בע"ה

סיום ר"ה ע"ט – כפר חב"ד

"עֹטה אור"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ניגוני הרביים

סדר ניגונים

עד שכולם יגיעו ננגן עוד ניגונים אחרים [נגנו "תרין תפוחין", "תקעו בחדש", "וכל מאמינים" של הרבי המהר"ש.]

נעשה את 'סדר הניגונים' כמו שהרבי עשה בשנת תשנ"ב, בפעם האחרונה: בניגון של אדמו"ר הזקן לא ניגנו את ארבע בבות אלא את "א-לי אתה" ובניגון של הרבי את "אתה בחרתנו". יש שני ניגוני "אתה בחרתנו" מחוברים יחד – קודם של צדיקים ואחר כך של בעלי תשובה. כפי שהרבי אמר אז, נזכיר לפני כל ניגון את שם בעל הניגון.

[נגנו ג' תנועות, "א-לי אתה", הקאפעליא, "ימין הוי' רוממה", לכתחילה אריבער, נגון הכנה, נגון הבינוני, "אתה בחרתנו" (עם הרבה חזרות על "ושמך הגדול").]

שלשה ניגונים שמחים

מתוך כל הניגונים ששרנו יש שלשה נגונים שמחים, יחסית פשוטים: "א-לי אתה", ניגון של אדמו"ר הזקן שנהיה גם שיר עממי, הניגון הכי מוכר ועממי מניגוני חב"ד, בזכות מי? [שלמה גרוניך.] כן. הוא שר אותו, ואפילו לא ידע שזהו נגון חבד"י של אדמו"ר הזקן. הוא התפלא לגלות זאת. הניגון השני הוא "ימין ה' רוממה" של הרבי הצמח צדק – גם "אלי אתה" וגם "ימין ה' רוממה" הם מתוך ההלל. הניגון השלישי, "אתה בחרתנו", הוא של הרבי. שלשת ניגוני השמחה הולכים וגוברים בשמחתם, בהתפשטותם בחיצוניות, כטבע השמחה בנפש – "אלי אתה" הוא עדיין ניגון פנימי יחסית, והשמחה גוברת והולכת.

ב"אתה בחרתנו" בתפלה שרים רק את החלק הראשון, של הצדיקים, שוה לכל נפש, "ועמך כֻלם צדיקים" (בפרט בשעת התפלה לה' ובמיוחד בחג, ברגל, בזמנים שאומרים "אתה בחרתנו", שהרי כל ישראל, גם עמי הארץ, טהורים ברגל[ב]), אבל עכשיו, שלא בשעת התפלה, שרנו גם את החלק של בעלי תשובה, שכופלים בו כל משפט (כמו שהזכרנו בשיעור לפני הסליחות[ג] את לשון הצמח-צדק "כפל ושנה ..."), כפי שהסביר הרבי[ד] שדווקא בעל תשובה כופל כל שלב ושלב של עבודת ה' שלו, דהיינו עיקר ענין עבודת התשובה (כמבואר באגרת התשובה בתניא[ה] לגבי חבל שנפסק כו').

ניגוני שמחה בראש השנה

הרבי בחר דווקא בראש השנה (במיוחד בשנים האחרונות) גם נגונים שמחים. בסעודת משיח אנחנו מנגנים ארבע בבות ו"שאמיל" בניגון של הרבי (ביחס לצ"צ לפעמים שרים את נגון ההשתטחות שהוא נגון רציני), אבל כאן דווקא ניגונים שמחים, בר"ה. סימן שצריך לשמוח בר"ה, וכלשון הפסוק בנוגע לר"ה – "חדות הוי' היא מעֻזכם"[ו].

חז"ל[ז] אומרים ששלש נשים נפקדו בראש השנה – שסימנן "שרח" (שרה, רחל, חנה, לפי סדר הדורות[ח]) – קשור לאשר (אבי שרח[ט]), כאשר האשה נפקדת ויש הרבה ילדים מתקיים "באשרי כי אשרוני בנות"[י], "אם הבנים שמחה"[יא]. שרח היא אשה נצחית[יב], חיה (גם כינוי ליולדת ומילדת) לנצח (הנצח הוא סוד "ברא כרעא דאבוה").

שמחה ולימוד נגלה

מה משותף לשלשת בעלי הניגונים השמחים? [כולם בעלי נגלה.] נכון. הרבי הריי"צ אמר לרב אחד – בנוגע לרבי – 'יש לי איידם (חתן) שלא רק נקרא על שם הצמח צדק, מנחם מענדל, אלא יש לו גם את הראש של הצמח צדק'. אצל הרבי במאמרים רואים בעיקר את עומק החסידות אבל בשיחות הבסיס הוא בעיקר נגלה (בסוף מסביר על פי חסידות). כל הרביים היו בעלי נגלה גדולים, אבל שלשת אלו הם הגדולים והמפורסמים במיוחד. בכל אופן, רואים שבשביל להיות בשמחה צריך ללמוד (גם) נגלה. איפה כתוב "עבדו את ה' בשמחה"? [בפרק ק, "מזמור לתודה".] מה כתוב לפני כן? ["הריעו לה' כל הארץ".] "הריעו לה' כל הארץ" – ראשי תבות הלכה[יג], כלומר שמהלכה (שיש בה גם שבירת הארציות המונעת את השמחה לפרוץ בנפש – "הריעו [לשון שבירה] להוי' כל הארץ [הארציות]") באים לעבודת ה' בשמחה.

כפי שלמדנו בשיעור לפני סליחות, אדמו"ר הזקן והצמח צדק (וגם הרבי) היו אומרים לאנשים לשמוח ולא לדאוג, לא להיות במרה שחורה. אדמו"ר האמצעי דווקא כן מסביר[יד] את מעלת ה"דאגה בלב איש"[טו] (בגימטריא משיח), אבל שהדאגה תשאר רק בנקודה הפנימית שבלב (שאז זוכה לגילוי רזי תורה, שהרי "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"[טז]), ללא שום התפשטות כלפי חוץ (גם בתודעת עצמו, על דרך בעל סוד אמיתי שאינו מודע לסוד שלו[יז]), כמו שאצל השי"ת "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה"[יח] בבתי גואי דווקא ולא בבתי בראי[יט].

מה ההפך ממרה שחורה? איזו מרה שמחה? [מרה לבנה.] נכון. מי יש לנו תמונה שלו עם בגדים לבנים? [הצמח צדק.] נכון. יש לו גם תשובה שמי שסובל מדכאון – שילבש בגדים ססגוניים... [אם כן, כובע וחליפה אמורים לגרום לדכאון?] לא. הדברים נאמרו רק לגבי מי שנמצא בדכאון (מסתמא הוא 'מתנגד' רציני, לא זכה לטעום באמת את אור החסידות, דרך הבעל שם טוב), אצלנו כולם שמחים (בהיותנו גארנישט) ויכולים ללכת בכובע וחליפה (ולבחורים שזה חדש להם, יש לכוון: כובע חליפה ר"ת כח, זה יתן לך הרבה כח[כ]).

סדרת הרביים בעלי הנגלה והשמחים

מה סדר בעלי הנגונים הללו? הרבי הוא השביעי מאדמו"ר הזקן, גם התשיעי ממורנו הבעל שם טוב אבל בעיקר הדגיש (בפרט במאמר קבלת הנשיאות, ב-י' שבט תשי"א) את השביעי. אם כן, הרבי הוא השביעי, הצמח צדק הוא השלישי ואדמו"ר הזקן הוא הראשון, איזו סדרה זו? [אהבה?] לא זו סדרה אחרת, זו סדרת הפרשים, מה יהיה המספר הבא? 13, לאחריו 21, 31 [סדרת 'ברית'[כא].] – כן, אלו מספרי ברית. שתהיינה השנה בע"ה הרבה בריתות (הרבה חתונות, הרבה לידות, הרבה בריתות, "ואל המניקות תשפיע שלא יחסר חלב [ר"ת חתונה-לידה-ברית] מדדיהן"[כב]).

והנה, שניאור זלמן (אדמו"ר הזקן, "אלי אתה") מנחם מענדל (אדמו"ר הצמח צדק, "ימין ה' רוממה") מנחם מענדל (הרבי, "אתה בחרתנו") הם בסוד חש-מל-מל (שניאור זלמן מנחם מענדל מנחם מענדל) וביחד הם עולים 1358 = "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יחודא תתאה, המשכת יחודא עילאה לתוך מציאות העולם מכח לימוד הנגלה דאורייתא. וביחד עם מקומם בסדר הרביים של חב"ד – 1 3 7 = 1369 = 37 (יחידה, בכיה הנ"ל) ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים"[כג] – "זה רוחו של מלך המשיח"[כד] (ש"מנחם שמו"[כה]).

ב. "עֹטה אור כשלמה"

אגרת הקדש יט

עיקר החידוש בסדר החת"ת שסידר הרבי הריי"צ הוא התניא. החלוקה של התהלים לימי החודש היתה קיימת והוא אימץ אותה. חלוקת החומש – חלוקת כל פרשת שבוע לשבעה חלקים-קרואים – עוד יותר מקובלת וקדומה. עיקר החידוש (עיקר החב"ד בחת"ת), אם כן, הוא החלוקה של התניא. הרבי הריי"צ חלק את התניא בשום שכל, ובהשגחה פרטית (ובכוונה מכוונת) עיקר התניא של אתמול ושל היום, שני ימי ראש השנה, "יחיינו מיֹמים"[כו], הוא אגרת הקדש יט (יש גם עוד חלק שהוא תוספת וגם לא נדפס בהתחלה בתניא, אבל עיקר אגרת הקודש יט הוא מה שקראנו אתמול והיום).

מה הנושא העיקרי של האגרת? ש"חכם עדיף מנביא"[כז]. הוא מסביר שכל השגות הנביאים הן ממדרגות נמוכות יחסית (נהי"ם), אבל באופן של ראיה, ולעומת זאת מה שמשיגים חכמי האמת הוא ממדרגות גבוהות (אבל לא באופן של ראית המהות, אלא באופן של ידיעת המציאות).

הקשר בין "דבור המתחיל" לתוכן האגרת

"דבור המתחיל" הוא דבר חשוב (כמו בנגון ששרנו בהתחלה "תקעו בחודש" שהוא מחסיד שזכר רק את דבור המתחיל של המאמרים של שני ימי ר"ה ושבת תשובה), ודבור המתחיל של אגרת הקדש יט הוא "עֹטֶה אור כשלמה"[כח] – אחד מסימני שנת תשע"ט (ושייך לסימן שדברנו עליו[כט], "טהירו עילאה") – פסוק שכל גבר נשוי אומר פעם ביום, לפני שמתעטף בטלית גדול.

שוב, מתי אומרים את הפסוק הזה? כשמתעטפים בטלית, כנראה גם קשור לשנה שלנו – מצוה שחשוב להדר בה – ציצית, וטלית גדול. קשור לכך שדברנו על הרבה לידות, אבל בשביל לידות צריך גם להתחתן... רבי נחמן – צריך בראש השנה לחשוב על כל היהודים, יש הרבה יהודים שנסעו לאומן לראש השנה וצריך בראש השנה לפחות פעם אחת להתחבר אתם במחשבה – אמר 'תבואו אלי רק עם טלית על הראש', הוא לא רצה שבחורים יבואו אליו, רצה רק שיבואו אליו נשואים. אצלנו לא ככה, הרבי הרש"ב אהב בחורים וחשב שדווקא הם כלי להבין ולקבל חסידות, לא כמו הבעלי-בתים...

יש כמה וכמה פרקים באגרת הקדש שמתחילים בפסוק, תמיד יש שאלות על הפסוק ולבסוף תשובות, כמו בכל מאמר חסידות (יש המשכים ארוכים – עם הרבה שאלות בהתחלה ועונים לאורך ההמשך על כל השאלות...) אבל כאן, באגרת הקדש יט, לכאורה אין קשר בין דבור המתחיל לבין תוכן הפרק.

הקושי בהבנת הקשר של הפסוק לתוכן האגרת כל כך גדול עד שבפירוש 'הלקח והלבוב' של הרב יודאסין מתל אביב, פירוש חשוב שנדפס גם בתניא עם ביאורים והערות של קה"ת, הוא אומר שכנראה משום סיבה כל שהיא הושמטו מתחלת וסוף האגרת הקושיות על הפסוק והתירוץ. לא כל כך נראה לנו לומר ככה... חוץ מהקושי לומר שנכנס "דבור המתחיל" בטעות, הצמח צדק מתייחס במפורש לשאלה ביהל אור על תהלים[ל], ומוסיף את ביאור הפסוק לפי תוכן האגרת.

קודם הוא מביא את מאמר חז"ל[לא] על הפסוק "מהיכן נבראת האורה?... מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו" – מדרש שיש עליו מאמרים רבים בחסידות – ומביא דיוק שבפסוק כתוב "אור" ("עֹטה אור") ולשון המדרש היא "אורה". לפי חילוק זה הוא מבאר את הקשר בין הפסוק לתוכן האגרת: אדמו"ר הזקן כותב בשם האריז"ל[לב] שיניקת משה רבינו היתה רק מחיצוניות אבא המלובשת בפנימיות הנהי"ם, אבל לא היתה לו השגה בפנימיות אבא, והיחס בין "אור" ל"אורה" הוא בין פנימיות (יסוד) אבא לחיצוניותו. הוא מסביר שסוד התורה הוא ה"אורה" המלבישה את ה"אור", ולפי זה "עֹטה אור כשלמה" היינו שהקב"ה הלביש את פנימיות התורה ("אור", הגנוז לצדיקים בתוך התורה) בתוך הנגלה שבתורה ("'אורה' זו תורה"[לג]).

הצמח צדק מבאר שלפעמים משמע שהאור הוא למעלה מהאורה, היא יוצאת ממנו, ולפעמים משמע הפוך – שהאור מתוך האורה.

"עֹטה מעיל"

המלה "עֹטה" מופיעה פעמיים בתנ"ך – בתהלים ובפסוק המתאר את העלאת שמואל באוב: "איש זקן עלה והוא עֹטה מעיל"[לד] – בעלת האוב מעלה את הנשמה שלו וככה היא מתארת אותו.

חז"ל[לה] אומרים שהמעיל הוא אותו מעיל שאמו של שמואל עשתה לו בצעירותו, "ומעיל קטן תעשה לו אמו"[לו], ואותו מעיל קטן היה כמו בגדי בני ישראל במדבר – "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה"[לז] – היה גדל איתו, בו גדל, בו נקבר, בו עלה. מכאן ראיה שקמים לתחיה עם אותם בגדים בהם נקברים.

מתי חבדני"ק מכוון את המלה "מעיל"? בסוף תפלת עמידה, לפני "עושה שלום" אומרים פסוק שמתחיל ומסתיים באותן אותיות שהשם שלך מתחיל ומסתיים, ואומרים גם את הפסוק/פסוקים של הרבי. הפסוק של השם 'מנחם' הוא "מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם"[לח]. "מאור עינים ישמח לב" ראשי תבות מעיל.

[הרב פנה לכהן בקהל:] מעיל קשור אליך, לכהן גדול. על מה מעיל מכפר (יש לנו על כך ביאור בסוד ה' ליראיו[לט], מופיע בחז"ל[מ] והשל"ה[מא] מרחיב)? על לשון הרע, השנה צריך במיוחד להשמר לא לדבר לשון הרע.

סוד ה"טרם" (ב"עטה אור כשלמה")

יש בבטוי "עֹטה אור כשלמה" 11 אותיות – נסדר בצורת 'חוה':

ע ט ה

א ו

ר

כ ש

ל מ ה

מה הציר האמצעי? טרם. איפה המלה "טרם" כתובה פעם ראשונה בתורה? ["טרם יצמח".] "טרם יהיה בארץ... טרם יצמח"[מב]. מה פירוש "טרם"? עדיין לא[מג], לקראת משהו. בפסיכולוגיה היום מדברים על מודע, לא-מודע (שבו על-מודע ותת-מודע) וביניהם ישנו מצב שנקרא טרום-מודע (preconscious), נמצא על סף המודע, סמוך למודע, מוכן להתגלות במודע.

בספירות, המודע מתחיל בספירת החכמה, היא "ראשית הגילוי" בלשון החסידות, והעל-מודע נקרא "מוחא סתימאה" או "חכמה סתימאה", שהוא החכמה שבכתר. ביניהם נמצא סוד הדיקנא, שהוא המעבר בין העל-מודע למודע. השערות הן צנורות חלולים, ודרכן נעשה המעבר מהעל-מודע למודע.

סוד הדיקנא מתקשר לסוד הלבושים – "עֹטה אור כשלמה" ו"עֹטה מעיל" – בכך שהוא מרומז בפסוק "ועתיק יומין יתִב לבושֵׁה כתלג חִוָר ושער ראשה כעמר נְקֵא"[מד] – "לבושה כתלג חור" היינו סוד הדיקנא של "עתיק יומין" (אריך אנפין, שזקנו לבן כנודע).

אם נקרא הפוך, מלמטה למעלה, מה יצא? מרט, מה מורטים? שערות ("ואיש כי ימרט ראשו"[מה]), גם מתקשר לסוד הדיקנא.

המדקדקים אומרים שהשרש מרט קשור לשרש מעט (השער של מעט הוא עט – שייך לשנת תשע"ט). לעתים (רחוקות) ע ו-ר מתחלפות, בדרך כלל אנו אומרים כמו בספר יצירה, ש-אהחע מהגרון וה-ר היא מהשיניים, אבל יש גם ר שהיא מהגרון והיא מתחלפת עם ע. כמו קעקע ו-קרקר (ועוד דוגמאות שהביאו המדקדקים).

המלה "טרם" מופיעה כמה פעמים בתנ"ך, ביניהן בפסוק "בטרם תחיל ילדה בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר"[מו]. [הילדים אמרו שתשע"ט ראשי תבות תהא שנת על טבעי.] שתהיה ילודה על טבעית.