חיפוש בתוכן האתר

"כל רבי מארץ ישראל" - אור לח"י כסלו ע"ט – בניני האומה, ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

אור לח"י כסלו ע"ט – בניני האומה, ירושלים

"כל רבי מארץ ישראל"

ארץ ישראל במשנת אבות החסידות (א) – התוועדות י"ט כסלו המרכזית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בהתוועדות י"ט כסלו המרכזית פתח הרב נושא חדש, רחב ועמוק, שממשיך להתוועדויות הבאות – 'ארץ ישראל במשנת אבות החסידות'. כדרכו, הרב בונה 'פרצוף' שלם של עניני ותכונות ארץ ישראל המוזכרים בחסידות, המתחלקים כנגד הספירות העליונות (ובפרצוף דנן, יותר מנושא אחד בכל ספירה). בהתוועדות שלפנינו דובר בעיקר על שתי הספירות הראשונות – תכונות ארץ ישראל השייכות לספירות הכתר והחכמה.

הפרקים הראשונים עוסקים במושג 'אבות החסידות': פרקים א-ב מלווים את ניגוני הבעש"ט והמגיד ממעזריטש וניגון "פדה בשלום" ששרים לכבוד גאולת אדמו"ר הזקן. פרק ב פותח נושא עמוק ויסודי ב'עבודה' (שהורחב באחד השיעורים הבאים בסדרה, שיתפרסם אי"ה בקרוב) – עמידה בנסיונות, תוך הסבר שה'קפיצה' של משה רבינו (בדורו ובכל דור) מ"גואל ראשון" ל"גואל אחרון" תלויה בעמידת תלמידיו-חסידיו בנסיון בו הוא מעמיד אותם, דבר התלוי בהתייחסותם למשה באופן בו ילד מתייחס להוריו (נסיון שלא הצליח בחטא המרגלים). פרק ג מכוון את אבות החסידות – בדומה לאברהם, יצחק ויעקב – כנגד שרשם העליון בשלשת הראשים שבכתר.

פרק ד מקביל לראשים שבכתר (ולאבות החסידות) שלשות של כינויי הארץ – "ארץ הצבי", "ארץ החיים" ו"ארץ חפץ"; "ארץ חמדה, טובה, ורחבה" – ומכוון אותם כנגד שלש השלמויות: שלמות העם, שלמות התורה ושלמות הארץ.

פרק ה עוסק בתכונות הארץ השייכות לספירת החכמה, החל מ"אוירא דארץ ישראל מחכים" ו"אין תורה כתורת ארץ ישראל", ועיקרו הסבר הכלל "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל", תוך ישוב שתי 'שמועות' מהבעל שם טוב ביחס ל-י הנוספת ל'רבי' (י הנוספת גם ל'אבי' ול'צבי' ביחס ל'אב' ו'צב'...). רבי – שסמוך באופן על-זמני "איש מפי איש עד משה רבינו" – זוכה ל'נביעת האין סוף' של חידושים, ולדעת פנימית המאפשרת לו להתקשר לנקודה הפנימית של החידושים המבריקים בתודעתו ולהוביל אותם עד ליישום.

הפעם, שלא כדרכנו, השארנו בסיכום אזכור של הניגונים המרכזיים שנוגנו בהתוועדות, אליהם התייחס הרב גם מבחינה תכנית. זו הזדמנות לקורא לעצור את הלימוד, לנגן לעצמו את הניגון, להכנס לאוירה ולהפנים את התכנים. לחיים לחיים!

א. ניגון הבעש"ט ו"פדה בשלום נפשי"

"אונזער יום טוב" מתחיל בבעל שם טוב

לחיים לחיים. כעת ערב י"ט כסלו, כבר אפשר לאחל – שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו, כל עם ישראל, "ובא לציון גואל"[ב].

"היינט איז אונזער יום טוב" ('היום הוא היום-טוב שלנו') – כך אמר לפני הסתלקותו הרב המגיד לאדמו"ר הזקן. י"ט כסלו הוא יום ההסתלקות של המגיד ממעזריטש, תלמידו המובהק וממשיכו של הבעל שם טוב, וכשהוא אמר לתלמידו החביב "היינט איז אונזער יום טוב" הוא נבא לו, עשרים ושש שנה לפני האירוע, את גאולתו מהמאסר. זהו היום טוב של הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, אך היות שהכל מתחיל מהבעל שם טוב נתחיל בניגון שמיוחס, לפי מסורת חב"ד, לבעל שם טוב בכבודו ובעצמו. אחר כך נשיר "פדה בשלום נפשי".

[נגנו את ניגון הבעל שם טוב.]

"פדה בשלום" – שלום למעלה ושלום למטה

י"ט כסלו הוא ההילולא של הרב המגיד וחג הגאולה של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע. בהמשך נשיר את ניגוני המגיד – שמקובלים אצלנו – אבל קודם, כמו כל שנה, נפתח בפסוקים מתוך פרק נה בתהלים, אותם אמר אדמו"ר הזקן בדיוק בזמן שבשרו לו שהוא משתחרר. נציין שגם בנו, אדמו"ר האמצעי, שכעבור כמה שנים גם נאסר, והשתחרר כמה ימים מוקדם יותר בחדש כסלו – ב-י' כסלו – קרא את אותם פסוקים ממש בזמן שבשרו לו שהוא השתחרר[ג].

הפסוק הפותח הוא "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"[ד]. "בשלום" היינו ב-שלום, ב בחינות של שלום (וכך גם בפסוק "הוי' יברך את עמו בשלום"[ה], ב-שלום). מהם ב-שלום? כתוב "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי"[ו]. חז"ל דורשים שיש שתי בחינות שלום – "שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה"[ז]. על השלום בפמליא של מעלה כתוב "עֹשה שלום במרומיו"[ח] – ה' עושה שלום בין המלאכים, מיכאל שהוא שר של מים, אהבת ה', וגבריאל שהוא שר של אש, יראת ה'[ט], על ידי גילוי עצום של אור אין סוף שלמעלה משניהם. מבקשים ש"[עֹשה שלום במרומיו] הוא יעשה שלום עלינו" גם למטה, ה' רוצה דירה בתחתונים – שאצלנו יהיה שלום, גם בין המחנות, בין המפלגות השונות שבתוכנו. גם למטה יש את כל המלאכים, מיכאל וגבריאל, ומי שעושה שלום במרומיו, בפמליא של מעלה, הוא יעשה שלום עלינו, בפמליא של מטה, ואז "ובא לציון גואל".

שני סוגי השלום, למעלה ולמטה, נעשים בזכות ההפצה, בזכות מסירות הנפש של אדמו"ר הזקן להפיץ את פנימיות התורה, תורת החסידות, שתיכף נסביר יותר מה היא. אז מתקיים "כי ברבים היו עמדי" – כולם "היו עמדי". דוד המלך אומר שפתאום ירדה רוח ממרום כך שאפילו מחנה אבשלום – שהיו נגדי – גם הם התפללו לשלומי, לנצחוני וכולם "היום עמדי", כך חז"ל מפרשים[י]. מכח ה"או יחזק במעוזי", "הוי' עז לעמו יתן"[יא], "אין עז אלא תורה"[יב], תורת החסידות, שעושה שלום למעלה ולמטה, מתקיים "פדה בשלום נפשי". כעת נשיר יחד.

[שרו "פדה בשלום נפשי".]

ב. לעמוד בנסיון – בשביל ומכח הרבי

העמדת משה רבינו את המרגלים בנסיון

לפני שנשיר את הניגונים של המגיד נאמר ווארט בשמו. הנושא שלנו הערב הוא ארץ ישראל. ידוע שכאשר היינו במדבר ניסינו את הקב"ה עשר פעמים – "וינסו אֹתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי"[יג]. הפסוק הזה נאמר לאחר חטא המרגלים, שבלשון ספר תהלים[יד] "מאסו בארץ חמדה". על "שלח לך אנשים" מפרש רש"י: "'שלח לך' לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות...". אם הקב"ה נותן למרגלים מקום לטעות – אומר כך למשה רבינו – וגם אומר שלא מצוה אותו לשלוח, "'שלח לך' לדעתך", אז למה שמשה רבינו יקח את הסיכון שהם אכן יטעו?!

אומר המגיד ווארט מאד עמוק[טו]: משה רבינו התכוון דווקא להעמיד את המרגלים – ש"כֻלם אנשים"[טז], היו כשרים, צדיקים, באותה שעה[יז] – בנסיון. איך יכול להיות כזה דבר? הרי אנחנו מתפללים בבקר "אל תביאני לידי נסיון"! כתוב בחסידות שלפעמים יש צדיק מיוחד, שנוהג בדרך יוצאת דופן, ומבקש נסיון – כמו דוד המלך שאמר "בחנני הוי' ונסני"[יח]. אמנם דוד המלך לא עמד בנסיון[יט], הוא נפל, כמו המרגלים – אך אף על פי כן היו צדיקים במשך הדורות, כמו שמספרים על רבי נחמן לדוגמה[כ], שבקשו נסיונות. דווקא צדיקים משרש דוד המלך[כא].

אבל עדיין לא מובן: מילא, משה רבינו יכול לקחת על עצמו את הסיכון, לבקש נסיון מאת ה' – גם משהו מאד-מאד יוצא דופן – אבל איך הוא יכול להעמיד אחרים, אנשים כשרים, בנסיון, כאשר הקב"ה אומר לו "אני נותן להם מקום לטעות"?!

עמידת החסידים בנסיון מרוממת את הרבי למשיח

אומר הרב המגיד, בעל ההילולא של היום, שהדבר היה חלק מרצונו הגדול של משה רבינו להכנס לארץ ישראל. כידוע[כב], משה רבינו התפלל 515 תפלות, כמנין "ואתחנן", להכנס לארץ, וה' לא נענה לו, הוא אמר לו "רב לך"[כג], "ויתעבר הוי' בי למענכם"יח. למה משה כל כך רצה להכנס לארץ? הוא גם רצה לקיים את המצוות של הארץ[כד], כמו שנסביר, אבל עוד יותר – הוא ידע שאם יכנס לארץ כל המלחמות נגד לא המלכים, כיבוש הארץ, ישוב הארץ, הכל יתנהל למעלה מדרך הטבע לגמרי. לא כמו שהיה אצל יהושע. אז יבנה בית המקדש, ובית המקדש יהיה "מעשה ידי משה" שהם נצחיים[כה] – משה הוא ספירת הנצח וכל מעשי ידיו נצחיים לעולם ועד – וממילא תבוא הגאולה האמתית והשלמה, תהיה לקב"ה דירה בתחתונים, כמו שהזכרנו קודם[כו].

בשביל לממש את רצונו של משה להכנס לארץ ובעצם להביא את הגאולה השלמה – צריך מסירות נפש, צריך להכנס לסיכון מסוים, חשש נפילה. הוא הבין דבר עמוק בעבודת ה' – שהדרך היחידה בה הוא עצמו יקפוץ למעלה, למדרגת משיח, היא עמידה בנסיון. הרי כתוב[כז] ש"הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" – כרגע הוא "גואל ראשון" והוא רצה להיות גם "גואל אחרון", זהו דילוג, זו קפיצה, שלשמה צריך להיות ענין העמידה בנסיון, כמו שאברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות. יתר על כן, לא די בעמידה שלו בנסיון. הוא הבין יותר עמוק בשכל שלו, בנשמה שלו, שרק מכח המרגלים האלה – שכולם חסידים שלו, כל בני ישראל תלמידי משה רבינו – יש לו אפשרות לעלות דרגה, והדבר תלוי בכך שהם יעמדו בנסיון. מאד קשה להבין את דברי המגיד, באמת "לית כל מוחא סביל דא".

שוב: הקב"ה אומר למשה רבינו "'שלח לך' לדעתך", למשה רבינו יש דעת מאד מיוחדת, והוא יודע שהעמידה שלו בנסיון, הדילוג שלו מלמטה למעלה, תלויה בכך שהם יעמדו בנסיון. הרי כל הדור ההוא, דור המדבר, נקרא "דור דעה"[כח], על שם משה רבינו[כט], אבל בדעת יש הרבה מדרגות. על נסיון כתוב "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת"[ל] – האדם מקבל דעת על ידי עמידה בנסיון[לא]. כמו שנסביר בהמשך, בשביל ארץ ישראל צריך הרבה דעת. משה סיכן את המרגלים בשביל להביא את המשיח – אותו עצמו – לגלות את הדעת של המשיח.

עוד פעם, זהו רבי ששולח את החסידים שלו למקום שבשבילם יהיה נסיון קשה. הוא יודע מראש שזהו נסיון בשביל אותם שלוחים, אותם חסידים שהוא שולח, והוא יודע שרק אם הם יעמדו בנסיון שלהם בשליחות – העמידה שלהם בנסיון תקפיץ אותי למקום שאוכל להיות משיח, שאוכל להכנס לארץ ישראל ולכבוש אותה למעלה מדרך הטבע, לבנות את בית המקדש בנין נצחי לעולם ועד. עד כאן ווארט של הרב המגיד ממעזריטש.

כתוב בספר התניא[לב], של בעל הגאולה, שכל העולם שלנו הוא עולם של נסיונות. כאן זהו נסיון יזום. אני חוזר, בדרך כלל אסור ליזום נסיונות – ה' רואה לנכון מתי לנסות את האדם, אבל אני מצדי צריך להתפלל תמיד "אל תביאני לידי נסיון". והנה, משה רבינו יוזם נסיון וגם מעמיד אחרים בנסיון – החסידים שלו, התלמידים שלו. צריך כזה רבי, שמעמיד אותנו בנסיון. שנזכה לעמוד בנסיון של הרבי, והעמידה שלנו בנסיון היא שתעשה את הרבי למלך המשיח. ככה אומר המגיד ממעזריטש.

ניגוני שמחה של המגיד

כעת נשמע רצוף את שלשת הניגונים המיוחסים למגיד. על הראשון אפשר לומר שהוא הכי מיוחס, כי עבר במשפחת המגיד – חסידי רוז'ין – הוא נקרא 'ניגון המגיד'. הניגון השני הוא מסורת של חסידות ברסלב, והניגון השלישי במסורת של רופשיץ. שלשה ניגונים שמיוחסים לרב המגיד, בעל ההילולא של היום – כולם ניגונים שמחים, אז שנשמח בנסיונות, שיהיו נסיונות שמחים. לחיים לחיים.

[נגנו את שלשת ניגוני המגיד.]

נבקש מהשי"ת שכל הצדיקים שאנחנו שומעים את השירים שלהם – יהיו אתנו כאן. לחיים לחיים.

ההורים מעמידים בנסיון

ממי משה רבינו למד להעמיד את החסידים שלו בנסיון? כתוב ש"מעשה אבות סימן לבנים"[לג]. האם יש משהו דומה לזה אצל האבות? אפשר לומר שהוא למד זאת מרבקה אמנו, שהעמידה את יעקב בנה בנסיון. הוא חשש שמא יביא על עצמו קללה במקום ברכה והיא הבטיחה לו "עלי קללתך בני"[לד] – תעשה מה שאני מצוה אותך, והסיכון עלי. הוא הקשיב לה – גם קיים כיבוד אם, ועוד יותר, באותו רגע אמא שלו היתה הרבי שלו, הוא היה חסיד שלה (ובדרך צחות: רבקה, Rebecca, רבי'קה)[לה]. יעקב אבינו עמד בנסיון – ה' סייע בידו (וכנראה הוא למד מכך להעמיד בנסיון את בנו האהוב יוסף כאשר, בפרשת שבוע, שלח אותו מעמק חברון לראות את שלום אחיו בשכם, נושא שעוד נרחיב בו בעז"ה[לו]) – אך אצל המרגלים הנסיון לא יצא טוב.

אם ה' אמר "'שלח לך' לדעתך", אני נותן להם מקום לטעות, ובכל זאת הוא שולח – על מי שייך לומר כאן "עלי קללתך בני"? צריך לומר שעל משה רבינו עצמו, היוזם כאן. את הסיכון הוא לקח על עצמו. אמנם על פי פשט, בפסוקים, משמע שהמרגלים קבלו את העונש שלהם – החלק שלהם, בעולם הזה וגם בעולם הבא, עבר ליהושע וכלב הנאמנים – אבל בפנימיות ודאי משה רבינו לקח זאת על עצמו.

הרבי שיכול לקחת על עצמו את הסיכון – לא רק של עצמו, אלא גם של חסידיו – הוא לא רק רבי, אלא גם בחינת אבא, ועוד יותר, בחינת אמא. האמא מעודה שולחת את הבן שלה לנסיון, כל אמא – מתי? כשהיא יולדת אותו, כשהיא מוציאה אותו לאויר העולם הזה. כמו שאמרנו קודם, בשם אדמו"ר הזקן בתניא, העולם הזה כולו נסיונות, מהתחלה עד הסוף. מי המשלח? האמא משלחת את הבן, את הילד שלה, לתוך הנסיונות של העולם הזה. האבא, שמעבר את האמא, גם מעמיד את האמא בנסיון (צער העיבור והלידה וגידול הילדים). מי שיש לו כח ויכולת להעמיד מישהו אחר בנסיון הוא רק אבא או אמא, ובמיוחד אמא.

לחיים לחיים. שנזכה לאבא טוב ואמא טובה, שיעמידו אותנו בנסיונות טובים, ושנעמוד בהם כמו יעקב אבינו – שנקבל את הברכות, במקום עשו. לחיים לחיים.

ג. שלשת אבות החסידות

שרשי האבות במדות ובמוחין

כתבנו שנדבר הערב על ארץ ישראל במשנת אבות החסידות. מי הם אבות החסידות? הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, שלשת הדורות הראשונים. למה קוראים להם אבות החסידות? מוסבר[לז] שהם עצמם כנגד האבות – "שלשה מי יודע? שלשה אני יודע, שלשה אבות"[לח], "אין קורין אבות אלא לשלשה – אברהם, יצחק ויעקב"[לט]. הבעל שם טוב הוא בחינת אברהם אבינו ביחס לתורת ודרך החסידות, המגיד הוא יצחק אבינו, ואדמו"ר הזקן – שהוא עמוד התורה של החסידות, על ידו נתגלה התורה שבכתב של החסידות, ספר התניא, וגם התורה שבעל פה, הדרושים שלו, התו"א והלקו"ת שלו, בעזרת נכדו הצמח צדק – הוא יעקב אבינו של החסידות.

אם רוצים להבין את אבות החסידות צריך לחזור, כמו שאמרנו קודם, ל"מעשה אבות סימן לבנים". מה השרש של האבות? ההסבר הפשוט אומר שהאבות הם חסד-גבורה-תפארת[מ]. כתוב "האבות הן הן המרכבה"[מא], שהם בטלים לקב"ה, כל אחד במדה שלו. אברהם הוא המרכבה למדת החסד, אהבת ה', "אברהם אֹהבי"[מב]. יצחק הוא "פחד יצחק"[מג], עובד את הקב"ה בפחד אלקים, פחד הוי' – מדת הגבורה, מדת יצחק אבינו. יעקב הוא התפארת, מדת הרחמים, "אל שדי יתן לכם רחמים [לפני האיש]"[מד], ר"ת ישראל, כידוע מרבי נחמן[מה]. כך התפלל יעקב – "אל שדי יתן לכם רחמים" – כי יעקב אבינו עצמו הוא מקור מדת הרחמים.

כך מסבירים בדרך כלל, שהאבות הם חג"ת, חסד-גבורה-תפארת. אבל בשרש יש "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב", גילוי האלקות שלהם, וכתוב בכוונות האריז"ל[מו] – בכל תפלה, שלש פעמים ביום – שאז מכוונים לאור אבא, "אלהי אברהם", חכמה; "אלהי יצחק" אור אמא, בינה; "ואלהי יעקב" דעת. מחג"ת עולים למוחין, ממדות לשכל.

שרש האבות בכתר

אבל יש משהו עוד יותר גבוה, השרש האמיתי של האבות – ג רישין שבכתר. למעלה מחב"ד נמצא העל-מודע, הכתר, ובו כתוב שיש ג רישין[מז]. בלשון החסידות, שלשת הראשים של הכתר הם אמונה, תענוג ורצון[מח]. בלשון הקבלה[מט] הראש העליון הוא "רישא דלא ידע ולא אתידע", האמונה; למטה ממנו "רישא דאין", התענוג בנפש; למטה ממנו "רישא דאריך", הרצון בנפש.

מוסבר[נ] שהשרש – שרש כל השרשים – של האבות הוא אמונה-תענוג-רצון:

אברהם הוא האמונה, כמו שכתוב אצלו בפירוש "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[נא], "תשורי מראש אמנה"[נב], מ"ראש כל המאמינים"[נג], אברהם אבינו, המאמין הראשון, רדל"א.

יצחק אבינו הוא על שם צחוק ושעשועים. גם הפחד שלו עתיד לצחוק[נד] – "פחד יצחק". כולו אומר צחוק, "יצחק מצחק"[נה], "צחֹק עשה לי אלהים"[נו]. כשאמא שלו הולידה אותו לאויר העולם הזה, העמידה אותו בנסיון של כל הנסיונות, היא אמרה שהכל צחוק אחד גדול – "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי". גם הוא עצמו מתייחס כך לנסיון – אמרנו שכאשר אדם מתייחד עם אשתו הוא מעמיד אותה בנסיון מסוים, ואצלו אומר הפסוק "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו". זהו הראש השני של הכתר, רישא דאין, תענוג.

יעקב הוא הראש השלישי, תורה ומצוות, "נעשה ונשמע"[נז] – הוא הרצון. בתורה ומצוות אני מרגיש את רצון הקב"ה, מה ה' רוצה ממני, ומשתדל ככל יכולתי לעשות מה שאני מבין ומרגיש שהוא רוצה ממני. התורה היא רצונו של ה'. פנימיות התורה היא תענוג, אבל פשט התורה – "תורה לשון הוראה"[נח], כידוע – הוא רצון ה', ואליו קשור יעקב, עמוד התורה.

אם כן, בשרש כל השרשים יש לנו אמונה, תענוג ורצון – רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך.

שרש אבות החסידות – אמונה-תענוג-רצון

צריך לומר אותו דבר ביחס לאבות החסידות: הבעל שם טוב הוא האמונה. הרב המגיד הוא התענוג. מי שזוכה לטעום קצת מתורת המגיד – שמתפשטת בכל החסידות, כל החסידות הכללית יוצאת מתלמידי המגיד – מרגיש את ה"טוב טעם ודעת למדני"[נט]. אחר כך, אדמו"ר הזקן, הוא הרצון. כמו שגם הזכרנו קודםכו, אחרי הכל, עם כל ההשכלה שלו, עם כל השכל המופלא, עיקר מה שאדמו"ר הזקן רוצה לומר הוא 'מה ה' רוצה מאתנו', ללמוד את תורתו, ועוד יותר, לקיים את מצותיו.

אגב, מי שמכיר מהו ספר התניא, יודע שהתכל'ס של הדברים הכי עמוקים בתניא – כמו אגרת הקדש כ, "איהו וחיוהי חד בהון וכו'" – היא מצוות מעשיות[ס]. בסוף הוא מגיע תמיד לרצון ה', מצוות מעשיות, שעל ידן דווקא עושים לה' דירה בתחתונים. זהו החב"ד האמתי – לא לחשוב שחב"ד הוא שכל, חב"ד הוא תכל'ס, ותכל'ס היינו לעשות את רצון ה' בעולם הזה. השכל צריך להבין זאת.

אם כן, הגדרנו את שרש אבות החסידות. צריך להזכיר שיש הרבה שמועות מה הם הרביים של החסידות[סא]. מה שאמרנו עכשיו – אף על פי שפשוט מאד – הוא קצת חידוש. יש שיחות שכתוב שהבעש"ט הוא פנימיות הכתר, המגיד חיצוניות הכתר ואדמו"ר הזקן כבר חכמה. לכאורה לא הסברנו כך כעת – הסברנו את כולם בכתר (אלא שיש לישב על פי שיטת הע"ח שג' רישין שבכתר היינו רדל"א גלגלתא ומו"ס, והרי מו"ס, חכמה סתימאה, הוא שרש ומקור חכמה עילאה, כנגד אדה"ז, ודוק). יש עוד שיטות איך להקביל אותם. כמו שאמרנו קודם, יש את המיקום הפשוט, יש את השרש ויש את שרש כל השרשים. הסברנו את שרש כל השרשים, ובעצם שרש כל השרשים הוא הכי פשוט.

ד. כתר: שלשת כינויי הארץ

מה אומרת הקבלת שלשת אבות החסידות לשלשת הראשים שבכתר לגבי ארץ ישראל? יש כמה כינויים של ארצנו הקדושה, והם כנגד שלשת אבות החסידות:

אמונה: ארץ הצבי

הארץ נקראת "ארץ הצבי"[סב] – צבי לשון "הוי רץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים"[סג], רצון מאד פנימי. כתוב[סד] ששרש הרצון הוא דווקא באמונה (ושעל כן יש בכח הרצון הפנימי והעצמי לשלוט על התענוג, למסור את הנפש נגד הטבע הראשון של התענוג). בכל אופן, צבי הוא רצון (בפרט בלשון תרגום, בחינת אחוריים, כידוע).

חוץ משם של חיה, צבי הוא לשון צביון. על הפסוק "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"[סה] דרשו חז"ל "לצביונם נבראו"[סו]. אמונה היא לשון אמנות[סז] – כל העולם הזה הוא "מעשה ידי אמן"[סח]. התורה עצמה אומרת "ואהיה אצלו אמון"[סט], "אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה במעשה בראשית"[ע], "אל תקרי 'אמון' אלא 'אומן'"[עא].

כמה שוה צבי? אמונה. כמו שנסביר עוד, יש משהו בארץ ישראל – ארץ הצבי, עם כל הפירושים האלה – ששרשה אמונה.

תענוג: ארץ החיים

ארץ ישראל נקראת גם "ארץ החיים"[עב]. חיים הם תענוג. איך יודעים שחיים הם תענוג? הפסוק אומר "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"[עג]. יש על פסוק זה הרבה דרושי חסידות, גם של בעל הגאולה[עד], והפירוש של "כי עמך מקור חיים" היינו "מקור כל התענוגים". כמו שאומרים היום 'לעשות חיים' – לעשות כיף. מהו כיף? תענוג. כיף הוא המגיד. מי שזוכה להיות תלמיד של המגיד ממעזריטש נמצא כל הזמן בכיף אלקי – הוא נמצא בארץ החיים. "ארץ החיים" היא ארץ ישראל של כיפים כל הזמן, כי היא חיים, להרגיש חיות, לעבעדיק.

רצון: ארץ חפץ

המלה ארץ עצמה היא לשון רצון, כמו שחז"ל אומרים בפירוש – "למה נקראת שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[עה]. ארץ גם לשון מרוצה, ריצה, האדם "רץ לדבר מצוה"[עו] כי הוא מאד רוצה – יש לו חשק אדיר – לעשות רצון קונו. אם כן, עצם המלה ארץ, בלי עוד כינוי, היא לשון רצון. זו כבר בחינה שלישית, של אדמו"ר הזקן, שרץ לדבר מצוה.

אבל בכל אופן, כפי שהזכרנו את הכינויים "ארץ הצבי" ו"ארץ החיים", יש עוד כינוי של ארץ ישראל, השייך במיוחד לאדמו"ר הזקן. בספר התניא, באגרת הקדש יד[עז] – האגרת המיוחדת אודות חבת ארץ הקדש, בה הוא מסביר את הפסוק "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[עח] ומלמד שכל שנה יש אור חדש, המתחדש בתקיעת שופר, ומאיר קודם כל בארץ ישראל – הוא מכנה את ארץ ישראל בשם "ארץ חפץ". הוא אומר ש"ארץ חפץ" היא ארץ ישראל פה למטה – שאנחנו פה זוכים לשבת ב"ארץ חפץ" – אבל למעלה ממנה יש את ארץ ישראל שלמעלה, שהיא "ארץ החיים". "ארץ חפץ" מקבלת מ"ארץ החיים" למעלה.

מאיפה הוא לוקח את הביטוי "ארץ חפץ"? איפה הוא כתוב? בסוף הנבואה, סוף הנביאים בעם ישראל – עד שעכשיו תופיע שוב הנבואה בעם ישראל, לקראת הגאולה – בספר מלאכי, שלפי חז"ל[עט] הוא עזרא הסופר. כתוב שם שבסוף – צריך להתקיים עכשיו – יבוא משיח "ואשרו אתכם כל הגוים", כולם יאשרו אותנו, נקבל אישור קיום מכל הגוים, מכל העולם. "ואשרו אתכם כל הגוים [מתי?] כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות"[פ]. על מה כתוב "ארץ חפץ"? "כי תהיו אתם ארץ חפץ" – הפשט של "ארץ חפץ" לא הולך על ארץ ישראל הגשמית, האדמה, הקרקע, אלא על עם ישראל.

לכן הבעל שם טוב מאד אוהב את הפסוק והביטוי "ארץ חפץ". הבעל שם טוב אמר[פא] – אני באתי לגלות את האוצרות הטמונים בתוך עם ישראל, שהם "ארץ חפץ". כמו שבתוך הארץ יש אוצרות טמונים, שאף פעם לא ימצאו אותם, ככה בכל יהודי יש אוצרות אין סוף, והיהודים, עם ישראל, הם ארץ חפץ – "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות". אני באתי לחפור ולגלות את כל האוצרות, כל המטמונים, הטמונים בארץ חפץ. אם כן, על פי פשט, הביטוי "ארץ חפץ" הולך על עם ישראל, והנה, אדמו"ר הזקן בתניא משתמש בו ביחס לארץ ישראל, פשוטו כמשמעו.

שלמות העם (אמונה), שלמות התורה (תענוג), שלמות הארץ (רצון)

כאן הגענו לעוד נושא מאד חשוב: למה בכלל בחרנו לדבר על ארץ ישראל? אחד הנושאים האקטואליים ביותר בימינו, בלשון הרבי[פב], הוא "שלמות הארץ". בשביל להביא את הגאולה צריכה להיות שלמות הארץ, אבל שלמות הארץ לא עומדת בפני עצמה – לא ערך בפני עצמו – אלא צריכה להיות קשורה לעוד שתי שלמויות, שלמות העם ושלמות התורה, שלמות עם ישראל ושלמות תורת ישראל[פג]. יש עם ישראל, יש תורת ישראל ויש ארץ ישראל – כל אחד צריך להיות שלם, ורק כשכולם יהיו שלמים תבוא הגאולה האמתית והשלמה על ידי מלך המשיח, שבא להביא שלום ושלמות לכל העולם כולו, כאשר "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות"[פד].

מה היחס בין שלש השלמויות? גם להן יש שרש, שרש השרש ושרש כל השרשים. שרש כל השרשים של שלש השלמויות גם הוא במדרגה עליה דברנו עכשיו – ג רישין שבכתר. מה הכי גבוה בשלש השלמויות? מה קודם – התורה, העם או הארץ? קודם העם. אם אין עם ישראל – אין למי לתת תורה, אין תורה.

יש להעיר שרש"י בתחלת החומש, בהסבר ל"בראשית", מביא שני פירושים של חז"ל – "בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' ['הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז'[פה]] ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתו' ['קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה'[פו]]" – ומקדים את התורה. יש ראש כזה[פז], שקודם יש תורה, ואז מי שראוי וזכאי שתנתן לו התורה – המתנה הטובה הגנוזה בבית גנזי, "חמדה גנוזה"[פח] – העם הנבחר.

אבל בעומק יותר, כתוב בפירוש בחז"ל ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[פט] – גם לתורה הקדומה. חז"ל שואלים בפירוש מי קודם למי, עם ישראל או תורת ישראל, וקובעים במדרש ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", גם לתורה הקדומה, הכל לפני הצמצום הראשון, בתוך אור אין סוף. למה? עם ישראל הוא הכלי לקבל את התורה, וידוע הכלל בקבלה וחסידות ששרש הכלים למעלה משרש האורות.

אם כן, קודם צריך להיות עם ישראל, כנגד רדל"א, כנגד אמונה. אנחנו מסבירים תמיד שאמונה גם מלשון מנא בארמית – כלי. אמונה היא שרש הכלים. מה מקבלים בתוך הכלי של האמונה? את האמת. כתוב ש"איהו אמת, איהי אמונה"[צ]. אמונה, שהיא רדל"א, היא שרש הכלי, והיינו בעצם שרש נשמות עם ישראל – היכולת לקבל את האמת, "אין אמת אלא תורה"[צא]. אחרי עם ישראל יש תורה ויש מצוות. אם מחלקים בין התורה והמצוות התורה היא התענוג, "כי הם חיינו ואורך ימינו", והמצוות הן הרצון. מה הכי גבוה בשלש השלמויות? שלמות העם. אחר כך שלמות התורה, שהיא התענוג, ואחר כך שלמות הארץ, הרצון.

הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן – שלמות העם, התורה והארץ

והנה, ראה פלא, יוצא שאדמו"ר הזקן הוא שלמות הארץ, המגיד הוא שלמות התורה והבעל שם טוב הוא שלמות העם. פשיטא שהבעש"ט הוא שלמות העם – כל ענינו לייקר ולאהוב מאד את היהודי הכי פשוט, לראות בעין השכל שבלב את האוצרות האין סופיים שטמונים ביהודי הכי פשוט.

מהו המגיד? יש שיחה של הרבי הקודם[צב], בשם אביו, שהמגיד דרש לא רק אהבת ישראל אלא "השכלת נקודת החכמה" – לראות גם את נקודת החכמה בתוך כל יהודי, ובכלל בתוך כל דבר שמתרחש בעולם. היכולת להשכיל את נקודת החכמה שיש בכל דבר היא בעצם הראש השני של הכתר, "החכמה מאין תמצא"[צג], מרישא דאין. מי שהכי אוהב להשתמש במלה 'אין' הוא המגיד, בעל ההילולא של היום. הוא אומר[צד] שה' ברא את העולם יש מאין כדי שאנחנו, "ועמך כֻלם צדיקים"[צה], נחזיר לו את העולם מיש לאין – לא שנבטל את מציאות העולם, אלא שבראיית העין שלנו נראה את האין האלוקי המהווה את היש. זהו התענוג, הכיף, הכי גדול. אם בארץ ישראל אפשר תמיד לראות את האין שמהווה את היש – אין כיף יותר מזה, אלה חיים נצחיים.

התכלית היא הארץ – מה שה' רוצה מאתנו, שעל ידי קיום מצותיו נעשה לו דירה בתחתונים (בארץ התחתונה). למה משה רבינו השתוקק על פי פשט להכנס לארץ? בשביל המצוות שלה. הרמב"ן אומר[צו] שלא רק המצוות התלויות בארץ, אלא כל מצוות התורה שייכות לארץ – היא המקום בו מקיימים את מצוות ה'.

הכל מקשה אחת: למי נותנים את התורה? עם ישראל; מה נותנים לעם ישראל? תורה; המקום לקיים בו את מצוות התורה הוא ארץ ישראל, בה אפשר לקיים את רצון ה' באמת (בסוד "אמת מארץ תצמח"[צז]). אלה שלש השלמויות כנגד שלשת הראשים של הכתר.

"ארץ חפץ" – קבלת עול מתוך תענוג

נחזור לביטוי "ארץ חפץ", שבפשט מדבר על עם ישראל, אבל אדמו"ר הזקן משתמש בו בתור כינוי מובהק של ארץ ישראל, ועוד יותר, אומר שזו הארץ למטה, ולמעלה ממנה "ארץ החיים". הוא לא אומר, אבל כפי מה שהסברנו עוד למעלה משתיהן יש את "ארץ הצבי".

חפץ הוא כמו רצון. מה ההבדל ביניהם? מוסבר בחסידות[צח] שחפץ הוא רצון שבתוכו מאיר התענוג. בלשון הקבלה, זו התלבשות עתיק באריך. עוד יותר בלשון הקבלה – הסוד של ז תיקוני גלגלתא, שה-ז תחתונות דעתיק, המדות, החסד והגבורה וכו' של עצם התענוג, של עתיק יומין, מתלבשות ממש בתוך הרצון. כלומר, שאדם מקיים מצוות בקבלת עול – בשביל מצוות צריך קבלת עול – אבל "ארץ חפץ" היינו רצון שיש בתוכו תענוג, יש כיף בתוך קבלת העול.

הענין שקבלת העול וקיום המצוות בפועל צריכים להיות עם אושר הוא גם יסוד היסודות של החסידות אצל הרבי, הרבי האחרון שלנו. כתוב "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר הוי' צבאות" – "ואשרו" גם לשון אושר. לפני כל מצוה מברכים "אשר קדשנו במצותיו וצונו..." – "אשר" היינו המשכת אושר בתוך הרצון, שהוא רצון ה' בקיום המצוה. איך קוראים לכך בלשון הקדש? חפץ. זהו הגדר, הפירוש, של המלה 'חפץ'. צריך ארץ, שהיא רצון, אבל "ארץ חפץ" – היינו הרצון האמתי. אין כמו אדמו"ר הזקן, שממשיך את תורת המגיד – תורה של אין, של תענוג – לכתובת האמתית של התענוג. איפה התענוג צריך להיות? בתוך קבלת העול, קיום המצוות בפועל.

רמזי שמות ארץ ישראל

נעשה גימטריא (עוד לא עשינו גימטריא הערב). יש לנו פה שלשה כינויים של ארץ ישראל, שמקבילים לשלשת הדורות הראשונים של החסידות:

הבעש"ט הוא "ארץ הצבי" – צבי גם ראשי תבות "צדיק באמונתו יחיה"[צט] (קשר בין ארץ הצבי לארץ החיים, הבעל שם טוב למגיד), צבי בגימטריא אמונה, כנ"ל. הוא גם נותן את הצביון של כל החסידות, הוא גם המצביא. כמו שנסביר בהמשך, יש פסוק "נחלת צבי וגו'"[ק]. הבעל שם טוב קרא לבן שלו בשם צבי. בארמית, צבי היינו טביא, לשון טוב, סוד מורנו הבעל שם טוב (כידוע שכולו אומר טוב: בעל = ו"פ טוב, שם = כ"פ טוב ועוד טוב). צבי = ו צירופי טוב (בעל כנ"ל).

"ארץ החיים" היא המגיד (חיים = ד פעמים טוב. נמצא שצבי ביחס לחיים, הבעל שם טוב ביחס למגיד, הוא בסוד "שלם וחצי", ודוק).

"ארץ חפץ" היא אדמו"ר הזקן. ארץ חפץ שוה 469 (מספר התבות בשבעת ימי בראשית, ז פעמים זין, מספר השבת ה-13), בדיוק היחוד של ענג-רצון, כפי שכתוב על המלה חפץ. "ארץ חפץ", בלשון הקבלה, היא התלבשות הענג בתוך הרצון – אמתת החסידות של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה.

נעשה את הגימטריא שרצינו: כמה עולים שלשת הכינויים הצבי, החיים חפץ? משיח. משיח צריך את כל המדרגות האלה של ארץ ישראל – הצבי, החיים ו-חפץ. אם נוריד את שתי האותיות ה, רק צבי ו-חיים, יהיה עשר פחות מ-משיח – עולה שליח. אמרנו שמשיח תלוי בשליח, והרבי אומר[קא] ש-שליח צריך לצרף את י כחות נפשו ואז הוא מגלה בעצמו ניצוץ של מלך המשיח. אז, כמו שאמרנו קודם, אם הוא יעמוד בנסיונות השליחות – הרבי שלו יקפוץ להיות משיח.

חמדה, טובה, רחבה

בברכת המזון, בברכה השניה (שהיא מדאורייתא), אומרים עוד שלשה דברים על הארץ – "ארץ חמדה, טובה, ורחבה"[קב] (וסימנך: "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"[קג].). גם שלשת הדברים האלה – חמדה, טובה, רחבה – הם כנגד שלשת הראשים שבכתר:

"חמדה" היא הבעל שם טוב. הפסוק שהזכרנו קודם, "נחלת צבי", הולך בנביא עם "ארץ חמדה" – "ארץ חמדה נחלת צבי". יש עוד פסוק של "ארץ חמדה" בתנ"ך (על המרגלים, שהזכרנו) – "וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו" – ממנו רואים ש"ארץ חמדה" הולכת עם אמונה, אם מואסים בארץ חמדה לא מאמינים. אם כן, יש לנו כאן שני פסוקים של "ארץ חמדה" – אין הרבה כאלה, דווקא שני פסוקים אלה, בנביא ובתהלים – אחד הולך עם צבי, "ארץ חמדה נחלת צבי", והשני עם אמונה, "וימאסו בארץ חמדה ולא האמינו לדברו". "על פי שנים עדים יקום דבר", ש"ארץ חמדה" שייכת לצבי ולאמונה.

אחר כך, מהי "טובה"? "אין טוב אלא תורה"[קד] (שלמות התורה ברישא דאין, תענוג, כנ"ל). טוב הוא גם חיים, חיים טובים. המלה חיים עולה ד פעמים טוב, כנ"ל, כך שהערך הממוצע של כל אות במלה חיים הוא טוב. גם אמונה (צבי) היא כפולת טוב כנ"ל, ו צירופי טוב, אך בפשט של התורה, בסיפור גן בעדן מקדם, דווקא "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב וגו'" מצטרפים יחד. בפרט, כאן שנאמר "חמדה טובה ורחבה" מתבקש לכוון את הלשונות לפי הסדר, "חמדה" ברדל"א, אמונה כנ"ל, ו"טובה" ברישא דאין, תענוג. וכך נאמר בפירוש בספר יצירה: "אין בטובה למעלה מענג"[קה].

מהי "רחבה"? כלים רחבים להכיל את האורות, גם את האורות המרובים של תהו. צריך כלים רחבים, ואיך עושים כלים רחבים, ארץ רחבה? על ידי מצוות מעשיות. כל התורה כולה, ה' הרבה לנו הרבה מצוות, לזכות אותנו, כדי לעשות כלים רחבים להכיל את האורות המרובים – "הוי' חפץ [בחינת ארץ חפץ] למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"[קו].

אם כן, כינוי ארץ ישראל "ארץ חמדה" שייך לבעל שם טוב, לאמונה, לשלמות העם. הכינוי "ארץ טובה" רומז בפרט לשלמות התורה, "אין טוב אלא תורה", תורת ארץ ישראל. "ארץ רחבה" היא מקום קיום המצות המעשיות המצוות, משרש רישא דאריך, אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן באמת נותן רחבות – רחבות בתורת החסידות. הבן שלו, אדמו"ר האמצעי, ממשיך זאת עוד יותר ונקרא "רחֹבות הנהר"[קז], אבל יחסית לתורת המגיד וכל מה שקדם הרחבות בתורה היא אדמו"ר הזקן, והתכל'ס היא המצוות.

סיכום

נסכם את השלישיות שהקבלנו:

רדל"א           אמונה אברהם         הבעש"ט      ארץ הצבי     שלמות העם           חמדה

רישא דאין                תענוג יצחק  הרב המגיד   ארץ החיים   שלמות התורה                  טובה

רישא דאריך   רצון   יעקב  אדמו"ר הזקן ארץ חפץ      שלמות הארץ (המצוות)     רחבה

 

היות שהזכרנו שהכל מתחיל מאמונה, נשיר ניגון שלנו שנקרא ניגון האמונה, ניגון דבקות. [אחרי הניגון:] הציעו שהיות ששרנו ניגון של אמונה, נשיר גם שיר של תענוג וגם ניגון של רחמים, של רצון. יש לנו שיר שנקרא רחמים רבים. תענוג היינו שבת, "מעין עולם הבא". נשיר כעת רצוף, "מעין עולם הבא", התענוג, "ארץ החיים", ואחר כך "רחמים רבים", "ארץ חפץ".

ה. חכמה: "אוירא דארץ ישראל מחכים" – "כל רבי מארץ ישראל"

"אוירא דארץ ישראל מחכים"

עד כאן הסברנו מהי ארץ ישראל ב-ג הרישין שבכתר. ארץ ישראל נמצאת בכל הספירות – מהכתר עד למטה במלכות, "כתר עליון איהו כתר מלכות"[קח], התכלית היא להגיע למלכות. צריך לעבור את כל ה"עשר ספירות בלימה". אנחנו עוברים מספירת הכתר לספירת החכמה, אבא.

על חכמה כתוב בפירוש לגבי ארץ ישראל ש"אוירא דארץ ישראל מחכים"[קט]. מי שנמצא כאן בארץ אמור לנשום את אויר הארץ ולהחכים מעצם האויר. חכמים גזרו על אויר חו"ל שהוא טמא[קי], ואויר ארץ ישראל טהור – וכיון שהוא טהור הוא מחכים. מה הכוונה מחכים? עושה חכם – מאחד שלא כל כך חכם הוא עושה חכם. הבעל שם טוב אמר[קיא] שהמצוה הראשונה של היהודי היא להיות חכם (קלוג, פקח). הגם שאמרנו שההגעה לנקודת ההשכלה של כל דבר היא חידוש של המגיד, תלמידו, אבל להיות פקח – לא להיות שוטה – זה מתחלת החסידות. אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה, התעצם עם הענין ביותר, כידוע שסיכום ספר התניא הוא 'אל תהיה רמאי', 'אל תהיה שוטה'. אם כן, ארץ ישראל היא סגולה – מי שטפש כדאי שיעלה לארץ, אולי יזכה להיות חכם. מי שעלה לארץ ועדיין טפש – כנראה שלא הגיע לארץ עדיין, צריך לדאוג שיגיע לכאן, שינשום את האויר של הארץ.

מאיפה בא "אוירא דארץ ישראל מחכים"? אויר הוא סוד מאד עמוק בקבלה – אוירא. בין הגלגלתא למוחא סתימאה, בין הגלגלת למח, יש אויר. בתוך האויר שם – כמו שנסביר – יש את דעת דרדל"א. מדברים על חכמה, אבל מאיפה היא באה? מהמקום הכי גבוה, מהדעת דרדל"א, הדעת של האמונה – גם באמונה יש את ה'בכח' להפוך לדעת (כמו על ידי נסיון, כנ"ל). הדעת שכלולה באמונה מופיעה ומאירה בתוך האויר שבין הגלגלת לחכמה סתימאה של הכתר, ושם היא כביכול 'לוחצת' מלמעלה על ה"קרומא דאוירא" – יש קרום בין האויר למח הסתום של הכתר – ובלחץ שלה על הקרום היא 'מכריחה' את המח הסתום, מוחא סתימאה, להבריק הברקות לתוך המח הגלוי, לתוך החכמה[קיב].

כל התהליך הזה נקרא "מחכים". כלומר, "אוירא דארץ ישראל מחכים" בעצם בא מהראש הכי גבוה בכתר, מדעת דרדל"א שמאירה באוירא, באויר של ארץ ישראל, ומכריחה את המח הסתום לירות חצים של שכל, שכל של קדושה, למודע של הנפש, המח הגלוי. עד כאן הפירוש העמוק בקבלה ל"אוירא דארץ ישראל מחכים".

אם כן, פה, ארץ ישראל, היא מקום של חכמה.

"עיני הוי' אלהיך בה"

מה עוד יש בארץ שקשור לחכמה? פסוק שהזכרנו קודם, אולי הפסוק הכי חשוב של ארץ ישראל בתורה – "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". מה הכוונה? שיש כאן גילוי של השגחה פרטית. כמו שמי שבא לארץ מקבל חכמה, הוא גם מקבל חוש לראות-לחוות את השגחת ה' – שלכל מה שקורה יש מכוון, הקב"ה. זו משמעות ה"תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה".

האור מתחיל מראש השנה וממצה-עובר את כל השנה – מגיע לסוף השנה, אור השנה החולפת מסתלק והאור החדש של השנה הבאה יורד. כל האור הזה – כל שנה יותר אור – הוא אור של גילוי עיני ה', גילוי השגחה פרטית, איך שה' מסתכל עלינו, על כל אחד ואחד מאתנו. גם להיטיב לנו, גם לנסות אותנו, לראות אם הלב שלנו שלם איתו.

אם כן, אמרנו שני דברים: דבר אחד, ש"אוירא דארץ ישראל מחכים", ודבר שני, ש"תמיד עיני הוי' אלהיך בה". עינים הן חכמה. שתי בחינות של חכמה ששייכות באופן הכי מובהק לארץ ישראל.

תורת ארץ ישראל – "כל רבי מארץ ישראל"

מה עוד יש כאן בארץ? אם אתה לומד תורה, זוכה בכתר תורה של ארץ ישראל, זהו לא אותו כתר תורה לו זוכים בחו"ל – יש משהו מיוחד בתורה שלומדים כאן. תורה בכלל היא חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[קיג], אבל תורת ארץ ישראל קובעת ברכה לעצמה. מה המיוחד בתורה שלומדים כאן? היא מוחין דאבא. כל התורה שלומדים בחו"ל היא מוחין דאמא, בכללות היא בינה, אבל התורה שלומדים בארץ ישראל – קשור למה שאמרנו קודם, למה ש"אוירא דארץ ישראל מחכים", קשור ל"תמיד עיני הוי' אלהיך בה" – היא תורה של מוחין דאבא.

מה תורת ארץ ישראל עושה ממך? יש משפט מפורסם בזהר הקדוש – "כל רב מבבל, כל רבי מארץ ישראל"[קיד]. לכן רבי זירא, אחד החכמים הגדולים בבבל, צם ארבעים – או מאה, לפי גרסה אחרת – תעניות כדי לשכוח את תלמודה של בבל[קטו], לזכות לעלות לארץ ישראל ותלמודה. אמנם אנחנו פוסקים הלכה כבבלי – בינתים, עד ביאת משיח – אבל יש הבדל מהותי בין התורה שלומדים בחו"ל לתורה שלומדים בארץ. כשאתה זוכה לכתר תורה בחו"ל אתה מוכתר כ"רב", אבל אם אתה זוכה לכתר תורה בארץ ישראל – שגם הולך עם סמיכה איש מפי איש עד משה רבינו – אתה מוכתר כ"רבי". כאן בארץ כל אחד צריך לשאוף להיות רבי, ללמוד תורה כאן עד שהוא זוכה לכתר תורה של ארץ ישראל.

אבי-רבי-צבי

מה ההבדל בין רבי לרב? זהו עיקר הווארט כאן להבין מהי ארץ ישראל במדרגת החכמה. קודם דברנו על צבי, "ארץ צבי" – 'צבי' קצת דומה ל'רבי'. שתי האותיות האחרונות זהות, 'בי', וההבדל רק באות הראשונה. האות הראשונה אמנם הכי חשובה[קטז], אבל האותיות הראשונות גם קשורות – ב'רבי' יש ר-בי וב'צבי' צ-בי והאותיות ר-צ יחד הן בעצם פעולת הצבי עצמו. מה הוא עושה? "הוי רץ כצבי". למה ארץ נקראת ארץ? כי רוצה וגם רצה לעשות רצון קונה, כנ"ל.

נחזור להתבונן, או לעשות כעין חידה, מה אומרת כל המלה ארץ – א-ר-ץ – אם ה-צ היא ה'צבי' וה-ר היא ה'רבי', מה צריכה להיות ה-א? קודם, כשדברנו על נסיונות, אמרנו שעיקר הנסיון הוא נסיון שאבא מנסה את בנו, ועוד יותר שאמא מנסה את בנה או בתה, מתוך ההתקשרות העצמית של אבא ואמא לילד. מה הולך יחד עם רבי? איך אלישע קורא לרבי שלו, דווקא בזמן הכי נשגב, בזמן ההסתלקות? הרבי של אלישע הוא אליהו הנביא, שיבוא ויבשר לנו את הגאולה, ואלישע אומר לו "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו"[קיז] ("אבי אבי" כמו "רבי רבי" – הוא גם רומז ל-ר, "רכב ישראל ופרשיו", סוד המרכבה, כמו האבות).

אם כן, כפי שנסביר עוד יותר, יש 'אבי', יש 'רבי', ויש 'צבי' – בי-בי-בי. לא מספיק ביבי, צריך בי-בי-ביא-בי, ר-בי, צ-בי. אז יש לי ארץ, ארץ ישראל.

שייכות מזרזת

מה פירוש "ושננתם לבניך"[קיח]? כתוב "הבנים אלו התלמידים"[קיט]. אם התלמידים הם הבנים הרבי הוא האבא, ולא סתם אבא – מה ההבדל בין אב ל'אבי'? 'אב' הוא נחמד, אתה אב של מישהו, אבל צריך להיות 'אבי', אבא שלי. אותו דבר רבי – יש רב גדול, יש לי שאלה בהלכה אני הולך לשאול את הרב, אבל מהו 'רבי' בפשט? הרב שלי, כמו האב שלי. לפי זה מהו 'צבי'? הצב שלי... צב הוא הכי אטי, לא רץ מהר, אבל כשאיזה צב שומע שמישהו אומר שזהו צבי, הצב שלי – כשמשייכים אותו אלי אישית – הוא רץ. גם אבא, כשהוא שומע 'אבי', שאני האבא שלו, זה נותן לו המון מרץ. אם המרגלים היו נאמנים למשה רבינו, שלא היה סתם רב שלהם אלא 'רבי' שלהם, 'אבי' שלהם, היו זוכים לעמוד בנסיון אף על פי שה' נותן להם מקום לטעות.

אם כן, מה ההבדל בין 'רב' ל'רבי'? בדיוק ההבדל בין 'צב' ל'צבי'. מה המשמעות לגבי הגאולה? איך הרב מצייר את הגאולה? כמו צב, "קמעא קמעא", לאט-לאט. אבל איך הרבי מצייר את הגאולה? "רץ כצבי", מהר-מהר. כאשר רצים מהר צריכים להזהר – הבעש"ט למד אותנו[קכ] שצריך זריזות אבל במתינות, ישוב הדעת, כמו בפרשת שבוע, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"[קכא], הוא התיישב בתוך הפחד של אביו[קכב].

בכל אופן, יש את "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", יש את הרבי, הרבי שלנו, ויש את הצבי, "ארץ צבי". הכל הולך יחד. רק שהצבי הוא אמונה בכתר, ורבי הוא כבר מוחין דאבא. סימן מובהק של רבי שהכל אצלו הולך מאד מהר.

נביעת האין סוף

קודם כל, בתוך המח של רבי הכל עובד מאד מהר. יש על כך ביטוי של הבעל שם טוב, באותה תורה – מה ה-י עושה לרבי? נותנת לו "נביעת האין סוף", זהו הביטוי. נביעה מתמדת, בלתי פוסקת של חדושי אמת, תורת אמת. כל רגע, בלי הפסק, כל הרף עין, יש לו נביעת האין סוף. כל אחד צריך לשאוף להיות רבי.

הנביעה היא בכל רגע, כל כך מהר, עד כדי כך שהרביים אמרו לפני החסידות 'שא שא'[קכג] – למי? לא לקהל, כולם היו בשקט מוחלט, אלא למח של עצמם. אמרו למח 'שא שא', כי רץ כל כך מהר, והרבי צריך לדבר – אי אפשר לומר הרבה דברים יחד. רק פעם אחת "'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו"[קכד], אבל בדרך כלל אני צריך להשתיק את השכל כדי שאוכל להתבטא, שמישהו אחר יוכל לשמוע, להבין אותי – להגיד למח 'שא שא', שתוק, שאוכל לדבר בישוב הדעת. זהו סימן של רבי, שהוא "רץ כצבי", קודם בתוך המח שלו – זו זכות, שהוא זוכה ל"נביעת האין סוף".

דעת תורה של רבי

במקום אחד[קכה] הבעש"ט מסביר ש-רב היינו "ראשית חכמה יראת הוי'"[קכו] ו"בינה" – לרב כבר יש חכמה ובינה, מה מוסיפה ה-י של רבי? עד כה דברנו על "נביעת האין סוף", אבל לפי תורה זו כבר יש חכמה ובינה ברב, אז מה מוסיפה ה-י? דעת. לא די בחכמה ובינה. רב הוא חכם ונבון, אבל צריך להיות מקושר לאמת כדי "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"[קכז] – "'והוי' עמו'[קכח], שהלכה כמותו"[קכט], כפי שנאמר על דוד המלך – צריך דעת תורה. בתורה זו הבעש"ט אומר שמה שמיוחד בארץ, ה-י של הרבי, הוא שכאן זוכים לקבל את האמת לאמתה של התורה, הדעת-תורה האמתית, "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא".

יש שנים שהיו קשורים בעצם לארץ ישראל, לא רצו אף פעם לצאת ממנה – יצחק אבינו[קל] ודוד המלך[קלא], כי "בנין המלכות מן הגבורות"[קלב]. קשר הדוק ועצמי לארץ ישראל. בזכות הקשר לארץ דוד המלך זכה ל"'והוי' עמו', הלכה כמותו בכל מקום".

ישוב שתי השמועות – המשכת דעת דאבא

אם כן, פעם אחת כתוב שה-י היא נביעת האין סוף, מוחין דאבא, זרימה בלתי פוסקת, ופעם שניה כתוב שה-י היא דעת. איך נחבר את שתי השמועות יחד? צריך לחזור להתחלה: בכתבי האריז"ל[קלג] מוסבר שגם הרב וגם הרבי הם ז"א, רק שכאשר הז"א מקבל מוחין דאמא הוא נקרא 'רב' וכשהוא מקבל מוחין דאבא הוא נקרא 'רבי'. לכן, אפשר להסביר שכאשר הז"א מקבל חכמה ובינה מצד אמא – באמא יש חכמה ובינה, מוחין דאמא – הוא נקרא 'רב', אך כאשר הוא מקבל חכמה ובינה וגם דעת מצד אבא הוא נקרא 'רבי'. אם כן, ה-י של 'רבי', שהיא הדעת, אינה סתם דעת, אלא דעת מצד מוחין דאבא. כך שתי השמועות מהבעל שם טוב מתחברות יחד.

מהי דעת של אבא? ראשית, יש בתוך ה-י של 'רבי' את הזרימה של המח – "נביעת האין סוף", עליה דובר קודם, רצף תמידי של הברקות חכמה. כאשר מופיע "ברק המבריק על השכל"[קלד] הוא יכול מיד להתעלם, כמו ברק בשמים, שלא נשאר ברקיע, לא מחזיק מעמד. לכן צריך כח בתוך החכמה גופא – אמא עילאה הכלולה באבא עילאה – לתפוס את הברק. הכח לתפוס את הברק הוא הבינה שבתוך החכמה. אחר כך, גם התפיסה לא מספיקה, צריך להתקשר לענין – מהי דעת? כח ההתקשרות לאותו ברק שהבריק, לאותו חץ שנורה ותפסתי באמצע האויר. אחרי שהוא נתפס אני צריך להתקשר אליו, להתקשר לפנימיות שלו, כמו שאמרנו קודם, שאדמו"ר הזקן הוא הרצון – לדעת מה הוא רוצה באמת.

בעצם, בתוך האות י גופא, יש סוד בקבלה שנקרא קוצא-גזעא-שבילא[קלה]. כאשר כותבים י לפי סת"ם יש את גוף ה-י, הקוץ שלמעלה, וקוץ תחתון שנקרא "שביל", ובעצם מתייחד עם אמא להיות "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קלו]. הם גופא עצם תופעת נביעת האין סוף. הקוץ הוא הנביעה, הגוף הוא יכולת התפיסה שלו, וההתקשרות מביאה אותו לרחם של אמא, להתבשל שם, ולהוליד משם את המדות – אהבת ה', יראת ה'. מתוך שתי השמועות בחסידות מהו הרבי – לכך אנחנו צריכים לשאוף כאן, להיות רבי – הכל נכלל ב-י, הכל מצד מוחין דאבא.

עד כאן עשינו דרוש קצת יותר מורכב מהו הסוד של רבי בארץ ישראל, שכל אחד צריך להיות רבי כאן.

שבת בזמן וארץ ישראל במקום

מה עוד שייך לחכמה וארץ ישראל? שבת. ה' ברא את העולם בעולם-שנה-נפש[קלז]. במקום ארץ ישראל היא המקום הנבחר, המקום לעם ישראל. בבינה נראה ש"עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות"[קלח], אבל במקום ארץ ישראל היא המקום הנבחר. גם בזמן, ה' ברא את כל הזמן, אבל יש יום אחד שהוא בחר להיות שלו, וגם שלנו, יום השבת קדש. כתוב ששבת בזמן היא ארץ ישראל במקום. מי שלומד קצת ליקוטי מוהר"ן – כל תורה שם מקשרת בין ארץ ישראל לסוד השבת וגם לראש השנה[קלט]. שבת קדש בקבלה היא מוחין דאבא. קודם, כאשר שרנו, "מעין עולם הבא יום שבת מנוחה" – בכתר היינו רישא דאין, אבל במוחין שבת היא חכמה. יש משהו מיוחד מאד בשבת כאן בארץ – זו החכמה של ארץ ישראל.

"איש מפי איש עד משה רבינו"

מה עוד יש? משהו פשוט – על משה רבינו כתוב "מן המים משיתהו"[קמ], שרשו בחכמה. בארץ יש את התורה המיוחדת, וגם את הנשמה המיוחדת שהולכת איתה – משה רבינו. הזכרנו קודם שבשביל להקרא 'רבי' צריך לקבל תורה איש מפי איש עד משה רבינו – זו סמיכה. צריך שמשה רבינו, דרך כל השלוחים שלו – אלה שהוא נסה ועמדו בנסיון – יסמוך אותי, שהם יסמכו אותי כמו שמשה סמך את יהושע בן נון. איך זה יכול להיות? מיהו היום משה רבינו? יש סיכוי להיות היום רבי? להיות סמוך איש מפי איש?

גם הסמיכה מפי משה שייכת למוחין דאבא. מי שיש לו מוחין דאבא הוא למעלה מהזמן. ההשתלשלות שייכת לממד הזמן, שמתחיל במוחין דאמא. יחד עם "נביעת האין סוף" יש תחושה של למעלה מהזמן, כך שגם עכשיו הוא קשור למשה רבינו, קשור לרבי שלו. אם הוא זוכה שיש לו רבי אמתי – הרבי שלו מקבל ממשה רבינו. רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שאני מקבל ישיר ממשה רבינו – איך? הבעל שם טוב קבל מאחיה השילוני, שנסמך על ידי משה רבינו, והוא סמך את המגיד שסמך אותי. מי שקשור לחכמה פנימית של החסידות בהחלט יכול להיות רבי אמתי, שנסמך איש מפי איש עד משה רבינו, ובעצם מקבל ישר ממשה רבינו, הוא חי יחד עם משה רבינו, למעלה מהזמן.

 

אז כאן עשינו בקיצור – גם הזמן קצר, ככה אומרים לי... – את החכמה של ארץ ישראל, מהי ארץ ישראל בספירת החכמה. מה נשאר לנו? בינה ודעת וחסד וגבורה ותפארת ונצח והוד ויסוד ומלכות – בעזרת ה' בהמשך, בשיעורים והתוועדויות הבעל"ט.

לפני ארבע בבות, שיא ההתוועדות, נשיר את ניגון ההכנה של הרבי הרש"ב, מיד אחריו ארבע בבות, ואז כנהוג – ניע זשורצי כלאפצי.



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] ישעיה נט, כ.

[ג] בספר בית רבי (ח"ב פ"ה) מובא שפקודת "הגנרל-גוברנטור להסיר משמרת האנשי-חיל משם" היתה "כשאמר תלים פסוק 'פדה בשלום נפשי'. כי רבינו הגדול [אדמו"ר הזקן] היה גומר התלים בכל שבוע, ויציאתו היה ביום ג', ופסוק זה הוא מיום הג' לשבוע; ורבינו [אדמו"ר האמצעי] היה גומר בכל חדש וזהו ביום י' מהחדש כו'".

[ד] תהלים נה, יט.

[ה] שם כט, יא.

[ו] ישעיה כז, ה. "או יחזק במעוזי" = 267 = 3 פעמים 89, הערך הממוצע של כל תבה. "יעשה שלום לי" = "שלום יעשה לי" = 801 = 3 פעמים 267, "או יחזק במעוזי", הערך הממוצע של כל תבה! נמצא שכל הפסוק = ז פעמים "או יחזק במעוזי" = 21 פעמים 89, שני מספרי אהבה (ה-8 וה-11), רמז ליפי של חתך זהב (34 פעמים 55, שני מספרי האהבה שבין 21 ו-89 = 1870, 1869 ע"ה = "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", כמבואר סודו במ"א). "או יחזק ב" = 134 = "מעוזי" ע"ה. דילוג תבות בפסוק: "או... במעוזי... שלום... שלום... לי" ע"ה = 935 = "יחזק... יעשה... לי... יעשה"!

[ז] סנהדרין צט, ב.

[ח] איוב כה, ב.

[ט] דברים רבה ה, יא ובכ"ד; ראה תניא, אגרת הקדש יב.

[י] יל"ש שמואל סוף רמז קמט.

[יא] "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" = "[או] יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". שני הפסוקים יחד (עם "או") = 3731 = 91 (7 פעמים 13, משולש 13, אמן, שילוב הוי' א-דני) פעמים 41 (יה הוי' – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" – "ב-י נברא העוה"ב ב-ה נברא העוה"ז", ועל ידי התורה, "עז" "מעוזי", נעשה "ב-שלום", שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, היינו בשני "עולמים").

[יב] שה"ש רבה א, כג.

[יג] במדבר יד, כב.

[יד] קו, כד.

[טו] אור תורה (קה"ת) שלח אות קלח:

למה שלח משה מרגלים לתור את הארץ, הלא אמר לו הקב"ה אני נותן להם מקום לטעות. [אך] שהיה רוצה להביא אותם בנסיון. כי משה היה רוצה לעבור לארץ ישראל, והיה רוצה להעלות כדי שיוכל לבוא לארץ ישראל. כי משה היה בבחינת הדעת, ואוירא דארץ ישראל מחכים, והיה הדעת מגולה שם ביותר, ואינם יכולים [נ"א: ואינו יכול] לסבלו, והיה רוצה לעלות במדריגה יותר גבוה. לפיכך היה רוצה להביאם בנסיון.

[טז] במדבר יג, ג.

[יז] ראה רש"י שם (ובכ"מ שכתוב "אנשים" במדבר לא, ג; דברים א, יג; שמואל-א א, יא).

[יח] תהלים כו, ב.

[יט] ראה סנהדרין קז, א.

[כ] שבחי מוהר"ן אות טז: "לא היה מתרחק עצמו פעם שנית לברח מהנסיון, רק אדרבא היה חפץ בנסיונות והיה מתפלל להשם יתברך שיזמין לו נסיונות. כי היה חזק בדעתו שבודאי לא ימרוד כנגד השם יתברך". ראה גם בית רבי עמ' סו.

[כא] ראה חיי מוהר"ן אות רלו: "גם כבר שמענו שמחמת שמשפחתו באה ממלכות בית דוד כידוע להעולם, על כן על פי הרב הם הולכים בלב נשבר וכו'".

[כב] דברים רבה יא, י.

[כג] דברים ג, כו.

[כד] סוטה יד, א.

[כה] ראה סוטה ט, סע"א; תנדב"א פי"ח; מגלה עמוקות (ואתחנן) אופן פו; צפע"נ עה"ת ר"פ תרומה.

[כו] בשיעור "שבע מדרגות בגילוי התורה" (שיעור קצר שקדם להתוועדות) – נדפס ב"ואביטה" וישב.

[כז] ראה שמות רבה ד, ב; זהר ח"א רנג, א; שער הפסוקים ויחי; תורה אור משפטים עד, ג.

[כח] ויקרא רבה ט, א; פסיקתא רבתי פרשה יד; פסיקתא דרב כהנא פסקא ד אות ג (ע"פ מלכים-א ה, יא).

[כט] שער הפסוקים שמות.

[ל] דברים יג, ד.

[לא] לקו"ת ראה ד"ה "אחרי ה"א תלכו" (ובפרט שם יט, ג) דרך מצותיך ד"ה "אחרי ה"א תלכו" (קפה, ב).

[לב] ראה תניא אגה"ק יא (ובמ"מ שבהערה הקודמת).

[לג] ראה סוטה לד, א.

[לד] בראשית כז, יג. "עלי קללתך בני" ר"ת עקב – "וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב". והוא עולה "עלי [קללתך] בני". "עלי קללתך בני" רת"ס עלי, הכל עלי! "עלי קללתך בני" = עשו עשו, אצלי נמצא השרש של עשו, גם הוא יצא מבטני, ומכח זה, הכפול, אני מצוה לך "אך שמע בקלי ולך קח לי" (= 777 = אך פעמים יחידה כו', עליך לגלות את היחידה שבנפש שלך וכך תתגבר על עשו).

[לה] אכן אברהם אבינו נצטוה מאת ה' "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה" (בראשית כא, יב) וגירוש ישמעאל נחשב מעשרת נסיונותיו, אך שרה עבור אברהם עם היותה גדולה ממנו בנביאות וה' אמר לו שעליו להקשיב לה, בכל זאת לא היתה ממש רבי שלו אלא אשת חבר, "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד), לא היא מעמידה אותו בנסיון אלא ה', ודוק. אחר כך, כאשר ה' מנסה את אברהם בעקדה, האב המנוסה, אברהם, מעמיד בהכרח בנסיון את בנו, יצחק, אך אין זה נסיון יזום של אברהם.

[לו] ראה בארוכה לקמן שיעור כ"א כסלו.

[לז] על הבעש"ט כאברהם אבינו של החסידות ראה תורת שלום שמח"ת תרס"א. ה'סדר' של שלשת דורות החסידות הראשונים נתבאר בריבוי שיעורים בעבר.

[לח] פיוט "אחד מי יודע" לליל הסדר.

[לט] ברכות טז, ב.

[מ] זהר ח"ג קעט, ב; שער הגלגולים סוף הקדמה לא. ובכ"ד.

[מא] בראשית רבה מז, ח; שם פב, ז; זח"ג כח, ב.

[מב] ישעיה מא, ח.

[מג] בראשית לא, מב.

[מד] שם מג, יד.

[מה] לקומ"ת סב.

[מו] שער הכוונות ענין כונת העמידה (עמ' קצג). וראה זהר ח"ב יד, ב.

[מז] זהר ח"ג רפח, א.

[מח] סוד ה' ליראיו שער א פ"א ובנספח "ג' רישין שבכתר" (וביאורם בשיעורים בסוד ה' ח"ג עמ' מז ואילך ועמ' רצא ואילך).

[מט] עמק המלך שער ט (תלת רישין) פ"א ואילך.

[נ] סוד ה' ליראיו שער א פ"א (ומבואר בשיעורים בסוד ה' ח"ג עמ' סד ואילך).

[נא] בראשית טו, ו.

[נב] שה"ש ד, ח.

[נג] שמות רבה כג, ה.

[נד] ראה לב לדעת מאמר "פרק בעבודת ה'" ביאור ח (עמ' לח).

[נה] בראשית כו, ח.

[נו] שם כא, ו.

[נז] שמות כד, ז.

[נח] זהר ח"ג נג, ב; ספר השרשים לרד"ק שרש ירה (מובא פעמים רבות בשיחות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש).

[נט] תהלים קיט, סו.

[ס] כלשונו בסיום אגה"ק כ:

ואחרי הדברים והאמת האלה דעת לנבון נקל להבין ע"י כל הנ"ל גודל מעלת המצות מעשיות אשר הן תכלית ירידת הנשמות לעוה"ז הגשמי כמ"ש היום לעשותם ויפה שעה א' בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב.

[סא] ראה התוועדות י"ט כסלו ע"ז פ"ג והנסמן שם.

[סב] דניאל יא, טז. ראה גיטין נז, א.

[סג] אבות פ"ה מ"כ.

[סד] ראה הנפש פ"ב סביב הערה לא והנסמן בה; שיעורים בסוד ה' ח"ג עמ' נט-ס; עמ' קנה-ז והנסמן שם.

[סה] בראשית ב, א.

[סו] ר"ה יא, א; חולין ס, א.

[סז] אמונה ומודעות מאמר "כח האמונה" עמ' נד; אוצר הנפש ח"א מאמר "אמנות ואמונה"; נפש בריאה עמ' יד.

[סח] שה"ש ז, ב.

[סט] משלי ח, ל.

[ע] בראשית רבה א, א.

[עא] תנחומא בראשית א; תנדב"א פל"א.

[עב] מדרש תהלים פרק נו: "'בארצות החיים' זו ארץ ישראל".

[עג] תהלים לו, י.

[עד] ראה לקו"ת בשלח א, א.

[עה] בראשית רבה ה, ז; פסיקתא זוטא בראשית א, א.

[עו] ע"פ אבות פ"ד מ"ב.

[עז] זו האגרת במלואה:

לעורר את האהבה הישנה וחבת אה"ק להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק כאלו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו רוח נדיבה בהתנדב עם למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה בריבוי אחר ריבוי מדי שנה בשנה הולך ועולה למעלה ראש כמדת קדש העליון המאיר לאה"ק המתחדש ומתרבה תמיד כדכתיב תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה דהאי ועד אחרית כו' אינו מובן לכאורה שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה וא"כ הל"ל לעולם ועד.

אך הענין יובן ע"פ מ"ש ה' בחכמה יסד ארץ שיסוד הארץ העליונה היא בחי' ממלא כ"ע והתחתונה היא ארץ חפץ המכוונת כנגדה ממש ונק' על שמה ארץ החיים הנה הוא נמשך מהמשכת והארת חכמה עילאה מקור החיים העליונים כדכתיב החכמה תחיה בעליה וכו' והארה והמשכה זו היא מתחדשת באור חדש ממש בכל שנה ושנה כי הוא יתברך וחכמתו אחד בתכלית היחוד ונק' בשם אוא"ס ב"ה שאין סוף ואין קץ למעלת וגדולת האור והחיות הנמשך ממנו יתברך ומחכמתו בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית לרום המעלות למעלה מעלה ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם לארץ העליונה כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשרשו בכל ער"ה כשהחדש מתכסה בו ואח"כ ע"י תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש עליון מבחי' עליונה יותר שבמדרגת חכמה עילאה להאיר לארץ עליונה ולדרים עליה הם כל העולמות העליונים והתחתונים המקבלים חיותם ממנה דהיינו מן האור א"ס ב"ה וחכמתו המלובש בה כדכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור דהיינו אור המאיר מחכמה עילאה מקור החיים (וכנודע לי"ח שבכל ר"ה היא הנסירה ומקבלת מוחין חדשים עליונים יותר כו') ובפרטי פרטיות כן הוא בכל יום ויום נמשכין מוחין עליונים יותר בכל תפלת השחר ואינן מוחין הראשונים שנסתלקו אחר התפלה רק גבוהין יותר ודרך כלל בכללות העולם בשית אלפי שנין כן הוא בכל ר"ה ור"ה. וז"ש תמיד עיני ה' אלהיך בה שהעינים הם כינוים להמשכת והארת אור החכמה שלכן נקראו חכמים עיני העדה ואוירא דא"י מחכים והארה והמשכה זו אף שהיא תמידית אעפ"כ אינה בבחי' ומדרגה אחת לבדה מימי עולם אלא שבכל שנה ושנה הוא אור חדש עליון כי האור שנתחדש והאיר בר"ה זה הוא מסתלק בער"ה הבאה לשרשו. וז"ש מרשית השנה ועד אחרית שנה לבדה ולכן כתיב מרשית חסר א' רומז על הסתלקות האור שמסתלק בליל ר"ה עד אחר התקיעות שיורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה והוא מתלבש ומסתתר בארץ החיים שלמעלה ושלמטה להחיות את כל העולמות כל משך שנה זו אך גילויו מההסתר הזה תלוי במעשה התחתונים וזכותם ותשובתם בעשי"ת וד"ל.

[עח] דברים יא, יב.

[עט] מגילה טו, א.

[פ] מלאכי ג, יב.

[פא] לוח "היום יום" י"ז אייר.

[פב] ראה תיקון המדינה פרק ו.

[פג] ראה תיקון המדינה הנ"ל ובסוד ה' ליראיו שער "ביאת המשיח" פ"ב.

[פד] ספרי דברים א, א; פסיקתא רבתי פרשת שבת ונח ב.

[פה] משלי ח, כב.

[פו] ירמיה ב, ג.

[פז] ראה תנדב"א פי"ד ("דרכן של בני אומרים התורה קדמה וכו'").

[פח] ע"פ זבחים קטז, א.

[פט] בראשית רבה א, ד (עיי"ש במשל, וראה עד"ז תנדב"א הנ"ל הערה פז).

[צ] ראה זהר ח"ג קצח, ב.

[צא] ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח; הקדמת איכה רבה פסקה ב; פסיקתא דרב כהנא פסקא טו אות ה.

[צב] ראה לקו"ד עמ' 72 (מהדורת לשה"ק עמ' 51-2) ובסה"מ תש"ט עמ' ב.

[צג] איוב כח, יב.

[צד] אור תורה (אמור) אות קכ.

[צה] ישעיה ס, כא.

[צו] ויקרא יח, כה.

[צז] תהלים פה, יב.

[צח] לקוטי תורה (אדה"ז) שה"ש כח, ד ובכ"ד.

[צט] חבקוק ב, ד.

[ק] ירמיה ג, יט.

[קא] שיחת ש"פ שלח ה'תש"נ (התוועדויות ה'תש"נ כרך ג עמ' 359-361).

[קב] "חמדה טובה ורחבה" = ש = "רוח אלהים" (מילוי אלהים דיודין: אלף למד הי יוד מם כאשר חלק המילוי הוא סוד ה"רוח" של אלהים, וד"ל) – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". המילוי הפשוט של אלהים (מילוי אלפין – אלף למד הא יוד מם) = ארץ, סוד הארץ בכלל (שמרחפת על פני המים, התענוג, בהיות שרש הארץ, הכלים, ברדל"א, אמונה כנ"ל).

חמדה טובה ורחבה רת"ס חבה, וכן שלש האותיות האחרונות של ארץ טובה ורחבה, סוד חבת ארץ הקדש המבואר בתניא כנ"ל.

חמדה טובה רחבה (בלי ו החיבור) = 294 = "אין מלך בלא עם" (ז פעמים שם מב).

[קג] ישעיה יא, א. כל הפסוק, פסוק של מלך המשיח – "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה" = גפן פעמים טוב. גפן סוד ג פן, ג פנים כנודע, כאשר הכל טוב (משרש הבעל שם טוב). והוא רומז לנאמר בשיר השירים (קדש קדשים): "ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן... וחכך כיין הטוב" (שה"ש ז, י).

[קד] אבות פ"ו מ"ג; ברכות ה, א.

[קה] "אין טוב אלא תורה" "אין בטובה למעלה מענג" = 1144 = טובה פעמים בן (הוי' הוי', אליהו כו'). הערך הממוצע של שני המאמרים הוא 572, 22 פעמים הוי' (סוד "דרך כו-כב מיעקב"), "[ודבק באשתו] והיו לבשר אחד", בחינת "אמר לדבק טוב הוא", כח התענוג בנפש.

[קו] ישעיה מב, כא. ראה מכות פ"ג מט"ז.

[קז] בראשית לו, לז; דברי הימים-א א, מח.

[קח] הקדמת תקוני זהר יז, א ("פתח אליהו").

[קט] ב"ב קנח, ב.

[קי] נזיר נד, ב.

[קיא] כתר שם טוב (הוצאת קה"ת, הוצאה שלישית) אות רה (מסה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 52).

[קיב] ראה המשך תער"ב ח"א עמ' תנג ואילך; עמ' תשיט ועוד. ובאריכות בחסדי דוד הנאמנים ח"ה עמ' 184 ואילך; שיעורים בסוד ה' ח"ב עמ' קכו.

[קיג] זהר ח"ב קכא, א.

[קיד] תקוני זהר חדש צח, א; ראה שם הגדולים סדר תנאים ואמוראים; כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות קמ.

"כל רבי מארץ ישראל" = חשמל חשמל חשמל (מלה החוזרת ג"פ במרכבת יחזקאל) כנגד שלשת פירושי סוד החשמל: פירוש האריז"ל (חשמל = אור פניאל, גילוי שע נהורין [עם ח כוללים] = מיני צבעונים, כמבואר במאורי אור); פירוש א' של הבעש"ט (ש"חש" עד ש"מל", דומה למלאך-כאלם, ואז "מל", סוד חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה); פירוש ב' של הבעש"ט (ש"חש" לזה ו"מל" לזה בו זמנית, תכונה מובהקת של רבי אמיתי), וד"ל.

"כל רבי מארץ ישראל" ר"ת כרמי, סוד "כרמי שלי... נטרתי" (התקשרות לרבי אמיתי). סופי התיבות הם צירוף צליל (= צלם, הרבי שלם בצלם שלו), שומעים את ה"רבי" שבו בצליל קולו. רוס"ת = "צדיק יסוד עולם". אמ"ת = ב"פ "חלב ודבש", "ארך אפים", מדות ארץ ישראל.

 

[קטו] ב"מ פה, א (בענין גירסאות מספר התעניות ראה לקו"ש חל"ד עמ' 24 הערה 6).

[קטז] תניא שער היחוד והאמונה פי"ב.

[קיז] מלכים-ב ב, יב.

[קיח] דברים ו, ז.

[קיט] ע"פ סיפרי ואתחנן פיסקא ט.

[קכ] ראה הוספות לכתר שם טוב (הוצאת קה"ת, הוצאה שלישית) אות קסט.

[קכא] בראשית לז, א.

[קכב] ראה פלח הרמון ד"ה "בראשית ברא" הג' (הובא ונתבאר בשעשועים יום יום וישב).

[קכג] לגבי אדמו"ר האמצעי ספר השיחות תרצ"ז עמ' 163 (נעתק בלוח "היום יום" ד' אדר-ב); וכך מסופר גם על הרב המגיד, ראה לקוטי דבורים ח"א (לשה"ק) עמ' 340; ראה גם בספר פנים אל פנים עמ' פה.

[קכד] ר"ה כז, א; שבועות כ, ב.

[קכה] כתר שם טוב (הוצאת קה"ת, הוצאה שלישית) אות שכ (עמ' קצה).

[קכו] תהלים קיא, י.

[קכז] יומא כו, א.

[קכח] שמואל-א יח, יד.

[קכט] סנהדרין צג, ב; במדבר רבה יג, א.

[קל] בראשית כו, ב.

[קלא] שמואל-א כו, יט.

[קלב] ע"ח שכ"ה דרוש ב; שער לד; טעמי המצות פרשת בהעלתך; סדור עם דא"ח ד"ה "ברוך מרחם על הארץ".

[קלג] ראה מאורי אור (ויאיר נתיב) ר, ז.

[קלד] תניא, אגרת הקדש טו.

[קלה] זהר ח"ג רג, ב (וראה לקוטי הש"ס לאריז"ל למסכת עוקצין).

[קלו] ראה זהר ח"ג רצ, ב; זהר ח"א קכג, א.

[קלז] ספר יצירה בכ"מ.

[קלח] ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח ב וויק"ר לו, ב.

[קלט] על יסוד זה מבוססים הספרים "זמרת הארץ", "יקרא דשבתא" ו"ירח האיתנים" לר"נ מטשעהרין.

[קמ] שמות ב, י.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com