חיפוש בתוכן האתר

יחודי ישראל ויעקב עם רחל ולאה - מוצאי יו"ט סוכות ע"ט – ירושלים הדפסה דוא

בע"ה

מוצאי יו"ט סוכות ע"ט – ירושלים

יחודי ישראל ויעקב עם רחל ולאה

שנת יחוד ישראל-רחל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור שלפנינו הוא חלקה השני והעיקרי של התוועדות שמחת בית השואבה. בשיעור נפרסה באופן מסודר ומפורט – כפי שהובאה בדברי בעל ה"לשם" – התמונה המלאה של יחודי הפרצופים העליונים ישראל, יעקב, רחל ולאה כפי שהם מתחוללים בזמנים השונים בימות החול, בשבתות ובחגים. התבוננות זו מתאימה לכל שנת תשע"ט, הרומזת ליחוד העליון ביותר – יחוד ישראל-רחל.

בדרך ההתבוננות של החסידות, הפירוט המסודר של הכוונות הוא רק תשתית להתבוננות פנימית, המפענחת את כל עבודת היחודים הזו כפי שהיא באה לידי ביטוי בנפש האדם. בנוסף, מלווה את כל השיעור – שנאמר בסוכות – הקבלה מחודשת לארבעת המינים אותם אנו נוטלים בחג הסוכות (ומקובלנו כי בהלכות החג דורשים שלשים יום לפניו, אך בכוונות החג דורשים גם שלשים יום אחריו, כאשר זוכים לקבל את השראת אור הרגל דווקא בסיום עבודתו).

פרק א מציג את התשתית להתבוננות – מהם ארבעת היחודים הכלליים שמתחוללים בין ישראל ויעקב לרחל ולאה (ואיך הם עומדים ביחס לכללות פרצופי האצילות).

שני הפרקים הבאים עוסקים ביחוד המיוחד של שנה זו – יחוד ישראל-רחל: פרק ב פותח בהסבר הפנימי, לפיו ישראל ויעקב הם הלב והקול ורחל ולאה הן הדבור והמחשבה, ולאור זאת מסביר שיחוד ישראל-רחל הוא יחוד הלב והדבור, "פיו ולבו שוים", ועד למצב של "לבא לפומא גליא" המתאר את הגאולה השלמה. פרק ג מפרט חמש מדרגות של יחוד זה, המתחולל בקדושת כתר בחמשה זמנים שונים.

שלשת הפרקים הבאים ממשיכים באותו קו ביחס לשלשת היחודים הנמוכים יותר: פרק ד מפרט את חמש המדרגות של יחוד יעקב-רחל, שהוא יחוד הקול והדבור; פרק ה מפרט את חמש המדרגות של יחוד יעקב-לאה, שבסוד "קול מעורר הכוונה"; ופרק ו מפרט את שלש המדרגות של יחוד ישראל-לאה (שאינו אלא חבוק), שבסוד מחשבות הלב.

פרק ז מסכם את ארבע המדרגות ומשלים את ההקבלה המפורטת לארבעת המינים, תוך השוואת סדר ארבעת המינים וסדר ארבעת היחודים (כאשר כל אחד מלמד-מחדש ביחס לשני). בסוף הפרק נוסף בקיצור עוד פירוש פנימי-נפשי, כאשר ישראל ויעקב מתפרשים כאור ואמת, המופיעים בדבור (רחל) ובמחשבה (לאה).

פרק ח הוא פרק 'עבודה' עיקרי, המציג את ישראל ויעקב כצדיק ובינוני, המתבטאים בעבודת כל אחד ביחס בין עבודתו הציבורית-המנהיגותית לעבודתו הפרטית, המתייחדים עם מדות היראה (רחל) והענוה (לאה). בעבודת שנת תשע"ט, הפרק מכוון כל אחד לעסוק בצרכי ציבור ובתיקון הכלל מתוך יראת שמים.

פרק ט הוא מעין נספח – התבוננות למקובלים-מכוונים מיטיבי לכת... – בו מתחדשת (בדרך אפשר) הקבלה מפורטת ומורכבת בין חי היחודים האמורים ל-חי נענועי הלולב.

א. יחודי ישראל ויעקב עם רחל ולאה

שנת יחוד ישראל-רחל – העליון בארבעת היחודים

אנחנו עכשיו בשנת תשע"ט. אחד הרמזים של השנה הזו – סוד מאד חשוב בכתבי האריז"ל[ב] – הוא יחוד ישראל-רחל. ישראל-רחל בגימטריא תשע"ט.

בכל תפלה שאנחנו מתפללים לקב"ה עושים יחוד גם למטה וגם למעלה. תפלה היא לשון דבקות ויחוד[ג] – "ודבק באשתו"[ד]. רק מה? שלפי הקבלה, לפי האר"י הקדוש, כל תפלה היא סוג אחר של יחוד. בכללות, ישנם ארבעה יחודים, וממילא ניתן להקביל אותם לארבעת המינים של סוכות, במיוחד שאנחנו עכשיו בחג הסוכות תשע"ט, ששוה היחוד הכי נעלה מכל היחודים – יחוד ישראל-רחל.

מה הם ארבעת היחודים? הכי מושלם הוא יחוד ישראל ורחל. אחר כך, היחוד השני במעלה, הוא היחוד של יעקב ורחל. אחר כך יש את היחוד של יעקב ולאה, והיחוד האחרון הוא ישראל ולאה[ה]. כדי להבין למה יעקב ולאה הם לפני ישראל ולאה צריך להסביר יותר לעומק את הענין של היחודים, אבל ככה הסדר שמובא בכתבי האריז"ל[ו]. היות שהיחוד הכי גבוה, הכי מושלם, הוא היחוד של ישראל ורחל – השנה שלנו, תשע"ט – כל השנה בסימן היחוד הזה.

ארבעת הפרצופים: ישראל, יעקב, לאה ורחל

ארבעת היחודים הם בעצם בין ארבעה פרצופים שמסביר האריז"ל. הרי עיקר קבלת האריז"ל הוא חכמת הפרצופים[ז], לא הספירות. זו התפתחות, שלמות, התבגרות – מספירות לפרצופים. יש פרצוף שנקרא ישראל ויש פרצוף שנקרא יעקב. מה ההבדל?

ישראל הוא עצם המדות – הפרצוף שנבנה מהו"ק המקוריים, שש המדות העיקריות של הלב העליון, מחסד עד יסוד. כאשר המדות מקבלות מוחין, נוספים להם חב"ד מלמעלה – מפרצופי המוחין, ישסו"ת או או"א עילאין – כבר נעשה מהן פרצוף שלם. זהו פרצוף ז"א, ששמו ישראל.

מהו יעקב? יעקב הוא פרצוף בפני עצמו, שבעצם נמשך מיסוד אבא שמכוסה בתוך יסוד אמא עד החזה דז"א, ואחרי שיסוד אמא מסתיים בחזה דז"א יסוד אבא – שהוא ארוך, "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א"[ח] – יוצא מכיסוי אמא ואז הוא מוציא הארה, שנבנית לפרצוף שלם בפני עצמו, פרצוף יעקב. היות שיעקב הוא רק מהחזה ולמטה, והוא רק הארה, הוא פחות מישראל. מאידך, יש לו שרש ביסוד אבא, שלמעלה מישראל.

אם כן, אלה הם פרצוף ישראל ופרצוף יעקב. כשמדברים על לאה ורחל יותר ברור וידוע שמדובר שתי נשים. ישראל ויעקב בתורה הם אותו אחד, רק שבתחלה קוראים לו יעקב, ואחר כך זכה לשם ישראל, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"[ט], אבל בקבלה הם שני פרצופים. בתורה לאה ורחל הן שתי נשים של יעקב וישראל, לכן יש את ארבע האפשרויות של יחוד וזיווג. מה הם פרצופי לאה ורחל?

לאה גם היא רק בגדר הארה מהמלכות דתבונה שיוצאת מאחורי הדעת של הז"א ונבנה שם פרצוף עד החזה, מאחורי ז"א – זהו פרצוף לאה. רחל היא הנקודה העצמית של המלכות, והיא נבנית מנקודה (שתחת היסוד) לפרצוף שלם. בתחלה רחל נבנית מאחורי התפארת, מאחורי הלב של הז"א מצד אחור ולמטה. אחר כך יש נסירה, והיא חוזרת פנים בפנים, ואז היא יכולה להתייחד או עם יעקב או עם ישראל, וגם לאה יכולה להתייחד או עם יעקב או עם ישראל[י].

יב הפרצופים

למעלה מכל הפרצופים האלה יש עוד הרבה פרצופים (אך ראה הערה ט), כמו שכבר קצת הזכרנו – פרצופי ישסו"ת, הנשמה הכללית של עולם האצילות, פרצופי אבא ואמא, החיה הכללית של עולם האצילות, ולמעלה מהם אריך ונוקביה ולמעלה מהם עתיק ונוקביה.

אם כן, האריז"ל אומר שיש סה"כ שנים עשר פרצופים באצילות – עתיק ונוקביה, אריך ונוקביה, אבא ואמא עילאין, ישראל סבא ותבונה, ישראל ולאה, יעקב ורחל. כשהוא מגיע למדות, כל עוד הוא מזווג את הפרצופים רק כששה זוגות פרצופים, הזוג הראשון הוא ישראל ולאה והזוג האחרון יעקב ורחל. עכשיו אנחנו אומרים שלא רק יעקב מתייחד עם רחל – גם ישראל מתייחד עם רחל. לא רק ישראל מתייחד עם לאה – גם יעקב מתייחד עם לאה. אבל בכללות יש ישראל-לאה כנגד ה-ו הכללי של שם הוי' (הרוח של עולם האצילות) ויעקב-רחל כנגד ה-ה האחרונה של שם הוי' (הנפש של עולם האצילות).

ולסיכום הפרצופים (עם הקבלה למדרגות הנשמה):

קוצו של י

יחידה

עתיק ונוקביה

אריך ונוקביה

י

חיה

אבא ואמא עילאין

ה

נשמה

ישראל סבא ותבונה

ו

רוח

ישראל ולאה

ה

נפש

יעקב ורחל

אם אנו רוצים לחשוב על הפרצופים הללו ביחס ללולב ולאתרוג שלנו – פשוט מאד: הלולב, אותו לוקחים ביד ימין, עם שלשת המינים יחד, הוא ה"זכר חסדו"[יא] – הוא צריך להיות בכללות מקביל לפרצופי ישראל-לאה, כי הוא הימין, ה-ו בכלל. ואילו האתרוג, שלוקחים ביד שמאל (ומחברים ללולב שבימין), שהוא בחינת הנוקבא, המלכות, ה תתאה, צריך להיות כנגד פרצופי הנוקבא הכלליים – יעקב-רחל. אבל אם נכוון ככה לא תצא לנו הקבלה פרטית של ארבעה מינים כנגד ארבעה יחודים. בכל אופן, חייבים לעבור את השלב הזה של ההתבוננות, לפני שמגיעים להתבוננות העיקרית שאנחנו רוצים לפתח – הקבלת כל ארבעת היחודים שמתחוללים בין פרצופי יעקב וישראל לפרצופי רחל ולאה לארבעת המינים בפרטיות.

ב. יחוד ישראל-רחל – "לבא לפומא גליא" (אתרוג)

ישראל – הלב

לפני שנמשיך הלאה, צריך להתחיל להסביר את כל האותיות האלה של קבלה לאור החסידות. מיהו ישראל? מיהי לאה? מיהו יעקב? מיהי רחל? כשפרטנו את הפרצופים, הוסבר שישראל הוא עיקר מדות הלב (ה-ו שבשם). אם רוצים רק מלה אחת לתיאור פרצוף ישראל נאמר שישראל הוא הלב – הלב בעצמו. מתאים לפתגם המפורסם של מורנו הבעל שם טוב "לב ישראל חי"[יב], שהבעש"ט עצמו נקרא על שם פרצוף ישראל.

ידוע אצלנו שיש פרצוף של כל הצדיקים – הבעש"ט וכל תלמידיו ותלמידי ותלמידיו, עד הדור שלנו, כנגד אברי שיעור הקומה של עם ישראל, כאשר הבעל שם טוב עצמו הוא הלב, כללות פרצוף ז"א, "לב ישראל חי". חסידות חב"ד היא המוחין, חב"ד, אבל ישראל – מורנו הבעל שם טוב – הוא הלב. ככה בקבלה, ישראל הוא הלב. יש התכללות – הרי כתוב שהאתרוג דומה ללב, אז אולי הוא ישראל, אבל האתרוג הוא נוקבא, מלכות. לכן אנחנו נסביר שאכן יש באתרוג ממד של לב, אבל הלב הוא ישראל שמתייחד עם רחל – היחוד המיוחד של השנה שלנו.

יחוד קול-דבור ויחוד לב-פה

מה לגבי יעקב? אם ישראל הוא הלב שלנו, מיהו יעקב? יעקב הוא קול – "הקֹל קול יעקב"[יג]. מה שעכשיו אנחנו לומדים מבוסס על כלל גדול באריז"ל, שכתוב לגבי היחוד של יעקב ורחל. הוא אומר שיחוד יעקב-רחל הוא יחוד קול-דבור[יד]. ההסבר הזה הוא מה שקבלנו, מה שכתוב בפירוש, ולפיו צריך לפתח את כל השאר. שוב, יחוד יעקב-רחל נקרא יחוד קול-דבור, "הקֹל קול יעקב" ורחל היא עלמא דאתגליא, סוד הדבור, המלכות העיקרית (שנקראת עולם הדבור, "באשר דבר מלך שלטון"[טו]).

אם כן, מהו יחוד ישראל ורחל? יחוד הלב והדבור, לא הקול והדבור. איפה יש לנו בחז"ל יחוד של הלב והדבור? כתוב שאדם לא יהיה "אחד בפה ואחד בלב"[טז] אלא שיהיו "פיו ולבו שוים"[יז]. המצב הזה, מצב מעולה ביותר, הוא בעצם יחוד ישראל-רחל – היחוד של השנה שלנו.

יצא, אם כן, ששנת תשע"ט היא שנה שצריך להקפיד – יש כאן הרבה מלמדים בחדר, שיסבירו לילדים – שתהיה שנה של "פיו ולבו שוים" (ולא "אחד בפה ואחד בלב"). זהו בעצם יחוד, שהלב והפה פועלים יחד, ולכל יחוד יש תולדות. "פיו ולבו שוים" עולה מלכות. "מלכות פה"[יח], וכאשר ז"א, ישראל, סוד התורה, מתיחד עמה אז "תורה שבעל פה קרינן לה"יח ("לה" למלכות, הכל נקרא על שם המלכות – מלכות ישראל). שוב, זהו תיקון המלכות בשלמות, כאשר ישראל, הלב ("לב ישראל חי") מתיחד עם הדבור.

"לבא לפומא גליא" – ביאת המשיח

האם יש משהו קצת יותר עמוק ביחוד הלב והפה, הלב והדבור, ישראל-רחל, מ"פיו ולבו שוים"? הרי "פיו ולבו שוים" דורשים מכל אחד ואחד מאתנו, הוא "שוה לכל נפש" בכל עת תמיד (הרי כתוב בתורה "מדבר שקר תרחק"[יט], עם כל יג פירושי חז"ל בענין[כ], כנודע). יש משהו עוד יותר עמוק, שקשור לביאת המשיח – "לבא לפומא גליא". מתי יבוא מלך המשיח? לא יודעים, אף אחד לא יודע. יעקב לא יודע – הוא רצה לגלות את הקץ ונסתתמו ממנו מעינות החכמה[כא]. גם ממשה רבינו – שהוא עצמו בבחינת הקץ[כב] ("הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[כג]) – נסתתמו מעינות חכמה לקראת הסתלקותו[כד] (בסוד "משה מלגו יעקב מלבר"[כה]). אף אחד לא יודע מתי יבוא משיח, חוץ מהקב"ה, אבל הוא לא מגלה זאת לאף אחד. איך אומרים זאת חז"ל? "לבא לפומא לא גליא"[כו], הוא לא מגלה מה שיש לו בלב.

אם כן, מהו היחוד הכי עצמי של ישראל-רחל, של שנת תשע"ט? יחוד של "לבא לפומא גליא". אומרים שברגע ש"לבא לפומא גליא" – זה עצמו נקרא ביאת משיח[כז], שהלב יכול להתבטא בתוך הדבור, בתוך הפה, זו ביאת משיח אצל כל אחד ואחד. בשביל שהמשיח הכללי יבוא צריך שהמשיח הפרטי אצל הרבה יהודים יבוא. איך עושים זאת? לא רק ש"פיו ולבו שוים", חשוב מאד, אלא "לבא לפומא גליא".

גילוי "תעלֻמות לב"

מה פירוש "לבא לפומא גליא" אצל כל אחד? יש ליהודי משהו מאד עמוק בלב, שנקרא "קלא פנימאה דלא אשתמע"[כח], שאינו מודע לו בכלל – "תעלֻמות לב"[כט]. כתוב שיש שתי תעלומות – "תעלֻמות חכמה"[ל] ו"תעלֻמות לב" – ו"תעלֻמות לב" יותר עמוקות מ"תעלֻמות חכמה"[לא]. לתעלומות לב איני מודע, ואם איני מודע ודאי איני יכול לבטא. יש צדיקים שכן מודעים, במדה מסוימת על כל פנים, לתעלומות הלב שלהם – אבל לא מסוגלים לבטא.

ממי לומדים זאת? מאברהם אבינו הראשון, שעד גיל 99 נקרא אברם, אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון"[לב] – לא היה מסוגל לבטא זאת. לשם כך ה' הוסיף לו ה לשמו, שיוכל לבטא את תעלומות החכמה שלו. אברהם זכה ליכולת לבטא את תעלומות החכמה, הוא "שכל הנעלם מכל רעיון", אבל תעלומות לב – מתי המשיח יבוא, ובעצם היינו המשיח עצמו – הן מה שעדיין אף אחד לא זכה לבטא. מתי השנה הכי מסוגלת לגלות את תעלומות הלב, "לבא לפומא גליא"? שנת תשע"ט, בגימטריא ישראל-רחל.

אם נרצה להקביל את ארבעת היחודים לארבעת המינים, מסתמא היחוד הזה – הכי מושלם, ישראל ורחל – אמור להיות כנגד האתרוג, "פרי עץ הדר"[לג], שהכי מהודר מכל הפירות.

ג. יחודי ישראל-רחל – קדושת כתר

יחוד ישראל ורחל בקדושת כתר

מתי יש יחוד ישראל ורחל לפי הקבלה? יחודי ישראל-רחל הם תמיד בקדושת כתר[לד]. כל שבת בתפלת מוסף, כשמגיעים לקדושה ואומרים "כתר יתנו לך", מתרחש היחוד העליון של ישראל ורחל. היות והשנה שלנו, תשע"ט, עולה יחוד ישראל-רחל, סימן שכל השנה הזאת היא שנה של קדושת כתר. כל רגע בשנה הזאת אפשר לומר "כתר יתנו לך" עם כל הכוונות.

כמה שוה הביטוי קדושת כתר? 1430, מספר מאד חשוב בקבלה וחסידות, שוה הכל פעמים הוי' או הוי' פעמים הכל, כידוע ש'גאט איז אלץ, אלץ איז גאט'[לה], ה' הוא הכל והכל הוא ה', עצם ה"רצוא ושוב" של הנשמה האלקית של היהודי, כפי שדברנו קודם (בחלק הראשון של השיחה על ארבע דרגות של תשובה) על גילוי עצם הנשמה של היהודי בעצומו של יום הכפורים. אז כל השנה שלנו היא שנה של קדושת כתר. הפירוש הכי פנימי ביחוד זה, הוא יחוד של קדושת כתרהוי' (פעמים) הכל, הכל (פעמים) הוי' – הוא הזמן לגלות את תעלומות לב, "לבא לפומא גליא" (שעולה ט"פ הוי'), סוד ביאת משיח.

חמש מדרגות (וחמשה זמנים) של יחוד ישראל-רחל

ביחוד ישראל-רחל, שנעשה בקדושת "כתר", מסביר האריז"ל חמש מדרגות:

יש קדושת כתר של כל שבת.

יש קדושת כתר של יום טוב ראשון של פסח. הפלא והחידוש של פסח הוא שיחוד ישראל-רחל מתחיל מליל הסדר, "לילה כיום יאיר"[לו]. זו הפעם היחידה שיחוד ישראל-רחל מתחולל בלילה, כי ליל הסדר הוא עצמו יום, מתחלת הסדר הוא בבחינת קדושת כתר, והוא ממשיך גם ביום, כל היום הראשון של חג הפסח, "זמן חרותנו", יציאת מצרים.

אחר כך יש את קדושת כתר של יום טוב של שבועות, "זמן מתן תורתנו".

אחר כך יש את קדושת כתר של שמיני עצרת, עוד כמה ימים, עוד שבוע.

בסוף יש את קדושת כתר של ראש חדש, כל ראש חדש.

מוסבר שקדושת כתר של ראש חדש יותר נמוכה משאר המדרגות שהוזכרו לפניה. אכן, גם בראש חדש יש יחוד ישראל-רחל בקדושת כתר, אבל הם מקבלים את המוחין שלהם רק מישסו"ת – ישראל סבא ותבונה – בחינת נשמה, כנ"ל. לכן, יחסית לקדושת כתר של הזמנים שהזכרנו היחוד נקרא עדיין בבחינת אחור, לא פנים בפנים. כל ארבע הפעמים הראשונות שהזכרנו – שבת, יו"ט ראשון של פסח החל מליל הסדר, שבועות ושמיני עצרת – הן יחוד ישראל ורחל כפי שהם מקבלים את המוחין שלהם מאבא ואמא עילאין, שבכללות הם בחינת חיה, כנ"ל. כל יחוד שבבחינת חיה הוא בבחינת פנים בפנים.

כל הנושאים שמדברים עליהם עכשיו הם נושאים עמוקים מאד בקבלה, צריך לפשט אותם ולהבין לעומק לפי החסידות.

חמש קדושות כתר בסוד הוי'

בעצם, בהרחבה, כל המועדים, כל החגים, נמצאים תחת כותרת חג הפסח, כי כולם "זכר ליציאת מצרים". גם שבת קדש – כפי שאומרים בקידוש ליל שבת ובתפלות שבת – היא "זכר ליציאת מצרים", כך שבמדה מסוימת אפילו שבת היא תחת הכתר של יציאת מצרים, של פסח, של "זמן חרותנו", שיצאנו מעבדות לחרות. ואכן, יחוד ישראל-רחל הוא הכי עצמי דווקא ביום טוב ראשון של פסח, החל מליל הסדר.

יום טוב ראשון של פסח בעצמו גם נקרא שבת, שהרי "ממחרת השבת"[לז] היינו ממחרת יו"ט ראשון של פסח. חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", גם הוא שבת, שהרי "לכולי עלמא [אף שיש מחלוקת על התאריך בחדש] בשבת נתנה תורה לישראל"[לח]. לכן יו"ט ראשון של פסח הוא בחינת שבת, הוא נקרא שבת בתורה, ושבת היא ודאי שבת, וגם שבועות הוא בחינת שבת – "זכרו תורת משה עבדי"[לט], משה הוא השביעי[מ], בחינת שבת, מקבל את התורה ונותן לנו אותה בשבת, "ישמח משה במתנת חלקו"[מא]. שמיני עצרת הוא לא בחינת שבת וגם ראש חדש הוא לא בחינת שבת. מהו ראש חדש? החדש מתחדש, הירח, הלבנה, המלכות.

פשוט שאם אנחנו רוצים לעשות סדר של חמש הפעמים שמוזכרות בכתבי האריז"ל יחוד ישראל-רחל, יחוד השנה שלנו, ראוי לשים את ליל הסדר דווקא בכתר, "לילה כיום יאיר", הכל מקבלים משם. שבת קדש היא מוחין דאבא, נמקם באבא, ה-י של שם הוי'. חג השבועות הוא יום החמשים, "תספרו חמשים יום", בחינת שער הנון – פנימיות אמא (הבחינה של "שבת מקדשא וקיימא" כנודע). שמיני עצרת בא בהמשך לשבעת ימי החג, כתוב שהוא בחינת יוסף – היסוד ועטרת היסוד, אז נמקם אותו כנגד ה-ו של שם הוי'. אחרון הוא ראש חדש, המלכות (החדש, הירח), ה תתאה של שם הוי'. ככה אפשר לכוון את חמש הפעמים של קדושת כתר, שבכולן יש היחוד העליון של ישראל רחל, כנגד י-ה-ו-ה עם קוצו של י:

קוצו של י

כתר של יו"ט ראשון של פסח (החל מליל הסדר)

י

כתר של שבת

ה

כתר של שבועות

ו

כתר של שמיני עצרת

ה

כתר של ראש חדש

שתי תקופות יוצאות דופן – מר"ה עד סוכות וספירת העומר

אבל, כאן הבן שואל: שכחת ממשהו, יש קדושת כתר בעוד חגים – ר"ה, יו"כ, יו"ט ראשון של סוכות. מה קורה שם? האריז"ל מסביר שבכל 21 הימים הראשונים של חדש תשרי, החדש השביעי, המושבע בכל טוב[מב] – עד שמיני עצרת – אין את יחוד ישראל-רחל, אלא רק יחודים עם לאה, כי בכל התקופה הזו בעצם בונים את פרצוף רחל ומכינים אותה לצורך היחוד של שמיני עצרת. מכינים את הכלה, רחל, במשך כל ימי החדש – מראש השנה והלאה – 21 ימים, הכל בשביל להגיע לשמיני עצרת ושמחת תורה. בינתים יש יחודים בכל הספירות, אבל לא היחוד של ישראל-רחל, רק יחודים עם לאה – או יעקב-לאה או ישראל-לאה. ככה מסביר האריז"ל (רק שצריך לומר שבשנת תשע"ט בכל ימי השנה, החל מראש השנה, יש הארה של היחוד העליון של ישראל-רחל).

בעצם יש שתי תקופות בשנה שסדר היחודים משתנה, לא כרגיל – 21 הימים הראשונים של חדש תשרי ו-49 ימי ספירת העומר, שבהם היחודים אחרים מאשר במשך כל השנה כולה. שתי התקופות האלה כוללות יחד שבעים ימים יוצאים דופן, שבחכמת החשבון הם מחומש (או מספר-חשמל) – 6 במשולש (כא ימי תשרי) ועוד 7 ברבוע (מט ימי ספירת העמר), בדיוק לפי חלוקת סוד המספר שבעים בכל מקום.

ארבעה יחודים ו-חי בחינות

שאר כל השנה כולה שוה בכך שיש את ארבעת היחודים הכלליים שהזכרנו, ובתוכם גופא יש בחינות שונות. את ארבעת היחודים הכלליים שהזכרנו[מג], אנחנו רוצים להקביל לארבעת המינים של סוכות. אף שהרגע הסברנו שבחג הסוכות אין בכלל את היחוד העליון של ישראל-רחל, אבל ודאי בכח, בפנימיות, הוא נמצא.

היות שכאן יש ארבעה וכאן יש ארבעה, וכל ארבעה צריכים להיות מכוונים לי-ה-ו-ה, ממילא הם מקבילים, כמו שמבואר בשיחה של הרבי[מד] שאם יש שתי מערכות אמתיות על פי תורה, עם אותו מספר מרכיבים, חייבת להיות הקבלה ביניהם. יתר על כן, מכיון שארבעת היחודים מתחלקים ל-חי בחינות פרטיות – כפי שהתחלנו לפרט, ונמשיך בע"ה – מתבקש גם להקביל אותם ל-חי הנענועים של ארבעת המינים.

שם "ככה" – כתר כל הכתרים

נחזור לקדושת כתר: מה הבעל שם טוב לימד אותנו ביחס לאמירת "כתר"? הבעל שם טוב היה מאד מודע לסגולה המיוחדת של קדושת כתר, כמו שכתוב בכתבי האריז"ל. לכן, מבין הכוונות הבודדות שמורנו הבעל שם טוב מסר לנו לכוון בתפלה, אחת הכי חשובות – אולי הכי חשובה – היא כוונת קדושת כתר[מה]. הוא אומר שכאשר אומרים "כתר" צריך לכוון את השם הקדוש "ככה", שהוא בעצם רדל"א, כתר דרדל"א, שרש האמונה הפשוטה של היהודי הפשוט, עליה דברנו קודם[מו].

מהו השם הקדוש ככה? צריך לכוון שהוא ר"ת "כתר כל הכתרים". הכל כוונה מהבעל שם טוב. אם מחשבים את הגימטריא של "כתר כל הכתרים" – שוה 1345, 345 היינו משה ו-1000 היינו אלף אורות שמשה רבינו קבל במתן תורה[מז]. הם נלקחו ממנו בחטא העגל וחוזרים אליו כל שבת, בה נתנה תורה לישראל, בסוד "ישמח משה במתנת חלקו"[מח].

הבעש"ט השאיר לנו, לדורשי רשומות[מט], להוסיף ש-1000 שוה ישראל בעל שם טוב. כלומר, משה רבינו קבל במתן תורה את שרש נשמת ישראל בעל שם טוב, ששוה גם תלמיד ותיק, ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני"[נ]. הבעל שם טוב קבל את תותרתו ממשיח, כמו שכתוב באגרת הקדש שלו – מה שמלך המשיח לימד אותו, מה שהוא השיג על פי זה – וכאשר "יפוצו מעינותיך [דתורת הבעש"ט] חוצה" יבוא המשיח, "לבא לפומא גליא". כל זה הוא סוד קדושת כתר, שכאמור היא היחוד הכי נעלה של ישראל-רחל, בגימטריא תשע"ט. אצלנו, בארבעת המינים, נקביל יחוד זה לאתרוג (שבכללות כנגד המלכות, וכנ"ל ש"פיו ולבו שוים" = מלכות). גם כאן צריך לזכור את ראשי התבות של אתר­­­ג[נא] – "אל תבואני רגל גאוה"[נב] מכל הכוונות היפות שאנו זוכים לקבל ולכוון.

ד. יחודי יעקב ורחל – קול ודבור (לולב)

יחוד קול-דבור בנענועי הלולב ובהלל

נתקדם הלאה: היחוד השני במעלה הוא יחוד יעקב-רחל. אמרנו שכתוב בפירוש שיחוד יעקב-רחל הוא יחוד קול-דבור. מהם קול ודבור? הקול הוא התפשטות מתוך הלב, המשכה. המלה קול היא קו ל..., כמו המשכת הקו – "אז יבקע [אותיות יעקב, סוד הקו שבוקע לתוך חלל הצמצום[נג]] כשחר אורך"[נד]. הקו הזה הוא סוד הקולקו ל..., קו שיש לו יעד, יש לו כיוון. כח שנמשך עם כיוון נקרא במדע 'וקטור'. כך הוא כחו של יעקב אבינו, "אז יבקע" – קו מתוך הלב, שיש לו איזו כוונה מיוחדת, והוא כן בא לידי ביטוי שלם בתוך הדבור.

היות שהיחוד הזה הוא היחוד השני במעלה, נקביל אותו – ותיכף נראה בזה הרבה רמזים – ללולב (האתרוג כבר תפוס, והשני צריך להיות הלולב). הלולב באמת הוא קו, בצורת קו, ו. את עיקר הנענועים, שמוציאים קול, עושה הלולב. הנענועים נקראו על שם הלולב, והם לכל אחד מהכיוונים – לכל הו"ק. מהו הדבור? מתחבר גם עם הלל. הרי עושים את הנענועים בתוך הלל, חוץ מאשר ברכת הלולב. אחר כך גם מקיפים את הבימה עם הלולב תוך כדי אמירת הושענות. בכל זה צריך לכוון יחוד יעקב-רחל.

שלשה יחודי יעקב-רחל בשבת

איך אנחנו יודעים שיחוד יעקב-רחל הוא שני במעלה ליחוד ישראל-רחל? כי האריז"ל מסביר שהוא מתרחש במיוחד בשבת – לא במוסף, לא בקדושת כתר, אבל בעוד זמנים בשבת:

בערבית של שבת יש יחוד של יעקב ורחל. אחר כך, אחר חצות בליל שבת קדש, יש עוד פעם יחוד של יעקב-רחל, יחוד אחר. היחוד בערבית של ליל שבת הוא יעקב ורחל רק כנגד הנה"י דז"א, אבל בחצות לילה יעקב ורחל עומדים כנגד כל אורך פרצוף הז"א ומתייחדים, לכן זהו יחוד מאד נעלה.

גם שחרית של שבת קדש היא שוב יחוד של יעקב ורחל, אבל קצת פחות מהיחוד שלאחרי חצות. שוב, יחוד יעקב-רחל אחרי חצות בשבת קדש הוא יחוד הכי נעלה של יעקב ורחל, בו הם עומדים כנגד כל אורך פרצוף הז"א. החלק העליון של יעקב באותו זמן, כאשר הוא מתארך, גם נכלל בז"א. גם בשחרית הם עומדים כנגד כל אורך ז"א, אז למה זהו יחוד פחות נעלה? כי באותו זמן ז"א עצמו עולה כנגד אבא ואמא, ומשאיר למטה רק רושם של ז"א. לכן בשחרית של שבת אמנם יעקב ורחל מגיעים עד הראש של ז"א, אבל ז"א עצמו לא נמצא שם, אלא רק הרושם שלו – לכן היחוד אז קצת פחות מהיחוד של יעקב ורחל אחרי חצות, בו ז"א ממש נמצא ומשביח מאד את יחוד יעקב-רחל.

אם כן, כבר יש לנו שלשה זמנים של יחוד יעקב-רחל – כולם בשבת. לפי זה אפשר לקבוע בבית כנסת – אם יש כאן איזה גבאי... – את מי להעלות חזן בשחרית בשבת ואת מי להעלות במוסף של שבת. חזן שחרית צריך לדעת איך לייחד את יעקב ורחל לאורך כל מקום פרצוף ז"א, אבל החזן של מוסף צריך לדעת איך לייחד את ישראל ורחל, בקדושת כתר. השנה הזו היא שנה שכל אחד ילמד להיות חזן במוסף של שבת, כי זו שנת תשע"ט השוה ישראל-רחל. מי שצריך להיות בקי בזה במיוחד הוא חזן מוסף בשבת. ראוי שהחזן גם יהיה – שרש הנשמה שלו – מאותו יחוד.

יחודי יעקב-רחל בחול

האם יש עוד זמן של יעקב ורחל, חוץ משלשת הזמנים של שבת? עיקר יחודי יעקב-רחל, יחודי קול-דבור, הוא שבת. דווקא בשבת חוזר הרבה יחוד קול-דבור, יעקב-רחל. בימות החול, היחוד הכי גבוה בכל יום הוא בתפלת שחרית, כשאומרים "שים שלום" – מ"שים שלום" של לחש עד נפילת אפים אחרי חזרת הש"ץ יש יחוד של יעקב-רחל. לכן כתוב בקבלה שתפלת שחרת של חול היא בחינת שבת קדש של ימי החול. כמו שאנחנו אומרים "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת", ובעצם תלמיד חכם הוא כל הזמן שבת. הוא גם כל הזמן מתפלל, אבל בתפלה של חול, בפרט תפלת שחרית מ"שים שלום" של לחש עד נפילת אפים, היא יחוד יעקב-רחל, שבעצם הוא יחוד של שבת.

בתפלת שחרית של חול, היחוד לא ממש כמו ערבית של שבת אלא טפה פחות – בסוד "איהו בנצח, איהי בהוד"[נה]. כלומר, פרצוף יעקב הוא כנגד נצח דז"א ופרצוף רחל כנגד ההוד דז"א – הפנים של יעקב לנצח והפנים של רחל להוד – וכך מתייחדים פנים בפנים. מה שאין כן בערבית של שבת, הם כנגד כל רוחב הנה"י. מה הכוונה? שיעקב עומד כולו עם האחור שלו כלפי ז"א והפנים שלו כלפי חוץ, ורחל מסתובבת עם הפנים שלה כלפי הפנים של ז"א, ושניהם כנגד כל רוחב הנה"י דז"א – וככה היחוד של ערבית של שבת קדש. הוא יותר נעלה מהיחוד של כל יום חול, ובכל אופן הוא דומה, לכן – כמו שאמרנו קודם – השבת שבחול היא מ"שים שלום" עד נפילת אפים.

האם יש עוד יחוד של יעקב-רחל, קול-דבור? יש רק הארה. כתוב שכל לילה של חול, כשאומרים "השכיבנו" לפני תפלת עמידה של ערבית, יש הארה של רחל היורדת להיכל קדש קדשים של עולם הבריאה, ויש הארה של יעקב, שגם יורדת לאותו מקום, ושם מתייחדות שתי ההארות. שתי ההארות הן בעצם עשר המלכויות של עשר הספירות של שני הפרצופים. לרחל, שהיא עיקר המלכות בעולם האצילות, יש עשר ספירות, וכל ספירה כלולה מעשר, אז יש לה גם עשר מלכויות – המלכויות שלה יורדות בתחלת הלילה להיכל קדש קדשים של עולם הבריאה, וגם עשר המלכויות של עשר הספירות של יעקב יורדות לשם, ויש יחוד "השכיבנו". לפעמים האריז"ל מחשיב זאת כאחד היחודים, ולפעמים לא, היות שזהו רק יחוד של הארה ולא יחוד באצילות. כל היחודים שאנחנו מדברים עליהם הם בעולם האצילות, חוץ מהיחוד הזה. אם כוללים את היחוד הזה יש חמשה יחודים של יעקב-רחל, יחודי קול-דבור, שעיקרם שייך לסוד השבת.

ה. יחודי יעקב ולאה – "קול מעורר כוונה" (הדסים)

יעקב ולאה – קול ומחשבה-כוונה

נעבור ליחוד יעקב ולאה, המדרגה הבאה: אם יעקב הוא קול, מי היא לאה? עכשיו אנחנו מתחילים להתבונן ביחודים של לאה. לאה היא לא דבור אלא מחשבה. לאה היא "עלמא דאתכסיא" ורחל היא "עלמא דאתגליא"[נו]. ניתן איזה סימן. כמו שאמרנו שישראל-רחל היינו לב-דבור ויעקב-רחל היינו קול-דבור, יעקב-לאה הוא יחוד קול-מחשבה – מה זה? כתוב שזהו הסוד שכתוב בחז"ל "קול מעורר הכוונה"[נז]. שוב, מחשבה היא כוונה. כל פעם שאני מעורר את הכוונה שלי עם קול, "קול מעורר הכוונה", בעצם בנפש אני עושה יחוד של יעקב ולאה, יחוד מאד חשוב.

חמשה יחודי יעקב-לאה בלילות חול ושבת

מתי עיקר הזמן של יחוד זה של יעקב ולאה, "קול מעורר הכוונה"? דווקא בלילה. יש יחוד יעקב-לאה בערבית של כל לילה בימות החול, ויש יחוד של יעקב-לאה בקריאת שמע שעל המטה – יחוד מיוחד – ויש עוד יחוד של יעקב-לאה אחרי חצות בכל לילה של ימות החול, ובסוף יש יחוד של יעקב-לאה באילת השחר.

כאן האריז"ל מזכיר מישהו שנולד מאותו יחוד – כדי ללמד אותנו שכל יחוד מוליד נשמות מיוחדות. הוא אומר זאת בספר הגלגולים על עצמו. יש יחוד של יעקב-לאה באילת השחר, לפנות בקר של יום חול, לא של שבת. כשהבקר מתחיל להאיר, אור הבקר, נקרא יחוד יעקב-לאה של אילת השחר או של קדרותא דצפרא. כותב האריז"ל על עצמו – 'אני יסוד יעקב ביחוד אילת השחר'.

מה אפשר ללמוד מכך? במדרש[נח] אילת השחר היא סימן של גאולה. באילת השחר, שיש רק איזה ניצוץ של הארת היום החדש, יש זיווג – לא הזיווג העליון של ישראל-רחל ולא הזיווג השני של יעקב-רחל, אלא זיווג יעקב-לאה – ובכל אופן הוא זיווג מאד חשוב, והאריז"ל אומר שהוא משם, 'אני היסוד שמייחד את יעקב ולאה בזמן אילת השחר'. אפשר ללמוד הרבה דברים חשובים מכל הדרוש הזה, מי שעוקב.

אם כן, כל היחודים האלה הם בחינות שונות של "קול מעורר הכוונה". כפי שנסביר – צריך להבין יותר לעומק את כל ההקבלות ובפרט את ההקבלות להדס ולערבות – יחוד יעקב-לאה מקביל בארבעת המינים להדסים. יש עוד פעם אחת, חמישית, גם היא בלילה, יחוד יעקב-לאה – בליל שבת קדש, מאחרי ערבית עד חצות. הרי בערבית של ליל שבת קדש יש יחוד יעקב-רחל, ואחרי חצות יש יחוד הרבה יותר נעלה של יעקב-רחל – מה יש באמצע? חלל פנוי בלי שום יחוד? לא, בין ערבית לחצות לילה של שבת יש יחוד יעקב-לאה.

יחסי גובה יעקב-לאה בחמשת היחודים

אם כן, ליעקב ולאה יש חמשה זמני יחוד – כולם בלילה. ארבעה בלילה של חול ואחד בלילה של שבת. הכי גרוע מתוך היחודים האלה הוא היחוד של קריאת שמע שעל המטה, בו לאה יורדת ממקומה שמעל החזה אל למטה מהחזה, מקום יעקב. בתפלת ערבית הפוך – יעקב עולה ממקומו שלמטה מהחזה אל למעלה מהחזה. כלומר, כאן "קול מעורר הכוונה" הוא במקום הכוונה, אבל קריאת שמע שעל המטה יש ירידה – לאה, שיותר גבוהה מיעקב, יורדת אליו למטה מן החזה.

אנחנו יודעים[נט] שלאה היא יותר גבוהה מיעקב, לכן הוא לא הבין אותה ולכן הוא לא אהב אותה כפי שאהב את רחל, עלמא דאתגליא. ביחודי ישראל-לאה הוא מבין אותה, אבל ביחודי יעקב-לאה הוא לא מבין אותה, ואז או שהוא צריך לעלות אל מקומה או שהיא צריכה לרדת אל מקומו. ביחודים שלהם, כל לילה, יש ירידה צורך עליה – קודם שניהם מעל החזה, בערבית; אחר כך, בקריאת שמע שעל המטה, שניהם למטה מהחזה, יותר גרוע; אבל אחר כך, אחרי חצות, שניהם מתארכים לאורך כל ז"א; רק שהיחוד של אילת השחר עוד יותר נעלה מהיחוד אחרי חצות, אף שבשניהם הם באורך כל ז"א.

כל זה דורש הסבר עמוק בדרך החסידות, שבהמשך ננסה להבהיר יותר טוב.

ו. יחודי ישראל ולאה – מחשבות הלב (ערבות)

"רבות מחשבות בלב איש"

אחרון חביב – יחוד ישראל ולאה. לפי הערכים שאמרנו עד כה – שישראל הוא סוד הלב ולאה היא המחשבה – ישראל-לאה היינו לב-כוונה, לב-מחשבה, כשהלב חושב יש יחוד ישראל-לאה. כתוב "רבות מחשבות בלב איש ועצת הוי' היא תקום"[ס], ומכאן מובן שה"מחשבות בלב איש" הן לאו דווקא הכי עמוקות, הכי אמתיות והכי פנימיות. לכן יש ביחוד זה פן שיותר חיצוני מכל היחודים – תיכף נסביר למה.

עם זאת, ידוע הרמז[סא] ש"רבות מחשבות בלב איש" ר"ת אברם, שהיה תוהה במחשבה, "ועצת הוי' ['התהלך לפני והיה תמים וגו''] היא תקום" רומז לתוספת אות ה בשמו – "אברם הוא אברהם"[סב] – שאזי זכה לקימת הברית וזרע קדש משרה, "איהו בנצח, איהי בהוד", "כליות יועצות". יש בפסוק ח תבות ו-אל אותיות, וסימנו ח פעמים אל העולה אברהם. והנה, "ועצת הוי' היא תקום" עולה ב"פ ישראל-לאה, שני יחודים של ישראל-לאה, ודוק.

שלשת יחודי ישראל-לאה

לישראל ולאה יש שלשה יחודים. עד כאן בכל אחד היו חמשה יחודים – חמשה יחודי ישראל-רחל, חמשה יחודי יעקב-רחל, חמשה יחודי יעקב-לאה, עם האיכות המיוחדת של כל יחוד – אבל ביחודי ישראל-לאה יש רק שלשה יחודים:

יש יחוד אחד כל בקר בימות החול, שנקרא היחוד של "ויעבֹר" – כשאומרים "ויעבֹר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' וגו'"[סג], ואומרים יג מדות הרחמים, יש יחוד מיוחד של ישראל-לאה[סד].

אחר כך יש עוד יחוד פחות ממנו בעצמתו, בהארה, במנחה של חול – כל תפלת מנחה. כאן נשים לב שפה יש באריז"ל יחודים יותר נעלים ופחות נעלים, ואף על פי כן בפשט יתכן שהיחוד הגרוע הוא מאד נעלה, שהרי "לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה"[סה]. מהי תפלת המנחה? שיהודים מפסיקים באמצע העבודה שלהם וחוטפים מנחה, כמו שכתוב בחסידות[סו] – זו תפלה של ערבות. כמו שהבעש"ט אהב את היהודים הפשוטים, הוא אוהב יהודי שיש לו כמה שניות ללכת לצד ולחטוף איזו מנחה, וככה הוא מייחד – לפי הקבלה – את ישראל ולאה, בדרגה יותר נמוכה מאשר "ויעבֹר" בבקר.

מכאן מגיעים לעיקר הפלא – מה פעם השלישית שיש את יחוד ישראל ולאה? לא פחות ולא יותר מאשר ברעוא דרעוין, מנחה של שבת קדש. הייתי יכול לחשוב שרעוא דרעוין של שבת קדש הוא הזמן הכי נעלה של כל השבוע, אפילו יותר מקדושת כתר של שבת, והנה קדושת כתר היא היחוד הכי עליון, ישראל-רחל, ומנחה של שבת היא היחוד הכי נמוך, ישראל-לאה. שניהם ישראל.

יחוד ישראל-לאה – חבוק

מה ההסבר לכך ששמנו את יחוד ישראל ולאה אחרי יחוד יעקב ולאה? לאה עומדת למעלה מהחזה, כמו שהסברנו קודם, לא במקום יסוד ז"א. אלא מה? לז"א יש יסוד נעלם בחזה. כאשר ז"א בגדלות, היסוד הראשון שלו (שהיה היסוד בקטנות) נעשה לו תפארת – היסוד עלה למקום התפארת, וכעת הוא יסוד נעלם בתוך החזה שלו. כל יחוד ישראל-לאה הוא על ידי יסוד זה, שאינו היסוד האמתי. לכן, בבחינה מסוימת אין כאן יחוד בכלל, כי היחוד של ישראל ולאה – שלמעלה מן החזה – הוא בלי יסוד אמתי. אם היה מדובר ביעקב, שעולה כולו מעל החזה, יש לו יסוד. אך כאשר מדובר בישראל, שלמעלה מהחזה, אין לו את היסוד האמתי שלו – רק את יסוד הנעלם. לכן האריז"ל אומר שיחסית לכל היחודים שהיו עד כה, אף על פי שגם יחוד ישראל-לאה נקרא יחוד, זהו סך הכל חיבוק. כך לגבי כל שלשת היחודים של ישראל ולאה.

מכך מובן עוד דבר: איך אמרנו שב"ויעבר" כל בקר יש יחוד ישראל-לאה? הרי קודם אמרנו שמ"שים שלום" דלחש ועד נפילת אפים, ועד בכלל, הכל יחוד יעקב-רחל. איך פתאום באמצע יש יחוד ישראל-לאה? איך יש יחוד בתוך יחוד? אין הכי נמי, ההסבר הוא שתוך כדי היחוד, לקראת גמר, סיום והשלמת היחוד של יעקב ורחל כל בקר, בא חבוק מיוחד, שגם נקרא יחוד, של ישראל ולאה. כאשר יש יחוד ישראל-לאה ב"ויעבֹר", לקראת שלמות יחוד יעקב-רחל, יש בעצם שלמות של כל ארבעת האישים, כל ארבעת הפרצופים.

הרחבנו כדי שנבין שיחוד ישראל-לאה, יחסית לשאר היחודים, הוא בבחינת חיבוק, קירוב. כעת נבין גם מה ההבדל בין ישראל-לאה, החבוק של הבקר, לבין ישראל-לאה של תפלת מנחה, הזמן בו נענה אליהו הנביא, הזמן הכי יקר בו יהודי פשוט חוטף מנחה. כתוב שההבדל הוא שתפלת מנחה של כל יום, יחסית ל"ויעבר" של שחרית, הוא היחס של "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"[סז]. תפלת מנחה היא חבוק יד שמאל "תחת לראשי" ויחוד "ויעבר" בשחרית הוא יחוד "וימינו תחבקני".

החבוק (עד לנשוק) מר"ה עד סוכות

כעת נחזור למה שצריך לכוון מחר בבקר: אמרנו שב-כא הימים מראש השנה עד הושענא רבא, ועד בכלל, כל היחודים הם רק עם לאה, לא עם רחל. מה היחס בין עשרת ימי תשובה לבין חג הסוכות – לפי הקבלה כמוסבר באריכות בדרושי החסידות? בדיוק אותו פסוק – עשי"ת נקראים "שמאלו תחת לראשי" וימי צלא דמהימנותא של הסוכה המקיפה אותנו נקראים "וימינו תחבקני". אם כן, יחסית עשי"ת הם יחוד ישראל-לאה על דרך תפלת המנחה – כנראה בדרגה הרבה יותר גבוהה, אבל על דרך תפלת המנחה, תפלת אליהו הנביא – ועכשיו, סוכות, גם יחוד ישראל-לאה, על דרך "ויעבר", "ימינו תחבקני", כך מסביר האריז"ל. בסופו של דבר, מתוך החיבוק של ששת הימים של סוכות באים ביום השביעי, הושענא רבה, לבחינת הנשיקין של הערבות.

אם כן, אנחנו מרויחים הרבה הסברים, אבל שוב, בלי להסביר על פי חסידות, לא באמת 'שוה'. וגם כשנסביר לפי חסידות, בלי "אל תבואני רגל גאוה" לא רק שלא שוה, אלא יורד לטמיון, לעמקי הקליפות. רק שנזהר...

החבוק העליון ברעוא דרעוין

מה קורה ברעוא דרעוין? זו עכשיו גולת הכותרת. למה אז זה גם יחוד של ישראל ולאה? ברעוא דרעוין הז"א, מהחזה ולמעלה, עולה יחד עם פרצוף לאה, שכולה מהחזה ולמעלה, עד סוד הדיקנא דא"א. זה עדיין בגדר חיבוק, אבל במקום מאד גבוה, שלא היה כזה מקום של זו"נ במשך כל השבוע. זה עדיין ישראל-לאה, לא זיווג ממש, אלא בגדר חיבוק, אבל במקום מאד-מאד גבוה. בתפלת הלחש של מנחה דשבת עולים עד המזל התחתון של הדיקנא, מזל "ונקה", ובחזרת הש"ץ של מנחה דשבת עיקר העליה, עד המזל העליון, "נֹצר חסד לאלפים".

אם נקביל את היחודים האלה, של ישראל ולאה, דווקא כנגד הערבות – סימן שיש שלשה זמנים שצריך להיות יהודי פשוט: "ויעבר", תפלת מנחה ורעוא דרעוין. אז ה' מקבל את היהודים הפשוטים. היהודי הפשוט עולה למקום הכי גבוה שלו דווקא ברעוא דרעוין, עד המזל העליון, שעליו כתוב "אַיִן מזל לישראל"[סח].

ז. מערכות ארבעת היחודים וארבעת המינים

יחודי אור ואמת עם מחשבה ודבור

בהבנה הפנימית-הנפשית, עד כאן הסברנו שישראל ויעקב הם לב וקול ולאה ורחל הן מחשבה ודבור. יש עוד זוג מושגים שמקביל בפשטות לשמות ישראל ויעקב, ושניהם מתחברים טוב עם המושגים מחשבה ודבור אור ואמת, המופיעים יחד בפסוק "שלח אורך ואמתך המה ינחוני"[סט]. ישראל הוא אור, "אור ישראל"[ע], ויעקב, "תתן אמת ליעקב"[עא] (על "שלח אורך ואמתך" פירש רש"י: "'אורך ואמתך'. מלך המשיח שנדמה לאור שנאמר 'ערכתי נר למשיחי', ואליהו הנביא שהוא אמיתי נביא נאמן"[עב] ישראל הוא בחינת משיח, "משיח לישראל"[עג], ויעקב קשור לאליהו הנביא, שהרי יעקב לקח את ה-ו של אליהו כפקדון עד שיבוא לבשר את גאולת בניו[עד]). לאור זאת, יש לפרש את ארבעת היחודים כיחודי אור (ישראל) ואמת (יעקב) עם דבור-פה (רחל) ומחשבה (לאה), ובקצרה:

יחוד ישראל-רחל (היחוד המיוחד של תשע"ט) הוא בסוד יחוד האור והדבור, המופיע בהקשרים רבים: ""ויאמר אלהים יהי אור"[עה], פתח דבריך יאיר"[עו], "פתח פיך ויאירו דבריך"[עז].

יחוד יעקב-רחל הוא ביטוי האמת בדבור הפה, כפי שנאמר בתחלת מדרש אותיות דרבי עקיבא "אמת למד פיך" (אשתו של רבי עקיבא נקראה רחל, ורבי עקיבא הדורש "אמת למד פיך" הוא יעקב, סוד "תתן אמת ליעקב" הנ"ל).

יחוד יעקב-לאה הוא 'חֲשׁוֹב אמת', בלי דמיונות שוא (והוא כלל עבודת הבינוני של התניא – שהוא-הוא יעקב, כדלקמן – "אל תהיה רמאי", לא לרמות את עצמך במחשבה).

יחוד ישראל-לאה הוא אור השכל-המחשבה, בהירות במחשבה (מושג המופיע פעמים רבות בקדושת לוי, כפי שנלמד בעבר[עח]).

ולסיכום האמור עד כה:

ישראל-רחל

אתרוג

"פיו ולבו שוים"; "לבא לפומא גליא"

"פתח פיך ויאירו דבריך"

יעקב-רחל

לולב

קול ודבור

"אמת למד פיך"

יעקב-לאה

הדס

"קול מעורר הכוונה"

'חשוב אמת'

ישראל-לאה

ערבה

מחשבת הלב

בהירות המחשבה

רמזי ארבעת היחודים כנגד ארבעת המינים

כעת נאמר כמה רמזים לחזק את ההקבלה, שבעצם לא הסברנו מספיק:

נתחיל מהערבות. איך כתובות הערבות בתורה? "ערבי נחל" – "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל"[עט]. מהו "ערבי" ומהו "נחל"? "וערבי" אותיות "ויעבֹר". מה כוונת "ויעבֹר"? למה האריז"ל קורא לכל כוונת יג מדות הרחמים "ויעבר"[פ]? כי "ויעבר" עולה רפח[פא] (כנ"ל) – כדי לברר את ה-רפח המברר צריך לרדת מטה-מטה, למקום המתברר, ושם לברר את ה-רפח. האריז"ל כותב שיחוד "ויעבר" הוא יחוד ישראל-לאה[פב], אז כנראה הוא שייך לערבות[פג]. נחל הוא בפירוש באריז"ל[פד] ר"ת "נֹצר חסד לאלפים" – שייך ליחוד ישראל-לאה ברעוא דרעוין, שעולים עד המזל העליון, "נצר חסד לאלפים", ומתחבקים שם יחוד עליון. אם כן, ב"וערבי נחל" יש שני רמזים מובהקים, יפהפיים, של יחודי ישראל-לאה[פה].

כמה שוה יעקב-לאה? עיקר הרמז שיחוד יעקב-לאה הוא כנגד ההדסים – דווקא יחודים של לילה, כנראה דווקא בלילה צריך להריח הדסים – הוא בגימטריא הפשוטה הזו: יעקב-לאה עולה 218, בגימטריא ריח[פו]. לא יכול להיות משהו יותר מובהק שיחוד יעקב-לאה הוא יחוד של ריח, היחוד של ההדס.

מה לגבי הלולב? הלולב בתורה נקרא "כפֹת תמרים", ראשי תבות כת, בגימטריא יעקב-רחל[פז]. מהו תמר בכלל? תמר הוא תם-ר. מי נקרא תם בתורה? "ויעקב איש תם ישב אהלים"[פח]. ישראל הוא לא תם, ישראל נאבק עם מלאכים, לא בחור תם בכלל שיושב בבית המדרש – הוא יוצא החוצה ונלחם עם אויבי ישראל. מי הבחור התם? זהו גם הבדל פשוט בין יעקב לישראל – הבחור התם, הישיבה-בוחער, הוא יעקב. מהי ה-ר של תמר? ראש התבה רחל. אם כן, עצם המלה תמר אומרת יחוד יעקב (איש תם) ורחל, וגם ראשי התבות של "כפת תמרים" עולה יעקב רחל. "כפת תמרים" בכלל עולה ה פעמים רחל (1190)[פט] – יש הרבה רחל ב"כפֹת תמרים" (מי שהתאהב ממבט ראשון ברחל הוא יעקב, לא ישראל, בסיפור המפגש ביניהם מופיעים השמות רחל ויעקב חמש פעמים, כנגד הנרנח"י שלהם), ומראשי התבות ומהמלה תמר, תם-ר, אנחנו לומדים שיש כאן יחוד יעקב רחל.

מה שנשאר הוא מה שאמרנו בהתחלה, שהאתרוג היפהפה, ההדר של כל המינים, הוא היחוד העליון, של השנה שלנו, יחוד ישראל-רחל. ורמז נאה: "פרי עץ הדר" אתרוג ישראל-רחל[צ] משלימים ל-2048, הרבוע הכפול של לב (2 בחזקת 11) – האתרוג דומה ללב, כנ"ל.

והנה, היחוד העליון כולל את כל היחודים שתחתיו (ושקול כנגדם): גם יעקב-רחל-שבת (כנ"ל שיחודי יעקב-רחל הם בעיקר בשבת) יעקב-לאה-לילה (כנ"ל שיחודי יעקב-לאה הם בלילה) ישראל-לאה-יום (כנ"ל שיחודי ישראל-לאה כולם ביום) עולים 2048! המספר היסודי כאן, לב ברבוע, רומז בעצמו לכל ארבעת המינים[צא]אתרוג ערבה לולב הדס (ר"ת אעלה, סוד "אעלה בתמר"[צב], עלית ארבעת המינים דרך הלולב, כנודע[צג]).

סדר ארבעת המינים

יצא (על יסוד דברי האריז"ל, המסוכמים אצל בעל ה"לשם"ב) שסדר יחודי הפרצופים כפי מעלתם, מלמעלה למטה, הוא: ישראל-רחל, יעקב-רחל, יעקב-לאה, ישראל-לאה. סדר זה מתאים בדיוק להקבלה לארבעת המינים לפי סדרם בפסוק: "פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ עבת, וערבי נחל"[צד]!

והנה, לפי האריז"ל[צה], סדר ארבעת המינים כנגד י-ה-ו-ה הוא הדסים-ערבות-לולב-אתרוג – ההדסים והערבות כנגד יה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[צו], ואילו הלולב והאתרוג כנגד וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו"פב. סדר זה מתאים דווקא לסוד הנקבות בהקבלת ארבעת היחודים לארבעת המינים, כאשר שני יחודי לאה, שבסוד "עלמא דאתכסיא" (המחשבה), נמצאים בנסתרות, ושני יחודי רחל, שבסוד "עלמא דאתגליא" (הדבור), נמצאים בנגלות:

י

יעקב-לאה

הדסים

ה

ישראל-לאה

ערבות

ו

יעקב-רחל

לולב

ה

ישראל-רחל

אתרוג

[החידוש כאן הוא שסדר הפרצופים הזכרים הוא יעקב-ישראל-יעקב-ישראל – יעקב הזכרים (יו) וישראל הנקבות (הה). ומעט הסבר: ישראל נקרא על שם "כי שרית"[צז], משרש שרה אמנו. וכן, ישראל ועוד ה (סוד הנוקבא) עולה "שמור", בסוד "'שמור' לנוקבא"[צח] (הוי' פעמים אהיה). יעקב היינו הארת יסוד אבא, זכר בעצם, ואילו ישראל הוא מדות הלב, סוד "בינה לבא", אמא עילאה ואמא תתאה, וד"ל.]

ח. יחודי הבינוני (הפרטי) והצדיק (הכללי) עם הענוה והיראה

לאה ורחל – ענוה ויראה

לפני שנסיים נאמר עוד כמה תובנות על פי חסידות ביחס לכל המהלך הזה: מה עוד יכול להיות הסבר של היחודים האלה, שאת כולם צריכים לכוון כשלוקחים מחר בבקר את הלולב – שיש בארבע המינים את כל היחודים? מלבד ההסבר שלאה ורחל הן מחשבה-דבור או עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, יש הסבר נוסף – כתוב בכתבי האריז"ל[צט] שלאה ורחל הן ענוה ויראה.

"והאיש משה ענו מאד"[ק] הוא בעצם יחוד עם לאה, שהוא "לעי באורייתא תדירא ולא אחזיק טיבותא לנפשיה"[קא] – הוא לומד תורה כל הזמן, מתמיד גדול בלימוד התורה, ולא מחזיק טובה לעצמו. באמת, כתוב בחסידות שענות משה רבינו היא פרצוף לאה, הוא מתייחד דווקא עם לאה, ולכן לא זכה להכנס לארץ, הארץ היא רחל. משה הוא ה"ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – הוא לומד תורה כל הזמן ולא מחזיק טובה לעצמו, הוא בטל, וגם חושב לעצמו ש'אם יהודי אחר היה מקבל את הכשרונות שלי היה מנצל אותם יותר טוב ממני', לכן הוא ענו ושפל ברך גם בפני היהודי הכי פשוט. זהו פתח להבין מהי לאה בנפש. מהי רחל? יראת ה' – "אשה יראת ה' היא תתהלל"[קב] (בחן ויפי שלה[קג] – "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה"[קד]). "עקב ענוה יראת הוי'"[קה] – עקבי לאה נכנסים בכתר רחל, כמבואר היטב בכתבי האריז"ל.

יעקב וישראל – בינוני וצדיק

אם כן, לאה ורחל הן ענוה ויראת ה'. צריך להבין, לאור זאת, מי הם ישראל ויעקב כדי לעשות בהתאם את כל ארבעת היחודים, ארבעת הזיווגים.

יש דרך אחת שכתובה בחסידות[קו], שההבדל בין יעקב וישראל הוא ההבדל בין הבינוני של התניא לצדיק של התניא. יעקב הוא הבינוני, "שהיא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך"[קז], כל אדם צריך לשאוף להיות בינוני, ובינוני הוא אחד ששומר על שלשת לבושי הנפש, מחשבה-דבור-מעשה, אבל לשלוט על הלב שלו – מדרגת ישראל, כנ"ל – הוא לא מסוגל. מי שכן מסוגל לחדור לתוך הלב, לתקן את הלב ביסוד, הוא ישראל.

יעקב-רחל ויעקב-לאה – בינוני עם יראה ועם ענוה

איך נסביר לפי זה את יחודי ישראל-לאה, ישראל-רחל, יעקב-לאה ויעקב-רחל?

אם יש בינוני – "הלואי בינוני"[קח] נאמר על כולנו – שירא את ה' זהו יחוד יעקב-רחל.

אם יש בינוני – שוב, כל אחד יכול להיות בינוני[קט] – שיש לו קצת ענוה, שהוא לא גראבער-יונג, שהוא טפה בענוה, טפה בבטול, טפה בשפלות, שיודע מתי להוריד את עצמו, באותו רגע שהוא מוריד את עצמו בענוה הוא עושה יחוד יעקב-לאה.

יעקב וישראל – אדם פרטי ואיש צבור

כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ"[קי] – יש גם נקודת צדיק בכל אחד ואחד, שהיא בחינת ישראל. הרי כולנו ישראל, זהו השם של כולנו. צדיק כבר גמר את העבודה עם עצמו – מה עיקר העבודה של הצדיק? לתקן את העולם.

נסביר טפה יותר: אמרנו קודם שיעקב הוא "איש תם", בחור ישיבה שיושב ולומד לעצמו, ואילו ישראל הוא איש שיוצא לעולם, מתמודד עם המציאות החיצונית ואף נאבק עם מציאות המתנגדת לו, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". איך לומר זאת בצורה אחרת? יעקב הוא היהודי הפרטי הטוב, יהודי שומר תורה ומצוות, יהודי טוב, לעצמו. הוא לא עוסק בצרכי ציבור, לא נאבק עם המציאות – הוא לא איש צבור, הוא איש פרטי.

למה קוראים למדינה הזו ישראל ולא יעקב? באמת צריך להיות ישראל. ישראל הוא העסק עם הצבור. השם ישראל הוא מודעות של כלל, כלל ישראל – זו התמסרות לכלל, לא בשביל לתקן את עצמי. תיקון עצמי הוא יעקב, בחור נחמד, אבל התכל'ס היא להתמסר לכלל, לצאת מעצמי ולתקן את כלל ישראל. עוד פעם, קוראים לו 'כלל ישראל', לא 'כלל יעקב'. איש ציבור הוא הצדיק – לא משנה אם הוא הצדיק של התניא או לא, ברגע שהוא איש צבור הוא אוטומטית צדיק, מי שמתמסר לכלל ישראל הוא צדיק, שעושה צדק עם הבריות

ישראל-רחל וישראל-לאה – איש צבור עם יראת שמים ואיש צבור עם ענוה

גם לישראל האמור – או שנפרש שהוא הצדיק או שנפרש שהוא האיש הכללי ולא האיש הפרטי – יש לו או יראה או ענוה:

צריך לצייר שיש איש צבור, ראש ממשלה עם יראת שמים – זה חידוש מופלא... אם יש אחד ישראל שהוא איש צבור, וכל מה שהוא עושה – הוא עושה עם יראת שמים, זהו יחוד ישראל-רחל, היחוד של השנה שלנו[קיא]. אמרנו ששנת תשע"ט היא שנת "לבא לפומא גליא", ביאת משיח, וכעת מסבירים שהיחוד של ישראל-רחל היינו איש צבור עם יראת שמים.

שוב, איש צבור, שנקרא ישראל, הוא הצדיק – אבל צריך יחוד. הרבי אמר[קיב] ש"נסתיימה עבודת הבירורים", וכל מה שדברנו הערב הוא מעבר מעבודת הבירורים לעבודת היחודים. כלומר, בכל היחודים האלה יש פן של ישראל. הגם שאמרנו שיעקב הוא איש פרטי, ואם יש לו יראה זהו יחוד יעקב-רחל ואם יש לו ענוה זהו יחוד יעקב-לאה, אבל בכללות עשית יחודים היא תיקון הכלל, כל היחודים שאנחנו זוכים לעשות. היחוד הכי עליון הוא ישראל-רחל. כעת נקרא לישראל מנהיג, והיחוד הכי עליון הוא יחודו עם יראה, "יראת הוי' טהורה עומדת לעד"[קיג].

מהו ישראל-לאה, שאמרנו שבמדה מסוימת הוא הכי נמוך? איש צבור עם ענוה – אפשר אולי לוותר על זה קצת... מה הבעיה של איש צבור עם ענוה (איש צבור שבבחינת ערבה)? הענוה עלולה לפגוע במעשים שלו[קיד] (ומה עוד שהערבה מתיבשת מהר). צריך להיות איש צבור עם יראה. בסדר, שתהיה לו גם ענוה (חייבים באגד הלולב שתי בדי ערבה), אבל עיקר היחוד הנעלה ביותר הוא ישראל-רחל, תשע"ט, האתרוג – שוב, זהו איש צבור, איש כללי, עם "יראת הוי' טהורה". זהו האתרוג.

סיכום

נעשה את הסיכום: יחוד ישראל-רחל הוא האתרוג. הלולב הוא יעקב-רחל, בינוני – איש פרטי – עם יראה, שכל מה שעושה הוא עושה מתוך יראת ה'. מהם ההדסים? אמרנו שהם יעקב ולאה, איש פרטי עם ענוה. מהן הערבות? איש צבור עם ענוה. זה ערבות – הוא איש צבור, אבל הוא יודע שהוא רק ערבה, שחובטים אותו. מקבל הרבה חבטות איש הצבור הזה.

ישראל-רחל

אתרוג

איש צבור עם יראת שמים

יעקב-רחל

לולב

איש פרטי עם יראת שמים

יעקב-לאה

הדס

איש פרטי עם ענוה

ישראל-לאה

ערבה

איש צבור עם ענוה

בכל אופן, יש לנו במה להתבונן במשך הימים הקרובים, ובמשך כל השנה כולה – שאנחנו השנה שייכים ליחוד הכי גבוה, של ישראל-רחל. שה' יעזור שנזכה ל"לבא לפומא גליא", ביאת משיח מתוך שמחה וטוב לבב, "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך", כתוב שעל ידי שמחה מקדשים שם שמים, ממשיכים את העצם לתוך השם, "ובא לציון גואל", שיהיה חג שמח.

עכשיו נמשיך בריקודים.

ט. נספח: סדר חי הנענועים

חי יחודים

כפי שהוסבר בפירוט, ארבעת מיני היחודים הכלליים (ישראל-רחל, יעקב-רחל, יעקב-לאה, ישראל-לאה) מתחלקים ל-חי מיני יחודים, כאשר לכל אחד משלשת הזוגות הראשונים – ישראל-רחל, יעקב-רחל, יעקב-לאה – יש חמשה סוגי יחוד, ולישראל-לאה יש שלשה סוגים:

ישראל-רחל

קדושת כתר דיו"ט ראשון של פסח (מליל הסדר)

קדושת כתר בשבת

קדושת כתר בשבועות

קדושת כתר בשמע"צ

קדושת כתר בראש חדש

יעקב-רחל

מחצות ליל שבת

שחרית דשבת

ערבית דשבת

שחרית דחול (מ"שים שלום" עד נפילת אפים)

"השכיבנו" דחול

יעקב-לאה

ליל שבת (מערבית עד חצות)

ערבית דחול

אילת השחר דחול

אחר חצות דחול

קריאת שמע על המטה

ישראל-לאה

רעוא דרעוין

יחוד "ויעבֹר" בשחרית דחול

מנחה דחול

חלוקת חי היחודים לשש שלישיות

מכיון שאת ארבעת המינים (שכנגד ארבעת היחודים, כנ"ל באריכות) מנענעים חי נענועים, מתבקש להקביל את הנענועים ל-חי מיני יחודים. ההקבלה לא כל כך פשוטה, שהרי חי היחודים מתחלקים ל-5-5-5-3 כנ"ל, ואילו חי הנענועים מתחלקים לשש פעמים שלש, שלשה נענועים לכל רוח. אם כן, צריך למצוא חלוקה של היחודים לשש פעמים שלש, לכל רוח שלשה יחודים עם מכנה משותף. ואפשר לומר:

יש 3 יחודי שחרית, 2 דחול ו‑1 בשבת; יש 3 יחודי ערבית, 2 דחול ו‑1 דשבת; יש 3 יחודי אחר חצות לילה, 2 דחול ו‑1 שבת; יש 3 יחודי קדושת כתר דחגים. עוד קבוצה של 3 (2 ו‑1): שבת וחדש מצטרפים לרוב בתנ"ך וחז"ל – שני יחודי שבת, מוסף ומנחה, ומוסף דר"ח. נשאר עוד 3 – שני יחודי לילה (ק"ש ובין ערבית לחצות דשבת) ומנחה דחול (שגם הוא בין הערבים, בחינת ערב, קשר לערבות, יחוד ישראל-לאה של מנחה).

ההקבלה בכללות

כעת צריך לכוון את 6 השלישיות כנגד הרוחות, הו"ק:

חסד-דרום

שחרית ("בקר דאברהם"[קטו])

 

גבורה-צפון

ערבית

 

תפארת-מזרח

שני יחודי שבת ור"ח (בשש זכירות שבת בתפארת[קטז])

 

נצח-מעלה

כתר דג' רגלים (רגל ימין, כללות ג רגלים)

 

הוד-מטה

שני יחודי לילה ומנחה דחול, ערבים

 

יסוד-אחור

ג יחודי אחר חצות (עיקר זמן היחוד למטה)

 

ההקבלה בפרטות

לגבי הפירוט של כל שלישיה, המתחלקת ל‑2 ו‑1, יש לומר שה‑2 כנגד אותיות יה וה‑1 כנגד אות ו. כנודע, בכל רוח, המכוונת לאחת המדות, ישנו צירוף אחר של אותיות יהו[קיז]:

חכמה

י

 

בינה

ה

 

דעת

ו

 

חסד

יהו

 

גבורה

הוי

 

תפארת

ויה

 

נצח

יוה

 

הוד

הוי

 

יסוד

והי

 

נמצא שבכל רוח יש שלש הולכות והבאות המכוונות כנגד אותיות יהו שבשם, אך סדרן משתנה לפי הצירופים השונים[קיח]. ולסיכום:

ימין (יהו)

י

יעקב-רחל (לולב) מ"שים שלום" עד נפילת אפים

ה

ישראל-לאה (ערבות) "ויעבֹר"

ו

יעקב-רחל (לולב) שחרית דשבת

שמאל (הוי)

ה

הארת יעקב-רחל (לולב) ב"השכיבנו"

ו

יעקב-רחל (לולב) ערבית שבת

י

יעקב-לאה (הדסים) בערבית חול

קדם (ויה)

ו

ישראל-רחל (אתרוג) מוסף ראש חדש

י

ישראל-רחל (אתרוג) מוסף שבת

ה

ישראל-לאה (ערבות) רעוא דרעוין

מעלה (יוה)

י

ישראל-רחל (אתרוג) מוסף פסח

ו

מוסף שמע"צ

ה

מוסף שבועות

מטה (היו)

ה

יעקב-לאה (הדסים) קריאת שמע שעל המטה

י

יעקב-לאה (הדסים) מערבית שבת עד חצות

ו

ישראל-לאה (ערבות) מנחה דחול

אחור (והי)

ו

יעקב-רחל (לולב) בחצות ליל שבת

ה

יעקב-לאה (הדסים) אחר חצות דחול

י

יעקב-לאה (הדסים) אילת השחר

 



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] רוב ככל מבנה היחודים באריז"ל בהתוועדות זו מבוסס על המסוכם בלשם שבו ואחלמה, הקדמות ושערים ליקוט ב – עיי"ש לרוב אזכורי האריז"ל בהתוועדות זו (ולכן, על פי רוב, לא צוינו מ"מ פרטיים באריז"ל למקור כל יחוד וכו').

[ג] ראה תו"א עט, ג (עפ"י כלים פ"ג מ"ה) ובת עין ד"ה "זאת חקת התורה" ופרי צדיק מאמר קדושת השבת ב (עפ"י סוטה פ"ג מ"ד).

[ד] בראשית ב, כד.

[ה] ישראל יעקב רחל = 961, אל ברבוע, לאה = 36 = ו ברבוע, סוד "אלו ואלו דברי אלהים חיים". ארבעת הפרצופים יחד, ישראל יעקב רחל לאה = 997, מספר הראשוני האחרון לפני 1000, ולפי סדרת הראשוניים הוא הראשוני ה-169 = 13 ברבוע. עד 100 האחרון הוא 97 (סוד מהיטבאל) שהוא הראשוני ה-26 (13 ועוד 13). והוא פלא חשבוני, שהרי אין שום כלל לראשוניים (מבין ארבעת השמות, השם היחיד שהוא עצמו ראשוני הוא ישראל, 541, הראשוני ה‑101, החל מ‑1). ארבעת השמות במילוי = 3016 = הוי' פעמים חן חן, וממילא ארבעת היחודים = 6032 = 26 פעמים 232, הוי' פעמים עב-סג-מה-בן, ארבעת מילויי הוי'!

[ו] אצל האריז"ל היחודים והכוונות הם בעיקר של שמות קדושים. מבואר בלשם (הנ"ל הערה ב) בפירוש שיחוד יעקב-רחל הוא סוד הוי'-א-דני (עיקר היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה, היינו היחוד של קול-דבור) ואילו ישראל-לאה היינו הוי'-א-להים. נמצא שהזכר (גם יעקב וגם ישראל, כמו שעל פי פשט הם איש אחד) הוא תמיד הוי' (והוא סוד "הוי' [דישראל] הוי' [דיעקב] אל רחום וחנון גו'") ואילו הנקבות הן שני שמות קדש, רחל, עיקר המלכות היא שם אדנות, שם המלכות, ולאה, מעלמא דאתכסיא (בינה, הנקראת "אלהים חיים". זח"ב סח, ב) היא שם א-להים (וכן בתוך שם אלהים יש אותיות לאה ועוד ים, כנודע בסוד "מי ברא אלה").

לפי זה מובן שגם יחוד ישראל-רחל הוא יחוד הוי'-א-דני ויחוד יעקב-לאה הוא יחוד הוי' אלהים. נמצא ש-ד היחודים הם ב"פ הוי'-אלהים וב"פ הוי'-א-דני, העולים סה"כ 406, אתה, משולש כח, 7 פעמים חן.

אך יש גם לומר שבהיות לאה שייכת לאמא היא שייכת גם לשם אהיה (כמבואר בפירוש באר"י), ואם כן י"ל שיחוד יעקב-לאה הוא יחוד הוי'-אהיה (שלמעלה מיחוד הוי'-אלהים של ישראל-לאה, כמעלת ההדסים על הערבות, כדלקמן בפנים). לאור זאת, יש לומר עוד חידוש שפרצוף רחל, כאשר היא עולה וכוללת בעצמה את לאה בסוד "רחל הגדולה" (מושג השייך לגאולה, כמבואר בכ"ד), כדי להתיחד עם ישראל (בשנת תשע"ט) אזי היא בסוד "אהיה אשר אהיה" (שהיא נהיית גם רחל וגם לאה; שם "אהיה" מופיע רק ג פעמים כשם קדוש בתנ"ך – כולם בשמות ג, יד – "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם").

לפי חידוש זה, יוצא שארבעת היחודים הם: הוי'-"אהיה אשר אהיה" (ישראל-רחל הגדולה), הוי'-א-דני (יעקב-רחל), הוי'-אהיה (יעקב-לאה), הוי'-אלהים (ישראל-לאה) = 819 = אחדות פשוטה (הפירמידה של 13 וכו' וכו').

[ז] ראה גם סוד הוי' ליראיו שער יב.

[ח] עץ חיים שער הכללים פ"י, ובכ"ד.

[ט] בראשית לב, כט.

[י] אלו עיקרי הפרצופים בקבלת האריז"ל, המתפתחים-מתבגרים בסוד נקודה-ספירה-פרצוף. והרמז: פרצוף = יעקב לאה רחל, יעקב ושתי נשותיו. פרצוף ישראל פרצוף יעקב פרצוף לאה פרצוף רחל = 2821 = אל פעמים 91, יחוד הוי' א-דני (יחודא עילאה ויחודא תתאה).

[יא] תהלים צח, ג; קלו, כב.

[יב] הוספות לכתר שם טוב (הוצאת קה"ת, הוצאה שלישית) אות קסט.

[יג] בראשית כז, כב.

[יד] ראה זהר ח"א נ, ב; ח"ג רכח, ב; עץ חיים שער ד (אח"פ) פ"א, ובכ"ד.

[טו] קהלת ח, ד.

[טז] פסחים קיג, ב; ב"מ מט, א.

[יז] פסחים סג, א; נזיר ב, ב.

[יח] "פתח אליהו" – הקדמת תקו"ז.

[יט] שמות כג, ז.

[כ] שבועות ל, ב ואילך.

[כא] בת עין שמות ד"ה "ויקם מלך חדש", עפ"י בראשית רבה צו, א (ובכ"ד).

[כב] ראה גם שמו"ר ב, א.

[כג] ראה שמו"ר ד, ב; זהר ח"א רנג, א.

[כד] רש"י לדברים לא, ב (עפ"י סוטה יג, ב).

[כה] תקו"ז יג (כט, א).

[כו] ילקוט שמעוני ישעיה רמז תקז.

[כז] ראה תורת מנחם י"ט כסלו תשי"ג סעיף יא. בעתה אחישנה ביאור "תחת הנחשת אביא זהב" הערה מט.

[כח] ראה זהר ח"א נ, ב.

[כט] תהלים מד, כב.

[ל] איוב יא, ו.

[לא] נתבאר גם בשיעורי ט"ו-י"ז אד"ר ע"ו (שיעורים 4-6 במאמר ד"ה "ביום השמיני עצרת" תש"ו).

[לב] פיוט "אל מסתתר" מתלמיד הרמ"ק. ראה תורה אור לך לך יא, א.

[לג] ויקרא כג, מ.

[לד] ישראל-רחל ועוד קדושת כתר = 2209 = 47 (בטול, הוי'-אהיה) ברבוע.

[לה] לשון רבי אייזיק מהומיל זצ"ל באגרתו (נדפסה גם בספר לב לדעת מאמר "וצדיק יסוד עולם" ביאור א, עמ' קסז ואילך).

[לו] תהלים קלט, יב.

[לז] ויקרא כג, יא; טו-טז.

[לח] שבת פו, ב.

[לט] מלאכי ג, כב.

[מ] ויקרא רבה כט, יא (ראה גם שיעור לנשים ליל שבת תשובה ע"ט – נדפס ב"ואביטה" בראשית).

[מא] נוסח עמידה בשחרית של שבת.

[מב] ויקרא רבה כט, ח; פסיקתא דרב כהנא פסקא כג אות ט.

[מג] ראה נספח סדר הנענועים.

[מד] לקו"ש ח"ו עמ' 107 ואילך.

[מה] כתר שם טוב אות קסג.

[מו] בחלקה הראשון של ההתוועדות (נדפס ב"ואביטה" בראשית).

[מז] ראה סוד ה' ליראיו שער "טעם הבריאה" אות ב (וביאורו בחסדי דוד הנאמנים חי"א עמ' 61); שער "תורת הוי'" אות יא, ובכ"ד.

[מח] ספר הליקוטים פרשת כי תשא.

[מט] מופיע בכתבי רי"א ביחאווסקי.

[נ] ויקרא רבה כב, א.

[נא] פנים יפות ויקרא כג, מ (ובכ"ד).

[נב] תהלים לו, יב.

[נג] ד"ה "בריש הורמנותא דמלכא" מהרה"צ ר' הלל מפאריטש (מגיד מראשית אחרית עמ' יז).

[נד] ישעיה נח, ח.

[נה] עץ חיים שער לו פ"ח, ובכ"ד.

[נו] זהר ח"א קנב, א; קנח, א; ח"ב כט, ב.

עלמא דאתכסיא = 637 (7 ברבוע פעמים 13) = יראת הוי' (כפי שיתבאר בהמשך לאה ורחל הן ענוה ויראה, אך גם "עקב ענוה [מלכות פרצוף לאה] יראת הוי'" [משלי כב, ד], לא רק כתר רחל אלא גם מלכות לאה, ודווקא לאה היא בחינת "יראת הוי' טהורה" [תהלים יט, י], טהרה באמא, "לפני הוי' תטהרו" [ויקרא טז, ל]) ועוד לאה = 673 = "מציון מכלל יפי אלהים הופיע" (תהלים נ, ב. ציון וירושלים הם לאה ורחל, כנודע באר"י [שער המצוות שפטים; פע"ח שער תקון חצות פ"ד]).

עלמא דאתגליא ועוד רחל = 828 = 4 פעמים אור = "צפנת פענח", יוסף בן רחל.

[נז] ראשית חכמה שער הקדושה ספט"ו. של"ה שער האותיות אות ק (ובכ"ד, מובא בשמו בבאה"ט או"ח תרמג, א). שו"ע אדה"ז או"ח סא, ה; קא, ג.

[נח] ירושלמי ברכות פ"א ה"א; שה"ש רבה ו, כה. ראה סוד ה' ליראיו שער "שמחת פורים".

[נט] ראה יין משמח ח"א בתורה "ליל הכלולות".

[ס] משלי יט, כא.

[סא] אגרא דכלה בראשית יב, א. הובא בכ"ד באמרי אמת (ראה בפרט: ימים ראשונים של פסח תרע"א ד"ה "ארמי"; שם תרע"ג ד"ה "והניף"; ימים ראשונים של סוכות תרע"ג יום א').

[סב] דהי"א א, כז.

[סג] שמות לד, ו. "ויעבֹר" הוא סוד בירור רפח. ישראל-לאה = ויעבר ויעבר ע"ה, כך שהערך הממוצע שלהם הוא ויעבר ועוד חצי.

[סד] ידוע שבין שני השמות "הוי' הוי'" יש פסיק טעמא, סוד הצמצום, שם אלהים, שבין הוי' דלעילא להוי' דלתתא, ולאחר שם הוי' השני באות יג מדות, הכל בסוד "הוי' [דלעילא] אלהינו [פסיק טעמא] הוי' [דלתתא] – אחד [יג מדות]" (דברים ו, ד). והנה, כאשר מחשבים כל אות של "אחד" במעוקב (בחזקת שלש) עולה הכל ישראל-לאה, וכך יוצא מפורש מכוונות האריז"ל ש"אחד" הוא סוד יחוד אח-ד – "אח", ז"א, ישראל ("שמע ישראל"), מתיחד עם ד, פרצוף לאה.

[סה] ברכות ו, ב.

[סו] ראה סדר היום (בתפלת מנחה) – הובא באוה"ת נ"ך ח"א ע' עא; סה"מ עזר"ת עמ' פז, ועוד.

[סז] שה"ש ב, ו.

[סח] בעש"ט עה"ת לך כו; ע"פ שבת קנו, א.

[סט] תהלים מג, ג.

[ע] ישעיה י, יז.

[עא] מיכה ז, כ.

[עב] וראה שיעורי כ"ה אלול ע"ח (הראשון שבהם נדפס ב"ואביטה" נח).

[עג] סנהדרין צח, ב.

[עד] ראה רש"י ויקרא כו, מב.

[עה] בראשית א, ג.

[עו] תהלים קיט, קל.

[עז] ברכות כב, א (וראה שם שהדברים אמורים גם במי שראה קרי ביום הכיפורים – נתבאר בשיעור ליל סליחות דער"ה ע"ח, שנדפס ב"ואביטה" האזינו-יו"כ).

[עח] ראה גם שיעורי י"ב חשון ע"ו ו-ל' חשון ע"ז.

[עט] ויקרא כג, מ.

[פ] ראה שער הכוונות דרושי "ויעבר".

[פא] שם דרוש ב.

[פב] שם: "ונמצא כי ענין ויעבור הוא זווג ישראל עם לאה".

[פג] "וערבי נחל" = שלום (שייך לשבת ולסוכה) ועוד לאה = בית ועוד ישראל = "בית ישראל".

[פד] שער הפסוקים תהלים פל"ט; שער הכוונות דרושי חנוכה דרוש א, ובכ"ד.

[פה] ראה תפארת שלמה לסוכות: "כי הנה וערב"י גימ' רפ"ח... וערב"י נחל בהעלאת הרפ"ח ני"ק לשם נח"ל ר"ת (שמות לד, ז) נוצר חסד לאלפים".

[פו] ראה פרפראות לחכמה עה"ת פרשת ויצא.

[פז] ראה קהלת יעקב ערך 'כת': "כ"ת גימטריא יעקב רחל, כ"ת ראשי תיבות כפות תמרים שהוא סוד יסוד, ונקרא כפות תמרים שכופת ב' תמרים אלו יעקב ורחל".

[פח] בראשית כה, כז.

[פט] ה פעמים רחל היינו חמש עליות המלכות הרמוזות בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" (ישעיה נב, יג), כמבואר במ"א (ראה וממנה יושע מאמר "קליפה קדמה לפרי" ובהערה לה), היינו גובה הלולב, עליו דווקא מברכים, והיינו מה שפרצופי יעקב ורחל גדלים בגובהם לאורך כל ז"א, כנ"ל. אמצעי וסופי התבות "כפת תמרים" הם אותיות תף מרים = 770 (נמצא ש‑1190 = 17 פעמים 70, מתחלק ל-6 פעמים 70 ועוד 11 פעמים 70, סוד חלוקת טוב לטב-ו), כמבואר במ"א.

[צ] רוס"ת פרי עץ הדר אתרוג ישראל רחל = 729 = 272 וכו'.

[צא] ראה באורך סוד הוי' ליראיו שער "לב שמח".

[צב] שה"ש ז, ט.

[צג] תקו"ז יג (כט, ב).

[צד] "פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" = 3063, ישראל-רחל, יעקב-רחל, יעקב-לאה, ישראל-לאה = 1994 (פעמיים 997, ישראל יעקב רחל לאה) ועוד אתרג (ראשי תבות "אל תבואני רגל גאוה", כנ"ל) לולב הדס ערבה = 6075 = 3 (ממוצע 3 המערכות) פעמים 2025 = 45, מה, ברבוע (אם כותבים אתרוג מלא, אתרוג-לולב-הדס-ערבה = 1024 = לב ברבוע, כנ"ל) ומוסיפים 3, הכולל של כל מערכת = 6084 = 78 (ג פעמים הוי', שם בן יב אותיות של ברכת כהנים) ברבוע.

[צה] שעה"כ דרושי סוכות.

[צו] דברים כט, כח.

[צז] בראשית לב, כט.

[צח] זהר ח"א מח, ב.

[צט] עץ חיים שער הכללים פי"ב. ראה הקדמת תקוני זהר (ה, א).

[ק] במדבר יב, ג.

[קא] סנהדרין פח, ב. ראה זהר ח"ב קא, ב.

[קב] משלי לא, ל.

[קג] ראה חידושי מהר"ם שיף לכתובות יז, א ועבודת ישראל ויצא ד"ה "ורחל היתה יפת תאר" (ונתבאר בכ"ד בספרינו).

[קד] בראשית כט, יז.

[קה] משלי כב, ד.

[קו] לקו"ת פרשת בלק (ובכ"ד).

[קז] תניא פי"ד.

[קח] מאמר הרה"צ ר' הלל מפאריטש (בית רבי ח"ב פ"ח הערה ג).

[קט] תניא פי"ד.

[קי] ישעיה ס, כא.

[קיא] כפי שהוזכר לעיל, בסוף הפרק הקודם, פרצוף ישראל הוא 'אור' (ביחס לפרצוף יעקב שהוא 'אמת'), כלשון הפסוק "אור ישראל". "אור ישראל" = 748 = יעקב במילוי (ללמד שישראל נמצא בכח בתוך יעקב, כמו בפשט)! והוא עולה אחישנה אחישנה ("אני הוי' בעתה אחישנה" – ישעיה ס, כב). יוצא, אם כן, שיעקב הוא בחינת "בעתה", היינו שדוקא האיש-צבור עם האור כי טוב שהוא מפיץ לצבור מביא את הגאולה בבחינת "אחישנה", מה שאין כן אצל העובד לעצמו הגאולה היא "בעתה" (ראה סנהדרין צח, א).

[קיב] שיחת יום ב' דר"ה ה'תשמ"ז; שיחת פרשת ויצא ה'תשנ"ב ובכ"ד (ע"פ שיחת שמח"ת תרפ"ט של הרבי הריי"צ). ראה הטבע היהודי מאמר "תיקון הדעת" פ"ב.

[קיג] תהלים יט, י.

[קיד] כפי שהוכיח הנביא שמואל את שאול המלך, "הלוא עם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שמואל-א טו, יז), ועד למצב של "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נו, א).

[קטו] ראה זהר ח"א רג, א; ח"ג רד, א.

[קטז] לחיות במרחב אלוקי ביאור יג.

[קיז] ראה סוד ה' ליראיו שער א פכ"ט, ובכ"ד. אותיות יה מכוונות כנגד חכמה ובינה והאות ו כנגד הדעת, שהיא כללות המדות, "מפתחא דכליל שית" (זהר ח"ב קעז, א). שינוי הצירופים נגזר מהסדר שבו המוחין מופיעים חכמה-בינה-דעת, או חכמה-דעת-בינה וכו'. בששת הצירופים הפרטיים האות ו היא הבטוי לדעה-המדה הפרטית של אותו קצה במרחב (בלשון הרמב"ם בהלכות דעות תכונה נפשית היינו מדה נקראת "דעה", ו-ו פעמים דעה עולה דעת), וד"ל.

[קיח] ראה גם מבחר שיעורי התבוננות ח"ח בשיעור "נענועים – כוונות הלולב" (בפרט מעמ' 192 ואילך).

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2024. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com