חיפוש בתוכן האתר

רמ"ח אותיות (צח-קג, קט) - כ"א תמוז ע"ז – בית הרב, כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

כ"א תמוז ע"ז – בית הרב, כפ"ח

רמ"ח אותיות (צח-קג, קט)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות צח: קור וחום

אם אני צדיק – איך קר לי?!

נקדים לומר, שמהאות הראשונה כאן רואים שלרביים היו חסידים שאיתם הם היו ממש 'היימיש', כבני בית. כאן אדמו"ר הזקן מדבר עם רבי פינחס רויזעס (מגדולי החסידים) ממש "כדבר איש אל רעהו". נקרא בפנים:

צח. אדמוה״ז א' פ״א לפינחס רויזעס [אדמו"ר הזקן אמר פעם אחת לרבי פינחס רויזעס:], פנחס פנחס דו זאגסט אז איך בין א צדיק פאר וואס איז מיר קאלט [פינחס פינחס, אתה אומר שאני צדיק. אם כן, למה קר לי?].

בדרך כלל, צדיק נתפס כאחד שתמיד חם לו – יהודי חם (א ווארמער איד). כמו שהבעש"ט היה מברך כל ילד בדרכו לחיידר (מניח ידו על לבו ומברך), "שתהיה יהודי חם". הסבא משפולי סיפר שמברכה זו של הבעש"ט היה לו חם כל החיים. חום מעיד על חיות, קור הוא סימן למות. ובכל זאת, רואים שהיו צדיקים שהיה להם קר. לאיזה צדיק מפורסם מהדור האחרון תמיד היה קר? הבעלזער-רב הקודם – גם כשהוא עלה לארץ וגר בת"א תמיד היה לו קר, הוא הסתובב עם מעיל פרווה בחמסין של תמוז. כשהבעלזער רב לחץ את ידו של הרבי הוא אמר לרבי שיש לו יד חמה.

מעלת הקור על החום

אדמו"ר הזקן כאן מבקר את עצמו בפני רבי פינחס – אתה אומר שאני צדיק, אבל אני מרגיש שקר לי. בתור חסידים ננסה 'ללמד זכות' על אדמו"ר הזקן. קודם כל, מוסבר בתניא שחום וקור ביסודות הם אש ומים, ובנפש הם מדות ושכל. מכיון שיסוד עיקרי בחסידות חב"ד הוא "מח שליט על הלב", ממילא מובנת המעלה של השכל והקור על הרגש והחום.

ב'היום יום' של י"א סיון כתוב שאין לך דבר יותר קר משכל אנושי, אבל אם אותו שכל מתפעל מאלוקות – אם יש לו געשמאק (נועם) מאלוקות – זו כבר תחית המתים ברוחניות. ההתפעלות מתרחשת במדות של השכל, אבל רואים שהשכל יכול להוליד חיוּת. בהקדמת קונטרס ההתפעלות כתוב שהיו אצל אדמו"ר האמצעי חסידים שדכאו התפעלות כזו, ואדמו"ר האמצעי הוכיח אותם על כך ואמר שאם ההתפעלות הזו באה באופן ספונטני – זוהי תכלית כל ההתבוננות!

צדיק – חם, רבי – קר

אפשר להמתיק עוד יותר את הדברים ולקשר את דברי אדמו"ר הזקן למה שלמדנו אתמול[ב] שיש שלשה סוגי 'צדיקים': גוטער-איד, צדיק ורבי. הגוטער-איד הוא בעל מעשים טובים (אהבת ישראל מעשית בצדקה וחסד) והוא כנגד הנהי"ם; ה'צדיק' הוא כנגד המדות ואצלו הצדקוּת היא בעיקר בתקון המדות ועבודה שבלב בהתלהבות של אש-קודש; לעומת-זאת, 'רבי' הוא מוחין – יסוד המים הקרים, כנ"ל. לפי זה, כשאדמו"ר הזקן אומר ש'לא יכול להיות שאני צדיק כי קר לי' הכוונה שאיני בדרגת 'צדיק', אלא בדרגת 'רבי'!

אדמו"ר הזקן, כידוע, החזיק מעצמו בינוני (כמו שהסברנו פעם בשיעורים על רבה[ג], שאדמו"ר הזקן התבטא על עצמו "כגון אנא בינוני" מתוך הזדהות עם רבה ואמר שאת ספר של בינונים כתב לעצמו), אם כי למעשה, אנחנו יודעים שהיה צדיק (כמו רבה שהיה "צדיק ורע לו" – בגמרא כתוב שהיה לו רע בגשמיות ואילו רב חסדא היה "צדיק וטוב לו" גם בגשמיות – אך "טעה בעצמו" לומר "כגון אנא בינוני"). לכן אף שהוא החזיק מעצמו בינוני, והקור התפרש אצלו לגריעותא (שהוא למטה מצדיק), אנחנו מפרשים את הקור למעליותא (שהוא למעלה מצדיק).

השער של קור – קר – הוא גם השער של המלה מקור. לרבי אמיתי יש נביעת מוחין ממקור האין-סוף. דווקא מעין נובע הוא קר. למי הכי קר? לחמור ש"אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה". מי הוא החמור? כשיעקב פוגש את עשו הוא אומר לו, "ויהי לי שור וחמור" וחז"ל מפרשים – "'שור' זה משיח בן יוסף, 'וחמור' זה משיח בן דוד". התכלית לה אנו מחכים היא משיח בן דוד – החמור. איך יודעים שחמור הוא משיח בן דוד? כי עליו נאמר "עני ורֹכב על חמור". המשיח הכי מתעצם עם החמור (הלעומת-זה של אתון בלעם), יותר ממשה ואברהם. אברהם שם את העצים על החמור, משה שם עליו את אשתו ואילו משיח בעצמו רוכב על החמור כמוסבר במ"א[ד]. קר-חם אותיות מחקר, העולה בגימטריא שליח, שעם י כוחות הנפש כבר עולה משיח!

ב. אות צט: עיקר וטפל בתורת החסידות

נמשיך לאות הבאה. כאן רש"ג מסביר לתמימים את העיקר והטפל בתורת החסידות:

עיקר החסידות – אימות אחדות ה'

צט. עיקר החסידות ההתאמתות באלקות [לאמת אצלך שהכל הוא ה'.], המשל מוויליעס זהב (מר״א [רבי אייזיק] מהאמליע) [מישהו בא לרבי אייזיק מהומיל ובקש שילמד אותו חסידות כי שמע שהיא סגולה למחשבות זרות. רבי אייזיק ענה לו במשל: ידוע שבאוצר המלך ישנם כל הכלים הנמצאים בעולם, אפילו מגרפה לזבל יש באוצר המלך אבל שם הרי מגרפת הזבל – שגורפים בה גם צואה – עשויה מזהב, שהרי "אין עניות במקום עשירות". מובן שאם יבוא מישהו ויקח אותה מאוצר המלך לגרוף בה את הזבל יצחקו וילעגו לו. בנמשל, אמנם דא''ח הוא סגולה נפלאה למחשבות זרות כמו מגרפת הזהב של המלך העשוי עבור הזבל, אבל האם קיימת החסידות עבור סגולה זו? הרי היא גבוהה הרבה מזה![ה]]. בקיץ העברה א' שהלא יכול לאמר יש שם גביע זהב אך כו' [למה רבי אייזיק אמר שמי שמשתמש בחסידות כסגולה נגד מחשבות זרות הוא כגורף זבל במגרפת-זבל מזהב, ולא אמר שכאילו הוא מפנה את הזבל בגביע זהב?]. אך הוויליעס ג״כ בציור של זבל ומ״מ של זהב הם [רבי אייזיק רצה להדגיש שבארמון אפילו כלי שמפנים איתו זבל עשוי מזהב.].

[הלימוד הוא ש]כן בדא״ח יש עבודה שבדוגמת המוסר [יש כאלה שמחפשים בחסידות מאמרי 'עבודה' – לא חסר, יש הרבה מאמרים כאלה, כפי שמצוי הרבה אצל הרבי הריי"ץ – שענינם תקון המדות, ובכך הם דומים לספרי המוסר שכל ענינם] - רק לנקות הזבל [המדות המגונות.] - ומ"מ של זהב הם ואינם כדאי ע״ז רק לענינים נעלים כו' [למרות הדמיון החיצוני בין מאמרי ה'עבודה' לספרי המוסר, מכיון שמדובר במאמר חסידות גם הוא 'עשוי מזהב', וממילא הוא שונה לחלוטין מספר מוסר. גם גריפת הזבל בכף זהב מיועדת לדברים נעלים – לא רק לרע הגס, עליו מדובר בספרי המוסר, אלא לדקות הרע שהחסידות דורשת להתנקות גם ממנה, כמו שלמדנו בשבוע שעבר באות צז. ואחרי כל זה, תיקון המדות אינו עיקר החסידות ומאמרים אלו נמשלו רק לכף-אשפה מזהב.]. ועיקר החסי' אי"ז כמשל הוויליעס [עיקר החידוש במשל הוא הכף-אשפה, שלמרות שאינה עיקר החסידות גם היא מזהב, אך עיקר החסידות אינה דומה לאותה כף-זהב, ואת עיקר החסידות ניתן להמשיל לכוסות זהב וכדו'.], שעיקר החסידות הוא אחדות הוי' האמיתית וד״ל.

[איך זה שהרבי הרש"ב כותב שתכלית כל החסידות היא לתקן את מדות הנפש?] רבי יכול לומר זאת. חסיד הוא בלי גבול, לכן אצלו התכלית היא התאמתות האלוקות. רבי הוא בלי גבול בגבול, לכן הוא יכול לראות את הגבול גם כתכלית. שוב, גם לפי דבריו כאן, לא שלא צריך את תיקון המדות, אבל הוא לא התכלית.

[רש"ג מסיים כאן בצורה מענינת:] ה' יעזרנו ויפקח עינינו שיהיה החבל שלם כו' [כנראה רומז כאן לחבל ההתקשרות לה', ואצל חסיד גם לרבי.].

תקון המדות בכף מזהב

כל ספרות המוסר עוסקת במדות טובות ורעות. גם בחסידות יש להתבונן בשפלות עצמו, אבל העיקר הוא רוממות א-ל. הסברנו לאחרונה[ו] שבתפלה עצמה לא מתבוננים בשפלות עצמו אלא רק ברוממות א-ל. למרות זאת, גם לתורת החסידות חשוב שתהיה בן אדם, עם מדות מתוקנות. לכן היא מלמדת תקון המדות (כפי שעושה המוסר), אבל בכלי של זהב – עם האור המיוחד של תורת החסידות. החסידות הרי פירשה את הפסוק "מבשרי אחזה אלוה" שמלב הבשר שלי אחזה את המדות האלקיות. כל מדה של האדם משתלשלת ממקורה העליון אצל ה'. לכן, כשלומדים מאמר 'עבודה' ועוסקים בתקון מדה מסוימת עושים זאת מתוך קשר למקור אותה מדה אצל ה'. לכך הוא רומז באמירה שמוציאים את הפסולת בכף של זהב.

יש ספור מפורסם, שפעם הגיע הרבי הרש"ב בלווי של קבוצת תמימים מהישיבה לאסיפת רבנים בה נכח החפץ-חיים. החפץ-חיים ראה את התמימים ומאד התרשם מאיכות הבחורים. הוא שאל את הרבי הרש"ב: 'בזכות מה הבחורים האלה כל כך איכותיים?'. הרבי הרש"ב ענה שבזכות למוד החסידות בישיבה. לחפץ-חיים אז היתה גם ישיבה גדולה, עם מאות בחורים, אך הוא הרגיש שיש כאן משהו מיוחד (הוא היה ענו, ומקובל שהיה בדרגת בינוני של התניא), ולכן אמר שאם כך אולי גם בישיבתו ילמדו חסידות. מסופר, שהרבי הריי"ץ, שגם נכח שם, חייך לעצמו למשמע תשובת החפץ-חיים. כאשר הרבי הרש"ב שאל אותו מדוע חייך הוא שנה שלמוד חסידות בלי רבי לא יועיל – והרש"ב הסכים איתו. על זה נאמר שהחבל יהיה שלם. רואים, אם כן, שגם בחסידות יש משהו שמתקן את המדות, אבל הדבר נעשה בכף מזהב.

ג. אות קט: קבלת מדות טובות מצדיק שאינו הרבי

אדמו"ר הזקן ורבי פינחס מקוריץ

אפילו אצל גדולי הצדיקים היו צריכים ללמוד מדות טובות אחד מהשני. לדוגמא, נדלג לאות קט:

ק"ט. הצ"צ אמר[:] ר"פ קאריצער [רבי פינחס מקוריץ] משובח במדת שפלותו. אדמוה״ז קבל מדת השפלות מרפ״ק [הייתי חושב שאדמו"ר הזקן קבל את השפלות מהוויטעבסקר – 'השפל באמת'. אדרבא, בדרך כלל מקובל שמדתו העיקרית של רבי פינחס מקוריץ היא מדת האמת, עליה עבד כא שנים (שרש המספר אמת), כמו שמובא גם בספורים. גם התלמידים שלו היו מצויינים במדת האמת, עד כדי כך שאחד מתלמידיו הגדולים, רבי רפאל מבארשיד, מסר נפשו על מדת האמת, כידוע הספור[ז].

אדמו"ר הזקן ורבי מיכל מזלוטשוב

בכל אופן, יש קשר בין מדת האמת ומדת השפלות, כמו שרבי מנחם מענדל מוויטעבסק היה חותם "השפל באמת"[ח]. רבי פינחס מקוריץ היה מגדולי תלמידי הבעש"ט ואף ניסה לשכנע את אדמו"ר הזקן להתקשר אליו במקום למגיד. למרות שרבו המובהק של אדמו"ר הזקן היה המגיד, רואים מכאן שאת מדת השפלות הוא קיבל מרבי פינחס מקוריץ. איזה עוד תלמיד מתלמידי הבעש"ט נתן לאדמו"ר הזקן מדה מיוחדת? מסופר שפעם אחת רבי מיכל מזלוטשוב היה במעזריטש והמגיד אמר לאדמו"ר הזקן שילך לטיש שלו – דבר שהיה קשה מאד עבור אדמו"ר הזקן, לעזוב את רבו המובהק – וכוונתו היתה כדי שיקבל שם את חוש הנגון החסידי. לפי המסורת, את הנגון החסידי אדמו"ר הזקן קיבל מרבי מיכל מזלוטשוב. הוא שרש הנגון החבד"י הפנימי שאין עוד כיוצא בו.], ואני [אומר הצמח צדק,] קבלתי ממנו, וחושבני שמזה ת״ל אריכות ימי.

מבואר בחסידות, שמי שמקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" על ידי שמשפיל עצמו כעפר, חוסך מעצמו את פשט הפסוק שעוסק בהפך החיים. [לפי זה, למה הבעש"ט בחר לקיים את הפסוק כפשוטו?] אצלו ההסתלקות היתה בבחירה חופשית לגמרי, כדי לקיים את פשט הפסוק – כנראה היה לו תקון מיוחד בזה.

בהשגחה פרטית דברנו על שני פינחס השבוע – רבי פינחס רויזעס ורבי פינחס מקוריץ – מתאים לפרשת השבוע, פרשת פינחס[ט].

ד. אות ק: התחדשות בקצב המחשבה

נחזור אחורה ונקרא עוד אות אחת:

ק. הר״ז מ״ק [הרב רבי זלמן מקאפוסט, נכד הצמח צדק, בעל ה"מגן אבות".] סיפר : בעת למדו עם המהר״ש אצל הצ"צ [הצמח צדק שידך את רבי זלמן חברותא עם דודו המהר"ש, שהיה קטן ממנו, ולעתים הצמח צדק היה לומד עם שניהם. ומנהג הצמח צדק היה] כשמגיעים לענין הי' מספר מעשה מאותו ענין [יש כאן למוד למלמדים, שצריך לספר ספור בהקשר לענין הנלמד (אבל חשוב שבאמת יהיה קשור...).]. ופ״א א"ל בזה״ל [אמר להם בזה הלשון, סיפר להם את הספור הבא]: מען דערציילט אויף איינעם אז דער וואס האט עם געזעהן אין דערוואכען האט עם ניט דערקענט [אספר לכם על אחד – יהודי אחד, כנראה צדיק, אם כי לא כתוב במפורש – שהיה נראה בשבת כך שאי אפשר היה להכיר אותו. על מי מסופר שהיה משתנה בשבת? על ה"באר מים חיים", רבי חיים מצ'רנוביץ, שכאשר היה יוצא מהמקוה של ערב שבת היה גבוה בראש. כאן כתוב על מישהו שכל המראה שלו היה משתנה בשבת, עד שלא היו מכירים אותו.]. ושאלהו [רבי זלמן את הצמח צדק] איך הי' אדמוה״ז [איך היה אצל אדמו"ר הזקן? אם גם הוא היה משתנה ביום השבת?] וענה [הצמח צדק] בזה״ל: פעטאח פעטאח [שוטה, שוטה!] דער אלטער רבי איז געווען יעדער ווילע אן אנדערער, האט ער גערעדט ד״ע האט ער געהאלטען בא ד״ע [אדמו"ר הזקן היה בכל רגע אחרת ממשנהו – הוא היה משתנה בכל רגע, לא רק בשבת –כאשר הוא דבר על "דעת עליון" הוא 'אחז' ב"דעת עליון".].

נסביר קצת את דברי הצמח צדק: "דעת עליון" הוא שלמעלה היש האמיתי וכאן למטה הכל אין. לפי זה, כשאדמו"ר הזקן אחוז בדעת עליון כל המציאות הגשמית היא אין. באין אין שום קביעות, וממילא הכל תמיד משתנה. כתוב ש"המחשבה משוטטת תמיד", גם בקדושה. כשאדמו"ר הזקן התבונן או חשב על משהו הוא היה שם ממש. גם כשדיבר דברי תורה, הוא היה מונח כולו שם. ממילא הוא כל רגע השתנה, שהרי כל רגע המחשבה או הדבור מתחדשים והוא מונח לגמרי באותו חידוש.

 

 [אחרי מוסף:]

ה. שלשת החדרים אצל אדמו"ר הזקן

[הביאו את הספר "שארית ישראל" של תלמיד אדמו"ר הזקן רבי ישראל יפה.]

בשבוע שעבר הזכרנו את הספר "שארית ישראל" של רבי ישראל דב בער מוילעדניק, שהיה תלמיד מובהק של רבי מרדכי מטשרנוביל (הוא היה גם אצל עוד צדיקים, כמו הברדיצ'בער, אבל היה חסיד מובהק של רבי מרדכי). הספר שהביאו כעת הוא ספר אחר, שגם נקרא "שארית ישראל", אבל הוא מאחד מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן. יש בו הקדמה מאוד חשובה שממנה זכורה לי בעיקר נקודה אחת:

שלשה חדרים כנגד בי"ע

ידוע שאצל אדמו"ר הזקן בליאזנא היו שלשה 'חדרים', כתות: כדי להתקבל לחדר ג' (הנמוך מביניהם) היה צריך להיות בקי בנגלה, ש"ס ופוסקים; לחדר ב' התקבלו רק אלו שהיו בקיאים בכתבי הקבלה (כולל הזהר וכתבי האריז"ל וכו'); בשביל חדר א' (הגבוה מכולם) היה צריך להיות בקי גם בכתבי החקירה. אם יש כאן ג חדרים צריך לומר שהם כנגד ג עולמות בריאה-יצירה-עשיה, והרבי (אדמו"ר הזקן) שמלמד את כולם הוא האצילות.

באות צד כאן היה כתוב כי הצמח צדק אמר שאדמו"ר הזקן העיד על עצמו שיש לו בטן חזקה שיכולה לעכל נחשים ועקרבים – הכוונה כתבי החקירה – ושגם לו, לצמח צדק, יש בטן כזו. הצמח צדק עצמו אמר לבניו שלהם אין בטן חזקה והדגיש שלאחד מהם במיוחד אין. בלוח "היום יום" י"ט סיון כתוב שעם המהר"ש היה לו חברותא קבועה בספרי החקירה. [כתוב שהלימוד היה על דרך החסידות.] ברור, הכל על דרך החסידות. הווארט הזה מתאים מאוד למה שלמדנו בליל שבת, שבחסידות גם המוסר הוא 'לאור החסידות'.

שוב, אמרנו שהיו אצל אדמו"ר הזקן שלשה חדרים כנגד עולמות בי"ע. איך נקביל? מאד מתאים שחדר ג' הוא כנגד עולם העשיה, שכן בלמוד הנגלה עוסקים ב"מעשה אשר יעשון", הלכה למעשה; החדר השני – בו עוסקים בקבלה – צריך להיות כנגד היצירה. איך זה מתאים? תקון המדות הוא מוסר. כתוב שספר המוסר של המהר"ש היה העץ חיים של האריז"ל, כי כולו עוסק בתקון המלכים שהם המדות שנשברו. הכל הוא תקון הנפש. בעץ חיים מוסבר שהשבירה התחילה מספירת הדעת ולמטה, כלומר במדות; חדר א' – בו עסקו בחקירה – מתאים שיהיה כנגד הבריאה, עולם השכלים. יש מסורת חסידית שמתאימה למה שאמרנו, שהרמב"ם בשכלו השיג עד פסגת עולם הבריאה (למרות שלא למד קבלה). כמו שאמרנו, הרבי עצמו הוא עולם האצילות.

ולסיכום:

אצילות

הרבי

בריאה

חקירה

יצירה

קבלה

עשיה

נגלה

בהקדמת הספר מסופר שכל תלמידי אדמו"ר הזקן היו כל כך גדושים בחסידות עד שיכלו לומר (כלומר להמציא) מאמר חסידות על כל פסוק בתנ"ך – "אנחנו תלמידי האדמו"ר אין יודעים פירוש אחר בכל התנ"ך, כי לפי פשוטם אין מובן פירושים ולא חיבור הפסוקים...".

ו. אות קא: העלאת האב למקום הבן

העלאת אבי הרבי לדרגת הרבי

נתחיל כעת לקרוא באות קא:

קא. במכתב אדמוה״ז חתם שמו בר' ברוך [אדמו"ר הזקן היה חותם "זלמן ב"ר ברוך" (כמו הרבה אנשים שקוראים להם שניאור-זלמן, וקוראים לעצמם רק זלמן.] ואמרו החברים שאותיות זלמן מאירים ואותיות ברוך בלתי וכו' [החברים שלו, הצדיקים תלמידי המגיד, גילו לו שרואים ששמו מאיר אבל לא שם אביו.]. ו[כדי לתקן את הענין הוא ]פסק מלחתום כן. ואחר כמה שנים התחיל לחתום כן (מובן שהעל' נשמתו [לקח לאדמו"ר הזקן כמה שנים לפעול עליה אצל אביו עד שגם שם אביו התחיל להאיר כשמו שלו. רק לאחר שהצליח לפעול את הענין הוא חזר לחתום כבראשונה.] (להעיר מס' הזכרונות ומשיחות כ״ק אדמו"ר נ״ע שמשמע להיפך [צ"ל מה באמת כתוב שם, אבל הגרסא כאן לכאורה מסתברת.])).

מה לומדים מכאן? שאם זיכו אותך משמים במדרגה מסוימת, אז מתוקף מצות כבוד אב אתה צריך לדאוג להעלות גם את אבא שלך למקום שלך. [כמו אצל הרבי ואבא שלו?] כן, דבר דומה. הרבי התייגע מאוד כדי להציל את כתבי אביו ולהביאם לדפוס. במקרה של הרבי, אבא שלו היה דמות ובעל מדרגה בפני עצמו, עד כדי כך שהיתה הוה אמינא שהוא יהיה רבי בפועל. בכל אופן, הרבי פעל שהתורות של אבא שלו תחשבנה ממש כתורות הרביים. לדוגמה, בלקוטי באורים על התניא, הרבי הורה לכתוב את פירושי אביו ביחד עם פירושי הרביים, ולא ביחד עם פרושי החסידים. גם בספר הערכים הרבי הורה לכלול את דברי אביו כמקובלים מפי רביים ולא כהערה בשם חסידים. רואים שכיבוד האב של הרבי היה לכלול את אביו בין הרביים.

העלאת ברוך בן נריה למדרגת נביא

כיון שמסופר אודות השמות, נדרוש אותם: יש כאן זלמן וברוך.

מה פירוש השם זלמן? בליל שבת פגשנו בלימוד את רבי זלמן קאפוסטער, בעל ה"מגן אבות", שנקרא שלמה-זלמן. זלמן הוא סלמן-שלמה. לפי זה, יש כאן תקון של שלמה המלך.

מי הוא ברוך המקורי בתנ"ך? ברוך בן נריה, הסופר של ירמיהו הנביא. לא תמיד התלמיד הוא גם הסופר, אך כאן הוא היה גם תלמיד וגם סופר וחז"ל אומרים שמצד עצמו גם היה ראוי לנבואה אלא שהדור לא היה זכאי. התלמיד של ברוך היה עזרא הסופר. עזרא לא הסכים לעלות לארץ בעוד רבו בחיים בגלות. רק לאחר שברוך בן נריה הסתלק, עזרא הסופר עלה לארץ. אם כן, ברוך הוא דמות מאוד מיוחדת, דמות שעל התפר בין בית ראשון (שאת חורבנו ניבא ירמיהו רבו) לבין בית שני (אותו בנה תלמידו עזרא).

אפשר לומר, בדרך ניחוש, שכאשר אדמו"ר הזקן פעל עליה אצל ר' ברוך אביו, הוא פעל גם עליה אצל ברוך בן נריה – שנעשה נביא בפועל וקיבל את הנבואות להן היה ראוי אלא שלא זכה להם מפני עוונות הדור.

ז. אות קב: "השֹׁמע ישמע והחדל יחדל"

נמשיך לאות קב:

קב. בעת התורה של הבעש״ט [כשהבעל שם טוב היה אומר תורה] לפני החבריא עמדה צנצנת קטנה [בקבוק קטן.] עם יי״ש מלאה החצי והזרים העומדים סברו שמה שנתאדמו פניו בתורה הוא משתי' כו'. [צריך להבין, מדוע הבעש"ט רצה להטעות אנשים?] והשיב לשאלתם [מדוע נוהג כך] שכשם שמצוה שהשומע ישמע כן מצוה שהחדל יחדל. (רמ״ח הי״ד שו״ב מריגא א' נו״א, ושצריך נתינת מקום שהחדל כו'). [הבעש"ט למד מהפסוק "השֹׁמע ישמע וגו"'[י] שצריך לתת מקום לטועים לטעות.].

חמימות וקרירות

אות זו קשורה למה שלמדנו אתמול[יא], שלאדמו"ר הזקן היה קר. לפי המסורת כאשר הבעל שם טוב היה אומר תורה, פניו היו מתאדמות. לעומת זאת, כאשר המגיד ואדמו"ר הזקן היו אומרים תורה פניהם היו מלבינות (כל הדם התכווץ ללב). אדמו"ר האמצעי – בנגוד לאביו – היה דומה לבעש"ט והיה מתאדם בעת אמירת חסידות. פנים אדומות הן בטוי של חום, ואילו פנים לבנות הן בטוי של קור. לפי זה, מתאים שאדמו"ר הזקן היה קור, שכן פניו הלבינו בעת אמירת דא"ח.

נתינת מקום לטעות – סוד ה"חשמל"

יש הסבר בשם הבעל שם טוב[יב] בסוד המלה "חשמל", שחש לאחד ומל לאחר. רק רב שיודע לדבר כך שאחד ישמע והשני לא ישמע, הוא רב הדומה למלאך. לכן הבעל שם טוב רצה לתת מקום לטועים לטעות.

הזכרנו השבועב את בעל ה"מאור ושמש" על פרשתנו, שדורש את כפילות הלשון בפסוק "אשר יצא לפניהם ואשר יבֹא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם". הוא מסביר שהצדיק צריך לצאת מגופו לפניהם-לפני החסידים וכך ללמד אותם לעשות עליות נשמה מכח עצמם (כפי שמשיח אמר לבעש"ט שהוא יבוא כאשר ידעו כולם לעשות עליות נשמה כמוהו). כמו כן, עליו גם לבוא לפניהם – לחזור לגופו לפניהם, שכן מי שיודע רק לצאת מהגוף בלי לחזור, מוטב לו שלא יצא (כמו שכתוב בזהר ש"כל מאן דעייל ולא נפיק, טב ליה דלא אבראי"). אבל אחרי שהצדיק יצא ובא לפניהם, הפסוק אומר "ואשר יוציאם ואשר יביאם" – כאן הוא דורש שכאשר הצדיק יוצא מגופו עליו להעלות איתו יחד את תלמידיו ("אשר יוציאם" – מכוחו, "ואשר יביאם" – מכוחו).

הרעיון שלו קשור למה שדברנו לאחרונה[יג] שחסיד צריך עבודה מכח עצמו ועם זאת להרגיש בסוף שכל מה שעשיתי והשגתי הוא רק מכח ההתקשרות לצדיק. לכן, לאחר שהצדיק לימד את החסיד עבודה בכח עצמו (לצאת מהגוף ולחזור) עליו גם להראות לו שכל מה שהשיג הוא רק מכח רבו.

הבעש"ט רצה להראות לתלמידיו איך התלהבות דקדושה אמורה להראות ב'פנים' – לצאת לפניהם ולבוא לפניהם – ולכן הוא התאדם, אבל הוא רצה גם להשמר מפני יניקת החיצונים ולכן השאיר מקום לטועים לטעות.

ח. אות קג: דאגה מתוך גאוה

נקרא את האות האחרונה להיום:

קג. ר"פ רויזעס סיפר: בהיותו אצל ר"פ מקאריץ [אדמו"ר הזקן היה שולח את רבי פינחס רויזעס לכל מיני שליחויות אצל צדיקים אחרים. יכול להיות שגם כאן זו היתה המציאות, אך לא כתוב כך במפורש.] ראה שנסע אליו א' [חסיד של רבי אחר, ששמו הושמט כנראה מפאת כבודו, כפי שמובן מההמשך.] בקארעסע [בכרכרה הדורה.] וא' [פנה אותו חסיד לרבי פינחס מקוריץ ואמר:] קארעצער רבי, רַבי שלחני לראות העודכם בחיים כי לא ראה אתכם בהיכלות. וא' רפ״ק בזה״ל [ואמר רבי פינחס קוריצער בזה הלשון]: אמור לרבך איך בין נאך ניט קיין גיקאנטעשטער (צ״ג) און פאר א נאר וויסט מען ניט קיין האלבע ארבעט [ענה לו רבי פינחס: "אמור לרבך כי אני עדיין לא 'גיקאנטעשטער' – כלי שלם, דהיינו צדיק גמור – ולא מראים חצי עבודה לשוטה".].

תקשורת בין צדיקים – על ידי אהבה הדדית

הספור הזה קשור למדת האמת של רבי פינחס שהזכרנו – הוא הכיר במעלות וחסרונות עצמו (מזכיר גם את הספור על אדמו"ר הזקן[יד] שטען שאינו צדיק שהרי קר לו). ננסה לתת איזה טוב טעם לספור המסופר כאן: מהספור משמע שצדיקים מתקשרים ביניהם במחשבה (טלפתיה). מסופר שפעם רבי פינחס שלח למגיד מכתב אחרי ראש-השנה ובו הודה לו על כך שחשב עליו בזמן התקיעות. לפי הספור, הצדיקים מרגישים מחשבות אחד של השני אבל הקשר תלוי בקשר האהבה שיש בין הצדיקים, על דרך הכתוב שרבי אמיתי אוהב את המקושרים שלו ומקדיש זמן כל יום לחשוב אודותם.  

לכן, מכך שאותו רבי לא ראה את רבי פינחס בהיכלות משמע שיש פגם בקשר האהבה ביניהם. ידועה אמרתו של רבי פינחס מקוריץ שצדיק גמור הוא אחד שאוהב רשע גמור ואילו צדיק שאינו גמור הוא אחד שאוהב רק רשע שאינו גמור[טו]. לפי זה, אפשר לומר שרבי פינחס ענה לאותו חסיד שעדיין לא הגעתי לדרגת צדיק גמור, ולכן קשה לי לאהוב את הרבי שלך (שהוא...) וממילא הוא לא ראה אותי בהיכלות.

[מה בכל זאת אנחנו יכולים ללמוד מהספור? מה רש"ג רצה לומר לתמימים בזה?] קודם כל, כפי שהזכרנו, רואים אצל רבי פינחס את הכרת מעלותיו וחסרונותיו מתוך אמת ושפלות[טז]. גם חשוב לדעת שיש דבר כזה רבי שוטה... אותו רבי שלח את החסיד מתוך דאגה שרבי פינחס הסתלק, רואים שיש גם דאגות שמגיעות מגאוה.



[א] נרשם (מהזכרון) על ידי גלעד דוד שי' הרמן. לא מוגה.

[ב] שיעור י"ט תמוז.

[ג] א' אייר תש"ע.

[ד] שיעורים בסוד ה' כרך ד עמ' רסג, וש"נ.

[ה] ראה משל זה (והמשך ההסבר של הרש"ג) גם בשמועות וסיפורים ח"א עמ' 258.

[ו] שיעורי שבת בה"ב (כ"ד אייר) ש"ז – בביאור אותיות מא-מב.

[ז] מאמר מרדכי (סלונים) מערכת רבי רפאל מבערשיד בסופה (ובכ"ד).

[ח] ראה סוד ה' ליראיו שער א פכ"ג (ושיעורים בסוד ה' כרך ה).

[ט] וראה לקמן אות קג בה מופיעים שניהם יחד.

[י] יחזקאל ג, כז.

[יא] אות צח.

[יב] הוספות לכתר שם טוב (הוצאה שלישית), אות מה.

[יג] ש"פ בלק ע"ז (רמ"ח אותיות אות צז) פ"ד.

[יד] לעיל אות צח.

[טו] הובא ונתבאר במאמר "מספד הדדרמון" בספר רוחו של משיח.

[טז] ראה אות קט.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com