חיפוש בתוכן האתר

ביאורי רבי לוי יצחק לאגרת הקדש א - שבת קדש פרשת עקב, כ' מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

שבת קדש פרשת עקב, כ' מנחם-אב ע"ז – כפר חב"ד

ביאורי רבי לוי יצחק לאגרת הקדש א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי הדלקת נרות:]

א. אגרת הקדש א

נגנו ידיד נפש, ניגון ההכנה, ניגון מפולטבה.

היום יום ההילולא של ר' לוי'ק, אבא של הרבי, ולכבודו נלמד קטע מתורתו במקום הרמ"ח אותיות שאנחנו רגילים ללמוד. מה שנלמד הוא ביאור שלו על אגרת הקדש של התניא, מה שאנחנו לומדים בימים האחרונים בחת"ת. נלמד את האגרת הראשונה. קודם נקרא בזריזות בתניא ואז נלמד את הביאור שלו.

"לית אתר פנוי מיניה" ו"כולא קמיה כלא חשיב"

פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי. אין טוב אלא תורה. תורת ה' תמימה. זו השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש. הודאה על העבר ובקשה על העתיד. כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים מדי שנה בשנה בגבורה של תורה. ולהודיע לבני אדם גבורתה של תורה שבע"פ וכחה עוז. פי' שלמה המלך ע"ה חגרה בעוז מתניה ["חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרֹעותיה"[ב].] כו'. מתנים הם דבר המעמיד כל הגוף עם הראש הנצב ועומד עליהם [המתנים הם הבסיס של הרגלים, והם מחזיקים את כל הגוף.]. והם המוליכים ומביאים אותו למחוז חפצו.

וכמו שהוא בגשמיות הגוף כך הוא בבחי' רוחניות הנפש האלהית האמונה האמיתית בה' אחד א"ס ב"ה [כלומר, מתנים הם כח האמונה הנפש. השער של שניהם משותף – מנ – "מן הוא" אותיות אמונה.] דאיהו ממכ"ע וסוכ"ע ולית אתר פנוי מיניה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין בבחי' א"ס ממש [הוא אומר כאן שלש דרגות: ממלא כל עלמין; סובב כל עלמין; ולית אתר פנוי מיניה. בדרך כלל בחסידות אחרי שאומרים "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין" ממשיכים "וכולא קמיה כלא חשיב", וכך אומר אדמו"ר הזקן בלקוטי אמרים פרק ג[ג]. על הקשר בין שני המקומות הללו בתניא כתבנו שער שלם בספר סוד ה' ליראיו[ד]. מוסבר שם ש"ממלא כל עלמין" הוא (יחסית) כנגד ה תתאה; "סובב" כנגד ו; "כולא קמיה כלא חשיב" כנגד ה עילאה-אמא; "לית אתר פנוי מיניה" – מיניה ממש, מעצמותו יתברך – כנגד אבא.].

אמונה, מוחין, מדות

וכן בבחי' שנה ונפש כנודע [הוא מזכיר כאן עולם-שנה-נפש, בגלל שהזכיר קודם "לית אתר פנוי מיניה... וכן לד' סטרין", ארבע רוחות ששייכים לממד העולמות.]. הנה אמונה זו נק' בשם בחי' מתנים דבר המעמיד ומקיים את הראש. הוא השכל המתבונן ומעמיק דעת בגדולת א"ס ב"ה בבחי' עולם שנה נפש [קודם הוא אמר "כל הגוף עם הראש" וכאן הוא אומר "ומקיים את הראש" בלי הגוף, שהמתנים מעמידים את הראש והוא אחראי על כל הגוף. כך הסדר הוא אמונה-מוחין-מדות, שהאמונה מחזיקה את המוחין ומקיימת אותם, והמוחין מולידים את המדות.].

וברוב חסדו ונפלאותיו עמנו להיות עם קרובו ולדבקה בו ממש כנודע ממאמר יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב שהוא רק זיו והארה מבחי' הנק' שכינה השוכן כו' ונברא ביו"ד א' משמו ית' ["כי ביה הוי' צור עולמים", שהעולם הבא נברא באות י, והעולם הזה נברא באות ה.] כו' אבל תשובה ומעשים טובים מקרבין ישראל לאביהם שבשמים ממש למהותו ועצמותו כביכול בחי' א"ס ממש וכמ"ש הודו על ארץ ושמים וירם קרן לעמו כו' אקב"ו כו' וכמים הפנים [לפנים.] כו' להוליד מתבונה זו דו"ר שכליים או טבעיים [כמו שהוא הסביר בחלק הראשון של התניא, שיש אהבה ויראה שנולדים ע"י התבוננות המח בגדולת ה', ויש כאלה שרק צריך לגלות אותם. יש אהבה טבעית, אהבה שכלית ואהבה מסותרת, אהבה טבעית היא הגילוי של האהבה המסותרת.] להיות בחי' צעק לבם אל ה' [נדיר שמביא את הפסוק "צעק לבם אל א-דני"[ה], שהוא התעוררות הלב אל ה' בבחינת צעקה. יש "קלא פנימאה דאשתמע" ויש "קלא פנימאה דלא אשתמע".]

"אחליפו דוכתייהו" ב"רצוא ושוב"

או בחי' רשפי אש ושלהבת עזה בבחי' רצוא ואח"כ בבחי' שוב להיות פחד ה' בלבו [האהבה היא ה"רצוא" והיראה היא "שוב". היה אפשר לחשוב הפוך, הרי האהבה היא בקו ימין (חסד) שטבעו ירידה מלמעלה למטה (כטבע המים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך), והיראה היא בקו שמאל (גבורה) שטבעו העלאה מלמטה למעלה (כטבע האש העולה למעלה). אך על ידי השפעת המוחין "אחליפו דוכייתהו" – נקודת הבטול-במציאות של החכמה מאירה בגבורה-יראה בבחינת שוב ואילו השגת ושמחת הבינה מעוררת את האהבה שבלב, חסד – "אם [בחינת אמא] רץ לבך".] וליבוש מגדולתו [בושה היא בפנים, כמו שכתוב במתן תורה "ובעבור תהיה יראתו על פניכם"[ו], יראה זו נראית בפנים, והכוונה שם לבושה[ז].] כו' והוא בחי' שמאל דוחה כמ"ש במ"ת וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק [הוא לא מזכיר את הפסוק שהזכרנו, שכתוב כמה פסוקים אחר כך. אם כן יראה היא תנועה של "שוב". כתוב בספר יצירה "אם רץ לבך שוב ל...", ויש שלש גרסאות לאן ישוב[ח]: "לאחור"-"למקום"-"לאחד" (כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה כמבואר במ"א). אדמו"ר הזקן גורס – על פי תקוני הזהר – "לאחד". אפשר היה לחשוב שהיה כתוב "שוב לאח'", והבחור הזעצער שהדפיס את זה חשב שזה "לאחור". באמת, "אלו ואלו דברי אלהים חיים": "שוב לאחור" הוא במלכות שבחכמה, הארת החכמה המאירה בלב; "שוב למקום" הוא בבינה שבחכמה, "איזהו חכם המכיר את מקומו", "ואי זה מקום בינה"; "שוב לאחד" הוא בחכמה שבחכמה, אצילות שבאצילות, מקום הגילוי של "אחד האמת", כמבואר בספר התניא בשם הה"מ. לשוב לאחור היא פעולה של יראה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"] כו' והן בחי' הזרועות והגוף שבנפש:

ב. "הזרועות והגוף שבנפש"

רחמים נולדים ממילא לאחר האהבה ויראה

כעת נלמד את הביאור של ר' לוי'ק. הוא מתעכב על המלים האחרונות – "הזרועות והגוף שבנפש", יש את המתנים-האמונה, הראש-המוחין ויש את הזרועות-אהבה ויראה, אבל מה פתאום הוא מזכיר כאן את הגוף?!

קב, ב, שורה ד״ה מרחוק והגוף: לכאורה גוף מאן דכר שמי׳ הכא. הלא בפסוק כתיב רק זרועותי' [הוא שואל על פי הפסוק "חגרה בעז מתניה ותאמץ זרֹעותיה", שלא מוזכר כאן גוף, רק מתנים וזרועות.]. וגם הלא אהבה ויראה שאמר מקודם הן רק זרועות ידים, חו״ג. ולא גוף שהוא ת״ת. י״ל שהוא ע״ד הג׳ תפלות שהאבות תקנום, תפלות שחרית ומנחה שאברהם ויצחק בחי׳ חו״ג שהם בחי׳ ידים תקנום הם חובה - ותפלת ערבית שתקנה יעקב ת״ת היא רשות ומבואר הטעם בזוה״ק פ׳ חיי שרה דקל״ג ע״א ועל דא אנן בעינן לאתערא תרין דרועין בגין דאתיהבת בינייהו כיון דאיהו בינייהו גופא ואתתא מלייהו בלחישו דלא לאדברא כו׳ ע״ש [כתוב בזהר הסבה שתפלות שחרית ומנחה הן חובה ותפלת ערבית היא רשות, שתפלות שחרית ומנחה הן שתי זרועות – חסד וגבורה – המחבקות את המלכות ואז כשיש חיבוק אזי הזיווג בא בדרך ממילא, והוא תפלת ערבית, ולכן היא רשות. (אם ערבית היא תוצאה ממילא, שמחוייבת המציאות, היה צריך להיות חובה?) זה חובה על הקב"ה שיצא כך, אבל בשבילנו זו רשות, בלי עשיה, רק יוצא בדרך ממילא.].

לכן בפסוק כתיב רק זרועות שצריכין לאמצן ["ותאמץ זרֹעותיה", להתאמץ.] כמו שצריכין לעורר תרין דרועין. וגוף לא נזכר בפסוק כמו דלא לאדכרא וע״י אימוץ הזרועות נעשה הגוף ממילא [עד כאן זה היה קבלה, כמו כתבי האריז"ל, אבל עכשיו הוא אומר במשפט אחד קטע חסידות. כך ר' לוי'ק עושה, כותב הרבה קבלה, אבל בסוף גם כותב משפט אחד להסביר ולתרגם את מושגי הקבלה לחסידות ולנפש, וזה השוני בין דברי התורה שלו לבין כתבי האריז"ל. החסידות היא נשמת הקבלה, יש כאלה שאומרים שכל החסידות היא תרגום לקבלה, אבל זה לא נכון, אלא היא הנשמה של הקבלה[ט].] וכן ע"י אהבה ויראה שהן הזרועות נעשה רחמים דת״ת ממילא. כי [הוא אומר כאן רמז שנזכור.] רחמים הוא ר״ח מספר יצח״ק גבורה יראה. ומים בחי׳ אברהם חסד אהבה ["זכור אב נמשך אחריך כמים"[י]. (אפשר גם לרמוז ש-רח עולה יצחק, ובתוספת מ, רחמ, עולה אברהם.) נכון, זה רמז חשוב שר' לוי'ק לא מביא כאן. נמצא שישנם שלשה שלבים של התפתחות: רח, רחם, רחמים ויש לכוונם כנגד יצחק-אברהם-יעקב דהיינו יראה-אהבה-רחמים. הצירוף הוא היו, שמאל-ימין-אמצע, צירוף ההוד. רח-רחם-רחמים = חן פעמים אחד, חן במספר קטן (רח = ח פעמים הוי', רחם-רחמים = כא, אהיה, פעמים הוי', ג"פ יעקב). הסדרה הרבועית שבה מופיעים רח-רחם-רחמים (בסיס 10) מתחילה מנצח: 148 158 178 208 248 298 358 428 508 598 698 808 928... אחרי רחמים בא משיח, בסוד "כי מרחמם ינהגם". המספר השלשה עשר בסדרה הוא 928 = תורה חדשה שיגלה מלך המשיח, והוא עולה רח במילוי: ריש חית. והנה, רחמים במספר קדמי = 1176, משולש 48, 24 פעמים 49 = "יסוד היסודות ועמוד החכמות" = רחמים ועוד משיח במילוי: מם שין יוד חית וכו']. ועיין במאו״א מע׳ רחמים [שם הוא מסביר את הרמז הזה[יא].].

אהבה-יראה-רחמים בין אדם לחברו ובין איש לאשתו

המדות אהבה-יראה-רחמים שייכות גם לקשר עם החבר. לגבי אהבה כתוב "ואהבת את הוי' אלהיך" ו"ואהבת לרעך כמוך", ואדמו"ר הזקן אומר שתכלית אהבת ה' היא אהבת ישראל (לאהוב מה שהאהוב אוהב). לגבי יראה הרי האבא של הבעש"ט אמר לו שלא יפחד מאף אחד חוץ מה' (אמנם, כתוב "את הוי' אלהיך תירא" – "'את' לרבות תלמידי חכמים" שדרכם מתגלה ה' בעולם). אם כן, איך יכולה להיות יראה מהחבר? איך נסביר את זה? מה היא יראה בהקשר הזה? [רגישות.] בדיוק, שאני ירא לא לפגוע בחבר שלי, רגיש אליו[יב]. אם כן, כאשר ישנה אהבה לחבר ויראה לא לפגוע בו, רגישות כלפיו – ממילא תהיה אליו רחמים. רחמים הם אמפטיה בלעז.

הדבר הזה הוא גם בין איש לאשתו: אהבה היא הרגש שמובן מאליו שצריך להיות בין איש לאשתו, יראה היא הרגישות אחד לשניה (על יצחק – שמדתו גבורה-יראה, שלפי מה שהסברנו היינו רגישות – נאמר שתקן את תפלת מנחה, "ויצא יצחק לשוח בשדה", וכותב רש"י שהוא התפלל על שידוך; כלומר, היראה-הרגישות באה בקשר לשידוך, לחיי נישואין), ואם יש את שניהם יש רחמים. מה הקשר בין רחמים לאשה? [מה שרבי נחמן אומר.] כן, שעיקר הרחמים הם על האשה[יג].

פעולת המוחין היא להוליד אהבה ויראה, כך כתוב תמיד בחסידות, שהמוחין מולידים אהבה ויראה. לא כתוב שמולידים רחמים, רחמים באים ממילא. [בתחלת פרק מה בתניא כתוב "לעורר במחשבתו תחילה רחמים רבים".] שם נאמר שצריך לעורר רחמים רבים אצל ה', והפעולה היא – כמו שכותב בסיום הפרק – "לבוא לבחינת אהבה רבה בהתגלות לבו".

ניתן דוגמה: אם מישהו מבקש ממך צדקה ויש לך רצון לתת לו, אבל אתה מחליט שלא – או משום שאתה יודע שהוא הולך לקנות בזה סמים, או שאתה חושב שהוא בטלן וצריך ללכת לעבוד – אז יש כאן בעצם חסד (המחשבה לתרום לו) וגבורה (השיקול למה לא לתת לו). משתי המדות האלה נולדים רחמים, שאתה מרחם על המציאות בה הבן אדם נמצא ומזדהה איתו. רחמים הם הזדהות, ומצד זה לפעמים בסוף מכריעים אף על פי כן לתת לו (כמו במקרה הנ"ל שהסבה לא לתת לו היא מפני שהוא בטלן...).

מדת הרחמים אצל עם ישראל

כתוב[יד] שלעם ישראל יש שלש מדות: רחמנים-ביישנים-גומלי חסדים (כך הסדר בגמרא – הצירוף הוא והי, צירוף היסוד, "וצדיק יסוד עולם", "ועמך כלם צדיקים"). המדה הראשונה והעיקרית היא "רחמנים". כמו שאנחנו נקראים "מאמינים בני מאמינים" אנחנו נקראים "רחמנים בני רחמנים" ("מאמינים בני מאמינים" "רחמנים בני רחמנים" = "[... ישראל.] בראשית ברא אלהים". הר"ת = 484 = 22 ברבוע). כתוב בפרק לב בתניא שגם אלה שחז"ל כותבים עליהם שיש מצוה לשנאותם, הרי שיש לעורר עליהם רחמים. אדמו"ר הזקן מסביר שם שזה סוד הפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם", שהרחמים פודים את האהבה. כלומר, שמדין תורה צריך לשנוא אותם, יש עליהם דינים, בחינת יראה, ועל ידי שמעוררים את הרחמים ממילא האהבה מתגלה.

איך זה נקרא שהרחמים מגיעים ממילא, עבודת ה' שבאה ממילא? [מודעות טבעית.] כן, בלשון ר' אייזיק מהומיל זהו "אידישע נאטור", הטבע היהודי. [אפשר לומר לפי זה שחסד הוא מודעות אלקית, גבורה היא מודעות עצמית ותפארת היא מודעות טבעית[טו].] כן.

עיקר הרחמים מגיעים מהדעת[טז], "משה מלגאו יעקב מלבר". חז"ל אומרים[יז] שמי שאין לו דעת אסור לרחם עליו, אבל בחסידות[יח] אומרים שדווקא עליו הרחמים הכי גדולים.

[אפשר להקביל את זה לאמונה-יראה-אהבה שכותב אדה"ז באגרת הקדש כז.] בדיוק, אדמו"ר הזקן כותב שם שחיי הצדיק הם אמונה יראה ואהבה, בסדר הזה, ומסביר ר' לוי'ק, למדנו את זה לפני כמה שבועות, שהאמונה כאן היא התפארת. אפשר להסביר את אמונה-יראה-אהבה כמו סגול ואז זה מלמטה למעלה או כמו סגולתא ואז זה מלמעלה למטה. עכ"פ רואים קשר בין התפארת לאמונה (אמונה-תפארת משלימות ל-1183 = 7 פעמים 13 ברבוע. בהכאה פרטית הן עולות ו"פ 51 ברבוע), ולכן היא התכלית היוצא מהאהבה והיראה.

ג. משך זמן התפלה – שעה ומחצה

כעת נמשיך בתניא. נדלג על העמוד הבא – שבו הוא מסביר שהחגורה למתנים היא התורה שבעל פה – ונעבור לעמוד שאחריו. זו אגרת שאדמו"ר הזקן שלח לחסידים, בהתחלה הוא כתב להם דברי ברכה על כך שהם סיימו את הש"ס, המשיך בדרוש תורה ומסיים בתוכחה. הלשון של אדמו"ר הזקן כותב כאן והסגנון המעשי מאד נדיר:

ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כ"כ. רק אותם שיש להם פנאי או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול מהם יהיה היורד לפני התיבה ע"פ הגורל או ע"פ ריצוי הרוב. והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים שיוכלו להאריך כמוהו בבל ישונה נא ונא:

אדמו"ר הזקן אומר כאן להתפלל ביום חול שעה וחצי. עוד מעט נראה בר' לוי'ק איך הוא הגיע לשעה וחצי. אין לזה מקור לא בכתבי האריז"ל ולא במקום אחר. היום בחב"ד לא ראינו מקפידים על זה. [אולי כולל המקוה, הקפה והמזונות והלימוד חסידות.] והחצי שעה תוספת שינה קודם התפלה כדי שיוכל להתפלל כראוי... רואים כאן גם שהוא קובע שכך צריך להיות המנין, ומי שאין לו זמן – כמו שאומר באגרת אחרת – המתפללים במנין הזה של השעה וחצי מוציאים אותו ידי חובה בזה.

כלומר, שיש דבר שנקרא עקרונות. כמה שרוצים לקרב ולקבל את כולם, אבל יש עקרונות, וכאן יש עקרון של תפלה של שעה וחצי. אנחנו אומרים את זה כי היה עכשיו סיפור בבית חב"ד בהודו שהיתה התלבטות אם לקבל איזה ענין או לעמוד על העקרון. נאמר כך: למשל בכתה, אם יש ילד שמוריד את הרמה בכתה או שמקלקל ילדים אחרים – מה תעשה אתו? [תוציא אותו.] כן. [אבל שליח צריך לדאוג למי שבחוץ.] כן, אבל אם יש לשליח – למשל ברוסיה – בעצמו איזה מוסד, הוא צריך להוריד ולהרוס את המוסד שלו כדי להשאיר את אותו תלמיד? [הוא צריך לפתוח עוד מוסד בשביל התלמיד ההוא.] אליו ידאג שליח אחר, אבל יש עקרונות שאי אפשר לרדת מהם. [ככה היה אדמו"ר הזקן, שבגלל שביאר את מדת "אמת ליעקב" באגרת "קטנתי" הפסיד 50,000 חסידים, אבל הרבי לא נהג כך.] [זה נקרא "אמת" ו"אמת לאמתו".] כן, אם הזכרת משהו מרבי נחמן, רבי נחמן אומר שמצד האמת צריך להיות רב, אבל מצד האמת לאמתו יש להמנע מזה.

נדלג קצת:

וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל יהי' נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים [עד כדי כך. את מי דחו בשתי ידים? את אותו האיש.] בבואו לפה לשמוע דא"ח ומכלל לאו אתה שומע הן [מהדינים אתה שומע את החסדים.] ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב ואין טוב אלא תורה וכו':

 

נקרא בביאור של ר' לוי'ק:

המתקת הגבורות שנמשכות ליסוד

קג, א, שורה ד״ה להאריך — שעה ומחצה: הטעם על שעה ומחצה לפחות. י״ל כי תפלת השחר שאברהם בחי׳ חסדים תקנה. כמ״ש וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם כו'. הוא בחי׳ המשכת החסדים להמתיק את הגבורות. (כי תפלה בכלל שהיא במקום קרבנות [עבודה, קו העלאה.] הוא בחי׳ גבורות קו השמאל. עבודה וכידוע [ידוע שתפלה היא לשון פלילים, דינים. יש הרבה דינים בתפלה, זה שאתה קם בבוקר וצריך עכשיו להתפלל שעה וחצי זה מביא לך דינים... וצריך להמתיק אותם, וזו עבודת תפלת שחרית, להמשיך חסדים לגבורות.]) והוא מה שהחסדים ממתיקים את הגבורות ביסוד [מה פנימיות היסוד? (אמת.) נכון, והכוונה היא לאמת במובן של כח ההגשמה, וכשרוצים להגשים משהו בהתחלה יש גבורות ודינים וצריך להמתיק אותם.].

ניתן דוגמא אקטואלית: יש את החזון של התורה שהוא מלכות ישראל. בא איזה בחור שיודע טוב מה החזון והוא רוצה להגשים אותו, בצורה מאד מעשית, ורוצה "משיח נאו", לא "קמעא קמעא", והוא כותב תכנית מסודרת איך להרוס את כל הממסד הקיים כדי לבנות על גביו את מלכות ישראל. הדרך שהוא פועל היא גבורות, זה בדיוק המשכת הגבורות ליסוד, שכשרוצים להגשים משהו זה מתחיל עם גבורות – גבורות קדושות, ואת זה צריך להמתיק עם החסדים. המשל הזה הוא מאד מכוון כי הסבה שהגבורות יורדות היא כדי לבנות את המלכות – "בנין המלכות מהגבורות", וזה בדיוק כל הסיפור של מלכות ישראל.

 סדר מיתוק הגבורות

והנה בירידת החסדים מתמתקים ג׳ גבורות. ת״ת נו"ה [בספירת הדעת יש "עיטרא דחסדים" ו"עיטרא דגבורות", חמשה חסדים וחמש גבורות, והחסדים והגבורות האלה מתפשטים בכל ה-ה קצוות. יש בחסד חסד וגבורה, וכן בגבורה, וכן בתפארת בנצח ובהוד, בכל אחד יש חסד וגבורה. בתחלה הגבורות מתקבצות ביסוד, ואחר כך צריך להמשיך את החסדים לשם כדי להמתיק את הגבורות. זה לא כמו בספירת העומר שיש חסד שביסוד וכו', אלא חסד וגבורה שיש בכל ספירה, והכל מתקבץ ביסוד. דרך ההמתקה היא בשני שלבים – בהתחלה בדרך ירידה, "אור ישר", מה שהחסדים מתפשטים בשני השלישים התחתונים של התפארת ולנצח והוד וממתיקים את הגבורות שלהם.].

ו[אחר כך,] בעליית החסדים מתמתקים שארי הגבורות [החסדים עולים בדרך "אור חוזר" וממתיקים את הגבורה של השליש העליון של התפארת וחצי הגבורה העליונה של החסד.]. ואח״כ יצאו החסדים מהיסוד ועלו לגוף להגדילו ובצאתם משם אין מתוק הגבורות נשאר בתקפו אלא מתוק הת״ת לפי שנמתק בירידה ועלי׳ ומתוק חצי העליון של החסד שבהם לפי שהוא חסד וקרוב אל החסדים שעלו [מה שנשאר אחרי ההמתקה הזאת היא רק ההמתקה של הגבורה של התפארת וחצי הגבורה של החסד. סבת הדבר היא, שבתפארת החסדים עברו פעמיים – גם בירידה וגם בעליה – היא 'חטפה' שתי מכות חסד. והחצי העליון של הגבורה של החסד גם התמתק כיון שזה בחסד אז יש לו נטיה לחסד ויותר קל להמתיק אותו. וזה השעה וחצי של אדמו"ר הזקן שכתב לגבי תפלת שחרית, גבורת התפארת וחצי גבורת החסד שמתמתקות בתפלת שחרית.].

שעה וחצי ורוחב אגודל

וכמ״ש כ״ז בפע״ח שער הציצית פ״ג ובמ״ח מס׳ ציצית פ״ב ממשנה ב׳ עד סוף הפרק ע״ש [כאן הוא נותן מקומות לעיון והרחבה מאיפה הוא לקח את הרעיון.] לענין ציצית מה שלא יהא מן הנקבים ועד תחת הכנף יותר מרוחב שלש אצבעות ולא פחות מאורך קשר העליון של אגודל ע״ש היטב [הוא מביא דוגמא ממצות ציצית, שמצינו שהמרחק בין הציצית לסוף הבגד צריך להיות מינימום רוחב אצבע של אגודל וחצי, והמקסימום רוחב שלש אצבעות של אגודל. כעת, אם מודדים לא ברוחב האגודל אלא מתחלת האגודל עד הפרק שלו זה שוה רוחב אצבע וחצי, וזה נקרא "קשר של אגודל". מה שהוא רוצה להסביר זה שהשיעור המינימלי של המרחק בין הציצית לכנף הבגד הוא כנגד הגבורה וחצי – של חסד ותפארת – שמתמתקת בעליית החסדים, וזו השעה וחצי שכתב אדמו"ר הזקן לגבי תפלת שחרית. אגב, הכל כאן יחס של "שלם וחצי" של רבי אברהם אבולעפיא. לפי ההקבלה לשיעורים שכתובים בציצית, המקסימום של התפלה הוא שלש שעות, שהוא כנגד השיעור של שלשה רוחבי האגודל, והוא כנגד שלש הגבורות – של תפארת, נצח, הוד – שנמתקים בירידת החסדים ליסוד. ויש לזה רמז נפלא בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן, "שעה ומחצה לפחות" – "שעה ומחצה" = "לפחות"! נמצא רמוז שיש עוד שעה ומחצה בכח שכאשר יוצא מן הכח אל הפועל מתארכת התפלה שלש שעות!].

שלש שעות – חסידים ראשונים, שעה וחצי – חסדים אחרונים

[מה הקשר בין ציצית לשחרית, חוץ מהפשט שמתעטפים בה בציצית? הרי מניחים גם תפילין.] והנה מצות ציצית הוא בשביל אברהם בשביל שאמר אם מחוט כו׳ זכו בניו למצות ציצית כדרז״ל [וגם ענינה של הציצית הוא קבלת עול, ומתאים לאברהם, וכן אצל רובם הציצית היא לגמרי לבנה וזה קשור ללבן העליון שמוסבר בחסידות שזה בחינת אברהם.]. לא יהי׳ יותר מג׳ אצבעות ולא פחות מן אצבע ומחצה. ועד״ז בתפלת השחר שאברהם תקנה, מציגו שהאריכות בתפלה ביותר הוא שלשה שעות כמו תפלת חסידים הראשונים (שעה קודם התפלה ושעה אחר התפלה. ושעה תפלה) [הוא מצא מקור בנגלה לכך ששיעור התפלה המקסימלי הוא שלש שעות, כמו החסידים הראשונים, שנקראו כך בעצם על שם החסדים הראשונים שיורדים ליסוד, כמו שכותב בסמוך. מההוכחה של רבי לוי'ק מוכח שה"שעה ומחצה" שהרבי דורש כולל גם הכנה לפני התפלה וגם התישבות לאחר התפלה. אך היום היינו מה שתקנו קרבנות ופסוקי דזמרה ושארית התפלה (שלא היו בימי החסידים הראשונים), ובכל זאת נראה שאפשר לדחוס לתוך השעה ומחצה כמה דקות של "כובד ראש" לפני התפלה וכמה דקות של התישבות בסיום התפלה.] הוא ע״ד כמו בציצית שהשיעור היותר גדול הוא ג׳ אצבעות. והוא לנגד מה שמתמתקים הג׳ גבורות ת״ת נו״ה. בירידת החסדים. (והיינו חסידים הראשונים. חסידים דוקא בחי׳ חסדים. והראשונים רומז על החסדים כירידתן. שהירידה הוא קודם העלי', וכמובן).

ממש מופלא מה שכותב כאן ר' לוי'ק, רק הוא יכול לכתוב כזה דבר, גאונות אין סופית.

[בין מוסף למנחה:]

נגנו ברוך אל עליון, יונה מצאה בו מנוח.

המתקה על דרך "אתכפיא" והמתקה על דרך "אתהפכא"

אתמול ראינו שר' לוי'ק מסביר את הסבה שאדמו"ר הזקן כתב שתפלת שחרית צריכה לערוך לפחות שעה וחצי. הוא מסביר שבתחלה הגבורות של כל ה-ה קצוות יורדות ליסוד, בכל מדה מה-ה קצוות יש גבורה וחסד, יש ביד ימין חסד וגבורה, ביד שמאל, בגוף, ברגל ימין וברגל שמאל. מקור החסדים והגבורות בשרש מגיע מהידים של אריך אנפין, שיש בכל יד חמש אצבעות, יד ימין היא חסד ויש שמאל היא גבורה, ומשם זה הגיע לדעת – ל"עיטרא דחסדים" ו"עיטרא דגבורות" שבדעת – ומשם החסדים והגבורות נמשכים לכל המדות[יט]. כמו שהמשלנו אתמול, כשרוצים לאמת ולהגשים משהו בהתחלה יש גבורות, כמו אותו אחד שחושב על מלכות ישראל ומצטיירת לו תכנית של דינים. מה שצריך לעשות במקרה כזה הוא להמשיך חסדים לתוך הגבורות שהתקבצו לתוך היסוד.

ר' לוי'ק הסביר שיש שני שלבים בהמתקה הזאת: השלב הראשון הוא ירידת החסדים לגבורות שביסוד, בירידה זה עובר לרוחב ומגיע לתפארת-נצח-הוד, הכחות הגלויים, הקשורים למעשה, כמו תקון SOS. כשאותו אחד שרוצה לפעול כפי הדינים שלו ורץ עם הסכין, אתה צריך מיד לעצור אותו להמתיק אותו. אבל ההמתקה הזאת לא נשארת לאורך זמן, אלא רק כל זמן שהמשפיע נמצא הוא מומתק. ברגע שהמשפיע הולך אותו אחד חוזר לסורו. שוב, מדובר כאן בגבורות קדושות, אבל לא ממותקות, וצריך להמתיק אותן. שוב, יש המתקה בדרך ירידה, שהיא על דרך אתכפיא, שכל הזמן כופה את הגבורה להיות ממותקת, וזה הפעולה הראשונה. כמו ברפואה שיש סימפטומים ויש את שרש המחלה, הדבר הראשון שיש לעשות הוא לטפל בסימפטומים שלא יזיקו חלילה, ואח"כ לטפל יותר בשרש, בדרך עליה, ושם הגבורות נשארות ממותקות, כמו אתהפכא.

בהמתקת הדינים יש כמה אופנים וצורות. ידוע שצריך להמתיק את הדינים בשרשם. מה הכוונה? כשעולים לאמא להמתיק. מקור הדינים הוא בחיצוניות הבינה, "מינה דינין מתערין", וכשממתיקים את הדינים בפנימיות הבינה ההמתקה היא הכי שרשית ויסודית.

במשל שאמרנו, כשבאים לפעול במציאות ולהקים מלכות ישראל, הדבר הראשון הוא לפעול המתקה שלא יהיה משהו מסוכן, וזו ההמתקה בדרך ירידה. אחר כך יש המתקה בדרך עליה, וכמו שלמדנו אתמול הכוונה היא שהחסדים בדרך עליה – של "אור חוזר" – עולים בקו ישר ולא מתפזרים לצדדים וממתיקים את הגבורה של השליש העליון שבתפארת, והחצי העליון של הגבורה שבחסד. הגבורות הללו נעלמות יותר, ולכן ההמתקה שלהן פנימית יותר.

ר' לוי'ק הביא את כל סדר ההמתקה כדי ללמוד את המקור לשעה וחצי, כי בהמתקה בדרך עליה יש גבורה וחצי שממותקות וזו העבודה של תפלת שחרית. הוא דימה את השיעור שעה וחצי לקשר של אגודל שצריך להיות לפחות רוחב אצבע וחצי בין הציצית לסוף הכנף, ולא יותר משלשה רוחבי אצבע של אגודל, שזה כנגד שלש השעות שהתפללו החסידים הראשונים. הוא אומר שיש בעצם "חסידים ראשונים", שהם החסדים הראשונים שנמשכים בדרך ירידה שמתפשטים לשלש המדות תפארת-נצח-הוד, ויש "חסידים אחרונים" שהם החסדים האחרונים שבדרך עליה, ולהם יש שעה וחצי תפלה, כי ממתיקים את התפארת וחצי חסד. [פתחנו בכתבי האריז"ל וראינו שהחסד הוא ממוצע בין הגבורה לתפארת ולכן הוא ממותק, וכל אצבע היא ספירה אחרת.] האגודל הוא חסד, האצבע היא גבורה, האמה היא תפארת הקמיצה נצח והזרת הוד. כאן מה שמתמתק בעליה הוא בעצם חצי אגודל והאמה, רק שבהלכות ציצית זה נקרא "קשר של אגודל" שהוא רוחב אגודל וחצי. כלומר, מכך שיש יותר משיעור אגודל (שהוא החסד), הוא מסביר שה"חצי" הוא מצד האגודל, החסד, וה"אגודל" עצמו הוא בעצם האמה, התפארת. לגבי ההגדרה אם החסד הוא הממוצע או שכיון שזה נוטה לחסד, יכול להיות שיש כמה גרסאות באר"י, כאן זה לפי פרי עץ חיים ומשנת חסידים. מה שנשאר בסוף הוא ההמתקה הזאת. [ההמתקה הראשונה בכלל לא פעלה?] היא פעלה איזה רשימו, אבל לא התהפכה.

נמשיך:

שיעור המרחק המקסימלי בציצית – פחות משלשה גודלין

ועיין בסידור אדמו״ר ז״ל זיע״א הלכות ציצית שיהי׳ פחות מעט מרוחב שלש גודלין ע״ש [הוא מביא כאן דיוק מאד יפה, שבהלכות ציצית שאדמו"ר הזקן כתב בסידור שלו הוא כותב שמקסימום המרחק בין הציצית וסוף כנף הבגד יהיה קצת פחות מרוחב שלשה אגודלים.]. הוא כי מתמתקים בירידת החסדים ג׳ גבורות פחות שליש [כי בירידה החסדים פוגעים רק בגבורה של השני שליש התחתונים של התפארת, ולא בשליש העליון. יוצא שההמתקה בדרך ירידה היא רק בכחות הגלויים, כמו שאמרנו קודם במשל, שבהתחלה צריך להמתיק במעשה, וההמתקה של העליה היא בכחות הנעלמים, משליש העליון ומעלה, שהיה נעלם ומכוסה ביסוד דאמא. כלומר שההמתקה הזאת היא יותר שינוי בראש, ולכן הוא קיים ונשאר.].

תתר"ף חלקים בשעה

והשיעור היותר פחות הוא שעה ומחצה הוא ע״ד כמו בציצית שהשיעור הפחות הוא אצבע ומחצה לנגד מתוק כל גבורת הת״ת ומתוק חצי גבורת החסד. כי שעה שיש בה תתר״ף חלקים רומז על גבורה [בכל שעה יש 1080 חלקים, כמו שאנחנו מציינים בשבת מברכים "כך וכך חלקים". שניות הן מושג מחודש שנלקח מהלכות קידוש החדש ברמב"ם[כ]. לגבי חלוקת גלגל המזלות הוא כותב שניות. במושגים של זמן, כמו אצלנו, כמה שניות זה כל חלק? 3 ושליש שניות. דקות כן אומרים כשמכריזים על מולד הלבנה היום. כמה רגעים יש בדקה? יש 60 שניות בדקה, ו-חי חלקים, יש חי בדקה ו-1080 בשעה. לגבי מה אדמו"ר הזקן מזכיר את זה? לגבי זה שכל שעה מתחלף הצרוף של שם הוי'[כא]. עכ"פ שעה רומז לגבורה, כי יש בה 1080 חלקים, למה? לא רק כי זה מספר מוגבל, לחסד אין גבול, הוא נותן כאן גימטריא:] כי תתר״ף הוא מספר ה״פ גבורה [אמנם זה גם כפולה של חסד – 15 פעמים חסד – אבל אין משמעות מיוחדת ל-15 פעמים חסד. הרמז של ה פעמים גבורה מאד מובהק, כי ישנו מושג "ה גבורות".]  (כי כל גבורה מהה״ג כלולה מכל הה״ג כידוע [ולכן בכל שעה שהיא בעצמה גבורה יש ה גבורות.]) [שעה היא גם מלשון שעיה – "וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו", מלשון לפנות ולחלק. אמנם השער של המלה "שעה" הוא שע, שקשור לחסד, "שע נהורין", אור הפנים, תקון "ואמת", אבל כאן הוא אומר שקשור עם גבורה.].

ד. בעלי התפלה בימי החול ובשבת

כעת הוא ממשיך לפרש את דברי אדמו"ר הזקן. נקרא קודם בתוך התניא:

ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כ"כ. רק אותם שיש להם פנאי או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול מהם יהיה היורד לפני התיבה ע"פ הגורל או ע"פ ריצוי הרוב [עוד מעט נראה מה הענין בזה, גם את זה הוא מדייק.]. והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים שיוכלו להאריך כמוהו בבל ישונה נא ונא:

"מלמדים" ו"סמוכים על שלחן אביהם"

כותב ר' לוי'ק:

והיורדים לפני התיבה יהיו מלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם. מלמדים הוא החסדים המגולים שבנו"ה [החסדים שיורדים להמתיק את הגבורות שבנצח והוד בדרך ירידה. כך גם אלה שרוצים לפעול בדרך של גבורות ודינים בדרך למלכות ישראל התיקון שלהם הוא להחזיר אותם ל'חדר', שהמלמדים ימתיקו אותם, ויחנכו אותם איך לפעול 'באופן המתקבל'...]. כי נו״ה הם מלמדים כמ״ש מכל מלמדי השכלתי שמלמדי קאי על נו״ה [נצח והוד הם כנגד הכליות, "כליות יועצות" כמו שכתוב לגבי אברהם אבינו ששתי הכליות נעשו לו כשני רבנים. כל מלמד צריך לדעת את זה, שהוא כנגד החסדים שממתיקים את הגבורות של הנצח והוד.] כמ״ש בפע״ח שער הסוכות רפ״ב ע״ש. והסמוכים על שולחן אביהם הוא החסדים המגולים שבשני שלישי ת״ת ששם יתגלה יסוד אבא אחר סיום אימא בשליש העליון דת״ת [גם דבר יפה, יסוד אמא מגיע עד סוף שליש התפארת המכוסה, ושם מתחיל הגילוי של יסוד אבא משני שלישי התפארת התחתונים והגלויים. לכן בחינה זו נקראת "סמוכים על שלחן אביהם", הם סמוכים ליסוד אבא.]. זהו ששני שלישי ת״ת הם סמוכים על שולחן אביהם. אביהם הוא חכי הנק׳ אב לת״ת. כמ״ש מה שמו ומה שם בנו. מה שמו אבא [חכמהכח מה.] ומה שם בגו ת״ת [שם מה שהוא בתפארת: עב – חכמה; סג – בינה; מה – תפארת; בן – מלכות.] כמ״ש בזוה״ק פ׳ בלק ע״ש. ונקט מתחלה מלמדים ואח"כ הסמוכים כו', כי מתחלה יורדים החסדים דהוד ונצח ביסוד, ואח״כ יורד החסד דת״ת [הספירות מסודרות כמו מחנה ישראל. לגבי מסע המחנות כתוב ש"כשהולכין הולכין כדרך חנייתן וכו'"[כב], וכך לגבי הספירות – הן יורדות לפי הסדר: בתחלה יורדות גבורות הנצח וההוד, אחר כך גבורת התפארת וכו'. אחר כך כשהחסדים יורדים להמתיק את הגבורות, הם גם יורדים לפי הסדר: בתחלה יורדים חסדים לנצח והוד, ואחר כך לתפארת. ולכן הסדר הוא "מלמדים" ואח"כ "סמוכים על שולחן אביהם".].

הקדמת ה"סמוכים" ל"מלמדים"

אך כשנקט שעה ומחצה לפחות שהוא בעליית החסדים מהיסוד, שנשארו מתקנים כל גבורת הת״ת וחצי גבורת חסד. שמובן שמתחלה עולה חסד דת״ת ואח״כ חסדי נו״ה נקט והוא יאסוף אליו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים. מתחלה סמוכים על שולחן אביהם ואח״כ מלמדים. היינו מתחלה חסד דת״ת ואח״כ חסדי נו״ה  (וגם העלי׳ ביסוד הוא מתחלה בקו האמצעי דיסוד עד מקצת הת״ת שבו. ואח״כ נתפשטו לצדדים כמ״ש במ״ח שם ובמס׳ הגדלות דז״א פ״ה מ״ז ע״ש. לכן נקט מתחלה סמוכים על שולחן אביהם ואח״ב מלמדים) [זה דיוק שרק ר' לוי'ק יכול לשים לב אליו. בהתחלה, כשאדמו"ר הזקן דבר על החזן שיורד לפני התבה, הוא הקדים את המלמדים לסמוכים. אחר כך, כשכותב על כך שהחזן אוסף אליו מנין, הפך את הסדר וכתב קודם סמוכים ואח"כ מלמדים. מסביר ר' לוי'ק שכשבוחרים מישהו שירד לפני התבה הענין הוא ירידת החסדים להמתיק הגבורות ביסוד, לכן קודם ממתיק את הנצח והוד ואח"כ תפארת, כסדר ירידתם. אחר כך אסיפת כולם היא עליית החסדים ב"אור חוזר" למעלה, המתקה בדרך עליה, והסדר הוא שמה שלמעלה עולה ראשון. לכן בתחלה ההמתקה היא בתפארת, שהחסד שבה עולה קודם, ואח"כ החסד של הנצח והוד שבעליה הם מקובצים בתוך התפארת ועולים בקו ישר, ואח"כ החסדים מתפשטים למעלה בשני הכיוונים של החסד והגבורה. לכן כתב אדמו"ר הזקן בזה קודם את הסמוכים (תפארת) ואח"כ המלמדים (נו"ה).].

"גורל" ו"על פי ריצוי הרוב"

וי״ל פירוש והוא יאסוף אליו. יאסוף דוקא הוא מה שנקבצו החסדים ביסוד לעלות משם [אפשר לומר שהשפעה בדרך ירידה היא כמו שמישהו יוצא למבצעים, ובדרך עליה זה שהוא כבר אוסף אליו יהודים שיהיו בעלי תשובה חסידים.]. כמש״ש (כי והוא קאי על הש״צ היורד לפגי התיבה. התיבה הוא מל'. והש״ץ היורד לפני התיבה הוא יסוד [ואם כן הכל הוא בהקשר של היסוד.]). ואמר שהיורד כו׳ יהי׳ עפ״י הגורל או עפ״י ריצוי הרוב עפ״י הגורל הוא במלמדים. כי מלמדים שהם החסדים המגולים דנו״ה. הנה זה נמשך מבחי׳ כתר כמא׳ אל עליון בחי׳ כתר גומל חסדים טובים דנו״ה [אומרים בתחלת שמונה עשרה "אל עליון גומל חסדים טובים". "אל עליון" הוא בחינת כתר ו"חסדים טובים" הם בנצח והוד, ויש קשר ישיר בין הכתר לנצח והוד כמבואר בכתבי האר"י. הכל קשור לאברהם אבינו, ראש כל המאמנים ומקור החסדים-טובים בכתר עליון. הוא קרא לקב"ה "אל עליון" – "ויאמר אברם אל מלך סדם הרמתי ידי אל הוי' אל עליון קנה שמים וארץ" – וגם קרא לקב"ה "אל עולם" – "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – ובכך פרסם שהאל הוא הכל והכל הוא האל. "אל עליון" בכתר ו"אל עולם" בנצח והוד. עליון-עולם הם לשון נופל על לשון. עליון עולם = יב צירופי שם הוי' ב"ה, יוסף-יוסף, "אינו גוף [=] ולא כח בגוף". והנה, "ויאמר אברם" = 500 = "פרו ורבו" וכו'. כל הפסוק, "ויאמר אברם... אל עליון קנה שמים וארץ" = 2500 = 50 ברבוע = 5 פעמים 500 – יש 5 "ויאמר אברם" בתורה! "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" = 2205 = 5 פעמים 441, אמת, 21 ברבוע, ודוק היטב.] כמ״ש בפע״ח שער העמידה פי״ד ועיין בלקו״ת בד״ה לבאר ענין המסעות ובהביאור דצאינה וראינה דרוש השני ע״ש.

וכתר שהוא למעלה מטו״ד הוא בחי׳ גורל שגורל הוא למעלה מטו״ד כמ״ש לקמן סוס״ז. ולכן הוא גומל חסדים טובים דנו״ה שנו״ה ג״כ אינם בבחי׳ טעם ודעת. כי הם בדי ערבות שאין בהם לא טעם ולא ריח. והיינו מה שגרל [בלי ו.] אותיות רגל. שמגורל נעשה רגל [(פעם הרב הסביר על "בקע לגלגלת" שזה לחתוך את הגלגלת לפעמיים רגל.) נכון, במלה "גלגלת" יש גל-גל, וכשמחלקים-בוקעים גם את ה-ת לחצי, יש פעמיים ר, וביחד יוצא רגל רגל. ("עמר לגלגלת", עמר זה חצי כתר.) נכון, "עמר" = יש, י פעמים אל, חצי כתר, "לגלגלת" = מלכות = אל במשולש, הוה פעמים אל. ביחד, "עמר לגלגלת" = י-הוה פעמים אל ("הוי' אל עליון", "הוי' אל עולם") = "[אשר ברא אלהים] לעשות", סיום וחותם מעשה בראשית – "לעשות"-לתקן.

לגבי המלה "עמר" כתוב בזהר רמז יפה: מלבד הרמז שעמר קשור עם אמר – "יום ליום יביע אמר" (סופי תבות עמר והמלה האחרונה היא אמר) – כרמוז בשלישיית המושגים אור מים רקיע, שראשי התבות שלהם (מלמעלה למטה) הם אמר וסופי התבות (העולים מלמטה למעלה) הם עמר, יש עוד רמז בזהר, שעמר ראשי תבות עובדא-מילולא-רעותא. שלשת המושגים קשורים ל-ג רישין שבכתר (ג הרישין שבאריך): "עובדא" קשור עם מוחא סתימאה; "מילולא" קשור עם האוירא; "רעותא" קשור עם הגלגלתא, היינו "עמר לגלגלת", זה רמז יפה למי שקוראים לו עמר.]. היינו שמכתר נעשה נו״ה [ולכן על פי הגורל קשור עם מלמדים]. (וכן אם נו״ה נמשכים מבינה (שבינה הוא כתר לז״א. כי נקראת הוא. וכידוע). כי נבי״א שבנו״ה הוא מס״ג דבינה [כותב גימטריא פשוטה: נביא עולה סג, שם הבינה. (גם משה ואהרן – שכנגד נצח והוד – היו נביאים.) נכון.].

הגה אומרים ומה נעים גורלנו. נעימות הוא בבינה. וכן מתנות דבינה הם לאביונים דנו״ה. ופורים הוא ע״ש פור הוא הגורל. וד״ל. והשם חק״ב טנ״ע שבהוד [ב"אנא בכח".] מספרו גור״ל). או עפ״י ריצוי הרוב הוא בסמוכים על שולחן אביהם. שני שלישי חסד דת״ת. שהם רוב הת״ת. זהו רוב. (וריצוי ג״כ שייך לת״ת. הנקרא היכל הרצון [יש שבעה היכלות[כג]: היכל לבנת הספיר (יסוד ומלכות); היכל עצם השמים (הוד); היכל נגה (נצח); היכל הזכות (גבורה); היכל אהבה (חסד); היכל רצון (תפארת); היכל קדש הקדשים (כתר-חכמה-בינה). היכל הרצון, של התפארת, נמצא למעלה מהיכלות החסד והגבורה.].)

"על פי ריצוי הרוב" ו"בריצוי הרוב"

בשביל הקטע הבא צריך לקרוא את הפיסקה הבאה בתניא, לגבי שבת:

אך בשבתות וימים טובים שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה' [מעניין שהוא אומר שדווקא בעלי עסקים ירדו לתבה בשבת. הייתי חושב הפוך, שבעלי עסקים יעלו בימות החול ואברכים בשבת, אבל הוא אומר הפוך, שאברכים שיש להם זמן ביום חול ירדו לתבה בימות החול, ובעלי עסקים שיש להם פנאי בשבת ירדו לפני התבה בשבתות. כנראה שלבעלי עסקים יש יותר חוש בחזנות, שיותר נצרכת בשבתות וימים טובים...]. ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים וכמו שכתוב בתורת משה ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך דייקא כולו לה'. ולזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב על פי הגורל או בריצוי הרוב כמ"ש אשתקד:

נקרא בר' לוי'ק:

ובבעלי עסקים שהם גם כן בנו״ה בחיצוניות דנו״ה [יש בנצח והוד פנימיות, שזה ה"כליות יועצות", כנגד המלמדים, ויש חיצוניות, שזה הרגלים והם בעלי העסקים. יש עוד בחינה בנצח והוד שזה ה"תרין ביעין" המבשלים את הזרע.]. והם תמכי אורייתא דת״ת [הם הרגלים של התורה שבתפארת.] כי נצח והוד הם תרין סמכי קשוט דת״ת. כי תפארת הוא קשוט מדת אמת ["תתן אמת ליעקב".]. נקט ג״כ לקמן עפ׳׳י הגורל השייך לנו״ה. או בריצוי הרוב דת״ת. הוא מצד שהם תמכי אורייתא דת׳׳ת. מצד שנקראים תרין סמכי קשוט. ומפני שבעלי עסקים בעצם הם בחי׳ נו״ה רק שמושרשים בת״ת. שהם רק תמכי אורייתא דת״ת. לכן ברוב נקט בהם בריצוי הרוב. ולא עפ״י ריצוי הרוב כמקודם בסמוכים על שולחן אביהם ת"ת שבהם נקט עפ״י ריצוי הרוב [זה עוד דיוק מופלא של ר' לוי'ק, שרק הוא שם לב אליו: בקטע של המלמדים והסמוכים אדמו"ר הזקן כתב "על פי הגורל או על פי ריצוי הרוב", ואחר כך, בקטע של בעלי העסקים הוא כתב "על פי הגורל [בפה של הגורל] או בריצוי הרוב". הענין הוא שבעלי העסקים, שהם חיצוניות הנצח וההוד, מושרשים בתפארת כי הם "תמכי דאורייתא" – כמו הסכם יששכר וזבולון. לכן בגורל – השייך לנצח והוד, כנ"ל – כתב "על פי הגורל", אבל לגבי ריצוי הרוב כתב "בריצוי הרוב" כיון שהם לא בתפארת (בה שייך ענין הרוב והרצון) – כמו הסמוכים – אלא רק מושרשים שם.].

"סמוכים" ו"מלמדים" – שעה וחצי

נשים לב שלגבי ימות החול יש או "מלמדים" או "סמוכים על שולחן אביהם". איזה אות מזכירה המלה מלמדים? [למד.] ואיזה אות "סמוכים"? [סמך.] כמה שוה ל? [30.] ו-ס? [60.] מה היחס ביניהם? ["שלם וחצי".] יפה. בשעה יש ששים דקות. אם כן, ס ו-ל, "סמוכים" ו"מלמדים", הם ממש שעה וחצי.

ניתן לומר עוד קשר בין "סמוכים" לתפארת, שבחילוף אותיות איק בכר החילוף שכנגד התפארת הוא וסם (שוה 666, המספר הכי חשוב מבין כל המספרים של 111, 222 וכו'. הוא המשולש של 36, ו-66 הוא המשולש של 11) – זה החילוף של האות ס, סמך, לשון סמוכים.

המתקת הגבורות בתפארת פעמיים

תשאלו שאלות אולי יעלו רעיונות. [מה הענין בחסידות של זה שדווקא תפארת מקבלת שתי 'מכות' חסד, בירידה ובעליה?] פנימיות התפארת היא רחמים. יש כמה סוגי רחמים. יש רחמנות, שאני רואה מישהו ואני אומר "רחמנות עליו", זה לא בדיוק רחמים, זה שונה. יש מה שהגמרא אומרת "רחמנא אמר", שקוראת כך לתורה ולקב"ה. כתוב "רחמיך רבים ה'" ואדמו"ר הזקן פירש שעיקר הרחמים הם על ה' יתברך בעצמו – הרחמים עליך הם הכי גדולים, כי שכינתא בגלותא וצער השכינה מעורר רחמים. בנפש, הרחמים על ה' שייכים לשליש העליון של התפארת, הנסתר, והרחמים על החבר שייכים לשני שלישי התפארת התחתונים. זה מה שגלוי ויותר מעשי.

נאמר כך: יש כלל שכל ספירה מחולקת לשלש – חב"ד, חג"ת, נה"י – וכך גם התפארת. אם כן, השליש העליון שלה הוא החב"ד שלה, והוא הנסתר, ומה שגלוי הוא חג"ת נה"י, הרחמים שבלב שיורדים למעשה. הרחמים שבמוחין הם נסתרים. צריך לבדוק, יכול להיות מאד שכל זה מוסבר בספר הנפש, הענין שהשליש העליון הוא רחמים על ה' והשני שלישים התחתונים רחמים על אנשים. יוצא כשהחסד יורד להמתיק הוא קודם ממתיק את הרחמים הגלויים, החג"ת נה"י שברחמים שיתגלו, אח"כ רק בעליה – רק כשאני בעליה ואוסף אלי את כל האנשים שקשורים אלי – אני יכול לחשוב על רחמים על ה' ולהתעצם עם זה בחב"ד שלי.

יוצא כאן שבירידת החסדים הם יורדים לרוחב וכשעולים הם לאורך, בקו ישר. יש אורך, רוחב ועומק. מי חידש את העומק, עוד לפני החסידות? הרש"ש. כך הוא פתר כל מיני סתירות באר"י, פשוט הוסיף עוד ממד, שיש גם עומק, וכך הכל מסתדר.

[אפשר לומר שהעובדה שיש חסידים ראשונים שהם בירידה וחסידים אחרונים שהם בעליה, זה ההבדל בין כך שפעם אמרו "היורד לפני התבה" והיום אומרים "תעלה חזן"?] יש לזה מקור שעולים חזן? [כנראה בעדות המזרח שעלו על במה.] מה אומרים אם זה ישר? [תגש לעמוד.]. מה נאמר לך? תלך, תעלה, תרד, תגש... (תלך תעלה תרד תגש = אלדד פעמים מידד [הוי' פעמים "אני הוי'"] – העיקר שתתנבא).



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי אליעזר שלמה מזרחי. לא מוגה.

[ב] משלי לא, יז.

[ג] זה לשונו: "כי השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה', איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב".

[ד] שער "אור אין סוף ב"ה" (עמ' קסט).

[ה] איכה ב, יח.

[ו] שמות כ, יז.

[ז] נדרים כ, א: "'בעבור תהיה יראתו על פניכם' – זו בושה".

[ח] ראה נפש בריאה ח"ב (עמ' סד).

[ט] ראה קונטרס "ענינה של תורת החסידות".

[י] תפלת הגשם.

[יא] מאורי אור מערכת אות רי"ש אות כ: "רחמים בת"ת כולל בו ח"ג ר"ח יצח"ק מי"ם חס"ד".

[יב] ראה ספר אל עולם הקבלה פ"ז ("גבורה: יראה").

[יג] ראה שיחות הר"ן רסד.

[יד] יבמות עט, א.

[טו] שלשת סוגי המודעות – מודעות עצמית, מודעות אלוקית ומודעות טבעית – התבארו באריכות בספר הטבע היהודי.

[טז] ראה לקוטי מוהר"ן ח"א לא, א; נו, ז ובכ"ד.

[יז] ברכות לג, א; סנהדרין צב, א.

[יח] ראה לקוטי מוהר"ן ח"א קו: "איתא 'דאין עניות אלא מן הדעת' (נדרים מא). ועל זה צריך רחמנות, כי אין רחמנות גדולה מזה". ראה אוצר הנפש ח"ב מאמר "רחמים – יסוד החינוך".

[יט] ראה עץ חיים שער כה דרוש ב: "והנה הדעת התחתון נמשך מב' כתפין דא"א שהם חו"ג ונעשין בו ה"ח וה"ג המכריעין בין ב' עטרין".

[כ] פי"א ה"ז.

[כא] תניא לקוטי אמרים פמ"א.

[כב] רש"י במדבר ב, ט.

[כג] ראה עץ חיים שער מו פ"ד.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

מסרוני פוש

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2018. מלכות ישראל - חסידות וקבלה האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com