חיפוש בתוכן האתר

איך התבוננות יכולה לשנות את חיי? - ג' כסלו ע"ט – בית חב"ד, ברצלונה (אנגלית) הדפסה דוא

בע"ה

ג' כסלו ע"ט – בית חב"ד, ברצלונה (אנגלית)

איך התבוננות יכולה לשנות את חיי?

סמינר ברצלונה – שיעור שני

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

יסוד עבודת ההתבוננות הוא קיום שש המצוות התמידיות – האמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה' ושלילת מחשבות אסורות. קיום נכון של שש המצוות הללו מגדיר 'מרחב אלוקי' סביב – בונה בית מקדש תמידי, בתוכו יכול לעמוד האדם ולהתפלל לפני ה'.

לנושא זה – המוסבר באריכות בספרי הרב – מוקדש השיעור שלפנינו, החוזר על המבנה בתמצית, תוך הרחבה מסוימת בנוגע לאהבה וליראה (למדרגותיה השונות) ולמשמעות וחשיבות שמירת המחשבה (הכוללת, מעבר לאיסורי מינות וזנות, חשיבה חיובית בכלל וכלפי הזולת בפרט).

השיעור ניתן לפני קהל שכלל בני נח, ויש בו התייחסות מיוחדת לאופן עבודת ה' שלהם, ולכך שעם התקדמות 'המהפכה הרביעית' עבודת ה' מאהבה ובכלל 'חובות הלבבות' מיועדים גם עבורם.

א. שש המצוות התמידיות

קיום "שויתי ה' לנגדי תמיד"

בשיעור הזה נדבר על התבוננות – מהי התבוננות ואיך התבוננות יכולה לשנות לטוב את חיינו. בשיעור הקודם[ב] הזכרנו שאחת הסבות לבריאת העולם היא רצון ה' שיהיו נבראים בעלי מודעות שיכירו אותו – הכרת ה' היא בכח המחשבה, עם התמקדות וכיוון המחשבה בצורה נכונה.

אנחנו יודעים שבתורה יש 613 מצוות שנתנו לעם ישראל[ג]. כל המצוות הן מצוות מעשיות, דברים שצריכים לעשות בפועל, אבל בתוכן יש 6 מצוות שמוגדרות כ"חובות הלבבות". הלב חייב להרגיש אותן, גם במובן הפיזי – דופק הלב צריך להפוך מהיר וחזק יותר מתוך קיום שש המצוות התמידיות הללו.

בשלחן ערוך, ספר ההלכה של עם ישראל, כתוב שההלכה הראשונה שצריך לקיים היא "שויתי הוי' לנגדי תמיד"[ד]. המפרשים[ה] הסבירו שהדרך ליישם זאת היא קיום שש המצוות הללו.

מה הן שש המצוות התמידיות?

שלשת חלקי האמונה

המצוה התמידית הראשונה היא אמונה בה' – להאמין בכל רגע בחיינו בה', הבורא והמשגיח על כל מה שקורה בחיינו, על כל מה שהוא בורא יש מאין בכל רגע תמיד .

המצוה השניה היא לא ליפול לבור המחשבה שיש מישהו או משהו – כחות מסוימים בטבע – ששולטים עלינו, מחשבה הדומה לאמונה באלילים. כלומר, זו מצוה לא להאמין במישהו או במשהו מלבד ה'. אם אדם חושב שההצלחה שלו – למשל הצלחה בעסקים – תלויה בסבה גשמית, בפעולה שהוא עשה, כתוב[ו] שבאופן עדין, גם זו עבודה זרה, כי הוא לא מאמין שההצלחה שלו היא מתנה מה' אחד. אם כן, המצוה התמידית השניה, בכל רגע בחיים, היא לא להאמין באף אחד זולת ה', לא להאמין שיש אף אחד ושום דבר אחר ששולט בחיי מלבד ה' אחד.

נמצא ששתי המצוות הראשונות הן הצד החיובי והצד השלילי של אותו עקרון – עקרון האמונה בה'. כהמשך להן באה הפעולה האולטימטיבית של יחוד ה', המצוה השלישית – ההצהרה שכל יהודי אומר פעמיים ביום: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ז]. משמעותי לדעת שהחיד"א, אחד מגדולי החכמים בדורות האחרונים, הציע לאינו-יהודי (עמו היה לו קשר חיובי) – גם אתה, אף שאינך יהודי עדיין, יכול לומר כל יום את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ח] ולהתבונן בו. זו לא רק האמונה בה' – כמו המצוה הראשונה, להאמין שיש ה' והוא הבורא והמשגיח על חיי – אלא אמונה בכך שהוא האחד באופן המוחלט, האחד המיוחד, שאין עוד אחד כאחדותו (כפי שיוסבר יותר בשיעור הבא). זו משמעות פסוק האמונה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". לכאורה הפסוק מדבר לעם ישראל, "שמע ישראל הוי' אלהינו", והחידוש הוא שההכרה ב"הוי' אחד" שייכת גם לאינו-יהודי.

אהבה ויראה – הכנפיים הרוחניות שלי

שתי המצוות הבאות, הרביעית והחמישית, הן שני הרגשות הראשיים של הלב – אהבה ויראה – שצריך שיהיה ביניהם יחס ואיזון. כתוב[ט] שאהבה ויראה הן כמו שתי כנפים. אם מדמים את הנשמה לצפור או למלאך שעפים בשמים –יש לדעת שכדי לעוף זקוקים לשתי כנפים, הצריכות לפעול באיזון ובשיתוף פעולה. שתי הכנפים של נשמתנו הן אהבת ה' והיראה מפניו. שתי המדות האלה הן גם שתי מצוות – התורה מצוה עלינו לאהוב את ה' ולירא מה'. מה היחס בין יראה לאהבה? כתוב[י] שראשית העבודה היא היראה, אבל הגדולה יותר היא האהבה, עד שהיראה גם נכללת בה[יא], כפי שנסביר.

אם כן, מנינו חמש מצוות תמידיות, שאינן תלויות בזמן ובמקום – בכל רגע בחיים ובכל מקום בו נמצאים, בכל צעד שעושים בחיים, צריך לקיים אותן ולהרגיש אותן: להאמין בה', שמשגיח על הכל; לא להאמין באף אחד אחר ששולט בחיי; להאמין שה' הוא האחד המיוחד, אחד בלבד והאחד באופן מוחלט; לאהוב את ה' – מהי אהבה? משיכה – להמשך אל ה'; לירא מה', לעמוד ביראה (awe) לפניו.

שמירת המחשבה – המפתח לבריאות רוחנית ונפשית

המצוה הששית היא שמירת המחשבה – לא לאפשר למחשבות שליליות להכנס למודעות שלי, ואם נכנסת כזו מחשבה לדחות אותה. מהי מחשבה שלילית? זו יכולה להיות מחשבה רעה על מישהו אחר; תאוה זרה, שאינה תואמת לטוב של התורה; או מחשבה של פרנויה.

בעצם, כל הפרעה פסיכולוגית מתחילה במחשבה שלילית. לכן, אם נקיים את המצוה התמידית הששית, לא תהיה לנו שום בעיה פסיכולוגית אף פעם – הכל מתחיל ממחשבה.

זו מצוה מאד חשובה, ובלשון התורה היא "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"[יב] – את המחשבות השליליות מעוררים הדברים שאנשים רואים והדברים שאנשים מרגישים.

כפי שהקדמנו, מי שמקיים ומרגיש את שש המצוות התמידיות מקיים בעצם "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – ההלכה הראשונה בשלחן ערוך.

ב. בנית המרחב האלוקי

חיים בתוך מקדש אלוקי

כעת נעבור לחסידות – תורת הבעל שם טוב וממשיכי דרכו עד היום הזה – ביחס לשש המצוות התמידיות[יג]: שש המצוות הן בסיס עבודת ההתבוננות. טוב מאד שכולנו נעשה את ההתבוננות כשיושבים כאן, או כשקמים מחר בבקר. זו התבוננות לפני שעושים כל דבר, גם לפני התפלה. התבוננות זו היא בעצם הכנה לתפלה. אנחנו יודעים שדבר ראשון בבקר מתפללים, אבל התפלה צריכה הכנה – לכוון את עצמנו לתפלה, לדעת לפני מי אנחנו עומדים להתפלל.

הזכרנו בשיעור הראשוןב את המצוה לבנות מקדש לה'. בנין המקדש בשלמותו וכפשוטו הוא כאשר אנחנו בארץ ישראל ויש לנו מלך ישראל. היו לנו שני בתי מקדש שנחרבו בעוונותינו, אבל אנחנו מאמינים שעתיד להבנות בית המקדש השלישי על ידי מלך המשיח. מדובר בבית המקדש הגשמי, אבל לכל דבר גשמי יש מקבילה רוחנית. בנין המקדש הרוחני הוא בנין בית המקדש בלבנו או סביב המציאות שלנו. מקדש הוא מקום. ההתבוננות הבסיסית שבאמת יכולה לשנות את החיים שלנו – דברנו קודם (בשיעור הראשון) על הסבות לשינוי – היא בנית מקום רוחני, שנחיה בתוכו, משש המצוות האלה. בתוך המקום הזה – מקדש רוחני סביבנו – אפשר 'לחיות במרחב אלוקי' (שם הספר שלנו בנושא), ובונים אותו על ידי קיום שש המצוות התמידיות.

כל מקום מוגדר על ידי ששה צדדים – מעלה, מטה, ימין, שמאל, קדימה, אחורה (ארבע רוחות העולם – צפון, דרום, מזרח ומערב – ומעלה ומטה). כאשר אני יושב בחדר יש סביבי גבולות-הגדרות. אני צריך גבול – משהו שמגביל-מגדיר את צד ימין שלי, את צד שמאל שלי, לפני, מאחורי, מעלי ומתחתי. אם אגדיר את המרחב שלי עם שש המצוות התמידיות הללו, שהן מצב של תודעה, אני יכול לבנות סביבי מקדש רוחני. אני כעת נמצא בתוך מרחב שמקיף את כל הקיום שלי.

מרחב של תפלה

מה התפקיד-המציאות שלי בתוך המקום שבניתי סביבי? אחד הפסוקים החשובים ביחס למקדש – בנביא שמנבא על בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו – הוא "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[יד], המקדש הוא בית תפלה אוניברסלי. התפלה היא ידיעת ה' ואמונה בה' והכרה שרק הוא שומע תפלה – דבר שנכון לכל העמים, לא רק ליהודים. החויה בתוך המקדש היא חויה של תפלה.

לפי דעות מסוימות[טו], תפלה היא אחת מ-תריג מצוות התורה, אבל היא לא יכולה להיות מצוה תמידית כמו שש המצוות שהזכרנו. למה? כי אדם מתפלל פעם ביום, פעמיים ביום או שלש פעמים ביום, או עשר פעמים ביום. מה פירוש להתפלל? לשחרר את המודעות ממה שעומד לפני ולפנות אל ה' – לעשות 'אחורה-פנה' במאה שמונים מעלות, ולפנות אל ה' מתוך מציאות החולין בה אני נתון. אי אפשר לדרוש מהאדם שיתפלל בתמידות, 24 שעות בשבעה ימים להיות במצב של תפלה, אבל כתוב בקבלה שיש 'שאיפה' שהתפלה תהיה מצוה תמידית, "הלואי יתפלל אדם כל היום כולו"[טז].

אם כן, אף שזו אינה אחת משש המצות התמידיות, כי אי אפשר כל הזמן להתפלל, אפשר לשאוף שלבנו תמיד יהיה בפניה לה' ודבור אליו. מתי זה יכול להיות? רק כאשר אתה חי כולך במרחב האלקי, מוקף בתוך שש המצוות שכן מוגדרות כתמידיות.

שש המצוות כנגד שש קצוות המרחב

כעת עלינו להסביר את התאמת המצוות התמידיות לכיוונים של המרחב, נעשה זאת בקיצור:

המודעות לכך שיש בורא לעולם, והבורא משגיח עלי בהשגחה פרטית, מנחה את חיי ושומר עליהם – היא מה שנמצא מעלי. מצות האמונה בה' היא הצד העליון. גבר יהודי הולך עם כיסוי על ראשו – כפה – והכפה מזכירה לו שיש מישהו מעליו. מאד פשוט, הלבוש מזכיר לי שה' מעלי. מה פירוש שה' מעלי? שיש ה' – הוא קיים – והוא מעלי, והוא מביט עלי, באופן אישי, מלמעלה.

אמרנו ששתי המצוות הראשונות הן הצד החיובי והצד השלילי של אותו ענין. הצד השלילי הוא היינו שלילת-האמונה שחוץ מה' יש מישהו או משהו שולט על חיי. מצוה זו נותנת לי את הקרקע היציבה תחת רגלי. אמרנו קודם שאמונה טפלה בשליטה של משהו אחר – אדם אחר, או כל דבר אחד – היא נפילה לבור רוחני. המצוה שנמצאת מתחתי, מגנה עלי מנפילה – מי שנופל יכול לשבור ידים ורגלים... – היא הידיעה שאין שום דבר אחר ששולט בחיי חוץ מה', המצוה התמידית השניה.

יחוד ה' – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הוא צד הפנים שלי, מה שנמצא לפני. זהו הפירוש הפשוט של "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

צד ימין הוא האהבה שלי לה'. אמרנו קודם שאהבה ויראה הן שתי כנפים – שתי הכנפים שמרוממות את הנשמות – כנף ימין וכנף שמאל. שתי הכנפים צריכות להיות בריאות וחזקות ולפעול יחד, כי צפור לא יכולה לעוף עם כנף אחת. צד ימין של המודעות – מה שנמצא לימיני – הוא האהבה. כפי שאמרנו, אהבה היא משיכה והתקרבות אל האהוב שלי – כמו משיכה בין שתי נשמות שאוהבות זו את זו. האהבה היא רצון להתאחד עם ה'. היראה הולכת יחד עם המשיכה – אני רוצה להיות אתו אחד, אבל אני עומד בפניו ביראה. צד הימין שלי הוא האהבה והשמאל הוא היראה.

עיקר עבודת ה' – משמחה ואהבה

אמרנו שהשמאל נכלל בימין. כאשר מדברים על עבד ה', כמו שעבד עובד את אדוניו, יש שני סוגי עבדים – עובד מאהבה ועובד מיראה. מי יותר גדול? מאד ברור שהעובד מאהבה גדול יותר. ה' מצווה אותנו – את עם ישראל בפרט, אבל גם את כל האומות, בפרט בזמננו – להגיע לעבוד אותו מאהבה, לא רק מיראה. עבודת ה' מאהבה היא גם עבודת ה' בשמחה – אהבה ושמחה הולכות יחד. בתהלים יש שני פסוקים מקבילים של עבודת ה' – "עבדו את הוי' ביראה"[יז] ו"עבדו את הוי' בשמחה"[יח] (שאומר לעבוד את ה' בשמחה ואהבה). מי יותר גדול? עובד ה' משמחה, אוהב ה'. שתי הכנפים צריכות להיות בריאות, צריכים לעוף איתן יחד, אבל בסופו של דבר – כפי שכתוב בזהר, ספר היסוד של הקבלה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[יט], אין למעלה מעבודת הבורא מאהבה.

הרמב"ם[כ] מסביר את יחודו של אברהם אבינו, האב הראשון – שנקרא "אב המון גוים"[כא], לא רק אבא של עם ישראל אלא של כל האומות. למה הוא נבחר להיות היהודי הראשון? כי הוא אהב את ה' באופן מוחלט – "אברהם אֹהבי"[כב]. הרמב"ם מסביר שאהבת ה' היא עשיית האמת פשוט מפני שהיא האמת, בלי לחשוב על התוצאות. התוצאות תבואנה – יש שכר ועונש – אבל המוטיבציה מאחורי כל פעולה היא פשוט היותה האמת. אדם צריך לעשות משהו כי זהו הדבר הנכון לעשותו, ולא כי הוא מוּנע מהתוצאות. לא משנה אם ארויח מכך או לא, אולי אפילו אסבול מהמעשה – זו האמת. זו הדרך בה מסביר הרמב"ם את האהבה – עשית הדבר הנכון והאמתי, פשוט כי הוא כזה. נקודה זו לא מובנת מאליה, כי אפשר לחשוב שאהבה היא משיכה – וזו יכולה להתקיים בין שני אוהבים גם כי הם מפיקים מכך סיפוק והנאה – אבל הרמב"ם אומר שאהבה היא עשיית האמת, בפשטות ובטהרה, מפני שהיא אמת, ללא שום סבה או תועלת אחרת, רק מתוך מסירות לאמת. אהבה כזו עושה את אברהם ליהודי הראשון.

אחד ההסברים של חז"ל[כג] ליחס בין שני הפסוקים – "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה [שהיא גם אהבה]" – הוא ש"עבדו את הוי' ביראה" מכוון לכל העמים בעולם ואילו "עבדו את הוי' בשמחה" מתייחס במיוחד ליכולת של נשמות ישראל, העם היהודי. אבל כעת – כפי שנדבר עוד הערב (בשיעור השלישי) – בא זמנה של 'המהפכה הרביעית'[כד], הזמן של לימוד התורה לכל האומות, שיביא את הגאולה והמשיח. אחד הלימודים הראשונים, אולי הבסיסי ביותר, לכל האומות – לא רק לעם ישראל – הוא לעבוד את ה' באהבה ובשמחה. הפסוק "עבדו את הוי' ביראה" מופיע בפרק ב' בתהלים ו"עבדו את הוי' בשמחה" בפרק ק' בתהלים (בו יש קנ פרקים). אנחנו אומרים שכעת הגיע הזמן להאיר את אור התורה לכל האנשים בעולם – והדבר הראשון הוא לומר שצריך לעבוד את ה' באהבה ובשמחה. יש לאנשים תפיסה מוטעית לחלוטין, מנוגדת לאמת, שהתורה היא בעיקר יראה. כמו שאמרנו, היהודי הראשון נבחר בשל אהבתו, לא בשל היראה שלו.

מכיון שצריך איזון בין אהבה ויראה, איזון בין הכנפיים כדי שיוכלו לעוף, מדתו של האב השני, יצחק, היא יראה – האב הראשון הוא אהבה ובנו, האב השני, הוא יראה. אם כן, אהבה ויראה הם שני הצדדים של המקדש האלקי-הרוחני שלי – אהבה היא צד ימין ויראה היא צד שמאל, שתי ידים, שתי כנפים.

ארבע מדרגות יראה קדושה

נסביר יותר על יראה: מהי יראה? חושבים שיראה היא יראת עונש – אם אעשה משהו מוטעה אענש, ולכן אני נמנע מלעשות דברים לא טובים. כמו ילד, שיודע שאם יעשה משהו רע הוריו יענישו אותו, ולכן נמנע מלעשותו. בקבלה ובחסידות מוסבר שיש מדרגה בסיסית כזו, אבל זו דרגת יראה כה רחוקה מהיראה שהתורה מצוה עליה, עד שאינה נחשבת יראה שהיא חלק מצד הקדושה. הפחד מעונש – בעולם הזה או בעולם הבא – אינו פחד קדוש[כה].

יש ארבע מדרגות של יראה קדושה, המקבילות – כמו כל מבנה של ארבעה דברים – לארבע אותיות שם הוי' ב"ה. נסביר אותן ממטה למעלה:

המדרגה הנמוכה ביותר של יראה, שהיא כבר יראה קדושה, היא יראת המלכות. בכחו של המלך לגמול שכר או להעניש. יש הבדל דק בין יראת העונש ליראת המלך. ביראת העונש האדם מדמיין את העונש, את הגיהנם, או משהו רע שיקרה לו בעולם הזה, עוני או מחלה. הוא מפחד מהעוני, מהמחלה. מה יש לו בראש? את הדימוי השלילי. הוא כלל לא חושב על ה', אלא על הדבר השלילי שיקרה לו – ח"ו – והמחשבה הזו אינה קדושה. זהו ההסבר לכך שיראת העונש אינה קדושה, היא כלל לא היראה שהתורה מדברת עליה. לעומת זאת, במדרגה הראשונה של יראה שהיא כן קדושה מופיע המלך במודעות של האדם. אם המלך כרגע כאן, נכנס לחדר, כולנו קצת פוחדים – לא כי חושבים שהמלך הולך להכות אותי, אבל כי אנחנו יודעים, בעומק, שבסופו של דבר למלך יש את הכח לגמול טוב או להעניש. בכל זאת, התמונה שיש בראש אינה תמונת העונש, הרע, אלא רק חוית יראה מנוכחות המלך שעומד לפני. זו המדרגה הנמוכה של יראה קדושה (משא"כ הפחד מהעונש בפני עצמו, שאינו קדוש).

מעליה יש מדרגה הרבה יותר גבוהה ונעלית – יראת חטא. זו יראה מפגיעה בקשר ביני לבין ה'. מהי משמעות החטא? חטא מפריד בין האדם לה'. היראה הזו כלולה באהבה ומשנית לה. אם אני אוהב את הבורא, אוהב את ה', כמו שאיש אוהב את אשתו, יש לי חשש להפרד מהאהוב שלי – אני פוחד לעשות כל דבר שיפגע במערכת היחסים בינינו. המדרגה הזו נקראת יראת חטא – זו לא יראה מהעונש, ואפילו לא יראה מהמלך שיש ביכולתו להעניש, אלא יראה מפני תוצאת החטא. אני פוחד מהחטא כי אני יודע שהוא פוגע באהבה ביני לבין האהוב שלי. היראה הזו יותר גבוהה מהיראה הקדושה הראשונה.

המדרגה הבאה של יראה, עוד למעלה, היא יראת הרוממות. היראה הזו באה מתוך התבוננות – התבוננות בגדולת ה', שעושָׂה את הקיום שלי כל כך קטן ואפסי בפני אין-סוף ברוך הוא, שאני כמעט מתבטל מתוך יראתו. ההרגשה שה' מאד גדול ואני מאד קטן, אני לא כלום, היא מדרגת היראה השלישית (היראה הזו היא כבר awe, לא fear).

כשלוקחים את היראה הזו עוד צעד קדימה – קרוב, אבל עוד מדרגה למעלה – מגיעים ליראה שרמוזה במלה הראשונה של התורה, "בראשית", שבתיקוני זהר[כו] כתוב שהיא מרכיבה את המלים ירא-בשת. הדימוי, או ההתבוננות, ליראה הזו – עוד צעד מעבר להתבוננות ברוממות ה' – היא הרגשה שהמודעות העצמית הנפרדת שלי היא כמו כתם לכלוך על הלובן האין-סופי של הבורא. כשיש סדין לבן באופן מוחלט, ונקודה שחורה שתופסת עליו מקום – כל הסדין נעשה פגום. לכן אני כל כך מתבייש במודעות העצמית שלי – מתוך ידיעה שבאמת רק ה' קיים, והמודעות שלי פוגמת בו. אני לא אומר שאיני קיים – יש אולי מי שחושב שאינני כאן, שהקיום לא אמתי, אולי חולמים ובאמת אין כאן אף אחד, אבל התורה לא גורסת כך, אנחנו פה. אני קיים, אבל אם אני אגוצנטרי, חושב על עצמי אפילו במשהו, זהו כתם שחור על הלובן המוחלט של הסדין לבן. החויה הזו יוצרת בושה קיומית, בושה בקיום החלקי והנפרד שלי. אני קיים – אבל עלי להיות קיים כחלק מהמארג של כל הבריאה. ה' הוא אין סוף, אור לבן מוחלט, ואני מתבייש בעצמי שאני מכתים את השלמות הזו. החויה הזו נקראת יראת בשת – בושה קיומית. כמה שהמדרגה הזו גבוהה, היא צריכה להתאזן עם מדרגה – אפילו יותר גבוהה – של אהבה, של משיכה מגנטית לה'. מה היראה הזו עושה? הבושה עצמה ממגנטת אותי לאהבת ה', להכלל במציאות ה'.

ולסיכום מדרגות היראה (שכולן מעל יראת העונש):

  י        יראת בשת

ה       יראת הרוממות

ו        יראת חטא

ה       יראת המלך

חשיבות שמירת המחשבה

כעת מגיעים למצוה התמידית הששית, שהיא צד האחור שלי. מה פירוש לשמור את המחשבה? לא לאפשר לגורמים זרים לחדור אליה – זו מערכת חיסון רוחנית. שמירת המחשבה היא מערכת חיסון בריאה, שלא מאפשרת לבקטריות רעות לחדור למודעות שלי.

אנשים לא מודעים לכח של המחשבה. אנחנו מודעים לכח המעשה שלנו, אדם יכול לעשות משהו רע מאד, ה' ישמור. מודעים גם לדיבור רע – לשון הרע – שגם לו אפקט מאד שלילי על אנשים, הוא מפריד בין נשמות. מאד ברור שמעשים רעים – הם רעים; ודיבורים רעים – פועלים רע. אך אנשים לא מודעים לעצמת הרע שיש במחשבות רעות. בספר היסוד של החסידות, ספר התניא – של הרבי השלישי של תנועת החסידות, שבא אחרי הבעל שם טוב והרב המגיד ממעזריטש, רבי שניאור זלמן מליאדי, הרבי הראשון של חב"ד – מוסבר[כז] שלכח המחשבה יש יותר כח מדבור ויותר כח ממעשה. מה מחשבה עושה? היא פועלת על המציאות. האופן בו אני חושב משפיע על המציאות.

רוח הקדש ותפלה מתמדת ע"י שמירת המחשבה

איך צדיקים גדולים זכו לרוח הקדש? רוח הקדש היא סוג של נבואה, תקשורת עם ה' וקבלת מסרים אמתיים מה'. הרבה אנשים חושבים שהם מקבלים מסרים – אך על פי רוב אלה מסרים שאינם אמתיים, אינם מבוררים. צדיקים זכו באמת ברוח הקדש – איך? מה הם עשו? הם ודאי עשו מעשים גדולים בחייהם, מעשים טובים, הם ודאי שמרו את פיהם מדיבורים רעים, אבל הסבה האמתית בגינה זכו לרוח הקדש – ויש אנשים כאלה גם בדורנו, צדיקים גדולים, כמו הרבי – היא שמירת המחשבה שלהם, הם חשבו רק מחשבות טהורות. מחשבה טהורה היא לחשוב רק טוב על הזולת, לא לחשוב רע על אף אחד.

אמרנו שהנוכחות שלנו בתוך המקדש האלקי שבנינו על ידי המצוות התמידיות היא ההשתדלות להיות בתפלה מתמדת. המחשבות הלא-טובות פוגעות בזרימה הזו. תפלה תמידית כזו תלויה במחשבה הטובה. אם אני חושב טוב על מישהו, שאולי לא מרגיש טוב, אולי הוא חולה – המחשבה הזו היא כבר תפלה. ברגע בו אני חושב טוב על הזולת אני מתפלל עליו, מבקש מה' שירגיש טוב יותר. אם הוא זקוק לרפואה – שיתרפא, אם זקוק למשהו אחר בחיים – אני מתפלל שיוושע. המצוה המתמדת הששית, המחשבה הטובה, מביאה אותי יותר ויותר לתפלה לה' – תפלה שלכולם יהיה טוב, מקסימום טוב בחייהם.

אפשר לומר זאת גם בצד השלילי – המחשבות הרעות הן מה שהכי מפריע לתפלה. כשאדם עומד להתפלל זהו הזמן שהמחשבות הזרות 'עובדות' הכי קשה כדי להכנס למודעות שלו ולהסיח את דעתו מהכוונה האמתית בתפלה. אם כן, הסברנו את הקשר בין שמירת המחשבה וטהרת המחשבה לתפלה.

סיכום שש המצוות במרחב

אם כן, יש לנו כעת ששה צדדים. נחזור בקיצור: מעלי האמונה בקיום ה' ובכך שהוא מביט עלי ביחוד, משגיח עלי; מתחתי נמצאת השמירה מנפילה בבור האמונה הטפלה שאיזשהו כח אחר ביקום שולט עלי בכהו זה; מלפני נמצאת ההכרה ביחוד ה' – שהוא אחד ורק אחד באופן מוחלט, עד שאין שום אחדות בעולם כאחדותו; מימיני נמצאת אהבת ה' שלי; משמאלי נמצאת יראת ה' שלי; ומאחורי יש את כח המחשבה החיובי שלי – הכח לטהר את מחשבותי. במח שלי יכול להיות לכלוך – מחשבות רעות הן כמו פסולת במח – וצריך לטהר אותו. הצדיק הגדול זוכה לרוח הקדש על ידי טהרת המודעות שלו, לחשוב רק מחשבות טובות. זו עבודה קשה מאד.

 

שייכות שש המצוות לכל העולם

חשוב להסביר לכל העולם שאפילו ששש המצוות התמידיות הללו אינן נמנות בשבע מצוות בני נח – הן שייכות לכולם. אנחנו יודעים שהתורה מצווה את כל באי העולם לקיים שבע מצוות: לא לגלות עריות, לא לרצוח, לא לגנוב, לא לעבוד עבודה זרה, לא לברך (בלשון סגי נהור) את שם ה', לא לאכול אבר מן החי ולקיים מערכת חברתית של חוק ומשפט. אלה שבע המצוות האוניברסליות. למה אין מצוה ישירה לאהוב את ה'? המצוות היחידות ביחס לה' הן לא לעבוד עבודה זרה ולא לברך אותו, אבל אין מצוה של אהבת ה', של יראת ה', ואפילו של יחוד ה' (שאמרנו קודם שאחד החכמים אמר גם לאינו-יהודי לכוון ולומר).

האמת היא שהיסודות של אהבה ויראה (שרשי כל המדות) כן שייכים לכל העולם. המדרש[כח] אומר שלא רק יהודים יכולים לזכות לרוח הקדש ונבואה, אלא כל אדם – יהודי או לא – שמפנה לבו לה', מקדיש את חייו לה', מיד שורה עליו רוח הקדש. איך הוא זוכה לכך? כמו שאמרנו קודם, הוא עושה מעשים טובים, הוא לא מדבר רע, אבל העיקר שהוא מטהר את מחשבותיו ומקדש את תודעתו בכלל, הוא אוהב את בוראו וירא מבוראו.

אם כן, אלה יסודות אוניברסליים. זהו אחד הדברים החשובים שאנחנו מנסים ללמד כעת – שבנית בית המקדש הרוחני סביבנו, והעמידה בתוכה בשאיפה לתפלה תמידית לה', תפילה לה' לעזור לכל אדם פרטי ולהביא את הגאולה לעולם כולה, הן ענין אוניברסלי. זו התבוננות אוניברסלית, והיא ההתבוננות שיכולה לשפר את החיים שלנו.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] השיעור הראשון בסמינר – נדפס ב"ואביטה" ויחי.

[ג] מכות כג, ב.

[ד] תהלים טז, ח.

[ה] באור הלכה ד"ה "הוא כלל גדול", בשם ספר החינוך (בהקדמתו ועוד)

[ו] לקו"ת יו"כ סה, ב (עפ"י ע"ז ח, א).

[ז] דברים ו, ד.

[ח] 'מעגל טוב' דפוס מקיצי נרדמים עמוד 162.

[ט] תקו"ז תקון מח (פב, ב).

[י] תניא פרק מא.

[יא] תניא פרקים לח ו-מד.

[יב] במדבר טו, לט.

[יג] בכל הבא לקמן ראה סוד הוי' ליראיו שער א פ"כ (וביאורו באריכות בשיעורים בסוד ה' ח"ד, ובכ"ד) ובספרנו לחיות במרחב אלוקי. הדברים נלמדו – בהקשר של בני נח – גם בשיעור י"ט תמוז ע"ח (נדפס ב"ואביטה" מטו"מ).

[יד] ישעיה נו, ז.

[טו] רמב"ם, ספר המצוות מ"ע ה; הלכות תפלה פ"א הלכות א-ב (לעומת הרמב"ן, החולק שם בסה"מ וסובר שהמצוה היא מדרבנן).

[טז] ברכות כא, א. ראה הטבע היהודי מאמר "התפלה המתמדת".

[יז] תהלים ב, יא.

[יח] שם ק, ב.

[יט] זהר ח"ג רסז, א.

[כ] הלכות תשובה פ"י ה"ב.

[כא] בראשית יז, ה.

[כב] ישעיה מא, ח.

[כג] תנחומא נח יט.

[כד] הנושא "ארבע מהפכות בלימוד התורה" מדובר החל מהתוועדות כ"ד טבת ע"ה. ענינה של המהפכה הרביעית הוא הפצת תורה לאומות העולם (לא רק במסגרת לימוד שבע מצוות בני נח).

[כה] ראה אל עולם הקבלה פ"ז הערה 27.

[כו] תקון כח.

[כז] תניא אגה"ק כב.

[כח] תנא דבי אליהו רבה פ"ט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com