חיפוש בתוכן האתר

"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" - ז' אלול ע"ז – כפר חב"ד הדפסה דוא

בע"ה

ז' אלול ע"ז – כפר חב"ד

"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין"

שיעור לתלמידי בית ספר לתורת הנפש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תיקון העינים בתשרי ואלול

לשון הזהר בסבא דמשפטים

צהרים טובים לכולם. אנחנו בחדש אלול – חדש ההכנה לשנה החדשה, חדש של חשבון נפש, של תשובה. למזל של החדש קוראים מזל בתולה, קשור לנערה, לעלמה[ב]. היום אנחנו נדבר על לשון שכתוב בספר הזהר הקדוש המדבר על עלמה – ביטוי מאד ציורי ויפה שיש לו הרבה פירושים – וננסה להבין את משמעותו בנפש.

לשון הזהר לקוח מאחד החלקים העמוקים בזהר. בתוך הזהר יש חלקים יותר קלים לקריאה והבנה ברובד הפשט ויש מקומות מיוחדים שמאד קשה להבין אותם, מאד עמוק. לאחד החלקים העמוקים קוראים "סבא דמשפטים". הזהר מסודר לפי סדרי התורה, לכל פרשה יש חלק בזהר, ובפרשת משפטים יש סיפור מורכב מאד של סבא שמתגלה ושואל-אומר כל מיני חידות וסודות עמוקים – מתפרש על הרבה עמודים בזהר.

אחד המשפטים שהוא אומר בתור חידה מתחיל: "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין". כך מתחיל המשפט, והוא קשור למזל בתולה של החדש הזה, הכנה לחידוש השנה. "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" – עלמה יפהפיה שאין לה עינים – "וגופא טמירתא ואתגליא", הגוף שלה טמיר (נסתר) וגלוי. המשפט ממשיך "איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא" – היא יוצאת בבקר ומתכסה ביום. סיום המשפט הוא "אתקשטת בקשוטין דלא הוו" – היא מתקשטת בקישוטים שלא היו. עד כאן לשון הזהר[ג].

"עיני הוי' אלהיך בה" – המשכת העינים לפרצוף רחל

המשפט מתחיל מכך שהעלמה היפה היא בלי עינים. יש בזה שני פירושים – או שזהו מצב רצוי, שאין לה עינים, או שזהו מצב לא רצוי, שצריך לתקן על ידי שנותנים לה עינים, שמישהו ימשיך לה עינים.

על ראש השנה כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – ה' מסתכל על ארץ ישראל, מקום השכינה, ותמיד עיניו בה, "מרשית השנה", רשית חסר רומז ל-תשרי, "ועד אחרית שנה". אחד הפירושים שה' נותן לעלמה את העינים – הוא מסתכל בעינים שלו, וכך מקרין-יוצר עינים בכלה שלו, בנו (בסוד "אבא יסד ברתא", בהמשכת עינים לכלה ממעין החכמה)[ד].

ה"עולמתא שפירתא" היא פרצוף רחל בקבלה[ה]. יש שני פרצופי הנוקבא – פרצוף לאה, אותיות המחשבה בנפש, שנקראת גם "עלמא דאתכסיא", כי המחשבה אינה מורגשת החוצה לזולת, ואילו רחל, שהיא הדבור, היכולת לתקשר עם המציאות באמצעות הדבור, מה שאנחנו נקראים מין ה"מדבר" ("ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא"), נקראת "עלמא דאתגליא", שומעים ומבינים את הדבור של רחל. רחל היא גם הרגל הרביעית של המרכבה – אברהם-יצחק-יעקב-רחל. אחר כך רחל מתחלפת במרכבה בדוד המלך – אז יש זיקה וזיהוי בין רחל לדוד. רחל נקראת כנסת ישראל בכלל – כל הנשמות שלנו, גם הבנים וגם הבנות. כולנו, כל עם ישראל, אנו העלמה היפהפיה שבתחלה על כל פנים אין לה עינים.

סוד הלבנה

בכלל, רחל היא הלבנה[ו]. אחד הדברים הכי פשוטים בחידה הזו של הסבא שכל לשונות המשל מאד מתאימים ללבנה, שהיא העלמה היפה (אף שלא ראיתי מי שאומר כך כפירוש עיקרי של הזהר[ז]). הרי אנחנו, עם ישראל, דומים ללבנה, מונים ללבנה את החדשים שלנו, ועתידים להתחדש כמו הלבנה. העלמה היפה שהיא כנסת ישראל היא בעצם הלבנה[ח].

היא "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", אין לה אור משל עצמה, "סיהרא לית לה מגרמה כלום". עינים הם גם מאור עינים. אצלנו נדמה שעינים הן רק כדי לקבל אור, אבל בתורה הן גם כדי להקרין אור – שתי העינים הן שני מאורות. הלבנה היא לא מאור כמו החמה, אין לה אור מעצמה, ולכן גם אין לה עינים משל עצמה, רק מה שהיא מקבלת מלמעלה. המחזור החדשי של הלבנה הוא "גופא טמירתא [כשהיא מתכסה בתחלת החדש] ואתגליא [במשך החדש, עד ל"סיהרא באשלמותא"]". בסוף החדש הלבנה יוצאת לפנות בקר, "נפקת בצפרא", באילת השחר[ט], ומיד לאחר מכן "ואתכסיאת ביממא". על צורות הירח, שמשתנות באופן 'וירטואלי' מיום ליום, מתאים לומר "אתקשטת בקשוטין דלא הוו",

והרמז: בכל המשפט של הזהר[י], באופן מדויק – "עולמתא שפירתא ולית לה עיינין, וגופא טמירתא ואתגליא, איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא, אתקשטת בקשוטין דלא הוו" – יש בדיוק לבנה אותיות![יא]

מעגל תיקון העינים

"עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – תיקון העינים מתחיל מראש השנה, ומסתיים ב"אחרית שנה", בחדש אלול. אלול נקרא "תשובת השנה". אחד מפירושי תשובה הוא סגירת מעגל. חדש אלול הוא תשובת השנה, המעגל נסגר, והתיקון של העינים אמור להסתיים.

בתורה סיפור העינים מסתיים ממש בסוף התורה, שקוראים בשמחת תורה ("נעוץ סופן בתחלתן" – אלול בתשרי) – תכלית כל התקופה הזו וכל החגים – במלים האחרונות "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". "עשה" לשון תיקון – תכלית התורה, "הכל הולך אחר החיתום", הוא שכל תפקיד משה רבינו הוא לעשות-לתקן את העינים שלנו. כך דורשים את "אשר עשה משה לעיני כל ישראל". זהו סיום התורה, שהוא גם סיום התיקון. קשור לכך שכעת אנחנו ב"אחרית שנה" – "מרשית השנה ועד אחרית שנה" – הכל כדי לתקן את העינים של רחל, של דוד המלך, של עם ישראל בכלל, של כנסת ישראל. שוב, אנחנו ה"עולמתא שפירתא ולית לה עיינין" (בזהר כתוב "ולית", אבל הרבה ספרים מצטטים "דלית").

משה רבינו מתקן את הסתכלותנו על המציאות

תיקון העינים היינו תיקון ההסתכלות על המציאות. מי שעיניו הכי מתוקנות הוא משה רבינו עצמו. כבר בתחלת דרכו כתוב במשה "וירא הוי' כי סר לראות" – סר בגימטריא ב פעמים עין, בסוד תיקון העינים[יב]. במעלת נבואת משה כתוב "תמֻנת הוי' יביט", ומסביר אדמו"ר הזקן – שיום הולדתו ב-חי אלול – שהוא זכה למדרגה של הבטה על המציאות מתוך העינים של ה'. העינים שלו הן בעצם העינים של ה', כך שאין לו עינים – אין לו הסתכלות מתוך אני נפרד מה'. את העינים של האני, של האגו, אין לו. אז הוא זוכה לקבל את העינים של ה' – לראות את העולם מתוך העינים של ה'. כך הוא מסביר את הביטוי "תמֻנת הוי' יביט" – תמונת המציאות, איך שהוא רואה את העולם, היא כפי שה' רואה את העולם.

איך ה' רואה את העולם? לה' יש עינים טובות[יג]. הוא רואה רק טוב; הוא רואה את התכלית של כל דבר; הוא רואה את העתיד, שהרי הוא למעלה מהזמן. לפעמים כשרואים רק את ההוה נתקעים בדמיון שהוא לא טוב, אבל מי שרואה את התכלית – היא ודאי טובה. כך ה' רואה את המציאות, כך משה רבינו רואה אותה, והענין שלו הוא להנחיל גם לנו, לתת גם לנו את העינים האלה.

[השלמה: תיקון העינים – המשכת המנהיגות

בביאור תיקון העינים על ידי משה רבינו, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", מבואר ב"אמרי נעם"[יד] דווקא ביחס לדוד המלך – המחליף את רחל במרכבה (כנ"ל) – שכל ישראל ממשיכים לו עינים בעבודתו. זה מה שבת שבע אמרה לדוד בתחלת ספר מלכים – "ואתה אדני המלך עיני כל ישראל עליך להגיד להם מי ישב על כסא אדני המלך אחריו". הוא מסביר שכל עבודת בני ישראל היא "עליך", על המלך, לתת לו עינים שיוכל להגיד מי בא אחריו – שהרי 'אין מלך בלא עוד מלך'.

יש בתנ"ך רק פעם אחת "עיני כל ישראל", בפסוק הנ"ל, אבל אם מוסיפים אות שימוש יש שמונה פעמים – שבע לחיוב ופעם אחת לשלילה, שאבשלום בא על פלגשי אביו "לעיני כל ישראל" (יניקה לקליפה, ההשפעה הכללית לקליפות לפי רבי נחמן). יש שנים בתורה וחמשה בנביא. הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", היא העברת ההנהגה ממשה ליהושע. בפעם השניה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – משה לבד. דווקא הפעם הראשונה היא העברת הנהגת המלך הלאה, 'אין מלך בלא עוד מלך' כנ"ל. תיקון העינים של המלכות הוא הראיה-הקביעה מי ימלוך אחריו, לגלות זאת במציאות.

פעמיים בתורה מופיע אצל משה, רק שהפעם הראשונה היא ממשה ליהושע. אחר כך פעמיים ביהושע עצמו, בו כתוב "בעיני כל ישראל". אחר כך יש את "עיני כל ישראל עליך" שהאמרי נעם מביא. אחר כך יש עוד פעמיים בדברי הימים "לעיני כל ישראל" אצל שלמה המלך. יש פה סוד ש"עיני כל ישראל" שייך למשה, יהושע, דוד ושלמה. משה יהושע דוד (ר"ת מיד כנודע) = שלמה שלמה. משה משה יהושע יהושע דוד שלמה שלמה = 2236 = הוי' פעמים אלהים = ב"פ (ערב ובקר) "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

חשיבות העינים של ההנהגה מתגלה גם על צד השלילה, וכאשר חלילה חסרות עינים אלה מתקיים "והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה". פגם בעיני העדה משפיע על כל עם ישראל, ואם אין לחכמי ומנהיגי העדה עינים – כמו שנראה המצב היום בהנהגה הצבורית בארץ... – אז לכל עם ישראל אין עינים וכנסת ישראל היא "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" לגריעותא[טו].]

ב. פירוש המגיד ממעזריטש: תיקון המודעות

עד כאן ההקדמה – מי היא ה"עולמתא שפירתא" ומה פירוש שאין לה עינים. אמרנו שיש מי שאומר שטוב שאין לה עינים ויש מי שאומר שצריך לתת לה עינים. יש מגוון מאד גדול של פירושים על כל חלקי המאמר הזה – משפט שמורכב מארבעה חלקים: "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, וגופא טמירתא ואתגליא [שני מצבים הפוכים], איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא, אתקשטת בקשוטין דלא הוו". צריך להבין את כל המהלך כאן – הכל נוגע לתיקון הנפש שלנו.

חסרון העינים (למעליותא) – העדר מודעות עצמית

צריך לפתוח מאיזה מקום. נפתח מפירוש של המגיד ממעזריטש, התלמיד המובהק של הבעל שם טוב והמורה-הרבי של אדמו"ר הזקן – מי שבעצם מחבר את שני המאורות הגדולים, הממוצע המחבר בין שני המאורות הגדולים שנולדו ב-חי אלול.

הוא מפרש[טז] את הכל בנוגע למה שאנחנו מדברים עליו הרבה בתורת הנפש – מודעות עצמית. האם טוב שאדם מודע לעצמו, כאילו מסתכל על עצמו? הרי אנחנו בחדש אלול, חדש שלכאורה כל אחד צריך להסתכל על עצמו, לעשות חשבון נפש – מה עשיתי? טוב? רע? את הטוב צריך לחזק ואת הרע צריך לסלק. אי אפשר לעשות ספירת מלאי, חשבון נפש, בלי להסתכל על עצמך. אז לפעמים האדם כן צריך להסתכל על עצמו. בספר התניא כתוב שההתמרמרות על המעשים הלא טובים שעשיתי טוב רק בזמנים מיוחדים, בהם אפשר להתבונן שאני עומד נוכח פני ה'[יז], אבל סתם ככה לא צריך להתבונן אפילו בעבירות של עצמו.

סתם ככה, האם אדם צריך להסתכל על עבודת ה' היום-יומית שלו? טוב שאני יודע מה אני עושה? טוב שאדע שאני מלמד כעת בתורת הנפש או שלא טוב? שאלה גדולה מאד. מיסודי הלימוד בתורת הנפש שמאד לא טוב שעכשיו אדע שאני מעביר שיעור – שאם אני חושב על כך תוך כדי העברת השיעור אני מקלקל את התועלת הפנימית שיכולה להיות מהשיעור.

מסביר המגיד שהעולמתא שפירתא, העלמה היפהפיה שלנו, אין לה עינים להסתכל על עצמה, להיות מודעת לעצמה, תוך כדי שהיא עושה דברים טובים בחיים. בנוגע לעצמה, היא לא מסוגלת להסתכל על עצמה – וזה טוב מאד. כי אם היא מסתכלת על עצמה תוך כדי שהיא פועלת זה מקלקל את הזרימה, מה שהיא זורמת באמת באופן טבעי עם ה' יתברך. זהו ממש יסוד היסודות אצלנו – שאין לה עינים להסתכל על העבודה של עצמה, מה היא עושה. אז העבודה יוצאת טוב.

"טמירתא ואתגליא" – זמני צניעות וזמני מודעות לשפלות הגוף

נמשיך לפרש לפי הרב המגיד ממעזריטש: "וגופא טמירתא ואתגליא" – הגוף שלה טמיר וגלוי. הוא מסביר – הכל בשיטה אחת – האם טוב שהיא מודעת לגוף שלה? בדרך כלל חושבים שבת, אשה, כן מודעת לגוף. האם זה טוב או לא טוב? לפעמים הגוף שלה טמיר בעיני עצמה, שאינה מודעת לגוף – טמירתא – ולפעמים כן צריך להיות אתגליא. את החלק הראשון של הפתגם הוא פירש שטוב שאין לה עינים, אבל את החלק השני הוא מחלק לזמנים.

בדרך כלל  טוב שהגוף שלה מוסתר גם מעצמה – הרי זהו יסוד הצניעות, שהיא כל כך צנועה שגם היא עצמה לא יודעת. כמו שמסבירים לגבי בעל סוד, שיש אחד שיש לו סוד וכולם רואים עליו שיש לו סוד; יש שני, שיש לו סוד ולא רואים עליו, אבל הוא מודע אליו; ויש בעל סוד שלישי, בעל הסוד האמתי, שגם הוא עצמו לא מודע לסוד שלו – אפשר למסור לו סודות, כי הוא כביכול שוכח מהם לגמרי. זו הצניעות האמתית, ולא רק אשה צריכה להיות צנועה אלא כל אחד צריך להיות צנוע. רבי זושא הסביר שתכלית התשובה, הפסוק היוצא מה-ה של תשובה, היא "הצנע לכת עם הוי' אלהיך". מי שמקיים זאת לא רק שלא רואים את הגוף שלו אלא שאינו מודע לגוף שלו – כמו שאין לו עינים אין לו גוף. אבל יש גם זמנים של אתגליא, שכן צריך להיות מודע לגוף. מתי ואיך?

הוא מסביר את המשנה בפרקי אבות "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה" – משנת עקביא בן מהללאל שפותח את פרק ג. ההמשך הוא "דע מאין בא ולאן אתה הולך וכו'" ועוד המשך "מאין באת? מטפה סרוחה וכו'". הוא מסביר שיש שלבים במשנה זו: שלב ראשון – "הסתכל בשלשה דברים". שלב שני – "דע מאין באת". שלב שלישי – "מאין באת? מטפה סרוחה". מי שבשלב השלישי מתבונן בעכירות הגוף כדי להקנות שפלות בנפש. אבל ברבדים העליונים, החל מהרובד הכי עליון – פתיחת המשנה – "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה" הוא לא מודע, לא מדמיין את ה"טפה סרוחה" שבא ממנה. את המשנה הזו הוא מביא כדוגמה של "גופא טמירתא ואתגליא" – קודם טמיר, והלואי שיהיה טמיר, אבל לפעמים אדם כן צריך להתבונן בטפה הסרוחה שהיא הגוף שלו, כדי להגיע לשפלות.

הסתכל בשלשה דברים-דיבורים – שלשה צמצומים לצורך הבריאה

נסביר יותר לעומק איך הוא אומר: הוא מסביר שלשת הדברים שבהם יש להתבונן ולא לבוא לידי עבירה קשורים לכך שה' ברא הכל בדבור, כולל את הנשמה שלנו. מאמר בריאת האדם "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". יש מאמר שלם, "ויאמר אלהים נעשה אדם" – הדבור בו ה' ברא אותנו, במעלה הכי גדולה, "בצלמנו כדמותנו". לפני כן, הוא אומר, היו שני דיבורים קודמים שלא מופיעים בפירוש בתוך התורה.

יש דיבור שבעצם הוא בפנימיות המחשבה – שאצלו יתברך גם המחשבה נקראת דבור – ועליו כתוב "ישראל עלו במחשבה". לפני בריאת העולם, לפני הצמצום הראשון בלשון הקבלה, ה' כבר אמר בינו לבין עצמו ("לך אמר לבי") שהוא חפץ, יש לו שעשוע ותענוג בלברוא אותנו. זה הדבור הראשון.

הדבור השני הוא סוד הצמצום – שאי אפשר להשרות שכינתו עלינו, להכנס ולדור בתוכנו, בלי לצמצם את האור שלו ולהמשיך אותו דרך הרבה מסכים וצמצומים ועולמות עד שמגיע בסוף אצלנו, וה' יוכל להשרות את שכינתו בתוכנו, בקרבנו. השלב של כל הצמצומים הוא הדבור השני של ה'.

אחרי שהכל מוכן יש דבור שלישי – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

כך מנסח הרב המגיד. איך אומרים זאת בחסידות חב"ד? חב"ד היא המשך, שמוסיף הרבה מינוח חדש ומיוחד – תפיסה יותר טובה. בחב"ד יש מושג שנקרא שלשה אדם – שלש בחינות של אדם. בסוף "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". קוראים לשלש הבחינות אדם פנימי, אמצעי וחיצוני. אדם הפנימי הוא איך שה' חשב אותנו עוד לפני הבריאה. אדם האמצעי הוא מה שה' מצמצם עצמו כדי להגיע אלינו, לחלק בורא שנעשה נברא, המוגבל. האין סוף צריך לצמצום את עצמו בעבורנו, באהבה-רבה שלו אלינו. מי שלומד קבלה צריך להתבונן, שכל הצמצום, כל השלבים של ההשתלשלות, הם כדי להגיע אלינו, איך שאנחנו יושבים עכשיו, כדי שה' ישרה בתוכנו. כל השלבים האלה הם אנחנו בתור אדם אמצעי. בסוף, כשאנחנו יושבים כאן, זהו אדם חיצוני עליו נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

התנא עקביא בן מהללאל אומר שאם רק נתבונן בשלשת הדברים האלה – בשרש העליון שלנו, בירידה שלנו לתוך העולם הזה ואיך שאנחנו נמצאים כאן, ובמיוחד נתייחד על השלב האמצעי, איך שה' מצמצם את עצמו – בתניא מביא זאת על פי מאמר חז"ל "אהבה דוחקת הבשר". כשיש הרבה מאד אהבה היא דוחקת, מכווצת, שאדם מתכווץ לגמרי על מנת להתייחד, להתחבר עם אהובת נפשו. ה' עושה מאמץ אדיר כדי לצמצם עצמו בשבילי, להכנס לתוכי, אז "כמים הפנים לפנים". כמו שכתוב בתניא[יח] – עלי לעבוד אותו באהבה בשמחה ובמסירות נפש, ואף פעם לא למרות את פי ה'.

כל זה פירוש המגיד ל"הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה" – אם רק הייתי מסתכל בשלשת השלבים, ובמיוחד איך ה' מצמצם עצמו בשבילי, אף פעם לא הייתי עושה עבירה. אבל מי שלא במדרגה זו כן צריך להסתכל בפחיתות שלו.

נפילה לפניות דורשת התבוננות בשפלות הגוף

נחזור ל"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" – שהיא לא תהיה מודעות לעצמה תוך כדי עבודת ה' שלה. איך קוראים למצב בו היא כן נופלת נפשית ונעשית מודעת לעצמה? מלה מאד פשוטה, שמשתמשים בה בכל ספרי החסידות – פניה. הכל מתחיל מכך שאדם נותן לעצמו טפיחת שכם ואומר 'אני בסדר' – צדיק, או בינוני, עושה מצוות, נותן צדקה, עושה טובה למישהו. המודעות העצמית לטוב שאתה עושה נקראת פניה. כדי להשמר מפניות עדיף לא להיות מודע לעצמי בכלל, כי ברגע שאני כן מודע לעצמי אני עלול בן רגע ליפול – וזה מה שמקלקל את העבודה.

כל זמן שאדם עוד לא נפל בפניה – כשהוא לא מודע לעצמו, שזהו המצב הרצוי לכתחילה, הוא "טמירתא" – לא צריך לעשות חשבון כמו שכתוב בספרי מוסר, שמאד מדגישים את עכירות גוף האדם. אבל ברגע שהוא כן נופל לפניה הוא מגיע לשלב השלישי של "עקביא בן מהללאל", ואז צריך לחשוב "מאין באת? מטפה סרוחה" כפשוטו.

החדש הזה, חדש החשבון, חדש אלול – אם מגדירים אותו רק כמו המשפט המסיים של המשנה, חדש שלם לחשוב על "מאין באת מטפה סרוחה", זהו אכן חשבון נפש – אבל חשבון נפש בדיעבד, למי שנמצא במדרגה התחתונה. מהי המדרגה התחתונה? שהוא מלא מודעות עצמית, מלא פניות. אם אתה מלא פניות באמת תתחיל להתבונן בשפלות שלך, ש"מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". אבל לכתחילה עדיף להסתכל בשלשת הדברים הראשונים – שלשת שלבי ירידת הנשמה לגוף, עם דגש על מסירות הנפש של ה' לברוא אותי – ואז "אי אתה בא לידי עבירה".

עד כאן הפירוש שלו על שני הדברים הראשונים של הסבא, עד "וגופא טמירתא ואתגליא".

"איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא" – מהתעוררות פתאומית לעבודה סדירה

אחר כך בא החלק השלישי: "איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא". את הכל הוא ממשיך לפרש על אותו ענין, של מודעות עצמית ופניות ואיך להשמר מהן. הוא נותן משל שכדי לבוא לפני המלך סתם ככה צריך הרבה הכנות – אי אפשר להכנס סתם ככה. אבל מה קורה אם פתאום אתה מקבל מברק שהמלך קורא לך לבוא? אם אתה מקבל את המברק הזה אתה, בתוך הפיז'מה שלך על הבקר, אין לך אפילו זמן להתלבש, ואתה צריך לרוץ מהר אל המלך – המלך קורא לך! יש כאלה רגעים בחיים שמרגישים שהמלך קורא לי עכשיו – כלומר, מקבלים התעוררות ספונטאנית לעבודת ה' – ואותו רגע שמרגישים בו כך נקרא "איהי נפקת בצפרא". הרגע הזה נקרא "צפרא". יש רמז – המגיד לא אומר, אבל כתוב בעוד ספרים – צפרא בגימטריא שע (ע"ה), גילוי שע נהורין, מושג בקבלה של "באור פני מלך חיים".

במשל של המגיד, ברגע הזה המלך קורא לי, עכשיו, אז לא עושים שום חושבים. כך רק בבקר, אבל במשך היום, כשאני יורד מההתלהבות הספונטאנית, נשאר רושם ההתהלבות הזו – לכן נקרא יום – אבל אני כבר מתחיל להיות מודע לעצמי, אז יש עבודת "אתכסיאת", לכסות את ההתלהבות, את הרגשת 'יש מי שמתלהב'. ברגע שהוא בקר, כשאני מרגיש שהמלך קורא לי – ההתעוררות – אני צריך מהר לרוץ אליו, כן מודעות עצמית לא מודעות עצמית, אין לי זמן בכלל לחשוב על עצמי. אני רץ מהר לתפלה וללימוד או לכל עבודה. אבל "ביממא" – מסבירים בחסידות שכאשר חויה מסוימת מגיעה לשיא, מה שנמשך מזה אחר כך הוא כבר 'לא זה'.

יש סיפורים של גדולי החסידים, שעוד חסיד הבחין שכעת נגמרה אצלך ההתלהבות. הוא קופץ על השלחן לרקוד בשיא ההתלהבות, אבל אם הוא ממשיך עוד רגע יותר מדי – כאשר ההתלהבות האמתית נגמרה, והוא ממשיך לרקוד על השלחן לפני כולם, זה כבר נותן יניקה לחיצונים. כאשר הוא ממשיך לרקוד על השלחן, לאחר שפגה ההתלהבות הראשונית, הוא כבר נמצא במודעות עצמית. כשהתעורר בהתלהבות פתאומית וקפץ על השלחן הוא היה בסדר גמור – כך צריך להיות, לא לדכאות את זה. יש שני קצוות – יש מי שמקבל התעוררות פתאומית ומתבייש בעקבות כך, הוא מתבייש – אבל לא, "איהי נפקת בצפרא", היא יוצאת בבקר. אך צריך להבחין. באותה שניה שמתחילה האינרציה להשתלט על הספונטאניות, זו כבר פניה ומיד צריך להתכסות, לסיים.

"אתקשטת בקשוטין דלא הוו" – התקשטות בעבירות בכח התשובה

אחר כך מגיעים לשיא של מאמר הסבא: "אתקשטת בקשוטין דלא הוו" – היא מתקשטת בקישוטים שלא היו, לא היו ולא נבראו מעולם. הקישוטים של הכלה נקראים בקבלה העלאת מ"נ – שהכלה מעלה מיין נוקבין, אתערותא דלתתא לקראת החתן. אלה הקישוטים שלה. אבל הכלה שלנו, כנסת ישראל – במיוחד במזל בתולה של חדש אלול – מתקשטת בקישוטים שלא היו. מה הפירוש? לכל שלב כאן יש משל.

אם יש לך חתיכת זהב ואת נותנת אותה לתכשיטן שיעשה תכשיט – ניחא, ככה עושים תכשיטים מזהב, לא חידוש. אבל אם יש איזו גרוטאה, ולא סתם גרוטאה אלא משהו ממש מכוער ומלוכלך, ועושים ממנו תכשיט – ובסוף באמת יוצא תכשיט, שבאמת מיפה ומפתה – זהו חידוש.

הוא אומר ש"אתקשטת בקשוטין דלא הוו", שהיא מתקשטת בקישוטים שלא היו, היינו שהיא מתקשטת בקישוטים שאינם מזהב, קישוטים שאינם ממצוות ומעשים טובים שלה. הקישוטים שלנו בעיני ה' הם כל הדברים הטובים שאנו עושים. אבל אם אני מתקשט במצוות ומעשים טובים שלי, בתורה שלמדתי, ובכך רוצה למשוך ולפתות את החתן – זהו לא חידוש, ואף יש בכך טעם לפגם. מה הטעם לפגם? הכל חוזר להתחלה – זו מודעות עצמית למעשים הטובים שלי, שאני רוצה לקחת לעצמי את כל הזכויות. יש לי הרבה זכויות, עשיתי הרבה מעשים טובים ואני שם אותם עלי, יש לי הרבה תכשיטים. אבל העולמתא שפירתא שלנו לא מתקשטת ככה, אלא בקשוטין דלא הוו – חומר גלם שלא ראוי בשום פנים ואופן להיות קישוט, משהו בדיוק ההיפך מזהב. מה זה? היא מתקשטת מהלכלוך, מהמעשים הרעים שהיא עשתה, תוך כדי שהיא חוזרת בתשובה. הקישוטים שלא היו הם עבודת התשובה.

תכלית המאמר, ולכן מאד קשור לחדש אלול ועשרת ימי תשובה, שהקישוטים צריכים להיות קישוטים שלא היו. ההסבר שלו הוא על דרך מאמר חז"ל שמי שזוכה לתשובה מאהבה זדונות נעשו לו זכויות. מה הקישוטים שלו? העבירות שלו. כי הוא בורח מהן. אבל מה חומר הגלם של התכשיט? הלכלוך הכי מכוער, הרוע, הוא הופך להיות התכשיט שלו. אלה קישוטין דלא הוו, זו מעלת בעל תשובה על הצדיק הגמור, ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". למה? כי לצדיק גמור יש רק זכויות. לבעל תשובה אמתי הזדונות נעשו לו זכויות – סוג אחר של זכויות, של תכשיטים.

עד כאן הביאור של הרב המגיד על המאמר הפלאי הזה של הסבא – מה הסבא רוצה ללמד אותנו. כמו שאמרנו, הכל סביב למושג מודעות עצמית – יסוד היסודות אצלנו בתורת הנפש.

ג. פרצוף פירושי לשון הסבא דמשפטים

נחזור ונתחיל מהתחלה: אמרנו שיש הרבה מאד פירושים למאמר של הסבא. הכי נוגע לנו הפירוש שאמרנו, לכן הארכנו להסביר אותו, אבל יש עוד הרבה פירושים. כדרכנו נשתדל לעשות מהם סדר, כלומר מודל שנקרא פרצוף. יש פירושים שמפרשים את כל ארבעת שלבי המאמר. יש עוד יותר פירושים שמתייחסים רק להתחלה – מי היא ה"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", מה זה אומר לנו.

כתר: סוד האמונה (לקו"מ)

נתחיל מהכתר. לא תמיד נאמר את המקור, אבל לפעמים נאמר בשם מי הדברים. הפירוש שנסביר כעת הוא מליקוטי מוהר"ן[יט] של רבי נחמן מברסלב. יש כמה פעמים שהוא מזכיר את המאמר, אבל רק פעם אחת הוא מסביר את כל ארבעת שלבי המאמר.

עלמה בלי עינים – אמונה בלי חקירות

הוא אומר שה"עולמתא שפירתא" – העלמה היפה שלנו, שאמורה להיות אנחנו – היא סוד האמונה. האמונה היא הכח הכי עליון בנפש, בתוך הכתר היא הראש העליון של הכתר, רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע. לכן את הפירוש הזה, בו הוא מפרש את כל המאמר ביחס לאמונה שלנו, נשים בכתר – כפשוט.

רבי נחמן היה מאד נגד חקירות – ללמוד ספרי חקירה עם כל מיני שאלות על האמונה בה' – אפילו ספרי גדולי ישראל, כמו המורה נבוכים של הרמב"ם. הוא מאד התנגד שהחסידים שלו יסתכלו בו. למה? כי צריך להאמין בה' באמונה פשוטה, כך הוא אומר, בלי חקירות.

איך הוא מפרש את ה"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין"? מה שאנחנו עלמה יפה היא האמונה שלנו, היפי של עם ישראל. ה"יפת תאר ויפת מראה" של רחל אמנו היא האמונה שלה. או שאמונה היא רדל"א, המדרגה הכי גבוהה בכתר, או שהיא מלכות. "איהו אמת איהי אמונה" – יעקב הוא אמת ואשתו האהובה, רחל, היא האמונה. "עיינין" היינו עיון בחקירות, אבל "לית לה עיינין" – לא מעיינת בשום דבר, בלי עיון, בלי חכמות (מאד מתאים לרבי נחמן) לא חוקרת את האמונה שלה, מאמינה במסירות ובטבעיות. לכן אמרנו בהתחלה שיש מפרשים שמאד טוב שאין לה עינים – הכי טוב אצל רבי נחמן כאן, שאין לה עינים לחקור ולהקשות. היא אף פעם לא מקשה קושיות על האמונה – האמונה פשיטא אצלה. לכן קוראים לכך אמונה פשוטה – דבר פשוט. בדבר פשוט לגמרי אין מה להקשות קושיות – פשוט.

העדר עיני רחל (לעומת עיני לאה)

איך מדייקים המפרשים המקובלים יותר את המשפט "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", שמתייחס בעיקר לרחל? לתיאור היפי שלה בתורה. בלאה כתוב "ועיני לאה רכות" והתרגום אומר שהן יפות – משבחים אותה ביפי עיניה. יש פירוש אחר, הפוך מיפי, שעיניה רכות היינו שהיתה בוכה – פוגע ביפי – כי אמרו "הגדולה לגדול", שהיא תנשא לעשו. חז"ל אומרים ש"כל כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה" – אם יש עינים יפות סימן שהיא "יפה כולה", הכל בתוך העינים שלה. אבל על רחל כתוב שכולה היתה יפה, בלי שכתוב על העינים שלה – היא עלמה יפה בלי עינים. זהו פשט של המקובלים, שרואים כאן את ההשוואה בין רחל ללאה – ללאה יש עינים ולרחל אין עינים[כ].

מסבירים עוד יותר במונחים של קבלה, שפרצוף רחל יוצא מהתפארת של ז"א בעלה ולכן עיניו לא מגיעות אליה[כא]. היות שהיא יוצאת ממקום שאינו מול העינים אין לה עינים. אבל לאה לא ככה, יוצאת ממקום יותר גבוה בז"א, מול העינים, ולכן יש לה עינים. חוזר לכך שלאה היא עלמא דאתכסיא, אותיות המחשבה. איפה אדם מעיין, מקשה קושיות ומתרץ תירוצים? במחשבה שלו.

רבי נחמן לא אומר זאת, הוא אומר שצריך להיות רק רחל, בלי עינים, בלי להקשות קושיות (מתאים למה שמוסבר אצלנו במקום אחר, בענין שבע החיות הטהורות, שחסידות ברסלב היא כנגד הזמר, המלכות של החיות הטהורות, בחינת רחל, בחינת אמונה פשוטה ללא קושיות וחקירות. זמר ועוד רחל = תהלים, של "נעים זמרות ישראל", סוד מילוי אל אלהים – אלף למד אלף למד הי יוד מם – כוונת התיקון הכללי של רבי נחמן שהוא תיקון הדעת של רחל כנודע).

אבל אם כבר, הרמב"ם כן הקשה קושיות – מה איתו? מה עם עוד צדיקים גדולים שכשיטה – כמו בחב"ד – כן לומדים את הספרים האלה? צריך לומר ששייך לפרצוף לאה (משה, הרמב"ם, זכה לבינה, פרצוף לאה). ללאה יש עינים והיא בוכה – או שבוכה בעינים שלא תכשל בחקירות שלה, כנראה צריך לבכות, אבל היא גם מעיינת ויש לה עינים יפות (כלומר שיפה לה העיון השכלי). בכל אופן, זה רק היה להסביר איך הוא מסביר את "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" – אמונה פשוטה בלי חקירות, בלי להקשות קושיות.

"טמירתא ואתגליא" – אמונה בלתי-מוכחת לזולת ומוחשית לי

נמשיך להסביר לדרכו: כתוב שהגוף שלה "טמירתא ואתגליא". איך הוא מסביר? שאם מישהו בא ושואל אותי להסביר, להטעים, את האמונה שלי ולהוכיח לו – היום מנסים להמציא כל מיני הוכחות, שרבי נחמן ובכלל החסידות (כולל חב"ד) נגד שצריך להוכיח למישהו אמונה. אבל כאן הוא כותב שאם  מישהו יבוא ויבקש ממני לנמק את טעמי האמונה, או שיקשה קושיות שאסביר לו, איני יודע – לא יכול להשיב לו, אצלי זה אמונה פשוטה. כלומר שעבור הזולת (המקשה קושיות) האמונה שלי היא "טמירתא". אבל אני ביני לבין עצמי – גלויה האמונה שלי כמו דבר מוחשי לגמרי, שאני רואה בעינים, "אתגליא". שוב, הוא מסביר שהאמונה היא טמירתא ביחס לזולת, אבל אתגליא לי – אצלי האמונה גלויה לגמרי, מאיר לי לגמרי שיש ה' בעולם, שיש השגחה פרטית, שיש תורה מן השמים. אצלי גלוי, אבל כדי להוכיח למישהו אחר זה טמיר.

"נפקת בצפרא" – "חדשים לבקרים רבה אמונתך"

אחר כך על "איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא" – יוצאת בבקר ומתכסה ביום – הוא אומר דבר פשוט. "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כל בקר כשקמים – "וישכם אברהם בבקר" (ראש כל המאמינים), האמונה מקבלת תוקף ובהירות על הבקר – כל בקר האמונה שלנו מתחזקת. אבל "אתכסיאת ביממא", אני יוצא לעבוד וטרוד בעסקי עולם הזה, טרדות הפרנסה וכו', האמונה שלי מתכסה. כך הוא מסביר, האמונה שלי "נפקת בצפרא", "חדשים לבקרים רבה אמונתך", ו"אתכסיאת ביממא" בגלל טרדות עסקי העולם, זה לשונו.

"קישוטין דלא הוו" – בעלי תשובה וגרי צדק

אחר כך מסביר את הדבר האחרון, מאד נוגע לנו, הכי חשוב: "אתקשטת בקשוטין דלא הוו" נותן איזון לדבר השני. הדבר השני היה שאיני יכול להסביר לך את האמונה שלי אבל אצלי היא גלויה לגמרי. מה הדבר האחרון? שהיא מתקשטת בקישוטים שלא היו – הוא מסביר שעיקר הקישוטים שלנו, רחל, כנסת ישראל, הוא כאשר זוכים לקרב רחוקים. "קישוטין דלא הוו" היינו בעלי תשובה או גרי צדק. רבי נחמן דבר הרבה מאד על גרי צדק, שצריך לעשות גרים. מי כמו גר צדק שהוא קישוט שלא היה בעולם, כמו בריאה חדשה יש מאין ואפס המוחלט. עיקר הקישוטים של עם ישראל הוא לקרב לאמונה שלנו מי שלא שייך אליה בכלל.

את מה שאמרנו עכשיו הוא לא מסביר יותר, אבל אפשר לשאול עליו – בעל התשובה הוא קישוט וגר צדק עוד יותר קישוט, אלה התכשיטים שאיתם אנחנו מתקשטים ומפתים את ה' לשכון בינינו. איך יתכן לקרב מישהו לאמונה שאי אפשר להסביר? מה שגלוי לי איני יכול להסביר לזולת, אבל אפשר להקרין אותו – אפשר לשדר, אפשר להראות את האמונה. רחל היא מילים, היא דיבור, וכתוב בה "האמנתי כי אדבר". אם תקשה לי קושיות – אין לי בדיוק מה לומר. אבל לדבר על הענין דברים מאירי עינים ("פתח דבריך יאיר") אפשר.

כתוב ש"דברים היוצאים מהלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם" – כשאני מדבר על הדברים האלה. לא דבור שכלי אלא ביטוי של החויה. רבי נחמן מאד אהב את הפסוק "חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש, דברתי בלשוני" – ר"ת חב"ד, אומרים שזה החב"ד של ברסלב – ודיבורים אמתיים וחמים מתוך הפנימיות שלי, מתוך הלב שלי, כן יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב ופועלים. ככה בהחלט אפשר לעשות תכשיטים – לקרב את הרחוקים. זה עיקר התכשיט של עם ישראל.

עד כאן הפירוש של רבי נחמן בלקו"מ, והיות שהכל באמונה – פירוש של אמונה – נשים בכתר.

[השלמה: ציצית עושה עינים לאמונה

ה"פרפראות לחכמה" על לקו"מ מוסיף משהו: בכתבי האריז"ל סוד ה"עולמתא שפירתא" מבואר בכוונות מצות ציצית בפע"ח. רבי נחמן אמר שה"עולמתא שפירתא" היא האמונה של עם ישראל. הוא מסביר את הקשר לעם ישראל – שעל ידי ציצית, לשון הצצה, עושים לאמונה עינים (לפי הדעה שצריך לעשות לה עינים). הוא מוסיף עוד ווארט, שעל ידי מצות ציצית זוכה לקבל עצת צדיקים ונחקקת בו אמת האמונה. אין לאמונה עינים, כי אסור לחקור, אבל כמו שאצל הרמב"ם צריך להפוך את האמונה לדעת – שתהיה בהכרה, שתהפוך לידיעה, להפוך אמונה לאמת – לכך זוכים על ידי שמקבלים את עצת הצדיקים, בחינת "פלא יועץ". כמו כל דבר אצל רבי נחמן, יש כמה שלבים – על ידי מצות ציצית הוא זוכה לקבל עצת צדיקים, ואז נחקקת בו אמת האמונה.

מתאים מאד למה שהרבי ר' אלימלך אמר שה"זהיר טפי" של הדור שלנו הוא ציצית. הוא התכוון לכל הדורות עד ביאת משיח. בזהר כתוב שה"אבוך במאי הוי זהיר טפי" היה זהיר בציצית – יש משהו שהיא ה"זהיר טפי" בכל הדורות. חוץ מכך שציצית שקולה כנגד כל המצוות, יש בה סגולה מיוחדת לחקוק את האמת של האמונה על הלב (קשור ל"ניכרין דברי אמת" לעומת ה"פתי יאמין לכל דבר" שלמדנו כמה פעמים מהצמח צדק). החיבור הוא דווקא על ידי הצדיקים – מתאים לנעם אלימלך, כי כל ענינו לקבל עצת הצדיקים, קשר לצדיקים. בציצית יש שני צדיקים, חיבור צדיק עליון וצדיק תחתון, כמו בפסוק "רננו צדיקים בהוי'" – כוונת ההשטחות על קברי הצדיקים. בכל אופן, משמע שאמת האמונה נחקקת בלב דווקא כשמקבלים מצדיק עצה (עצה רומזת ל"עיני הוי' אל צדיקים" ועל ידי כך הוא מאיר את עינינו להכיר באמת האמונה שלנו). מתאים לברסלב, שהכל "לקוטי עצות". הרבי הקודם אמר על התניא שהוא ספר לקוטי עצות לכל תחלואי הנפש.]

חכמה: עצימת עינים ביחודא עילאה (הרבי מהר"ש)

עצימת עינים בק"ש (יחו"ע) ופקיחת בבשכמל"ו (יחו"ת)

איך מוסבר בחב"ד, במאמרים העמוקים של החסידות?  עיקר הדגש על ההתחלה, כמו שאמרנו קודם שלפעמים מדברים רק על החלק הראשון של המאמר, "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין". מה שנאמר כעת בקיצור הוא מאמר של הרבי המהר"ש[כב].

הוא מסביר את דברי הסבא, כמו שכתוב גם בעוד ספרים, בדרך של חב"ד. ה"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" רומזת למנהג ישראל שעוצמים את העינים כשאומרים "שמע ישראל וגו'"[כג]. כבר כוונה מאד מעשית, שכל אחד יכול לאמץ בתפלות יום-יום – כשאני עוצם את העינים ואומר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" צריך להתבונן, או לחשוב, שעכשיו אני נעשה ה"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", אין לי עינים. נשמע קשור לדברי רבי נחמן, שגם מביא זאת[כד], רק שמביא בהקשר אחר שנאמר בהמשך. גם הוא אומר שכאשר אומרים "שמע ישראל" אני עוצם את העינים בבחינת "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין".

איך הפשט בחב"ד? שעצימת העינים, ה"לית לה עיינין", היא כדי להגיע ליחודא עילאה. כשאני פוקח עינים ורואה את המציאות במקרה הטוב אני יכול להגיע לכך שה' נמצא כאן ומשגיח עלי – הלמעלה מהזמן נמצא בתוך המקום והזמן. זהו המשך של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ואחר כך "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'". רק מי שבמציאות הזו יכול לאהוב את ה', כמו שכתוב "יש מי שאוהב" – לכן אומרים "ברוך שם" בין שמע ל"ואהבת". שם כבוד מלכותו הן שלש מלים שהן הארה (הארה דהארה דהארה) מהאור העצמי של ה' ("ברוך" הוא להמשיך למטה).

אור השמש בשמש ומחוצה לה

מה המשל? יש את אור השמש שמאיר על הארץ ובזכותו אני רואה את המציאות – זהו אור ה'. אבל יש אור השמש כמו שהוא בתוך השמש, ששם הוא בטל במציאות לגמרי. זה אולי המשל הכי חשוב בחסידות חב"ד בהתבוננות מה בין יחו"ע ליחו"ת. יחו"ע הוא להיות במצב כמו אור השמש בתוך השמש, מצב בו ודאי אין לי עינים. כשאני אומר "שמע" אין לי עינים – זהו אור השמש כפי שהוא בשמש. במקור זהו משל מהבעש"ט ומי שמפתח אותו הוא אדמו"ר הזקן – "שני המאורות הגדולים" – על האור שבתוך המאור. אבל כאשר האור מאיר על הארץ, בשכמל"ו, אני מרגיש את אור ה' שמאיר במציאות, מאיר את המציאות, יחו"ת. אז אני פותח את העינים.

גם לפי הפירוש הזה טוב שאין לה עינים – ברגע שיש לה עינים זו ירידה. המצב של "לית לה עיינין" לראות את המציאות בכלל, כי "כולא קמיה כלא חשיב", והיא כעת בתוך המאור, בתוך ה'. קוראים לזה גם אור בתוך המאור וגם, באופן של נשיאת הפכים, קוראים לו "בורא חשך". יחודא תתאה, כשפותחים את העינים ורואים את המציאות הנבראת, נקרא "יוצר אור". לפי הקבלה ק"ש בבריאה, שם כתוב "בורא חשך".

יחו"ע ויחו"ת – אברהם ויצחק

קודם אמרנו שמצב "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" שייך לרחל אמנו, לדוד המלך, לכנסת ישראל – הכל מלכות בקבלה. כאן הוא מכניס משהו יותר – יחו"ע הוא יצחק אבינו, עליו כתוב "ותכהינה עיניו מראות". בסוף ימיו הוא 'זכה' להיות עוור. כעת נעשה חיבור בין חב"ד לברסלב, מי העוור הכי טוב והכי מאושר בעולם? הבעטלר הראשון של רבי נחמן, שלא רואה את העולם הזה בכלל – ודאי "דלית לה עיינין" – כי נמצא, כמו אור השמש בתוך גוף כדור השמש, במצב של יחודא עילאה.

מי כן רואה את המציאות ופועל בתוכה, ואוהב את ה'? אברהם אבינו הוא עמוד האהבה. הוא כותב שיחו"ע הוא יצחק אבינו ויחו"ת הוא אברהם אבינו, לכן לעתיד לבוא נאמר דווקא ליצחק אבינו "כי אתה אבינו", הוא יהיה העיקר בביאת המשיח, כאשר יקוימו כל היעודים כפי שהם אצל ה' – "עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" – נאמר "ותכהינה עיניו מראות", כמו העינים של הבעטלער העוור של רבי נחמן, הוא רואה אבל משהו אחר.

למצב הזה קוראים בטול במציאות. יחו"ע הוא בטול במציאות ויחו"ת הוא אהבת ה' מתוך האור שמאיר על הארץ. אנחנו יודעים שבטול הוא ביטוי החכמה – ובפרט בטול במציאות. לכן הפירוש של חב"ד ל"עולמתא שפירתא" הוא במלה אחת בטול, המלה הכי חשובה בכחסידות חב"ד. הוא מפרש ש"עולמתא שפירתא וכו'" היינו מי שנמצא בבטול הכי גבוה, בטול במציאות – עוצם עינים. הבטול הוא פנימיות החכמה.

תפארת: פירוש המגיד ממעזריטש

עשינו כתר וחכמה והתחלנו – קצת באריכות – עם פירוש המגיד, לכן כדאי שכבר נמקם אותו. בעבודת ה' הוא הכי חשוב, לכן התחלנו בו. איפה כיסוי המודעות העצמית, מקור כל הפניות בנפש? בתפארת. בתפארת יש שליש עליון מכוסה ושני שלישים תחתונים מגולים, עם מודעות עצמית. המצב העליון, המכוסה, נקרא "עץ החיים" – שם יש חיים נצחיים ("ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם"). ברגע שיורד מהשליש העליון לשני התחתונים, נעשה מודע לעצמו ומוליד פניות – על כך המגיד המדבר.

יש לנו את הכתר של רבי נחמן, את הפירוש של חב"ד בחכמה, את הפירוש של המגיד בתפארת.

בינה: כיסוי פני הכלה "כבוד אלהים הסתר דבר"

כיסוי פני הכלה בחתונה ופני החתן בטלית

יש פירוש אחד[כה] שקשור למנהג ישראל בחופה. לפני החופה – ולפי דעה אחת בהלכה זהו עצמו קנין החופה – החתן מכסה את פני הכלה. יש פירוש שכיסוי פני הכלה הוא על מנת לקיים בה "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין".

הגברים זוכים מעין זו, איזו הארה של הסוד הזה, כל בקר כשמי שנשוי מתכסה בטלית גדול ומכסה את עיניו – גם כמו דעקעניש, כיסוי פני הכלה. לכן בכתבי האריז"ל סוד "עולמתא שפירתא" מוסבר באריכות ובעומק דווקא בכוונות ציצית. ציצית כמו הצצה – דווקא שם, במצוה של ראיה, מוסבר הסוד של "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין".

כוונות הכיסוי: "הסבי עיניך" ו"כבוד אלהים הסתר דבר"

בכל אופן, יש פירוש שזהו כיסוי פני הכלה. יש שני הסברים מה לכוון. פסוק אחד בשיר השירים אומר "הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני". החתן אומר לכלה: 'תפסיקי להסתכל עלי חזק בעינים שלך', וכנראה לפני החופה לא רק אומר אלא עושה פעולה. למה? כי בעיני הכלה, עם כל האהבה שלה, יש גם תוקף של דינים – של בעירה, יש לה אש בעינים. החתן אומר לכלה – תפסיקי להסתכל עלי, העינים שלך פשוט שורפות אותי. לכן צריך לכסות את העינים, לכסות את הפנים. מאיפה באות העינים השורפות? אלה העינים של אמא ש"מינה דינין מתערין".

יש עוד הסבר, שגם שייך לאמא – גם טעם למה מכסים את פני הכלה – שהכיסוי הוא בגלל "כבוד אלהים הסתר דבר". יש "כבוד מלכים חקור דבר" במלכות – לכאורה הכלה היא במלכות, אבל שרש הכלה בבינה. כמו שמוסבר בלקו"ת על "כלה עילאה" ו"כלה תתאה" – כלה לשון כליון, אבל יש רק כלות הנפש ויש כליון גמור, אויס, כלה עילאה. על המדרגה של כלה עילאה כתוב "כבוד אלהים הסתר דבר". על כלה תתאה כתוב "כבוד מלכים חקור דבר". אומרים שיש משהו בכלה שמופיע אצלה "כבוד אלהים" וצריך להסתיר. גם טעם זה הוא כי "מינה דינין מתערין".

הפירוש הזה נוגע גם לפירוש הבא, של הדעת, אבל המנהג של כיסוי פני הכלה עם שני הפירושים – או בגלל "הסבי עיניך מנגדי" או בגלל "כבוד אלהים הסתר דבר" – הוא בבינה. שם אלקים כאן הוא במקורו בבינה, "אלהים חיים ומלך עולם". את הטעם הזה נשייך לבינה.

דעת: עין שמאל בלבד

לעלמה יש רק עין אחת – ה"ג שבדעת

מהו פירוש הדעת? חוזר ממש לפשט בקבלה. עד עכשיו, כשאמרנו שהיא עלמה יפה שאין לה עינים, היה פשוט אצלנו שאין לה עינים בכלל. אבל יש פירוש בקבלה, פשט הקבלה[כו], שמה שכתוב שאין לה עינים הכוונה לשון רבים, "מיעוט רבים שנים" – אין לה שתי עינים, אבל יש לה עין אחת. איזה עין יש לה? שמאל.

למה? כי כתוב שבדעת של הכלה לפני החתונה, הדעת של כולנו לפני החתונה עם ה', יש רק עיטרא דגבורות, ה גבורות. זהו, כמובן, פירוש מובהק של דעת. כל גבורה היא שם הוי' – בדעת הכל שמות הוי' – וה"פ הוי' עולה עין (130), והיות שיש לנו רק עטרא דגבורות ואין לנו עטרא דחסדים (עוד ה"פ הוי', גם כן עין), יש רק עין אחת. רק בחתונה החתן מעניק לנו את עין ימין. "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" היא לפני החתונה, הבתולה של אלול, ויש לה רק עין שמאל[כז]. זהו הפירוש המובהק של הקבלה.

לעבור מפסימיות לאופטימיות

מה אומר לנו בנפש הפירוש של הדעת? למה ה' ברא שתי עינים? פירוש אחד בחסידות שעין ימין היא כדי להסתכל טוב על הזולת ועין שמאל כדי לבקר את עצמי – מודעות עצמית טובה, של המוסר, חשבון נפש של "מאין באת? מטפה סרוחה" שאמרנו קודם.

בכל אופן, נאמר עוד יותר שוה לכל נפש: היום בכלל עין ימין היא הסתכלות אופטימית על המציאות ועין שמאל היא הסתכלות פסימית על המציאות. בית ספר לתורת הנפש הוא כדי להכין אנשים שיוכלו לעזור לעצמם וגם לעזור לאחרים, והעיקר הוא "לעיני כל ישראל" – לתקן את ההסתכלות על המציאות, על המציאות של עצמך ועל המציאות מסביב.

יש אחד שכל ההסתכלות שלו פסימית. גם מה אתי ומה יהיה אתי וגם על העולם בכלל. למי שמסתכל פסימי על המציאות יש רק עין אחת, עין שמאל. כל התיקון – כל מה שהעוזר, היועץ (אנחנו אופטימיים שכל אחד יצא כאן יועץ) – כל תפקיד היועץ האופטימי שלנו הוא לנסוך אופטימיות באדם שבא מדוכא, שבור, מבולבל. הכל כי אין לו שתי עינים, אלא רק עין אחת על המציאות. צריך לתת לו עוד עין, שיהיה מאוזן, יוכל להסתכל עם שתי עינים – גם על מציאות עצמו וגם על מציאות הזולת.

יש אחד שבא עם בעיה של חבר או בן/בת זוג – יש אחד שמסתכל רק על הפן השלילי. צריך לתת לו שתי עינים, שיוכל להסתכל קודם כל באופן מאוזן, ותמיד בסוף אם יש לו גם עין ימין וגם עין שמאל צריך "לאכללא שמאלא בימינא", שיהיה הימין גובר על השמאל, שההסתכלות הטובה תגבר על ההסתכלות הלא טובה. דברנו לא מזמן על הגבר המתוקן – התגברות, שהטוב גובר על הלא-טוב, ההסתכלות הטובה על המציאות גוברת על ההסתכלות הלא-טובה.

כל זה פירוש הדעת, שיוצא מפשט הקבלה ב"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", שאין לה שתי עינים אלא רק עין אחת. מצד עצמה היא יפה מאד. כשבא אחד מאד פסימי אני צריך לראות כמה הוא יפה – זה יהודי, הוא יפה מאד. יכול להיות שכל האנשים היפים הם פסימיים, עד שלא באים ללמוד בתורת הנפש. היא יפה, יפהפיה, אבל פסימית – מה אפשר לעשות? אפשר לעשות, צריך לעזור לה, לתת לה עין ימין.

חסד וגבורה: "מנורה בדרום ושלחן בצפון"

בחסד וגבורה יש זוג של מושגים בספרי הקבלה – קשור לכלי בית המקדש, "מנורה בדרום ושלחן בצפון". דרום בדרך כלל הוא צד ימין וצפון הוא צד שמאל, אבל כאשר הכהן נכנס להיכל, לקדש בבית המקדש, הוא נכנס ממזרח למערב, ולכן המנורה שבצד הדרום היא לשמאלו והשלחן שבצד הצפון הוא לימינו. יש פה דוגמה של "אחליפו דוכתייהו" בלשון הקבלה.

כתוב ב"מקדש מלך" על אתר[כח] שרחל היא דווקא ה"שלחן בצפון" (רחל היא סוד "'צדק' מלכותא קדישא" ו-שלחן עולה "צדק צדק [תרדֹף]"). רחל, זיווגו העיקרי של יעקב, היא השלחן (וכידוע שאכילה היא כינוי לזיווג, "הלחם אשר הוא אוכל"), ולאה, עם העינים היפות שלה, היא ה"מנורה בדרום" ("מנרתא דסתימא"[כט], סוד "עלמא דאתכסיא", לאה). בדיוק הפוך ממה שהייתי חושב. הכלי הכי יפה בבית המקדש הוא המנורה הטהורה ורחל היא "יפת תאר ויפת מראה" – אז הייתי חושב שהמנורה מתאימה לרחל, ואם המנורה היא רחל השלחן הוא כנראה לאה. אבל כתוב הפוך – השלחן הוא רחל והמנורה לאה, השלחן בחסד והמנורה בגבורה.

ללאה, בעלמא דאתכסיא, יש דינים תקיפים מצד עצמה, כמו שאמרנו על אמא ש"מינה דינין מתערין" – לכן שמים אותה בדרום, להמתיק את דיניה. לאה היא המנורה כי יש לה אור, יש לה עינים – הנצח וההוד של אמא מאירים בעיני לאה[ל] (כמו בכל פרצוף, שהנו"ה שלו הם שרש העינים של הפרצוף הבא אחריו), ועל כן כתוב בה "ועיני לאה רכות" ומתורגם "יאיָן", לשון יפי.

כאן צריך יחסי גומלין וחיבור – לעתיד לבוא רחל ולאה תתחברנה לגמרי ותהיה רק אשה אחת, "רחל הגדולה" שכוללת את לאה, כאשר ה"מנורה בדרום" תאיר בתוך ה"שלחן בצפון"[לא]. על השלחן יש זר זהב סביב שמסמל את כתר מלכות – המלכות היא רחל (כאשר רחל ודוד הם אותו ענין), לכן השלחן הוא סמל של רחל, והיא צריכה לקבל את האור שלה דווקא מלאה (במקומה הטבעי, בצפון, היא עומדת).

עינים להשגיח על כשרות המאכלים

איך נפרש? מה שנאמר עכשיו לא כתוב, אלא נוסיף במיוחד לכבוד הנשים: איך אנחנו מסבירים על פי הרבי את שלשת הכלים שבקדש – המנורה, השלחן ומזבח הקטרת? קשור לשלש המצות, שלשת המבצעים, של האשה – הדלקת נרות שבת קדש היא המנורה; האחריות על כשרות המאכלים, המטבח, היא השלחן; טהרת המשפחה היא מזבח הקטרת באמצע. כעת מדברים רק על המנורה והשלחן, הימין והשמאל, הדרום והצפון, לאה ורחל.

יוצא מספרי הקבלה שכשרות המאכלים, "שלחן בצפון", היא רחל – הקפדה על כשרות. מה פירוש ש"לית לה עיינין"? צריך לתת לה עינים. כאן פירוש מובהק שחייבים לתת לה עינים, והמצב הראשוני שאין לה עינים אינו טוב. קודם כל, צריך שהאשה – האחראית על המטבח – תשגיח טוב-טוב. היא צריכה הרבה עינים, עיון בכשרות. היא סתם צריכה עינים טובות מאד, כדי לברור אורז וכו', שצריך ממש לעיין בעינים. צריך גם עינים טובות להסתכל על ההכשרים, לדעת איזה הכשר בסדר ואיזה הכשר לא בסדר.

הנטיה הראשונה, כשאני הולך לשלחן לאכול, אני בכלל לא מסתכל על כלום. זו בעיה כשאוכלים. כמו שנסביר בפירוש שנגיע בסוף, עיקר עבודת ה' – שלפי פירוש אחד הוא ה"קישוטין דלא הוו" – הוא עבודת ה' באוכל, ומי שאוכל בלי עבודת ה' הוא שלחן בלי עינים. רחל היא השלחן, אבל עין לה עינים מצד עצמה – לפי פירושו אין לה עינים בכלל (אפילו לא עין אחת). כאשר אוכלים רוב האנשים לא מעיינים בפנימיות. כתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – העינים של השלחן הן לראות את פנימיות המאכל, עיקר עבודת האכילה. כל בעיות התזונה שנובעות מחוסר מודעות, שסתם אוכלים, היינו שולחן שאין לו עינים. העיקר לומר את הברכה בכוונה ולהתכוון – ואז ודאי תהיה בריא. אנשים לא עושים זאת – לשם כך צריכים את לאה, מנרתא דסתימא, שתאיר את השלחן.

בכל אופן, המנורה בדרום צריכה להאיר את השלחן בצפון. נחזור לאשה, שהנרות יאירו את האוכל שאוכלים על השלחן בשבת קדש. חוץ מזה שהנרות יאירו את מזבח הקטרת – נרות שבת הם כדי לעשות שלום בית. הכל מתחיל בעצם מהנרות, אבל רחל – שהיא בתחלה בלי עינים – היא השלחן בצפון. ככה כתוב על פי כתבי האריז"ל.

נצח והוד: חסרון העינים – פגם החדשים תמוז-אב

את התפארת כבר אמרנו – פירוש המגיד. נמשיך לנצח והוד: יש פירוש אחד[לב], גם על פי הקבלה, שגם משייך את מה שלומדים היום לחדש אלול. יש שני חדשים בשנה שהם העינים של רחל לפי הקבלה – תמוז ואב. היות שבחדשים האלה קרה מה שקרה, חורבן בית המקדש, הפירוש הזה אומר ש"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" הוא מצבנו בגלות, אחרי חורבן בית המקדש. אנחנו עדיין עלמה יפה, אבל אין לנו עינים – כי היה קלקול מאד גדול בשני החדשים האלה, שלפי הקבלה הם העינים של רחל.

איך הקלקול נעשה? על ידי שנאת חנם ועין הרע (ביטוי שעוד לא הזכרנו). הולך יחד, אם יש שנאת חנם יש עין הרע אחד כלפי השני, ובעטיין נחרב בית המקדש וממילא נשאר מצב של "דלית לה עיינין" – אין לנו עינים. לכן צריך לבוא חדש אלול ועיקר התשובה הוא להחזיר לרחל, כנסת ישראל, את העינים. אז בא ראש השנה, "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", ושמחת תורה בה חותמים את התורה "אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

בקבלה שני החדשים האלה, שהם העינים של רחל, בספירות הם כנגד נצח והוד שמהם עיני רחל. לכן הפירוש הזה, שחסרון העינים היינו פגם חדשי החורבן בשל שנאת חנם ועין הרע, הוא כנגד נצח והוד.

יסוד: שמירת ותיקון העינים (רבי נחמן)

בספירת היסוד יש לנו עוד שני פירושים של רבי נחמן, במקום אחר בלקוטי מוהר"ן[לג]. הרי רבי נחמן מדבר הרבה על תיקון הברית, והוא אומר – בקיצור – שעצימת העינים בקריאת שמע היא סגולה להנצל מהרהורי זנות. בסוף ק"ש אומרים "ולא תתורו אחרי לבבכם [זו מינות] ואחרי עיניכם [זו זנות]". זהו פירוש שהוא מאד מוסר – כידוע שהרבה דברים של רבי נחמן הם מוסר חסידי חזק – שהיום להגיע למצב של "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" היינו לא להסתכל איפה שלא צריך, לא באינטרנט, לא ברשת, גם ברחוב כמובן, בשלטי חוצות. עצימת עינים בקריאת שמע היא סגולה לתקן את פגם העינים, את ה"ולא תתורו". זו סגולה חיובית של "לית לה עיינין".

אחר כך הוא אומר עוד משהו, קשור לחורבן של נצח והוד – צריך לבכות. מי הדמות הבוכה בתנ"ך? "רחל מבכה על בניה כי איננו". כשאדם בוכה, כתוב, מסתלק מאור העינים – הבכיה מקלקלת את הראות. למה בוכים? כי "הצדיק אבד", יוסף הצדיק, הבן של רחל. כל התולדה על ידו והוא אבד בזמן החורבן, לכן היא בוכה "כי איננו" ולכן העינים מתקלקלות. הכל פירוש של עלמה יפה שאין לה עינים ביסוד, הכל קשור לצדיק.

בסוף עושים תיקון חצות, לתקן את רחל – כולנו מזדהים עם רחל אמנו, "רחל מבכה על בניה כי איננו" – וזוכים לתקן את העינים.

מלכות: העלם ההשגחה בעולם (זהר חי)

אחרון חביב הוא פירוש המלכות, מפירוש זהר חי (פירוש הזהר של הרבי מקאמארנא): הוא מפרש את כל המאמר, את כל ארבעת השלבים[לד].

העלם ההשגחה בגלות

הוא אומר ש"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" היא השכינה הקדושה, והעדר העינים היינו שהיא מסתתרת, לא רואים את ההשגחה הפרטית (והעינים הקיימות הן בבחינת "עיניך יונים", מלשון אונאה, המרמות לחשוב שאין השגחה) – ה' עושה זאת דווקא, כדי שתהיה לנו בחירה חפשית. הצדיק, כל יהודי מאמין, כן זוכה לראות השגחה פרטית בחייו. אבל הסתתרות השכינה מאתנו, הסתתרות נוכחות ה' בחיים, היא גם כי יש רשעים, "ופושעים יכשלו בה" – כך ה' ברא את העולם.

עיקר הווארט שהוא מסביר לפי החסידות, לפי הבעל שם טוב, שהשכינה מסתתרת גם במחשבות זרות שמקבלים בתפלה. מי שזוכה רואה עלמה יפה – השכינה הקדושה – בגלות בתוך המחשבה הזרה וצריך לפדות אותה, קודם כל הוא חרד מאד, חיל ורעדה אוחז אותו. זהו פירוש טוב כדי להיות יהודי חרדי. אנחנו לא אוהבים סתם לפחד, אבל עיקר החרדה החיובית הוא חרדה של התגלות פתאומית – שבתוך הקליפה פתאום רואים ניצוץ של קדושה.

הענין קשור כבר לפרשת שבוע. צריך לחבר כל דבר לפרשה, "לחיות עם הזמן" – פרשת שבוע מתחילה מ"אשת יפת תאר", "וראית בשביה אשת יפת תאר". היא בשבי, בתוך הקליפה – יש ניצוץ של קדושה. כשרואים אותו התגובה הספונטאנית היא לא רק "וחשקת בה" אלא חיל ורעדה, כפי שמצטט מהבעל שם טוב. עצם הזיהוי הוא כבר כח לגאול אותה, לפדות אותה. כל זה ה"עולמתא שפירתא דלית לה עיינין".

"טמירתא ואתגליא" – נסתר מהעולם וגלוי לחכמים

בפירושו המשך המשפט, "טמירתא ואתגליא", רומז לגילוי ההשגחה בעולם. הוא מסביר "עולמתא" לשון העלם, לכן שמנו את הפירוש הזה במלכות. ההשגחה "טמירתא" לכל העולם "ואתגליא" לחכמים שבכל דור שרואים את ההשגחה. מזכיר את סוד החשמל לפי הבעל שם טוב, ש"חש" לאחד ו"מל" לשני. "טמירתא ואתגליא" היינו שתי בחינות, חש-מל, ואפשר לומר שה"מל" האמצעי הוא מישהו שמרגיש שיש פה השגחה, שיש פה שכינה, אבל לא גלוי לו מה המשמעות – לא מבין מה בדיוק אומר לו. הוא גם מסביר שכמו שיש השגחה פרטית יש גילוי רזי תורה בכל זמן – שמתגלים רק לחכמים.

הברקת הבקר

על "נפקת בצפרא" הוא מסביר שבבקר יש "אור קדמאה" – שע נהורין שעולים ע"ה צפרא. בזכות אור קדמאה מתגלים רזי תורה. זהו אור מיוחד שמאיר בהתחלת היום – לכן נקרא "אור קדמאה" – אבל כאשר יש את אור היום מסתלקת ההברקה של הבקר (בקר אותיות ברק).

"קישוטין דלא הוו" – "בכל דרכיך דעהו"

נגיע לסוף – "אתקשטת בקשוטין דלא הוו". איך הוא מסביר? אמרנו בשם המגיד ש"קישוטין דלא הוו" היינו לעשות מזדונות זכויות. אצלו ה"קישוטין דלא הוו" הם לעשות מדברי הרשות זכויות – לייחד את ה', כמו שדברנו קודם, גם באכילה בשלחן. כל דבר שאני עושה, כל דברי הרשות, עיקר לימוד החסידות הוא "בכל דרכיך דעהו" – שאני יכול וצריך לקדש כל דבר. קידוש דברי חולין – לא מצוה, אבל אני מקיים "קדש עצמך במותר לך" – עושה "קישוטין דלא הוו".

דווקא בזכות הקישוטים האלה יבוא מלך המשיח, כך הוא כותב. מלך המשיח לא יבוא בגלל מצוות. צריך לעשות מצוות, אבל אומר ווארט מאד חזק – מלך המשיח יבוא בגלל העבודה של "בכל דרכיך דעהו", לייחד את ה' בכל. קודם כל צריך להכיר בה' בכל דבר – חוזר לתחלת הפירוש – ולייחד את ה' בכל דבר, מתחיל מהשלחן ("שלחן בצפון", רחל, כנ"ל).

הכל מתחיל מכך שהשכינה מסתתרת. הוא מפרש "עולמתא", עלמה, לשון העלם – העלמה שלנו היא בהסתרה וצריך לגלות אותה. שוב, עיקר הקישוטים שלה הוא מה"בכל דרכיך דעהו".

ד. פירושי סיום המאמר

"קישוטין דלא הוו" – חידושי תורה ללא יסוד מוצק

עד כאן עשינו את הפרצוף. יש עוד כמה ווארטים יפים מהו הסוף – ה"קישוטין דלא הוו". יש מי שמפרש[לה] ש"קישוטין דלא הוו" היינו חידושי תורה שמחדשים שאזן לא שמעתם מעולם. כל תורת החסידות. יש ווארטים בחסידות שלא היו ולא נבראו – לכן המתנגדים חרדו מאד מהקישוטין דלא הוו, מחידושי התורה של גדולי הצדיקים שהם מתגלים-צומחים מתוך גארנישט. יש כל מיני מדרגות של לחדש חידושים שלא הוו. זה פירוש אחד.

"קישוטין דלא הוו" – להתקשט ממה שאינו בהווה

יש עוד כמה פירושים מאד עמוקים ל"קישוטין דלא הוו". ה"דמשק אליעזר" מפרש[לו] שלפעמים ה' מקבל קישוטים מצדיקים שחיים בעולם הזה או שחיו בעולם הזה. לכתחילה, יש צדיקי אמת שהם קישוטים של השכינה, כנסת ישראל, והם מפתים את ה' כביכול להתייחד אתנו, לשרות כאן. אבל לפעמים מצב כנסת ישראל מאד גרוע ואין מי שיעשה תכשיטים, אין צדיק בארץ. מה החתן עושה? כאן הפירוש הוא עבודה בשביל החתן – הוא עושה "קישוטין דלא הוו", עושה קישוטים מהצדיקים שעדיין לא נולדו בעולם הזה, שרק עתידים להיות.

נרחיב את הפירוש הזה: לפעמים ה' זקוק לחזור לדבור הראשון ועוד לפני כן. הסברנו קודם בשם המגיד את שלשת הדיבורים. למה ה' ברא את העולם בכלל? כי בציור שלו הוא כבר קבל תענוג ממה שעתיד להיות. מה שעתיד להיות הוא "לא הוו", לא היה, כפשוטו. אחרי שה' ברא את העולם הכלל הוא שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – קודם "אני לדודי" ואז "ודודי לי", ר"ת אלול. אם אין "אני לדודי" ה' צריך לחזור למצב הראשוני, ואפילו הטרום-ראשוני, ולעשות קישוטין דלא הוו, לעשות קישוטים שלא היו במציאות ואינם במציאות.

כמו שאמרנו, זה לכאורה פירוש בשביל הקב"ה-החתן. מה הוא נוגע לי? משהו מאד יסודי בטיפול נפש: יש אחד שבא כל כך 'על הפנים', במצב מדוכא, שאין לו שום קישוט – לא מהעבר ולא מההוה. צריך לעשות לו קישוטין מהעתיד שלו. לעשות לו בטיפול – צריך להיות יועץ מאד טוב, "פלא יועץ", "פלא" הכוונה שאינו מדבר להוה ולא לעבר, אלא מביא את העתיד לתוך ההוה – כדי לעשות קישוטים מהעתיד. זהו פירוש מאד עמוק מהם "קישוטין דלא הוו" – אין במציאות קישוטים, אין בהוה במה להתיפות לפני ה', גארנישט, אין לנו שום דבר, אז ה' צריך לעשות לעצמו קישוטים ממה שעתיד להיות.

העתיד הוא ניצוץ משיח. כתוב בתניא שבכל יהודי יש ניצוץ משה רבינו – זה העבר. במקום אחר כתוב שלכל יהודי יש ניצוץ משיח – זה העתיד. אם אין לך שום זכויות, מה נשאר? רק משיח. כנראה שאתה משיח... אין לך שום דבר, לא בעבר ולא בהוה. זה נקרא קישוטים דלא הוו.

יש לו עוד פירוש ל"קישוטין דלא הוו"[לז]: שהוא עושה קישוטים מאנשים שחושבים שהם לא קיימים. יש אנשים שכל כך בשפלות, גארנישט, שהם בעיני עצמם "לא הוו". אותם אנשים שהם בבחינת "לא הוו" – הם הקישוטים של השכינה, בעיני הקב"ה.

[השלמה: לשני הפירושים הוא מקדים שהזכר לא מתעורר עד שהכלה מתקשטת למצוא חן בעיניו. בשביל מה צריך בכלל קישוטים? בלעדיהם אין התעוררות. תפקיד האשה לעורר את בעלה והיא עושה זאת על ידי קישוטים. כנראה יש שני סוגי בעלים – בעל שמתעורר מעצם הקישוטים ובעל שמתעורר מכך שמרגיש שהכלה שמה קישוטים כדי לעורר אותו (בהרבה ספרי חסידות כתוב לגבי שני סוגי צדיקים – כאן מלמעלה למטה, אבל יש גם מלמטה למעלה: אחד שעובד בשביל תענוג ואחד שעובד בשביל שה' יקבל ממנו תענוג).]

אם כן, בכך סיימנו את פירוש לשון הסבא דמשפטים. בעזרת ה' שהסבא יהיה מבסוט מאיך שמפרשים את הדברים שלו, אבל שאנחנו לא נקבל מזה שום מודעות עצמית, שום פניה. לחיים לחיים, שתהיה שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה, ושנזכה להיות העולמתא שפירתא.

 

[מכאן עד סוף הפרק מהשלמות.]

בחלק מהפירושים אמרנו את ביאור לשון הזהר לכל חלקיה, ובחלק צריך עוד להשלים את הפירוש:

התעלמות והתגלות באצילות ובבריאה (מק"מ ודמשק אליעזר)

המתוק מדבש, שמפרש הכי פשוט, שמדובר ברחל שיש לה בתחלה רק ה"ג בדעתה, כותב על "גופא טמירתא ואתגליא" ש"טמירתא" היינו כאשר המלכות עומדת במקומה באצילות, ביום, אך כאשר היא יורדת לבריאה בלילה היא "אתגליא". כך מוסבר ב"מקדש מלך"[לח], שהמלכות מתגלה – כפי שנותנת הסברא – בלילה, הזמן בו היא שולטת במציאות (זמן שליטת הלבנה, העולמתא שפירתא כנ"ל), שהרי שליטה והתגלות הולכות יחד, בסוד "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (והזמן המתאים להתגלות הוא הזמן בו האדם בשליטה – כאשר 'הכל בשליטה' האדם גלוי וחשוף). לדברי המתוק מדבש המשך הלשון מתפרש באופן זהה – המלכות "נפקת בצפרא" מעולם הבריאה לעולם האצילות ואזי "אתכסיאת ביממא במקומה באצילות".

אכן, הדמשק אליעזר מפרש הפוך[לט], ש"טמירתא" היא בלילה, בעולם הבריאה, וכאשר היא חוזרת למקומה באצילות בבקר היא "אתגליא". זהו יחס של "דעת עליון" (כהנחה של חסיד הגילוי בעולמות העליונים הוא-הוא הגילוי ו'למעלה יש ולמטה אין') ל"דעת תחתון" (כהנחה של 'מתנגדים' שהעיקר הוא הגילוי בעולמות התחתונים), וד"ל.

קבורת רחל בפרשת דרכים

יש לדמשק אליעזר עוד פירושים[מ]: ש"גופא" של רחל "טמירא" כי היא בקבר ו"אתגליא" כי קבורה על פרשת דרכים, ואילו לאה לגמרי מכוסה כי היא קבורה במערת המכפלה. מסביר שלכן רחל נקראת "עלמא דאתגליא", כי קבורה בפרשת דרכים. נפרש לפי דבריו שבכלל, העולם שלנו, "עלמא דאתגליא" הוא פרשת דרכים – על כל צעד ושעל צריך לבחור בין ימין לשמאל. עלמא דקשוט או עלמא דאתכסיא אינו פרשת דרכים – הוא מערה.

הכיסוי לאחר היחוד

את "נפקת בצפרא" הוא מפרש[מא] על היציאה מהבריאה, בו היתה "טמירתא", לעלות לאצילות לצורך היחוד של תפלת שחרית ב"שים שלום" – אז עיקר הגילוי שלה. בהמשך היום, אף על פי שקודם אמר ש"אתגליא" בעולם האצילות, היא "אתכסיאת" – כשיש לה יחוד בעולם האצילות אז עיקר הגילוי שלה (מענין, כי היחוד אמור להיות צנוע). אחרי היחוד מסתלקים המוחין ואז היא מתכסה, אף על פי שהיא עדיין באצילות. הפרצוף מתרחב באצילות כשיש יחוד הגורם למוחין ומפתח את כל הפרצוף – ואז "אתגליא". אחרי היחוד היא עדיין באצילות אבל חוזרת להיות נקודה, כי המוחין מסתלקים ממנה.

כל זה מתאים להיות דרוש ב"יין משמח": אחרי היחוד היא מתכסה בשמיכה והולכת לישון... על דרך ה'אבר מת' אחרי היחוד אצל האיש – יש איזה רוגע). בזמן היחוד כולה גלויה – גם לעצמה וגם לבעלה, כולה פה – ואחר כך היא חוזרת להיות נקודה, גארנישט. לפי זה יש שתי בחינות צניעות – יש את הצניעות בזמן היחוד, שלא ייראה החוצה, שלא תהיה יניקת החיצונים, ויש את הצניעות אחר כך שהיא צניעות בעצם, שהיא חוזרת להיות גארנישט (עדיין באצילות, לפני ה"ותקם בעוד לילה" – כאן מדובר ביום, אבל אם הזיווג הוא בלילה, אחרי שהיא נחה קצת – שהיא יורדת לעולם הבריאה ונעשית שם "טמירתא" לפירושו). איך יסביר את ה"טמירתא"? יתכן כמו הזהר חי (אביו), שכאשר יורדת לשלוט ולהנהיג היא מסתתרת. לא מרגישים שזו היא – חושבים שזו הנהגת הטבע. 

תכשיטים חדשים בכל פעם

נחזור למתוק מדבש: הוא מסביר הכי פשוט ש"אתקשטת בקשוטין דלא הוו" היינו מ"נ חדשים שטרם נתבררו. אין בזה כל כך חידוש – אולי פשוט רוצה להבחין בין בירור ראשון לבירור שני. אצלנו בדרך כלל בירור שני הוא העיקר, כי הוא העליה לאצילות, העבודה של יוסף (אחרי בירור ראשון בבי"ע, של השבטים). לפי דבריו משמע שעדיין לא עבר שום שלב של בירור.

אפשר ללמוד שעיקר הקישוט של הכלה – הפיתוי שלה לחתן – צריך להיות כל פעם משהו שלא היה. לימוד זכות על נשים שכל פעם חייבות בגד חדש, מוציאות המון כסף ומרגיזות את הבעלים – הן צריכות להסביר לבעל שצריכות "קישוטין דלא הוו" (והיא גם משלמת מכסף שאין בחשבון... ממש "דלא הוו").  

סיום פירוש המקדש מלך

המקדש מלך ממשיך בקיצור עם שאר הלשונות[מב]:

את "נפקת בצפרא וכו'" מסביר באופן מיוחד: הוא אומר שכל בקר מלכא ומטרוניתא הם בחדוה, שמחים, "ויהיב לה מתנן". לא כותב ששמחים כי זמן של זיווג – אולי כי היה להם זיווג, אבל לא כותב זאת. אחר כך יש "אתקשטת", שהיא קונה את כל התכשיטים, אבל קודם "נפקת בצפרא כדין מלכא ומטרוניתא בחדוה ויהב לה מתנן ולכל בני היכליה" (רואים שלא מדובר בזיווג – הוא מחלק מתנות לכולם). כדי להגביר את שמחתה הוא נותן מתנות לכולם.

"קישוטין דלא הוו" מסביר על בירורי מ"נ, אבל אומר (אולי אותו דבר, אבל יותר חזק) שלא היתה להם הויה קודם. לא שלא היו במציאות, אבל לא היה להם בירור ותיקון – כמו "והלכה והיתה". למישהו שלא היה מתוקן אף פעם לא היתה הויה מעולם. כעת צריכים בירורים כאלה, העלאת מ"נ, ממה שלא היתה לו הויה לעולם. אם נחזור לפירוש של רבי נחמן, על עשית בעלי תשובה וגרים, לגרים ודאי לא היתה הויה בעולם, ובבעלי תשובה לאפוקי מי שירד מהדרך וכעת חוזר, אלא, כמו בדורנו, בעלי תשובה מתינוקות שנשבו.

"טמירתא ואתגליא" בסוד הנסירה (נזר ישראל)

למגיד מקוז'ניץ יש פירוש חדש לגמרי ב"טמירתא ואתגליא"[מג]: ש"טמירתא" היינו כאשר פרצוף הנוקבא עומד אחור באחור עם ז"א, ואז יש גב אחד לשניהם, יש להם פנים ואחור, וממילא כל זמן שגופה דבוק בגוף ז"א אזי "גופא טמירתא", לאפוקי הזרועות והרגלים שמשוחררות. אחר כך, כשהיא נפרדת (בנסירה, אף שלא משתמש במושג זה), הגוף "אתגליא". אם כן, שייך לראש השנה בו סוד הנסירה, שעד הנסירה היא "טמירתא" ואחריה "אתגליאת". הוא אפילו לא אומר שעיקר האתגליא כאשר היא מחוברת פנים בפנים – ברגע שהיא יוצאת ממנו היא כבר אתגליא.

איך אומרים זאת היום בתורת הנפש? אחד הנושאים הגדולים שלנו. יש מצב שאחד תלותי לחלוטין במישהו אחר, אפילו במשפיע שלו. אם הוא תלותי לגמרי זו מציאות של "טמירתא" – יש לו ידים ורגלים, אבל אין לו גוף. הוא עושה דברים, מנענע ידים ורגלים, אבל גופו דבוק מאחור, לא משוחרר. ברגע שפותחים – עוד לפני שהוא חוזר פנים בפנים, אצל הדבר שכעת חתכנו אותו מהתלות, הוא כבר "אתגליא", האישיות שלו מתחילה להתגלות. רק אז, כשהאישיות מתחילה להתגלות, יש סיכוי להחזיר אותו פנים בפנים ושהיהיה יחס פנימי-אמיתי בין המשפיע והמקבל. ענין מאד חשוב בתורת הנפש.

תהליך הגאולה: "נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא"

הוא מפרש[מד] "נפקת בצפרא" (שהדמשק אליעזר פירש על יחוד "שים שלום" בשחרית, אבל הוא כותב הרבה לפני כן) – באילת השחר יש את הזיווג של אילת השחר שמתייחדת עם יעקב, שלפני היום בכלל. פירוש טוב, כי מחלק לגמרי בין ה"צפרא" ל"יממא". מתאים לנו, שאנחנו במצב של טרום-הגאולה, המצב של אילת השחר – בה כתוב "קמעא קמעא" (רוצים שלא יהיה כך, אבל אנחנו שם) – ואם יש שם זיווג זהו הזיווג המדובר. אפשר להסביר ששיבת ציון בדור שלנו היא "נפקת בצפרא", עם זיווג מיוחדת של אילת השחר. אחר כך "ואתכסיאת ביממא", כבר פוסט ציונות.

הוא מסביר כאן שהצפרא הוא שיא הלילה, לכן מגיעה לנקודת שיא בעלות השחר ואז מתייחדת עם יעקב. כאשר כבר אור יום זהו לא הזמן שלה והיא "אתכסיאת ביממא" (לא כי עולה לאצילות, אלא סתם כי זה לא זמנה).

את ה"אתקשטת" מפרש כמו שכבר אמרנו – חידושים שלא היו אף פעם, מופלאים ואף מוזרים.

ה. שאלות ותשובות

המקום לשימוש בתרופות

שאלה: בישיבות צות במוסד טיפולי מדברים על כך שמה שעוזר הוא רק תרופות ורעיונות זרים – איך כשותף בצות הוא יכול להתמודד עם האוירה והרעיונות שמגיעים מהגורמים הנוספים?

תשובה: אם הוא לא יודע להתמודד – שיבוא לטיפול... הוא בשליחות שם, ובשליחות צריך להסביר את האמת. הוא שם בשליחות – שיהפוך את העולם.

שאלה: החלק הראשון של השאלה, הוא דבר שהרב התייחס הרבה פעמים, אבל ישמחו לשמוע שוב – מה המקום והיחס של טיפול בתרופות (בעיקר במקרים חמורים, שאנשי מקצוע אומרים שבלי זה אין מה לעשות עם האדם)? איך להתייחס במבט של תורת הנפש?

תשובה: אני חושב שכל השאלות כבר נשאלו ונענו, אבל בכל אופן – הכלל אצלנו שתשעים אחוז עליהם אומרים שצריך תרופה לא צריכים תרופה. עשרה אחוזים הם מצב של אס-או-אס, איבוד טוטאלי של היכולת לתקשר עם המציאות. אם יש כאבים – לפעמים צריך לקחת אספירין. יש אחוז מאד קטן, אבל רוב המקרים אפשר לטפל נפשית, אפשר להאיר את העינים. זה היה הנושא היום – שעיקר הבעיה הוא בעית ראיה.

נאמר שני דברים שלא אמרנו:

דבר אחד, רבי אייזיק מהומיל אמר על אדמו"ר הזקן שהוא רופא עינים. כל החסידות, מאלף עד תיו, היא רפואת עינים – כמו משה רבינו "לעיני כל ישראל".

דבר שני, כאשר רבי נחמן אמר את התורה ש"עולמתא שפירתא" היא אמונה הוא היה בעיר בה בתו הנשואה היתה עם בעית עינים חמורה, על סף עוורון ח"ו. באמירת התורה הוא ריפא אותה. יש בכח החסידות לרפא את העינים – זהו עיקר כח החסידות. אם מרפאים את העינים – הדברים הכי פשוטים שאמרנו, לוקחים אחד פסימי לחלוטין ונוסכים בו אופטימיות – זהו שינוי של כל החיים שלו.

עוד פעם, הכלל אצלנו שתשעים אחוז ממה שהרופאים אומרים שצריך תרופות – לא צריך, אם יש טיפול נפשי טוב. עשרה אחוז אולי כן צריך, אבל כאס-או-אס.

אמונה ושמחה

שאלה: בקשו עצה לאמונה ולשמחה.

על אמונה דברנו עכשיו. שמחה שייכת לאמא, גם שייך לתיקון העינים – לא לשרוף אנשים עם העינים, לא לשרוף את החתן עם העינים, זו סגולה לשמחה. אחד ש"לא הוו" הוא הכי שמח שיכול להיות. צריך להיות כמו בפירוש האחרון שאמרנו – הוא פשוט לא נמצא במציאות, אין שום כובד, אז הוא "אך שמח". שנזכה להיות "לא הוו".

שנה טובה ומתוקה לכולם. הרבה הצלחה בלימודים. אנחנו פה כדי לעזור לאנשים, להביא את המשיח.

ו. חלוקת תעודות בוגרות תורת הנפש (מפגש בבית הרב) – שו"ת

ברכה לשנה טובה ומתוקה לכל אחת, בריאות ונחת והרבה השראה לעזור לאנשים.

יעוץ – בין עבודה לחברות

שאלה: הרב בעד לפרסם את עצמנו כיועצות וכמטפלות, או פשוט לראות איך הקב"ה מזמן ושולח? צריך ליזום?

תשובה: זה דבר שדברנו עליו מתחלת בית הספר. דעתי האישית – שאינה מחייבת – שלפחות תחלת הדרך, תקופה מסוימת, בלי משהו רשמי כ'עבודה' ו'תמורה'. אחר כך, אולי זה יעבור פאזה, אבל שהיסוד יהיה אהבת ישראל נטו. זו דעתי האישית.

שאלה: קרה לי כבר פעמיים שבנות הגיעו אלי ליעוץ ואחר כך הן מבקשות שאני אהיה המשפיעה שלהן? זה יוצא הפוך – שאני מתחילה איתן בתשלום ואחר כך לא. אני קצת מבולבלת מזה, איך משתנה התפקיד שלי?

תשובה: זה לעשות לך תיקון...

[איך אני אמורה להתייחס לזה?]

אם זו הבת שלך – היית מסכימה להיות משפיעה שלה? [ברור.] בסדר, אותו דבר. כולן בנות שלך. [אני לא בדיוק מבינה את ההבדל, זה מבלבל אותי.] בסדר, גם אותי זה מבלבל... יש מנהג העולם, גם כשמשיח יבוא לפי הרמב"ם "עולם כמנהגו נוהג". יש חלק שהוא מנהג העולם ויש חלק שהוא פשוט רגש של משפחה, כמו הפתגם שחסידים כולם משפחה אחת. כמו שאת מתייחסת בתוך המשפחה שלך – ככה.

[אתן דוגמה: הרב שלח לי פעם מישהי עם בעיה. נפגשנו כמה פעמים והיא שילמה, נתתי לה הרבה עצות, ואחר כך הפסקתי לקחת ממנה תשלום – כי הרגשתי שהסיפור שלה מאד דומה לסיפור שלי, היא עוזרת לי יותר ממה שאני עוזרת לה... כעת אנחנו ב"ה חברות. אני חושבת שאקח ממנה תשלום? לא שייך. היא צוחקת עלי שחשבה שאני משפיעה וצדיקה, וכעת היא מכירה אותי.]

הרב: יש שמחכים לגיל היציאה לפנסיה, אבל האמת שזה נכון לכל אחד בענינו. עם היהודי הזה אני יוצא לפנסיה – הפסקתי להיות בעבודה, וזה יחס לאחר הפנסיה. עם השני אני עדיין לפני הפנסיה. כל אחד וענינו.

שאלה: היה רעיון לעשות מאגר של מטפלות או מרכז של תורת הנפש. זה עדיין שריר וקיים?

הרב: כמו שלעזור אישית מאד חשוב, איני יודע כמה שייך – אבל לפתוח עוד סניפים של תורת הנפש אולי הכי חשוב. [איך?] יש מי שמארגן, אבל צריך אתערותא דלתתא. צריך הרבה שיעורים וכו'.

נעם: כמו בשנים עברו, לא צריך בהתחלה כתה מלאה. כל אחת יכולה לפתוח סדנה, שיעור באזור שלה – אנחנו ניתן עזרה בע"ה למי שתיזום. כמעט כל אחת פה שייכת לזה.

תלמידה: אני מבקשת לומר לרב תודה מעומק הלב על תורת הנפש.

הרב: זו שמחה לכולנו, שבע"ה יעשה הרבה שמחה לכולם.

שאלה: אני רוצה לשאול על הקשר עם מטופלת שהפך לקשר חברי. אני בעצמי יודעת את המצב העלוב שלי, שאין לי משלי אלא אם כן הקב"ה נותן, אך איני רואה לנכון לשתף זאת במטופל. צריכה להיות הפרדה, למרות שלפעמים באמת אפשר לגלוש לזה תוך כדי טיפול – מתוך מקום של "צרת רבים חצי נחמה" או שגם אני מבינה כי עברתי משהו דומה. השאלה אם הרב חושב שצריכה להיות הפרדה?

הרב: יש פה שלשה דברים. יש להיות בתפקיד היועץ (אנחנו מעדיפים את המלה הזו ממטפל, גם כשיש תמורה). יש להיות 'משפיעה' – לא בדיוק חברה – ויש להיות 'חברה'. בלהיות משפיעה אין את הבעיה – יש עדיין הפרדה. להיות חברה, שמשתפים חויות, זהו שלב שלישי. גם כשמטפלת או יועצת הופכת למשפיעה היא באה ממקום אחר לעזור – זה ודאי בסדר. בשני השלבים האלה – של יועצת או של משפיעה – את לא חברה ביחס של שיתוף חויות. אין כלל שאין בו יוצא מהכלל, לא שאסור מדי פעם לומר שאולי גם אני עברתי משהו כזה – לא אסור, אבל זה ודאי לא הרגיל, לא היחס הפשוט.

נעם: בלהפוך את החשך לאור הפרק הכמעט-אחרון שם מדבר על מקום היועץ, וכתוב שם שבשעה הזו אני היועץ ואתה הנועץ – אולי מחר יתהפך, אבל כעת ככה.

הרב: אני חושב על ר' אשר. היה פסיכיאטר מאד בכיר – אחר כך נעשה ראש בית חולים באיזה מקום בארץ – שטפל בכמה אנשים שהיו אצל ר' אשר, ובסוף בא בעצמו לר' אשר ונעשה מטופל שלו, חסיד שלו. זה ציור טוב. צריך למצוא את ר' אשר שיחנך את האנשים.

המודעות לגוף

שאלה: בשיעור הרב הסביר, אם הבנתי נכון, שהיחס לגוף צריך להיות "מאין באת ולאן אתה הולך" כשיש כבר מודעות לגוף. אני חושבת על מטופלת מסוימת שלי שמגיעה עם הרבה שנאה וגועל כלפי הגוף.

הרב: זו טפה סרוחה ממש. צריך להחזיר אותה למצב הראשוני, "גופא טמירתא" – המצב הראשון הוא לא לחשוב על הגוף בכלל. רק אם יש פניה, שמתגאה בעצמו, הוא צריך להתבונן בעכירות הגוף. המצב הכי טוב הוא לא להיות מודע לגוף. [אז איך צריכה להיות הגישה למצב שמגיעים עם סלידה מהגוף?] לשכוח מהגוף לגמרי, לא לעשות ממנו ענין בכלל. להכיר שהגוף הוא לא אני, הגוף הוא לבוש. [יש מקום לדבר על הגוף כמתנה שה' נתן או מקום שצריך לשמור ולטפל?] ודאי, "ונשמרתם מאד", צריך לשמור על הגוף ולטפל בו, אבל לא שיוריד אותי. הכי טוב להיות ב"הסתכל בשלשה דברים" כפי שהסביר הרב המגיד.

ב"היום יום" של ערב ראש השנה יש פתגם כמה יקר הגוף של יהודי אצל הקב"ה – עם זה להכנס לראש השנה, שאצל ה' הגוף של יהודי מאד יקר. פרשנו את זה – יישלח בתפוצה לשבת בע"ה. [אנחנו גם יודעים שבאחרית הימים הנשמה תיזון מהגוף.] ה' בוחר בגוף היהודי. הנשמה היא חלק מה' – לא צריך לבחור בה. אבל בגוף, שדומה לגוף אחר, ה' צריך לבחור. עיקר הבחירה בעם ישראל היא דווקא בגוף היהודי – אצל ה' הוא מאד יקר.

התבוננות במשכן

שאלה: אני עוסקת בנושא של פנימיות המשכן. הרבה שנים אני חושבת איך דגם המשכן מקביל לנשמה. שומעת מהרב כל מיני נקודות, ורציתי לדעת כמה אקטואלי להשתמש בזה כנושא התבוננות.

הרב: היום דברנו על שלשת הכלים העיקריים בקדש, המנורה והשלחן והמזבח הפנימי. יש על זה הרבה תוכן, החל מ"דרך מצותיך" של הצמח צדק – הסבר על כל הכלים בנפש – ויש עוד המון בחסידות. המשכן הוא עולם קטן וגם היהודי הוא עולם קטן – יש המון הקבלות, כל כלי הוא כח בנפש. ראוי אפילו שיהיה קורס שלם בענין.

הנגשת תורת הנפש במקומות אחרים

שאלה: אני עובדת באולפן גיור ויש קבוצה מאד טובה. לכולן יש אבא יהודי, אז יש להן אידישקייט כזה, אוירה מאד טובה. האם לערב שם גם תורת הנפש, או יותר להתמקד בדברים חיצוניים כמו הלכות וחגים שיש בתכנית?

תשובה: יש גוף ונשמה – צריך גם את הגוף וגם את הנשמה, גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא. שיבינו גם כשלומדים על הגוף שיש נשמה – גם הנשמה היא "טמירתא ואתגליא", לפעמים נשמת המצוה טמירה ולפעמים היא גלויה. עיקר מה שמושך אנשים לתורה בדור שלנו הוא הפנימיות – זה פשיטא.

[עשו סבב הכרות והרב אמר שהכי מענין לו איך הגיעו. מישהי ספרה שהגיעה דרך שיעור של תלמידה. זו דוגמה מצוינת – כל אחת צריכה לפתוח שיעורים ומשיעורים מגיעות נשמות.]

[דברו על הצורך בעבודה קבוצתית של הבוגרות.]

כתוב שעיקר העבודה עכשיו הוא עבודת היחודים (פעם היה עבודת הבירורים) – צריך להתייחד. כתוב שמה שכמה אנשים יכולים להרים הוא לא לפי ערך של מה שאחד מרים – שלשה אנשים לא מרימים פי שלש מאחד, אלא הרבה יותר. בעבודה משותפת אפשר לקיים 'קער א וועלט היינט', שנזכה להפוך את העולם לטובה.

 

שאלה: תוך כדי הלימודים בתורת הנפש ואחרי שסיימנו גם עוסקת ביעוץ, אבל בעיקר מוסרת שיעורים לנשים ולבנות בהתבסס על הספרים של הרב וגם על כתבי הבעל שם טוב ממש. כעת התחלתי לעבוד בעמותה שמטפלת בילדים ומשפחות של"ע חולי סרטן, ושם אני מרגישה שיש לי איזה בלוק. מאד הייתי רוצה לעשות שם איזה שיעור.

הרב: אפשר ללמד את גוף נפש ונשמה. [איני מרגישה נח לדבר איתם ישירות על השגחה ואמונה – הם במשבר מאד עמוק. אני צריכה ליזום, השאלה אם נכון, או רק אם בצורה טבעית יתפתח?] יש ביטוי "מסילות בלבבם", צריך למצוא את המסילה הנכונה לתוך הלב. ברור שצריך לדבר רוחניות – זה מה שיכול לחזק אותם. בסוף הספר יש שם על דרגות של תפלה. יש תפלה שהיא בלי שום אמירה, רק לשתוק, "השלך על הוי' יהבך והוא יכלכלך", יכול מאד להתאים.

נאמר רק דבר אחד: הרבי אמר שבעתיד גם הרופאים ימצאו תרופה למחלה. לכן, כמו שדברנו קודם, יש בחינה שבהוה אין מה לעשות – אז יש להמשיך מהעתיד. זו דוגמה איך צריך לדבר – צריך להתפלל באמת שה' יעזור והרופאים כבר ימצאו את התרופה, שיבוא מלמעלה, מהשמים.

 

שאלה: איך להנגיש את תורת הנפש לבני נער שאינם בדיוק שומרי מצוות?

הרב: קודם כל, היה רעיון מזמן – עיקר הברכה שתהיה הרבה יזמה, צריך הרבה יזמה – לפתוח תורת הנפש דווקא לנער. [אני שם.] קריינא דאגרתא... תדאגי שזה יהיה. [דווקא יש היום הרבה צמאון, גם בחינוך הדתי-תורני ללמוד את הנושאים האלה. אולי אפשר לעשות איזה תכנית שבית הספר יציג לאולפנות או בתי ספר ואנחנו נסכים לבוא ולהדריך ולהעביר מערכים שבע"ה צות תורת הנפש יעזור לבנות. להקדים תרופה למכה, לבוא עוד לפני שצריך תרופה.] כתוב ששרש הכלים גבוה משרש האורות – זה הכח של האשה. כולם רוצים כלים, קודם דברו על כלים – לא לחפש את הכלים אצל האורות. הכלים הם אתן, אתן צריכות לעשות את הכלים. כל צינור שאפשר להשפיע בו הוא כלי. צריך הרבה יזמה לעשות הרבה כלים, להנגיש את הדברים לכולם.

[אצלנו דיצה נתנה השתלמות לצות החינוכי באולפנא בעקבות כל מיני אירועים טראומטיים.]

שתהיינה הרבה בשורות טובות. כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

ז. נספח: ד"ה "ויברך אלהים" תרל"ב

נלמד את המאמר של הרבי המהר"ש ממנו לקחנו את פירוש החכמה:

בס"ד, ש"פ בראשית, ל"ב (רשומי דברים בקצרה).

ויברך אלקי' את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת כו' אשר ברא וגו', וצ"ל מהו נתינת הטעם כי בו שבת על שברכו וקדשו [נראה כמו הכנעה-הבדלה-המתקה למפרע: "כי בו שבת" היינו נתינת טעם – בא קודם – והוא ההכנעה, שביתה לשון בטול, "ויקדש" היינו הבדלה ו"ויברך" המתקה.], והלא ביום וא"ו בבריאת האדם נא' ג"כ ברכה [שם מפורש מה הברכה, "פרו ורבו", וכאן לא כתוב בפירוש מה הברכה. שם נאמר "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו וגו'", יש כאן ברכה יחד עם אמירה וצווי לאדם, משא"כ בשבת, "ויברך אלהים את יום השביעי" (בגימטריא שבת במילוי: שין בית תו, סוד "תלת קשרין מתקשראן דא בדא", הוי' תורה ישראל, שהיותם "כולא חד" ממש מתגלה בשבת קדש) היא 'ברכה בטהרתה', ודוק] גם כשעדיין לא שבת כו', ובמד"ר פי"א [מפרש מהי הברכה כאן:] ברכו באור פניו של אדם וקדשו [באור פניו של אדם] כו' לא דומה [אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת.] כו', וצ"ל מהו ענין אם הפנים מאיר ביותר א"ל.

ולהבין זה צ"ל למה השבת אינו נק' ראש כמו ר"ח שכולל ל' יום והוא הראש, וכן ר"ה כולל וראש כל השנה, וכן שבת צ"ל ראש השבוע [דמינה מתברכין כולהו יומין של השבוע הבא], וצריך להבין ההפרש בין ר"ח לשבת [שבת למעלה מראש חדש, והיות שלא נקראת ראש כנראה היא למעלה ממנו. וכידוע ש"כי תשא את ראש בני ישראל" רומז לנשיאת אותיות ראש לאותיות שמעל הראש – אותיות שבת! "כי תשא את ראש בני ישראל" = 2236 = הוי' פעמים אלהים = ב"פ "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ("פעמיים בכל יום"), סוד שתי שבתות. נסביר: בדרך כלל שבת היא תענוג ושרשה ברדל"א, אמונה בבורא עולם. "רישא דלא ידע" היינו שלא יודע שהוא ראש. ראש חדש הוא התחדשות, "רישא דאין", בו מולד הלבנה "יש מאין", וראש השנה פשוט שהוא "רישא דאריך", רצון בנפש, רצון למלוך – "בריש הורמנותא דמלכא" – אריך לשון מלך כנודע.]. ויובן בהקדם ענין מ"ש ויהי ערב ויהי בקר שהוא בחי' חשך ואור כמ"ש ויקרא וגו' ולחשך קרא לילה, והנה אור הוא חסד [היום הראשון הוא "יום אחד", בו נברא האור, נוטריקון אור-חסד.] כמ"ש כי טוב חסדך מחיים וכתי' את האור כי טוב ["'וירא אלהים את האור כי טוב' לגנזו" – טוב הוא מופנם וחסד הוא מוחצן. יש כאן תנועה מחסד לטוב – "אור הוא חסד", "כי טוב חסדך מחיים", "האור כי טוב". מתחיל מ"יהי אור ויהי אור" – חסד הוא גילוי – וכשיש גם אור גנוז הוא נמצא בתוך האור הגלוי ומשפיע מתוכו. על פי פשט "האור כי טוב" גם מאיר, ודורשים שהוא האור הגנוז – "גנזו בתורה", שגם היא מאירה, "ותורה אור".], וענין האור הוא שמאיר למרחוק דוקא, וע"ד הלבנה שמארת אותה כשמתרחקת מן השמש [כלומר, השמש מאיר למרחוק בירח.], וכן זיו השמש עצמה נראה אורה בהאירה על הארץ דוקא [ולא בתוך השמש.], להיות כי בארץ אין שם מאור השמש עצמה [כי אם היה המאור לא היו רואים את האור. אם כן, כל ענין האור הוא להאיר למרחוק.].

ועד"ז יובן בעבודה בנפש האדם דכתי' ואהבת הוא בגימ' ב"פ אור שהוא חסד ["ואהבת" פשיטא שהוא חסד – פשוט שהאהבה היא חסד – והיות שעולה ב"פ אור מחזק שגם אור הוא חסד.], וזה נמשך ע"י התבוננות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שם, כבוד, מל', הארה דהארה דהארה [כלומר,  מהפסוק "שמע ישראל" לבד לא היה יוצא "ואהבת", כקושית הרוז'ינער לאדמו"ר הזקן. אנשי יריחו היו כורכין את שמע, אך אין הלכה כמותם – צריך הארה דהארה דהארה כדי שיהיה "ואהבת", גילוי של חסד.], שם הוא הארה, ובחי' כבוד שהוא ג"כ לבוש כמארז"ל ר"י קארי למאנא מכבדותא אמנם זהו לבוש והארת ל"ב נ"ח כבוד גימ' ל"ב, וכמו שאנו רואי' שהלבושי' מעלי'[מים] וכמשל הגשמי שע"י הלבושי' ממשיכי' הגוף, וכן ח"ו בהיפך מלבושי כבוד [לבוש קלון, שגם מושך את הגוף לצד השני.] כמ"ש בלק"ת בד"ה כי ביום הזה יכפר שבפ' אחרי, ומל' הוא ג"כ התפשטות שמו [יש כאן כתר-חכמה-מלכות – קודם הארת השם, סוד שמו בגימטריא רצון, רישא דאריך כנ"ל, אחר כך הארת הכבוד ובסוף הארת המלכות. כתוב שה' ברא את העולם בחפץ, חכמה ודבור ("כל אשר חפץ הוי' עשה" "כלם בחכמה עשית" "בדבר הוי' שמים נעשו") – כתר-חכמה-מלכות.], אמנם [ההמשכה של הארה דהארה דהארה.] פועל רוממות בעצמותו שהרי המלך אין רואין אותו כשהוא מסתפר וכשהוא ערום כמארז"ל בפ"ב דסנהדרין, ונמצא מובן איך שהם הארה דהארה דהארה, וה"ז הוא הפלגת הריחוק כו' [הכל היה להסביר שהאור מאיר למרחוק דווקא.] והוא בחי' יחו"ת [שם יש גם "ואהבת".], אמנם אחד ["שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" לפני בשכמל"ו.] הוא בחי' יחו"ע שלמעלה מאהבה כ"א ביטול לגמרי [יש לנו רמז בתחלת שערי אהבה ורצון – תורה בגימטריא אהבה פעמים בטול. מכאן יוצא שיחודא תתאה הוא אהבה – גדר חדש – ויחודא עילאה הוא בטול. ההכאה של הבטול והאהבה, זיווג יחו"ע ויחו"ת, הוא תורה. בתוך התורה יש את שני הממדים – גם יחו"ע, "שמע ישראל", וגם יחו"ת, "ואהבת", שבתורה הם שני פסוקים סמוכים. כל התורה כולה היא כדי לחבר את "שמע ישראל" עם "ואהבת".], ולכן ארז"ל מן שמע עד אחד בעמידה [כלומר, לא ללכת תוך כדי אמירת הפסוק הראשון.] (ע' בתוס' ברכות די"ג ע"ב), ואהבת יכול לילך [יש מי שאומר שעד הפסוק השני לא הולכים, אבל עיקר הדין להלכה הוא רק ב"שמע".], והיינו שהילוך הוא בחי' אור [כמו שאור מאיר למרחוק – האור מהלך. היום במדע זו תכלית ההילוך, תכלית המהירות – מהירות האור. כל מציאות העולם, שכולה יחודא תתאה, מוגדרת לפי הילוך האור.], אבל ענין העמידה הוא ביטול [לפי זה צריך להבין את החידוש של 'בטול מהלך' – חסיד הוא 'בטול מהלך', כנראה מייחד את יחודא עילאה ויחודא תתאה.], ופי' יחו"ע הוא עד"מ אור וזיו השמש כמו שהוא במאור השמש שאז אינו עולה בשם כלל, ואינו נק' בשם אור, ובחי' ומדריגה זו הוא בחי' יצחק [גם חידוש, שיצחק הוא יחו"ע ואברהם יחו"ת.] דכתי' בי' ותכהינה עיניו מראות שהוא בחי' החשך בחי' ביטול לגמרי, וכן בק"ש צריך להעביר ידיו ע"ג עיניו בפסוק ראשון בחי' חשך וכענין עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, ולכן ברכת ק"ש מתחילין יוצר אור ובורא חשך, ופי' האריז"ל ובורא חשך ימשמש בתפילין של ראש הרי החשך [בבריאה] גבוה מהאור [ביצירה.] כו', ובכל יום בק"ש צ"ל ב' בחי' אחד ואהבת, חשך ואור [יוצא ש"אחד" הוא חשך ו"ואהבת" הוא אור. בתורה "אחד. ואהבת" הן שתי מלים סמוכות, שעולות ז פעמים אין – "אין מזל לישראל" (מהאין, אחד האמת, נוזל לישראל "יש מי שאוהב") – "כל השביעין חביבין". חשך-אור עולה אהבה במילוי – אלף הא בית הא. הוא הסביר שאור הוא אהבה וחשך הוא בטול, צריך לומר שחלק הנסתר של המלה אהבה הוא החשך שלה. ביחד הכל עולה הוי' פעמים לז. אור הוא כפולת כג, ט"פ חיה, אבל הכל יחד כבר עולה ל-יחידה, הוי' פעמים יחידה, שעולה גם אחד (של ק"ש) פעמים עד (שתי האותיות הגדולות של ק"ש), הכל כלול ב"שמע" והכל כלול ב"ואהבת".] שז"ע יצחק ואברהם [החידוש שלו כאן ש"אחד. ואהבת" היינו יצחק ואברהם. השרש של יצחק הוא צחק שמתחלף ב-חשךצ מתחלף ב-ש באותיות השינים, ולכן לפעמים כתוב ישחק, ו-ק מתחלפת ב-ך באותיות החיך – אז הוא ממש חשך. "אברהם התחיל להאיר" ויש בו אותיות אר של אור (וה-ב שלו מתחלפת ב-ו באותיות השפתים). "ברישא חשוכא והדר נהורא" – יש כאן בחינה שיצחק קודם לאברהם, "עולם הפוך ראיתי" בשרש.], אברהם הוא בחי' אברהם אוהבי, ויצחק ותכהינה ביטול מס"נ שלמעלה מטו"ד [מחדש כאן שבטול אמתי מתבטא דווקא במסירות נפש.] והוא ממעל לעצים [כך כתוב בעקידה, שאברהם שם אותו "ממעל לעצים", ומסבירים בחסידות שהוא למעלה מ]עץ החיים ועץ הדעת כו' [מקום החסדים המכוסים ומקום החסדים המגולים, ואילו יצחק הוא סוד שער הנון של הבינה, "אני בינה לי גבורה", סוד עלית הלוים מעל לכהנים לע"ל, "הכהנים הלוים"], ולכן אין הלכה כאנשי יריחו כו' כ"א צריכין להפסיק בשכמל"ו, ועד"ז בר"ח העלאה ואח"כ המשכה, וזהו קרבן דר"ח פרים בני בקר שנים רצוא ושוב, שלא יהי' יניקה מב' הבחי' [של חסד וגבורה, שהם "רצוא ושוב" – ה"רצוא" הוא הגבורה-הבטול-החשך-יצחק וה"שוב" הוא החסד-האהבה-האור-אברהם.] כי ע' שרים מקבלי' מחו"ג ישמעאל באהבה ועשו ביראה [בחינת בטול. ראינו ברמ"ח אותיות אות קל"ד ואות קל"ו שהמתנגדים יונקים משמאל, בחינת עשו, רוצים לקבל יניקה מהבטול של החסידים בטענה שאינו אמתי.], וזהו דכתי' ובראשי [חדשיכם.] תרין ראשין [בקבלה מוסבר שחדש הוא המלכות ויש זיווג תפארת ומלכות וזיווג יסוד ומלכות – כך שלמלכות יש שני ראשים.], וכנגד זה החשך והאור בלבנה [החשך הוא ראש חדש והאור הוא סיהרא באשלמותא.].

והנה לע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו וה"ז בחי' חשך [אז הכל יהיה חשך ולא אור?!], ויובן בהקדם ענין שבת שאז כתי' ויכולו השמים והארץ, ואז גילוי התענוג כו' אך מי שטרח בערב שבת ביטול היש יבוא בשבת לביטול אמיתי בירור שני [שהוא העלאת כל הניצוצות לאצילות, בחינת יוסף – מרמז גם לתוספת שבת.], והיינו ע"י ההמשכה מלמעלה תענוג [שנותנים ליהודי] נשמה יתירה [שהיא תענוג.], ואח"כ העלאה במקור התענוג [התענוג, הנשמה היתרה, כמו "רישא דאין", והעלאה במקור התענוג היא כבר רדל"א, עיקר סוד השבת כנ"ל.], וזהו ב' שבתות כהלכתן אברהם ויצחק [כאן בסדר הפשוט שלהם – אברהם הוא הנשמה היתרה ויצחק הוא כבר העלאה במקור התענוג, בחינת רדל"א.], כי יצחק הוא בחי' צחוק ותענוג כו' [לא התענוג הגלוי, דרך ירידה, אלא] הוא ההעלאה מקור התענוג [אוצ"ל: במקור התענוג.], וז"ש יעקב אם יהי' אלקי' עמדי כו' ושבתי כו' והי' ה' לי לאלקי' גילוי בחי' יצחק [סוד שם אלקים, "צחק עשה לי אלהים".], נמצא בשבת שהוא אותיות תשב עליות העולמות העיקר בחי' יצחק תענוג עליון, ור"ח אברהם [תענוג גלוי.] השפעה וחסד להחיות העולמות כנ"ל [מתאים למה שאמרנו קודם, שעיקר השבת הוא "תשב", לשוב למקור הראשון ברדל"א, אמונה פשוטה.].

ועפ"ז יובן למה לא נק' שבת ראש, כי הראש כולל והתחלה לל' יום עד"מ, שהוא המקור לל' יום שבאי' אח"כ, וכן ר"ה לכל השנה וה"ז כלל לפרט כמו מאמר דבראשית שכולל עשרה מאמרות היינו גם ט' מאמרות פרטי' שבאי' אח"כ, או כמו מח' לריבוי הדבור שאח"כ [המאמר דבראשית, שנקרא "מאמר סתום", הוא מאמר בלב, מאמר שהוא בבחינת מחשבה ביחס ל-ט המאמרות הגלויים שבהם נאמר "ויאמר אלהים", דבור.], אבל שבת הוא שביתה ועליי' בלמעלה מהזמן לגמרי [ולא כלל ביחס לפרט או מחשבה ביחס לדבור, לא מתחילה איזה תהליך פרטי.], ואיך שייך לומר שכולל ז' ימי' שאח"כ [אי אפשר לומר שהיא ראש שכוללת את הימים שאחריה.], הלא זהו עלי' בלמעלה מן הזמן לגמרי, ולכן ארז"ל ר"ח להבא וכן ר"ה [שכוללים את ההמשך.], אבל שבת ושביעית שעברה [הם סוף השבוע הקודם. יש גם בחינה של כלל ופרט וכלל, שיש כלל בסוף, אך כאן מסביר שאחרי הפרטים יש מדרגה שלמעלה לגמרי מהזמן, לא כלל ביחס לזמן הקודם.] והיינו כי אחר ששת ימי בראשית הוא שבת, ולכן ארז"ל [שמי שנמצא במדבר ואבד את המנין] מונה ששה ימי' ושובת, וא"כ שבת הוא בחי' יצחק וזהו ל' צחוק ותענוג וצחוק עשה לי אלקי', ולכן השבת הוא כי בו שבת לפי שויכל אלקי' כו' מכל מלאכתו, והגילוי דר"ח הוא אברהם, וכן בר"ה והוכן בחסד כסאו בחי' אברהם אתקין לכורסייא [כך כתוב בזהר.]. אך קודם הגילוי צ"ל עלי' וז"ע ער"ח דכתי' מחר חדש כו' כי יפקד מושבך, והיינו ההעדר שזהו חשך דיצחק כו' [לפני ראש חדש.], וי"ל שההעדר שבסוף הוא העלאה שעי"ז נמשך בר"ח עוד בחי' עליונה יותר, ואח"כ נעשה עוד העלאה יצחק חשך כו', ובערב ובקר צריך לומר שהחשך שקדם זהו ע"ד סוף מעשה במח' תחלה כו' [קשה לו שקודם אמר שההעדר הוא בסוף – שבת בסוף השבוע – ובראש חדש רואים שיש חשך לפני הגילוי. מתי אומרים שההעדר בהתחלה ומתי אומרים שבסוף? בערב ראש חדש ההעדר הוא באמת סוף החדש הקודם – ולא מצד ההתחלה שלמחרת, לא כלל לפני פרט – אבל על ידי העדר זה נמשכת בראש חדש עוד בחינה יותר גבוהה, וחוזר חלילה. לגבי ערב ובקר שבכל יום הוא מסביר שהחשך שקדם הוא על דרך "סוף מעשה במחשבה תחלה" – הוא גם סוף. לכאורה סותר לגמרי את המאמר "ברישא חשוכא והדר נהורא" – צריך גם לפרש ש"ברישא חשוכא" היינו "סוף מעשה במחשבה תחלה". "מחשבה תחלה" היא למעלה ממחשבה שהיא כלל לגבי פרט, מחשבה שמולידה ריבוי דבורים. כאן שייך ל"ישראל עלו במחשבה", העלאה למעלה מהזמן, לגמרי למעלה מ-כח עתים של קהלת שבהן "ועת לדבר".].

ואמנם צ"ל א"כ מהו מעלת השבת היתכן שהוא בחי' חשך ח"ו, אך הענין דיש ב' בחי' עליות, עד"מ בשינה עליות הנשמה בצדיקי' בידך אפקיד רוחי שהנשמה מתעלית למקורה לבחי' ואתה נפחת בי ויפח כו' מאן דנפח כו', ומשגת שם מה שאינה משגת בגוף, ועכ"ז לגבי הגוף ה"ז חשך יותר [כמו המשל המפורסם של רבי הלל על תלת דפורענותא, שלשת השבועות של בין המצרים, שהרב מסתלק כדי להשיג יותר, אבל אצל התלמיד זהו חורבן וחשך.], ויש צדיקי' משיגים קצת ע"י החלום, ועכ"ז אינו גילוי גמור משא"כ בחי' נבואה שהיא ג"כ עליי' והיינו שהגוף מזדכך ג"כ עד שעולה ג"כ בעלות הנשמה ואינו יורד בבחי' שינה, וע"ד אלי' שעלה בסערה גם גופו, וכן כתי' ורוח אלקי' ישאך כו' וה"ז לגבי ההשגה שבחלום כמו אור לגבי חשך, וז"ש [על שאר הנביאים] בחלום אדבר בו [משא"כ משה שבו נאמר] לא כן עבדי משה כו' פא"פ כו' ומראה ולא בחידות, ותמונת כו' [רצה לומר כאן שיש עליה שרק הפנימיות עולה ויש עליה שגם החיצוניות עולה. יש שתי בחינות עליה – יש עליה שהיא חשך לחוד, אבל עיקר החשך שלעתיד לבוא הוא העליה השניה, שעם הגוף, וזו בחינת יצחק שלעתיד. זו גם בחינת משה רבינו, "לא כן עבדי משה".].

ועד"ז יובן החילוק בין עלי' דר"ח ור"ה לשבת, שר"ח ור"ה העלי' רק בפנימיות בהאור אבל למטה נשאר חשך, אבל בשבת העליות הוא בבחי' הגוף והכלי' [סוד ענג שבת] וה"ז אור גדול ולא חשך [מצד אחד כאילו חשך, אבל מצד שני "העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול" – שהחשך עצמו הוא אור גדול, וכמו שנאמר שלע"ל הצמצום עצמו יאיר.], ועד"ז יאמרו לע"ל ליצחק כי אתה אבינו, וזה יהי' ג"כ בלבנה לע"ל שתתעלה מעלה מעלה גם בחיצוניות ולא יהי' חשך למטה ח"ו [בראש חדש, בזמן מולד הלבנה, היא חשוכה. כעת פנימיות הלבנה עולה בראש חדש והחיצוניות נשארת חשוכה.], ובחי' השמש הוא דרך המשכה [סוד אברהם, ואהבת.], וזהו בחי' אברהם ויצחק ב' בחי' שמש ושמתי כדכד שמשותיך [שתי שמשות, "מאור ושמש".], חמה ולבנה ["מאור [ושמש]"], מאחר שאור הלבנה יהי' כמו אור החמה וזה עד דוד הגדיל [משמע בפסוק שלא יהיה יותר מאור החמה, אבל כאן אומר שאור הלבנה יהיה יותר מאור החמה – הפשט שהכוונה יותר מאור החמה של עכשיו.], וזהו ואהבת ב"פ אור [בתוך האהבה יש גם את האור של העתיד. היות שב"ואהבת" יש גם את אור יחו"ע, האור של יצחק, לכן:], ועד"ז רצו אנשי יריחו להיות או"ח ואהבת מבחי' אחד [לקבל את ההשראה מ"אחד" לאור חוזר ש"חוזר לקדמותו ממש".], יריחו ל' ריח [אוצ"ל לשון ירח. אנחנו מסבירים תמיד שירחו, בלי י, לשון ירח, ויריחו, ב-י, לשון ריח.] חדש לבנה, אמנם זה יהי' לע"ל ע"י העבודה דעכשיו בשכמל"ו בחי' ריחוק, וגם זה יתקרב ע"י שבכל שבת ושבת ויכל אלקי' בחי' הצחוק שנעשה מבחי' ש' אלקי' ["צחֹק עשה לי [= תריג] אלהים", הכל עשה הצמצום והחשך. ] כו'.

[כעת חוזר להתחלה:] וזהו ענין ברכו באור פניו של אדם וקדשו כו', והיינו בהיות נודע כי מקור הראשון לברה"ע הוא מבחי' המדות וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה, וז"ע ששת ימי' עשה שהששת ימים הם ז' מדות, עשה שנשפלו בבחי' דיבור שנק' מעשה, וכנודע כי דבורו של הקב"ה חשיב מעשה, ובכלל זה גם המוחין שבמדות כו' [כמו שכתוב בגמרא שה' ברא את העולם בעשרה דברים, החל מ"בחכמה בתבונה ובדעת" – אלה המוחין של המדות.], ולאחר ששבת ונתעלו המדות ומוחין שבמדות לשרשם, אז ברכו וקדשו שהוא בחי' המשכת חו"ב דאצי' עצמן וניכר זה באור פניו ע"ד חכמת אדם תאיר פניו, וכתי' יאר ה' פניו אליך כו', והטעם הוא להיות כי שבת מכל אשר ברא ותחלה נא' מכל אשר עשה, והיינו שזהו נגד ג' בחי' אדם דכלליות שהם בי"ע דכלליות [שלשת הדבורים שעל ידי נברא האדם, כנ"ל בשם הה"מ נ"ע], ולכן להיות כי שבת גם מכל אשר ברא ג"כ שנכלל בזה גם אדם דבריאה [בחב"ד "אדם דבריאה" הוא א"ק; "אדם דיצירה" הוא עקודים-נקודים או עתיק ואריך של עולם התיקון; ו"אדם דעשיה" הוא עולם האצילות, ברודים. הוא שבת מ"אדם דבריאה" ומ"אדם דעשיה" וממילא גם מ"אדם דיצירה" שבאמצע.], לכן נתגלה אז הארת אצי' העליון דכלליות [אור אין סוף שלפני הצמצום.], וזהו ברכו וקדשו כו' [המשכה על ידי העלאה. לכאורה "וקדשו" עדיין העלאה, ועיקר ההמשכה הוא ברכה – הבדלה-המתקה כנ"ל. אלא שהוא סוד "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין", גילוי דרך עליה, כמבואר בדא"ח], ולכן ויברך כו' ויקדש מפני ששבת מכל אשר ברא כו' [גם הברכה וגם הקדושה הם גילוי "אור פניו של אדם" – רואים שהעליה משתקפת גם בחיצוניות, גם היא נמשכת דרכה. המדרש אומר על שניהם "חכמת אדם תאיר פניו" – רואים עליו גם את הברכה, שהיא התרחבות והתפשטות אור הקדושה חוצה, ורואים את הקדושה, עצם הבטול.].



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] בתולה נערה עלמה = בראשית (אותיות בת ראשי כנודע, בת של בתולה ועוד ראשי, "אשרי יושבי ביתך") = שלשה דברים יחד (סתם דבר במלכות, בחינת נוק'). י"ל שהבת היא בתולה במקום הבתולים שלה (יסוד), נערה בלב (תפארת), "ולבי ער" (לשון נער ונערה, "ויצר לב האדם רע מנעריו"), ועלמה במוחין (דעת, עלם לשון תוקף, תקיפות הדעת), מהם העינים שלה (ע-לם = ע-ע. עלם מתחלף בצלם, "ויברא אלהים את האדם בצלמו", דמות וציור הנראה לעינים, וכן "עולמתא שפירתא"). וכך כותב המלבי"ם (בפירוש שאלת שאול את אבנר על דוד, שקודם שאל "בן מי זה הנער" ואח"כ "בן מי זה העלם"), שהעלם נכבד מהנער: "... והגם שבינו לבין אבנר קראו בשם נער, בצוותו את אבנר לשאול עליו צוהו שיאמר בן מי זה העלם, ששם עלם נכבד משם נער (כי שם נער מורה על צעיר לימים או העומד לשרת או להתחנך, שעדן אינו במעלתו לא כן שם עלם כמ"ש במק"א) למען יכבדהו בעיני העם".

השרש עלם מופיע לראשונה בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") בפסוק "ויאמר הוי' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת... ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם". חיי עץ החיים הם מוחין בעצם, חיים נצחיים, הנמשכים "לעלם" מההעלם העצמי של אור בעצמות המאור, סוד "תעלומות חכמה" ו"תעלומות לב" – "ונעלמה מעיני כל חי" (היינו סוד "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין"). "דרך גבר בעלמה" הוא סוד דעת דרדל"א, כמבואר במ"א. "הנה העלמה הרה" (= יעקב רחל, ז"פ הנה), סימן שעלמה לאו דווקא בתולה (כמבואר ברד"ק).

נתבונן בסדרה הרבועית הנבנית ("ויבן הוי' אלהים... לאשה") מעלמה-נערה-בתולה (הבסיס הוא 62-): 145 325 443 499 493 425 295 103 – 8 מספרים חיוביים שביחד עולים 2728 = 8 פעמים 341 (הערך הממוצע), "מגן אברהם", כאשר 2728 = 11 פעמים אברהם ו145 ועוד 103 (הראש והסוף) = אברהם (נמצא שהתוך = 10 פעמים אברהם. כל אברהם = 8 פעמים אל = 4 פעמים 62, "טוב מאד" – הבסיס = 62- כנ"ל). בדילוג: 145 443 493 295 = 1376 = 16 פעמים אלהים; 325 499 425 103 = 1352 = הרבוע הכפול של 26, 52 (בן) פעמים הוי' (16 ועוד 52 = 68, "ויבן" – "ויבן הוי' אלהים"!). הסיפור הראשון של מעשה בראשית מתחיל מ"בראשית ברא אלהים". הסיפור השני מתחיל מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – "בהבראם" אותיות באברהם, ב"חסד לאברהם" כמ"ש "עולם חסד יבנה". אברהם הוא היהודי הראשון, המאמין הראשון, סוד "בתולת ישראל" ("מגן אברהם" היינו ההגנה על בתולי אברהם), וד"ל.

ראשי התבות של עלמה-נערה-בתולה, ענב, רומזים לפסוק בשירת האזינו: "ודם ענב [דם בתולים] תשתה חמר". "חמר" = אברהם! "ודם ענב" = אלהים אלהים. "ענב... חמר" = 370, שע נהורין, "באור פני מלך חיים" (גילוי "אור פני מלך" בחדש אלול, כאשר המלך בשדה), ובהכאה פרטית = 2960 = 8 פעמים 370!

והנה, כל שלשת הלשונות, בתולה נערה עלמה, נאמרו בפעם הראשונה בתורה ("הכל הולך אחר הפתיחה") אצל רבקה אמנו דווקא! "והנערה [והנער כתיב] טבת מראה מאד [טבת מראה מאד = שבת] בתולה... הנה אנכי נצב על עין המים והיה העלמה" (הסדר כאן הוא נערה בתולה עלמה ר"ת נבע – "נחל נבע מקור חכמה"). רבקה ועוד עלמה נערה בתולה (בראשית) = 1220 = 10 פעמים ענב (נבע)!

בתחלה אמר אליעזר בינו לבין עצמו "הנה אנכי נצב על עין המים... והיה הנערה..." ואח"כ, בספרו לבתואל ולבן את מה שהתרחש, אמר "הנה אנכי נצב על עין המים והיה העלמה" – עליה מנערה (רגש) לעלמה (שכל טוב ולשון תוקף כנ"ל – שבח בפני משפחת רבקה, ממש כמו פירוש המלבי"ם הנ"ל בנוגע לדוד), ודוק. יש כאן קשר מפורש בין הנערה-עלמה ל"עין המים" ("עין המים" = יה ברבוע, שלמות הגילוי של אור השכל), י"ל בסוד האות ע המשותפת לנערה-עלמה (בעלמה ה-ע בראש התבה, היא השולטת בתבה). "הנה אנכי נצב על עין המים והיה העלמה" = 784 = 28 ברבוע. יש בביטוי 28 אותיות, כך שהערך הממוצע של כל אות = 28 = כח, סוד "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", בכח-מה שלך כפירוש הבעש"ט (784 = "פעלת צדיק [לחיים]" כנודע).

רבקה היא בת בתואל לשון בתולה (בגימטריא בית אל) ובתואל הוא בן מלכה אשת נחור אחי אברהם. רבקה בתואל מלכה = "בת בתואל" (רבקה מלכה = בת) = 841, 29 ברבוע = 21 בהשראה (אברהם שרה יצחק = 961 = 31 ברבוע). כמו שאברהם הכיר את בוראו בן שלש שנים כך רבקה הכירה את בוראה ואת חתנה בת שלש שנים, כאשר אמרה, עם תוקף (מוחין) של עלמה, "אלך!", רבקה ועוד "אלך" בגימטריא משיח!

והנה, לרוב מפרשי הזהר "עולמתא שפירתא" היינו פרצוף רחל (שעיניה יורדות להיכל הזכות בעולם הבריאה), אך ידוע ששרש "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" הוא ברבקה, "טבת מראה מאד" – שתיהן שופרא דשופרא, "עולמתא שפירתא". רבקה רחל משלימות ל545 (5 פעמים 109, "אם כל חי"), מספר ההשראה הטוב – "מצא אשה [היהלם של טוב] מצא טוב" (מספר ההשראה החי הוא תריג, ורבקה היא הנקודה האמצעית של תריג) – רבקה היתה "טבת מראה מאד".

והנה, כשם שיש בתולה נערה עלמה = בראשית כך יש בחור נער (יש כמה וכמה "נער" לשון זכר בתורה לפני ה"נערה" הראשונה, רבקה, משא"כ לגבי עלם, אין עלם לפני העלמה הראשונה, רבקה) עלם (והסימן: "נחל נבע מקור חכמה") = 676 = 26, שם הוי' ב"ה, ברבוע! ביחד, 913 ועוד 676 = 1589 = 7 פעמים ברכה (שבע ברכות של חתן וכלה). בתולה נערה עלמה ועוד יסוד תפארת דעת (כנ"ל) = 2548 = יעקב (ז פעמים הוי') פעמים דוד, וביחד עם בחור נער עלם (שאף הם כנגד יסוד תפארת דעת כמובן) = 3224 = אחד פעמים אברהם – "אחד היה אברהם"! לאברהם נאמר "והיה ברכה" (253, משולש 22, ראה לקמן, היינו אברהם, רמח אברי הזכר, ועוד ה אברי הנקבה לדעה שלנקבה יש 253 אברים) – "הברכות [כל השבע ברכות] מסורות לך".

כשאדם קם בבקר, "חדשים לבקרים רבה אמונתך", הוא קם כבתולה (סגולת השינה להחזיר לבת את הבתולים שלה, היינו סוד "רבה אמונתך"). מיד עם פתיחת העינים עליו להתעורר ולהתנער מעפר השינה שהיא חלק ששים ממיתה – "התנערי מעפר קומי", בחינת נערה. אזי עליו להזדרז כעלם להכין את עצמו ל"עבודה שבלב זו תפלה" (מקוה, צדקה, חסידות לפני התפלה) ועדיין הוא "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין" עד שיזכה לשתי עינים בשלמות על ידי עיון תפלה כדבעי, "לאסתכלא ביקרא דמלכא".

[ג] ח"ב צה, א.

[ד] ראה פתיחת הסה"ק אור לשמים:

תמיד עיני ה' אלהיך בה, כי איתא בזוהר (ח"ב צה.) שנקרא עולמתא שפירתא דלית לה עיינין, פי' שאין לה מקור, כי כתיב (קהלת א, ז) כל הנחלים הולכים אל הים, רומז להשכינה הקדושה שכל השפעות הקדושות נמשכין לה מלמעלה ממקורות העליונות (ע' זח"ג מג.), מראשית שנה ועד אחרית שנה, פי' ממקור העליון, ושנה בגימטריא ספירה (עסיס רמונים ע' שנה), ועד אחרית שנה - סופא דכל דרגין.

וראה גם בלקוטים בסוף הספר "רמזי דברים נזכרים ונעשים" בתוך דרושי חתונה שדרש לנישואי בנו (עוד על המשכת העינים מהחכמה ראה אהבת שלום הנזכר לקמן הערה ד).

[ה] פע"ח שער הציצית פ"ו.

[ו] רחל לבנה = נערה (325, ה"פ א-דני, כה, בחינת מלכות, במשולש). במילוי, רחל לבנה – ריש חית למד למד בית נון הא = 1600 = 40 ברבוע = "ומספר את רבע ישראל" וכו'. חלק המילוי = 1275, 50 ("כה וכה", שער ה-נ של בינה; כה-ן סוד כהן) במשולש. נמצא ש40 ברבוע = 25 במשולש ועוד 50 במשולש. רחל היא נוטריקון ירח לבנה (שאר אותיות ירח לבנהיבנה, "עולם חסד יבנה", אותיות בינה, סוד לאה, אותיות המחשבה, הנכללת ב"רחל הגדולה" לע"ל, סוד "מי זאת עלה מן המדבר").

[ז] אך ראה אהבת שלום דברים ד"ה "ואת יהושוע צויתי".

[ח] לבנה יוצאת מה-ל של עלמה, ודוק.

[ט] כפירוש ה"נזר ישראל" שהמאמר מתייחס ליחוד של אילת השחר, כדלקמן ???.

[י] שיש בו 17 תבות – "אתקשטת בקשוטין דלא הוו" ("הכל הולך אחר החיתום"), סוד שם והו, השם הראשון ("הכל הולך אחר הפתיחה") של עב שמותיו הקדושים יתברך (סוד "אך טוב [והו] וחסד [עב]"). והיינו "עשה מאינו [דלא הוו] ישנו [הוו]", וד"ל.

[יא] בארבעת חלקי המשפט יש 24 18 26 19 אותיות – מב ועוד מה (אדםהוי' ועוד חלק המילוי של אותיות הוי', בגימטריא חוה), סוד "תֹלה ארץ על בלימה" ("תלה ארץ על בלימה" בגימטריא "בראשית"). הלבנה היא סוד בלי-מה, "עשר ספירות בלימה" – ביחס לאור אין סוף ב"ה כל עשר הספירות הן "בלי-מה" בבחינת "סיהרא לית לה מגרמה כלום", הכל נאצל ממלכות (בחינת לבנה) דא"ס. הערך הממוצע של ארבעת משולשי 24 18 26 19 = 253 = משולש 22 (אתוון דאורייתא), "מוצא פי הוי'", "פתח פיך ויאירו דבריך" באור הלבנה (כאור החמה גו'), וד"ל. 253 הנו הערך הממוצע בין לבנה ללבנה באתב"ש: כשטצ.

[יב] כך נתבאר אהבת שלום פרשת אמר ד"ה "או יאמר יאמר והכהן הגדול" (ועוד) ובכ"ד.

[יג] להוי' יש עינים טובות = 969, הארבעון של טוב = "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו".

[יד] אמרי נעם שמע"צ ג, וז"ל:

לחבר סיום התורה 'לעיני כל ישראל' עם 'בראשית'. הוא ע"ד הכתוב [מלכים-א א כ] 'ואתה אדני המלך עיני כל ישראל עליך', אשר בת שבע אמרה זאת בבואה לפני המלך דוד ע"ה, ורמזה להמשיך אל האי דרגא דדוד, עולמתא שפירתא דלית לה עיינין [עיין בזוהר ח"ב דף צה.], רק על ידי העבדות של כל ישראל ממשיכין העינים. ואמרו חז"ל [בראשית רבה פרשה ב אות ד] רוחו של משיח קדמה לעולם שנאמר [בראשית א ב] 'ורוח אלקים מרחפת', וזהו רוחו של משיח. ויש לרמז אשר בראשי"ת עולה במספר מכוון ויה"י דו"ד לכ"ל דרכי"ו משכי"ל והוי"ה עמ"ו [שמואל-א יח יד], ועל כן שפיר בשמיני עצרת, רגל רביעי דרגא דדוד, מחברין יחד 'לעיני כל ישראל', עם 'בראשי"ת' הנרמז בו רוחו של משיח, לרמז על הנ"ל, אשר כל ישראל ממשיכין העינים אל דוד, ע"ד הכתוב הנ"ל 'עיני כל ישראל עליך'.

[טו] ראה אוצר החיים ויקרא מצוה קכא:

וזה ידוע שחטא המחשבה של ראשי הדור מביא להמוני עם חטא בפועל וכשיש חטא בדור אז נסתלק בחינות הדעת אלופו של עולם מראשי העם ונעלם מעיני העדה אופן הנהגות המוני עם לתורה ולתעודה ונעלמה מעיני כל חי ונעלם מעיני אישה ונעשית עולמתא שפירתא דלית לה עיינין וסוד עיינין הם שורש הדעת ועיני אישה מאירין לעיני הכלה כלת משה תורה שבע"פ וגם הצדיקים וראשי הדור והסנהדרין שבהיכל זכות הם עיינין דילה להנהגות התחתונים אבל אם מעיני העדה נעשתה לשגגה כי זה עשיות השגגה של המוני עם נמשך מחסרון עיני העדה שנסתלק מהם הדעת דע את אלהי אביך כי כל זמן שראשי הדור הם בשלימות ואלופו של עולם שורה במחשבה שלהם אזי נמשכה ונתפשט קדושתם עד שאין כח ביד איש המוני לעשות שום חטא וכן לפעמים להיפך אם כל עדת ישראל ישגו שחטא הדור נמשך טעות לעיני העדה ונעלם דבר מעיני הקהל והסימן אם נמשך הקלקול מראשי הדור להמון עם או מהמוני עם לראשי הדור הוא אם זה החטא המורגל בהמוני עם הוא מפאת גאוה או בחינות ע"ז שהוא עצמה גאוה בודאי זה נמשך מפאת ראשי הדור שזה העון המצוי ר"ל ביד החכמים בלתי משכילים ולכן בע"ז נאמר אם מעיני העדה נעשתה לשגגה וכן במשה נאמר ואם אין אם הגיע פגמים לאין העליון ע"י גאוה והתרוממות אז מחני נא והשיב לו הקב"ה מי אשר חטא לי אמחנו כי מהם נעשה הדבר ואתה לא גרמת להם שום דבר אבל אם החטא הוא מעניני תאות החומר זה נמשך מפאת המוני עם וגורמים קלקול הדעת לראשי העם כי תאות החומר מצוי ביד המוני עם.

[טז] מובא בספר אור האמת – אמרי צדיקים (זיטאמיר תרס"א) דף ד, ד ואילך, וז"ל:

איתא בזוהר בסבא פ' משפטים עולמתא שפירתא ולית לה עיינין. דיש ב' מיני עבודה א' שעובד את הש"י מחמת תורה ומצות ויש לו חשק יותר. רק צריך שלא יעיין על עבודתו שלא יבא לידי פניה וזו ולית לה עיינין שאינו מעיין על עבודתו כי צריך שלא יעיין על עבודתו: וגופא טמירתא ואתגליא: ע"ד הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה פי' בג' דבורים ע"ד ישראל עלה במחשבה כביכול המחשבה הראשונה נקרא גם דיבור ואח"כ היה צריך כביכול לצמצם א"ע דרך כמה עולמות עד שישרה בהאדם וזהו הדיבור הב' ואח"כ ברא את האדם וזו הדיבור הג' וא"כ אם צמצם כביכול א"ע בשבילו ראוי שלא לעשות עבירה אך אם יחשוב זאת תמיד יבוא לידי פניה לכן צריך לחשוב שהוא אין דהיינו טפה סרוחה וזו וגופה טמירתא הוא הגוף פעמים צריך שלא יחשוב בו דהיינו בעת עבודה לא יחשוב בו. ואתגליא דהיינו כשיבא לו פניה: נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא: ע"ד וישכם אברהם בבוקר האהבה נתעוררת כשהקב"ה דורש אותו כמשל א' שקרא לו המלך בעצמו מניח כל עסקיו והולך לפני המלך אע"פ שאם לא קרא אותו המלך בעצמו היה צריך הכנה גדולה וזריזות לזה אעפ"כ כשהמלך קורא אותו הולך בזריזות אף בלא דעת כי הולך בידיעתו של המלך וזו נפקת בצפרא לשון בוקר פי' האהבה בו ית' הוא בבוקר: ואתכסיאת ביממא: שכשבא לו פניה מתכסה א"ע: ואתקשטת בקישטוין דלא הוי קשוטין. דיש ב' מיני קשוטין א' הוא מזהב וזו אינו חידוש ויש שעושה אותה... פי תכשיטין וזו יותר חידוש וכך כשאדם משים על לבו כמה לא עבדתי את השי"ת ומחמת זה עובד את הקב"ה יותר וזו מקשט השכינה מחמת דברים לא טובים וזו ואיתקשטת בקישוטין דלא הוי' קישוטין.

[יז] תניא סוף פכ"ו:

אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. והנה בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה בת"ת או בתפלה ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה זאת ישים אל לבו כי אין הזמן גרמא כעת לעצבות אמיתית אפי' לדאגת עונות חמורים ח"ו. רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת להתבונן בגדול' ה' אשר חטא לו כדי שע"י זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית וכמבואר עת זו במ"א...

[יח] תניא תחלת פמ"ט וז"ל:

והנה אף כי פרטי בחי' ההסתר וההעלם אור א"ס ב"ה בהשתלשלות העולמות עד שנברא עוה"ז הגשמי עצמו מספר ומינים ממינים שונים כידוע לטועמים מעץ החיים: אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים. לשלשה מיני עולמות כלליים. ובכל כלל יש רבוא רבבות פרטיים. והם שלשה עולמות בי"ע. כי עולם האצילו' הוא אלהות ממש. וכדי לברוא עולם הבריא' שהן נשמות ומלאכים עליונים אשר עבודתם לה' בבחי' חב"ד המתלבשים בהם והם משיגים ומקבלים מהם היה תחלה צמצום עצום כנ"ל. וכן מבריאה ליצירה. כי אור מעט מזער המתלבש בעולם הבריא' עדיין הוא בבחי' א"ס לגבי עולם היצירה. ואי אפשר להתלבש בו אלא ע"י צמצום והעלם וכן מיצירה לעשיה [וכמ"ש במ"א ביאור שלשה צמצומים אלו באריכות לקרב אל שכלינו הדל] ותכלית כל הצמצומים הוא כדי לברוא גוף האדם החומרי ולאכפייא לס"א ולהיות יתרון האור מן החושך בהעלות האדם את נפשו האלהית והחיונית ולבושיה וכל כחות הגוף כולן לה' לבדו כנ"ל באריכות. כי זה תכלית השתלשלות העולמות. והנה כמים הפנים לפנים כמו שהקב"ה כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית וגנזו והסתירו בג' מיני צמצומים שונים. והכל בשביל אהבת האדם התחתון להעלותו לה'. כי אהבה דוחקת הבשר. עאכ"ו בכפלי כפליים לאין קץ כי ראוי לאדם ג"כ להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר ולהפקיר הכל בשביל לדבקה בו ית' בדביקה חשיקה וחפיצה ולא יהיה שום מונע מבית ומבחוץ לא גוף ולא נפש ולא ממון ולא אשה ובנים.

[יט] לקו"מ סג (סוף אות ה) וז"ל:

וזה בחינות (סבא משפטים דף צ"ה): עולמתא שפירתא דלית לה עיינין. עולמתא שפירתא, זה בחינת אמונה, בחינת (שיר השירים ו) "יפה את רעיתי", בחינת: "ורעה אמונה": דלית לה עיינין, הינו אלו הקשיות הנ"ל, שאין לעין בהם, וצריך לחזק באמונתו: גופא טמירתא ואתגלי, כי היא טמירא, כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה, ודאי אינו יודע להשיב לך טעם, כי אמונה אינו שיך אלא בדבר שאינו יודע טעם. ואף על פי כן, 'וגליא'. הינו שאצל המאמין הדבר גלוי, כאלו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו, מחמת גדל אמונתו השלמה: נפקת בצפרא ומתכסיא ביממא, כי האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בקר, בחינת (איכה ג): "חדשים לבקרים" וכו'. ומתכסיא ביממא, מחמת טרדת עסקי עולם, נתכסה האמונה: מתקשטת בקשוטין דלא הוו, הינו עקר קשוטי האמונה, כשמקרבין אצלה בני אדם שלא היו מקרבין לה.‏

[כ] ראה דמשק אליעזר על אתר (ועד"ז כתב במתוק מדבש), וז"ל:

מהו עולמתא שפירתא ולית לה עיינין, לפי דכתיב אצל לאה ועיני לאה רכות וברחל לא נזכר עינים כלל אלא ורחל היתה יפת תאר ואמרו רז"ל כלה שעיניה יפות לא צריכה עוד בדיקה לזה אמר על רחל שהוא עולימתא שפירתא ולית לה עיינין שלא מוזכר בה עינים בכתוב כלל.

[כא] נזר ישראל על אתר, וז"ל:

הוא מלכות שיוצא מהת"ת ולמטה, ואם כן אינה נגד עיינין כמו לאה שהיא נגד הפנים.

[כב] ד"ה "ויברך אלהים" תרל"ב – הובא כולו בנספח בסוף המאמר.

[כג] כמפורש בפע"ח הנ"ל הערה ה (ובכ"ד).

[כד] ראה גם לקו"מ ו, ג.

[כה] שיחות הר"ן פז, וז"ל:

מה שמכסין את הכלה בדעק טוך (צעיף), כי הכלה רומזת לרחל "עולימתא שפירתא דלית לה עינין" (זהר שמות צ"ה.) גם רמז על בחינת (משלי כה ב): "כבוד אלקים הסתר דבר".

ועיין גם אהבת שלום לקוטים הנ"ל הערה ד.

[כו] וכך הובא במתוק מדבש על אתר.

[כז] וראה תוספת ביאור פנימי בענין בהתוועדות ח"י אלול לנשים (מוצאי י"ט אלול) ש"ז.

[כח] וזה לשונו:

עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. בח"י דף ע"א סוד מ"ש שלחן בצפון מנורה בדרום הם סוד לאה ורחל. מנרתא דסתימא היא לאה שהיא עלמא דאתכסייא שדיניה תקיפין ואנו ממתיקים אותה בדרום ונודע כי עיני לאה רכות יאין לפי שמאירים בה בעינים שלה נ"ה דאימא. משא"כ רחל שהיא עולימתא שפירתא וכו' כי אין מגיעין אליה נ"ה דאימא וע"כ היא רמוזה לשלחן. שלחן גי' ב"פ צדק"ה וצדקה היא מלכות בשתי בחינותיה בחי' לאה שבה ובחינת רחל שבה ולכן הוא בצפון דמסטר' דמנורה קא אתיא אבל לאה אע"פ שדיניה תקיפין מ"מ השמן של המנורה סוד נ"ה דאבא הכלולים בנ"ה דאימא. כי השמן שבתוך הזית הוא נ"ה דאבא והזתים עצמן הם נ"ה דאימא וכו' ואפשר שכינה אותה בלשון סתימא לפי שהארה הבאה אליה היא ג"כ סתימא דכל סתימין כדרך שסידר הרב בלשון התפלה יהא רעוא מן קדם סתימא דכל סתימין עתיקא דכל עתיקין סתימא דכולא. דהיינו חוט הא"ס הנכנס תוך א"ק ומאיר בכל האצילות ומגעת הארתו עד לאה ורחל אלא שלאה שדיניה תקיפין אנו צריכין למתקה בשרש החסדים שהוא הדרום ועל זה כינה אותה סתימא מפני שסתימא דכולא נהיר בה.

[כט] המק"מ מסביר שב"מנרתא דסתימא" יש הארה עוד יותר גבוהה, הארת "סתימא דכל סתימין, עתיקא דכל עתיקין, סתימא דכולא", שמתאר בזהר את הקו וחוט אין סוף שנכנס לתוך א"ק ומאיר באצילות עד לאה ורחל. הוא לא כותב בפירוש, אבל כנראה הקו מתלבש בעיקר בלאה והיא צריכה להאיר את רחל עם האור הזה.

[ל] בהמשך דברי המקדש מלך עולה כי עיקר המתקת עיני לאה הוא על ידי המשכת נו"ה דאבא השמן של המנורה בעוד נו"ה דאמא הם רק הזיתים מהם נמשך השמן (ולאור המבואר לעיל בדבריו כי עיני לאה היפות הן סוד נו"ה דאמא יש לומר שאכילת זיתים היא סגולה ליפי עיני האשה ושמן זית הוא סגולה לאור העינים...).

[לא] המק"מ שואל מדוע שלחן – סוד רחל – עולה "צדק צדק", בכפילות, ומסביר כי בתוך רחל גופא יש את שני הנשים – לאה שברחל ורחל שברחל. אנחנו תמיד אומרים ווארט ש"צדק צדק" היינו שגם אתה צודק וגם אתה צודק – כנראה שמי שצודקת באתגליא היינו רחל שברחל ומי שלא צודקת באתגליא אך אומרים שגם היא צודקת היא לאה, שהיא עלמא דאתכסיא. דבר והיפוכו, שמחד עלמא דאתכסיא הוא דינין תקיפין, אבל בתוך רחל גופא היינו הגילוי שגם מי שלא צודק – צודק.

[לב] שיח שרפי קדש (פשיסחא) בין המצרים ג, וז"ל:

אדומו"ר ר' בעריש מביאלע זצללה"ה אמר בש"ק פ' פנחס, איתא בגמ' (ברכות דף מ"ג) פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק מאור עיניו של אדם, ומהדר לה בקידושא דבי שמשא, הענין הוא כך דאיתא (יומא דף ט' ע"ב) אשר בית השני לא נחרב אלא ע"י שנאת חנם, כי כל אחד הי' מתנשא בלבבו את אשר אתי, אין בלב זולתי, ואני גבוה ממנו והי' פירוד לבבות ולכן נחרב הבית עיני של ישראל בשביל שנקראו ב' חדשים אלו תמוז ואב עינים (כוונת אדומו"ר נבג"מ ז"ל כי ב' חדשים אלו המ בסוד ב' עיינין דרחל כידוע, והנה בחורבן ביהמ"ק נחשכו הב' עיינין בסוד עולמתא שפירתא דלית לה עיינין כי ניטלה ממנה ב' אורות כידוע מהאר"י ז"ל. ולכן צריך להתפלל ערבית בעינים סגורות ולכן ניתנה אז רשות להחריב את הבית כי אז נחשכו עיני' (הגה"ה מהרנ"נ מקלביאל זצ"ל) ולכן יקונן המקונן עיני עיני יורדה מים שבהם הי' חורבן התורה והעבודה, התורה נקראת עין כמו"ש (פי' שלח) מעיני העדה והעבודה והיא הביהמ"ק ג"כ מקרא עין (אולי יהי' ראית אדומו"ר נבג"מ (מדה ב' ז') מפסוק והי' עיני ולבי שם כל הימים היינו ביהמ"ק ומשום הכי נקרא ביהמ"ק עין מטעם שעיני היתה שם פקודה וכמו שקראו (במ' ויקרא רבה) לביהמ"ק לבנון ע"ש פסוק הנ"ל והי' עיני ולבי שם וגו' ודרש לבנון מלשון לב. (הגה"ה מהרנ"נ מקלביאל זצ"ל) וע"ז אמר הגמ' פסיעה גסה, הרמז היא פירוד לבבות, כעין פסיעה גסה, אשר כ"א הוא נבדל מחבירו הרחק הלאה, הוא גורם שניטלה מאור עיניו של אדם והתיקון ע"ז הוא ש"ק כי שבת הוא אותיות תש"ב, כי בהיות האדם מסתכל על שפלותו כי זאת הוא עיקר התשובה, אז לא די כי לא יאמר אני גבוה מחברי אדרבה יכיר כי השפל שבשפלים גבוה ממנו, ועי"ז יבא השלום והוא האחדות והוא תיקון לחטא החורבן ולכן סיום המאמר ומהדר לה בקדושא דבי שמשא היינו בקדושת שבת קודש יבנה המקדש ואור תורה כמו בראשונה.

[לג] לקו"מ לו, ג-ד וז"ל:

לפיכך כשקורין פסוק ראשון של קריאת שמע, צריך להעצים את עיניו, בבחינת: 'עולימתא שפירתא דלית לה עינין' (סבא משפטים דף צ"ה. וכמובא בכתבי האר"י, זכרונו לברכה, עין ב"שערי תשובה" סימן ס"א ס"ק ג). כי תקון של הרהורי זנות שבא לאדם, שיאמר 'שמע' ו'ברוך שם'... ובקבלת על מלכות שמים, הוא בחינת ים של שלמה. הוא נפרד מנשמותיהן דערב רב, שהיא שפחה בישא, אשה זונה, ונכלל בנשמות שבטי יה, בחינת אשה יראת ה', אזי הוא בחינת סגירת עינים בשעת קבלת על מלכות שמים, להורות שעל ידי קבלת על מלכות שמים, הוא בבחינת עולימתא שפירתא, דלית לה עינין, שהיא התאוה שכוללת המדות רעות של שבעים לשונות:.

וכל זה כשיש לו לאדם הרהור באקראי בעלמא, אזי די לו באמירת שני פסוקים הנ"ל. אבל אם הוא, חס ושלום, רגיל בהרהור של התאוה הכלליות, רחמנא לצלן, ואינו יכול להפריד ממנה, אזי צריך גם כן להוריד דמעות בשעת קבלת מלכות שמים...

[לד] וזה לשונו:

עולימתא תורה שבעל פה השכינה הקדושה מתעלמת ומסתתרת בתוך כל תנועה והכל בהסתרה כמבואר בדברי מרן הריב"ש טוב כי לגבי חייבא קב"ה אשתני ואסתתר בכמה לבושין ובכמה כסוין בכמה העלמות אבל אינון דתליין מניה ומן שכינתא לא אשתני להתעלם כי הם יודעין שהקב"ה בכל תנועה גם שיעלו לפניו כמה מחשבות זרות וחשכות ומ"ש ידע שאין שום מסך מבדיל בינו לבין אלהיו כי הקב"ה יתעלם ומסתתר שם ומעלה את האור והאותיות אל רום המעלות וזהו השכינה עולימתא שפירתא שמתעלמת אבריה בתוך החוחים והקוצים והן הן מחשבות זרות והיא עומדת ביפיה באמונה גדולה שהצדיקים מאמינים ויודעים דלית אתר פנוי מניה ובכל מחשבות חיצונית שם אתו עמו אלהיו אז רעדה וחל יאחזהו היאך אברי שכינה הם במקום כיעור כזה ומתחזק ונהפכו כל המחשבות אל אש להבת דקדושה קד אש ומעלין אותן לקדושה למ"נ.

ולית לה עיינין עיניו כיונים דעבדין אונאה לרב נש שהקדושה מסתתרת בכמה קליפין וכסוין עד שהרשעים פוקרים וכופרין שהעולם הפקר חלילה ויאמרו לא יראה יה ולא יבין וכל הסתרות אלו שיהיה בחירה בעולם לבחור לו דרך חיים בלי הכרחי ויתרבה שכר הצדיקים וכשהיא מסתתר בהנהגות עוה"ז ליסר הצדיקים ושלות רשעים וצדיקים מקבלין באהבה וחבה אזי נקראת עולימתא שפירתא עומדת ביפיה ולית לה עיינין אינה משגחת ומסתתרת בכמה כסוין כאלו חלילה עין של מעלה אינה רואה וגם להגביר הבחירה כל יכול ברב היכולת מבלי תדע מה יולד יום אם טוב ואם רע והוא כל יכול ברוב גדלו וכחו א"ס ועיינן דילה הם בהיכל זכות ששם דנין על פי עדי ראיה וגופא גופי התורה ורזיה וסודיה טמירתא נגנז ונעלם ואתגליא אל החכמים כמו שמבאר לקמן בענין התורה והשגה מעט מעט ביגיעה עד שהוא בעל של התורה כמבוא לקמן נפקת בצפרא הוא אור קדמאה צפ"ר ש"ע נהורין כי על ידי אור קדמאה נתגלה לאדם רזי התורה ואתכסיאת ביממא כשמסתלק אור קדמאה להאיר אל שבעת הימים אזי אתכסיאת ונקראת טמריתא אתקשטת בקישוטין דלא הוו הם עדיים מהר חורב לידע איך ליחד בכל ט"ל מלאכות קב"ה אשר בזה תלוי ביאות משיח כידוע ממרן הריב"ש והם קישוטין דלא הוו.

[לה] נזר ישראל על אתר, וז"ל:

אתקשטת בקישוטין בתורה המחדש ת"ח והן דלא הוי.

[לו] וזה לשונו:

אתקשטת בקשוטין דלא הוו. איתא [ע"ח שער מ"נ ומ"ד פ"ב ד' קי"א ע"א] הנה הזכר העליון אין מעורר ליחודים קדושים רק עד אשר הכלה שלו תתקשט ותעדה כליה ותתקשט עצמה כל כך עד שתמצא חן בעיני החתן וחתן וכלה הם זו"נ ישראל ורחל וקשוטי הכלה ההיא הם הנשמות הצדיקים העולין בה בבחינת מ"נ שהם גורמים יחודים קדושים שלא היו עוד בעולם הזה בבחינת גוף וזהו דלא הוו עוד בעוה"ז והוא דייקא בעת שלא נמצא ח"ו בעולם העשיה שום צדיק שיעלה מ"נ בה אז עולין בה נשמות צדיקי' שלא היו עוד בעוה"ז.

[לז] וזה לשונו:

ועי"ל דלא הוו הגרמת יחודה והתכשיטין וקשוטין דילה לא נעשה אלא מאלו צדיקים דלא הוו שהם ממש שפלים ונבזים אין ממש לפני הקב"ה אלו קשוטי מ"נ הבא לה מהם הוא דייקא מקבלת אותם.

[לח] וזה לשונו:

טמירתא ואתגלייא. פי' ביום היא גנוזה ובלילה נגלית לפי שאז עת שליטתה.

[לט] וזה לשונו:

וגופא טמירתא ואתגלייא, בכל לילה ולילה הוא יורדת לעולם הבריאה וטמירא שם ובבוקר אתגלייא בחזרה במקומה באצילות.

[מ] וזה לשונו:

וגופא טמירתא בקבר שלה ואתגלייא כי נקברה בפרשת דרכי' שעבור זה נקראת רחל עלמא דאתגליא ולאה עלמא דאתכסיא כי קבורת לאה הוא במערת המכפלה.

[מא] וזה לשונו:

איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא, רחל יוצא מעולם הבריאה בצפרא לצורך היחוד של תפלת שחרית בברכת שים שלום ואתכסיאת ביממא כי נסתלק ממנה המוחין עד שנשארה בנקודה אחת כל היום כדאיתא [פע"ח שער התפלה פ"ו ד'] ע"ש.

[מב] וזה לשונו:

ופי' איהי נפקת בצפרא כמ"ש בפ' בשלח דף מ"ו כד אתי צפרא כדין מלכא ומטרוניתא בחדווא ויהיב לה מתנן ולכל בניה היכליה.

אתקשטית בקישוטין דלא הוו פי' שהמ"ן שבהם מתקשטת הם מהבירורין שנבררו ואותם בירורין לא היתה להם הוי"ה מעולם.

[מג] נזר ישראל על אתר, וזה לשונו:

וגופא טמירתא. שהרי כשהיא באחור' גופא דבוק בו. ואינה נבדלת רק בדרועין ורגלין. ואח"כ כשנפרדת אתגלית.

[מד] וזה לשונו:

נפקת בצפרא (באילת) [בעלות] השחר. עולה ועושה יחוד ביעקב. ואתכסיאת ביממא כי הוא מדת לילה.

Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com
 

האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב

התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד

 

טופס שו"ת

Copyright © 2017. מלכות ישראל - האתר התורני של תלמידי הרב יצחק גינזבורג. Designed by Shape5.com