בע"ה

ג' כסלו ע"ט – בית חב"ד, ברצלונה

המהפכה הרביעית (אנגלית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ארבע מהפכות בלימוד התורה

בכדי להבין את המושג 'המהפכה הרביעית' נדרשת הקדמה. מה פירוש 'המהפכה הרביעית'? עצם המושג – התהליך הרוחני שמתרחש כעת, שקראנו לו המהפכה הרביעית – מלמד שהיו לפניו שלש מהפכות. למה הכוונה? שלש מהפכות בלימוד התורה. נקדים בקיצור מה הן, ומתוכן נגיע למהפכה הרביעית[ב]:

המהפכה הראשונה: כתיבת התורה שבעל-פה

כאשר משה רבינו קבל את התורה בהר סיני נמסרו 613 מצוות לעם ישראל ו-7 מצוות לכל האנושות, כל בני נח. יחד עם התורה שבכתב – חמשה חומשי תורה (אליהם הצטרפו בהמשך הנביאים והכתובים) – משה קִבל גם תורה שבעל פה. בעצם, אי אפשר לקיים אף אחת ממצוות התורה – למלא את רצון ה'[ג] – רק מתוך התורה שבכתב. אי אפשר לדעת איך להניח תפילין, או לקיים שום מצוה מהתורה, בלי התורה שבעל פה. מסיבות הידועות לנותן התורה, כאשר התורה שבעל פה נמסרה למשה היה אסור לכתוב אותה[ד] – היא רק נמסרה מפה אל פה מדור לדור. בשביל שהתורה שבעל פה תוכל להתפתח באופן אורגני – לצמוח ולגדול – היא לא נִתנה להכתב בספר.

אבל אחרי כאלפיים שנה בהן נמסרה התורה שבעל פה מדור לדור, נעשה ברור לחכמי הדור – התנאים, לפני 1800 שנה – שאם לא יכתבו את התורה שבעל פה היא תשכח. הדורות לא ימשיכו עוד לאורך זמן לשמור בעל פה את כל התורה שבעל פה, כי כבר לא מסוגלים לזכור אותה בשלמות, וזו הסבה שרבי יהודה הנשיא אסף וכתב את המשנה, החיבור הכתוב הראשון של תורה שבעל פה[ה]. זו היתה הסבה הפשוטה, אבל מאחורי כל סבה יש עוד טעם כמוס.

בפועל, התחולל שינוי מהותי ומוחלט באופן הוראת התורה – קודם היה לגמרי אסור לכתוב את התורה שבעל פה, לא רק שמותר לכתוב אלא שזו הוראה מחייבת: חייבים לכתוב את התורה עבור הדורות הבאים, כדי שהיא לא תשכח לעד. זו המהפכה הראשונה בתורה – הפיכה של איסור מוחלט למצוה[ו].

המהפכה השניה: קבלת מלגה על לימוד תורה

המהפכה השניה בלימוד התורה התרחשה בתקופה שלאחר הרמב"ם. עד זמן הרמב"ם היה איסור מוחלט על תלמיד חכם לקבל מלגה על לימוד התורה. כל חכם יהודי צריך היה לעבוד למחייתו, וללמוד תורה בזמנו שלו – אבל לא לקבל תמיכה גשמית מהקהילה, לא לקבל צדקה עבור הקדשת זמנו וחייו ללימוד תורה. הרמב"ם כותב[ז] זאת בחריפות כל כך גדולה, עד שהוא אומר שתלמיד חכם שמקבל צדקה (מלגה) מהקהילה על לימוד תורה מחלל את שם ה'. תלמיד חכם צריך להיות עצמאי מבחינה גשמית לחלוטין. הרמב"ם מביא דוגמאות מגדולי החכמים שעבדו קשה למחיתם ולמדו תורה בזמנם הפנוי – וזהו קידוש שם ה' (שלמרות עול הפרנסה שעליהם הם נעשו תלמידי חכמים).

המצב השתנה רק לפני פחות מאלף שנה. מה היתה סִבת המהפכה? אותו רעיון, שאם נמשיך בדרך הזו תורת ה' תשכח. טוב שתלמיד חכם מתקיים עצמאית, ואינו מקבל צדקה מהקהילה, אבל עובדות החיים, עובדות החברה, גרמו לכך שבצורה כזו אנשים לא יוכלו להקדיש את חייהם ללימוד התורה – והתורה עתידה להשכח.

מסיבה זו, גדולי החכמים בדורות אחרי הרמב"ם – והחשוב מביניהם, רבי יוסף קארו, מחבר השלחן ערוך[ח] – הפכו את קבלת המלגה מהקהילה כדי להקדיש את החיים ללימוד תורה להיתר, ואפילו להנהגה לכתחילה, למצוה. גם בימינו, אם יש תלמידי חכמים שמסוגלים להתקיים מבלי לקבל תמיכה מהקהילה – יש להם אמצעים, אולי ירושה או חסכון אחר, יש להם מקור מחיה משלהם – ודאי שהדבר עדיף, אבל כדי שכולם יוכלו להתמסר ללימוד התורה יש היתר ואפילו הוראה לקבל תמיכה עבור כך מהקהילה. זו המהפכה השניה בלימוד התורה.

המהפכה השלישית: לימוד תורני-פורמלי לנשים

המהפכה השלישית בלימוד התורה התחוללה רק לפני 100-150 שנה. דברנו, בשיעור הראשוןג???הפניה מקושרת???, על כך שלקראת ביאת משיח יש תנועה פמיניסטית בתורה עצמה – יש לכך יחס חיובי בקבלה, והדבר הכרחי כדי להביא את הגאולה. עד לפני מאה וחמשים שנה לא היה חינוך תורני פורמלי לנשים – הן פעלו והתחנכו בבית. כמו שעברה תורה שבעל פה, עבר החינוך היהודי מאם לבת, אך לא היה חינוך פורמלי לנשים, לא היו בתי ספר לנערות. הגיע זמן שבהעדר חינוך תורני פורמלי לנשים הרבה בנות הלכו לחינוך חילוני וירדו מדרך אבותינו.

לכן, גדולי חכמי הדור – לפני 100-150 שנים[ט] – החליטו שלחלוטין לא די בחינוך ביתי, ואי אפשר להסתפק רק בחינוך יסודי לבנות, אלא צריך גם חינוך גבוה לבנות (כמו ישיבה). הרבי מליובאוויטש הסביר[י] זאת כפי שאמרנו קודם – זהו לא רק אילוץ, אלא שינוי מהותי במהות הנשית. איזו 'אבולוציה' חיובית התחוללה, כמו שכתוב בקבלה[יא] שבזמן המשיח הזכר והנקבה יהיו "שוים בקומתם" (בשיעור קומה הרוחני שלהם), ואחר כך יבוא שלב בו האשה תהיה אף יותר גבוהה מהאיש. המהפכה השלישית היא יִסוּד חינוך תורני פורמלי – כולל חינוך גבוה – לנשים.

המהפכה הרביעית: לימוד תורה לגוים

כעת, כשאנחנו רוצים ומוכנים להביא בפועל את הגאולה – כמו שצווה הרבי מליובאוויטש[יב], לטכס עצה ולעשות כל אשר ביכולתנו להביא את הגאולה עכשיו, בפועל ממש – איננו יכולים להסתפק בחיזוק הדת ולימוד התורה בארבע אמות שלנו. חובה עלינו להאיר את החוץ – ללמד ולהביא את אור התורה לעולם כולו, ועל ידי כך לעורר ניצוצות קדושים שנמצאים אצל אומות העולם, כך שיכירו בַאמת של התורה וירצו לעבוד את ה' באהבה ושמחה (כמו שהסברנו בשיעור הקודם[יג]).

גם כאן – בקטלוניה, או ספרד, איך שתרצו לקרוא למקום... – כתוב בויקיפדיה שלאחד מתוך חמשה ברחוב יש שרשים יהודיים, הם מבני האנוסים. יש דעות שבעולם כולו יש בין מאה לחמש מאות מליון – לפחות מאה מליון – צאצאי אנוסים! אבל לא רק הם צריכים לחזור לשרשיהם (מהם נלקחו לפני דורות בכח, נגד רצונם) – יש גם המוני גוים, שאינם בני אנוסים, בהם קיים ניצוץ פנימי שצריך לעורר. מבואר בחסידות שעד שהניצוצות יתעוררו, והם יתאחדו עם התורה ועם ישראל – ועם השליחות האלוקית להביא את אור התורה לכל באי עולם – הגאולה מתעכבת. כדי שהגאולה תגיע, התהליך הזה צריך לקרות. זוהי המהפכה הרביעית.

ולסיכום:

  המהפכה הראשונה כתיבת התורה שבעל-פה

  המהפכה השניה                קבלת מלגה על לימוד תורה

  המהפכה השלישית לימוד תורני-פורמלי לנשים

  המהפכה הרביעית   לימוד תורה לגוים

"גר שנתגייר" – יהודי פוטנציאלי עוד לפני הגיור

אינו-יהודי שמתגייר מכונה בגמרא "גר שנתגייר". נשאלת השאלה: למה הוא נקרא "גר שנתגייר"? לכאורה ראוי לומר 'גוי שהתגייר' – הרי לפני שהתגייר הוא היה לא-יהודי, לא גר! המהר"מ מרוטנבורג[יד] הסביר את הטעם לפני אלף שנים (בשם רבי יהודה החסיד) – מי שהתגייר תמיד היה גר, מעולם הוא לא היה לא-יהודי. תמיד היה לו פוטנציאל להתגייר, כי מרגע שנולד היה בתוכו ניצוץ של נשמה יהודית. הניצוץ היה מכוסה, ובנקודה מסוימת בחייו, בהשגחה עליונה, הוא התעורר. מסבה מסוימת, תכלית אלקית שאיננו יודעים (כנ"לג???הפניה מקושרת???, שרצון אלקי הוא פרדוקס), הוא לא נולד יהודי, אך הניצוץ היהודי שבו התעורר בשלב מסוים.

איננו יודעים כמה מליוני ניצוצות כאלה יש בעולם. לא מדובר רק בבני אנוסים. בדורנו סביב כל העולם יש אלפי ומיליוני אנשים שעוזבים את מסורת הדת שקבלו מאבותיהם, הם מבינים שיש אשליה בדת בה גדלו, והם מאד פתוחים-רוחנית לחפש את האמת. אפילו בישראל, אלפי נערים ונערות יהודים אחרי צבא נוסעים להודו – אולי ימצאו שם את האמת. יש הרבה חיפוש אחרי האמת בכל העולם, כאשר יותר ויותר אנשים עוזבים את האמונות הקודמות שלהם. הסבה האמתית לתנועה זו היא שמשיח כבר נמצא בפתח, הוא כבר דופק ורוצה להיכנס למציאות עולמנו. מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהתהליך יתן את פירותיו? פשוט – להאיר את אור התורה לכל העולם כולו.

אין ביכולתנו לדעת למי יש את הניצוץ הפוטנציאלי הזה – יתכן שלכולם, יתכן שרק לאחוז מסוים. אבל אנחנו יודעים שזהו הזמן לעורר את הניצוצות האלה סביב העולם, על ידי הפצת אור התורה. לא רק לימוד הדברים הפשוטים בתורה, אלא גם ובעיקר הממד הפנימי של התורה, נשמתא דאורייתא (נשמת התורה), סודות התורה (תורת הקבלה, ובעיקר תורת החסידות כפי שנתגלתה על ידי מורנו הבעל שם טוב ותלמידיו) – כי הסודות העמוקים האלה הם המעוררים את הניצוצות.

ב. ארבע מדרגות באמונה בה'

אחד הדברים הכי עמוקים בתורה, שכבר הזכרנו כמה פעמים, הוא שעצם האלקות הוא נושא הפכים (פרדוקס). כעת נעמיק בכך יותר, וכשנסיים נקבל שאלות מהקהל.

נתנו בשני השיעורים הקודמים כמה דוגמאות של מבנים בני ארבעה ממדים, המכוונים כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה. גם ביחס לאמונה בה' יש ארבע מדרגות. המשימה שלנו כעת, במהפכה הרביעית, היא הפצת אור התורה לכולם – צריכים להביא כל אחד, מהמדרגה בה הוא נמצא, לפחות למדרגה אחת גבוהה יותר, ובע"ה עד למדרגה הכי גבוהה של האמונה.

מדרגה ראשונה: אמונות טפלות

המדרגה הכי נמוכה היא לא קדושה. דברנו בשיעור הקודםיג???הפניה מקושרת??? על יראת העונש, שאיננה יראה קדושה[טו]. יראת העונש יכולה להתדרדר לעבודה זרה, לפגאניזם. הסברנו שצריך לשלול כל אמונה במשהו שנדמה ששולט בחיינו. מי שנכנס למחשבות שליליות, דמיונות שוא אודות כוחות מסביב המשתלטים עליו, עלול להגיע לפרנויה – שכולם מאיימים עליו. אבל האמת ששום דבר לא יכול לשלוט עלי, וכצוואה המפורסמת של אבי הבעל שם טוב – אסור לפחד מאף אחד ומשום דבר בעולם חוץ מה' אחד, והוא טוב. אל תפחד משום דבר! הפחד מדברים יכול להתדרדר לאלילות.

המדרגה הכי נמוכה של אמונות טפלות היא עבודה זרה. הרמב"ם[טז] לימד דבר חשוב – הוא אמר ששתי 'הבנות הסוררות' שמרדו בדת ישראל, הנצרות והאסלאם, אפילו שאינן צודקות במערכות האמונות שלהן, הן בכל זאת התפתחות ביחס לעבודה זרה, לפאגאניזם, שקדמה להן (למרות שלדעת הרמב"ם[יז] הנצרות עצמה היא ע"ז). הרמב"ם כותב ששתי הדתות האלה באו לקרב את העולם לגאולה, כי הגאולה היא התפתחות כל האנושות למערכות אמונה אמתיות, ויש בהתפתחות הרבה שלבים. מערכות ערכים אמתיות קשורות גם לטהרת המחשבה שהזכרנו בשיעור הקודם – אנשים לא יודעים כמה חשובה מערכת אמונות נכונה.

פירושי "אחד"

כמו שאמרנו בשיעור הקודם, אנחנו מצהירים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[יח]. אמרנו שנסביר יותר מה כוונת "אחד" בפסוק, וכעת נרחיב בענין. יש שלשה פירושים לכוונה ב"הוי' אחד"[יט]:

הפירוש הראשון, התחתון, הוא ש"אחד" בא לשלול עבודה זרה – יש רק אלקים "אחד", אין עוד אלקים.

הפירוש השני, ברמה גבוהה יותר של אמונה, הוא ש"אחד" לא בא לשלול רק עבודה זרה, אלא גם לשלול שיתוף. 'שיתוף' הוא מחשבה שלה' יש שותפים – מישהו שעובד עם ה', כביכול, ויש לו בחירה חפשית כמו לה'. המלה "אחד" באה לשלול את המחשבה שכמו שה' יכול לבחור יש עוד ישות עם בחירה חפשית, והם עובדים יחד.

הפירוש השלישי של "אחד" – הפירוש העליון, שמקביל לעולם העליון, עולם האצילות – הוא "אין כיוצא בו"[כ], אין אף אחד אחר כמותו. הביטוי הפשוט לכך היא 'יחודיות מוחלטת' – אין אף אחד ושום דבר כמוהו, אין אחדות כאחדותו. צריכים להסביר מה הכוונה, מה פירוש שאין דומה לו? באמת הייתי חושב שיש מישהו שדומה לה'?! נשמע אבסורדי! צריך להבין לעומק את האמירה שיחוד ה' הוא יחוד מוחלט, שאין דומה לו, "אין כיוצא בו" – משהו עצמי באמונה היהודית.

נסביר: כשאדם מאמין בעבודה זרה, לא בהכרח שהוא כלל לא מאמין בה'. הוא יכול להאמין שברגע מסוים ה' ברא את עולם – אולי ב'ביג באנג', המפץ הגדול – וזו 'הסבה הראשונה' (בלשון אריסטו), שגרמה לכל מה שקורה, לכל התנועות. אבל אותה סבה ראשונה לא ממשיכה להשגיח על מה שקורה – היא הפעילה מכונה, ואחר כך השאירה את ניהול המציאות בידי כחות הטבע, או בידי אלילים – אין הבדל לענין זה. בלשון התורה, מחשבה זו מתוארת במלים "עזב הוי' את הארץ"[כא] – יש ה', הוא ברא את העולם, אבל אחר כך עזב את מה שקורה בו. ה' הוא אמנם הסבה הראשונה להכל, אבל הוא לא לוקח חלק בעצמו בניהול העולם שברא. זו עבודה זרה מתוחכמת – מתאימה לפילוסופיה של אריסטו, ועוד – המאמינה בסבה ראשונה, אבל לא שהיא משגיחה על המציאות ומעורבת בה, ואז המציאות נתונה בידי כחות אחרים. לשיטתם, אותם כחות נבראו על ידי הסבה הראשונה, אבל כעת הם שולטים במציאות וצריך לעבוד אותם (או, אם מדובר בחוקות טבע גרידא, לא לעבוד אף אחד, רק להאמין שהם השולטים בחיי).

באמירת ה' "אחד" שוללים זאת – אומרים שזהו שקר, זו לא אמת! ה' אכן ברא את העולם, והוא מעל הכל, אבל הוא כן משגיח על מה שקורה כאן, ונמצא כאן כמו ברגע הראשון של הבריאה. מערכות האמונה שה' ברא את העולם – שהוא איזו סבה ראשונה שהניעה את הכל – אבל כעת "עזב ה' את הארץ" הן הכי נמוכות, והפירוש הפשוט ב"אחד" שולל אותן.

מדרגה שניה: אמונה בשיתוף

מעליהן יש אמונה שה' עדיין כאן, משגיח על הכל, אבל יתכן שיש לו שותפים. אומר מלים שאני לא אוהב להגיד – זו אמונת השילוש של הנצרות, שגורסת שיש שלשה שותפים אלוקיים שפועלים במציאות. יש מחלוקת הפוסקים אם הנצרות נחשבת עבודה זרה. הרמב"ם אומר שזו עבודה זרה, כמו שהזכרנו, כי מאמינים במשהו מלבד "הוי' אחד", אבל יש פוסקים[כב] שעבור גוים זו לא עבודה זרה אסורה – כי היא גורסת רק שיתוף. לדעה זו, עבודה זרה הכוונה שה' כבר לא מעורב כאן כלל, ואם הדת הזו גורסת שה' עדיין כאן, אבל יש לו שותפים – בשביל אינם-יהודים אין בכך איסור, אף שליהודים זהו איסור מוחלט. מהדעה הזו מובן שזו מערכת אמונה נפרדת לחלוטין (מהעבודה זרה), מדרגה אחרת.

אם כן, במדרגה התחתונה יש אמונה בעבודה זרה. במדרגה שמעליה יש אמונה בשיתוף. כעת מובנים דברי הרמב"ם, שהזכרנו, שאף על פי שהנצרות היא ע"ז – יש בה התפתחות חיובית לקראת אמונה אמתית. דת השיתוף היא המדרגה השניה של האמונה, העולם השני.

מדרגה שלישית: אמונה באל אחד שאינו "אלהי ישראל"

האמונה של העולם השלישי, מדרגה יותר גבוהה, היא עדיין לא יהדות, אבל היא שוללת שיתוף – אין שותפים, יש רק "הו' אחד" (לכאורה כמו דת האסלאם, הגם שיש רבנים[כג] שסוברים שלמעשה מעורבים בה אלמנטים של ע"ז ממש). אבל ה' היחיד הזה – וזהו הדבר העמוק שצריכים להבין כעת – אינו אלקי ישראל, אינו אלקי אברהם, יצחק ויעקב בו אנו מאמינים. הוא לא אלקים יחודי, ש"אין כיוצא בו", אלא תפיסת אלקים שיש בה האנשה מסוימת (וכל שמץ של האנשה נוטה להתדרדר לע"ז).

למה הרמב"ם[כד] התנגד כל כך בתוקף להאנשה? כי משמעותה היא שה' הוא כמונו, או כמו משהו אחר, ולפי האמונה היהודית האמתית ה' הוא לא כמו שום דבר שאנחנו מכירים – אין שום דבר שאתה יכול לדמות לו את ה', ועל כך כתוב "אין כיוצא בו", אין שום דבר כמוהו. בלשון ספר הזהר – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[כה]. להיות 'כמו' משהו היינו להיות לוגי (המחשבה האנושית תופסת רק בדבר לוגי).

מדרגה רביעית: אמונה באלקי ישראל נושא הפכים

כעת נחזור לנקודה בה פתחנו את השיעור הראשון: ה' הוא אין-סוף, ואין-סוף וסוף הם שני הפכים. רק אלקים האמתי – "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב"[כו] – יכול בו-זמנית להכיל בלי-גבול וגבול, וכיוצא בכך כל שני הפכים – ובכך "אין כיוצא בו". הרמב"ם אומר[כז] שרק מציאות ה' היא מציאות באמת – אנחנו קיימים, אבל איננו מציאות אמתית, ה' הוא המציאות האמתית הבלעדית.

כל ההתבוננות שלנו, וכל ההתפתחות הרוחנית לקראת ימות המשיח, היא רק להעמיק באמת הזאת, בגילוי הזה, שה' – הבורא, שנמצא ומשגיח ואני מדבר איתו (מתפלל אליו) – הוא אלקים אישי, לא אלקים פילוסופי, לא האלקים של שפינוזה. אינשטיין אמר שהוא מאמין באלקים – אבל באיזה אלקים? האלקים של שפינוזה, שהוא אלקים לא-אישי. כשאומרים "אלהינו", הכוונה לומר שהוא אלקים 'אישי'. האמונה שה' הוא 'אישי' ובאותו זמן הוא בלתי-מוגבל היא פרדוקס וצריכים לדעת שהיא פרדוקס. זהו היחוד של ה' – היחוד האמתי.

בדתות המזרח מאמינים שהמציאות שלנו היא חלום, היא לא באמת קיימת, וגם שאין לה תכלית ושצריך לשאוף לעזוב אותה – זהו הֵפך אמונת היחוד. יחוד ה' האמתי כולל בלי-גבול וגבול גם יחד, עד כדי התלבשות הבלי-גבול בגבול – מימוש תאות ה', כביכול, שתהיה לו "דירה בתחתונים"[כח].

סיכום המדרגות

נסכם את המדרגות, שמכוונות כנגד ארבעת העולמות אצילות-בריאה-יצירה-עשיה:

העולם התחתון ביותר הוא עולם העשיה, עולם פגאני מיסודו, וממילא עולם רדוף פרנויה.

מעליו יש את עולם היצירה, בו נשללת האלילות, ומאמינים שה', בורא העולם, נמצא כאן, אבל יש לו שותפים. זו אמונת ה'שיתוף', שיש מחלוקת אם היא אסורה לגוים (כמו עבודה זרה) או מותרת להם. הנצרות נמצאת בעולם הזה, עולם היצירה.

למעלה ממנו יש את עולם הבריאה – עולם שיש בו מודעות עצמית – בו מערכת האמונה נקיה משותפות, אבל עדיין מתייחסים לה' בהאנשה מסוימת, לא מבינים את ההבדל המוחלט בין ה' לביננו, ואת הפרדוקס שכמה שה' רחוק מאתנו – הוא אתנו, פרדוקס היחוד בין בלי-גבול וגבול.

העולם העליון – שתכלית המהפכה הרביעית היא להביא אליו את כולם – הוא עולם האצילות, בו מערכת האמונות המכירה בכך שה' יחודי לחלוטין, "אין כיוצא בו". זהו גם הענג האלקי המוחלט בחיים, האור והטוב שבחיים.

  אצילות         "אין כיוצא בו"

  בריאה אמונה עם ציור אנושי

  יצירה אמונה בשיתוף

  עשיה  עבודה זרה

ג. שאלות ותשובות

נעבור כעת לשאלות:

חזרה אל ה' באמצעות התבוננות

שאלה: אני עוסק בהתבוננות – מזה חמש שנים – וככל שהתבוננתי והעמקתי יותר הגעתי לתפלות מילדותי ("מודה אני", "שמע ישראל"). גם כשעסקתי בהתבוננות עם לא-יהודים, הם התחילו לדבר בשפה של תפלה (אותה הם שללו קודם). האם התבוננות היא כלי (אוטומטי) לחזור אל ה'?

תשובה: כן! לפי כמה דעות בתורה[כט] התבוננות עצמה היא מצוה ב-תריג מצוות התורה – להגיע להכרת ה'.

קודם שאלו שאלה טובה – התורה מצוה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[ל]. איך אפשר לצוות אדם על אהבה?! נחשוב על שני אנשים, בחור ובחורה, אם הם אוהבים – הם אוהבים. ואם לא, האם אפשר לצוות עליהם לאהוב? אינך יכול לצוות על מישהו להתאהב!

מה אמר הבעל שם טוב בענין? נכון, אי אפשר לצוות על אדם 'אהוב!'. מה כן אפשר לצוות? אפשר רק לצוות עליו להתבונן בדברים שמעוררים אהבה, שיש להם כח לעורר אהבה[לא]. אם ההורים חושבים שהבחורה הזו היא הכלה הכי טובה עבור בנם, אבל הבחור לא אוהב אותה, אולי, לפחות, הוא יכול להתבונן כמה טובה היא (כמובן, הדברים אמורים גם אודות בחורה ביחס לבחור). ההתבוננות יכולה לעורר ניצוץ של אהבה. מצות התורה היא לא 'אהוב!', אלא 'חשוב על הקב"ה דברים שיעוררו בך את האהבה'.

הבעל שם טוב אומר שאם התבוננת בעומק, ברצינות, בדברים שמעוררים את האהבה – אפילו אם האהבה עדיין לא התעוררה בלבך – קיימת את מצות "ואהבת". אם אתה מאה אחוז כנה, והתבוננת במה שמסוגל לעורר את האהבה, אפילו אם לכאורה ההתבוננות לא עבדה עבורך, ברמה מסוימת היא כן עבדה – בקומה מסוימת באישיות שלך התעוררה אהבה, ובכך קיימת את מצות "ואהבת".

גיור טהור – מתוך אהבת אלקי ישראל

נגיד משהו על משיכת נשמות סביב העולם לאלקי ישראל: הרצון של גר להתגייר צריך להיות טהור במאה אחוז. הדוגמה המובהקת לגיור שאיננו 'גיור צדק' היא גיור בשביל להתחתן עם יהודי/ה וכיו"ב. אם בסוף הם יתגיירו ויקיימו אורח חיים יהודי מלא – הגיור תקף. אך אם לא – הגיור חסר משמעות.

בימינו, מכיוון שעם ישראל חזר לארצו והחל לבנות מדינה – שאמנם אינה כפי שהיא צריכה להיות, אבל יש בה נקודות טובות – הרבה גוים נמשכים, רוצים להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. יש גוים שאוהבים את עם ישראל, ויש מליונים שעדיין שונאים אותו. האם ההתאהבות הזו בעם ישראל (שדומה להתאהבות של בחור ובחורה) היא סבה מספקת לגיור?

אהבה למישהו אחד – לבחור או בחורה יהודיים – אינה סבה מספקת. מה עם אהבה לעם ישראל כולו? היא עדיין לא המניע לגיור האידיאלי. עוד פעם, גם גיור כזה יכול להספיק, אם הוא עובד – אם אחרי הגיור חיים אורח חיים יהודי – אבל הוא לא האידיאל. מאד חשוב להבין זאת – הגיור האידיאלי הוא רק מתוך אהבת אלקי ישראל, לא מתוך אהבת עם ישראל ולא מתוך אהבה לבחור יהודי. עם זאת, עדיין מדובר באהבה – הניצוץ שמתעורר הוא ניצוץ של אהבה.

בתורה הדוגמה הראשונה והעיקרית ל'אהבה ממבט ראשון' היא אהבת יעקב לרחל, עליה קוראים כעת בפרשה. אצל גר, ה'אהבה ממבט ראשון' היא חויה חדשה של הכרת ה', גילוי שלו ומשיכה אליו. זהו גיור אמתי במאה אחוז, ועל גר כזה אומר הרמב"ם[לב] שהוא גדול מיהודי – מי שבא מרחוק מתוך אהבה לה' האחד והמיוחד, הוא מתאהב ב"אחד" ש"אין כיוצא בו".

קליפה קדמה לפרי

שאלה: הרב הזכיר את הפן החיובי של הפמיניזם. הרי התנועה הפמיניסטית היום מסביב לעולם היא כולה חילונית, לא דתית ובודאי לא יהודית!

תשובה: אכן, אף על פי שתנועת עלית האשה, כפי שהיא נתפסת בעולם הגדול, היא בעיקר תנועה חילונית – יש בה נקודה פנימית. לפעמים משהו שקורה בחוץ הוא שיקוף של נקודה פנימית, של משהו שקורה או שצריך לקרות בעולם הקדושה. המהפכה הפמיניסטית החילונית היא באמת ביטוי של נקודה פנימית, של תהליך פנימי שקורה, תהליך הקשור לביאת המשיח – תהליך עלית המלכות (בלשון הקבלה האשה מסמלת את ספירת המלכות, ורק כאשר היא תתעלה כראוי תוכל מלכות ישראל, מלכות מלך המשיח, להתחולל במציאות).