב וטבעי, במודעות טבעית, ו"ארץ כנען", הכנעה של קדושה יחד עם עבודת זיהוי והוצאת הטוב שבכל דבר.

ב. ארץ השמחה

ענין א"י – צפור הנפש של החסידות

ארץ ישראל היא ענין כללי מאד. וממילא, עבורנו – שזוכים להיות כאן בגשמיות בארץ, וצריך להתפלל שגם בכל הרבדים והממדים נהיה פה בארץ, נתעצם עם הארץ – הלימוד אודות הארץ הוא צפור הנפש של תורת החסידות.

לא כולם זכו – גם הבעש"ט עצמו, כמה שהשתדל, לא הגיע לארץ. אבל גדולי החסידות למדו אותנו שגם מי שלא זוכה להיות בגשמיות כאן בארץ יכול להמשיך את קדושתה למקומו בחו"ל. יש ביטוי ידוע של הרבי הצמח צדק – "מאך דא ארץ ישראל"[לא], 'עשה כאן ארץ ישראל'. כל הענין של חסיד, אפילו שלא נמצא בארץ ישראל, הוא לעשות ממקומו ארץ ישראל. הערך של ארץ ישראל הוא ערך עליון ונצחי, ששייך לכל אחד, בכל מקום, בכל מצב, בכל זמן.

איך עושים מכל מקום ארץ ישראל? אם נבין איך עושים בכל מקום ארץ ישראל, נבין גם מה צריך להיות כאן בארץ, מה צריכה להיות העבודה המיוחדת שלנו. כעת נדבר על תכונות וענינים שקשורים לנשים במיוחד.

עבודת ארץ ישראל – בשמחה, עבודת חו"ל – ביראה

אחד הדברים שקשור במיוחד לאמא בקבלה – לבינה, שהיא בעצם בחינת ארץ ישראל – הוא עבודת ה' בשמחה, "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה"[לב]. כבר הזכרנו שבקבלה מדת השמחה היא תכונה של אמא – אבא (חכמה) הוא בטול בנפש ואמא (בינה) היא שמחה בנפש[לג]. מאיפה לומדים זאת? פסוק מפורש בהלל, בסוף הפרק הראשון – "אם הבנים שמחה הללויה"[לד]. מסתמא גם אב הבנים שמח, אבל הפסוק אומר "אם הבנים שמחה" – היא מקור השמחה.

כאן בארץ יש צורך מיוחד לעבוד את ה' בשמחה, עד כדי כך שבתוכחה שבפרשת כי תבוא – בסוף התורה, שקוראים תמיד לפני ר"ה – כתוב "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועבדת את אֹיבך וגו'"[לה]. כאן בארץ צריך לעבוד את ה' בשמחה "מרב כל", שמחה שאין יותר ממנה, ואם חלילה לא – לא מגיע לנו להיות כאן, ח"ו. הפסוק אומר שעבודת ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" היא ההצדקה לקיום בארץ, לשם כך ה' נתן לנו אותה.

אם חס ושלום לא עובדים את ה' בשמחה, מתקיים "ועבדת את אֹיבך" – יוצאים לחו"ל. גם בחו"ל, בגלות, צריכים לעבוד את ה', אבל איך? ביראה, לא בשמחה. יש שני פסוקים בתהלים – "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה"[לו], בפרק ב בתהלים, ו"עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה", בפרק ק בתהלים ("מזמור לתודה", כתוב[לז] שהוא סגולה לאמא, ללדת ילדים). מה ההבדל? חז"ל אומרים[לח] ש"עבדו את הוי' ביראה" כולל את כולם – גם אומות העולם, גוים, צריכים לעבוד את ה' ביראה – ואילו "עבדו את הוי' בשמחה" מיוחד ליהודים. כמובן, גם יהודי צריך לירא את ה' – מצוה בתורה – אז מהו היחס בין השמחה ליראה בעבודתו? היחס בין א"י לחו"ל[לט]:

"עבדו את הוי' ביראה" הוא כמו יהודי בחו"ל, שלא הגיע לארץ – לא התעצם עם הענין הפנימי והאמתי של ארץ ישראל, ואז הוא כמו כל העמים. כמובן, יראתו יותר נעלית, אבל זו אותה מדה – יראה. רוצים להיות כאן בארץ? כל הענין הוא לעבוד את ה' "בשמחה ובטוב לבב מרב כל". זהו גם מבחן – אני כעת בארץ? בירושלים עיר הקדש? נבחן איך אני עובד את ה'. אם אני שמח בעבודת ה' – סימן שאני פה. אם איני שמח, ח"ו, סימן שאיני פה – אני בניו יורק או מקום אחר. רוצים להיות פה ועכשיו, וכדי להיות בארץ צריך לעבוד את ה' בשמחה.

תשובת א"י – תשובה משמחה ואהבה

כמו שבארץ עיקר העבודה הוא בשמחה ובחו"ל עיקר העבודה הוא ביראה – "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה" – כך גם לגבי התשובה:

ידוע שיש שני סוגי תשובה – תשובה מיראה ותשובה מאהבה. היראה הכי נחותה היא יראת העונש, שאדם פוחד שאם יתנהג לא בסדר הוא יקבל עונש. יראה זו אינה מצד הקדושה – האדם דואג על עצמו, ולא ירא מפני ה' באמת. אך אם היראה מניעה אותו לעשות טוב ולסור מרע – ניחא. כלומר, יראת העונש אינה מצד קדושה, אך היא יכולה להיות מניע לקדושה. אבל יש מדרגות יראה שהן מאה אחוז מצד הקדושה[מ], וגם מהן עושים תשובה מיראה – זו בוודאי מדרגה טובה. אבל יש תשובה אחרת – תשובה מאהבה, שהיא גם תשובה משמחה, אהבה ושמחה הולכות יחד.

מה ההבדל? חז"ל[מא] אומרים דבר שהוא פלאי פלאים: יהודי שעושה תשובה מיראה, זדונות נעשו לו כשגגות. שגיאה, הוא טעה, אבל העבירה לא הופכת להיות זכות, מצוה. אבל אם יהודי עושה תשובה מתוך שמחה ואהבה על עבירות שעשה במזיד – העבירה הופכת להיות מצוה! איך יתכן? ההסבר הכי פשוט, שבעל הגאולה כותב בספר התניא[מב], שהעבירה היא שהביאה – היתה כח מניע להגיע – למדרגה הנעלית של תשובה מתוך שמחה ואהבה. אם כן, יש לעבירה זכות – בזכותה הגעתי לתשובה לה' בשמחה, לכן היא עצמה נחשבת מצוה. זהו פלא.

אם כן, מהו ענין ארץ ישראל? חוץ משמחה, גם תשובה. ברוב המקומות בתנ"ך הפירוש הפשוט של תשובה – "ושבת עד הוי' אלהיך"[מג] – הוא שיבת ציון, שעם ישראל ישוב לארץ ישראל מהגלות. רואים שארץ ישראל ותשובה בתנ"ך הן כמעט היינו הך. אבל איזו תשובה? תשובת ארץ ישראל היא בדיוק כמו שאמרנו לגבי העבודה בכלל – תשובה משמחה, שהופכת זדונות לזכויות ממש. זהו סימן של משיח – אם כל העבירות שלנו פתאום נעשות מצוות כבר יכול לבוא מלך המשיח, אין שום מניעה.

צריך להתבונן בכך ולשאוף לכך כאן בארץ, כדי להיות פה ולא במקום אחר. הבעש"ט מלמד אותנו שבמקום בו הראש שלי נמצא שם אני נמצא – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש"[מד] – ואם הראש שלי לא במקום, שאיני שמח, אני באמת לא פה. גם לגבי תשובה, הרמב"ם פוסק ש"סוף ישראל בסוף גלותן לעשות תשובה ומיד הן נגאלין"[מה] – צריך שזו תהיה תשובה מאהבה ומשמחה, עם כח להפוך זדונות לזכויות.

אם כן, אמרנו כאן שני מושגים חשובים של אמא – תשובה ושמחה. אם התשובה היא תחתונה, תשובה תתאה, היא תשוב ה תתאה, אמא תתאה, המלכות. אבל סתם תשובה בכל ספר הזהר – עיקר התשובה – היא תשובה עילאה, תשוב ה עילאה, אמא עילאה[מו].

ג. התפשטות ארץ ישראל ותורת החסידות

המטען הסודי בשמחה

נעבור לעוד ענין חשוב: כתוב שכל תורת החסידות היא "סוד הוי'". הפסוק אומר "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם"[מז] – מי שירא את ה' זוכה לגילוי "סוד הוי'", "סוד הוי'" מתגלה לירא ה'. מהו "סוד הוי'"?

עושים גימטריא ורואים ש"סוד הוי' ליראיו" שוה בדיוק שמחה, הנושא הקודם. צריך להיות ירא – היראה היא כלי, בסיס – אבל הסוד שמתגלה ליראיו הוא סוד השמחה. למה שמחה היא סוד? כמו שאמרנו לגבי תשובה מאהבה ומשמחה – היכולת להפוך עבירה למצוה היא סוד, לא מובן בשכל הפשוט. כח השמחה הוא כח סודי. העצמה הטעונה בשמחה – להפוך זדון לזכות ממש, שהאסור בהחלט יהפוך להיות לא רק בדיעבד אלא ממש לכתחילה – היא "סוד הוי' ליראיו". זהו עוד ווארט הקשור למה שדברנו כרגע. אבל כעת נדבר על הפשט של "סוד הוי'".

"סוד הוי'" – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות

מהו "סוד הוי'"? שם הוי' ב"ה הוא השם המיוחד של הקב"ה, עליו אנחנו מצהירים פעמיים בכל יום "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מח]. הוא שם המיוחד, שם העצם, שם המפורש, וגם השם של מדת הרחמים, מדת יעקב אודותיו דברנו קודם – לכן הפסוק מתחיל "שמע ישראל [שמו של יעקב]".

שם הוי' מהווה את המציאות יש מאין[מט], והוא מורכב מארבע אותיות, הרומזות לארבעה שלבים בהתהוות[נ] – צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[נא]:

י היא צמצום, נקודה קטנה. קודם היה אור אין סוף, וכדי שהרב (הקב"ה) יוכל ללמד לתלמידו (אנחנו) עליו לצמצם את כל אור השכל שלו, האור-אין-סוף שיש לו בראש, שישאר רק עם נקודה אחת קטנה, ש"כולי האי ואולי" יצליח להעבירה לתלמידו, שתכנס לתוך לבו ונשמתו. בכל תהליך התהוות של משהו חדש – קודם כל צריך להיות צמצום.

אחר כך, מהי ה-ה הראשונה של שם הוי'? בדיוק ההיפך – י היא נקודה קטנה ואילו צורת ה-ה היא שלשה ממדים. הרגל בצד שמאל, שלא מחוברת לגג של ה-ה, רומזת לממד שנכנס ויוצא בדף כביכול. בדף, בקלף, יש רק שטח של שני ממדים ואם רוצים לרמוז לממד נוסף, שנכנס ויוצא, הרמז הוא ברגל הקטנה, שלא מחוברת, כאילו שהיא ממד חדש, שלישי. אם כן, ה היא התפשטות בכל הכיוונים – לאורך, לרוחב ולעומק.

מהי ה-ו של שם הוי'? ה-ו היא המשכה – הורדת משהו מלמעלה למטה.

אחר כך יש שוב ה, עוד שלב של התפשטות.

  י        צמצום

  ה       התפשטות

  ו        המשכה

  ה       התפשטות

מה ההבדל בין ההתפשטות הראשונה לשניה? בלשון הקבלה[נב], ה-ה הראשונה, ההתפשטות הראשונה, היא ב"עלמין סתימין דלא אתגליין", מציאות נסתרת, ואחריה צריך עוד התפשטות במציאות שלנו, "עלמין דאתגליין". כלומר, התהליך, שמוסבר בספרי הקבלה והחסידות, צריך להתחיל בנקודה – דבר נקודתי מצומצם. אחר כך, בתוך העולם המכוסה, המחשבה שלי, יש התפשטות לאורך, לרוחב ולעומק – הבנה והשגה רחבה ועמוקה. אבל לא רוצים שהדבר ישאר בעולם הפנימי שלי בלבד, אלא שיצא למציאות החיצונית. לשם כך צריך כח עוד יותר חזק – נשתמש במלים לועזיות – כח שממשיך מהתיאוריה לתוך הפרקטיקה או האקטואליה. הדבר קיים במחשבה, במישור תיאורטי יחסית, וכח ה-ו הוא להפוך אותו למשהו מציאותי. למעלה הוא היה רחב, אבל רוחני, וכשהוא נמשך למטה – כבר ירד, ברוך ה' – הוא רק נקודה למטה, וצריך עוד פעם התפשטות.

התפשטות א"י בכל העולם – ברוחניות ובגשמיות

המלה 'התפשטות' מאד קשורה לארץ ישראל, כי כתוב "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[נג]. היעוד של ארץ ישראל הוא לא להשאר קטנה. היום ארץ ישראל היא נקודה קטנה על מפת העולם. כל כדור הארץ הוא נקודה קטנה מאד לגבי היקום כולו, אבל בתוך כדור הארץ – ארץ ישראל היא מאד קטנה, רק נקודה. מה יחוד הנקודה הזו? שהיא הארץ הנבחרת, ה' בחר בה מכל הארצות שברא. כך גם הבחירה בישראל – "כי אתם המעט מכל העמים"[נד], יש מליארדי אנשים בעולם וה' בוחר בעם קטן. כל דבר קטן, "כי אתם המעט", הוא כמו ה-י של שם הוי'. לעם הקטן הזה הוא נותן את הארץ הקטנה הזו – העם הנבחר מקבל את הארץ הנבחרת[נה].

אבל זו לא התכלית, ה' לא רוצה שישאר כך לעולם ועד. חידוש החסידות שאפשר להביא את קדושת א"י לכל אתר ואתר, כל מקום בעולם, הוא התקשרות למישור הפנימי – "מאך דא ארץ ישראל". יש הרבה יהודים שיושבים בארץ והביטוי "מאך דא ארץ ישראל" – שאפשר לעשות ארץ ישראל גם בניו-יורק – לא כל כך מתיישב להם ("וישב יעקב"), הם רוצים פה ארץ ישראל.

צריך להבין מה התהליך האמתי – קודם צריך התפשטות ב"נסתרֹת"[נו], ב-יה של שם הוי'. שוב, הנקודה היא נקודת ארץ ישראל, ה-י של שם הוי'. בכל הדורות היו צדיקים שגרו כאן כדבעי למהוי – חיו כאן על פי תורה. גם בתוך עם ישראל, הם המעט. כתוב שה' ברא ב-י את העולם הבא, "מפני שצדיקים שבו מועטים"[נז]. גם במשך כל הדורות היו צדיקים מועטים שחיו כאן בארץ כמו שה' רוצה. באו הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, ועשו לנקודת החכמה התפשטות ראשונה – שאפשר לחיות עם קדושת ארץ ישראל גם בחו"ל. כלומר, התפשטות ארץ ישראל בכל הארצות – ה"מאך דא ארץ ישראל" של החסידות – קרתה, יחסית, רק ב"נסתרֹת", ב"עלמין סתימין" (במחשבה ועבודת ה' של הצדיק).

מי רוצה מציאות של יה בלי וה? קליפת עמלק – "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[נח]. עמלק יכול להשלים גם עם התפשטות ארץ ישראל ברוחניות בכל העולם. יש טעם בתורת ארץ ישראל – מהי תורת הבעש"ט? תורת ארץ ישראל – בכל העולם, אפשר לטעום ולחיות בפנימיות בכל העולם. מה יעוד הדור שלנו? לעשות את ה-וה. כתוב[נט] שה' ברא את העולם בשביל "דירה בתחתונים". לא מספיק לו לדור למעלה, ב"נסתרֹת" – הוא רוצה לדור למטה, ב"נגלֹת".

המשכת החסידות להנהגת החיים בארץ

אם כן, צריך לקחת מתוך המטען – העצום ב"ה – של תורת החסידות, שכבר התפשטה. כתוב שכבר בדור המגיד החסידות החלה להתפשט בעולם, וכל שכן בדורות הבאים, עד הדור שלנו. יש משהו שמתפשט בעולם – אבל הוא עדיין למעלה, יחסית. מהי, אם כן, ה-ו – ההמשכה לפה למטה? שהצבור – הנהגת הציבור והעם כולו – יחל להתנהג ולחיות לפי התורה שלנו. יש לנו ב"ה תורה יפהפיה, תורת ארץ ישראל, וכעת צריך לממש אותה – שתורה זו תנהיג את חיינו כעם ששב לציון, הפשט של תשובה.

גם כאן יש שני שלבים: לעשות את נקודת המגע הראשונה, שלוקחים את ההתפשטות האין סופית למעלה של החסידות, של ה"מאך דא ארץ ישראל" בכל אתר ואתר, ומתחילים ליישם זאת במדינה, נאמר, למטה, אז ודאי יש את הנקודה הראשונה, כח ההמשכה, כח אדיר לעבור עולם – כח של צדיק, "דאחיד בשמיא ובארעא". יש צדיק שאחוז גם בשמים וגם בארץ בעת ובעונה אחת, יכול להמשיך את העולם הרוחני ולחבר אותה למטה, לארץ. מתוך כך יש עוד תהליך גדול של התפשטות בכל הארצות גם בגשמיות.

תורת החסידות – "תורת חסד" נשית

רוצים שלישוב בארץ תהיה הנהגה (ממשלה, מלכות, איך שלא נקרא לה) טובה – שנחיה לא רק על פי תורה בכלל אלא על פי תורת החסידות בפרט. מהי תורת החסידות? אפשר לומר המון, אבל זו תורה של חסד – חסידות לשון חסד. יש כמה כינויים לתורה – תורת חיים, תורת אמת וגם תורת חסד. לפי פשט, החסידות היא "תורת חסד"[ס] – ביטוי שכתוב ב"אשת חיל", התורה של האם היהודיה.

מהו י"ט כסלו? יט בגימטריא חוה. מה הקשר? כתוב שעד החסידות לימוד התורה היה בעיקר תיקון הגבר, אדם, אבל מ-יט כסלו מתחיל תיקון הנוקבא, תיקון חוה, "אם כל חי". בסוף יבוא משיח ממש ויהפוך לטוב גם את ה-נחש, בגימטריא משיח (לאחר שיהרוג את הממד החיצוני שלו, ה'עור' שלו, משכא דחויא). ההכנה לכך היא החג שלנו, י"ט כסלו.

שוב, קודם כל צריך כח להתחיל להמשיך את "תורת חסד על לשונה", תורת אמא, שתנהיג את המציאות שלנו. יש ב"ה הרבה דעות בתורה, וגם הרבה דרכים. יכולה להיות תורה של דין – כפיה דתית ('הדתה' כמו שאומרים היום), ממנה אנשים מפחדים – אבל אנחנו דוגלים ב"תורת חסד" של אשת חיל, תורת החסידות, תורת הבעש"ט. לכן אנחנו אומרים שתפקיד הבנות – יש כאן הרבה, כן תרבינה – הוא להיות דוברות, "כן בנות צלפחד דֹברֹת"[סא], להמשיך מעלמא דאתכסיא (מחשבה, סוד פרצוף לאה בקבלה) לעלמא דאתגליא (דבור, סוד פרצוף רחל[סב]). בנות צלפחד (שעל פי פשט הן בנות רחל, משבט מנשה בן יוסף בן רחל[סג]) הן שחבבו את הארץ[סד] והן שדוברות בתורת חסד.

מהי "תורת חסד" בלשון הרבי? "אופן המתקבל". אם הדברים לא מתקבלים במציאות הם לא תורת חסד. צריך תורת חסד, שמנהיגה את העם באופן המתקבל, וזהו כח מיוחד של נשים. באמת, ה-ו של שם הוי' (ההמשכה מעלמא דאתכסיא, "מאך דא ארץ ישראל" בעבודה הפנימית של היהודי בכל אתר ואתר, לעלמא דאתגליא, ישוב יהודי בארץ ישראל החי על פי תורה, על פי תורת החסידות) יוצאת מה-ה עילאה של שם הוי' כלפי מטה – מאמא עילאה לאמא תתאה.

המשכת והתפשטות תורת החסידות במציאות

שנזכה להמשכת ה-ו, שיהיה פה – מתוך רצון העם, באופן המתקבל – חיים על פי תורה מתוך שמחה ("אם הבנים שמחה"), שכולם ישמחו. הדבר הכי פשוט, שכל יהודי יזכה מהגיל הרך לקבל חינוך על פי תורת החסידות – שתורת הבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, תהיה הדבור הראשון של כל ילד וילדה כאן בארץ. זה דבר אפשרי, "לא בשמים היא"[סה], יכול להיות גם היום – כשממשיכים את ההתפשטות הרוחנית לתוך המציאות התחתונה. אחרי שהדבר יקרה כאן, במקום המצומצם, ארץ ישראל שלנו, יכולים לקבל כח ותאוצה להתפשט ממש – שזהו היעוד האמתי של "דירה בתחתונים", ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות".

אם כן, הסברנו ביחס לארץ ישראל את סוד הוי'. נקודת ארץ ישראל היא ה-י. החסידות חדשה את מדרגת ה עילאה בפועל וגם גילתה את היכולת שלנו להמשיך מ-ה עילאה ל-ה תתאה – מחיי הפרט לחיי הכלל, להמשיך זאת לכאן ממש, ואחר כך שיתפשט בעולם כולו. ההמשכה למטה וההתפשטות בכל העולם הן האותיות וה, מה שמפריע לעמלק – אם יש לנו מלחמה, "מלחמה להוי' בעמלק", זו המלחמה שלנו, להמשיך את ה-וה לתוך העולם.

ד. חב"ד – חקירה-בדיקה-דרישה

נסיים בעוד דבר חשוב לגבי ארץ ישראל, שקשור לחב"ד בפרצוף שלנו:

"חקֹר דבר" ו"אין חקר"

יש פסוק במשלי שאומר "כבֹד אלהים הסתר דבר וכבֹד מלכים חקֹר דבר"[סו]. "כבֹד אלהים" היינו סודות התורה – מעשה מרכבה ומעשה בראשית – שלא מלמדים בפרהסיא. לפחות פעם לא לימדו אותם בפרהסיא, אבל מאז האריז"ל, שאמר שכבר "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"[סז], ועוד יותר מהבעש"ט – צריך ללמד באופן "דיתפרנסון מיניה"[סח], בטוב טעם ודעת, כחידוש אדמו"ר הזקן.

על כל פנים, יש "כבֹד אלהים", עליו כתוב "הסתר דבר", ו"כבֹד מלכים" שלגביו מצווים "חקֹר דבר". הפסוק הבא הוא "שמים לרום וארץ לעֹמק ולב מלכים אין חקר". יש גימטריא מפורסמת, שהביטוי "לב מלכים אין חקר" שוה ישראל. אנחנו, עם ישראל, מלכים – כתוב "כל ישראל בני מלכים"[סט] וכתוב גם "כל ישראל מלכים"[ע] (בלי "בני"). כל אחד צריך להיות תלמיד חכם, וגם כל אשה צריכה להיות תלמידה חכמה, וכתוב "מאן מלכי רבנן"[עא] – מי המלכים? רבנן.

"כבֹד מלכים חקֹר דבר" ו"לב מלכים אין חקר" נשמעים כדבר והיפוכו – קודם כתוב שצריך לחקור את המלכים, ואחר כך אומרים ש"אין חקר", אי אפשר לחקור את לב המלכים כי לב המלך מכיל אין סוף. מה כוונת "לב מלכים אין חקר"? יש בלב המלך כל כך הרבה – כל כך הרבה אחריות, כל כך הרבה דאגה ורחמים לכולם, "כי מרחמם ינהגם" – שהוא אין סוף. אף על פי כן, קודם היה כתוב ש"וכבד [= לב] מלכים חקֹר דבר".

ליישם את המוחין

כדי להבין זאת נאמר יסוד לגבי חב"ד. אנחנו יודעים שחב"ד ראשי תבות חכמה-בינה-דעת. אדמו"ר הזקן לא רוצה להשאר במישור התיאורטי של השכל, אלא ליישם הכל למטה במציאות – אבל שהישום יהיה מכח החב"ד, מכח המוחין, השכל האלוקי. כתוב שמוחין הם חיות. כל השאיפה – במיוחד בתניא, וכך הלאה במאמרי אדמו"ר הזקן וכל הרביים הבאים אחריו – היא לרדת למטה, ליישם את הדברים במציאות של כלל ישראל.

כל ענין הבעש"ט ושאר הצדיקים הוא דמות של מלך ישראל. עוד לפני החסידות היו ראשי ישיבות, רבנים חשובים, אבל דמות שאומרת שיכול להיות מלך לעם, דגם של מלך, היא אחד החידושים החשובים של החסידותיב. זו לא רק מעלת המלך, אלא בעיקר מעלת העם – שיכולה להיות מדינה מתוקנת עם מלך בראש. כתוב בזהר "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[עב] – בלי תיקון המלך אי אפשר לתקן את העם, אבל התכלית שהעם יהיה מתוקן.

חקירה-בדיקה-דרישה בעדות

חוץ מראשי התבות חכמה-בינה-דעת יש עוד ראשי תבות חשובים לחב"ד, הקשורים למצות עדות בתורה. "מאן מלכי רבנן" צריכים לקבל עדות ולפיה לחייב את החייב ולזכות את הזכאי. לכן כתוב "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר"[עג]. יש מצוות חקירה ודרישה ויש עוד בחינה שנקראת "בדיקה"[עד]. צריך לחקור את העדים, לדרוש את העדים וגם לבדוק את העדים. בדיקה היא גם דאורייתא, ויש שתי דעות[עה] מאיזה מלים היא נלמדת בפסוק – לדעה אחת נלמד מ"והנה אמת נכון הדבר" ויש דעה שנלמד מ"ושאלת היטב".

רק שנבין את הפשט: חקירת העדים היא איפה ומתי בדיוק קרה הדבר. כלומר, היא ממקמת את המעשה – גם מבחינת הזמן וגם מבחינת המקום. דרישת העדים היינו בירור גוף המעשה, מה בדיוק קרה ואיך בדיוק הוא קרה. בדיקת העדים היא וידוא שהעדים מדברים אמת על ידי כל מיני שאלות צדדיות, שאינן קשורות לגוף המעשה. לדוגמה, אם מעידים שמישהו רצח – שואלים איזה צבע חולצה הוא לבש, אף שלכאורה לא קשור ישירות למעשה. אם העד יאמר שלא זוכר – כי לא שם לב, לא עיקרי – העדות לא נפסלת. אבל אם עד אחד אומר שהוא לבש חולצה לבנה והשני שהוא לבש חולצה אדומה – זו הכחשה בין שני העדים הפוסלת את העדות. הכל נועד לאמת את העדות.

חקירה-דרישה-בדיקה ראשי תבות חב"ד[עו] – חקירת העדות מצד החכמה, הבדיקה מצד הבינה והדרישה מצד הדעת.

דרישת הארץ

איך כל הענין קשור לארץ ישראל? אחד הפסוקים החשובים של ארץ ישראל הוא "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[עז]. לכאורה, דרישת הארץ של ה' היא לא כדרישת העדים, אבל זו אכפתיות – ה' דורש מה הארץ חסרה כדי למלא את החסרון. לדרוש היינו לדאוג למישהו – אני דורש אותו שמא הוא חסר משהו. בשביל מה אני דורש אותו? אני רוצה למלא את החסרון שלו.

כפי שנראה, זו גם המהות הפנימית של דרישת העדים. נחזור לעדים, ונעשה כעין דרוש חסידי, כיצד חקירה-בדיקה-דרישה – ראשי תבות חב"ד, והן באמת כנגד חכמה-בינה-דעת – שייכות לעבודת הפנימית של כל יהודי:

חקירה – "מיהו יהודי?"

הפסוק אומר "וכבֹד מלכים חקֹר דבר" והמלכים הם היהודים, עם ישראל. כל אחד כאן מלך ומלכה, דבר שמתגלה במיוחד כשמתחתנים, שהרי "חתן דומה למלך"[עח] וכלה למלכה. יש פה בנות, בע"ה כל בת תתחתן ותהיה מלכה בגלוי. כל הנשים הנשואות כבר מלכות. כל יהודי ויהודיה הם מלך ומלכה. מהי חקירה שלהם? את פסוק החקירה הכי חשוב קוראים פעמיים ביום – "שמע ישראל". כתוב שעוד לפני שמייחדים את ה', "הוי' אלהינו הוי' אחד", צריכים לשמוע ("שמע") את פנימיות "ישראל" – מהו ישראל? מה פירוש להיות ישראל? "כבֹד מלכים חקר", "מאן מלכי רבנן", חקור ישראל, "שמע ישראל" – חקור את מהות היהודי.

כל אות מופיעה בכל התנ"ך פעם גדולה ופעם קטנה. ב"שמע ישראל" יש שתי אותיות מיוחדות, גדולות – "שמע... אחד" – אותיות עד, רמז לפסוק "אתם עדי נאם הוי'"[עט]. החקירה היא של כבוד עם ישראל (שקשור גם לארץ ישראל, כדלקמן). מלכות היהודי נובעת מכחו להעיד על אחדות ה'. אחדות שם הוי' היא גם אחדות הדין והרחמים – "הוי' אלהינו הוי' אחד" אומר גם שהוי' (שם הרחמים) ואלקים (שם הדין) הם אחד. מדגישים שהכל רחמים ("הוי' אחד"), ומי שהכי מרגיש זאת הוא מלך המשיח, העולה "כי מרחמם [ינהגם]" (כנ"ל).

יש הרבה תשובות לשאלה "מיהו יהודי?" – כשעושים שליחות שואלים מה יחוד היהודים. פעם שאלו כך את הרבי, והוא אמר שיהודי הוא "משפיע בעצם", נותן, ולעומתו אינו-יהודי הוא "מקבל בעצם"[פ]. "שבעים פנים לתורה"[פא] (סוד ה-ע רבתי של "שמע ישראל", האומר שיש בפרט שבעים פנים בחקירת מהות ישראל, מיהו יהודי) – פסוק היחוד הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", עם עד רבתי, ויהודי תמיד מעיד במהות שלו. יהודיה יושבת כאן על הכסא, בעצם המהות שלה היא מעידה שה' אחד. אחד הפירושים ש"הוי' אחד" היינו שהכל ה'.

הבשורה של כל יהודי

זו החקירה – "מיהו יהודי?". למה צריך לחקור את היהודי, "שמע ישראל", עוד לפני "הוי' אלהינו הוי' אחד"? כי הדרך היחידה לדרוש את ה' היא "מבשרי אחזה אלוה"[פב] – גם מגוף-הבשר, וגם ממדות הלב-בשר, ועוד יותר מהבשורות שלי, "היום יום בשורה". כשאני חוקר את היהודי צריך לגלות שהוא עדות על אחדות הוי'.

יש עוד משהו בעדות – כל יהודי מעיד אחרת, כל עד מסתכל מזוית אחרת. לכל יהודי יש בשורה – לכל מי שיושבת כאן יש את הבשורה שלה. מה פירוש "מבשרי אחזה אלוה"? רק אם אני מרגיש את הבשורה שלי אני יכול לחזות אלוק. "מבשרי", מהבשורה שלי – שהיום, "יום בשורה", היום הכי מסוגל לגלותה, "יום בשורה" (בהוראת עמית) – אפשר לחזות אלוק, "הוי' אלהינו הוי' אחד".

בדיקות – נקיון הכתמים מתוך שמחה

בדיקות הן אמא. בחז"ל, חוץ מבדיקת עדים, המושג בדיקה מאד קשור לאשה. מעבר לכך שהאשה בודקת כל מה שהיא מבשלת במטבח, שהכל יהיה כשר – בודקת אורז טוב-טוב, בודקת מתולעים – 'בדיקה' בחז"ל היינו בדיקת האשה את עצמה אם היא טהורה לבעלה. אנחנו הכלה והקב"ה החתן, וכל יהודי צריך לבדוק את עצמו תמיד – 'האם אני טהורה לבעלי, לקב"ה?'.

שוב, חכמה היא חקירה מה המהות שלי כיהודי. 'מיהו יהודי?' מי שמעיד על אחדות ה'. אחר כך צריך בדיקה לטהרה. מה לא טהור? כתם, לשון כתום, צבע ההוד, עליו כתוב "הודי נהפך עלי למשחית"[פג] – הדם-האודם יורד מאמא[פד], ובהוד יכול להתהפך למצב של כתום-כתם, היפך הטהור, אבל גם יכול להתהפך חזרה. זו העבודה המיוחדת של בדיקה.

הרבי אמר שצריכים להיות במצב תמידי של "שמחה בטהרתה"[פה]. מהו לב טהור? בעל הגאולה כותב בתניא[פו] שלב טהור הוא לב שמח. בדיוק מה שדברנו קודם על השמחה. מי שרוצה להיות טהור תמיד צריך שמחה בטהרתה, "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי"[פז].

דרישה – מילוי החסרונות

מהי דרישה? שוב, החקירה היא ביחס למהות היהודי; הבדיקה היא מפני כתמים שמטמאים, כדי להיות טהור; מהי דרישה? כתוב "דור דור ודורשיו"[פח], כמו שה' דורש את הארץ כך הצדיק או השליח שאחראי (וכל אחד אחראי) על סביבתו, על הקהילה שלו, צריך לדרוש את האנשים – לדרוש אם משהו חסר, בעצמי או באחרים. לא דורשים, משהו טמא, אלא אם משהו חסר.

יש הבדל גדול בין להיות לא-טהור ללהיות חסר. אם איני טהור עלי להיטהר, ללבן את הכתם באמצעות שמחה (שהיא כח ליבון). אבל אם למישהו חסר משהו – וכל אחד יודע את חסרונות עצמו – צריך לדרוש מה חסר לו, ובמדת האפשר למהר למלא את חסרונו. זהו עצם מדת הרחמים.

דרישת ציון

אם כן, דרשנו כעת דרוש שלם של חב"ד – חקירה-בדיקה-דרישה. כאן בארץ מקבלים חושים בריאים לחקור את מהות ישראל ("לב מלכים אין חקר"), להכיר את מהות היהודי; לבדוק אותו, ואם צריך לטהרו בשמחה, שתהיה שמחה בטהרתה; ולדרוש אם משהו חסר לו ולמלא את חסרונו.

אם נלך בדרך זו של חקירה-בדיקה-דרישה גם הקב"ה ידרוש את ציון. חז"ל לומדים מפסוק שצריך לדרוש את ציון: "'ציון היא דֹרש אין לה'[פט] – מכלל דבעיא דרישה"[צ]. צריך לדרוש מה חסר כאן ולמלא את החסרון – ואז "ובא לציון גואל"[צא], יבוא תיכף ומיד מלך המשיח, נזכה לגאולה האמתית והשלמה, ויחד נראה את כל צדיקי עולם שיקומו לתחיה, ואבות החסידות בראשם.

שוב, לשנה טובה ומתוקה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו. "היום יום בשורה" – שנזכה לבשורה הגדולה, ביאת משיח, תיכף ומיד ממש.