חיפוש בתוכן האתר

ראשית החינוך - אור לח' מרחשון ע"ט – מירון הדפסה דוא

‏‏‏‏

בע"ה

אור לח' מרחשון ע"ט – מירון

ראשית החינוך

אפשערעניש שלום דוב בער שי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

שני החלקים של השיעור שלפנינו – שיעור שנאמר במירון, ב"ראשית הגז" לנכדו של הרב – עוסקים ביסודות החינוך מהגיל הרך ביותר.

בפרק א מוסבר שראשית החינוך היא לקבלת סמכות. אכן, קבלת סמכות יכולה להצטייר בפנים שונות – מלכות (תיקון החברה-המדינה), מלך, רב, רבי ועד למשיח – ובהסברן והיחס ביניהן עוסק הפרק. הרחבת היריעה הופכת את קבלת הסמכות מ'אילוף' להכרה במעלת הסמכות ושאיפה להתקשרות (שיש בה אהבה ויראה) לסמכות טובה וראויה.

פרק ב הוא בעצם מענה לשאלה של איש-חינוך על היחס לסיפורי צדיקים. הוא מנתח את התגובות שיכול לעורר סיפור פלאי שסופר על הרה"ק מרוז'ין ומתוך כך עולים ארבעה טיפוסים של ילדים – "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" – שמגיבים באופן שונה לסיפור, ועבור כל אחד מהם צריך לשים דגש אחר בחינוך.

א. חינוך לקבלת סמכות: מלכות, מלך, רב, רבי ומשיח

שרנו את ניגון ההכנה (לארבע בבות), שהיה חביב על הרבי הרש"ב, ששלום בער נקרא על שמו, ואנחנו מברכים אותו שיהיה כמו הרבי הרש"ב. אנחנו במירון, אצל רשב"י, שיקבל השראה מרשב"י לעבוד את ה' בשמחה. רשב"י הוא "רבי שמח"[ב]. כשעושים כאן אפשערעניש זו סגולה להיות שמח, ללמוד תורה בשמחה ולקיים מצות בשמחה. אפשר לנגן גם את ניגון רוסטוב, שנהגו לשיר תדיר אצל הרבי הרש"ב (והוא כונה בזמנו "דעם רבינ'ס ניגון").

חינוך לקבלת עול בהשארת הפאות

כתוב[ג] שהפאות הן בחינת המלכות של שערות הראש. ראשית החינוך היא להשאיר פאות, כמו שקראנו עכשיו במכתב של הרבי[ד], שמביא מהרבי הקודם[ה], שהפאות הן יסוד החינוך. צריך להבין מהו יסוד החינוך דווקא בהשארת הפאות. כנראה שיסוד החינוך קשור למלכות, כי – שוב – כתוב שהפאות הן המלכות של שערות הראש. את כל השערות גוזרים ורק את המלכות, את הפאות, משאירים.

כנראה שהשארת הפאות היא על דרך הפסוק "שום תשים עליך מלך"[ו]. צריך להסביר שראשית החינוך של ילד יהודי היא שיכיר במושג מלכות, שיכיר שיש מלך. ה' הוא המלך והוא מצוה אותנו בתורה למנות מלך ישראל. מלך ישראל שאנחנו מצפים לו, הוא מלך המשיח. זהו יסוד החינוך – שיש מלך.

יש שתי פאות. מה הן שתי פאות? כתוב "שום תשים עליך מלך", ובזהר כתוב "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"[ז] – צריך קודם להמליך את המלך העליון, הקב"ה, בקבלת עול מצות שמתחילה מעכשיו, ומכח המלכת ה' להמליך גם מלך בשר ודם, "דוד מלך ישראל חי וקים"[ח], כתר מלכות נמסר לדוד ולזרעו עד עולם[ט]. לאור זאת, אפשר לומר שהפאה הימנית היא "שום" והפאה השמאלית היא "תשים" – "'שום' לעילא 'תשים' לתתא".

[למה "'שום' לעילא" פאה ימנית ו"'תשים' לתתא" פאה שמאלית? הרי בדרך כלל הפוך – הימין יורד והשמאל עולה.] יש ויש. בפשט הסדר הוא שהימין עליון והשמאל תחתון – "נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ"[י]. מה שאתה אומר היינו במוחין – לחכמה, ימין, יש טבע של "שוב", ולבינה, שמאל, יש טבע של "רצוא" (וכן במדות – אור החסד יורד, כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ואילו אור הגבורה עולה, כטבע האש העולה מלמטה למעלה), אבל באופן פשוט "נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ".

מלך ומלכות – זעיר אנפין ונוקבא

אפשר לומר עוד פירוש בשתי הפאות, שתי בחינות של מלכות, ובהקדים: ראשית החינוך היא תודעת מלכות – קבלת מלכות ורצון שיהיה מלך, ושנראה את המלך, כמו שלפני מתן תורה כתוב "רצוננו לראות את מלכנו"[יא]. ילד שגוזרים לו את השערות מקבל בלבו רצון לראות את מלכנו. והנה, כתוב בזהר הקדוש שיש שתי בחינות של מלך – מלך ומלכות. מלך הוא "מלכא" ומלכות היא "מטרוניתא". היחס בין המלך והמלכות הוא יחס של זכר ונקבה. שוב, לפי האריז"ל המלך עצמו אינו ספירת המלכות, אלא פרצוף ז"א, מלכא, והמלכות שלו – התנשאותו על עמו, "מלך שמו נקרא עליהם"[יב] – היא הנוקבא, ספירת המלכות (בחינת מטרוניתא ביחס למלכא).

היות שבחינת ימין היא ז"א ("זכר חסדו"[יג]) ובחינת שמאל היא נוקבא ("אשה יראת הוי'"[יד]), אפשר לומר ששתי הפאות, הימין והשמאלית, הן שתי בחינות של (תודעת) מלכות – מימין תודעת מלך, עצם התודעה שצריך להיות מלך, ומשמאל תודעת מלכות, הכרה ש"אין מלך בלא עם"[טו], "ברב עם הדרת מלך"[טז], התפשטות מלכות המלך על המדינה כולה, שכולם יקבלו עליהם את עול מלכות המלך. צריך את שניהם.

מיהו אחד שיש לו תודעה של מלכות? יתכן – צריך לתקן זאת – שיש אנשים שחושבים על מלכות ולא חושבים על מלך. מהי מלכות בלי מלך? כמו שיש לנו ביטוי "תיקון המדינה". יש מי שמקדיש את חייו לכך שצריך לתקן את המדינה כאן, לתקן את החברה, דבר טוב, אבל הוא חושב על המלכות, ולאו דווקא על המלך שחייב לעמוד בראש הפירמידה של התיקון, ובלעדיו אין תיקון (כמבואר בזהר שדווקא "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא"[יז]).

בכל אופן, יש מי שפועל לשם תיקון המלכות, וזהו סוד הפאה השמאלית. לעומת זאת, בסוד הפאה הימנית, יש מי שחושב רק על המלכת מלך – צריך מלך, והמלך כבר ידאג לתיקון המדינה-המלכות (אני בודאי אקבל על עצמי את עול מלכותו, ואם המלך ירצה לגייס אותי להשתתף באופן פעיל בהקמת והסדרת המלכות – הנני!).

שוב, ה"מלכא", המלך, הוא בחינת ז"א והמדינה היא ספירת המלכות – וצריך את שניהם. בכל אופן, בעלמא דין, כתוב שצריך "לאכללא שמאלא בימינא"[יח] – שהשמאל יוכלל בתוך הימין. ולעניננו, שהרצון למלכות – הרצון לתקן את המלכות, כל הפעילות שעושים לתיקון המדינה – יהיה כלול ברצון למלך.

רבי ורב – חכמה ובינה

יש עוד זוג מושגים הדומה למלך ומלכות. כעת אמרנו שראשית החינוך הוא לנטוע בלבו של ילד את הרצון לחפש את הסמכות האמתית, המלך, וגם את התיקון, תיקון המדינה (החל מהחברה הקרובה שלו, הכתה שלו). במשך הזמן הוא ימצא את השליחות הפרטית-האישית שלו בתוך המערכת, אבל קודם צריך לטעת בו את התודעה של "שום תשים עליך מלך", ובכלל הכרה מי הסמכות, מי הרבי כאן, הכרה מהו רבי. כל אחד צריך רבי, דמות-מפות שמעליו. את התודעה הזאת מקבלים מהאפשרעניש.

אצל חסידים נהוגה המלה שאמרנו כרגע – 'רבי'. עד הבעל שם טוב היו רבנים גדולים, צדיקים גדולים, גאוני עולם, שגם היו מנהיגים, כמו מלכים, אך החידוש של הבעל שם טוב היה שיש רבי (בדורות עברו לא כל כך דברו על מלך או על מלכות[יט], אם כי בחז"ל, כשנעשה ראש ישיבה חדש הביטוי הוא ש'מלך פלוני'[כ]).

הבעל שם טוב מסביר בפירוש את ההבדל בין 'רב' ל'רבי': כתוב ש"כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל"[כא], ומסביר הבעל שם טוב[כב] שה-י של רבי היא מוחין דאבא[כג], "נביעת האין סוף". כנראה שיש גם מעלה ברב לגבי רבי, כי אנו פוסקים כמו תלמוד בבלי (עליו נאמר "במחשכים הושיבני"[כד]), בחינת רב, ולא כמו תלמוד ירושלמי, בחינת רבי. לא סתם "כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל" – גדול התנאים נקרא סתם "רבי" (היינו "רבינו הקדוש", רבי יהודה הנשיא), ותלמידו הגדול שייסד את עיקר ישיבות בבל, נקרא רב. אם כן, יש אחד שנקרא רבי, והוא מארץ ישראל, ואחד שנקרא רב, והוא בבבל – והלכה כמו רב, הוא מייסד את הראש של בבל. ידוע[כה] שתלמידו, רב יהודה, לא הרשה לתלמידיו לעלות לארץ ישראל – דרש שמי שנמצא בבבל אסור לו לעלות לארץ ישראל. רבי זירא הפר את הגזרה שלו. בכל אופן, מה היחס בין רבי לרב? רבי הוא מוחין דאבא ורב הוא מוחין דאמא, וישנה מעלה גם במוחין דאמא (מוחין דאבא היינו תפילין דר"ת ואילו מוחין דאמא היינו תפילין דרש"י. להלכה, עיקר התפילין הם של רש"י, ודוק).

נחזור לחינוך, לילד שמניחים לו פאות, שענינן הכרת הסמכות: מה ההורים והמורים צריכים להחדיר בילד? אם אלה הורים חסידיים וילד חסידי, מחדירים בו – החל מהרגע הראשון, אבל נכנס לראש מהאפשערניש – שיש רבי. אם הוא בן להורים ליטאיים, נאמר, מה מכניסים לו לראש? שיש גדול הדור, שיש רב אחד שהוא גדול הדור. לא רבי חסידי, אבל הוא גדול הדור ומה שהוא אומר – ככה זה.

היחס בין החינוך החסידי, שיש רבי, לבין החינוך השני – כולנו יהודים ("כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם קדושים") – שיש אחד שהוא הרב (ובשבילו לומר 'רב' יותר מכובד מאשר לומר 'רבי', פשיטא, זהו רב!), הוא בין האות י לאות ה של שם הוי', אותיות המוחין. יש סמכות של רבי ויש סמכות של רב. מהם מלך ומלכות שאמרנו קודם? וה, ה-ו היינו מלכא, ז"א, והמלכות (אותה צריך לתקן) היא ה תתאה.

"מלך המשיח" – "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"

אם כן, אמרנו י-ה-ו-ה – רבי-רב-מלך-מלכות. מה יהיה קוצו של י? שוב, הרבי שלנו חינך שצריך לחנך את הילד – חינוך שמתחיל מהשארת הפאות – על משיח. כתוב בזהר ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[כו] – יש מלכים צדיקים, מלכי בית דוד, אבל מי הכתר? משיח.

אם כן, יש לנו פרצוף חשוב, שבראשו יש משיח. מתחת למשיח – בעצם כלולים בדיקנא שלו, כידוע שאבא ואמא "במזלא תליין"כה, לא בעצם עתיקא – נמצאים הרבי והרב. אם הרבי הוא מלך המשיח – כמו שיש חב"דניקים שאומרים היום, "הרבי מלך המשיח" – כבר אומרים שלשה מתוך החמשה בנשימה אחת, ה'רבי', 'מלך' ו'משיח' רק חסרים ה'רב' וה'מלכות', ה עילאה ו-ה תתאה. רבי הוא אבא ומלך הוא ז"א, אבל כאן לא סתם מלך אלא "מלך המשיח", מה ש"ז"א בעתיקא אחיד ותליא", קוצו של י. צריך גם רבי וגם רב. למשל, בדרך כלל ההבדל שרבי הוא בעל נסתר ורב הוא בעל נגלה. אבל הרבי שלנו הוא גם רב גדול, בעל נגלה, וגם בעל נסתר (מייסד חסידות חב"ד הוא אדמו"ר הזקן, רבי גדול, שמכונה בפי העולם "רב" על שם השלחן ערוך שהוא חבר). צריך גם את זה וגם את זה, וגם לחבר אותם יחד.

ולסיכום:

קוצו של י     משיח

            י        רבי

            ה       רב

            ו        מלך

            ה       מלכות

שלמות המדרגות – "ישראל בעל שם טוב"

כעת נתחיל לעשות רמזים יפים: כמה שוה רבי ועוד רב? 414, הממוצע הוא אור, רז. מוחין הם אור, חכמה ובינה הם אור. אחד הפירושים של "יהי אור ויהי אור"[כז] הוא "יהי אור" החכמה, הברק המבריק על השכל, "ויהי אור" הבינה, בהבנה והשגה טובה (על אור זה בפרט נאמר ההמשך – "וירא אלהים את האור כי טוב"[כח], כי טוב לגנזו בכלי, כלי הבינה, יסוד אמא, סוד ציור האות ט דטוב, ד"טוביה גניז בגוויה"[כט]). אף שעל בינה בפני עצמה כתוב "במחשכים הושיבני כמתי עולם", בחינת חשך יחסית לאור החכמה, אבל צריך רבי ורב בשביל שיהיו פעמיים אור. אחת מהגימטריאות של התניא[ל] היא ש"ואהבת" עולה ב פעמים אור. אצלנו שני ה-אור הם שני המוחין, רבי ורב. שוב, אצל ילד קטן היינו סמכות – סמכות עליונה – דבר מאד חשוב. אי אפשר ללמוד תורה אם אין סמכות, אי אפשר להתחנך אם אין דמות-מופת (סמכות = מופת).

נקח את הרבי והרב (חכמה ובינה, אבא ואמא), שהם אור-אור (דהיינו אור-אין-סוף, וכן "ואהבת"; "מקור חיים"[לא] – "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"; "רחמנא לבא בעי"[לב] ועוד) ונחבר ל-מלך ו-מלכות. יש פה שני יחודים – יחוד של רבי ורב, "יחודא עילאה", ויחוד של מלכא ומלכות, "יחודא תתאה". כמה שוה מלך-מלכות? 586, בגימטריא ירושלם, עיר הבירה של המלכות. הכל יחד – רבי רב מלך מלכות – שוה 1000, אלף אורות של מתן תורה[לג]. שוב, כאשר לוקחים את הרבי והרב ומייחדים עם המלך והמלכות – "ליחדא שם יה ב-וה ביחודא שלים בשם כל ישראל" – מקבלים אלף, "האלף לך שלמה"[לד] (= ישראל, היינו "בשם כל ישראל"), אלף אורות שקבל משה רבינו במתן תורה[לה], מספר חשוב.

איך דורשי רשומות[לו], מתלמידי הבעל שם טוב, דרשו את האלף אורות? 1000 עולה ישראל בעל שם טוב. אולי חושבים שהוא רק רבי, לא רב, אבל הוא גם רבי, גם רב, גם מלך וגם מלכות, 1000.

חינוך ל"יחודא תתאה"

אבל צריך "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", ו"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[לז], משיח הוא שיתקן את המדינה-המלכות, וכאשר מוסיפים משיח למספר הנ"ל, 1000, מקבלים 1358. מה אומר המספר הזה? הוא הגימטריא של הפסוק השני של קריאת שמע – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". גם פלאי פלאים. הרי התחלנו מפאות, שהן תודעה של מלכות, והפרצוף שבנינו עולה כולו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". איך קוראים לפסוק הזה בזהר[לח] (עליו מושתת שער היחוד והאמונה)? "יחודא תתאה". יחודא עילאה הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לט] ויחודא תתאה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", 1000 ו-משיח.

בכלל, מה ההבדל בין מצות החינוך, שמתחילה באפשערעניש, לבין בר מצוה, בו הנער נעשה איש ומחויב בכל המצוות שבתורה? יש הסבר אחד שהחינוך, עד הבר מצוה ולא עד בכלל, הוא יחודא תתאה. הדעת שבר המצוה מקבל בגמר כניסת הנפש האלקית – כמו שאדמו"ר הזקן כותב, פוסק, בשו"ע[מ] – היינו התודעה, היכולת להתבונן, ביחודא עילאה. בחינוך עדיין אין לו "דעת עליון", של יחודא עילאה, אבל החינוך הוא לתת לו "דעת תחתון" של יחודא תתאה.

מי אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"? יעקב אבינו לבניו[מא]. אף שהם כבר היו גדולים, הוא אמר זאת לכל הצאצאים – כפי שהסברנו הרבה פעמים, זהו הפסוק לחינוך כל הדורות, כל הילדים שיבואו.

קבלת סמכות ותיקון החברה מגיל שלש

אם כן, הסברנו שהחינוך, יחודא תתאה, הוא קבלת עול סמכות – כולם סוגים שונים של גדולי ישראל. רק מה? הדבר התחתון הוא שאדם חושב שמה שעלי לעשות הוא לתקן – יש פה צבור, יש פה חברה. יש איזו מרות מסוימת בעצם החברה – להרבה אנשים יש כזה ראש – ואם החברה לא מאה אחוז בסדר צריך לתקן אותה. מהמלך ומעלה אמורים להיות כולם צדיקים, בסדר, אין לי מה לתקן אצלם, אבל ביחס לחברה צריך לפעול, צריך לתקן את החברה. שוב, כל המבנה, משיח רבי רב מלך מלכות, עולה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה, ועל זה צריך לעבוד מגיל שלש עד בר מצוה, להחדיר תודעה זו בתוך הילד. החינוך הוא היסוד של הבנין.

לחיים לחיים. הרבי הרש"ב הרבה לדבר על קבלת עול. מה שהרבי מדבר על קבלת עול הוא בעיקר בהשראת הרבי הרש"ב. זה בעצם מה שאמרנו, שהפאות הן המלכות של הראש, שהיא הקבלת-עול – להכיר בסמכות.

יחודי המדרגות

לאדמו"ר הזקן קראו 'רב', לא 'רבי' בהתחלה – זו הדוגמה שרבי הוא רב. אצל החסידים, בחב"ד, קשה עם התואר הזה, 'שלחן ערוך הרב' – כמו שמקובל בעולם – אבל בעצם התואר הזה הוא שבח עצום. קשה לקבל את התואר 'רב' לאדמו"ר הזקן כי לא משכילים את הסוד של יחוד רבי ורב, יחוד המוחין. אם יש יחוד רבי ורב יש גם את השראת קוצו של י על גבי ה-י, משיח[מב]. יש גם קשר בין 'רבי' ל'רב' כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[מג], וגם קשר של 'רבי' ו'מלך' בסוד "מה שמו ומה שם בנו"[מד], וגם קשר בין 'רבי' ל'מלכות' בסוד "אבא יסד ברתא"[מה]. באצילות הרבי הוא ה"נקודה דנעיץ"[מו], שנעוצה בכל פרצופי האצילות – גם ברב, גם במלך וגם במלכות.

[המשיח נקרא "מלך רב".] כן, "קרית מלך רב"[מז]. יש חיבורים בין כל המושגים, ואולי מהחיבורים הכי חשובים הוא הפסוק "קרית מלך רב", זו ירושלם, מלך-מלכות יחד, ו"מלך רב" היינו "כונן שמים בתבונה"[מח]. השמים, הז"א, הם המלך, והתבונה היא הרב. "כונן שמים בתבונה", הרב והמלך, כמו "הוי' בחכמה יסד ארץ"מט, הרבי והמלכות.

הקב"ה גם נקרא רב – "הרב את ריבנו"[מט]. כנראה שמי שהוא רב – דער רב, הרב – זו גם סגולה להמשיך את "הרב את ריבנו". רק שנדע מהו "ריבנו" – עם מה-מי צריך לריב, לא יהודים נגד יהודים.

אהבת התמימים את הרב

הרבי הריי"ץ כותב ביומנו שפעם נסע לליטא ומאד התפעל מאהבת התורה של היהודים הפשוטים בליטא, וממילא הבטול העצום שיש להם בפני רבנים, בפני תלמידי חכמים. הרבי ידע מהי הערכה והערצה של חסידים לרבי, וכאן אומר בהתפעלות עצומה שראיתי יהודים פשוטים בליטא, שהחינוך שמקבלים – מגיל שלש – הוא (לא רק הערצה אלא) אהבת תורה, וממילא בטול והערכה והערצה לרב הגדול. זו גם תופעה של גם "כונן שמים בתבונה" – "שמים" היינו אהבה ו"תבונה" היא הרב. חושבים שמתנגד כולו פחד, רק 'פוחד' מרבנים, אבל לא נכון. אולי בני הישיבה רק פוחדים (ובזכות זה, "ופחד ורחב לבבך"[נ], בהבנת הסוגיות העמוקות של הש"ס), אבל ה'עמך', המתנגדים התמימים – גדלו בליטא, מה אפשר לעשות... – חדורים באהבת התורה, וממילא באהבת הרב, אהבה שיש בה גם פחד ובטול מוחלט.

פעם אחת אחד מגדולי הרבנים של הדור – לא נאמר מי – נכנס לרבי ושוחח עמו בעניני לימוד. תוך כדי השיחה הוא הזכיר את דעת החזון איש – אמר לתומו, 'החזון איש, גדול הדור, אומר כך וכך'. הרבי מיד תיקן אותו, 'דער רבי דער שווער הוא גדול הדור'. יש עוד הרבה מה לספר בתור רקע. בכל אופן, זו דוגמה של רבי מול רב בחינוך, בתפיסה. אחת המשימות של הדור שלנו היא היחוד, שכבר היה אצל אדמו"ר הזקן, יחוד של רבי ורב, והוא-הוא סוד "ואהבת" העולה ב פעמים אור שכותב אדמו"ר הזקן, כנ"ל.

[מתנגדים תמימים זה היחוד, לא?] זה קרקע פוריה, כלי טוב. צריך להגיע היום לתמימים בתל אביב. בכל אתר ואתר יש תמימים. צריך למצוא אותם. [צריך למצוא את הנקודה התמימה שבכל אחד.] כן. הנקודה התמימה היא שלמישהו יש הערכה למישהו. אם ההערכה שלו היא לראש הממשלה – אחד כזה שייך למלכות, לתיקון המדינה. [מי שיש לו הערכה רק לכסף?] כנראה מעריך מי שיש לו הכי הרבה כסף. כמו בסיפור של רבי נחמן[נא], שלפי הכסף נעשים 'כוכב', 'מלאך' וכו'. [הרוז'ינער אמר להביא לו את כל הכסף.] סבא רבא שלו, הרב המגיד, חי בשיא העניות והוא חי בשיא העשירות. הוא גם רצה לתקן את המדינה, כולל הסוסים והארוות, כידוע הסיפור שאמר שהבל – "גם זה הבל"[נב] – ראשי תבות "הכל ברא לכבודו"[נג].

ב. שבעים ושנים קוגעלים

ארבעה בנים

השארת הפאות וגיל שלש הם ראשית חינוך הבנים, והתורה אומרת "כנגד ארבעה בנים דברה תורה"[נד]. רוצים שהילד יהיה ה"בן חכם" של ההגדה, וקצת "בן תם" – שתהיה לו גם תמימות. הרי הרבי הרש"ב, ששלום-בער שלנו נקרא על שמו, רצה שכולם יהיו "תמימים" – תמימים היינו "תם", לא חכמים. אדרבא, ידוע שכאשר הרבי הרש"ב הגיע בליל הסדר לבן חכם היה פחד לשבת שם – הוא 'ירד' על הבן החכם. הבן שהוא בסדר, יהודי תמים וירא שמים, הוא דווקא התם. ודאי לא רוצים שהבן יהיה הרשע, וגם לא שיהיה בן שאינו יודע לשאול.

שוב, הרבי הרש"ב – בין הרביים – היה משכיל עצום, אבל הוא לא אהב את ה"בן חכם", הבן שחושב שהוא חכם. יש ודאי בן חכם טוב – אם ההגדה משבחת אותו, ועל פי פשט משבחים אותו – שהוא הכי בסדר. בפשטות רוצים שהילד יהיה חכם חכמה של קדושה, ביחד עם תמימות.

שבעים ושנים קוגעלים

בשביל להבין, נזכיר סיפור שעסקנו בו לפני שבוע – שאלה שמישהו שאל. מנהל הת"ת שלנו בירושלים שאל שאלות על סיפור שספרו לילדים – איך מסבירים כזה סיפור לילדים?

הסיפור הוא על רבי ישראל מרוז'ין, 'דער הייליגע ריז'ינער' (כך הצמח צדק היה מכנה אותו): פעם אחת הוא שבת באיזו עיירה – צדיק גדול בא לעיר – ובקש שכולם יביאו לו את הקוגעלים שלהם. כל משפחה מכינה לשבת קוגעל מיוחד, טעים, ענג שבת, והוא מבקש שכל בני העיר יביאו לו את הקוגעלים. הוא אמר שצריך שיביאו לו שבעים ושנים קוגעלים. הגבאים שלו, החסידים, הסתובבו בעיר, ואמרו שהרבי רוצה שכל אחד יביא את הקוגעל שלו, שהוא הכי-הכי, הקוגעל שאשתו הכינה לשבת. כולם נענו, חוץ מיהודי אחד עקשן – הקוגעל הוא ענג שבת, מצוה לענג את השבת, ואיך אפשר לוותר עליו?! אני חייב לאכול אותו! הוא לא הסכים להביא את הקוגעל שלו לרבי, ולכן לרבי היו בסוף רק שבעים ואחד קוגעלים, היה חסר קוגעל אחד. ואז הרבי אמר לחסידים – 'אם היו מביאים לי את הקוגעל השבעים ושנים, היו לי עב קוגעלים, היה בא מלך המשיח. בכך היתה תלויה ביאת מלך המשיח ופספסנו'.

יש הרבה סיפורים כאלה – יש כנראה משהו עצמי במלך המשיח שיש נטיה לפספס אותו. לא הביאו את הקוגעל האחרון – לא בא משיח!

ארבע מסקנות מהסיפור

המנהל, המחנך שלנו, שואל – איך ילדים מבינים כזה סיפור? איך קולטים אותו, איך להסביר להם? הוא אמר שהסיפור גורם לבלבול בתוך הכתה, לא ברור מה המסר של הסיפור, וכל אחד מבין אחרת. הוא פירט ארבעה ילדים, שכל אחד קולט אחרת לגמרי. נאמר אותם לפי הסדר שהוא כתב בשאלה:

יש ילד אחד שאחרי כזה סיפור אומר: 'כמה חבל שלא הביאו לו את הקוגעל האחרון והיה בא משיח'. הוא מצטער, מגיב לסיפור בצער גדול, כמה חבל.

יש ילד שני שהתגובה שלו: 'מה?! משיח תלוי בקוגעל?! לא ככה למדתי. המלמד שלי לא לימד אותי ככה, הוא אומר שמלך המשיח תלוי בתשובה. פעם אחת אפילו הראו לי את הרמב"ם ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" [נה]– מה הקשר של קוגעל ומלך המשיח?!'. הילד השני מתקומם מהסיפור, ואם בעל-כרחו הוא מקבל אותו הוא נעשה מתוסכל – כל העבודה שלי לא שוה כדי להביא משיח, כל התורה והמצוות, רק צריך איזה קוגעל... (ובעצם, הוא מבין ללבו של היהודי שלא הביא את הקוגעל).

לילד שלישי אין בעיה. אדרבא, הוא מלא התפעלות – 'איזה צדיק גדול הרבי הזה, שיכול להביא משיח אם רק יביאו לו עב קוגעלים!'.

יש ילד רביעי שמבין שמכאן אני למד שאם הצדיק – או כל מה שדברנו קודם, הרבי, הצדיק, המלך, המשיח – אומר לך לעשות משהו, תעשה מה שהוא אומר, כי יש דברים בגו. שוב, הילד הרביעי – שתיכף נסביר שהוא הבן החכם, החכם הטוב – אומר שצריך לדעת שהצדיק לא אומר סתם. הרבי בטח לא רוצה לאכול עב קוגעלים בשבת, ואם הוא אומר להביא קוגעלים סימן שיש לו כוונה נסתרת, אני לא מבין למה הוא אומר, "לית כל מוחא סביל דא", אך אני יודע שיש דברים בגו ולכן אני צריך לעשות זאת בפשטות, בקבלת עול. זו המסקנה של הילד האחרון מהסיפור.

קודם כל, מאד נהניתי, שמחתי על הניתוח היפהפה. הרעיון שעלה לי, שאם אתה אומר שיש ארבעה ילדים, שכל אחד מגיב אחרת, היינו ארבעת הבנים של הסדר:

הבן החכם – יש דברים בגו

הילד האחרון הוא הבן החכם. מהי חכמה אמתית? החכם שהרבי הרש"ב ירד עליו הוא חוכמולוג, והחכם האמתי הוא אחד בדיוק כמו הילד הזה – לא תופס דברים בחיצוניות. אפילו שאינו יודע מה הפנימיות, הוא יודע שיש פנימיות – יודע שיש נשמה בתוך גוף. הוא לא אומר כך בפירוש, אבל באיזה מקום הוא יודע שהעולם הזה הוא עלמא דשקרא – המציאות היא לא מה שהחושים תופסים בפשטות, יש מאחוריה בורא עולם שמהוה הכל בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט. כך גם אצל החכם, הדבוק בבורא עולם, הרבי, הצדיק, יש בכל דבור שלו ממד פנימי, ולכן צריך להאמין בו, אמונת חכמים, אמונת צדיקים, ולקיים בפשטות מה שהוא אומר.

זהו הילד החכם, ורוצים ששלום-בער שלנו יהיה כזה חכם, שמכיר שיש דברים בגו (בלשון הרב המגיד, "אצילות איז אויך דא" – "אכן אתה אל מסתתר"[נו], האצילות, דרגת הבן-חכם בכוונות, מסתתר כאן, בשיחת הצדיק, שאף הוא נשמה דאצילות).

שאלת התם "מה זאת?" – כאב על הפספוס

מיהו הבן התם כאן, שאמרנו שצריך גם קצת תמימות? צריך "מעשה מרכבה", להרכיב את החכם הטוב עם התם הטוב. תם הוא ודאי טוב, כתוב על יעקב אבינו "יעקב איש תם יֹשב אהלים"[נז]. מי זוכר איך רבי נחמן מסביר בלקוטי מוהר"ן[נח] את ארבעת הבנים? "בן חכם ישמח אב"[נט] הוא יצחק. מי התם? "יעקב איש תם". מי הרשע? עשו. מי שאינו יודע לשאול? ישמעאל. רואים בפשטות ששני הצדיקים, אבותינו, הם החכם והתם. התורה של רבי נחמן היא המקור שצריך את שניהם, החכם והתם. לפי זה, מי האבא בסדר? אברהם אבינו[ס], כל אלה צאצאיו – ארבעה בנים שיוצאים ממנו, יצחק ויעקב, עשו וישמעאל.

מי התם כאן? הילד שמגיב 'חבל', שמצטער. מה התם שואל בהגדה – "מה זאת?", 'וואס איז דאס?', 'מה קורה כאן?'. איך קשור לתגובה הספונטאנית של 'חבל, פספסנו את המשיח'? ה'חבל' של הילד הזה הוא מה שאמרנו קודם, שיש קשר עצמי בין משיח לפספוס, מיד תופס את ה'חבל' שיש כאן, 'פספסנו את המשיח', קשור בעצם לתמימות. צריך לומר שיש קשר, שהיינו-הך – אם אני ספונטאנית אומר 'חבל, מה קרה פה...', כמו שאני אומר "מה זאת?!"[סא].

למה שאלת "מה זאת" נקראת תם? כי הוא לא יודע "להעמיק שאלתו", זו לשון רש"י[סב]. הוא לא יודע להעמיק את השאלה, רק שבכללות קורה פה משהו, איני מבין, "מה זאת?". זה בעצם אותו ראש של ה'חבל' – איני מבין מה קרה כאן ולמה, רק יודע שחבל, משיח היה יכול לבוא ופספסנו אותו.

שאלת הבן הרשע – קושיא מסתירה בשכל

לפי הסדר שאמרנו קודם, הבן השני מיד מטיל ספק – במקום אמונת חכמים, ואפילו במקום להתפעל מהסיפור, הוא מקשה קושיא על כל הסיפור, רוצה להפריך אותו. בחיצוניות הוא חכם, לא כזה בן רשע שרוצה להוציא עצמו מהכלל, אבל הוא רוצה להפריך את הסיפור. הוא שואל – 'מה הקשר בין קוגעל למשיח?'. קודם כל, אין לו בכלל את התובנה של החכם, שיש משהו מאחורי – שיכולים להיות דברים בגו. אדרבא, הכל אצלו רק פשט חלק.

הבן הרשע כאן דומה לבן החכם שהרבי הרש"ב ירד עליו. על איזה בן חכם הרבי הרש"ב ירד? על ה'משכילים' לגריעותא, שבגלל השכל שלהם ירדו מהדת. השכל שלהם הוא רק להקשות קושיות, להטיל ספק – קושיות שבאות להפריך את כל היסוד, את אמינות התורה, אמינות התורה שבכתב בבקורת המקרא, אמינות המסורת של התורה שבעל פה ואמינות סיפורי צדיקים.

מה מקור השאלה כאן? שהשכל שלו לא מקבל – 'מה הקשר בין קוגעל למשיח?!'. בחיידר לא רוצים לומר שזהו בן רשע, הוא רק ילד, אבל הוא תופס רק פשט (הלבוש החיצוני של דברי תורה) ולא מוכן לקבל סיפור – גם של צדיקים – שלא מתיישב לו בראש (בכוונות, הבן הרשע הוא כנגד עולם העשיה, "אף עשיתיו"[סג], עולם הפשט בפרד"ס התורה). בחיידר צריכים לחנך אותו, לטפל בו כמו שצריך, אבל יחסית לשאר הוא הבן הרשע. הוא לא יישאר רשע, הוא יחזור בתשובה – זה התפקיד שלנו. [שיאכל קוגעל.] הוא יאכל קוגעל, יחזור בתשובה, ואז "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[סד], הוא יהיה ילד לתפארת.

רק להקשות קושיות נקרא 'מתנגד'. יש סיפור על מתנגד חריף שהפך לרבי גדול – בעל ה"ישמח משה". כאשר הביאו את סידור אדמו"ר הזקן שיצא לאור הוא – שהיה עילוי בין המתנגדים – לקח אותו, זרק אותו על הרצפה וירק עליו, סידור של הכת. כאשר הוא הגיע לחוזה הוא נעשה רבי גדול. זהו הבן שמפריך, אבל סופו לעשות תשובה, ו"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

אינו יודע לשאול – התפעלות בלי מסר

האחרון, שמתפעל, הוא הבן שאינו יודע לשאול. הסברנו 'חאפ' – יש אחד שאינו יודע לשאול לא כי אין לו שכל, אלא כי במקום לשאול שאלה כולו התפעלות (בכוונות הבן שאינו יודע לשאול הוא בעולם היצירה, עולם התפעלות המדות). בפשט, כשקוראים את ההגדה, תופסים את הילד הזה כאפאטי, אדיש, לא מענין אותו. אבל אפשר לומר קצת הפוך – יש אחד שמתוך ההתפעלות שלו מדברים אין לו בכלל מה לשאול. בעיניו כל הסיפור היה רק בשביל להוציא התפעלות – למה המורה ספר לי את הסיפור? רק בשביל התפעלות, להתפעל מהסיפור ומהצדיק הגדול עליו מספרים את הסיפור (ה"צדיק יסוד עולם"[סה], סיום ספירות הו"ק המאירות בעולם היצירה).

הוא לא יודע שצריך לשאול משהו, שלסיפור יש גם מוסר השכל, שצריך להעמיק ולעיין בו, לקבל ממנו איזה מסר. מוסר השכל היינו כבר מוחין דבריאה, "'מי' דקיימא לשאלה"[סו]. הבן התם (שכנגד עולם הבריאה) אכן שואל, "מה זאת?", רק ששאלתו שייכת למדות של עולם הבריאה – התפעלות של 'חבל, פספסנו משיח!', 'מוסר ההשכל' מבחינתו הוא רק שאם אותו יהודי שסרב לתת את הקוגעל שלו היה נותן היה בא משיח (ומובן שיש כאן הארה ממלכות דאצילות, חבל שאותו אחד לא הקשיב והתבטל לרצון הרבי).

שוב, אמרנו שהילד שרק מתפעל, הוא יחסית הילד שאינו יודע לשאול, רק להתפעל. יש הרבה ילדים כאלה. גם הוא צריך לחזור בתשובה, והוא יחזור בתשובה. הרבי אמר שעשו כבר מוכן לגאולה, מוכן לחזור בתשובה, ועל ישמעאל מפורש שחזר בתשובה (הוא עצמו, ילדיו לא).

תקון ארבעת הבנים

ככה הסברנו את ארבעת הילדים האלה:

  חכם (אצילות)                            הכרה שיש פנימיות

  תם (בריאה)                     הרגשת ה'חבל'

  שאינו יודע לשאול (יצירה) התפעלות

  רשע (עשיה)                     קושיות ותסכול

התכלית – מה שרוצים בחינוך – הוא החכם של הקדושה, מתובל בתם. בדרך כלל תיבול הוא חריפות, וכאן הפוך – מתובל בתמימות של הילד התם. שוב, הילד התם אומר 'חבל'. מאיפה בא ה'חבל' הזה? יש לו בעצם איזו נקודה של לב נשבר, לבו דואג בקרבו – היתה הזדמנות שמשיח יבוא ופספסנו, בגלל קוגעל אחד פספסנו משיח. הלב הנשבר הוא הכלי – הרבי הרש"ב אמר[סז] ש"אין כלי שלם כלב נשבר" – ו"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[סח]. התם הזה, למעליותא, שאומר חבל (ותוך כדי נאנח), כולו אומר "חבל" – תם בגימטריא יא פעמים חבל (ת = י"פ חבל, ם = חבל) – יהיה כלי לרזי תורה, "מוסרין לו רזי תורה".

צריך להיות חכם, שיודע שיש פנימיות, וצריך להיות תם, שהדבר נוגע לו ללב (למדות של עולם הבריאה). להתפעלות של ה"אינו יודע לשאול" צריך להוסיף מוחין, שישאל (שלא יתבייש לשאול – "לא הבישן למד"[סט]). את הרשע צריך להחזיר בתשובה. לרשע צריך איזה מופת של הרבי (או איזו תורה מאד עמוקה, שפתאום ירגיש שבאמת יש קשר בין עב קוגעלים למשיח[ע], ומזה ילמד בנין אב לכל סיפורי הצדיקים וכו'). בחב"ד לא היה מקובל לספר מופתים. כתוב שגם אצל המגיד המופתים 'התגלגלו' מתחת לשלחן ולא התכופפו להרים אותם. אבל הרבי אומר שבדור שלנו צריך גם קצת מופתים פה ושם[עא]. יהיה איזה מופת, והוא יראה ש'לא כמו שחשבתי, לא מופרך, כל הסיפורים שלך לא מופרכים'. כשהוא יעשה תשובה הוא יגיע למקום שגם צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו.

לחיים לחיים. שזכות רשב"י יגן עלינו ועל כל ישראל. באפשערניש במירון צריך לשיר "בר יוחאי נמשחת אשריך".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] לקוטי דבורים (מהדורת לשה"ק) ח"ד עמ' 726.

[ג] פרי עץ חיים שער הסליחות פ"ז.

[ד] נדפס בלקוטי שיחות ח"ז עמ' 350 ואילך.

[ה] לוח 'היום יום' ד' אייר.

[ו] דברים יז, טו.

[ז] זח"ג ערה, ב.

[ח] ר"ה כה, א.

[ט] ראה רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"א.

[י] פרקי דרבי אליעזר פי"ט.

[יא] רש"י לשמות יט, ט.

[יב] לשון שגור בדא"ח (ראה לדוגמה לקו"ת במדבר יג, ד; דברים לה, א).

[יג] תהלים צח, ג.

[יד] משלי לא, ל.

[טו] רבינו בחיי לבראשית לח, ל; כד הקמח ערך ר"ה ה; ספר החיים פ' הגאולה פ"ב; עמק המלך שער שעשועי המלך פ"א; תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.

[טז] משלי יד, כח.

[יז] זהר ח"ג קלה, א. ראה מאמר בשם זה במלכות ישראל ח"ב.

[יח] ראה זהר ח"ג קעח, א.

[יט] על המעבר מתקופת ה'צדיקים' לתקופת ה'מלכים' ראה מלכות ישראל ח"ב מאמר "מלך וסנהדרין ותנועת החסידות" הערה כו.

[כ] ראה ברכות סד, א: "תרתין שנין מלך רבה עשרין ותרתין שנין מלך רב יוסף".

[כא] תקוני זהר חדש צח, א; ראה שם הגדולים סדר תנאים ואמוראים.

[כב] כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות קמ.

[כג] בכוונות האריז"ל מוחין דאבא הם סוד "אלהי אברהם". שמו המקורי, אברם, רומז ל"שכל הנעלם מכל רעיון" (ראה תו"א ריש פרשת לך לך). והנה, "נביעת האין סוף" = אברהם-אברהם-אברהם, הוא הרבי הראשון, והוא סוד "[נעשה אדם] בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו), רצון השי"ת בבריאת האדם, פסגת הבריאה כולה שנבראה במדת ה"חסד לאברהם" (מיכה ז, כ), "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג), "בהבראם"-באברהם (בראשית רבה יב, ט).

[כד] איכה ג, ו. סנהדרין כד, א.

[כה] שבת מא, א.

[כו] זהר ח"ג רצב, א.

[כז] בראשית א, ג.

[כח] שם פסוק ד.

[כט] ראה זח"ב רל, א (ובספר אותיות לשון הקדש אות טית).

[ל] תניא סוף פרק מג.

[לא] תהלים לו, י.

[לב] סנהדרין קו, ב (וברש"י). זח"ב קסב, ב ועוד.

[לג] יש כאן יג אותיות, כאשר הרת"ס – רבי רב מלך מלכות – שוה 630, השאר שוה 370, סוד שם סג וחלק מילויו, כמבואר באריז"ל.

[לד] שיר השירים ח, ב.

[לה] ספר הליקוטים פרשת כי תשא.

[לו] כתבי רי"א ביחאווסקי.

[לז] ספר יצירה פ"א מ"ז.

[לח] זהר ח"א יח, ב.

[לט] דברים ו, ד.

[מ] שו"ע הרב או"ח ד, ב.

[מא] פסחים נו, א.

[מב] לא בכדי שניאור זלמן בגימטריא פספסנו משיח (וראה לקמן פ"ב).

[מג] זהר ח"ג ד, א.

[מד] משלי ל, ד.

[מה] זהר ח"ג רמח, א; תקוני זהר תקון כא (סא, ב).

[מו] זהר ח"א ג, ב.

[מז] תהלים מח, ג.

[מח] משלי ג, יט.

[מט] ברכה לאחר קריאת מגילת אסתר.

[נ] ישעיה ס, ה.

[נא] מעשה יב מעשה מבעל תפלה.

[נב] קהלת ב, יט-כא-כג-כו; ד, ד-ח-טז; ה, ט; ו, ט; ח, י.

"גם זה הבל" = "הכל הבל". "גם זה הבל" כל תבה בהכאת אותיות = 455, "תנה הודך על השמים", ג מילוי אהיה כנודע, והוא חלק המילוי של הבל – הא בית למד!

[נג] "הכל ברא לכבודו" ר"ת הבל [גם הס"ת = הבל] ועוד 289, טוב ברבוע = "[בראשית] ברא אלהים". בכל התנ"ך יש בדיוק "הכל [ברא לכבודו]" פעמים "הבל" – "הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל"!

[נד] נוסח הגדה של פסח.

[נה] הלכות תשובה פ"ז ה"ה.

[נו] ישעיה מה, טו.

[נז] בראשית כה, כז.

[נח] ח"א תורה ל.

[נט] משלי י, א; טו, כ.

[ס] שהוא מוחין דאבא בעצם, כנ"ל הערה כב.

[סא] "מה זאת" = "אחד תם". "מה זאת" ר"ת מז = יעקב במספר סדורי, הצמצום הראשון של ערכו בעולם האצילות בהיותו בעולם הבריאה, מקום ה"אחד תם" כמבואר בכוונות, שם "בורא חשך", חשך במילוי = משיח במילוי, שם התחושה כמה חבל שפספסנו את מלך המשיח. מלך המשיח = "מה זאת".

[סב] שמות יג, יד.

[סג] ישעיה מג, ז.

[סד] ברכות לד, ב.

[סה] משלי י, כה.

[סו] הקדמת ספר הזהר (א, ב).

[סז] ראה קונטרס התפלה פרק יב.

[סח] חגיגה יג, א.

[סט] אבות פ"ב מ"ה.

[ע] ובתמצית, בנידון דידן: עב בודאי כנגד עב השמות הקדושים שהאחרון, השם ה-עב, הוא מום (= אלהים), והוא סוד "ומום אין בך" (שה"ש ד, ז), ולכן לא בא משיח, שהרי משיח בא בעיקר "לאתבא צדיקיא בתיובתא" (ראה זח"ג קנג, ב), שהצדיק הגמור יבין שגם הוא בעל מום (וצריך למסור את הקוגל [הענג שבת] שלו למשיח – הרוז'ינר החזיק שהוא עצמו משיח, כנודע), וד"ל.

[עא] דבר מלכות וישב (וראה גם רשימות חוברת קלח ושיחת בראשית תשט"ו). ראה גם לקו"ש חי"ט עמ' 91 ואילך ביחס לסיפור סיפורי מופתים (המתמיהים את השכל) כיסוד בחינוך ילדים.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com