חיפוש בתוכן האתר

דרישת המצוות וקירוב לתורה - אור לכ"ט אלול ע"ז – כפ"ח הדפסה דוא

בע"ה

אור לכ"ט אלול ע"ז – כפ"ח

דרישת המצוות וקירוב לתורה

אחרי סליחות והתרת נדרים; וואך-נאכט מזרחי, וינגורט ושרון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני סליחות.]

יש כאן כוס של ברכה – שכל אחד יגיד לחיים (מאותה כוס).

[לפני התרת נדרים.]

שכל אחד לפני שהוא מתיר ישתה מהכוס, ואחר כך יכוון בהתרת נדרים שהוא לא לוקח את ההנהגה הזו כנדר. שנדע על מה אומרים...

[אחרי התרת נדרים:]

לחיים לחיים, מזל טוב.

ערב ר"ה – ה"חד ולא בחושבן" של עשי"ת

בעשרת ימי תשובה נאמר "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב". עכשיו אנחנו בערב עשרת ימי תשובה, יום הולדת של הצמח-צדק. ביחס לעשרת ימי תשובה היום הזה נקרא "חד ולא בחֻשבן". עשרת ימי תשובה הם כנגד עשר ספירות, וכתוב בספר יצירה "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה", אבל למעלה מהעשר, לפני העשר, יש "חד ולא בחֻשבן" – השרש של העשר.

כמו שבשבת כתוב "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" כך לגבי כל דבר "והכינו את אשר יביאו" – ההכנה היא הסבה, והסבה יותר גבוהה מהמסובב. ר' אשר אהב לדבר על סבות – מה שאנחנו עושים היום הוא הסבה לכל עשרת ימי תשובה, "חד ולא בחֻשבן" ("חד ולא בחֻשבן" = תהו, שקדם לי"ס דתיקון).

מחר יש ברוך ה' כמה בריתות. ברית המילה היא גם למעלה מהשבע – בדרגת השמונה שלמעלה מהשבע, כמו שהאחת-עשרה למעלה מהעשר. אם כן, כבר מהיום אפשר לכוון "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב"[ב] – הוא השרש של ה"דרשו".

דרישה וקריאה – תוקף (מקיף) ורכות (פנימי)

נאמר ווארט של הרבי, שיחה של הרבי[ג] על "דרשו הוי'": הוא אומר ש"דרשו" לשון תביעה, כמו שאדם דורש משהו בתוקף. אנחנו תובעים, דורשים משיח – דורשים מה'. הפירוש הפשוט של "דרשו הוי'" הוא שמבקשים בתחנונים, אבל הרבי אומר שלא – יש ב"דרשו" משמעות של דרישה, לדרוש משהו חזק. אם כן, צריך להתחיל לדרוש חזק את הקב"ה "בהמצאו", ואמרנו שמתחיל בעצם מעכשיו, מה"חד ולא בחשבן". אחר כך "קראֻהו" כבר בלשון רכה, כמו שאני קורא לחבר שלי לבוא אלי, כמו שכתוב בתניא. אפשר גם לקרוא בצעקה, כמו תינוק שקורא חזק לאבא, אבל הוא קורא לאבא לבוא אליו, יש כאן יחס אישי – הקריאה היא לא דרישה.

ההבדל הפשוט בין "דרשו", הדרישה התקיפה, לבין "קראֻהו", הקריאה, הוא כמו אור מקיף לגבי אור פנימי. מקיף הוא מלשון תוקף. גם כשדורשים "משיח נאו" זו בעצם דרישת המקיף של המשיח, עצם ההופעה של המשיח – רוצים לראות משיח עכשיו, רוצים לראות התגלות. לא משנה מה זה יעשה לי, אני פשוט רוצה לראות זאת עכשיו. אחר כך הקריאה היא שהדבר יחדור אלי, לתוכי, שיפעל את הפעולה.

היחס מודגש גם ב"קראֻהו בהיותו קרוב". מה ההבדל בין "בהמצאו" ל"בהיותו קרוב"? "בהמצאו" היינו שהוא נמצא, אך לא יחס אישי – ה' נמצא ואני רוצה שיתגלה, כעת הזמן הכי מתאים והכי מסוגל לדרוש אותו, לתבוע ממנו – אבל "קראֻהו בהיותו קרוב" זו קרבה אישית. הקריאה היא שיבוא אלי – יש בה יותר אהבה וחבה – גם "קרוב" היינו קרבה.

ריחוק וקבלת עול במצוות וקירוב פנימי בתורה

הרבי שואל לגבי הפרשה: ברוב השנים – כמו השנה – ראש השנה חל בפרשת "האזינו", זהו החת"ת של ימים אלה. הפרשה מתחילה "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". מכאן לומדים חז"ל שמשה רבינו היה קרוב לשמים ורחוק מהארץ, הפוך מישעיהו שפתח "שמעו שמים והאזיני ארץ" – שמיעה יותר מרחוק והאזנה מקרוב.

בלקו"ת אדמו"ר הזקן אומר שהשמים הם תורה והארץ היא מצוות. מילא שמשה רבינו קרוב לתורה, אך היתכן לומר שהוא רחוק מהמצוות?! הרי "תורה צוה לנו משה" דורשים חז"ל בסוף מסכת מכות ש-תריא מצוות שמענו מפי משה ועוד שתים שמענו מפי הגבורה – סה"כ תריג. תריג בגימטריא משה רבינו. לכאורה משה רבינו, שהוא נותן התורה, שייך לכל המצוות. איך אפשר לומר שמשה הוא קרוב לתורה אבל רחוק מהמצוות?! צריך להזדהות עם משה, מה צריך כל אחד ואחד ללמוד מזה בפרשת האזינו?

מסביר הרבי ווארט יפה: קיום מצוות מתוך קבלת עול פשוטה – הבסיס של כל תורות הרבי – נקרא שאני רחוק מהמצוות, מקיים את המצוה ממרחק. להיות קרוב למשהו היינו לשייך אותו אלי – אני מבין אותו, רוצה לעשות אותו מעצמי. אבל את המצוות צריך לקיים מרחוק – לומר "אפשי ומה אעשה וכו'", לא ש'בא לי'. אני רחוק מן המצוות – וככה צריך להיות. ווארט מאד יפה של הרבי. בתורה, אדרבא – צריך באמת להרגיש שאני קרוב לתורה. שכל החשק שלי, כל החיות שלי, ללמוד תורה ("כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה").

לפי זה הסדר של "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב" הוא על דרך "נעשה ונשמע" – דווקא כשאני מקיים מצוות מרחוק, בקבלת עול, ועושה את הדבר גם שהוא רחוק ממני, אני יכול לדרוש מה' להתגלות. אני לא עושה את המצוות בבחינת פנימי אלא במקיף, שהוא רצון תקיף וחזק – "אין דבר העומד בפני הרצון" – ומכח זה אני יכול לדרוש מה', שיבוא משיח עכשיו, שיתגלה. אבל "קראֻהו בהיותו קרוב" היינו בחינת תורה, "נשמע" אחרי ה"נעשה".

ריחוק וקירוב – מילה ופריעה

איך אפשר לקשר כל זאת לברית מילה? אפשר לומר שזו כוונת "מל ולא פרע כאילו לא מל" – צריך קודם למול ואחר כך לפרוע. פריעה היא גילוי העטרה. בין היתר כתוב שגילוי העטרה הוא גילוי בת הזוג לעתיד – העטרה היא שרש הנוקבא, מלכות דז"א, עטרת היסוד. בהחלט אפשר לומר שגילוי העטרה הוא הקרבה שלי, היחס האישי שלי לה' (דרך התורה). המילה היא לחתוך, לגזור – זו גזירה, "גזירה גזרתי, אין לך רשות להרהר". הגזירה היא מצוות מרחוק, "דרשו הוי' בהמצאו". הפריעה היא פעולה עדינה יותר מהחיתוך, וגילוי העטרה הוא לגלות את הקרבה העצמית של היהודי לתורה.

לאיזו תורה? בפרט, לתורה שבעל פה, שרש המלכות. זו כוונה מיוחדת מאד כשברית המילה יוצאת ביום ההולדת של הצמח-צדק, כי הוא בחינת התורה שבעל פה של החסידות. התניא, אדמו"ר הזקן, הוא התורה שבכתב, ואילו הצמח צדק הוא התורה שבעל פה – כאילו גילוי העטרה של תורת החסידות. הוא ה"קראֻהו בהיותו קרוב". כך אפשר להסביר "דרשו" ו"קראוהו".

לחיים לחיים, שיהיה בשעה טובה ומוצלחת, שנזכה גם לדרוש את ה' חזק וגם לקרוא אותו יפה.

נגנו "תרין תפוחין".

מאתכפיא לאתהפכא

יוצא מזה שמצוות הן אתכפיא ותורה היא אתהפכא. אני מקיים מצוות כבינוני ולומד תורה כצדיק. כולם לומדים תורה כצדיקים, בה כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – שייך בעיקר לעבודת הצדיקים. קשור למה ש"מצוות לאו להנות נתנו" – יש מי שחושב שכך גם תורה, אבל לא נכון, כמו שכתוב בהקדמת אגלי טל ועוד. התורה היא הנאה לכתחילה, "כי הם חיינו", בלימוד התורה אני כמו דג במים – אני רץ לתורה בחשק ("הוי כל צמא לכו למים", "אין מים אלא תורה", "מים מצמיחים כל מיני תענוג"), זה הדבר שאני הכי רוצה. כמו שמספרים על אדמו"ר האמצעי, שפעם היה בנסיעה ולא היתה לו גמרא – כשרק התקרב הביתה מרוב תשוקה קפץ מהעגלה ורץ הביתה ותפס גמרא ללמוד. התורה היא חיינו ("מקור חיים" – "מקור כל התענוגים").

צריך לדעת שקודם צריך לעשות מצוה – לומר סליחות, לעשות התרת נדרים, הכל יחסית באתכפיא – ואחר כך יושבים להתוועד, לומר דברי תורה, וזו כבר אתהפכא. זה גם יסוד החינוך – כל מה שעושים הוא "דרשו", המורה דורש, התלמיד דורש, הכל דרישה, אורות מקיפים, אבל תכלית החינוך היא להגיע אחר כך לתורה, שעשועי תורה, "קראֻהו בהיותו קרוב". הכל מתחיל מעכשיו, מהיום. לחיים לחיים.

ההסבר הזה הוא בחינת משה רבינו, שקרוב לשמים ורחוק מהארץ (ושייך לפרשת האזינו השמים וגו' שברוב השנים, כמו השנה הזאת, קוראים בשבת תשובה, כלומר שדרגה זו של קרוב לשמים כו' שייכת לשבת תשובה, לעבודת התשובה של כל או"א בשבת זו). יש גם ישעיהו הנביא, עולם הבריאה, שאצלו הפוך. יש אנשים שאוהבים לעשות מצוות וקשה להם ללמוד תורה. לחיים לחיים.

נגנו הניגון שלפני יחידות.

ערב יום כיפור – שער הנון של העליה מתשעה באב

יש עוד שתי סגולות של היום הזה, יום הברית:

סגולה אחת, שיש חמשים ימי עליה מתשעה באב עד היום, ערב ראש השנה. בחדש אב, מ-י' אב עד ל' אב, יש 21 ימים, ואחר כך עוד 29 ימי אלול. תשעה באב הוא נקודת השפל של השנה, ומאז – עוד בעיצומו של יום תשעה באב נולד משיח, ואז – מתחילים ימי העליה (והנחמה). יש כמה שיאים, שיא אחד הוא חמשה עשר באב (לאחר חמשה ימים מ-י' אב), וממשיך לעלות ולעלות – הכל לקראת האור החדש של השנה החדשה.

היום החמשים הוא בחינת שבועות, "תספרו חמשים יום" – כאשר סופרים מ-י' אב היום הוא שער החמשים, בחינה של שער הנון (ולאחר חמשים ימים אלה מגיע ראש השנה, אור חדש). אפשר לקשר את זה למה שלמדנו ב"היום יום" של היום, שהקב"ה בוחר בגוף היהודי והוא יקר מאד אצל הקב"ה – זה גילוי של שער הנון (יש מט גילויים של אור הנשמה, ואז, ביום החמשים, מתגלה הארה של לעתיד לבוא, שאז הנשמה תיזון מהגוף, כלומר שאז מתגלה מעלת הגוף היהודי שלמעלה מאור הנשמה).

הדג והעוף

דבר שני, קשור: נון הוא מלשון נוני ימא. בימי בראשית, כמו שאנחנו מסבירים כל פעם שיש נוהגים לומר בכל יום, החל מכ"ה אלול, את היום במעשה בראשית, וכדאי שלפני הברית תאמרו את יום חמישי של הבריאה. ראש השנה הוא יום הששי, יום בריאת אדם הראשון, אבל יש משהו מיוחד ביום החמישי אפילו יותר מהיום הששי – בו נבראו הדגים, העופות והלויתן, הנברא הגדול מכל החי, הנברא היחיד, לפני האדם, שנאמר בו לשון בריאה (לאחר "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"), "ויברא אלהים את התנינם הגדלים וגו'".

עד יום חמישי יש רק צומח, אבל אין נפש חיה. גם באדם הראשון כתוב "נפש חיה", שנוספה בו דעה ודבור, אבל ה"נפש חיה" המקורית היא ביום חמישי – "ישרצו המים שרץ נפש חיה" (תבת "חיה" זאת, ראשית הופעת החיים בתורה, היא התבה האמצעית של מעשה בראשית). יש בו את ה-לויתן, מלכות. היום הוא בריאת הנון. אמרנו שהוא יום החמשים וגם יום החמישי של מעשה בראשית – הולך יחד, כפולה, יום החמישי של מעשה בראשית הוא יום החמשים של העליה מתשעה באב לקראת השנה החדשה.

הדגים והעופות רומזים לשתי נשמות שבעצם גדולות מאדם הראשון שנברא ביום הששי. הנון הוא משה רבינו. יש פירוש שיהושע בן נון נקרא כך בהיותו תלמיד כבן של הנון הגדול, משה רבינו. הוא שייך לעלמא דאתכסיא. עוף בגימטריא יוסף (שעולה אדם במספר קדמי, מתאים למבואר בקבלה שיוסף הוא יסוד אדם קדמון), לכן משה לקח את עצמות יוסף עמו – הנון לוקח את העוף, שניהם נבראו ביום החמישי, ואז ה' אמר להם "פרו ורבו" עוד לפני שאמר לאדם הראשון. כל קדימה היא גם במעלה – ה"פרו ורבו" המקורי הוא ביום החמישי. לכן "בתולה נשאת ליום רביעי", כדי שהיחוד יהיה ביום חמישי בו ברכת הדגים. מי שברית המילה שלו – תיקון הברית – היא ביום החמישי למעשה בראשית יהיה לו הרבה ילדים, כנוני ימא. יהיו לכם הרבה נכדים, נכדים אין סוף, כמו הדגים שבים.

שוב, היום הזה הוא חבור של משה רבינו, שהוא הדג, עם יוסף הצדיק, שהוא העוף – ושניהם קודמים לאדם הראשון. אדם הראשון הוא יעקב אבינו, בתיקונו הראשון לפני החטא, "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". הוא בעל עולם האצילות, אבל כתוב שיוסף הצדיק גבוה ממנו ומשה רבינו עוד יותר. משה הוא מהשמיטה הקודמת, מהעולם הקודם שלמעלה מאצילות, ויוסף הוא מיסוד א"ק שלמעלה מאצילות (כנ"ל). אז מחר צריך לכוון גם לדג ולעוף ולשער הנון ול"חד ולא בחֻשבן". לחיים לחיים.

נגנו "כתיבה וחתימה טובה".


בע"ה

כ"ט אלול ע"ז – כפ"ח

ברית אור-הלל-ישראל שי' מזרחי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ד]

א. מעלות היום – "אחרית שנה" והכנה לשנה חדשה

"מתעשרת בסופה" – תכלית העשירות ב"אחרית שנה"

נאמר כמה מילים לכבוד הברית, לכבוד השנה החדשה. ארצנו הקדושה היא "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – האור שנמשך מראש השנה הולך ונמשך עד אחרית השנה, עד היום. "כל שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה" – השנה הזו התחילה רשה וכשהיא מגיעה ל"אחרית שנה", היום האחרון, היא מתעשרת (כתוב בחסידות שהיא מתחילה להתעשר כבר מתקיעת שופר, ומאז היא הולכת ומתעשרת עוד ועוד עד ל"אחרית שנה", היום). הרבי אמר שלכל יהודי צריכה להיות עשירות מופלגה – מברכים את כל בני המשפחה בעשירות מופלגה, גם בגשמיות וגם ברוחניות.

כשהשנה מגיעה לעשירות מופלגה מגיעים לשער הנון – כמו שהסברנו אתמול שמתשעה באב יש חמשים ימי עליה עד ערב ראש השנה. שער הנון הוא "איני יודע" – יש את כל מה שאדם יודע ומשיג, כל מ"ט שערי בינה, אבל יש את עצם השגת האלקות, ראית האלקות, שער הנון. כלל גדול למדו חז"ל ממשה רבינו – "לעולם ילמד אדם לשונו לומר איני יודע", וכתוב בחסידות שה"איני יודע" שלו הוא שער הנון ("איני יודע" = קסא, שם אהיה דיודין – אלף הי יוד הי – "אם אסק שמים שם אתה". על דרגה זו נאמר "משה זכה לבינה", באמרו "כחצות" ולא "בחצות" וכן בשעת מ"ת ובסוף ימיו. משה עצמו הוא סוד קסא קפד כמבואר בכתבי האריז"ל, וי"ל ששם קפד, אחורי שם עב דאבא, רומז להשגת מ"ט שערי בינה, ואילו שם קסא קאי על ה"איני יודע" של משה, שער הנון).

"רשה בתחלתה" ו"מתעשרת בסופה" בידיעת האדם

אחרי שער הנון מתחילים מחדש, עולם חדש, כמו שאמרנו שהשנה הבעל"ט היא תהא שנת עולם חדש. בתניא כתוב שבכל ראש השנה יורד אור חדש שלא היה מעולם, אור יותר נעלה מכל מה שהיה עד השנה הזו החדשה. אם כן, מצד אחד היום – יום הברית – הוא "אחרית שנה", עליה כתוב "מתעשרת בסופה", תכלית העשירות של כל האור וכל הדעת שהיו השנה, תשע"ז, ומצד שני לקראת ערב האור הזה מסתלק והאדם נשאר בבחינת אין עד לתקיעות, בהן יורד האור החדש של השנה החדשה, כמו שכתוב בתניא. בנפש הכוונה שאחרי כל עשירות הדעת – "אין עשיר אלא בדעת" – מגיעים ל"איני יודע כלום", ואז מתחילים מחדש וזוכים לאור חדש, אור יותר נעלה מכל מה שהיה במציאות מאז בריאת העולם.

הפשט הוא שבראש השנה איננו יודעים מה יהיה בשנה הבאה. אנחנו מתפללים לה' שיחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, מאמינים בזה, בוטחים בזה חזק מאד – אבל עדיין לא רואים ולא יודעים. עיקר העוני והעושר הוא בדעת, ופשיטא שאיני יודע מה הולך להיות השנה. נמצא שבתחלתה השנה היא רשה – אין בה דעת, היא לא יודעת מה יהיה. היום, בסוף השנה, יש את העשירות של השנה הקודמת – יודעים מה היה. כתוב ש-יב הימים מ-חי אלול עד היום הם כנגד יב החדשים של השנה החולפת, מתשרי עד אלול, והיום אפשר לדעת כל מה שהיה השנה. לכן הוא עשיר, כי יש בו את כל הדעת (והרמז: כט אלול עשיר = בר דעת = 676 = 26, הוי' ב"ה, ברבוע. כט אלול = "סוד הוי' [ליראיו וגו']"). אחרי שיש את כל הדעת של השנה הזו מתאפסים ומתאיינים ו'איני יודע כלום' – ודאי לא יודע כלום מה הולך להיות, רק בוטח בה' שהכל יהיה הכי טוב, יותר טוב ממה שאני מסוגל לשער בשכל שלי. זו "רשה בתחלתה", אבל "מתעשרת בסופה". זהו פשט גמור מה קורה היום.

ברכות הנימול בערב ראש השנה

אתמול בלילה דברנו על כך שמי שנימול היום – גם יום הולדת של הצמח-צדק, וגם יום החמישי של הבריאה, יום של בריאת וברכת הדגים – יזכה להרבה ברכת "פרו ורבו" (לכן בתולה נשאת ביום רביעי, כדי שביאת מצוה תהיה ביום חמישי). אז יש ברכה גדולה מאד ל"בני", ויש ברכה גדולה מאד ל"מזוני" – כי היום ההוא היום הכי עשיר בשנה, "מתעשרת בסופה" – וממילא כלולה גם ברכת "חיי", הכל כלול, כי ה' נותן "מזוני" לחיים. אז יש ברכה מאד גדולה היום – שהכל יתקיים בילד.

ב. רמזי השם

שם שכולו אור

כעת נאמר כמה דברים על שם הילד. את הגימטריא העיקרית האבא חשב בעצמו. לרך הנימול קוראים אור-הלל-ישראל – גם הלל לשון אור, "יהל אור", וגם ישראל בחינת אור, כמ"ש "והיה אור ישראל לאש וקדושו ללהבה".

ידוע שיש יג לשונות נרדפים של אור בתורה, כנגד יג מדות הרחמים שמאירות בתקופה זו. הלל הוא האור ה-יב, כנגד "פומא קדישא", "פתח פיך ויאירו דבריך". להלל מהללים בפה, אבל זהו אור שיוצא מהפה, ובקבלה אור הפה הוא תיקון "וחטאה". מאור הפה מגיעה דעת – מצד אחד שלמות הדעת של השנה הקודמת ומצד שני ההתאפסות לקראת השנה החדשה. גם אור השופר הוא אור הפה – תוקעים בפה. כל האור הוא בחינת "דעת גניז בפומא" – בחינת הלל, פומא קדישא. זו סגולה שיתקיים אצל הילד הזה "פתח פיך ויאירו דבריך" בדברי תורה, באור מתוק של שנה טובה ומתוקה בדברי תורה – "ומתוק האור".

הגימטריא של השם היא 813 – הגימטריא של הפסוק השלישי בתורה בו ה' ברא את האור: "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". ידעת קודם, או שקודם חשבת? [אחרי שחשבנו על השם ראינו.] זו ממש רוח הקדש של ההורים – השם מתחיל באור.

שלשה חברים טובים

נציין ונאחל מזל טוב – היום, באותה שעה ממש – נימולו שני שניאור-זלמן מבין התלמידים שלנו, גם אצל משפחת שרון וגם אצל משפחת וינגורט, אור כפול, שני-אור, וכאן גם הילד נקרא אור וגם הלל הוא אור וגם "אור ישראל" (אור התורה, ראה מפרשים, "פתח פיך ויאירו דבריך"). הכל הרבה אור לקראת האור החדש של השנה החדשה.

ששלשת הילדים האלה יהיו חברים טובים. אמרנו שהשנה החדשה היא שנת רבי יהושע בן חנניה, בגימטריא תשע"ח, והוא אומר שהדבר הכי חשוב בחיים (הדרך הטובה שידבק בה האדם) הוא "חבר טוב". לקראת זה יש שלשה ילדים שבע"ה יהיו חברים טובים, ובזכות החברות  תבוא הגאולה.

שלשת פסוקי אור-הלל-ישראל במעשה בראשית

בפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – המלה האחרונה היא אור, וכל המלים עד אליה (בלעדיה) הם 606, הלל-ישראל, ששוה עצמות, המושג הכי נעלה ונשגב בחסידות. אור, כידוע, שוה אין-סוף, נמצא שהפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" עולה-אומר עצמות אין סוף, הרך הנימול שוה עצמות אין סוף.

גם החלק השני של הפסוק הבא במעשה בראשית – "[וירא אלהים את האור כי טוב] ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – שוה בדיוק אותו מספר, עוד פעם אור-הלל-ישראל! וגם המאמר של בריאת האדם ביום ששי, השיא של מעשה בראשית (תכלית בריאת האור ביום ראשון – וכמו שאומרים במוסף של ר"ה, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"), "ויאמר אלהים נעשה אדם" שוה בדיוק אותו מספר! נמצא ש"נעשה אדם" שוה "יהי אור ויהי אור" כי "אדם" כולל גם את הזכר ואת הנקבה – "ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" – אור ישר של האיש ("יהי אור") ואור חוזר של האשה ("ויהי אור", זה אחד הפירושים ב"יהי אור ויהי אור").

הכנעה-הבדלה-המתקה

אם כן, יש שלש פעמים אותו מספר במקומות הכי מרכזיים במעשה בראשית. השני, "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", פשוט שהוא הבדלה – לכן צריך לומר שהראשון יחסית הכנעה והאחרון הוא המתקה, לפי הכלל הגדול של הבעל שם טוב[ה].

בריאת האדם היא ההמתקה – "נעשה" לשון רבים, כל הבריאה השתתפה בבריאתו. זהו תפקיד האדם, לתקן ולהמתיק את כל המציאות, להפנות את לב כל יצורי עולמים לבורא יתברך, כמו שאכן עשה אדם הראשון מיד כשנברא – הוא קרא לכולם "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו" ("באו נשתחוה" בגימטריא תשע"ח. כל הפסוק, "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו" = 2028 = 3 פעמים 676, הוי', ברבוע. הרוס"ת = 10 פעמים הוי', האמ"ת = 68 פעמים הוי'. והוא עולה תשע"ח ועוד 1250, פעמיים 25 ברבוע).

למה האור המקורי הוא הכנעה? הדבר הכי פשוט שההכנעה כאן היא בטול. האור הראשון הוא הגילוי שיש ה' ו"אין עוד מלבדו", והעבודה שלנו צריכה להיות "בלתי להוי' לבדו". כלפי עצמות אין סוף "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". האור הראשון של מעשה בראשית – שהעולם לא ראוי להשתמש בו, לכן ה' גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא – הוא בטול, גילוי של "כולא קמיה כלא חשיב".

אם כן, יש כאן שלשה פסוקים במעשה בראשית שעולים אור-הלל-ישראל – דרוש לכבודו. מחר יש לכוון את זה, כי היום הראשון של ראש השנה הוא "ויאמר אלהים נעשה אדם".

שני חצאי שנה של אמונה-בטחון ימים

נאמר עוד משהו לסיום, לגבי סיום מעגל השנה. שוב, השנה כעת נגמרת, מסתיימת. אנחנו לומדים בזמן האחרון את המאמר שנקרא "אמונה ובטחון" – שני היסודות, עמודי התווך, של היהודי, אותם יורשים מאברהם אבינו, היהודי המאמין הראשון שהוא גם הבוטח הראשון. אמונה-בטחון עולה 177 (גן עדן). מה זה קשור לשנה? כמה ימים יש בשנה? בשנה רגילה, "שנה כסדרה", עם חדש אחד מלא וחדש אחד חסר, יש בכל ששה חדשים (ששה חדשי חורף וששה חדשי קיץ) – 180 מעלות מתוך 360 מעלות של מעגל השנה (חצי מעגל, 'חצי צורה', בסוד 'חצוצרות') 177 ימים, אמונה-בטחון ימים. בחדשי הקיץ תמיד כך, אין שינוי – תמיד מניסן עד אלול הסדר הוא מלא-חסר – אבל בחדשי החורף יכולים להיות שינויים, חשון וכסלו יכולים להיות מלא או חסר ותתכן גם שנה מעוברת, עוד חדש בחורף.

בשנה הבאה עלינו לטובה – חשוב לדעת כמה ימים, כדי לכתוב צ'ק לקרן השנה (הרבי רצה שיתנו כמנין הימים שיש בשנה הבאה, זו מצוה של היום) – יש 354 ימים, השנה הכי חלקה ופשוטה, "שנה כסדרה", תשרי מלא, חשון חסר, כסלו מלא וכו'. זו שנה רגילה, לא שנה מעוברת. כל חצי מעגל, חצי צורה, הוא אמונה-בטחון.

נעשה חשבון: נחלק את חדשי הקיץ, מניסן עד היום, ל-אמונה ו-בטחון, באיזה יום נגמרת ה-אמונה ולמחרת מתחיל ה-בטחון? מה היום ה-102 מר"ח ניסן? 30 ימי ניסן, 29 ימי אייר, 30 ימי סיון וצריך ועוד 13 ימי תמוז – יום האמונה הוא יג תמוז, חג הגאולה של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ זי"ע. מ-יד תמוז מתחיל הבטחון. איך תהיה החלוקה בחורף? אמונה תהיה עד יג טבת. מה המיוחד בו? היו לנו דרשות על היום הזה – טבת עולה תהו, אורות מרובים דתהו, ו-יג עולה בהו, אז יג טבת הוא יום ה-בהו שב-תהו. בהו הוא ראשית התיקון, המלך הדר, המלך השמיני שמתחיל את התיקון. בחורף ה-אמונה היא עד יום ה-בהו שבתהו. תהו-בהו עולה משיח בן דוד (משמונה נסיכי אדם, תהו, הנמשך בשבעה רועים, בהו). אחר כך מתחיל ה-בטחון – כולל את חדש שבט עם הימים החשובים שבו ואת פורים. חנוכה היא בתוך ה-אמונה אבל פורים בתוך ה-בטחון. זו עוד כוונה יפה למשמעות היום – היום משלימים את האמונה והבטחון של הקיץ. מגיעים לאפס, עוד מעט, בשביל להתחיל מחדש אמונה-בטחון של השנה החדשה.

מזל טוב מזל טוב! שיהיה אור, הלל וישראל – שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן, ושנזכה כולנו, כל עם ישראל ביחד, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

נגנו "כתיבה וחתימה טובה" ו"ימין הוי' רוממה".



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] "דרשו הוי' בהמצאו קראֻהו בהיותו קרוב" = 1729 = 19 פעמים 91 (משולש 13, 7 פעמים 13). דילוג אותיות: 689, 13 פעמים 53; 1040, 13 פעמים 80. 3 תבות בפסוק הן כפולות של 13: הוי' = 2 פעמים 13; קראהו = 24 פעמים 13; בהיותו = 33 פעמים 13. השאר ("דרשו... בהמצאו... קרוב") = 74 פעמים 13 (לז פעמים הוי', סוד שם סג כנודע, סוד השבירה והתיקון). "דרשו... קראהו" = 822, התהוותתהו תהו (תהו = "חד ולא בחֻשבן" כנ"ל). דילוג אותיות: 411, 411 – תהו תהו! בעשרת ימי תשובה מתגלים אורות מרובים דתהו, ועלינו, על ידי התשובה שלנו, להמשיך אותם בכלים רחבים של תיקון.

[ג] לקו"ש חל"ד עמ' 200 ואילך.

[ד] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ה] וראה באופן אחר עמודיה שבעה "ראשון" של פרשת במדבר.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com