חיפוש בתוכן האתר

"ארץ זבת חלב ודבש" - מוצאי ח"י כסלו ע"ט – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי ח"י כסלו ע"ט – כפר חב"ד

"ארץ זבת חלב ודבש"

ארץ ישראל במשנת החסידות (2); בר מצוה אברהם-שמעון שי' גלעדי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור הארוך שלפנינו נחרזים כמה נושאים – כולם כחלק מ'המשך' י"ט כסלו (יחד עם התייחסות אישית לחתן בר-מצוה, כדרכו של הרב):

פרק א מעמיק בפירושי "חג החגים" – כינויו של י"ט כסלו – על פי תקוני הזהר. 'חג החגים' רומז גם למלכות העולה בכל החגים, גם לנקודה האמצעית המשותפת לכל החגים – החיבור בין "להוי'" ו"לכם", שהוא לוז החסידות – וגם לשרש העליון שמעל החגים, מקור השמחה בטהרתה.

פרק ב מצייר שושלת של 13 מדרגות מ"סיני" עד דורנו ("הדור העשירי"), כנגד יג מדות הרחמים.

פרק ג מלמד אודות שבע מדרגות של אמונה, אותן צריכים להחדיר בלימוד התורה בכל שבע דרגות הגילוי שלה.

פרק ד עוסק בגילוי המדות "ארך אפים" ו"ואמת", המדות המיוחדות ביחס אליהן נאמר "וימהר משה ויקד ארצה וישתחו" – השתחויה של שמחה והשתחויה של יראה. אלו מדות המיוחדות לארץ ישראל, המקבילות בין נשיאי החסידות לאלו שתמונתם לא הגיעה אלינו.

פרק ה פותח פרק חדש בפרצוף התכונות של ארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש". הפרק פותח ברמזים מופלאים בפסוק הראשון בו נאמר ביטוי זה, וחיבורו לפסוקי "בראשית" ו"שמע ישראל", וממשיך בשני פירושים עמוקים לחלב ולדבש – כפי שהם מופיעים בבינה (כחסדים וגבורות) וכפי שהם מופיעים בדעת (כ"תרין עטרין", כח גדילה וכח המתקה).

א. פירושי "חג החגים"

"חג החגים": פנימיות החגים – חיבור "להוי'" ו"לכם"

לחיים לחיים, גוט יום טוב, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו.

הרבי הקודם קורא[ב] ליום טוב הזה שלנו, י"ט כסלו, "חג החגים", ויש מכתב ארוך של הרבי[ג] שמסביר את הבטוי. קודם נאמר פשט, ש"חג החגים" כולל גם את כל החגים שיש בתורה, גם החגים דאורייתא וגם החגים דרבנן, וגם, כמו שמודגש ומבואר בחסידות בהרבה מקומות, גם החגים הפרטיים, האישיים, של כל אחד ואחד, שאחד מהם הוא חגיגת הבר-מצוה. חג החגים כולל גם את החג שאנו בו כעת.

בביאור הרבי לביטוי "חג החגים" הוא מביא מתקוני הזהר[ד] ביטוי כמעט זהה – "חג דכל חגין". הווארט שם הוא שהחג של כל החגים הוא הנקודה האמצעית של כל החגים. כדי להסביר מהי הנקודה האמצעית של כל החגים, הרבי מסביר קודם את ההבדל בין שבת לחגים: על שבת כתוב "וקראת לשבת ענג... אז תתענג על הוי'"[ה] וחגים הם "ושמחת בחגך"[ו] – תענוג (שבת) ושמחה (חגים). ענג כולו לה', אבל חגים, שהם שמחה, הם שילוב ויחוד בין "להוי'" ובין "לכם"[ז]. דווקא הגילוי שהוא גם "להוי'" וגם "לכם" פועל את השמחה בנפש. זו הנקודה הפנימית של כל החגים, שאפשר לחבר את ה"להוי'" עם ה"לכם".

יחוד ה"להוי'" וה"לכם" הוא כל ענין תורת החסידות, "בכל דרכיך דעהו"[ח], גם ב"דרכיך" – הדרכים שלך, ה"לכם" לגמרי – "דעהו", דע את הקב"ה[ט]. זו "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה"[י]. עד כדי כך שחז"ל דורשים "'בכל דרכיך דעהו' אפילו לדבר עברה"י. מה הדוגמה? אליהו בהר הכרמל (שהקריב קרבן לה' בזמן איסור הבמות). כנראה מכח תורת החסידות כל אחד יכול להיות כאליהו הנביא בהר הכרמל – לדעת את ה', לדעת מתי צריך לעשות דבר שנראה לא על פי תורה, אבל בעצם הוא קידוש ה' הכי גדול, עד שכל העם מכריזים "הוי' הוא האלהים הוי' הוא האלהים"[יא], תכלית כל התורה כולה. זו הנקודה הפנימית של כל החגים.

"חג החגים" – עלית המלכות בכל חג

נחזור לתקוני הזהר, מקור הבטוי "חג כל החגים": הוא מפרש – הרבי לא מביא את כל הפירוש – שבעצם 'חג' הוא נקודת המלכות. לכן בהרבה מקומות[יב] כתוב שנקודת המלכות היא הנקודה האמצעית של כל הספירות. אם יש ו קצוות מסביב, כנגד המדות מחסד עד יסוד, המלכות נקראת "היכל הקדש באמצע"[יג] – המלכות היא לא רק הנקודה התחתונה של הספירות, אלא גם הנקודה האמצעית שלהן.

כל אחד מחגי התורה הוא מדה אחרת: פסח הוא חסד. לגבי שבועות וסוכות יש שתי דעות – דעה אחת ששבועות היא תפארת[יד], כי היא מתן תורה, ואז יוצא שסוכות הוא גבורה, מדת יצחק[טו]; או ששבועות, מתן תורה "מפי הגבורה"[טז], כנגד הגבורה[יז] (כאשר השופר של מתן תורה הוא מאילו של יצחק[יח]), ובו גילוי שער הנון אחרי ספירת מט ימי העומר, "תספרו חמשים יום"[יט], התגלות הבינה בזמן מתן תורה, וסוכות, חגו של יעקב אבינו, "ויסע יעקב סֻכֹתה"[כ], חג התפארת. כאן בזהרטו נוקט בפשטות כשמועה הראשונה, ששבועות תפארת וסוכות גבורה.

לאור זאת מפורש בתקו"ז: בפסח עולה ה'חג' – סתם המלכות – עד לחסד, ואז החסד מתחוגג (זהו הבטוי שם), משתעשע, עם המלכות, וזהו "חג הפסח", "זמן חרותנו". בשבועות המלכות-החג עולה עד התפארת והתפארת מתחוגגת עם המלכות, וזהו חג השבועות, "זמן מתן תורתנו"; בסוכות המלכות-החג עולה עד ספירת הגבורה, הגבורה מתחוגגת עם המלכות, וזהו חג הסוכות, "זמן שמחתנו".

אם כן, כאן מתפרש "חג החגים" ש'חג' הוא המלכות, וכל אחד מהחגים הוא צורה אחרת של התחוגגות עם המלכות. אתמול[כא] דברנו על "שעשועי המלך בעצמותו". כל החגים הם סוגי שעשוע שונים עם המלכות – משחקים משחקי מלכות. אנחנו יודעים היטב שכל הזמן משחקים עם הרעיון של המלכות, אפשר לשחק עמו מכל כיוון. משתעשעים מכיוון של חסד – חושבים על מלכות של חסד – זהו חג הפסח. משתעשעים עם המלכות מבחינת התפארת (משפט המלוכה, "משפט רחמי"[כב]) – זהו חג שבועות. מתחוגגים עם המלכות מצד הגבורה (בנין המלכות מן הגבורות) – זהו חג הסוכות. הכל להתחוגג עם החג, המלכות.

"חג החגים" – חג למעלה מכל החגים

אם כן, ראינו את פירוש הרבי – על פי תיקוני הזהר, אבל בלי האריכות ששם – ש"חג החגים" הוא הנקודה האמצעית של כל החגים, וגם את פירוש תקוני הזהר ש"חג החגים" היינו המלכות העולה בכל חג. אבל לכאורה, כאשר שומעים את הבטוי "חג החגים", לא חושבים לא ככה ולא ככה, אלא משהו אחר לגמרי – כמו "קדש הקדשים". יש חג שלמעלה מכל החגים, כולם מקבלים ממנו והוא כולל את כולם מלמעלה.

"עוזר ומושיע ומגן"

אם כן, בעצם יש כאן שלשה פירושים מהו "חג החגים", ובכל אחד מהם נמצאת הנקודה במקום אחר – באמצע (פירוש הרבי), למטה (פשט תקוני הזהר) או למעלה (מה שהוסבר כעת). שלשת הפירושים מזכירים את התורה המפורסמת, שאנחנו אוהבים לחזור כל פעם[כג], מבעל הקדושת לוי[כד] (גם היא על פי הזהר[כה]), ש"נקודה לתתא" (חיריק), "נקודה באמצעיתא" (שורֻק) ו"נקודה לעילא" (חולם) הן כוונת "מלך עוזר ומושיע ומגן":

אם ה' רק עוזר לי – אני עושה והוא עוזר – הנקודה היא נוכחות ה', השגחת ה', ואז היא "לתתא", ה' עוזר לי, סומך אותי.

אם הנקודה היא "באמצעיתא", באמצע, ה' נקרא "מושיע".

אם הנקודה לעילא ה' נקרא "מגן" – מגן בארמית לשון חנם[כו], כמו חזקיהו המלך שהלך לישון וה' עושה הכל, אני לא עושה כלום. חותמים את הברכה "מגן אברהם", נקודה לעילא, ה' מגן. אם אני הולך לישון אני רק יכול לחלום (החוש של חדש כסלו) – חולם הוא נקודה לעילא, חלומות חסידיים.

נקודה למעלה, נקודה למטה, נקודה באמצעיתא בחג החגים

גם ביחס לבטוי "חג החגים" יש את שלשת הפירושים:

יש את מה שהיום טוב הזה – י"ט (כסלו) ר"ת יום-טוב, אומרים היום 'גוט יום טוב' – הוא "נקודה לתתא", תודעה שה' למטה. בעצם זו חקירה של נושא המלכות – "כבֹד מלכים חקֹר דבר"[כז] – בכל חג מכיוון אחר, מזוית אחרת. עצם החקירה, "כבֹד מלכים חקר דבר", הוא להתחוגג עם הנושא, להשתעשע איתו. ידוע שבשו"ת מן השמים[כח] – שו"ת של אחד מבעלי התוספות – יש תשובה חשובה שקרתה בי"ט כסלו, והמגיד בשמים אומר ש"יום בשורה הוא". כך כתוב מאות שנים לפני י"ט כסלו שלנו. בשורה היא גאולה, כמו אליהו הנביא, מבשר הגאולה, שהזכרנו קודם. מהי הבשורה? מלכות, נקודה לתתא. כל החגים הם רק להתחוגג עם המלכות, עם י"ט כסלו.

הנקודה באמצע היא פירוש הרבי, שתורת החסידות באה לחבר את ה"להוי'" עם ה"לכם". יש לכך כמה ביטויים. לדוגמה, בלוח "היום היום"[כט] כתוב שתורת החסידות היא חיבור הצורה והחומר – חכמת המוסר היא מיאוס החומר, חכמת החקירה, הפילוסופיה, היא רק צורה, אבל החסידות היא חיבור הצורה והחומר עד שלא ימצא ראש וסוף, הכל אחד. זו הנקודה האמצעית של כל החגים, כי יחוד החגים הוא שהם גם "להוי'" וגם "לכם".

"נקודה לעילא" היינו הפשט שאמרנו, שבעצם י"ט הוא כתר עליון, שרש אמונת עם ישראל. גאולת אדמו"ר הזקן – שקרתה בדיוק 26 שנה אחרי הסתלקות רבו, הרב המגיד, שאמר לו בנבואה גלויה לפני שהסתלק "היינט איז אונזער יום טוב" – היא בעצם הכתר של הכל, שהכל יוצא ממנה והכל שואף אליה.

שלש הנקודות האלה מתחברות, כי "כתר עליון איהו כתר מלכות" – הכל נקודה אחת, רק שלפעמים רואים אותה למטה, לפעמים באמצע ולפעמים למעלה[ל].

קוצא, גזעא, שבילא

אתמולכא דברנו על משהו דומה:

באותיות האלף-בית נקודה היא י, והסברנו שב-י – המבדילה בין רבי לרב, "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל"[לא] – יש קוצא, גזעא ושבילא[לב], שהן בעצם נקודה לעילא, נקודה באמצעיתא ונקודה לתתא בתוך נקודת ה-י. הנקודה לעילא, הקוצא, היא נביעת האין סוף של הרבי האמתי. הגזעא, הנקודה באמצע, היא היכולת לתפוס את ההברקה, ההשכלה החדשה. הנקודא לתתא, השבילא, היא הדעת של נקודת החכמה, היכולת להשפיע אותה. כך הסברנו שבתורה אחת הבעל שם טוב אומר שעיקר ה-י של הרבי הוא נביעת האין סוף שלו ובתורה אחרת שעיקרה הדעת שלו (בעוד ה-ר ו-ב הן חכמתו ובינתו). ככה דברנו אתמול, ומתקשר גם לנושא כרגע – "חג החגים".

ולסיכום:

פירושי "חג החגים"            נקודות                            רמות בטחון  חלקי ה-י

שרש החגים                       נקודה לעילא          מגן              קוצא

פנימיות החגים                            נקודה באמצעיתא  מושיע          גזעא

מלכות העולה לחוג עם הספירות    נקודה לתתא           עוזר             שבילא

רמזי "חג החגים"

נעשה קצת רמזים: חג שוה 11. כמה שוה חג החגים? גימטריא פשוטה. לחסיד מספיק שהרבי הקודם אמר זאת, לא צריך שיהיה כתוב בתקוני הזהר. אבל למי שעדיין לא במדרגה גבוהה מוסיפה הידיעה שכתוב דבר דומה גם בתקוני הזהר. ממילא ראוי גם לחשב את הגימטריא. חג החגים שוה 77, מזל, מגדל, עז – "מגדל [=] עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב"[לג]. מגדל שוה עז שוה חג החגים. אבל חג הוא 11. כמה אותיות יש בבטוי חג החגים? 7 אותיות, ממוצע כל אות הוא 11. בטוי יפהפה, מושלם לגמרי. כל אות של חג החגים היא חג – כולו אומר חג, שבע פעמים חג, הכל חג, כולם מתחוגגים.

איזה עוד רמז אפשר לעשות מ"חג החגים", לפני שנתקדם הלאה? במקום הפעולה הפשוטה של חיבור האותיות אפשר לעשות הכאה שלהן, להכפיל אותן – ח פעמים ג עולה כד. לפי הפירוש הפשוט – ש"חג החגים" הוא כמו "שיר השירים" או "קדש הקדשים", 'מיעוט חגים שנים' –"חג החגים" היינו הוא חג אחד, שבהכאה שוה כד, ועוד שני חגים למטה ממנו,שגם כל אחד מהם הוא כד.

מי זוכר כוונה חשובה בקבלה של כד למעלה ופעמיים כדכדכד – למטה ממנו? בשלשת שלישי התפארת[לד]. בעצם כל ספירה מתחלקת ככה, כי בכל ספירה יש חסד – ה החסדים של הדעת מתפשטים ב-ה הקצוות (מחסד עד הוד, ואחר כך נכללים ביסוד ונמסרים למלכות) – וכל חסד מתחלק ל-כד ו-כדכד. בכל ספירה יש "חג החגים", אבל מסבירים זאת בפרט בתפארת, כי בה יש הבדל מהותי בין השליש העליון לשני השלישים התחתונים.

שמחת "חג החגים" – שמחה בטהרתה

נסביר: בקבלה ובחסידות[לה] השליש העליון של התפארת נקרא "עץ החיים" ושני שלישיה התחתונים נקראים "עץ הדעת טוב ורע". השליש (ה-כד) העליון של עדיין מכוסה ביסוד אמא, בעצם ההתבוננות באלקות – יסוד אמא מתפשט עד השליש העליון של תפארת ז"א, עד מקום הלב, ועל כך נאמר "בינה לבא"[לו] – לכן האהבה (החסד) שם היא בלי מודעות עצמית, אין שם "יש מי שאוהב"[לז]. לעומת זאת, שני השלישים התחתונים, הגלויים, הם "עץ הדעת טוב ורע", מקום המודעות העצמית. זהו יסוד היסודות של הלימוד שלנו בנפש, עיקר תורת החסידות (שהיום, י"ט כסלו, ראש השנה שלה).

יוצא, אם כן, שכל החגים – מיעוט רבים שנים – הם בשני שלישי התפארת התחתונים, ב-כדכד התחתונים. הם במקום המודעות העצמית ובאים לתקן אותה (על ידי עבודת הנפש של בטול היש לאין). ה"לכם" שבכל החגים, שמתבטא בכך שמלאכת אוכל נפש מותרת, הוא סימן להרגשת היש אותה מתקנים בשמחת החג. אבל יש חג אחד ללא מודעות עצמית – החג שהתחדש רק בדורות האחרונים, היו"ט שלנו עכשיו, י"ט כסלו. גם הוא מחבר את ה"הוי'" ואת ה"לכם", אבל מבלי להרגיש את ה"יש" בתוך ה"לכם" – זהו "לכם" טהור, כמו הבטוי של הרבי "שמחה בטהרתה"[לח]. מה פירוש "בטהרתה"? בלי ישות, בלי להרגיש את עצמי, אני לא בסיפור. אני כל כך שמח, באמת שמח, שאני בכלל לא כאן.

ככה אפשר לרמוז בבטוי שלנו, "חג החגים", שהשראת החג שלמעלה – י"ט כסלו – על כל שאר חגי התורה היא מתוך ההתבוננות באלקות, עבודת חב"ד, עבודת אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה. ההתבוננות מתפשטת עד הלב, עד "עבודה שבלב זו תפלה"[לט], העבודה החב"דית האמתית – הלואי שנזכה לה – שהיא שמחת יום טוב. יש ודאי מעלה בשבת, אבל יש משהו למעלה ממנה – ביאת משיח (משיח אותיות ישמח, שמחה) היא לא שבת אלא חג. אז נזכה לאותו חג, "חג החגים", של ביאת משיח צדקנו – עכשיו. לחיים לחיים, שנזכה לחג החגים.

ב. שלשה עשר דורות ו-יג מדות הרחמים

סמיכת דור העשירי

דברנוכא על נביעת האין סוף, ועל כך שכולנו בארץ צריכים לשאוף להיות 'רבי' – הרי "אוירא דארץ ישראל מחכים"[מ], נושמים כאן את האויר – ואמרנו שכדי להיות רבי צריך להיות סמוך "איש מפי איש" עד משה רבינו. שאלנו שלכאורה קשה לצייר איך אפשרי, והבאנו שהקדושת לוי אמר שהוא מקבל חמישי ממשה רבינו – אחיה השילוני קבל את התורה ממשה, כמפורש בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה, ממנו קבל מורנו הבעש"ט, ממנו הרב המגיד, וממנו, אומר הקדושת לוי, אני קבלתי, אז אני מוסמך איש מפי איש עד משה רבינו. בחב"ד יש אותה מסורת, אפשר לומר ביתר שאת ויתר עז, שהבעש"ט הסמיך את המגיד – בחר בו – והמגיד ודאי הסמיך את כל תלמידיו המובהקים, אבל התלמיד המובהק, ב-ה הידיעה, אותו הסמיך בפירוש, הוא אדמו"ר הזקן. לכן הוא המוסמך העיקרי איש מפי איש עד משה רבינו. שוב, משה, אחיה השילוני, הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן. אחר כך, כל דור ודור – שבעת הדורות מאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, ועד הרבי – גם מוסמך איש מפי איש.

פרקי אבות פותחים ב"משה קבל תורה מסיני". חשבתי שהוא קבל תורה מפי הקב"ה, "מפי הגבורה", אבל כתוב שהוא קבל 'מפי סיני' – יש מישהו/משהו שנקרא סיני ממנו קבל משה. בפשט הכוונה למקום קבלת התורה, סיני, אבל כאשר קוראים "משה קבל תורה מסיני" נשמע כאילו יש מישהו שנקרא 'סיני' ממנו קבל משה. "וירד הוי' על הר סיני"[מא] – ה' נמצא שם, ירד על הר סיני, עליונים ירדו למטה. כתוב בקבלה[מב] שסיני שוה גם סלם, סֻלם יעקב עליו קראנו בפרשה הקודמת, וגם ה פעמים הוי'ה חסדים. התורה היא "תורת חסד"[מג].

בכל אופן, יש סיני – הופעת ה' על הר סיני – ואחריו משה, אחיה, הבעל שם טוב, המגיד (בעל ההילולא של היום) אדמו"ר הזקן (בעל הגאולה), אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, הרבי המהר"ש, הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והרבי. אחר כך, נעבעך נעבעך, יש את המקבלים שרוצים לקבל גם איזו הסמכה מהרבי. הרבי נתן הסמכה לכולם, בכך שאמר שכל אחד יכול וצריך להיות שליח. שליח הוא כח המשלח, "שלוחו של אדם כמותו"[מד], ואדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, מוסיף בשו"ע שלו "שלוחו של אדם כמותו ממש"[מה]. שוב, הרבי מינה את כולנו להיות שלוחיו, ובכך בעצם הסמיך אותנו.

לפעמים מדברים על הדור העשירי לבעל שם טוב – מאיפה לוקחים זאת? מהרבי עצמו, שכותב במאמר המוגה האחרון של "באתי לגני"[מו] שאו-טו-טו נכנסים לדור העשירי. אנחנו עכשיו מסתמא בדור שנקרא הדור העשירי, מה זאת אומרת? יתכנו חילוקי דעות מהו בדיוק גדר הדור העשירי, אבל כולם יסכימו שיש כזה מושג ושכולנו בדור העשירי צריכים להיות שלוחים של הרבי, לקבל את השליחות, השליחות האחרונה, להביא את המשיח. בכך אנחנו זוכים לסמיכה, איש מפי איש עד משה רבינו. שכל אחד יהיה בחינת רבי, כמו שהרבי אמר שכל אחד צריך להיות אדמו"ר[מז].

דור השלשה-עשר

כמה שלבים מנינו מסיני? בשושלת קבלת התורה מתחיל הרמב"ם מהקב"ה – משה קבל תורה מה'. שאלה אם מונים גם את ה' בשושלת קבלת התורה, אך 'סיני' ודאי אפשר למנות, כי כתוב "משה קבל תורה מסיני". אחרי השלישיה של סיני-משה-אחיה יש לנו עוד עשרה דורות. זו עוד סגולה מיוחדת מאד בדור שלנו, שאנחנו השלשה עשר.

בכל מקום שלשה עשר הם כנגד יג מדות הרחמים. כלומר, הדור שלנו הוא ה"ונקה" – קודם כל, "'ונקה' לשבים"[מח], דור של תשובה, כהבטחת הרמב"ם בהלכה ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", וכידוע גם הווארט שלנו[מט] שדורשים "ונקה ל'שוים'", כולנו שוים לטובה, כולנו בעלי תשובה, כולנו שוים.

פירוש נוסף ל"ונקה" הוא על פי דרשת חז"ל על הפסוק "ובעל השור נקי"[נ], "נקי מנכסיו"[נא] – מצב שאין לי כלום. כידוע, אור אמא יונק ממזל ה-יג[נב], "ונקה", שהוא שער הנון, "איני יודע", בגימטריא קסא, השם של פנימיות אמא, איני יודע כלום – הכי מתאים לדור שלנו, 'איך וייס גארנישט'. אבל אנחנו מאמינים בביאת משיח תיכף ומיד ממש, דווקא מתוך שאין לנו הרבה שכל, אין לנו שכל בכלל. זהו הדור העשירי – תקון "ונקה", זהו הרבי של הדור העשירי, שכולנו רבי (לשון רביא, תינוק ללא דעת, אך דווקא "לדעת זה התינוק אני מתפלל"[נג]).

יג דורות כנגד יג מדות הרחמים

צריך לכוון בפרוטרוט כנגד יג מדות הרחמים:

יוצא מתאים ש"סיני" הוא שם "אל" – המדה הראשונה לפי הזהר והאריז"ל, השם הקדוש היחיד ב-יג מדות הרחמים – המקום בו ה' ירד ונתן תורה "מפי הגבורה".

"רחום וחנון" הם משה רבינו ואחיה השילוני.

"ארך אפים" – שתי מדות שהולכות יחד – היינו הבעש"ט ("ארך") והמגיד ("אפים").

הכי מכוון שאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, הוא "ורב חסד". כמדומני שהווארט הזה אפילו כתוב. את אדמו"ר הזקן מכנים 'רב' – שו"ע הרב - והוא הרב של כל החסידים, "ורב חסד".

בין האדמו"רים הכי מתאים לקרוא "ואמת" – התקון השביעי החביב, שע נהורין[נד], גילוי אור הפנים, "תרין תפוחין דנהירין תדירא דחדאן תדירא"מח – לאדמו"ר האמצעי. 'בול' מתאים לו, כמו שנסביר לקמן. גם המדות "רב חסד ואמת" הולכות יחד – האבא והבן. "ארך אפים" יחד – הבעש"ט והמגיד. "רחום וחנון" גם יחד – משה רבינו ואחיה השילוני.

"ואמת" היא סוף הפסוק הראשון, בו יש שבע מדות, ואחריה מתחיל הפסוק השני, בו יש שש מדות:

אם "רב חסד" הוא אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, מי הוא "נֹצר חסד"? הצמח צדק. פשוט. הוא התורה שבעל פה של סבו אדמו"ר הזקן, הוא כל כך נוצר את החסד של סבו, ה"רב חסד" של אדה"ז, עד שלא רצה לשמוע את ה"אמת" – לא הלך לשמוע את דרושי השווער שלו, אדמו"ר האמצעי[נה] – הוא אך ורק "נֹצר חסד". "נֹצר חסד" הוא מזל העליון, עליו נאמר "אין מזל לישראל"[נו], "נֹצר חסד" הולך עם "לאלפים" – בפשט, רק לפי האריז"ל והזהר אלה שתי מדות – הצמח צדק עם בנו הרבי המהר"ש. הוא אלוף בין אלופים – כל בני הצמח צדק נעשו רביים, אבל הוא, הצעיר מביניהם, אלוף כל האלופים. הוא מצטרף לאביו, שהסמיכו איש מפי איש עד משה רבינו.

עד כאן כל המדות היו זוגות ("רחום וחנון, ארך אפים, ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים") וכעת יש שלישיה – "נשא עון ופשע וחטאה". ברביים הם ראשי תבות מיד, כמו שאומר הרבי[נז]מנחם, יוסף-יצחק, דובער. שלשת הרביים המובילים לקראת משיח (משיח נאו אותיות חשמונאי, עוד כמה ימים חנוכה) – הרבי הרש"ב, הרבי הקודם והרבי. כל אחד מהם "נושא" – "נושא עון", פועל סליחה, "כי עמך הסליחה למען תורא"[נח], ממשיך סליחה לדור. הענין של הרביים הכי משיחיים הוא המשכת סליחה, שהקב"ה סולח לנו, נושא את עוונותינו, וענינו המיוחד של הרבי הוא החידוש העיקרי, שהקב"ה נושא את החטאים שלנו, "וחטאה". חטא הוא שוגג, ומבואר בחסידות שנשיאת חטא היא נשיאת העלם הרע שלנו. עון ופשע אינם העלם הרע אלא רע גלוי, ופשע, שהוא מרידה, חמור מעון. הרבי הרש"ב, אם כן, נושא את העונות, הרבי הקודם נושא גם את הפשעים, המרידות, והרבי נושא את החטאים, את העלם הרע, הלא-מודע.

מהו כינוי מדת "וחטאה" בקבלה? "ואמת" הוא אור הפנים ו"וחטאה" נקרא "פומא קדישא"[נט], הפה הקדוש. כולנו יכולים להסכים שהרבי הוא בחינת "פומא קדישא", המשפיע לכל העולם כולו גם דברי אלקים חיים ועוד יותר את בשורת הגאולה.

מה אנחנו? "ונקה", גארנישט, מה שנשאר בסוף... צריך גם "ונקה", זהו החותם הטוב. אחרי שסולחים לנו את גם החטאים, את הלא-מודע שלנו, את העלם הרע שלנו – גם הגארנישט יכול להצטרף למדות הקב"ה, לבשורת הגאולה, שיהיה דור הגאולה בפועל ממש.

ולסיכום:

סדר הדורות    מדות הרחמים

סיני                אל

משה              רחום

אחיה השילוני וחנון

הבעש"ט                  ארך

הרב המגיד     אפים

אדמו"ר הזקן   ורב חסד

אדמו"ר האמצעי       ואמת

הצמח צדק      נצר חסד

הרבי המהר"ש לאלפים

הרבי הרש"ב   נשא עון

הרבי הריי"צ   ופשע

הרבי              וחטאה

דור העשירי    ונקה

עד כאן השלמה לסוד הסמיכה שדובר אותמול. הראש של סמיכה הוא ה-י של רבי, מוחין דאבא, תורת ארץ ישראל – כל תורת החסידות, תורת בעל ההילולא, תורת הגאולה, היא תורת ארץ ישראל.

ג. שבע אמונות – שלבים בגילוי התורה

רמז אברהם-שמעון – שבע אמונות

נשייך את הדברים לבר מצוה שלנו, החג שלנו, שאמרנו שגם נכלל ב"חג החגים" של היום. לבר מצוה קוראים אברהם-שמעון שיחי', העולה 714, ז פעמים אמונה (כפי שמסתמא דרשנו – בברית, באפשערעניש, או בהזדמנות אחרת). גם על אמונה דרשנו הרבה אתמול. הסברנו שרבי הוא כמו צבי – רב הוא צב, לאט לאט, קמעא קמעא, ורבי "רץ כצבי" מהר-מהר "לעשות רצון אביך שבשמים"[ס] – ו-צבי שוה אמונה. ארץ ישראל נקראת "נחלת צבי צבאות גוים"[סא] – "צבאות" הוא שם קדוש של הקב"ה, גם אנחנו "צבאות הוי'"[סב], אבל בפשט "צבאות גוים" היינו הרבה צבאים, כנראה שבעה צבאים... כל שבעת הצבאים האלה, ז פעמים אמונה (צבי), שוה אברהם-שמעון.

אם היה שוה יג פעמים אמונה היה מתאים בדיוק לכוונה שאמרנו, כי יג תקוני דיקנא – מדות הרחמים בספר הזהר, בספרא דצניעותא – נקראים "יג תקוני דמהימנותא"[סג]. כל אחת ממדות הרחמים (כנגד הדורות של "איש מפי איש עד משה רבינו") היא אמונה. אבל כאן אין לנו יג פעמים אמונה – אברהם-שמעון שוה ז פעמים אמונה, "כל השביעין חביבין"[סד]. אם נרצה בכל זאת לשייך למדות הרחמים, צריך לומר שיש יחוד לשבע המדות הראשונות, שהתורה מצרפת ליחידה בפסוק אחד:

הכל מתחיל מ"אל", שהולך בתורה עם אמונה – "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[סה]. "אל" הוא שם החסד ועוד יותר שם האמונה –ב"חסד אל כל היום"[סו], החסד של הא-ל, וב"אל אמונה" הא-ל הוא-הוא אמונה. שבע המדות הן מ"אל" עד "ואמת", שגם הולכות יחד – "בידך אפקיד רוחי פדית אותי הוי' אל אמת"[סז], "איהו אמת, איהי אמונה"[סח]. ברור שתכלית האמונה היא להגיע לאמת. אחד הפסוקים החשובים בתנ"ך בענין ארץ ישראל הוא "בטח בהוי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה"[סט]. שכון בארץ ורעה אמונה, כמו "דעה אמונה" – רעיא מהימנא, משה רבינו שרועה את האמונה, מפרנס אותה והופך אותה לדעת. כאשר ממשיכים את האמונה לדעת היא הופכת להיות אמת ואזי "אמת מארץ תצמח"[ע] ("צמח שמו ומתחתיו יצמח"[עא] – מלך המשיח). אם כן, שבע המדות הראשונות הן יחידה מובהקת – בהחלט אפשר לומר שבכל אחת מהן יש אמונה, ושבע האמונות האלה הן אברהם-שמעון.

אברהם ושמעון – אמונה בה' ואמונה בישראל

פשוט שאברהם הוא אמונה, "ראש כל המאמינים"[עב], "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[עג].

על שמעון קראנו בפרשה הקודמת, במעשה שמעון ולוי. שמעון לקח את היזמה והוא גם נשא את דינה[עד]. הפסוק מכנה את שמעון ולוי "אחי דינה"[עה], נוטריקון אחד, כמבואר אצלנו[עו] (מאמר שמצוה על כל בר-מצוה ללמוד, שהרי כל דין בר-מצוה נלמד[עז] מלוי שהיה בן יג, בר-מצוה, בשעת מעשה. ידוע[עח] שהבעל שם טוב הוא גלגול צדיק נסתר בצפת שלא הסכים לגלות לאליהו הנביא איזו מצוה גדולה עשה ביום הבר-מצוה שלו...). שאר אותיות "אחי דינה" עולות בטחון, כסיום הפסוק – "[ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו] ויבֹאו על העיר בטח". הבטחון בא מתוך אמונה חזקה בקדושת נשמות ישראל וטהרת בנות ישראל – "הכזונה יעשה את אחותנו?!"[עט].

אפשר לומר שאברהם הוא אמונה בה' ושמעון – "שמע ישראל"[פ] – הוא אמונה בישראל[פא]. הכל אמונה, אברהם-שמעון, שבע פעמים אמונה.

אפשר גם לפרש ז פעמים אמונה על התפשטות האמונה – רדל"א – להאיר בשבע מדות הלב, מחסד עד מלכות, כשאברהם הוא החסד ושמעון, המצטרף ליהודה בנחלת הארץ, שייך למלכות.

מדרגות התורה כנגד אבי"ע

מה עוד יכול להיות שבע פעמים אמונה? בקטע הראשון אתמול[פב], באולם למעלה, דברנו על שבע דרגות של התגלות התורה. התחלנו מדברי האריז"ל[פג] שהתורה שלנו, בעולם הזה, היא תורת הבריאה. ממילא יוצא שתורת האבות ("שמרו את כל התורה כולה עד שלא נתנה"[פד]) – אברהם, יצחק ויעקב, כנגד חסד-גבורה-תפארת – היא תורת היצירה. לפני אברהם אבינו גם היתה תורה, של הצדיקים בדורות הראשונים – אדם, שת, חנוך, מתושלח, נח, שם, עבר. האבות למדו תורה בבית מדרש של שם ועבר, סימן שהיתה להם תורה – והיא תורת עולם העשיה. התורה הזו היא "דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"[פה], כמו נימוסים טובים (כפי שמתאר רבי נחמן בסיפורי מעשיות[פו] את נימוסי כל עם, ונימוסי עם ישראל הם התורה והמצוות).

הנימוסים הטובים הם תורת עולם העשיה, "אף עשיתיו"[פז]. תורת האבות היא תורת היצירה, המדות. תורת הבנים, שקבלנו בהר סיני, היא תורת הבריאה. הייתי חושב שהיא תורת האצילות, אבל האריז"ל אומר שהיא תורת הבריאה. אז מהי תורת האצילות? האריז"ל אומר בפירוש שזו תורת הקבלה[פח] – הזהר וכו'. עד האריז"ל תורת הקבלה כללה את סודות ההשתלשלות והאריז"ל גלה את ענין התלבשות, שני ממדים באצילות.

הבעש"ט ואדה"ז – א"ק ומחשבה קדומה דא"ק

תורת החסידות, שאת התגלותה והתפשטותה חוגגים בי"ט כסלו, היא כבר תורה של אדם קדמון. בקונטרס "ענינה של תורת החסידות" הרבי מסביר שהקבלה, הסוד, היא תורת האצילות בפרד"ס, כנגד החיה שבנפש, ואילו תורת החסידות היא כנגד היחידה שבנפש, אדם קדמון.

חזרנו שם בקיצור על המבואר אצלנו באריכות בחסדי דוד הנאמנים שאדם קדמון הוא דימוי של רבי. הבעש"ט הוא א"ק, הוא מתנוצץ בשש מאות אלף בעלי שם טוב קטנים[פט], שכל אחד נכנס בנשמת יהודי. מא"ק מאירים אורות אח"פ. הבעש"ט היה אומר 'אף' כל הזמן[צ]. אף הוא חוטמא, אבל הוא גם ראשי תבות אזן-פה. ה-ח של החוטמא כלולה ב-א, כאות גרונית. ה'אף' שלו היה פשוט קיצור של אח"פ, כי מהבעל שם טוב עצמו נמשכים אורות אח"פ, התפשטות א"ק.

אם כן, מיהו בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן? הוא פנימיות א"ק, המחשבה הקדומה דא"ק. על המחשבה הקדומה דא"ק כתוב "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[צא] – שום מחשבה לא תופסת בה', אפילו לא מחשבת אדמו"ר הזקן, "אפילו מחשבה קדומה דא"ק"[צב]. אבל אדמו"ר הזקן מוסיף שכן נתפס בתורה ומצוות[צג] וכן נתפס ברעותא דלבא[צד]. אף על פי ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – גם מחשבת אדמו"ר הזקן לא תופסת בעצמות – ה"רעותא דלבא" שלו כן.

סיום "היום יום"

נקודה זו שייכת ל"היום יום" של היום, ח"י כסלו. עושים שני סיומים חשובים – על תניא קדישא, ספר היסוד של בעל הגאולה, תורה שבכתב של החסידות, וגם על ספר היסוד של הרבי, "היום יום", שצריך ללמוד כל יום, כמו שלומדים חת"ת. היום, ח"י כסלו, מסיימים את ספר היסוד של הרבי הראשון ושל הרבי האחרון, השביעי-החביב.

"היום יום" מסיים בדברי אדמו"ר הזקן בשעת דבקותו – "איך וויל זע ניט גאר ניסט... איך וויל מער ניט אז דיך אליין", "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"[צה], 'איני רוצה לא את הגן עדן שלך ולא את העולם הבא שלך, אני רוצה רק אותך לבד'. במדרגה זו – בחינת ה"קדמון" דא"ק – "תפיסא ביה", הוא תופס את העצמות, "אנא נסיב מלכא"[צו]. הסברנו שא"ק הוא נושא הפכים – "אדם" הוא נברא ו"קדמון" לא נברא[צז], ואומרים אותם בנשימה אחת. על ה"אדם" שבו, גם על המחשבה הקדומה דא"ק, כתוב ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אבל ב"קדמון" שלו – "איני רוצה מאומה" של אדמו"ר הזקן – נתפס ה"קדמון" ממש.

נקודה זו היא על דרך מאמר הרבי הרש"ב – כשאני יושב עם לקו"ת מאחורי דלת נעולה מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו"[צח]. תמיד כתוב "אילו ידעתיו הייתיו"[צט], מופרך, אפגעשלאגט, אבל כשאני יושב מאחורי דלת נעולה עם הלקו"ת "ידעתיו הייתיו". זהו חידוש אפילו לגבי "איך וויל זע גאר ניסט...", 'אני רוצה רק אותך לבד', הרעותא דלבא בה, ולא בתפיסת המחשבה, "אנא נסיב מלכא". מה אדמו"ר הרש"ב עושה עם הלקו"ת? אם הוא לומד ואומר "ידעתיו הייתיו" זו לכאורה סתירה למאמר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אפילו מחשבה הקדומה דא"ק, אפילו מחשבת אדמו"ר הזקן. רק מה? דרך הלימוד הוא מגיע לרעותא דלבא ומשם לתפיסת העצמות ממש. כשהוא יושב מאחורי דלת נעולה ומעיין באותיות הלקו"ת, הספר של אדמו"ר הזקן, הוא בא לרעותא דלבא – שהיא גופא 'איני רוצה מאומה... רק אותך לבד' – ושם "אנא נסיב מלכא", "תפיסא ביה". עד כאן חידוש החסידות, היחידה שבנפש.

תורת משיח – הארה מלפני הצמצום

ידוע, כפי שהרבי אומר בהרבה מקומות[ק], ש"חמשה שמות נקראו לה"[קא], אבל יש עצם הנשמה – סימן שיש משהו גם למעלה מהיחידה, מתורת החסידות, למעלה מא"ק. א"ק הוא שיש נשמה כללית כמו הבעל שם טוב, היחידה של כללות נשמות ישראל.

מהי חסידות? א"ק אצלי הוא היכולת להצביע על מישהו ולומר 'עס קען זיין משיח', הוא יכול להיות משיח. לפני החסידות לא יכול היה להיות משיח, לא היה שייך. בכל הדורות אמרו "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח", אבל כשפקחו את העינים – יהודים פקחים, אנחנו לא מטומטמים – ראו שלא יכול להיות משיח לפי המציאות הקיימת (של העולם מסביב וגם של הצדיקים שאני מכיר). מה חידשה החסידות? שיש לי מישהו, יש מועמד למשיח. אני מסתכל על הבעל שם טוב ואומר – כדברי רבי נחום מטשרנוביל – 'יכול היות משיח'. הכוונה גם הוא יכול להיות משיח, אבל בכלל יכול להיות משיח – 'עס קען שוין זיין', זה כבר יכול להיות (המשיח-בכח פועל שגם בעולם מסביב נרגש שכבר יכול להיות). זהו משיח, א"ק, שיש לו הארה מלפני הצמצום (קדמון) והוא אחרי הצמצום (אדם) – אני מסתכל עליו ורואה שיכול להיות משיח.

אבל מהו באמת משיח (ולא רק 'יכול להיות משיח')? גילוי אור אין סוף, התורה שלפני הצמצום. אמרנו שיש בה שתי בחינות – מדרגת "אור המאיר לזולתו", משיח בן יוסף, ומדרגת "אור המאיר לעצמו", משיח בן דוד, "שעשועי המלך בעצמותו". צריך להאריך יותר בשתי הבחינות האלה, ולא כאן המקום.

החדרת אמונה בשבע הדרגות

יצא לנו שיש שבע מדרגות – חמש אחרי הצמצום ושתים לפני הצמצום:

סדר ההשתלשלות               מדרגות התורה

אור המאיר לעצמו               משיח בן דוד

אור המאיר לזולתו              משיח בן יוסף

מחשבה הקדומה דא"ק        אדמו"ר הזקן

אדם קדמון               הבעש"ט

אצילות                    קבלה

בריאה                     נגלה

יצירה                      תורת האבות

עשיה                       תורה שלפני האבות

לפי זה, שבע האמונות של אברהם שמעון, ששוה שבע פעמים אמונה, הן קודם כל אמונה בשבע המדרגות האלה. מאיפה באה אמונה? אמונה היא רדל"א, מושג שאחרי הצמצום, אך גם מקביל למדרגה שלפני הצמצום, למעלה גם מהשעשועים העצמיים – "לולי תורתך שעשֻעי אז אבדתי בעניי"[קב] של דוד מלכא משיחא – מדרגת "יחיד" ממש (שמעל "אחד", ו"קדמון" בלשון אדמו"ר האמצעי בשער היחוד), ההעלם העצמי של אור בעצמות המאור (טרם התגלות האור לעצמו, סוד השעשועים העצמיים).

מדרגת "יחיד" היא למעלה מכל גילוי של תורה, גם תורת משיח. תורה לשון הוראה היא גילוי אור ("תורה אור"[קג]), עד ל"אור המאיר לעצמו" (השעשועים העצמיים), אבל האמונה יותר גבוהה מכל גילוי – יותר מגילוי התורה של משיח בן דוד, יותר משעשועים עצמיים, שעשועי המלך בעצמותו. אמונה היא העלם העצמי של אור בעצמות המאור ממש, מדרגה שבאמת אין לה שום כינוי, עד כדי כך שהרבי אמר פעם שאפילו את המלה עצמות אי אפשר לומר (מאור – פשיטא שאי אפשר לומר, אבל אפילו עצמות אי אפשר לומר).

בכל אופן, לאברהם-שמעון יש כח להחדיר אמונה מדרגת "יחיד" שלפני הצמצום בכל שבע המדרגות האלה –החמש שכבר היו והשתים שאנחנו מצפים שיתגלו תיכף ומיד ממש.

פירוט דרגות האמונה בתורה

אפשר להעמיק ולהסביר כיצד האמונה מתגלה בכל מקום בצורה אחרת, מיוחדת. ובקצרה:

האמונה בתורת שם ועבר – בעולם העשיה, "אף עשיתיו" – היא על דרך "משא ומתן באמונה"[קד], האמונה של דרך ארץ.

מה יכולה להיות האמונה של תורת האבות, שהיא מדות? האבות "קיימו את כל התורה כולה עד שלא נתנה, אפילו עירוב תבשילין" – בשביל מה? הם בכלל רצו לעשות טוב, אבל מאברהם אבינו הראשון לומדים שהעיקר הוא "את הנפש אשר עשו בחרן"[קה] – הם קיימו את התורה כדאי לקרב נפשות לאמונה. אברהם אבינו פרסם אלקות בעולם, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[קו], וקיום התורה שלו נתן לו כלים לפרסם את האלקות בעולם. אברהם הוא שליח שצריך לקיים את שליחותו-עבודתו באמונה.

נאמר בצורה אחרת: אברהם הוא איש האהבה, והוא מקרין אהבה – אני אוהב אותך, ואני רוצה לקרב אותך ב"ימין מקרבת"[קז], "ימינו תחבקני"[קח], וצריך לקרב באמונה. האמונה היא שאני מאמין בך, ושאני גם בטל, לא מקרב אותך עם אגו, עם ישות. כאשר עושים 'קירוב', ברגע שהמקורב מרגיש שזהו רק אגו-טריפ של המקרב, שהוא רוצה לשים לי תפילין רק כדי לזכות בעוד נקודה טובה לעצמו – הוא מיד נרתע לאחור, כי הקירוב לא היה באמונה. צריך שתורת היצירה, תורת "וימינו תחבקני", תהיה באמונה.

גם תורת הבריאה – לימוד שו"ע, פסיקת הלכה של רב – צריכה להיות באמונה, לכוון את ההלכה לאמתתה מתוך אמונה שהתורה היא אמיתת רצונו של הקב"ה.

גם לימוד קבלה צריך להיות באמונה – אמונה ביחודים העליונים שנעשים על ידי הלימוד, ובפרט על ידי כוונות התפלה ועשית המצות.

גם לימוד חסידות צריך להיות באמונה – אמונה ברבי ובכח התורה שלו לקרב אותי לעצמותו יתברך.

גם משיח בן יוסף צריך לעשות את העבודה שלו באמונה ועלי להאמין בתורה שלו, בכחה המיוחד לשנות את מציאות העולם, לחדש פני אדמה (תיקון כח המדמה בנפש בשלמות, בטול היצר הרע), וכיוצא בכך לגבי משיח בן דוד.

צריך להאריך בכל אחד מאלה, שבע פעמים אמונה, בגימטריא אברהם שמעון. זו תוספת חשובה למדובר אמש.

לחיים לחיים, שאברהם שמעון יגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן – הכל באמונה.

ד. "ארך אפים" ו"אמת" בארץ ישראל

[אחרי הרבה ריקודים:] לחיים לחיים, שהשמחה תמשך כל החיים.

"'ארך אפים' ראה" ו"'אמת' ראה" – השתחויה משמחה והשתחויה מיראה

אחרי גילוי יג מדות הרחמים כתוב "וימהר ['רץ כצבי'] משה ויקד ארצה וישתחו"[קט]. חז"ל[קי] שואלים – מה ראה משה רבינו ב-יג מדות הרחמים שגרם לו לפול מיד על פניו? יש שתי דעות בחז"ל – לדעה אחת "'ארך אפים' ראה" ולדעה שניה "'אמת' ראה"[קיא]. מהמשך הגמרא משמע שהדעה היותר מקובלת היא "'ארך אפים' ראה". כאשר משה רבינו עלה למרום ומצא את הקב"ה כותב "ארך אפים" הוא שאל – "לצדיקים"? הקב"ה השיב "אף לרשעים" – גם ב"אף עשיתיו", עולם העשיה שהרשעים גוברים בו, ה' "ארך אפים". מהי "אמת", מדת האמת? מדת הדין – ה' מאריך אף, אבל בסוף גובה את שלו.

מרש"י שם מובן שאם משה השתחווה כי ראה "ארך אפים" – זו השתחויה מתוך שמחה, שמחה שהקב"ה מאריך אף (משה הזדקק לאריכות האף גם לרשעים אחרי חטא העגל וחטא המרגלים, אז התחנן לה' במדת "ארך אפים"). אבל אם הוא השתחווה כאשר "אמת ראה", זו השתחוואה מתוך יראה ממדת הדין. יש שתי עבודות בעבודת ה' – "עבדו את הוי' בשמחה"[קיב] ו"עבדו את הוי' ביראה"[קיג] – ושתי השתחוויות: יש השתחויה כאליעזר עבד אברהם אחרי כל ההשגחה הפרטית שראה, "והאיש משתאה לה מחריש"[קיד] – הוא משתחוה מתוך שמחה. יש שם ודאי יראת הרוממות, אבל הרגש הפשוט הוא שמחה והודאה ("בינה [שמחה] עד הוד [הודאה] אתפשטת"). ויש השתחויה מתוך פחד כפשוטו (מדת הגבור,ה שבין בינה להוד בקו השמאל של הספירות העליונות). שוב, יש משתחוה ויש משתחוה, ויוצא מרש"י שאם "ארך אפים ראה" – "ויקד ארצה וישתחו" משמחה, אבל אם "אמת ראה" – "ויקד ארצה וישתחו" מתוך יראת מדת הדין.

"ארך אפים" ו"אמת" – מדות ארץ ישראל

אבל "עוד לאלוה מלין"[קטו], "שבעים פנים לתורה"[קטז] ו"אלו אלו דברי אלהים חיים"[קיז]. ידועה התורה בלקו"מ[קיח] ש"ויקד ארצה" היינו כלפי ארץ ישראל, שסודה "ארך אפים"[קיט]. הוא מדגיש, כפי שמשמע בגמרא, שהדעה העיקרית היא ש"ארך אפים ראה". במדת "ארך אפים" הקב"ה סובל אותנו, "סובל כל עלמין"[קכ], וגם אנחנו צריכים לסבול את כל ההעלמות וההסתרים של העולם הזה, לעבור את כל הנסיונות במדת "ארך אפים". זו מדה כה גדולה, ש"לית כל מוחא סביל דא" (את ה"סובל כל עלמין"), עד שאפילו משה רבינו, בעל הדעת הכי רחבה שבעולם, "ויקד ארצה וישתחו". בכל אופן, הוא אומר שזו הסגולה העיקרית של ארץ ישראל.

הווארט הזה מצטרף לכתר שלנו בפרצוף עניני ארץ ישראל. התחלנו לפרש פרצוף שלם של סגולות ועניני ארץ ישראל לפי החסידות, מכתר ומטה, ואתמול רק נגענו קצת בכתר ובחכמה. יש עוד הרבה מה לומר גם בכתר, גם בחכמה, וכל שכן בשאר הספירות. נפתח לאט-לאט, כל פעם עוד משהו. "ארך אפים" שוה "חלב ודבש"קיז, ודאי שייך לארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש". הגדר של ארץ ישראל הוא "ארך אפים", שהיא "זבת חלב ודבש". אבל מדת האמת גם שייכת לארץ, שהרי כתוב "אמת מארץ תצמח"[קכא] – האמת צומחת מהארץ.

"לא ראיתם כל תמונה" בנשיאים שכנגד "ארך אפים" ו"אמת"

מה הן שתי מדות אלה בהקבלה שעשינו בין יג הדורות של "איש מפי איש עד משה רבינו" ו-יג מדות הרחמים?

אם "'ארך אפים' ראה" והשתחוה, משה ראה את הבעל שם טוב והמגיד. מאד יפה ומסתבר שראה את הבעש"ט והמגיד ומיד "ויקד ארצה וישתחו", מתוך שמחה, שאם יש הבעש"ט והמגיד – משיח יכול לבוא. הבעש"ט הוא עצם ה"ארך", אבל יש הוה-אמינא שהוא רק לצדיקים, וצריך את ה"אפים" לרבות "אף לרשעים" (עיקר השמחה) – זו התוספת של המגיד.

אבל אם "'אמת' ראה", את מי הוא ראה? את אדמו"ר האמצעי. מאד מתקבל ליפול על פנינו כשרואים את אדמו"ר האמצעי. בדורנו אף פעם לא ראינו את אדמו"ר האמצעי, כי אין ממנו אפילו תמונה. מאדמו"ר הזקן יש תמונה, מהצמח צדק יש תמונה. מהבעש"ט והמגיד אין תמונה – התמונה המפורסמת של הבעש"ט אינה אמתית. יש גם תמונה של הרבי המהר"ש ושל שאר הרביים. אבל דווקא מדות "ארך אפים" ו"אמת" הן בחינת "לא ראיתם כל תמונה"[קכב], והיות ש"לא ראיתם כל תמונה" יש מקום ל"וימהר משה ויקד ארצה וישתחו".

ראיית אדמו"ר האמצעי, האמת לאמתה של החסידות, היא פחד, תורה בגימטריא יראת, "ואמת". ראיית הבעש"ט והמגיד, "ארך אפים", היא שמחה. שניהם מאירים כאן בארץ ישראל.

ה. "ארץ זבת חלב ודבש"

"ארץ טובה ורחבה" ו"ארץ זבת חלב ודבש" – מקום "אני הוי'"

כעת מתחילים פרק חדש בנושא שלנו. הביטוי שהזכרנו, "ארץ זבת חלב ודבש", חוזר הרבה פעמים בתנ"ך. "הכל הולך אחר הפתיחה"[קכג] – איפה הוא מופיע בפעם הראשונה בתורה? במראה הסנה – החזון הראשון שמשה רבינו זוכה לראות את ה' ולדבר עמו. ה' קורא לו "משה משה"[קכד] פעמיים, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו"[קכה], והוא עונה "הנני" (הערך הממוצע של שלש אותיות שמו, משה), ואחרי כמה פסוקים ה' אומר "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלֹתו מן הארץ ההִוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמֹרי והפרִזי והחוי והיבוסי" – פסוק מאד חשוב בתורה, הפעם הראשונה שכתוב "ארץ זבת חלב ודבש".

לפני "ארץ זבת חלב ודבש" כתוב "ארץ טובה ורחבה". הזכרנוכא שבברכת המזון כתוב "ארץ חמדה טובה ורחבה", אך זהו לא פסוק אלא חיבור ביטויים שונים במקרא. חיבור ה"חמדה" עם ה"טובה ורחבה" הוא רק בברכת המזון, אבל בתורה כתוב "ארץ טובה ורחבה", ומיד אחר כך "ארץ זבת חלב ודבש". אם נחבר "ארץ טובה ורחבה" ו"ארץ זבת חלב ודבש" – מה שכתוב בפסוק, "הכל הולך אחר הפתיחה" – נגלה שממוצע שני הלשונות הוא בדיוק "ארך אפים"-"אמת", שתי המדות שמשה ראה ונפל על פניו! כלומר, "ארץ טובה ורחבה... ארץ זבת חלב ודבש" עולה 1586, אני פעמים הוי'.

אפשר לכוון זאת כל פעם שהתורה חותמת מצוה ב"אני הוי'", כמו "ואהבת לרעך כמוך ['זה כלל גדול בתורה'[קכו]] אני הוי'"[קכז] – רמז לארץ ישראל, בה יש גילוי "אני הוי'", וממילא היא מקום קיום כל המצוות, ובפרט "ואהבת לרעך כמוך". כתוב בפסוק "אל מקום" – אותו מקום, שכולל גם "המקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם"[קכח], מקום המקדש בתוך ארץ ישראל – הוא ארץ ישראל. המקום של "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם"[קכט], גילוי ההשגחה, כמו שמפרש הבעש"ט[קל] – הוא "ארץ טובה ורחבה", "ארץ זבת חלב ודבש".

יש כמה פלאים גדולים בפסוק הזה: אם מחשבים את כל המלים, מ"ארץ טובה ורחבה" עד סוף הפסוק, "מקום הכנעני וגו' והיבוסי" (מנין כל שבעת העממים – חוץ מהגרגשי שפנה עצמו – בדיוק לפי סדר המדות, כמבואר באריכות במ"א[קלא]), מקבלים למרבית הפלא בדיוק פעמיים אותו מספר, פעמיים "ארץ טובה ורחבה... ארץ זבת חלב ודבש". כלומר, כל שאר המלים שוות בדיוק אותו מספר – אני פעמים הוי'. משהו מופלא.

רמזי הצירוף לפסוקי "בראשית" ו"שמע"

פסוק זה בסנה כל כך מרכזי בתורה, שהוא מצטרף לשני הפסוקים שאולי הכי חשובים בתורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ו"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", פסוק הבריאה ופסוק היחוד.

לפני הפירוט רק נאמר שחבור שלשת הפסוקים – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלֹתו מן הארץ ההִוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני החתי והאמֹרי והפרִזי והחוי והיבוסי" ו"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – עולה הוי' ברבוע (676) פעמים אחד (8788)! כמו ש"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" מסיים "הוי' אחד", הכל יחד כאן עולה הוי' פעמים הוי' פעמים אחד. כבר משהו יפהפה ומופלא בפני עצמו.

ננתח עוד: אמרנו שבתוך הפסוק שלנו, "וארד וגו'", יש שויון מיניה וביה, "אני [פעמים] הוי'" ועוד "אני [פעמים] הוי'". מה לגבי הפסוקים הנוספים? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" עולה מג פעמים הוי' – המספר הראשון שמתחלק גם בשם הוי' וגם בשם אלהים, "הוי' הוא האלהים". הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (2701) אינו כפולת שם הוי' – יש בו סגולות מופלאות אחרות – אבל האם יש בו משהו שהוא כפולת שם הוי'? כתוב שכן – דילוג התבות, "בראשית... אלהים... השמים... הארץ" (המלים העיקריות בפסוק) עולה 1690, לא סתם כפולת שם הוי', אלא הוי' פעמים א-דני – גם קשור למראה הסנה, "זה שמי לעלם [שם הוי', 'כמו שאני נכתב'] וזה זכרי לדר דר [שם א-דני, 'כמו שאני נקרא'"[קלב].

הוי' פעמים א-דני עולה בראשית-אלהים-השמים-הארץ. אם מחברים מספר זה ל-1118 ("שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") מקבלים 2808, שכמובן גם צריך להיות כפולת שם הוי'. הוא לא רק כפולת שם הוי', אלא כוונה מאד מיוחדת – אהבה פעמים יראה (חק פעמים הוי'). "ואהבת את הוי' אלהיך" – "את" בא לרבות את היראה במקום האהבה, לכלול גם את היראה[קלג]. הפלא ששאר המלים – ברא-את-ואת, "וארד להצילו... מן הארץ ההִוא אל", כל המלים שלא חישבנו – שוה בדיוק אותו מספר! כמו שב"וארד" יש פעמיים אותו מספר, מספר גדול, לא סתם. פלאי פלאים. הניתוח של שלשת הפסוקים האלה הוא פעמיים 1586 ופעמיים 2808. כאמור, הכל יחד עולה הוי' פעמים הוי' פעמים אחד (אחד הוא חצי הוי') – תופעה חשבונית מופלאה ביותר.

אפשר לעשות עוד צורה – עוד פלא חשבוני: אם נחבר את המלים "ארץ טובה ורחבה... ארץ זבת חלב ודבש" (1586, אני פעמים הוי') ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (43 פעמים הוי') נקבל 104 פעמים הוי'. 104 עצמו הוא ד"פ הוי', אז בעצם קבלנו בן ברבוע, 52 ברבוע. 52 הוא ד פעמים 13 ו-52 ברבוע הוא ד פעמים הוי' ברבוע. אם הכל יחד היה יג פעמים הוי' ברבוע, וכאן קבלנו ד פעמים הוי' ברבוע, כל השאר צריך להיות ט פעמים הוי' ברבוע, מתאים לחלוקת אחד לפי הקבלה[קלד] ל"אח-ד", ז"א ונוקביה דז"א. אם מ-אחד פעמים הוי' ברבוע הוצאנו בן ברבוע, ד פעמים הוי' ברבוע, השאר צריך להיות ט פעמים הוי' ברבוע, והיות ש-ט הוא גם רבוע, ג ברבוע, הכל צריך להיות רבוע של ג פעמים הוי' – 78 ברבוע. אם כן, קבלנו נוסחא מאד יפה, ש-13 פעמים הוי' ברבוע מתחלק בפסוקים בצורה מאד יפה ל-78 (ג פעמים הוי') ברבוע ו-52 (ב פעמים הוי') ברבוע.

מבחינה חשבונית, אלה דברים מופלאים ביותר, המלמדים שהפסוק במראה הסנה מצטרף לפסוק מכאן ("בראשית...") ופסוק מכאן ("שמע...") כממוצע המחבר – מחבר את בריאת העולם (שתכליתה לתת לנו את ארץ ישראל, כפירש רש"י ל"בראשית", "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"[קלה], "נחלת צבי צבאות גוים") עם תכלית אמונת ישראל ("שמע ישראל"). איפה? 'הנה זה קורה' ב"ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש". עד כאן תופעות חשבוניות.

פירוש הבינה: "חלב ודבש" – חסדים וגבורות שבבינה

נמשיך ונפתח עוד נקודה אחת של המשך הפרצוף, שנוגעת לאמא לדעת – הבינה של ארץ ישראל והדעת של ארץ ישראל. לאיזו ספירה שייכת תכונת "ארץ זבת חלב ודבש"? סופי תבות "זבת חלב ודבש" (הסמוך ל"שמע ישראל", שמע לשון הבנה, בינה) הם שבת[קלו]. "שבת מקדשא וקיימא"[קלז] היינו אמא[קלח]. "ארץ זבת חלב" מזיבה-מוציאה משקה. מי מוציא חלב ודבש, אבא או אמא? ודאי שהאם מוציאה חלב, חלב אם, וכנראה שהיא גם מוציאה דבש (כמו שיני רבי זושא בסיפור המפורסם – גם הוא בחינת אמא, כידוע, והוא עצמו ארץ ישראל). דימוי הארץ הוא אמא, והיא "זבת חלב ודבש", מוחין דאמא.

למה צריכים שני דברים, "חלב ודבש"? בשיר השירים כתוב סדר הפוך, "דבש וחלב תחת לשונך"[קלט], סתרי תורה – "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[קמ] – יכולים להיות גם אבא וגם אמא, אבל הפסוק הוא על אמא, על הכלה של שיר השירים. כלה תתאה היא מלכות וכלה עילאה היא אמא[קמא], ועליה כתוב "דבש וחלב תחת לשונך" (ממש כמו השינים של רבי זושא). אני יודע שאמא מוציאה חלב, אבל מהו הדבש שהיא מוציאה? אפשר לומר שהחלב שלה טעים כמו דבש, שאפשר לטעום בו טעם דבש – התינוק שיונק מהאמא, אנחנו, עם ישראל, שיונקים מארץ ישראל. כמה שוה דבש בכלל? האריז"ל אומר[קמב] – זו כוונת השופר אצלו – ש-דבש שוה אשה. איזו אשה? יסוד אמא. כוונה מפורשת שדבש הוא אמא, כוונת השופר, שו שממתיק פר דינים.

איך אומרים זאת בלשון הקבלה והחסידות? באמא יש חסדים וגבורות, הלבן שלה והאדום שלה. את כל האודם בגוף מקבלים מהאמא[קמג], אך החלב שיוצא משדיה הוא לבן. החלב והדבש שלה היינו חסדים דאמא וגבורות דאמא. אמא צריכה להיות גבורה, אדום, מה פתאום יש לה חסדים?! מאיפה היא מקבלת את החלב הלבן שלה? בכתבי האריז"ל[קמד] כתוב שבסוד "אחליפו דוכתייהו"[קמה] – גבורות דאבא, שכולו לבן, נעשים חסדים דאמא, וגם הפוך[קמו]. אבל בחז"ל ידוע מאמר רבי מאיר – מחלוקת אם הלכה כמותו או לא, אבל מקובל להביא בשמו – ש"דם נעכר ונעשה חלב"[קמז]. גם מקור החלב הוא דם, שייך לאמא, כי הדם בא מאמא. בכל אופן, אצל אמא החלב הוא החסדים והדבש הוא הגבורות (תיכף נסביר למה).

יש כלל גדול של המתקת הדינים, יסוד כל עבודת הצדיקים – הבעש"ט, הרב המגיד בעל ההילולא, ואדמו"ר הזקן, כל אחד בדרך שלו. מי שקורא ספרי חסידות יודע שתפקיד הצדיק בכל דור ודור – ואם היום כל אחד רבי, זהו תפקיד כל אחד ואחד – הוא להמתיק דינים. איך ממתיקים דינים? כתוב שצריך להעלות אותם לשרש – הדינים נמתקים רק בשרשם. איפה שרשם? הגבורות העילאיות של אמא, הן שרש הדינים ובהן נמתקים הדינים, שם מתחוללת עבודת האתהפכא. המשכת מוחין לז"א היא כדי שיהיה לאדם כח של "מח שליט על הלב"[קמח], אתכפיא, אבל אתהפכא היא העלאת הדינים לשרשם באמא, שם הם נמתקים. איפה ההמתקה, בחסדים דאמא או בגבורות דאמא? כתוב שהדינים נמתקים בגבורות דאמא, גבורות עילאיות, עליונות מאד, כמוסבר בפרק נ בתניא אודות "מעלת הזהב על הכסף". כסף הוא לבן וזהב נוטה לאדום. מהו צבע הדבש? צהוב נוטה לאדום. לכן הדבש הוא גבורות דאמא והחלב חסדים דאמא.

"פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף" – המתקת הדינים בשרשם

יש חידה בשביל ילדים בחדר, שיש מייחסים לאבן עזרא, אך מכיון שהיא לא מפורשת בכתביו יש עוד כמה שמועות – לא כולם יודעים שיש שמועה מוסמכת[קמט] שהיא מאדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, בעל התניא; יש מי שאומר שהיא מרבי יהונתן אייבשיץ, ויש עוד דעות. משפט ששייך להלכה בפעולת הדבש – "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף". אם לוקחים את חמש המלים האלה וכותבים אותן זו מעל זו, כל אחת חמש אותיות, מקבלים רבוע קסם:

פ ר ש נ ו

ר ע ב ת ן

ש ב ד ב ש

נ ת ב ע ר

ו נ ש ר ף

המשפט נקרא בארבע צורות – בכל ארבעת הכיוונים. זהו אחד הדברים הראשונים שצריכים ללמד מהגן והלאה, ברגע שהילדים לומדים אותיות בחדר. דבר מאד נחמד – גם בשביל אברהם שמעון – או מהאבן עזרא, או מאדמו"ר הזקן, או משניהם יחד... צריך גם להסביר את הפשט. מי הרעבתן? העכבר. זהו דין בכשרות – נפל עכבר לתוך חבית דבש. מה קרה? זו גבורה עילאה, הגבורה של הדבש, שהוא פשוט מבטל את מציאות העכבר. במשך הזמן מציאות העכבר בחבית מתבטלת כליל, היא הופכת להיות דבש, וכל הדבש שבחבית מותר באכילה – פלאי פלאים. ה"רעבתן שבדבש", העכבר שנפל לחבית, "נתבער ונשרף" לגמרי. אין לך דוגמה יותר מובהקת של המתקת הדינים בשרשם, בגבורות דאמא – זהו אב-טיפוס של המתקת דינים בשרש האמתי, גבורות עילאות של אמא. זהו כח של אמא – א אידישע מאמע – שלוקחת גם את העכברים והכל "נתבער ונשרף", הופך להיות כשר וישר, עם חותמת של הבד"ץ ועוד כמה חותמות.

זו סגולה של ארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש". היא מתאימה לאדמו"ר הזקן כי הוא חסיד – מוחין דארץ ישראל, בטול במציאות, כח הדבש. מי הוא העכבר כאן בארץ? אלה שצועקים 'אכבר'... מה הסגולה? לשים את כולם בתוך חבית דבש, גם הם יהיו מבסוטים. מהו הדבש? "דבש וחלב תחת לשונך"[קנ], רזין דאורייתא, רק שבבחינת גבורות – גבורות קדושות מאד.

עד כאן פירוש אחד ל"ארץ זבת חלב ודבש", הסגולה המיוחדת של ארץ ישראל – סגולה להמתיק דינים בשרשם. גם חלב הוא בטוי להמתקת הדינים – הוא מתחיל מדם והופך לחלב, "דם נעכר ונעשה חלב". "אני בינה לי גבורה"[קנא] – מה פירוש לפי הקבלה? לא רק שהגבורה היא ענף הבינה, אלא שכל פרצוף בינה מלביש את זרוע שמאל דאריך, גבורה דאריך, שהיא הנשמה דפרצוף אמא[קנב]. הכל מתחיל מדם, אבל יש באמא גם חסדים, חלב, וגם גבורות, דבש – "ארץ זבת חלב ודבש".

פירוש הדעת: "חלב ודבש" – תרין עטרין שבדעת

יש פירוש שני של "ארץ זבת חלב ודבש", ששייך דווקא לדעת. דעת ובינה הולכות יחד – "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת"[קנג]. בכל אופן, בדעת יש תרין עטרין – ההסבר על פי חסידות שונה.

יש חלב שהוא שפע של טוב, אותו מניקה אמא לילד שלה. ויש לה כח לבער את העכברים, את הדינים, כשמעלים אותם לשרשם באמא ושם כולם נתבערים ונשרפים, דווקא בכח המתיקות שלה. פלאי פלאים. זהו הדבש של אמא. בשבעת המינים "דבש" הוא דבש תמרים. ב"ארץ זבת חלב ודבש" אפשר לפרש דבש תמרים או דבש דבורים. לא חייב להיות משבעת המינים – יכול להיות חלב מהעזים ודבש מהדבורים. דבורה הנביאה היא גם דימוי של אמא (שיושבת תחת תמר דבורה ושופטת את ישראל, ז"א), דבורה היא גם גבורה קדושה.

בכל אופן, הפירוש ש"חלב ודבש" היינו תרין עטרין דדעת דומה לפירוש הקודם, אבל אחר וחדש, גם בעבודת ה' – יש שרש של אהבת ה', "ימין מקרבת"[קנד], עטרא דחסדים (ה חסדים) של הדעת, ויש ה"שמאל דוחה"קמג של הדעת, עטרא דגבורות (ה גבורות) של הדעת.

שבעה משקין – במדות ובמוחין

כאן חלב ודבש שייכים למושג במשנה[קנה], בהלכה, של ז משקין שמכשירין את הזרעים לקבל טומאה. אחד מהם הוא הדבש, שגם מפרשים על דבש דבורים[קנו]. מהם ז המשקים? מים, יין, טל, חלב, דם, שמן, דבש. ז המשקין האלה מקבילים גם ל-ז תחתונות, מחסד עד מלכות[קנז] – בסדר שאמרנו הרגע – ויש להם גם שרש במוחין[קנח], שהרי כל המשקים האלה הם גם כינויים ומשלים לתורה (כל אחד בחינה אחרת בתורה) והתורה היא מוחין.

אם ז המשקין הם מדות – סוגיא שלמה אצלנו, בכמה מקומות – מים הם חסד, יין גבורה, טל תפארת, חלב נצח, דם הוד, שמן יסוד ודבש מלכות. אבל אם הם במוחין, איך יש בהן שבע בחינות? המוחין כוללים גם את הכתר, ושבע היינו אחד בכתר, פנימיות וחיצוניות באבא, פנימיות וחיצוניות באמא ותרין עטרין בדעת.

מה ההקבלה? כתוב בפירוש שטל הוא הכתר. "טלא דבדולחא"[קנט] הוא השני מ-ז תקוני גלגלתא, גבורה דעתיק שמתלבשת במוחא סתימאה דאריך. זהו "טל תורה מחיהו"[קס], "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן וירד טל תחיה להחיות אותם"[קסא], מאיפה? מהכתר, "טל אורֹת טלך"[קסב].

מהי החכמה? חיצוניות החכמה היא מים ופנימיות החכמה היא שמן – שייך גם לי"ט כסלו וגם להמשכו בחנוכה, חג השמן. על י"ט כסלו וגם על חנוכה כתוב "יפוצו מעינותיך חוצה"[קסג] – בפשט מדובר במים, אבל כתוב בחסידות שמדובר בשמן, פנימיות התורה. חיצוניות התורה היא מים, שוה לכל נפש, כולנו צריכים מים, "הוי כל צמא לכו למים"[קסד], "אין מים אלא תורה"[קסה], אבל הפנימיות היא השמן.

מה לגבי אמא? אותו דבר – החיצוניות דם והפנימיות יין, "יין ישמח לבב אנוש"[קסו], "משמח אלהים ואנשים"[קסז], השמחה של אמא. חיצוניות אמא היא הדם שבא ממנה, כדברי חז"ל. פנימיות אבא ופנימיות אמא היינו "שמנה של תורה"[קסח] ו"יינה של תורה"[קסט]. בדרך כלל משתמשים בבטוי ב"יינה של תורה" לגבי פירוש רש"י על התורה, אבל בכללות זו חכמת הקבלה (כאשר "שמנה של תורה" היינו תורת החסידות).

נשארו "חלב ודבש", שהם התרין עטרין דדעת. כאן "ארץ זבת חלב ודבש" היא לא בחינה נקבית בלבד. לפי הפירוש הראשון, באמא, הכל נקבי – זב מהאשה – אבל לפי הפירוש שכנגד הדעת "ארץ זבת חלב ודבש" קשורה לכל אחד, ואפילו יותר זכרית, כי "נשים דעתן קלה"[קע]. אם יש דעת חזקה של איש צריך שיהיו בדעתו חלב ודבש חזקים.

חלב ודבש שבדעת – כח הגדילה וכח ההמתקה

נסיים בהסבר הקבלת החלב והדבש לתרין עטרין שבדעת בלשון החסידות: קודם אמרנו שהדבש באמא הוא כח נפשי לעשות אתהפכא, להמתיק דינים – העלאת הדינים לשרשם באמא, שם הדינים מתמתקים, כמו הרעבתן שבדבש. אבל אם אני או אתה בר-דעת, יש לנו בדעת דבש, כח המתקה – מהו הדימוי? המתקת כוס משקה עם כפית דבש (יותר טוב מסוכר...).

מהו חלב? יש רופאים טבעוניים שלא ממליצים למבוגרים לשתות חלב, רק לתינוקות, לילדים? לא כולם מחזיקים מזה. אנחנו אוהבים גם חלבי... בכל אופן, מה הסברה? מהו כח החלב? דבר מאד פשוט ויסודי בחסידות – כתוב[קעא] שכח החלב הוא גדילה. במדות אמרנו שחלב הוא נצח, המקביל במערכות הפיזיולוגיות של הגוף למערכת ההורמונלית[קעב]. עיקר פעולת ההורמונים היא גדילה, שהילד יגדל. לכן ילד באמת זקוק יותר לחלב – יש בחלב כח מגדל.

בדעת האדם, גם כשהוא גדול, כח הגדילה הוא בעטרא דחסדים של הדעת, ואילו היכולת להמתיק – גם להתמודד עם מצבים קשים בחיים ולהמתיק אותם, להוסיף את כפית הדבש איפה שצריך – היא הגבורות. הגבורות של הדעת, לפי זה, הן לא רק כח דחיה אלא גם המתקה.

בכך רק התחלנו את סגולות הדעת בפרצוף ארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש" – גם שייך לאמא וגם לדעת. נושא הדעת שייך לבר מצוה – הנער בגיל יג שנים ויום אחד מקבל דעת – לכן אפשר לסיים בו את חגיגת הבר מצוה. עד עכשיו אברהם שמעון היה ילד, היו לו חכמה ובינה, אבל דעת הוא מקבל היום. גמר כניסת הנפש האלקית הוא דווקא דעת. דעת היא "ארץ זבת חלב ודבש" לפי הפירוש השני שלנו. שיהיה לו הרבה "ארץ זבת חלב ודבש", גם גדילה, כל ההורמונים, שיגדל, וגם כח בדעת – דעת חזקה – בשביל להמתיק מצבים, להוסיף כפית דבש. מזל טוב לאברהם שמעון ולכל המשפחה ולחיים לחיים לכולם.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] אגרות קדש (מוהריי"צ) ח"ז עמ' ל; הקדמת "היום יום".

[ג] אג"ק ח"י אגרת ג'רב (נדפסה גם בלקו"ש ח"ה עמ' 436), וז"ל:

בהנוגע להערתו שאלתו – היסוד ומהו פירוש ותוכן התואר של יום הבהיר י"ט כסלו "חג החגים", וכמ"ש בהקדמת החוברת די"ט כסלו,

הנה הקדמה זו כתובה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אלא שמפני טעם לא רצה לחתום עלי'.

ויש לבאר הענין – אף שלא שמעתי את זה ממנו –

עפמ"ש בספר מאורי אורי אות ח' ס"ק ה' ומיוסד על מה דאיתא בתקוני זהר תקון כ"א (נח ע"ב), אשר חג החגים אין פי' חג בפ"ע דוקא, אלא נקודה האמצעית המתגלה בחגים (עיי"ש בס' באר לחי רואי ובביאור הגר"א).

והנה ענין החגים הוא שמחה (יעוין חגיגה דף י' ע"ב: אלא אתיא כו') המקשרת הלכם ולה', וכפסק רז"ל אין שמחה אלא בבשר ודוקא שלמי חגיגה – שלכן בזמן הזה אין שמחה אלא ביין (יעוין דיוק לשון רבנו הזקן – בעל התניא – בשו"ע שלו סי' תקכ"ט סעיף ז').

וזהו אחד היסודות של תורת החסידות, וכמודגש בכ"מ מהבעש"ט ותלמידיו אחריו ורבנו הזקן ותלמידיו אחריו, הענין דעבדו את ה' בשמחה. ועוד יסוד: עבודת ה' עם הגוף ולא ע"י תעניות וסיגופים, וכפירוש הידוע על הפסוק כי תראה חמור שונאך (הוראה על חומר הגוף) גו' עזוב תעזוב עמו דוקא (ולא ע"י דחיתו וסיגופים).

וענין י"ט כסלו, אשר יצא רבנו לחירות למטה – מפני שניתנה הרשות מלמעלה להפיץ תורת החסידות והדרכותי',

כי הרי אין אדם נוקף אצבעו וכו' – זאת אומרת שמלמעלה הסכימו להפצת שיטה זו דוקא,

וזוהי נקודה האמצעית דכל החגים.

ככל הדברים האלו – ענינים – שבמעשה – ישנו ג"כ בחידוש תורת החסידות בנוגע ללימוד התורה,

אשר תורת חב"ד תובעת מכל או"א לעסוק בפנימיות התורה ובאופן להבינה בחכמתו בינתו ודעתו, אף שישנם רמזי תורה כאלו שעדיין אין ניתנים להגלות או שנתגלו מבלי שיבינום ורק בדרך אמונה.

ומרומז בזהר ח"ג צג, ב ואילך ומבואר בלקוטי תורה (צו יא, ד) שכחילוק זה הוא בין שבת שנקרא קדש ובלשון הזהר קדש מלה בגרמי' (זח"ג צד, ב).

ולכן שבת מיקרי ענג, ולא שמחה הנ"ל, למעלה מהבנה והשגה, עד שארז"ל בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת (הובא בסו"ס היראה לרבנו יונה ובהוספות לתורה אור ס"פ תשא).

משא"כ יו"ט שנקרא מקראי (ומזמיני ומגלי) קדש, והותרה מלאכת אוכל נפש.

ובלשון החסידות, כמו החילוק של חכמה – שזהו ענין השבת – שענינה בשכל מושכלות ראשונות המתקבלות בדרך פשיטות ומבלי שקו"ט והשגה. ובינה, שזהו ענין היו"ט מקראי קדש, הבנה והשגה.

אשר גם עפ"ז מובן אשר שיטת בעל התניא ללמוד פנימיות התורה עד שיבינה וישיגה - היינו נקודה האמצעית של החגים.

וראה עוד אג"ק חי"ט אגרת ז'קצא ולקו"ש חכ"ה עמ' 385.

[ד] תקון יג (כט, ב): "חג בפני עצמו... דכל חגין מתחגגין בה".

[ה] ישעיה נח, יג-יד.

[ו] דברים טז, יד.

[ז] ביצה טו, ב; שו"ע או"ח תקכט, א.

[ח] משלי ג, ו.

[ט] ראה לקו"ש ח"ג עמ' 907 ועמ' 932; ח"י עמ' 104 ואילך; מלכות ישראל ח"א מאמר "החסידות וארץ ישראל"; תשובת השנה מאמר "בכל דרכיך דעהו" פ"ג; מודעות טבעית ביאור ד (עמ' קעא ואילך וש"נ) למאמר "גולה וגאולה" (וראה גם הטבע היהודי עמ' רג).

[י] ברכות סג, א.

[יא] מלכים-א יח, לט.

[יב] ראה זהר ח"א ו, א (ושעת רצון שם); תורה אור (ר"מ פאפירש) לבמדבר ב, ב; שפע טל ש"ח פ"ד.

[יג] ספר יצירה פ"ד מ"ד.

[יד] תקו"ז תקון כא (נו, א).

[טו] כך מפורש במאו"א ערך ח, ה וז"ל:

חג נק' המלכות וכן אמרו בתיקונים חג דכלהו חגין מתחוגגין בה כי היא תעלה בחסד ואז נק' פסח וכשתעלה בת"ת נק' שבועות וכשתעלה בגבורה נקרא סוכות וכדומה ג' חגים ג' ררגלים נה"י ועומדת המל' כנגדם ונמצא מתחגגים בה.

[טז] מכות כד, א (ובכ"ד).

[יז] זהר ח"ג רנז, ב.

[יח] פדר"א פל"א (רש"י לשמות יט, יג).

[יט] ויקרא כג, טז.

[כ] בראשית לג, יז.

[כא] התוועדות י"ט כסלו המרכזית – פורסמה ב"ואביטה" ויחי.

[כב] "פתח אליהו".

[כג] ראה מעין גנים נשא עמ' לג; בעתה אחישנה עמ' רעא.

[כד] לקוטים לקדושת לוי.

[כה] הקדמת תקו"ז (טו, ב).

[כו] ראה לדוגמה אונקלוס לבראשית כט, טו.

[כז] משלי כה, ב.

[כח] אות ה'.

[כט] ז' כסלו.

[ל] ראה גם חסדי דוד הנאמנים ח"א עמ' 6-9 ביחס ל"נקודה האמצעית".

[לא] תקו"ז חדש צח, א; ראה שם הגדולים סדר תנאים ואמוראים; כש"ט (הוצאת קה"ת) אות קמ.

[לב] זהר ח"ג רג, ב (וראה לקוטי הש"ס לאריז"ל למסכת עוקצין).

[לג] משלי יח, י.

[לד] ע"ח של"ח פ"ג (מ"ת).

[לה] סה"מ "אתהלך לאזניא" ד"ה "להבין ענין חטא אדם הראשון", תו"ח ד"ה "אלה תולדות נח" (הא'), ובאורך מאמר "בכל לבי דרשתיך" (ובפרט ביאור "עץ החיים ועץ הדעת" והנספח).

[לו] הקדמת תקו"ז יז, א ("פתח אליהו").

[לז] ע"פ תניא פל"ה.

[לח] שיחת כי תצא י"ד אלול תשמ"ח. ראה שיעור י"ב אלול ע"ז פ"ג.

[לט] תענית ב, א.

[מ] ב"ב קנח, ב.

[מא] שמות יט, כ.

[מב] זהר ח"א רסז, א.

[מג] משלי לא, כו.

[מד] ברכות לד, ב וש"נ.

[מה] ראה קו"א לשו"ע או"ח רסג ("דהוה כעושה בעצמו ממש"); לקוטי תורה ויקרא א, ג ובמ"מ שם (ושבשו"ת הריב"ש סימן רכח איתא "כמותו ממש").

[מו] קונטרס י' שבט תשמ"ח.

[מז] שיחת הו"ר תשנ"ב.

[מח] שבועות לט, א.

[מט] אור לג' אלול ע"ג פ"ב; ט"ז אלול ע"ג פ"א (וכמ"פ במהלך השנה).

[נ] שמות כא, כח.

[נא] פסחים כב, ב וש"נ.

[נב] ראה שער מאמרי רשב"י, פירוש האד"ז (עמ' רמט).

[נג] שו"ת הריב"ש סימן קנ"ז.

[נד] זהר ח"ג קלג, ב-קלד, א.

[נה] ראה בית רבי ח"ג פ"א.

[נו] שבת קנו, א. בעש"ט עה"ת לך לך כו.

[נז] סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 376 הערה 148.

[נח] תהלים קל, ד.

[נט] זהר ח"ג קלד, א.

[ס] אבות פ"ה מ"כ.

[סא] ירמיה ג, יט.

[סב] שמות יב, מא.

[סג] ראה זהר ח"ב קעז, א.

[סד] ויקרא רבה כט, ט.

[סה] דברים לב, ד.

[סו] תהלים נב, ג.

[סז] שם לא, ו.

[סח] ראה זהר ח"ג קצח, ב.

[סט] תהלים לז, ג.

[ע] שם פה, יב.

[עא] זכריה ו, יב.

[עב] שמות רבה כג, ה (ע"פ שה"ש ד, ח).

[עג] בראשית טו, ו.

[עד] ראה רש"י לבראשית מו, י.

[עה] בראשית לד, כה.

[עו] מלכות ישראל ח"ב מאמר "אחי דינה".

[עז] נסמן במאמר שם.

[עח] התמים חוברת א עמ' יב (הועתק ונתבאר באור ישראל ח"א עמ' קסט ואילך).

[עט] בראשית לד, לא.

[פ] דברים ו, ד.

[פא] חז"ל דרשו "ויבאו על העיר בטח" שבטחו בכחו של זקן, יעקב אבינו, ישראל סבא. "ויבאו על העיר בטח" = משפט, "משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה).

[פב] פורסם ב"ואביטה" וישב.

[פג] פע"ח שער קריאת ס"ת פ"ה.

[פד] ראה יומא כח, ב.

[פה] ויקרא רבה ט, ג; תנא דבי אליהו רבה פ"א.

[פו] מעשה ז – מעשה מזבוב ועכביש.

[פז] ישעיה מג, ז.

[פח] פע"ח שער הנהגת הלימוד פ"א. וראה שם שער השבת פ"ח שקבלה ר"ת "השתחוו להוי' בהדרת קדש" – השתחויה היינו בטול במציאות, בחינת עולם האצילות, כמבואר בכוונות. ורמז: אצילות = קבלה.

[פט] חזון הנעם אלימלך.

[צ] בית רבי ח"א פט"ז ובהערה א שם; הוספות לכש"ט (קה"ת, הוצאה שלישית) אות רסו (וש"נ).

[צא] הקדמת תקוני זהר יז, א ("פתח אליהו").

[צב] ראה מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ב ע' שפב ובכ"ד.

[צג] תניא פ"ד ובכ"ד.

[צד] תו"א כז, ד (עפ"י זהר ח"ג רפט, ב).

[צה] תהלים עג, כה.

[צו] איכה רבה ג, ח. ראה מאמר ד"ה "ביום עשתי עשר יום" י"א ניסן תשל"א (קונטרס י"א ניסן תשמ"ט).

[צז] ראה שיעורים בסוד ה' ח"ב עמ' קמא.

[צח] ראה סה"ש תש"ג עמ' סח; שם ש"ת עמ' לד; ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' יב. וראה גם בספר פנים אל פנים בביאור לפ"ד.

[צט] ספר העיקרים מאמר ב ספ"ל.

[ק] מסה"מ תרצ"ו ס"ע 56, וש"נ.

[קא] בראשית רבה יד, ט; דברים רבה ב, לו.

[קב] תהלים קיט, צב.

[קג] משלי ו, כג.

[קד] ע"פ שבת לא, א.

[קה] בראשית יב, ה.

[קו] שם כא, לג.

[קז] סוטה מז, א; סנהדרין קז, ב; זהר ח"ג קעז, ב.

[קח] שה"ש ב, ו; ח, ג.

[קט] שמות לד, ח.

[קי] סנהדרין קיא, א.

[קיא] שתי המדות עליהן חז"ל אומרים שמשה ראה אותן והשתחווה – "ארך אפים" ועוד "אמת" (כלשון חז"ל, בלי ה-ו, "ארך אפים ראה" ו"אמת ראה") – עולות יחד 793, 13 פעמים אין-אני (אני פעמים אחד, שבהכאה פרטית: א פעמים א, נ פעמים ח, י פעמים ד = אמת!), מספר עם צורה מובהקת, מספר מגן דוד ה-12, שהוא גם המספר המיוחד של סוד העיבור, שנקרא שארית החדש, מי שקצת בקי, או אפילו רק הציץ פעם בהלכות קידוש החדש (פ"ו), המספר הכי חשוב שם הוא 793, "ארך אפים" ו"אמת" יחד.

[קיב] תהלים ק, ב.

[קיג] שם ב, יא.

[קיד] בראשית כד, כא.

[קטו] ע"פ איוב לו, ב.

[קטז] זהר ח"א מז, ב; ח"ג כ, א; רטז, א; רכג, א.

[קיז] עירובין יג, ב.

[קיח] תורה קנה.

[קיט] ראה שכינה ביניהם פ"ה ושערי אהבה ורצון מאמר "ארך אפים".

[קכ] עפ"י ספר הבהיר אות קב. פלה"ר בראשית ג, ג ועוד.

[קכא] תהלים פה, יב.

[קכב] דברים ד, טו.

[קכג] ע"פ פדר"א פמ"ב.

[קכד] שמות ג, ד.

[קכה] ע"פ זהר ח"א קכ, ב; ח"ג קלח, א.

[קכו] בראשית רבה כד, ז.

[קכז] ויקרא יט, יח.

[קכח] דברים טז, ו; כו, ב.

[קכט] הושע ג, ה.

[קל] בעש"ט עה"ת לך לך אות לא.

[קלא] ראה תיקון המדינה פ"ח הערה יא.

[קלב] שמות ג, טו (וברש"י שם).

[קלג] לקו"ת ואתחנן ז, ד.

[קלד] שער הכוונות דרושי ק"ש דרוש ו, ובכ"ד.

[קלה] תהלים קיא, ו.

[קלו] ראה שערי אהבה ורצון מאמר "ארך אפים" הערה ג.

[קלז] ביצה יז, א.

[קלח] ראה סה"מ תרפ"ט עמ' 81, ובכ"ד.

[קלט] שה"ש ד, יא.

[קמ] דברים כט, כח.

[קמא] ראה ריש לקו"ת שה"ש.

[קמב] שער הכוונות דרושי ר"ה דרוש ז.

[קמג] נדה לא, א.

[קמד] ראה עץ חיים שער הכללים פ"י (מובא בלקוטי תורה [אדה"ז] ויקרא ד, א).

[קמה] ע"פ זהר ח"א פז, א.

[קמו] זה לשונו שם: "והה"ג דאבא הם חסדים דאמא וה"ג דאמא נכנסין ביסוד אמא וה"ח דאבא מן החסדים שלו וה"ח דאמא הנעשים גבורות דאבא נכנסין ביסוד אבא".

[קמז] בכורות ו, ב; נדה ט, א.

[קמח] זהר ח"ג רכד, א; תניא פי"ב.

[קמט] מופיע בפרדס יוסף על ויקרא יא, כט.

[קנ] שה"ש ד, יא.

[קנא] משלי ח, יד.

[קנב] ע"ח שי"ג (אריך אנפין) פ"ב (מ"ת).

[קנג] אבות פ"ג מי"ז.

[קנד] סוטה מז, א; סנהדרין קז, ב; זהר ח"ג קעז, ב.

[קנה] מכשירין פ"ו מ"ד.

[קנו] ראה פיה"מ לרמב"ם רע"ב ותוי"ט שם.

[קנז] ראה רפואה שלמה (לשעבר "גוף, נפש ונשמה") פ"ד עמ' 88-90, ובכ"ד.

[קנח] עץ פרי מאמר "ארץ זבת חלב ודבש – חליבה בשבת וביו"ט" הערה ד.

[קנט] זהר ח"ג קכח, ב; עץ חיים שער יג (אריך אנפין) פ"ו (מ"ק).

[קס] ילקוט שמעוני דברים רמז תתכד (ע"פ כתובות קיא, ב. וראה תנא דבי אליהו רבה פ"ה); הקדמת תקוני זהר יב, א; תקון יט (לח, ב).

[קסא] ע"פ שבת פח, ב.

[קסב] ישעיה כו, יט.

[קסג] משלי ה, טז.

[קסד] ישעיה נה, א.

[קסה] ב"ק יז, א (ובכ"ד); זהר ח"ב ס, א (ובכ"ד).

[קסו] תהלים קד, טו.

[קסז] שופטים ט, יג.

[קסח] שה"ש רבה א, כא; תנחומא יתרו ג.

[קסט] שה"ש רבה א, לב; קהלת רבה ב, ו; תנחומא ויחי י.

[קע] שבת לג, ב.

[קעא] ראה בכל האמור הוספות לתו"א שמות.

[קעב] ראה רפואה שלמה (לשעבר "גוף, נפש ונשמה") פ"ג עמ' 73.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com